פסקי דין על עזרא חדד | פסקי דין על נעימה חדד | פסקי דין על יהודה חדד | פסקי דין על שרית חדד | פסקי דין על הסוכנות היהודית לא"י |

1218/97 א     13/03/2000




א 1218/97 עזרא חדד , נעימה חדד נ' יהודה חדד , שרית חדד , הסוכנות היהודית לא"י






התובעים
1. עזרא חדד

2. נעימה חדד

בעניין:
- נ ג ד -
הנתבעים

1. יהודה חדד

2. שרית חדד

3. הסוכנות היהודית לא"י

עו"ד ד' לייבוביץ

בשם התובעים:
עו"ד י' רוטמן

בשם הנתבעים 1 ו2-:
פ ס ק - ד י ן
הרקע והמחלוקת:
1. התובעים הנם ברי הרשות בנחלה, הכוללת בית מגורים ומבני משק (משק מס' 8) במושב צלפון (להלן: "הנחלה"). הנתבעים הם בנם וכלתם, המתגוררים בבית סמוך הנמצא בנחלה. ביום 16.9.90 נחתם טופס "הצהרה והתחייבות המתיישבים", שבו מונה הנתבע כבן ממשיך על-ידי התובעים. מינוי זה אושר על-ידי הנתבעת מס' 3 ביום 3.1.91. בנוסף לכך חתמו הצדדים, ביום 28.4.91, על זיכרון דברים המסדיר את מסכת היחסים הפנימית ביניהם, בכל הנוגע למכלול הזכויות, עקב קביעת הנתבע כבן ממשיך. דא-עקא, בחלוף מספר שנים ביקשו התובעים לבטל את המינוי האמור, בטענה שהלה הפר את התחייבויותיו. לאור זאת, הגישו לבית-משפט זה תביעה (ת"א 1164/95), שהובאה לדיון לפני כב' הנשיא ו' זילר. בתביעה זו ביקשו להכריז על בטלות המסמכים שנעשו בין הצדדים למינוי של הנתבע כבן ממשיך במשק ובנחלה, ולהצהיר שמגורי הנתבעים בבית ההורים מבוססים על רשות ולא מכוח זכות אחרת כלשהי.

2. סופה של תובענה זו היה בהסכם פשרה, מיום 17.4.96, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. לפי המפורט בו, אושררה ההסכמה למעמד הנתבע כבן ממשיך, והזכויות בנחלה היו אמורות לעבור ולהירשם על שמו (סעיף 1(א) להסכם). התובעים התחייבו גם לחתום לאלתר על ייפוי כוח, לשם ביצוע העברת הזכויות בנחלה לידי הנתבעים (סעיף 5(א) להסכם). עם זאת, המגרשים הנוספים המוקצים לנחלה, במסגרת הרחבת הזכויות, יועברו למי שהתובע, האב, יורה. הוראותיו יינתנו ישירות לאגודה והנתבע התחייב מצדו להסכים לדבר ולאשרו בחתימת ידו (סעיף 4), ובלבד שהתובעים יחתמו על כל המסמכים לשם ביצוע העברת הזכויות (סעיף 6). הנתבע התחייב גם, לשאת בכל חובות המשק ולהסדיר את החיובים השוטפים הקשורים אליו, לרבות המסים ותשלומי הארנונה. כמו-כן נטל על עצמו לטפל בהוריו: "בכך שהוא ייקח אותם לבית חולים ו/או קופת חולים לטיפול רפואי כאשר חו"ח יצטרכו לו ויפנו אליו" (סעיף 3). לתובעים נותרה גם הזכות לגור בביתם עד אחרית ימיהם (סעיף 2(ב)).

3. על הסכם הפשרה חתם התובע בשמו ובשם רעייתו התובעת. בנוסף חתם עליו בא-כוחם, עורך הדין ד' ליבוביץ, אשר ייצגם גם באותו ההליך. בסעיף 2 לתצהירם, חלף החקירה בעדות ראשית, צוינה העובדה לפיה רק התובע הסכים לפשרה המוצעת. מעבר לכך אין מועלית טענה כלשהי מצד רעייתו, להעדר סמכות של בעלה לחתום ולהתחייב בנושא גם בשמה. אומנם, על-פי ההלכה קיימת חזקת שליחות בין בני זוג, בעניינים שבהם רגיל ומקובל ייצוג האחד על-ידי משנהו (א' ברק חוק השליחות כרך ראשון (תשנ"ו) 64; ג' פרוקצ'יה דיני שליחות בישראל (תשמ"ו) 160 ואילך; א' רוזן-צבי, יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב) 209-204; ע"א 721/68 מזרחי נ' חוסיין, פ"ד כג(2) 206, 209 מול א'-ב'), אולם, הסכמה לניהול הליכים בבית-משפט ולפשרה, מחייבת הסמכה מפורשת (סעיף 5 לחוק השליחות, תשל"ה1975-). לפיכך ייתכן, כי ענייננו אינו נופל אל גדר השליחות הרגילה בין בני זוג (השוו: ע"א 409/79 טירר נ' רג'ואן, פ"ד לה(1) 458, 460 מול ו'-ז'). חרף זאת אין עולה רבב בהתקשרות דנן, לאור החתימה שהוספה על-ידי בא-כוח התובעים, עת היה בידו ייפוי כוח לייצג גם את האישה.

