פסקי דין על ע.ע. ענבר אחזקות ונדל"ן | פסקי דין על דניאל ענבר | פסקי דין על עיריית חיפה. | פסקי דין על עו"ד רשף חן יועמ"ש עיריית חיפה | פסקי דין על אהרון אליאס מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית חיפה |

20051-09/11 א     21/11/2012




א 20051-09/11 ע.ע. ענבר אחזקות ונדל"ן בע"מ, דניאל ענבר נ' עיריית חיפה., עו"ד רשף חן יועמ"ש עיריית חיפה, אהרון אליאס מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית חיפה








בית משפט השלום בחדרה



ת"א 20051-09-11 ע.ע. ענבר אחזקות ונדל"ן בע"מ
ואח' נ' עיריית חיפה.
ואח'







בפני

כב' השופט
נאסר ג'השאן


תובעים

1
.
ע.ע. ענבר אחזקות ונדל"ן בע"מ

2
.
דניאל ענבר


נגד


נתבעים

1.עיריית חיפה.
2.עו"ד רשף חן יועמ"ש עיריית חיפה
3.אהרון אליאס מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית חיפה



פסק דין
בתביעה כנגד הנתבעים 2 ו-3


1.
בבקשה שלפניי, עותרים הנתבעים לדחות על הסף את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 "מחמת חסינות עובדי ציבור והעדר עילת תביעה אישית". בהחלטתי מיום 25.10.2012 קבעתי, כי מהותית מדובר בבקשה לפי סעיף 7א (ג) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ולפיה מבוקש לקבוע כי מתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה לגבי פעולות עובדי הציבור (הנתבעים 2 ו- 3), וכפועל יוצא מכך לדחות את התביעה כנגדם. באותה החלטה, ולאחר שקבעתי את מהות הבקשה שהוכתרה בכותרת "בקשה לדחייה על הסף", התרתי לצדדים להגיש תצהירים וקבעתי דיון מקדמי לבירור הבקשה. בדיון נחקרו התובע והנתבעים 2 ו- 3 והצדדים סיכמו טענותיהם לפניי.

2.
בטרם ניגש להכרעה, נביא בקצרה את טענות התובעים בכתב התביעה, ובכלל זה טענותיהם המופנות כלפי הנתבעים 2 ו- 3 - היועץ המשפטי של עיריית חיפה ועובד המחלקה לרישוי עסקים (בהתאמה), המצדיקות, לשיטתם של התובעים, הטלת אחריות אישית על הנתבעים הנ"ל. כן נביא טענות הנתבעים בבקשתם, שבה התייחסו לכל טענות התובעים בכתב התביעה.





סקירת טענות הצדדים:

3.
בתביעתה, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לפצותם בסך 2.5 מיליון ₪ (לצרכי אגרה) בגין הפסדים שהסבו הנתבעים לתובעים כתוצאה מהתנהלותם בקשר עם הסכם להפעלת מרכז ספורט ימי באחד מחופי הים בחיפה (חלקה 24 בגוש ארעי 300025). גובה ההפסד שנגרם לתובעת נסמך על חוות דעת מומחה שצורפה לכתב התביעה, לפיה לו היתה העירייה מתירה לתובעים להפעיל מסעדה בחוף, היתה התובעת מרוויחה 4.5-7.5 מיליון ₪, וזאת בתנאי שהיתה התובעת מפעילה את המרכז והמסעדה עד לסוף שנת 2015.

4.
בכתב התביעה, טוענים התובעים כי לאחר שהתובעת זכתה במכרז להפעלת מרכז ספורט ימי, נחתם ביום 28.9.2006 בין התובעת – מצד אחד, לבין הנתבעת מס' 1 (להלן : "העירייה") מצד שני, הסכם להפעלת מרכז לספורט ימי פתוח לכלל הציבור (הוא ההסכם נספח א' לכתב התביעה- להלן: "ההסכם"). עפ"י הוראות ההסכם, הותר לתובעת ליתן שירותים, ובכללם השכרה ומכירה של ציוד לספורט ימי, תיקון ואחסנת ציוד, מתן שירותי חוף ועוד. בין הצדדים הוסכם כי תוקף ההסכם יהיה מיום 30.8.2006 וכלה ביום 10.12.2010 (סעיף 4 להסכם). הצדדים הסכימו כי לתובעת תהיה הזכות למכור במקום "שתיה קרה וחמה, גלידות ומוצרי מזון אחרים מותנה בקבלת רישיון עסק עפ"י דין" (סעיף 12 (ז) להסכם).

5.
התובעים טוענים, כי כל ניסיונות התובעת להשיג רישיון עסק להפעלת מזנון במקום נכשלו נוכח התנגדותו של הנתבע מס' 3, שפעל ממניעים זרים, ולמרות שלא היתה כל מניעה תכנונית להקים מזנון במקום.

