פסקי דין על רוקסן פלדמן | פסקי דין על סטפני דואק (פלדמן) | פסקי דין על ויטו נפוגי | פסקי דין על אסתר נפוגי | פסקי דין על גלרשן קלו |

19815-12/11 א     14/11/2012




א 19815-12/11 רוקסן פלדמן, סטפני דואק (פלדמן) נ' ויטו נפוגי, אסתר נפוגי, גלרשן קלו








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 19815-12-11 פלדמן ואח' נ' נפוגי ואח'







בפני

כבוד השופט
יעקב שקד


תובעות

1
.
רוקסן פלדמן

2
.
סטפני דואק (פלדמן)

ע
"י עו"ד מריה ברוק


נגד


נתבעים

1.ויטו נפוגי
2.אסתר נפוגי
3. גלרשן קלו



ע"י עו"ד דורית דרמן





פסק - דין


מבוא וטענות הצדדים

בפני
י תביעה לביצוע שטר חוב ע''ס 134,000 ₪ נומינלי.

אין חולק בין הצדדים כי שטר החוב נחתם על ידי הנתבעים 1 ו - 2, בעל ואישה, כעושי השטר, ועל ידי הנתבעת 3, אחותה של הנתבעת 2, כערבה.

שטר החוב נרשם לפקודתה של הגב' חווה פלדמן ז''ל (להלן - המנוחה), שנפטרה בשנת 2009, קרובת משפחה של התובעות (ראה על כך להלן).

שטר החוב נחתם במסגרת חוזה שכירות בין הנתבעים 1 -2 למנוחה, ביום 1.07.04 (נספח 5 לתצהיר עו''ד רוני סלנט מטעם התובעות; להלן - החוזה הראשון).

החוזה הראשון נעשה לתקופה של שנתיים ימים, כאשר הוקנתה לשוכרים אופציה להארכת השכירות פעמיים, שנה בכל פעם (סעיף 19 לחוזה הראשון).

ביום 1.08.08 נחתם חוזה שכירות נוסף בין המנוחה לנתבעים 1 – 2 (להלן – החוזה השני). אציין כי החתימה מטעם המנוחה בוצעה על ידי עו''ד צבי סלנט על פי ייפוי כוח, כמצויין לצד חתימתו בעמוד האחרון לחוזה. עו''ד צבי סלנט הוא אביו של המצהיר מטעם התובעות, עו''ד רמי סלנט.

לטענת התובעות, שהינן חלק מיורשות המנוחה (ועל כך להלן), הנתבעים חדלו לשלם את דמי השכירות, ונותר חוב בסך כ-204,000 ₪ (קרן), בנוסף לחובות נוספים במאות אלפי ש''ח, לרבות פיצויים מוסכמים. לפיכך עותרות התובעת לפרעון שטר החוב.

הנתבעים העלו שלל טענות, ואדון בהן כסידרן.


טענת הנתבעים בדבר העדר הסמכה לבאי כח התובעות

הנתבעים טוענים כי עורכי הדין המייצגים בתיק, לא הוסמכו לייצג את התובעות. במסגרת טענה זו נטען כי התובעות לא מינו את עו''ד ברוק, שהופיעה בדיון ההוכחות, לייצגן ישירות.

דחיתי טענה זו בפתח דיון ההוכחות, ואנמק שנית כעת. לתצהירו של עו''ד רוני סלנט צורף ייפוי כוח נוטריוני מאת התובעות, כללי ורחב ביותר, המסמיך רשימה של עורכי דין, כולל עו''ד צבי סלנט ועו''ד רוני סלנט.

הובהר בדיון כי עו''ד ברוק הינה שכירה במשרד, וכי בשל כך היא רשאית לייצג בתיק, וכן כי בסעיף 28 לייפוי הכוח כאמור, הוסמכו מיופי הכוח למנות עורכי דין אחרים. די לי אפוא בכך, במיוחד נוכח עדותו של עו''ד רוני סלנט בפני
י, ולפיה עו''ד ברוק עובדת במשרדו (עמ' 9 לפרוטוקול שורות 10-15).