ביום 17.4.96 קיבל ההסכם האמור תוקף של פסק-דין. במהלך הדיון ובטרם ניתן פסק הדין, הצהירו הצדדים, כי אם יופרו ההסכם והפסק, לא ינקטו על-ידם הליכי בזיון בית-משפט, האחד כלפי משנהו "והתגובה על ההפרה תהיה או פניה להוצל"פ, כשהדבר אפשרי, או תביעה על הפרת ההסכם, כל זאת מבלי לגרוע מכך שמדובר בהסכם שניתן לו תוקף של פסק-דין" (פרטיכל הדיון, שם).

התובענה:
4. עתה עותרים התובעים, בתובענה דנן, להצהיר על ביטול הסכם הפשרה ופסק הדין שניתן בעקבותיו, בשל טענות להפרות ההסכם מצד הנתבעים ואי מילוי אחר הוראותיו. במקור נכללה בכתב התביעה גם עתירה לביטול מעמד הנתבע כבן ממשיך, אולם במהלך הדיונים המקדמיים חזרו בהם מפלוגתא זו (עמ' 4 לפרטיכל, ישיבה מיום 3.2.99). מכאן, שההתמקדות בהליך דנן תהא אך ורק בסוגיה הנוגעת לביטול פסק הדין שניתן בפשרה, לאור טענות התובעים לביטול ההסדר שעמד ביסודו. יוטעם, כי כבר מלכתחילה - אף בטרם צומצמה הפלוגתא כמפורט לעיל - הודיעה הנתבעת מס' 3, כי אין לה עניין בתוצאות ההליך, זאת בכפיפות לכללים, הנהלים והחוזים החלים בינה לבין הצדדים. עוד פורטו בכתב ההגנה שהוגש מטעמה, התנאים לביטול המינוי של בן ממשיך, נושא שכאמור אינו נדרש, מכיוון שכבר אינו עומד לדיון בענייננו.

לאור כל האמור, הפלוגתא היחידה הניצבת לפנינו היא: האם עלה בידי התובעים להצדיק את ביטולו של ההסכם מיום 17.4.96, ואת ביטול פסק הדין שניתן בעקבותיו, בו ביום. בנסיבות אלו, לא נידרש בהליך זה לבחון את התנאים לביטול מינוי של בן כבן ממשיך, על כל הפרובלמטיקה הכרוכה בדבר והנובעת ממעמד מיוחד זה.

טענות הצדדים:
5. התובעים מעלים שורה של טענות כלפי הנתבעים על הפרת ההתחייבויות, בכך שלא עמדו בתנאי ההסכם כפי שהותנו. לטענתם, התנהגות הנתבעים כלפיהם גילתה עוינות והשפלה, מבלי ליתן להם כבוד. הנתבעים אינם מסייעים לפנותם לבית חולים בעת מחלה ואינם באים לבקרם שם. הם נמנעו מלשחרר לאחים האחרים את הקרקע בשטח ההרחבה ולסלק את החיובים הכספיים ואת התשלומים השוטפים עבור ההחזקה והשימוש בנחלה ובמבניה. אגב זאת התייחסו לעיקול אשר הוטל על-ידי המשקם, הפועל בעניין מכוח חוק ההסדרים במגזר החקלאי המשפחתי, תשנ"ב1992-. לדבריהם נמנעו הנתבעים לפעול כראוי להסרת עיקול זה, המוסיף על מצוקתם, באין בידיהם אמצעים כספיים נזילים מספיקים. עוד הם מלינים, כי הנתבעים לא בנו את ביתם בנפרד, וכתוצאה מכך ממשיכים לגור בצמידות לבית התובעים.

מכיוון שמינוי הנתבע כבן ממשיך, הותנה בתנאים ובעיקר בהמשך הפעלת המשק ובהסדרת ההתחייבות, תוך דאגה לכל מחסורם הכלכלי של התובעים עד לאריכות ימיהם; ומכיוון שהנתבעים אינם עומדים, כאמור, בתנאים אלה - הרי לטענת התובעים מפרים הנתבעים את ההתחייבויות באופן המצדיק את ביטולו של ההסכם. משבוטל ההסכם כדין, אין הצדקה להשאיר את פסק הדין על כנו.