6.
לטענת התובעים, בתחילת שנת 2009 התקיימה בעירייה פגישה בנוכחות הנתבע מס' 2, במהלכה באו נציגי העירייה בטענות כלפי התובעת על שאינה מפעילה מזנון במקום. לאור הטענות שהעלו הצדדים במהלך הישיבה התקיים סיור בחוף, בו השתתף הנתבע מס' 2 , ובמהלכו הוסבר לו כי אין התובעת מצליחה להשיג רישיון עסק למכירת מוצרי מזון בחוף נוכח סירוב הנתבע מס' 3 לדון בבקשה. במהלך הביקור, כך לפי התובעים, הבטיח הנתבע מס' 2 לסייע לתובעת לצורך קידום הקמת "עסק של מזון", ועל בסיס אותה הבטחה החלה התובעת בחיפושיה אחר מפעיל מקצועי ואף כרתה עימו הסכם להפעלת "עסק של מזון" במקום (ראו ההסכם בין התובעת לבין חברת סאנסט ביץ' ניהול חופים בע"מ (להלן : "המפעילה")).
עוד טענו התובעים בכתב התביעה, כי התובעת השקיעה כספים בשיפוץ המבנה המיועד לעסק המזון, כאשר היה ברור לעירייה כי התובעת והמפעיל אינם מקימים קיוסק לממכר פיצוחים, כי אם עסק שאמור למשוך אליו את באי המקום ואת הציבור הרחב.

7.
השינוי שחל ביחסם של הנתבעים כלפי התובעים אירע, כך לטענת התובעים, לאחר שהעירייה יזמה תב"ע חדשה, לפיה אמורה להיות מוקמת במקום המועדון טיילת, "ועם התחלת הפעלת העסק החדש למזון, הבין מי שהבין כי העסק למזון ומועדון הגלישה במקום, אינם מתיישבים עם תכניותיה של הנתבעת" (סעיף 20 לכתב התביעה). בשלב זה, על פי הנטען,
החלו התנכלויות של הפיקוח העירוני, הנתבעים הפסיקו תמיכתם בעסק המזון, וטענו כי מעולם לא הותר לתובעים או מי מטעמם להקים עסק מן הסוג שהוקם. בהמשך, טענו התובעים כי במהלך סיור שהתקיים ביום 19.8.2009 הוסכם כי בכפוף לשינויים קלים, יוסדר הרישיון לעסק המזון. אלא שבשלב זה, לאור התב"ע שיזמה העירייה, הכריזה העירייה "מלחמת חורמה" על התובעים, כאשר העירייה והנתבע מס' 2 מנצלים סמכויותיהם שקיבלו עפ"י הדין לצורך סגירת עסקם של התובעים, ובין היתר ביצעו הנתבעים את הפעולות המנויות בסעיף 28 לכתב התביעה: הנתבעים סירבו לדון בכל בקשה לרישיון עסק שיזמו התובעים; הגישו כתב אישום בגין ניהול עסק גלישת גלים ללא רישיון; הגישו כתב אישום בגין בנייה ללא היתר, אשר התייחס להקמת משטח עץ (דק)
ללא רישיון; הגישו כתב אישום בגין ניהול עסק מזון ללא רישיון; הגישו לתובעים חיוב ארנונה בגין שטחים ציבוריים; הגישו כתב תביעה לפינוי; הוציאו צווי הפסקה מינהליים אשר מטרתם למנוע כל עבודות הבנייה או הפעלת עסק המזון; ניתקו את זרם המים ופנו למינהל מקרקעי ישראל ולמשרד לאיכות הסביבה בטענה לפגיעה בחוף. כל זאת,
כאשר השיקול שהנחה את הנתבעים, כך לטענת התובעים, הוא אחד- סילוק התובעים מן החוף.

8.
הטענות המועלות כנגד הנתבעים מס' 2 ו- 3 הינן כי הנתבע מס' 2 - היועץ המשפטי של עיריית חיפה, והנתבע מס' 3 – באותם ימים עובד המחלקה לרישוי עסקים, ניצלו סמכויותיהם כדי לגרום נזק לתובעים. עוד נטען
כי "הנתבע 2 הקדיש מאמצים רבים וזמן רב כדי לפגוע בכל דרך אפשרית בתובעים כדי לרצות את רצון שולחיו" (סעיף 32 לכתב התביעה) ואילו הנתבע 3 הכשיל כל ניסיון לקבל רישיון עסק (שם) ובכך הפכו הנתבעים הנ"ל את התובעים "לעבריינים בעל כורחם". התובעים לא חסכו מילים קשות ואף טענו כי "הפקדון שהפקיד המחוקק בידי הנתבעים לצורך שמירת עקרון שלטון החוק, הפך להיות כלי ירייה והרג של קבוצה מפיונרית בעלת אינטרסים כלכליים" (סעיף 33 לכתב התביעה).