זכותן של התובעות לתבוע על פי השטר - והיקפה

וכעת לטענה כי התובעות אינן רשאיות לתבוע על פי השטר, שנרשם לפקודת המנוחה, ולמצער, אינן זכאיות לתבוע את מלוא סכומו.

ההלכה הפסוקה קובעת חד משמעית, כי יורש זכאי לתבוע על פי שטר שנרשם לפקודת המוריש שנפטר, מכוח דיני הירושה. ראה לעניין זה ע"א 537/89 רמטקס נ' בית חרושת לאריגה, פד''י מו(4) 573,573.
פשיטא, כי התובעות זכאיות, עקרונית, לתבוע על פי השטר מכוח ירושתן.

יחד עם זאת, יש לבחון את היקף הזכות בשטר. עיון בצוואת המנוחה שצורפה כנספח 2 לתצהיר עו"ד סלנט (ואציין כי צורף לה צו קיום צוואה), מלמד כי בסעיף 4 לה, הדן בנכסים שלא הוזכרו מפורשות בסעיפים שקדמו לו (והשטר נשוא התביעה לא הוזכר בהם), נקבע כי אלו יועברו - מחצית ל"ילדי דוד" ומחצית ל"בני אילן".

עיון בהגדרה של המונח "ילדי דוד" הקבועה בסעיף 2 לצוואה, מגלה כי התובעות כלולות בה, והן שתיים מתוך שלושת האנשים המוגדרים "ילדי דוד", הזכאים למחצית הזכויות "הכלליות", כלומר מחזיקות בסה''כ בשתי שישיות, קרי שליש מהזכויות בהתאם לסעיף
4 לצוואה, אשר בכללן, כאמור, השטר נשוא התביעה.

טוענות התובעות כי למרות שהחלק בזכויות כלליות אלה, ובכללן השטר, הינו שליש בלבד, הרי שמכוח סעיף 59 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל''ג-1973 (להלן – חוק החוזים), הן רשאיות לתבוע את מלוא החיוב שבשטר.

לאחר תום דיון ההוכחות, הושמעו סיכומים בעל פה. לאחר שעיינתי בסיכומים וטרם מתן

פסק דין
, הבחנתי כי הנתבעים העלו טענה בעמ' 19 לפרוטוקול ולפיה אם היו כל היורשים תובעים, ה"מצב היה שונה לחלוטין".

לפיכך, ניתנה החלטה ביום 19.10.12 המתייחסת לסעיף 122 (ב) לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן – חוק הירושה). סעיף זה מורה אותנו כך:

"פעולה של אחד או אחדים מן היורשים טעונה הסכמת האחרים או אישור של ביהמ"ש, מראש או למפרע. בתובענה של אחד היורשים או נגד אחד היורשים יכול שאישור יינתן על ידי בית המשפט הדן בתובענה".

הווה אומר, בית המשפט אינו יכול ליתן

פסק דין
בתובענה טרם קבלת הסכמת היורשים או מתן אישור בהתאם לסעיף 122 הנ"ל (ראה גם י. זוסמן, סדר הדין האזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 118).

הצדדים לא התייחסו להוראת סעיף זה, אם כי הנתבעים העלו טענה כללית הנוגעת לצורך בהסכמת יתר היורשים.

בנסיבות אלה, ראיתי לנכון לאפשר לצדדים להתייחס לסוגיה זו טרם מתן

פסק דין
, במסגרת החלטתי כאמור, ואכן הוגשו עמדותיהם.

התובעות טענו כי במצב הדברים בתיק זה, סעיף 59 לחוק החוזים חל ולא סעיף 122 לחוק הירושה, שכן מדובר בסיטואציה שבה שהעיזבון חולק.