6. הנתבעים כופרים בטענות דלעיל מטעם התובעים. לטענתם הוסכם, כי מקום מגורי הנתבעים יהיה בחדר חיצוני הסמוך לדירת התובעים. בנוסף לכך סוכם על ניהול המשק והעברת הזכויות בו לידי הנתבע. לכן, לטענתם, המשך מגוריהם במקום היה בידיעת התובעים ובהסכמתם. עוד מוסיפים הם וטוענים, כי למעשה התובעים הם הם המפרים את הסכם הפשרה, באשר כבר מלכתחילה נמנעו מלחתום על ייפוי הכוח המפורט בו. לדבריהם עושים התובעים את כל אשר לאל ידם, במטרה למנוע ולהכשיל את יישום ההסכם - כל זאת בהשפעת הילדים האחרים ובעידודם. הנתבעים מצדם פועלים, לטענתם, ליישום ההסכם במלואו, אולם ביצוע חלק מהדברים דורש זמן ואינו תלוי בהם וברצונם בלבד.

בנסיבות אלו טוענים הנתבעים, כי אין מקום להורות על ביטול הסכם הפשרה. כמה נימוקים בפיהם: ראשית, המפורט לעיל, בכך שהסכם הפשרה לא הופר על-ידם כלל, כאשר ההפרה באה כאמור דווקא מצד התובעים. בעטיה גם נמנעת העברת הזכויות בשטחי ההרחבה לילדים האחרים; שנית, התובעים העלו בכתב התביעה טענות כלליות וסתמיות, בגינן לא ניתן לבטל הסכם פשרה אשר קיבל תוקף של פסק-דין; שלישית, אף אם תאמר שההסכם הופר על-ידי הנתבעים, ההפרה אינה יסודית ואין די בה לשם ביטול ההסכם. לטענתם, רק במקרים חריגים ביותר ניתן לבטל הסכם פשרה שניתן לו תוקף של פסק-דין, זאת בשל אינטרס הסופיות הגלום בו. זאת ועוד, מכיוון שככלות הכל המדובר בפסק-דין, אזי קיימות דרכים אחרות לפעול לביצועו. אומנם בין הצדדים הוסכם, כי במקרה של הפרה לא יתאפשר לנקוט בהליכי בזיון בית-משפט, ברם עדיין ניתן לנקוט בהליכי הוצאה לפועל. הילכך, באין פניה כזו אל רשות ההוצאה לפועל, מתגלה חוסר תום לב מצד התובעים.

עוד מוסיפים הנתבעים ומציינים, כי מעת חתימת ההסכמים ואילך שינו את מצבם לרעה. הם השקיעו ועדיין משקיעים ממון רב בקשר למשק ולניהולו, שהרי לפי סעיף 3 לזיכרון הדברים, מיום 28.4.91, הועברו לידיהם מלוא הזכויות, לרבות ניהול המשק. לכן, גם אין מתקיימת עילת ביטול מכוח הוראת סעיף 5(ב) לחוק המתנה, תשכ"ח1968- (בהנחה שניתן לראות בסיטואציה דנן "מתנה", לאמור: "הקניית נכס ללא תמורה", בשים לב להתחייבויות הנגדיות ובכללן נשיאה במלוא נטל החובות). זאת ועוד, התובענה הקודמת התייחסה לטענתם לאותם הנושאים בדיוק. מכיוון שכך נוצר מעשה בית-דין ואין ראוי ונכון הדבר להתיר לתובעים לפתוח את הנושא מחדש.

7. בטרם החלו ההליכים בתיק זה, הופנו הצדדים להליכי גישור, במגמה לנסות לאחות את הקרעים ולהגיע להבנה ולהסדר פשרה. בשל כך גם התעכב הדיון בתיק זה. דא-עקא, שההליכים לא הניבו את הפירות המקווים ולאחר זמן שבו הצדדים אל בית המשפט, בעתירה לחדש את ההליך ולקיים את הדיון לגופו של עניין.

דיון:
8. דבר שכיח ורגיל הוא, כי צדדים הבאים לידי הסדר פשרה בבית המשפט, מבקשים ליתן לו תוקף של פסק-דין. בפרשת בן לולו נ' אטראש (ע"א 2495/95 - פ"ד נא(1) 577, 590 מול ב') הוגדר "הסכם פשרה" כהאי-לישנא:
"הסכם ליישוב סכסוך בין שני צדדים בתנאים אותם הצדדים רואים כהוגנים, אשר נעשה מתוך מודעות לאי וודאות עובדתית או משפטית, ואשר יש בו ויתורים הדדיים של כל אחד מן הצדדים על חלק מטענותיהם".
פשרה בי הצדדים מביעה את רצונם ונכונותם לגדוע את ההתדיינות, ולהביא את המחלוקת לסוף פסוק. זוהי סופיות מוסכמת של המחלוקת. משביקשו ליתן להסכמתם תוקף של פסק-דין, הריהם מביעים בכך גם הסכמה לכך, כי אכיפת הנורמה החוזית ומימוש הזכויות מכוחה ייעשו כדרך ביצועו של

פסק דין
, כפי הניתן לאחר הכרעה בידי בית המשפט. כידוע, פסק-דין בפשרה ממזג בחובו שני מרכיבים: הסכם ופסק-דין. כך מבואר הדבר בספרות (ד"ר י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית 1995, בעריכת ד"ר ש' לוין) 549):
"