9.
בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבעים פעלו לחסל את עסקם של התובעים, תוך שהיו מודעים לנזק שייגרם, וניצלו הליכים משפטיים לפי דיני התכנון והבנייה, דיני רישוי עסקים ותביעת פינוי, לצורך חיסול עסקם של התובעים. לטענת התובעים (סעיף 42 לכתב תביעתם) הנתבעים פעלו בכוונת תחילה לגרימת נזקים כספיים לתובעים. לטענת התובעים התרשלו הנתבעים כלפיהם, עיוולו עוולות לפי סעיפים 58 ו 60 לפקודה, ואף עיוולו עוולת לשון הרע.

10.
כאמור, הגישו הנתבעים בקשה לפי סעיף 7א(ג) לפקודה. את בקשתם תמכו בתצהירי הנתבעים מס' 2 ו- 3 ובאישור היועץ המשפטי של עיריית ת"א-יפו (מאחר ולא ניתן לקבל את אישור היועץ המשפטי של עיריית חיפה - הוא הנתבע מס' 2), לפיו מתקיימים בנתבעים 2 ו- 3 תנאי החסינות באשר פעלו הם "במסגרת תפקידם השלטוני וביצעו את תפקידם בתום-לב ושלא מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו של נזק".

11.
בתצהיר עדות ראשית מטעם הנתבע מס' 2
- עו"ד רשף חן היועץ המשפטי של העירייה, עמד הוא על טענות התובעים ועמד על כל ההליכים שננקטו ע"י העירייה כנגד התובעים. אביא להלן את עיקרי תצהירו של עו"ד רשף חן- המשמש כיועץ משפטי של עיריית חיפה מחודש 11/07.

12.
בתצהירו טוען הנתבע מס' 2 כי הוא ביצע את עבודתו, לאחר שהתגלה כי התובעת ביצעה עבירות בנייה באזור החוף, פתחה במקום פאב- מסעדה ללא רישיון עסק, וכאשר, לטענתו, פעילות העירייה ובעלי תפקיד בה לא נועדה כדי לגרום נזק לתובעים; לטענת הנתבע מס' 2
המדובר בשימוש בחלק מסמכויות העירייה לאכוף את החוק. באשר לפעילות הנתבע מס'
3 -
לטענת הנתבעים, פעילותו היתה טכנית בלבד.

13.
לטענת הנתבע מס' 2, מסכת הפעולות שנקטה העירייה כנגד התובעים החלה לאחר שהגיעו לעירייה תלונות שהתקבלו מגולשים לגבי רמת השירות הניתנת במרכז הימי, ובעקבותיהן בדק
הוא את ההסכמים בין התובעת לבין העירייה. בהמשך, במהלך ישיבה בה השתתפו נציגי העירייה ונציגי התובעת בחודש 2/09, התגלה לנתבע מס' 2 כי התובעת אינה משלמת את דמי ההפעלה כסדרם. לאחר אותה ישיבה התקיים במקום ביקור של הנתבע מס' 2 ונציגי העירייה. הנתבע מס' 2
התרשם במהלך הביקור כי מטרת התובעים היתה להקים מסעדה במקום, דבר אשר נובע מדברי התובע בישיבה בעירייה (ראו נספח ה'- פרוטוקול ישיבה בעירייה, שם מצוטט ב"כ התובעים כמי שאמר:
"אנחנו לא מצליחים לקבל רישיון למסעדה"). עוד טען הנתבע 2 בתצהירו כי נציגי העירייה הבהירו היטב לתובע כי העירייה לא תתנגד להקמת מזנון במקום, כאשר מובהר לתובע, כי העירייה תתנגד בתוקף להקמת פאב או מסעדה במקום.
14.
לטענת הנתבעים, בחודש 7/2009 התגלה כי מבוצעות עבירות בנייה בחוף, ובין היתר התגלה כי נבנה משטח עץ, הוקמו עמודי עץ לצרכי בניית גדר וכן גדר – שמונעת מעבר הציבור הרחב (ראו בקשה לצו הפסקה שיפוטי-נספח ז לתצהיר הנתבע מס' 2). לטענת הנתבעים הוצאו צווי הפסקה שיפוטיים, ומשהופרו, הוציאה הועדה המקומית לתכנון ובנייה צווי הריסה מנהליים (נספח ט' לתצהיר). עוד עולה מצווי ההריסה המנהליים (מחודש 8/09), כי בנוסף לעבירות הבנייה הנ"ל, הונחו סלעים בתוך המים, דבר ששינה את תוואי הקרקע
לאורך רצועה בת 100 מטרים
לחוף הים התיכון.

15.
עפ"י תצהיר הנתבע מס' 2 אין כל קשר בין כל אשר ביצע במסגרת מילוי תפקידו לבין התב"ע או הנחיות עלומות מצד מאן דהוא לסגור את עסקה של התובעת. הנתבע מס' 2 עמד על כל ההליכים אשר נקטה העירייה וצירף מסמכים שיש בהם, לשיטתו, כדי להצדיק את פעולות העירייה. לטענתו, לאחר שהתגלו עבירות בנייה חמורות, נקטה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בהליכים, וניסיונות התובעת לבטל צווים אלה נכשלו בכל הערכאות (לרבות בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון).