דא עקא, אין בפני
כל ראיה כי אכן העיזבון לא חולק וטענה זו נטענה בעלמא ללא תצהיר.

בכל מקרה, התובעות צירפו להודעה מטעמן כתבי הסכמה של שני היורשים הנוספים (של הזכויות על פי השטר)– מר אילן פלדמן ומר פול פלדמן, לניהול התובענה ע"י התובעות, ועתרו למען הזהירות לאשר את ניהול התובענה למפרע.

כאמור, שילוב של הוראות סעיפים 2א' ו – 4 לצוואה מלמד, מר אילן פלדמן יורש מחצית מהזכויות ה"כלליות", קרי שלא צויינו מפורשות, כגון מקרקעין, ובכללן השטר, ואילו התובעות ומר פול פלדמן יורשים את המחצית השניה, בחלקים שוים ביניהם (דהיינו כל אחד מהם – שישית).

במאמר מוסגר אציין, כי טענת הנתבעים בדבר העדר תוקף להסכם החלוקה בין היורשים, מעבר לכך שנטענה על דרך הסתם, אינה מעלה או מורידה. הסכם החלוקה מתייחס לזכויות "ספציפיות" כגון דירות מגורים ולא לזכויות ה"כלליות", שהורשתן במסגרת הצוואה הינה כמתואר לעיל.

ממילא, בכל מקרה, קיימת הסכמה של כל היורשים של הזכויות על פי השטר לניהול התובענה. בהקשר זה אני דוחה את טענת הנתבעים בתגובתם להחלטתי מיום 19.10.12, כי ההודעות אינן חתומות בפני
נוטריון או בפני
עו"ד, שכן אין כל הכרח כי יאומתו באופן זה, שכן בין היתר, לא מדובר בתצהיר או יפוי כח לפרקליט.

במקרה מעין זה אין צורך באישור בית המשפט.

למצער, ובנוסף להסכמת כל היורשים כאמור, ומכח סמכותי על פי סעיף 122(ב) לחוק הירושה, ולאחר עיון בטענות הצדדים, ניתן אישור למפרע, ככל שנדרש, לניהול התובענה על ידי התובעות, בהתייחס לזכויות של כל היורשים בשטר.

יודגש כי אישור זה היה ניתן גם ללא הסכמת שני היורשים הנוספים כמבואר לעיל (וקל וחומר לאחר שניתן), משום שהתובעות הן אלו שנשאו בהוצאות הליך זה, אשר נועד להגדיל את מסת נכסי העיזבון.

למען הסדר והזהירות, ולרבות מכח סמכותי הטבועה, אני מורה על צירוף שני היורשים הנוספים שצויינו לעיל כתובעים נוספים, למרות שספק אם
יש צורך בכך.

נוכח מסקנתי לעיל לא ראית צורך לדון בטענת התובעות לענין תחולתו של סעיף 59 לחוק החוזים.


ראיתי לנכון להוסיף, כי התמקדות הנתבעים בטענות שאכנה כ"טכניות" שהעלו הנתבעים, בדבר העדר יפוי כח ואחרות, והתעקשותם על קוצו של יוד, בכל דבר וענין, במהלך בירור המשפט, הותירו טעם לפגם.

אמנם, הנתבעים זכאים לטעון כל טענה משפטית או אחרת שימצאו לנכון ולעמוד עליה, אך ענין זה בלט נוכח העדר ההתמודדות ממשית עם המחלוקת המהותית (כמפורט להלן), והיא החוב הנטען הגבוה של מאות אלפי ש"ח בגין דמי שכירות.

בהקשר זה ראה ע"פ 951/80 קניר נ' מ"י, פ"ד לה(3) 505, 516:

"אמון הציבור בתבונת המערכת הפלילית מתערער, שכן אין הוא רואה - בלשונו של הנשיא זמורה - ששופטיו נכנסים לטרקלין, שבו דנים על חטא ועונשו, אלא רואה הוא את שופטיו עומדים בפרוזדור ודנים על עניינים טכניים גרידא".