פסק דין
שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל

פסק דין
. לפיכך ניתן פסק הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה או שהסכם נוגד את החוק, או מחמת הפרתו, או בגלל שינוי מהותי בנסיבות; אולם כל עוד קיים פסק הדין, אין כוחו נופל מכוחו של

פסק דין
אחר".
נובע מכאן, כי פסק-דין בפשרה ניתן לביטול מחמת כל פגם העומד ביסוד ההסכם עליו הוא נכון, כל אימת שההסכם עצמו בוטל כדין (ע"א 108/83 גולדשטיין נ' מ"י, פ"ד לט(1) 780, 784-783). ואולם, בעוד שהדברים ברורים לגבי פגם בכריתתו של החוזה או בחוקיותו, אף אם קיבל תוקף של פסק-דין - הרי בנוגע לתוצאת הפרת הסכם פשרה, נדרשת בחינה נוספת. הטעם לכך נעוץ בתוקף הנורמטיבי, שאותו ביקשו הצדדים ליתן להסכם ביניהם, על-ידי הענקת גושפנקה של בית המשפט. נראה לנו, כי צריך להיות הבדל כלשהו בין ניסיון המימוש והאכיפה של הסכם גרידא, שצד רשאי לוותר עליהם ולעמוד על זכותו לביטול ההתקשרות; לבין הסכם שלגביו טרחו הצדדים וביקשו במיוחד להוסיף לו את רובד פסק הדין.

מכל מקום, בין אם כך ובין אם כך, בהודעת ביטול של החוזה לפי הכללים הקבועים בדיני החוזים הקיימים - לא סגי, באשר נדרש לבטל גם את מרכיב פסק הדין. ברגיל הצדדים אינם מוסמכים לבטל את העשייה השיפוטית, בפעולה חד-צדדית של מי מהם. לפיכך, דרך התקיפה הנה על-ידי הגשת תובענה חדשה, בעתירה לביטול פסק הדין (ע"א 151/87 ש. ארצי, חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 489, 499). ודוק: כל עוד לא בוטל פסק הדין הרי ש"כוחו אינו נופל מכוחו של

פסק דין
אחר" (ד"ר י' זוסמן, שם; וראו גם: ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689).
9. בענייננו, הטענה היחידה המועלית כלפי הסכם הפשרה הנה טענת הפרה. לפיכך, יכולה להתעורר כאן השאלה דלעיל, האם העובדות שהועלו על-ידי התובעים מצדיקות את ביטולו של ההסכם - מהפן האובליגטורי - בטרם נעשו ניסיונות כלשהם לאכיפה. כלומר: האם בגילוי דעתם להוסיף להסכם גושפנקה שיפוטית אין חבוי גם תנאי מכללא, לפיו בראשית נדרש לפעול כראוי למיצוי רובד זה, לפני מימוש הזכות לבטל את החוזה, בהתאם להוראות דיני החוזים הרגילים. הולמים לעניין זה דברי בית המשפט בה"פ (נצ') 507/84 מריינה נ' ניז'ני (פ"מ תשמ"ה(ב) 309, 313-312):
"... פסק-הדין שבהסכמה כמוהו ככל פסק-דין אחר, אשר ניתן לאחר שמיעת הדיון: הוא מהווה מניעות להתדיינות נוספת בין הצדדים באותו ענין, והנו בר הוצאה לפועל... במקרה אי מלוי פסק-הדין מסוג זה, אין הצד הנפגע זכאי לבטול הסכם הפשרה שביסודו, אשר נבלע בפסק-הדין שניתן על-פיו לבקשת הצדדים, וכי עומדות במקרה כזה לצד הנפגע רק הדרכים של ביצוע פסק-הדין".
גישה זו לא אומצה על-ידי בית המשפט העליון (ע"א 442/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1) 767, 777; וכן: בב"ש 215/83 ספטי נ' ספטי, פ"ד לז(2) 181), הגם שטרם נאמרה בנושא המילה האחרונה (ע"א 1268/92 כראדי נ' רובין, דינים עליון כרך לב, 143, בסימן 4 לפסק הדין). לנו נראה, כי דרכו של הנפגע לביטול ההסכם נושא פסק הדין צריכה להתאפשר, רק לאחר מיצוי סביר של ההליכים האחרים למימוש פסק הדין (השוו באנלוגיה, עם הוראת סעיף 27(א)(2) לחוק הערבות, תשכ"ז1967-).

10. עם זאת, בענייננו נמנע הצורך לקבוע בנדון, משעה שלבסוף הגענו לכלל מסקנה, כי אין חלה כאן הפרה כלשהי המצדיקה את ביטולו של החוזה: לא קיימת הפרה יסודית, ולגבי הפרות שוליות, אם בכלל, לא ניתנה ארכת קיום כדבעי. בנסיבות אלו, אין מתקיימים תנאי סעיפים 7(א) או 7(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א1970-. בכך נדון להלן.