16.
עוד טוען הנתבע מס' 2, כי התובעת הפרה הפרות רבות את ההסכם בינה לבין העירייה; כאשר הסבה את זכויותיה עפ"י ההסכם למפעילה ללא אישור העירייה; ניהלה במקום, באמצעות החברה המפעילה מסעדה ללא רישיון עסק - בניגוד להוראות ההסכם ובניגוד להוראות החוק; ביצעה בנייה בניגוד לחוק וסירבה להשיב את המצב בחוף לקדמותו (לסלק את עבירות הבנייה); ולא שילמה ארנונה לכל אורך התקופה. במצב דברים זה,
ולאחר מספר מכתבים שלא נענו, הודיעה העירייה ביום 9.9.2009 על ביטול ההסכם, לאחר שהתובעת לא נענתה לכל ההתראות לתיקון ההפרות (נספח כ"ה לתצהיר), וביום 20.10.2009 הוגשה תביעה לפינוי החוף בבית משפט השלום בחיפה, אשר קיבל את התביעה בפסק דינו מיום 30.11.2010 לאחר שמצא כי ההסכם הופר ע"י התובעת, ודחה את רוב רובן של טענות התובעים (נספח ל"א לתצהיר).

17.
בשלב מסויים, לקראת סוף שנת 2010 פינו התובעים את החוף. פינוי החוף היה לאחר שניתן פסק דינו של בית המשפט השלום ולאחר שצו למניעת שימוש במקרקעין שהוצא ע"י העירייה לא בוטל עפ"י החלטת בית משפט השלום, שדחה בקשה לביטול הצו (החלטה מיום 20.6.2010-נספח ל"ז לתצהיר).




הפן הנורמטיבי:


18.

סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין שהתקבל בחוק לתיקון פקודת הנזיקין (תיקון מס' 10) (אחריות עובדי ציבור) התשס"ה- 2005 קובע כדלקמן:

"לא תוגש תובענה נגד עובד ציבור על מעשה שעשה תוך כדי מילוי תפקידו השלטוני כעובד ציבור, המקים אחריות בנזיקין; הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

19.
מטרת תיקון מס' 10 היתה להרחיב את החסינות המוענקת לעובדי ציבור, באופן שלא תוגשנה תביעות כנגד עובדי ציבור בגין מעשים שלטוניים בהם עוסקים עובדי הציבור יום ביומו. בדברי ההסבר להצעת החוק (הצעת החוק לתיקון פקודת הנזיקין (תיקון מס' 10) (אחריות עובדי ציבור) התשס"ג- 2002 (ה"ח הממשלה 6 מיום כ"ד בחשוון התשס"ג 30 באוקטובר 2002 בעמ' 134) (להלן: "דברי ההסבר להצעת החוק") נאמר מפורשות כי מטרת התיקון היא הרחבת חסינות עובדי הציבור:

"בהצעת החוק מוצע להרחיב את חסינותם של עובדי הציבור מנימוקים אלה: מוצדק להכיר במעמד המיוחד של עובדי הציבור מאחר והם חשופים לסיכוני אחריות עקב אפשרות ההיזק הנרחבת של הרשות; עובדי הציבור חשופים ללחצים בדרך של הגשת תביעות אישיות בלתי מוצדקות או איום בהגשת תביעות כאלה, דבר שעלול להשפיע על תפקודם ולשבש את פעילותה של הרשות הציבורית..."

.

20.
נימוקים רבים עומדים בבסיס הרצון להרחיב את חסינות עובדי הציבור בתביעות אישיות המוגשות כנגדם בגין ביצוע תפקידם השלטוני, וניתן למנות את הנימוקים העיקריים: הרצון להגן על שיקול הדעת של עובד הציבור מבלי להיות מוטרד מתביעות נזיקין כנגדו - דבר שעלול לפגוע בשיקול דעתו; החשש מפני הרתעת יתר אשר תיצור "שיתוק" בפעולות הרשות; נימוק נוסף הוא שהרשות היא הצד הטבעי בתביעות נזיקין, היא בעלת המשאבים לתשלום פיצויים מה גם שפעולות הרשות הן שיצרו סיכון, ומי שנהנה מן הפעולה היא הרשות ולפיכך תביעה כנגד עובדי הרשות אמורה להיות, אם כן, החריג לכלל (לסקירת הנימוקים בעד ונגד מתן חסינות ראו בהרחבה מאמרן של ת' קלהורה ומ' ברדנשטיין "חוק לתיקון פקודת הנזיקין (מס' 10) חסינות עובדי ציבור" הפקליט נ"א (תשע"א) 293 בעמ' 302 ו- 303 ; כן ראו : בג"ץ 669/86 רובין נ' ברגר פד"י מ"א