אם כך נפסק במשפט פלילי – נכונים הדברים שבעתיים במשפט אזרחי.

טענת ההתיישנות

טוענים הנתבעים כי עילת התביעה התיישנה, וזאת נוכח העובדה שהשטר נחתם בשנת 2004 וחלפו מעל שבע שנים מחתימתו עד הגשתו לביצוע.




טענה זו אין לה על מה שתסמוך. סעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח – 1958, מורה אותנו כי:

"תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה".

עילת התובענה נולדה לא בשנת 2004 אלא הרבה לאחר כן, שכן נטען (וראה על כך להלן לגבי גובה החוב וכן הפירוט בתצהיר עו"ד סלנט), כי החוב צמח לאחר חתימת ההסכם השני, בשנת 2008. ממילא, לא חלפו שבע שנים משנת 2008 ועד להגשת השטר לביצוע בשנת 2011. לפיכך, הטענה נדחית.

טענת הנתבעים כי לא מולא בשטר תאריך פרעון

טוענים הנתבעים כי השטר נעדר תאריך פרעון ולכן אינו ממלא אחר הדרישות הצורניות של שטר בהקשר זה.

סעיף 3(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש) קובע כך (ההדגשה שלי – י.ש.):

"שטר-חליפין הוא פקודה ללא תנאי ערוכה בכתב מאת אדם אל חברו, חתומה בידי נותנה, בה נדרש האדם שאליו ערוכה הפקודה לשלם לאדם פלוני או לפקודתו, או למוכ"ז, סכום מסויים בכסף, עם דרישה או בזמן עתיד קבוע או ניתן לקביעה."

סעיף 9(א) לפקודת השטרות מקהה את עוקצה של דרישה צורנית זו:



"וזה שטר בר-פרעון עם דרישה:
(1)
שטר שנאמר בו שיש לפרעו עם דרישה או עם ראייה או עם הצגה;
(2)
שטר שלא נאמר בו שום זמן לפרעון."

ממילא, גם שטר ללא זמן פרעון, כפי בענייננו, ניתן לפרעון עם הצגת דרישה, וזו הוצגה לכל המאוחר בהגשת השטר לביצוע.

ראה לענין זה גם לרנר, דיני שטרות, מהדורת 1999, עמ' 188 – 189.

לפיכך, אף טענה זו נדחית.


הטענה כי השטר נעשה להבטחת החוזה הראשון בלבד

טוענים הנתבעים כי השטר נעשה לצורך חתימת החוזה הראשון בלבד, ולכן איננו מבטיח את החיובים על פי החוזה השני.

ראוי לציין כי הנתבעת 2 איננה חתומה על החוזה השני, אלא רק על החוזה הראשון. יחד עם זאת, שמה מופיע כשוכרת בחוזה השני לצד בעלה, הנתבע 1.


הנתבעת 2 מספרת בתצהירה כי:

"לקראת סיום תקופת החוזה הראשון, חווה טילפנה אליי ואמרה לי שצריך לעשות חוזה חדש. חווה הגיעה אלינו לדירה עם מתווך, סיכמנו על מחיר חדש, וסיכמנו כי פרט לשינוי במחיר, ההסכם יישאר אותו דבר, כמו ההסכם הראשון" (סעיף 14-15 לתצהיר).

עוד היא מציינת כי בעלה חתם על ההסכם השני, וכי הוא בלבד חתם על שטר חוב חדש (סעיפים 16-17).

דברים דומים צויינו בתצהירו של הנתבע 1 (סעיפים 14-16 לתצהירו).

דא עקא, בעדותו חזר בו הנתבע 1 מהטענה בתצהיר, ולפיה חתם על שטר חוב חדש במעמד חתימת החוזה השני:

"אני חתמתי ב-2008 רק על חוזה, לא על שטר חוב....אני לא יודע למה כתוב בתצהיר בעברית שטר חוב חדש. אני לא חתמתי ב-2008 על שטר חוב חדש" (עמ' 7 לפרוטוקול שורות 26-31).