מן הכלל אל הפרט:
11. מטעם התביעה העידו שני התובעים בלבד, אשר הגישו תצהיר עדות ראשית משותף. בחקירה הנגדית של התובעת היא נשאלה, האם תוכל לפרט את הלנותיה כלפי בנה. על-כך השיבה: "הבן שלי לא התקדם בחיים, לא שאל אותנו, בלי שום טעם ובלי ריח. נקודה. לא ראיתי כלום לא ביחסים לא בשטח ולא בשום דבר" (עמ' 7 ש' 7-6). כלומר: המדובר בטענה כללית בלתי מוסברת, אשר על טעמיה נתעכב עוד להלן. משנשאלה בהמשך, לגבי תשלומים שעל הנתבע לשאת בהתאם להסדר בין הצדדים, פתחה בכך שבנה הנ"ל אינו משלם דבר, מכיוון שלטענתו אין לו כסף (עמ' 7 ש' 9). ואולם, בהמשך מהלך החקירה הנגדית התברר, כי למעשה היא איננה מתמצאת בנתונים הקשורים לחיובים הכספיים ובנושא זה יש להפנות את כל השאלות אל בעלה (עמ' 7 ש' 21-19 ועמ' 8 ש' 18-17 וש' 23-22). עם זאת היא אישרה, כי הנתבעים נושאים במלוא תשלומי המים והחשמל (עמ' 8 ש' 7-6), אף אם בהמשך, באותה הנשימה ממש, ציינה כי "הכל הוא לא משלם" (עמ' 8 ש' 9). אשר למחויבות האישית לדאוג לתובעים ולהפנותם בעת הצורך לבית חולים או לטיפול רפואי, אישרה התובעת, כי היא לא פנתה אל בנה בדרישה כלשהי בנושא זה (עמ' 8 ש' 1). מובן אפוא, שלא יכולה לבוא מצדה הלנה, אם הוא לא סייע לה שלא מדעת, וכאשר לפי סעיף 3 להסכם הפשרה נדרשת הפנייה אליו בנושא.

נובע מעדותה, כי אין נגלית בה תשתית עובדתית מינימלית, בכדי להסיק מתוכה הפרה כלשהי של החוזה. ואולם, מבין השיטין צץ לו הסבר אחר, בכך שלדבריה כל צרותיהם של התובעים החלו, מעת שהנתבע, בנה יהודה, מונה כבן ממשיך (עמ' 8 ש' 28-27). הבהרה בקשר לעניין זה תבוא עוד בהמשך הדברים.
12. התובע העלה במסגרת חקירתו הנגדית טענה, לפיה כבר מלכתחילה הייתה חתימתו למינוי בנו כבן ממשיך זמנית בלבד. דא-עקא, שנתון זה אינו עולה מזיכרון הדברים, אשר נעשה ביום 28.4.91 (נספח ד' לתצהיר ההגנה). שם נרשם, כי האב "מעביר בזה את ניהול המשק וכן את הזכויות ליהודה הבן" (סעיף 3). הבנה לקויה דומה הייתה לתובע גם בכל הנוגע להסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק-דין. לדבריו: "לא היה בדעתי שזה כבר מחייב אותי היות ולא חתמתי חתימה סופית. היה כתוב שבעוד שנה נחליט אם נחתום או לא ... זה זמני" (עמ' 11 ש' 12-7). הנה-כי-כן, לאורך התקופה כולה, מעת ההתקשרות הראשונית, עבור דרך הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין ועד ליום הגשת כתב התביעה דנן - כשנה לאחר מכן - סבר התובע, שההתחייבות אינה מחייבת אותו כלל. פשיטא, שהלה גם לא ראה עצמו מחויב בשלב כלשהו לנקוט בפעולות לשם העברת המשק על שם בנו, כמתחייב מנוסח הסדר הפשרה. ברי, כי גישה זו אינה נלמדת כלל מתוך הוראות הסכם הפשרה, כשם שאיננה עולה מתוך תוכן זיכרון הדברים הקודם (זאת בהנחה הטובה לתובעים, לפיה מסמך זה נותר בתוקף גם לאחר כריתת הסכם הפשרה, ולא נבלע ומתמזג לתוכו). הואיל וכך, אין בידו להלין על שמגרשי ההרחבה לא הועברו לאחים האחרים. לפי הסכם הפשרה, תנאי מוקדם לכך הנו חתימת ההורים על כל המסמכים, דבר שלא נעשה. האב מצדו לא טען, כי הורה בפועל למי יועברו אותם המגרשים. פשיטא, שגם בטענה זו אין כל ממש.