(1) 73

).
21.
עובד ציבור מוגדר בסעיף 7 לפקודה כ- " עובד מדינה או עובד רשות ציבורית, לפי העניין" כאשר רשות ציבורית מוגדרת שם כ- "רשות מקומית וכל תאגיד שהוקם בחוק המנוי בתוספת". החוק הבדיל בין מנגנון הענקת החסינות האמורה בסעיף 7א הנ"ל ל"עובד מדינה" לבין מנגנון החסינות ל- "עובד רשות ציבורית". מנגנון החסינות של "עובד מדינה" מוסדר בסעיף 7ב לפקדה - הקובע כי המדינה רשאית להכיר באחריותה ולהעניק לעובד המדינה חסינות, ובמקרה זה עם קבלת הודעת ההכרה חתומה ע"י היועץ המשפטי לממשלה, תצורף המדינה כנתבעת (אם לא צורפה קודם לכן) ותביעת התובע כנגד עובד המדינה תידחה. תובע המבקש כי בית המשפט ימשיך לברר את התביעה כנגד עובד המדינה רשאי לבקש מבית המשפט לקבוע שלא מתקיימים תנאי החסינות (האמורים בסעיף 7א לפקודה) ובית המשפט יכריע בתחולת תנאי החסינות. מאידך, למקרה ותוגש תובענה נגד "עובד רשות ציבורית" נקבע מתווה אחר, המוסדר בסעיף 7ג(א) לפקודה:

"הוגשה תובענה נגד עובד רשות ציבורית על מעשה שנעשה בעת מילוי תפקידו כעובד הרשות הציבורית, רשאים הרשות הציבורית או העובד לבקש, בתוך תקופה שתיקבע בתקנות, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד, אם נעשה המעשה; הוגשה בקשה כאמור, תצורף הרשות הציבורית להליך, אם לא צורפה אליו כנתבעת, ובית המשפט יקבע האם התקיימו תנאי החסינות לפי סעיף 7א".

22.
משמעות האמור לעיל הוא, כי קיים הבדל בין מתן חסינות לעובד מדינה לבין מתן חסינות לעובד רשות ציבורית. כאשר מוגשת התביעה כנגד עובד מדינה, הרי די בהודעת היועץ המשפטי לממשלה כדי להקנות את החסינות ולהביא לדחיית התביעה, תוך שנשמרת הזכות לתובע להגיש בקשה לבית המשפט שייקבע, שעל אף הודעת ההכרה מטעם היועץ המשפטי, לא מתקיימים תנאי החסינות. דין שונה חל לגבי תביעה המוגשת ע"י "עובד רשות ציבורית" במקרה זה על הרשות הציבורית לצרף אישור היועץ המשפטי של הרשות לבקשתה "שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לגבי מעשה העובד", שיוגש בתוך התקופה שתיקבע בתקנות (ראו הוראות סעיף 7ג(א) המצוטט לעיל). יצויין, כי בענייננו אין מחלוקת כי הנתבעים 2 ו- 3 הם עובדי הרשות המקומית וככאלה הם עובדי רשות ציבורית.(ראו טענות התובעים בכתב התביעה וכן בתגובה לבקשה לסילוק על הסף, שם אין התובעים כופרים בטענה כי הנבתעים 2 ו-
3 הם עובדי העירייה).



23.
בתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), תשס"ו-2006 (להלן: "התקנות" או "תקנות הנזיקין"), שהותקנו מתוקף הפקודה, נקבעו הוראות נוספות בעניין הגשת בקשה להכרה בחסינות, ואלו הן התקנות הנוגעות לענייננו (המתייחסות לתביעה כנגד עובד רשות ציבורית):

"8. בקשת רשות ציבורית לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, תוגש לבית המשפט לאחר קבלת אישורו של היועץ המשפטי של הרשות הציבורית; אישור היועץ המשפטי יצורף לבקשה.

9. בקשת רשות ציבורית או עובד רשות ציבורית לפי סעיף 7ג(א) לפקודה, כי בית המשפט יקבע שמתקיימים תנאי החסינות לפי סעיף 7א לפקודה, תוגש לבית המשפט בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא כתב התביעה לרשות הציבורית או לעובד הרשות הציבורית, לפי הענין; העתק הבקשה יומצא לבעלי הדין".

24.
לאחר תיקון מס' 10 לפקודה התגלעה בפסיקת הערכאות המבררות המחלוקת- הכיצד יבררו בתי המשפט בקשת תובע שלא להכיר בהודעת חסינות לגבי מעשי עובד מדינה
(לפי סעיף 7ב) וכיצד תתבררנה טענות רשות ציבורית או עובד רשות ציבורית לפיהן מתקיימים תנאי החסינות (לפי סעיף 7ג).