ראוי להוסיף כי הנתבע 1 ציין שבאת כוחו "הסבירה לי סעיף סעיף" טרם שחתם על תצהירו (עמ' 7 לפרוטוקול שורה 17).

עוד יש להוסיף, כי בסעיף 18 לחוזה השני נרשם כי יופקד שטר חוב ע''ס 30,000 דולר להבטחת פינוי ותשלום השכירות, ושטר זה יושב בעת הפינוי. בהמשך הסעיף נרשם כי יופקד שטר נוסף ע''ס 15,000 דולר, שיושב שלושה חודשים לאחר הפינוי.

הוראה דומה, אם לא זהה, מופיעה גם בסעיף 18 להסכם הראשון.
הסתירה בעדותו של הנתבע 1 בנוגע לאי חתימת שטר חדש בשנת 2008, בניגוד לאמור בתצהירו, הינה בעיניי סתירה מהותית ביותר, הנוגעת ללב המחלוקת בנושא זה.

הנתבעים טענו כי שטר החוב מבטיח רק את החיובים על פי החוזה הראשון. ההוראה בדבר החיוב להפקיד שטר חוב בסך 30,000 ₪ מופיעה באופן זהה בשני החוזים, באותו סעיף.

עו''ד רוני סלנט העיד בהקשר זה כי לא החתים על שטר חדש בשנת 2008 "כי היה השטר הקודם" (עמ' 11 לפרוטוקול שורה 6). עוד הסביר כי:

"הוסכם שהשטר הקודם שנמצא בתיק, ישמש גם להסכם השני" (שם, שורה 10). כמו כן ציין כי "אני רואה בשטר הקודם כאילו צורף לחוזה הזה, ואין צורך בשטרות חדשים" (שם, שורה 21).

כאשר נשאל העד, "האם אמרת לנתבע שמשתמשים לחוזה הזה בשטר הקודם?" השיב "כן" (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 26 – 27).

אני מעדיף את עדותו של עו''ד סלנט על פני גרסת הנתבעים. עדותו עשתה עלי רושם כן וישיר, והיא מתיישבת עם יתר הנסיבות והוראות שני החוזים, הקובעות כאמור חיוב להפקיד שטר בסך 30,000 דולר.

עדותו של הנתבע 1 כאילו נחתם שטר חדש – התבררה כבלתי נכונה בעליל. אני רואה בכך חיזוק משמעותי לעדותו של עו''ד סלנט.

בנוסף, אני מאמץ את עדות עו"ד סלנט לפיה הקריא לנתבע 1 את החוזה והסביר לו את תוכנו (עמ' 10 לפרוטוקול, ש' 16 – 18).

אשר לנתבעת 2, שלא נכחה בפגישה שבה נחתם החוזה השני ולא חתמה עליו, למרות ששמה מוזכר בו כשוכרת, הרי שדבריה בסעיפים 14-15 לתצהיר, שצויינו לעיל, מלמדים שהיא הייתה מעורבת בעריכת החוזה השני כשוכרת ממש.

אזכיר את מילותיה "סיכמנו על מחיר חדש, וסיכמנו כי פרט לשינוי במחיר, ההסכם יישאר אותו דבר כמו ההסכם הראשון" (סעיף 15 לתצהיר).

לפיכך, מסקנתי מעדותה והתנהלותה, כמו גם מעדות והתנהלות בעלה, כי היה ברור לנתבעת 2 שהיא שוכרת בהתאם לחוזה השני יחד עם בעלה, וכי הסכימה שהשטר יבטיח גם את החיובים בהתאם לחוזה השני.

בנוגע לנתבעת 3, שכאמור חתמה כערבה על השטר.

נתבעת זו לא הייתה מעורבת כלל בעריכת החוזה השני ולא הייתה השוכרת של הדירה, וממילא לא גרה בה.