טרונייתו הנוספת כלפי בנו נוגעת לכך, שהלה קיבל מאמו חדר נוסף לשימוש משפחתו, ללא הסכמתו (עמ' 10 ש' 14 ועמ' 11 ש' 1). לפי זיכרון הדברים האמור, הוקצה לבן חדר, שבו ישתמש "עד שייבנה לו בית כמו לכל בן ממשיך" (שם, סעיף 2), אולם הבית האמור טרם נבנה. ממסכת הראיות התברר גם, כי למשק רשומה יתרת חובה אצל המשקם, במסגרת החוב לאגודה. אכן, בסעיף 1(א) להסכם הפשרה נרשם, כי הנתבע יקבל את הזכויות בנחלה ואלו תרשמנה על שמו במועד שיתואם "בתוך שנה לערך", בשל הצורך להסדיר את חוב הנחלה אצל המשקם וקבלת אישור ועד האגודה. עם זאת, בהמשך הדברים הובהר - כפי הנובע גם מזיכרון הדברים דלעיל - כי העברת הזכויות למעשה בנחלה תבוצע באופן מיידי. התובעים התחייבו כזכור לחתום "לאלתר על כל המסמכים הדרושים להעברה זו..." (סעיף 5(ב) להסכם הפשרה).

לדברי התובע, מכיוון שבנו לא קיים את התנאים ולא נשא בתשלום סכום חוב, ממילא אין לממש את העסקה. גם עמדה זו אין בידינו לקבל. מהעובדה שהצדדים הסכימו על המתנה בתהליך הרישום, בשל מניעה חיצונית, אין ללמוד על השהייה כלשהי לעצם הענקת הזכויות. דבר רגיל ושכיח הוא, כי בעסקת מקרקעין מבוצעת העברת הזכויות בשלב מאוחר יותר, ונקבע פרק זמן לשם ביצוע הרישום. איש אינו מעלה על הדעת לטעון, כי בשל כך חל שינוי בטיב מערכת החיובים, ובידי הצד האחר שמורה הזכות לחזור בו מן העסקה. ודוק: הטעם היחידי להשהיית הרישום לפרק זמן של "שנה לערך" נעוץ בהיות הרישום "כרוך בהסדר החוב של הנחלה אצל המשקם ובאישור ועד האגודה" (סעיף 1(א) להסכם הפשרה). לאור זאת הוסכם על חתימה "לאלתר" על ייפוי הכוח (שם, סעיף 5(ב)) ולפיכך, בסופם של דברים, מתנקזות הטענות בענייננו לשאלת קיומה של הפרה: האם היא הגיעה אל גדר של זכות לבטל את ההתקשרות, אם לאו. דא ותו לא. ואולם, למקבץ הנאמר לעיל נודעת חשיבות, בכל הנוגע לגישה השלילית מצד התובעים, בקשר עם ביצוע ההתחייבויות המוטלות עליהם מכוח ההתקשרות.

אשר לתשלומים השוטפים אותם התחייב הנתבע לקבל על עצמו ולסלקם, טען התובע, כי בנו אינו משלם את מסי הארנונה. בתחילה העיד כי הוא עצמו שילם את סכומי החיוב (עמ' 12 ש' 2) וכי מנגד לכך, בנו אינו משלם דבר "אפילו לא אגורה אחת" (עמ' 13 ש' 6). ואולם, בהמשך אישר לבסוף, כי הלה שילם מסים אלה לשנים 96'97-', וחדל מכך רק בשנת 98' (עמ' 12 ש' 16-14 ועמ' 13 ש' 8). מתברר, כי משנה זו ואילך זכאי התובע לזיכוי בחיובי הארנונה, בשל גילו המתקדם. הדברים הובהרו ביתר שאת בעדותו של מר מרציאנו, שהעיד מטעם ההגנה (עמ' 27-26). עד זה שלל את גרסת התביעה לקיומם של טעמים אחרים, העומדים ביסוד זיכוי זה. העובדה שאין על הנתבע לשאת בנטל תשלום הארנונה, בשל זיכוי המוענק לאביו - כאשר הנחלה עדיין רשומה על שמו - אינה יכולה להוביל למסקנה לפיה מפר הנתבע את התחייבויותיו כלפי ההורים. ממילא יכול הזיכוי להתממש רק בהפחתת תשלום הארנונה, כך שבכל מקרה התובעים אינם יוצאים חסרים, הגם שבנם נהנה מהזיכוי, בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר" (בבא קמא, כ/ב). מכל מקום, אין חולק שעד ליום הגשת כתב התביעה, בשנת 97', שולמו תשלומי הארנונה כסדרם. הווי-אומר: הפרות הסכם הפשרה הנטענות בתובענה, אינן יכולות להתייחס לנושא אי התשלום של מסי הארנונה. יוטעם, כי בדומה לרעייתו גם התובע מאשר את ביצוע כל התשלומים לצריכה השוטפת של המים והחשמל על-ידי בנו. הילכך, אין לו כל טענות בנדון (עמ' 14 ש' 5).