25.
באשר להכרה בחסינות "עובד מדינה", נראה כי למרות שלאחר התיקון ניתן היה למצוא פסקי דין שקבעו כי יש לבחון את השאלה לפי "כללי המשפט האזרחי" (דהיינו לקבוע אם התמלאו התנאים האמורים בסעיף 7א לחוק) לאחרונה מגמת הפסיקה היא שיש לבחון את הודעת ההכרה של היועץ המשפטי לממשלה בתביעה כנגד עובד מדינה לפי כללי המשפט המינהלי, באופן שעל בית המשפט לקובע אם יש עילה המצדיקה פסילת ההחלטה לפי כללי המשפט המנהלי, מסקנה העולה מפורשות מדברי ההסבר בהצעת החוק בהם הוטעם כי "אופי הביקורת בהליך זה אף שהוא מתנהל במסגרת תביעה נזיקית, יהיה מינהלי במהותו" (בעמוד 137) (לדעה התומכת בביקורת בעלת אופי מנהלי על הודעת ההכרה ראו:
קלהורה וברדנשטיין במאמרן הנ"ל בעמ' 326-327; בש"א (מחוזי י-ם) 3366/06 דהן נ' מדינת ישראל (טרם פורסם- ניתן ביום 17.9.07); ולאחרונה רע"א (ת"א) 26071-11-11 מדינת ישראל נ' אהוד אולמרט (טרם פורסם- ניתן ביום 12.1.2012)).


26.
גם באשר לדרך שבה בוחן בית המשפט את התקיימות תנאי החסינות בתביעה כנגד עובד רשות ציבורית הדעות חלוקות; חלק מפסקי הדין קובעים כי אף כאן על בית המשפט לבחון את הודעת ההכרה שניתנה ע"י היועץ המשפטי של הרשות לפי כללי המשפט המינהלי (ראו לענין זה קלהורה וברדנשטיין במאמרן הנ"ל בעמ' 331; וכן ת"א (שלום חיפה) 4381/08 אלחדף נ' פרץ (טרם פורסם- ניתן ביום 1.11.2009); בש"א (ראשל"צ) 1125/07 הפנר נ' קמחי (טרם פורסם- ניתן ביום 17.2.2008)). מנגד, יש הסוברים כי בשל לשון החוק, דברי ההסבר והמתווה שקבע המחוקק באשר לחסינות עובד רשות ציבורית, יש לבחון את תנאי החסינות לפי כללי המשפט האזרחי (ראו לאחרונה: ת.א (מחוזי חי') 25141-03-11 מועצה מקומית פרדס חנה כרכור נ' משאבי מים פרדס חנה כרכור בע"מ (טרם פורסם- ניתן ביום 12.2.2012); ת.א (מחוזי ת"א) 43498-08-10 עיריית חיפה נ' בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ (טרם פורסם- ניתן ביום 13.7.2012)).

27.
לטעמי, ניתן ללמוד על אופייה של הבחינה, מ
דברי ההסבר להצעת חוק, לפיהם:

"מוצע לקבוע כי אם הוגשה תובענה נגד הרשות הציבורית, ואחד הצדדים לתובענה או הרשות הציבורית טען כי מעשה העובד נעשה תוך כדי מילוי תפקידו, יקיים בית המשפט הדן בתביעה הליך מקדמי כדי להחליט אם מעשה עובד הרשות הציבורית נעשה תוך כדי מילוי תפקידו ברשות הציבורית.

28.
ככל שבפני
בית המשפט בקשה להכרה בחסינות עובד ציבור, עליו להידרש לבחינה עובדתית האם מתקיימים תנאי החסינות (ראו: ע"א (ב"ש) 8712-11-10 עו"ד יוסף פנחס כהן נ' עיריית שדרות (טרם פורסם, ניתן 18.05.11)), וככל האפשר יש לתת עדיפות לבקשתו של בעל דין לחקור את המצהיר מטעם הצד שכנגד ולקיים דיון בבקשה (ראו: ע"א 1927/10 בידור נאה מפעלי בתי קולנוע בע"מ נ' חן רשף (טרם פורסמה, ניתנה 24.11.11)) (להלן: עניין בידור נאה). אם כן, בחינה עובדתית יש לערוך ולא ביקורת מנהלית.

29.
בנוסף, ניתן לראות כי המחוקק הבחין היטב בין שני ההליכים. תעודת הכרה מטעם היועץ המשפטי לממשלה – מוגשת כאשר מדובר בתביעה כנגד עובד מדינה, ואז על הטוען להעדר חסינות לשכנע את בית המשפט כי תעודת החסינות בטלה,
ואילו כאשר מדובר בעובד רשות ציבורית, על הרשות או על העובד- הנתבע לפנות לבית המשפט כאשר הוא מצרף לבקשתו אישורו של היועץ המשפטי של הרשות
ובית המשפט הוא אשר בודק האם מתקיימים תנאי החסינות.

30.
לדעתי, יצירת שוויון בדרך הבחינה בשני המקרים (ע"י החלת מבחני המשפט המנהלי על שני המקרים) אינה הולמת את לשון החוק, אינה מתיישבת עם דברי ההסבר, אינה מתיישבת עם התקנות ואף אינה מתיישבת עם ההיגיון העומד בבסיס הוראות החוק, שכן כאשר מדובר בתעודת הכרה מטעם היועץ המשפטי לממשלה, ישנה חזקה כי נבדקו תנאי החסינות, ואילו כאשר מדובר במסמך שעורך יועץ משפטי של רשות ציבורית, על בית המשפט לבחון אם מתקיימים תנאי החסינות.