לא הובאה בפני
י כל ראיה שהייתה מעורבת או מודעת לחוזה השני, וממילא לא הוכח שנתנה הסכמתה לכך שהשטר יבטיח את החיובים על פי החוזה הנוסף.

לפיכך, הנתבעת 3 אינה חבה לכל חיוב הנובע מהחוזה השני.

גובה החוב

וכעת לשאלה מהו גובה החוב. עו''ד סלנט צירף לתצהירו דפי חשבון בנק של המנוחה, חשבון שנפתח לצורך חוזי השכירות מול הנתבעים.

כעולה מדפי הבנק ובהתאם לתחשיב שנערך על ידי עו''ד סלנט בסעיפים 23-22 לתצהירו, הנתבעים נותרו חייבים בגין דמי שכירות סכום נומינלי של 204,000 ₪ (ראה נספחים 11-12 לתצהיר).

עו''ד סלנט לא נשאל אודות התחשיב והתצהיר בהקשר זה שאלות מהותיות, זולת כיצד עלה בידו להשיג את דפי הבנק. לפיכך אני מקבל את גרסת עו''ד סלנט ואת תחשיביו כנכונים.

הנתבעים לא הציגו מנגד כל תחשיב או גירסה מפורטת נגדית.

כל שנאמר בתצהיריהם בהקשר זה היה "לא נכון שלא שילמנו לחווה דמי שכירות, אלא בנוסף לדמי שכירות ששילמנו לחווה שילמנו גם תשלומים שונים שהיה עליה לשלם..." (סעיף 22 לתצהיר הנתבע 1 וסעיף 25 לתצהיר הנתבעת 2).

בתצהירים מטעם הנתבעים נטען כי הסכומים ששילמו מסתכמים בסך כולל של 6,900 ₪.
גם אם אקבל טענה זו, הרי שיש לקזז סכום זה מסכום החוב שכאמור הינו 204,000 ₪, ויוצא כי החוב הנותר בסך של 197,100 ₪, הרבה יותר מסכום השטר שהינו כזכור 134,000 ₪, נומינלי.

אשר לפיצוי המוסכם, נוכח מסקנתי בדבר גובה חוב דמי השכירות, העולה על סכום השטר, לא ראיתי מקום לדון בכך.

במיוחד לא ראוי שאעשה כן נוכח העובדה שהוברר לי ע"י הצדדים במהלך ניהול המשפט, שהתובעות מנהלות תביעה כספית נגד הנתבעים בהליך נוסף, בפני
מותב אחר, במסגרתו נתבע סכום זה.

סיכומו של דבר, התביעה השטרית נגד הנתבעים 1 - 2 מתקבלת, באופן שאלו ישלמו, יחד ולחוד, את סכום השטר לתובעים (כולל אלו שצורפו כאמור), כל אחד לפי חלקו בהתאם לצוואה, כמתואר לעיל.

התביעה נגד הנתבעת 3 נדחית.

ההליכים בתיק ההוצל"פ 01-34566-33-1 ישופעלו, אך שמה של הנתבעת מס' 3 יימחק ממנו.

בנוסף, הנתבעים
1 – 2 ביחד ולחוד, ישלמו לתובעות ה"מקוריות", שנשאו בהוצאות ההליך, שכ"ט והוצאות בסכום כולל של 20,000 ₪. אשר לנתבעת 3, שאמנם יוצגה אך לא התייצבה לדיון והמחלוקת לגביה היתה מצומצמת, התובעות יחד ולחוד ישלמו לה הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 6,000 ₪. סכומים אלה יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, במידה ולא ישולמו תוך 30 יום.


ניתן היום,
כ"ט חשון תשע"ג, 14 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 19815-12/11 רוקסן פלדמן, סטפני דואק (פלדמן) נ' ויטו נפוגי, אסתר נפוגי, גלרשן קלו (פורסם ב-ֽ 14/11/2012)