רובד טענות נוסף בתביעה קשור לחוב הרשום אצל המשקם. אין מחלוקת, כי חוב זה טרם הוסדר, למרות שהנתבע פעל להקטנת שיעורו על-ידי הגשת השגה בשם אביו (נספח א' לתצהיר התובעים). לטענת הנתבע נבצר ממנו לטפל בנושא, ולנסות לגבש הסדר תשלומים סביר, מכיוון שהתובעים סרבו ליתן לו ייפוי כוח לפעול בקשר אליו. בשל כך גם נותרו העיקולים על כנם. אכן, ניתן היה לצפות מהנתבעים לנקוט יתר אינטנסיביות לטפל בנושא זה, ואם לא הופקד בידיהם ייפוי כוח, יכול היה הנתבע לפעול על-ידי הגשת בקשות החתומות בידי אביו, כפי הגשת ההשגה הנ"ל. ואולם, מנגד לכך ניתן להבין את עמדתו, על שסרב להיכנס להתחייבויות כספיות ממשיות, בטרם מילאו הוריו את התחייבויותיהם הנגדיות, לפעול להעברת המשק על שמו ולחתום על יפויי הכוח, שכאמור היו צריכים להיחתם לאלתר. לסיכום נקודה זו נוכל לומר, כי לא שוכנענו כלל, שבמועד הגשת כתב התביעה חלה בנושא זה הפרה המצדיקה את ביטול הסכם הפשרה. ארכה לקיום גם לא ניתנה באופן סביר, שכן מאז ואילך סרב האב לשתף פעולה וממילא ללא חתימתו, בלתי אפשרי היה לפעול להסדרת נושא זה. גישת התובעים לפיה ההסדר הנו "זמני בלבד", מנעה את ביצוע ההתחייבויות מצדם. זאת ועוד, לדעת התובע, בפרק הזמן של שנה עליו לחשוב ה"אם כדאי להעביר (את המשק לנתבע מס' 1 - מ' ג') או לא כדאי" (עמ' 15 ש' 16-15). לעמדה זו אין כל שחר במסמכי ההתקשרות, אולם, מנגד לכך לא סביר בנסיבות אלו לדרוש מבנו, להיכנס מצדו להתחייבויות כספיות נכבדות.

גם עניין ההתחייבות האישית, בדבר מתן טיפול והפניה אל בית החולים, לא אומת בחקירת האב התובע, כנושא הטומן בחובו אפשרות של הפרת החוזה. לדבריו, הוא כלל לא ביקש מבנו לקחתו אל בית החולים (עמ' 14 ש' 13), אף אם ידע לציין, כי בגללו "קיבל התקף לב". בסופה של נקודה זו הבהיר התובע, כי בנו הנ"ל "תמיד עסוק בעבודה ואני לא יכול להתקשר אליו למקום העבודה, אז מי שבא ראשון לוקח אותי" (עמ' 14 ש' 25-24). שוב, גם כאן מצויות טענות כרימון, ללא עילה ראויה לביטול ההסכם.

המסקנה:
13. ממכלול הנאמר לעיל בולט, כי לא מצאנו הפרות של הסכם הפשרה, המצדיקות את ביטולו. כל שכן את ביטול פסק הדין. האמת ניתנת להיאמר, שדי ברור היה, כי המדובר בשיקולים אחרים לגמרי מצד התובעים, לסיבה בעטיה ראו עצמם מחויבים לדרוש את ביטול ההתקשרות עם בנם, במטרה להפסיק את מעמדו כ"בן ממשיך". כזכור העידה התובעת על-כך, שכל צרותיהם החלו מאז שבנה, הנתבע, זכה במעמד האמור. הוסיף בעלה בנושא והבהיר:
"ש. האם נכון שהבת שלך איימה עליך שאם לא תחלק את המשק בין הילדים, היא לא תטפל בך?