31.
מודע אני לקשיים שמעוררת פרשנות זו; ייתכנו מקרים שבית המשפט יצטרך לשמוע אותם עדים פעמיים: פעם אחת בבקשה לקבוע קיומה של חסינות ולאחר מכן בתביעה העיקרית, וייתכנו מקרים, והמקרה שלפנינו הוא אחד מהם, שכדי להכריע בקיומם של תנאי החסינות יש "להשקיף" על המחלוקת כולה (לרבות המחלוקת בין הרשות לבין התובע) ולשמוע ראיות לגבי מחלוקת זו. קושי זה, לדעתי, מצריך התערבות המחוקק, ועד שיחליט המחוקק לתקן מצב זה, יש לנהוג עפ"י המתווה הנ"ל.

הכרעה:

מועד הגשת הבקשה
:

32.
כתב התביעה הוגש ביום 11.9.2011. המועד להגשת כתב ההגנה הוארך מספר פעמים ע"י בית המשפט עד שהוגש ביום 7.6.2012. הבקשה לסילוק תביעת התובעים כנגד הנתבעים 2 ו- 3 הוגשה ביום 10.5.2012 (כחודש ימים עובר להגשת כתב ההגנה).

33.
בהחלטתי מיום 25.6.2012 קבעתי כי במעמד הדיון שייקבע, יידון עניין מועד הגשת הבקשה, שכן, לכאורה, הבקשה הוגשה באיחור, נוכח האמור בתקנה 9 לתקנות, לפיה הבקשה תוגש "בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא כתב התביעה לרשות הציבורית או לעובד הרשות הציבורית

". במעמד הדיון, לאחר חקירת המצהירים, ובסיכומיהם, התייחסו הצדדים למועד הגשת הבקשה; מחד טוענים התובעים כי הבקשה הוגשה באיחור ודי בכך כדי לדחות את הבקשה, ואילו הנתבעים טענו כי הבקשה הוגשה במועד, וזאת משני טעמים, הראשון שמניין 30 הימים להגשת הבקשה הוא מיום המצאת הבקשה ליועץ המשפטי של הרשות, כאמור בתקנה 2 (ב) לתקנות, לפיה על התובע להודיע על הגשת התביעה ליועץ המשפטי של הרשות הציבורית, והטעם האחר הוא שהמועד להגשת בקשה הוא המועד להגשת כתב ההגנה (30 ימים) והבקשה הוגשה לפני הגשת כתב ההגנה (ראו טענות הנתבעים בסיכומי בא-כוחם בעמוד 22 לפרוטוקול).

34.
על פניו, נראה כי הבקשה הוגשה באיחור. המועד להגשת הבקשה הוא 30 ימים מיום המצאת כתב התביעה לרשות הציבורית או לעובד הציבור; לא נאמר בתקנות כי הבקשה תוגש יחד עם כתב ההגנה; נקבע כי הבקשה תוגש תוך 30 ימים מיום המצאת כתב התביעה. כמו-כן בבקשות להארכת המועדים להגשת כתב ההגנה, לא נטען דבר לגבי כוונת הנתבעים להגיש בקשה מן הסוג הנדון. כמו-כן, מייד עם קבלת כתב התביעה, ועוד בבקשה הראשונה להארכת מועד להגשת כתב ההגנה, טענו הנתבעים כי קיבלו כתב התביעה לידיהם, ועל כן אף הטענה כי כתב התביעה לא הומצא ליועץ המשפטי של הרשות נדחית.

35.
יחד עם זאת, נראה, כי בנסיבות העניין שלפניי, יש מקום להאריך המועד להגשת הבקשה עד ליום הגשתה בפועל, וזאת לפי סמכות בית המשפט האמורה בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד- 1984 שהוחלה על בקשה לפי סעיף 7ג לפקודה, מכח הוראות תקנה 15 לתקנות הנזיקין, ולפיה:

"בכל ענין שבסדר דין שאין לגביו הוראה בתקנות אלה, ינהג בית המשפט על פי הוראות תקנות סדר הדין".

36.
עיון בבקשות הנתבעים להארכת מועד להגשת כתב ההגנה מעלה כי ארכות להגשת כתב ההגנה מטעם הנתבעים ניתנו לאחר שהבקשה נומקה בכך שהנתבעים טרם סיימו בדיקת החומר, כאשר עפ"י הבקשה האחרונה (מיום 2.4.2012) נטען כי "נדרשת בדיקה מעמיקה של טענות רבות". נראה, כי הבקשות להארכת מועד להגשת כתב ההגנה מטרתן היתה לאפשר לנתבעים בדיקת כל הטענות המועלות בכתב התביעה, לצורך הבאת טענות ההגנה, ולא ניתן לומר כי טענות החסינות אינן בגדר טענות הגנה. אומנם, על הצד הפורמלי לא הוארך המועד להגשת בקשה לפי סעיף 7ג לפקודה (שכן הבקשות להארכת מועד להגשת כתב הגנה לא כללו בקשה כזו), אולם על צד המהות, האכת המועד להגשת הגנה משמעותה הארכת המועד להגשת כל טענות ההגנה, וטענות החסינות בכללן.