ת. חס וחלילה, אני רואה אותם אותו הדבר הילדים שלי כולם, שולחן לא יכול לעמוד על רגל אחת. יש לו עוד 8 אחים ואחיות ואי אפשר לתת לו מנה משק ששווה כמה מאות אלפי דולרים. אם יקרה לי משהו, שיתוק או משהו כזה הוא יעזוב אותי ויזרוק אותי ואם אני לא אעשה חישוב עכשיו שאני צריך לתמוך בכל הילדים, אי אפשר לחיות. לכן אבקש מבית המשפט שיבטל את הבן ממשיך. לא רוצה בן ממשיך בכלל. לא זה ולא בן אחר ואחרי שאלך לעולמי שימכרו את הבית ויחלקו ביניהם שווה".
(עמ' 15 ש' 7-1)
הנה-כי-כן, שיקולים פנים משפחתיים, הם אלה העומדים לאמיתם של דברים בבסיס ההחלטה לדרוש את ביטולו של פסק הדין (ולאחר מכן, בהליך אחר, את ביטול מעמדו של הנתבע כבן ממשיך, לגבי הזכויות במשק). גם הנתבע התייחס לכך בעדותו. לדבריו, חלה הרמוניה במשק, בין משפחתו לבין הוריו, עד שעלה נושא הרחבת הישוב וחלוקת הקרקעות. כך הסביר זאת בעדותו (עמ' 23 ש' 13-8):
"עד שהיה הענין של התרחבות הישוב ומאז אורו עיניהם של כל האחים, לכל אחד היה חלום שיקומו שם פרקים וכל אחד הבטיח הבטחות ששטחי המושב יפרחו והדולרים יזרמו. כל אחד מהם בא ורצה לקבל את הנתח שלו ולכל אחד הייתה דרישה על שטח זה או אחר וביקשו שאוותר על כל הזכויות שלי כבן ממשיך כדי לרצות את כולם".
14. על רקע זה ניתן להבין את השינוי שחל בין זיכרון הדברים לבין הסכם הפשרה, בכל הנוגע להקצאת המגרשים הנוספים (שטחי ההרחבה). הסמכות להעבירם הוקנתה בידי האב, מה שלא היה קודם לכן. נראה, שגם בכך לא היה כדי לספק את כל הנוגעים בדבר, על-כן שבה התובענה על כנה - לביטול מוחלט של ההסדר עם הבן, הנתבע דנן, תוך הצהרה של ההורים - המצוים בין הפטיש לבין הסדן - על כך שהם אינם רוצים עוד בקביעת בן ממשיך כלשהו (סעיף 9 לתצהיר העדות הראשית). בהתאם לכך אפשר גם להסביר את גישתם, שתוך פרק זמן קצר שבו ופנו אל בית המשפט, ונמנעו כליל לפעול כדי לממש את התחייבויותיהם כלפי בנם ורעייתו. גישה זו הובילה, מנגד, לחדילה מצד הנתבע להזדרז לפתור את מכלול הנושאים המחייבים נשיאה בהוצאות כספיות ניכרות.

אכן, כנטען בתביעה הנתבעים טרם החלו בבניית ביתם, למרות שלפי זיכרון הדברים היה עליהם לפעול לשם כך, אולם, הנושא האמור אינו נכלל כאמור בהסכם הפשרה. על-כן אין הדבר יכול להוביל לביטולו, אף אם נאמר שזיכרון הדברים נותר בתוקף לאחר הסדר הפשרה, וכל שכן אם פקע בעטיו. ברי, כי לאור ניסוח הפלוגתא, כפי שהועמדה לבסוף בתיק זה, תוקפו הנורמטיבי של זיכרון הדברים לא דרש ליבון כלשהו בהליכים דידן.

הערת סיום:
15. בשולי הדברים, לא למותר יהא לציין, כי רבים הם התיקים המובאים אל בית המשפט, שבהם מתגלה כי סוגיית "הבן הממשיך" קורעת משפחות וגורמת להתדיינויות רבות ומיותרות, המערבות שיקולים כספיים עם שיקולים רגשיים קיצוניים. לדעתנו טוב יהא, אם הרשויות המופקדות על-כך יתנו דעתן לנושא זה, גם מההיבט האמור. בכך ייתכן שיצומצם הנזק העצום הנגרם בעטיו למשפחות בעלי הזכויות במושבים, ומכאן גם לחברה בכללותה. ויפה שעה אחת קודם.

התוצאה:
16. לאור האמור ובאין עילה כדין לביטול החוזה, אין לבטל את פסק הדין בפשרה. לפיכך, דין התובענה להידחות. עם זאת, ובכדי לסלק כל ספק מלבב מובהר בזה, כי אין פירושם של דברים, שהנתבעים יכולים מעתה ואילך להתנער מהתחייבויותיהם על-פי ההסכם, בין אלו הכספיות ובין אלו האישיות. אין צריך גם לומר, כי טוב וראוי יהא אם הצדדים ישכילו בכל זאת, יחד עם הילדים האחרים, לגבש ביניהם הבנה המניחה את הדעת.

בנסיבות המיוחדות של העניין, בשים לב לטיבו של הסכסוך ולקרבה בין הצדדים בו; ולנוכח העובדה שבסופם של דברים העניקו התובעים לנתבע מס' 1 ולרעייתו, הנתבעת, זכויות שבהן גלומים יתרונות כלכליים בלתי מבוטלים; ולמען יקל על הצדדים לנסות ולשמור על שלום בית (תרתי משמע) - לא מצאתי לנכון להורות על מתן צו להוצאות.

17. התביעה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתן היום, ו' באדר ב' תש"ס (13.3.00), בהעדר.

המזכירות תשלח אל באי כוח הצדדים העתקים מפסק-דין זה, לרבות לבאי כוח הנתבעת מס' 3.
מ' גל
, שופט

12

ת"א 1218/97
ת"א 1218/97
בבית המשפט המחוזי בירושלים
לפני: כבוד השופט מ' גל









א בית משפט מחוזי 1218/97 עזרא חדד , נעימה חדד נ' יהודה חדד , שרית חדד , הסוכנות היהודית לא"י (פורסם ב-ֽ 13/03/2000)