37.
לפיכך, מצאתי כי אפילו אראה כי הבקשה מוגשת באיחור, ראוי בנסיבות העניין, ומאחר ולא נגרם עיוות דין לתובעים, להאריך המועד להגשת הבקשה לסילוק על הסף עד ליום הגשתה בפועל.





האם התקיימו תנאי החסינות:

38.
תנאי החסינות האמורים בסעיף 7א לפקודה, ואשר אותם על בית המשפט לבדוק הם שהפעולה שביצע עובד הציבור נעשתה תוך מילוי תפקידו ושלא נעשתה "ביודעין
מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור"

.

39.
נראה, כי אין מחלוקת של ממש, כי הפעולות שנעשו ע"י הנתבעים הן פעולות שלטוניות במהותן, וככאלה נעשו הן תוך מילוי תפקידם שעל הנתבעים 2 ו-3 . המחלוקת בין הצדדים היא האם בשל התב"ע שיזמה העירייה, החלו הנתבעים מס' 2 ו- 3 לנצל את תפקידם ואת הסמכויות המשפטיות שניתנו בידיהם לרעה, על מנת "לחסל" את עסקם של התובעים, כאשר הם עושים פעולות אלה מתוך כוונה לגרום לעסק התובעים נזק או באדישות לאפשרות גרימת
נזק כאמור, או שמא בוצעו פעולות אלו בתום לב ומתוך דאגה לאינטרס הציבורי של כלל תושבי הרשות, עליו מופקדים הנתבעים.

40.
כאמור, התובעים טוענים כי תחילה החל הנתבע מס' 2 מפגין רצון לסייע לתובעים בהשגת רישיון עסק למזון, אולם לפתע הנתבע מס' 2 "התהפך לגמרי" והתובעים מייד "הפכו לפושעים" (ראו סיכומי ב"כ הנתבעים בעמוד 18 לפרוטוקול), והא ראיה לכך שהנתבעים מס' 2 הוציא צווי הריסה מנהליים בגין בניית משטח עץ מקום שלא נהוג להוציא צווי הריסה בגין בנייה פעוטה כזו (סיכומי התובעים בעמוד 19 לפרוטוקול), וכן התנהלות הנתבע 2 בכל הנוגע לביטול ההסכם והפעלת הליכים משפטיים כנגד התובעים, עליהם עמדו התובעים בכתב התביעה שלהם. לטענת התובעים, התנהלות הנתבעים 2 ו- 3 מקורה בתב"ע שאושרה ואשר חלה על מקטע החוף בו התנהל עסקם של התובעים, כאשר הבין מי שהבין בעירייה כי המשך ניהול העסק במקום עלול להסב לעירייה נזק ו"מישהוא מנחית הוראה לנתבע מס' 2 ובאותו רגע הוא מאבד את שיקול דעתו, הוא כבר לא חושב.." (סיכומי ב"כ התובעים בעמוד 20 שורות 13-14 לפרוטוקול).

41.
לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ולאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, ובנספחי הכתבים הנ"ל, ניתן להסיק העובדות שלהלן (שאינן שנויות במחלוקת):

א.
ביום 28.7.2009 הגישה העירייה בקשה למתן צו הפסקה שיפוטי בגין עבירות בנייה הכוללות בניית משטח עץ בגודל 48 מ"ר וגדרות שנועדו למנוע מעבר הציבור הרחב (נספח ז' לתצהיר הנתבע מס' 2).

ב.
ביום 3.8.2009 וביום 5.8.2009 הוצאו צווי הריסה מנהליים ע"י הועדה המקומית לתכנון ובנייה להריסת משטח עץ (דק) בשטח 68 מ"ר, בניית טרסה ע"י הנחת סלעים גדולים ואבנים ובכך שונתה בליטת פני הקרקע בתוך רצועה של 100 מ' של חוף ים (נספחים ח' ו- ט' לתצהיר הנתבע מס' 2 ).

ג.
תחילה עתרה החברה המפעילה את עסק המזון – "סנסט ביץ' ניהול חופים בע"מ" בבקשה לפני בית המשפט לעניינים מקומיים בחיפה לביטול צווי ההריסה, ובקשתה נדחתה, בין היתר לאחר שנקבע כי מדובר במבקשת שאין לה זכויות בקרקע (ראו החלטה בתיק מס' 69/09 נספח י' לתצהיר הנתבע מס' 2 ). ערעור לבית המשפט המחוזי (ע"פ 23693-10-09 (מחוזי חיפה)) נדחה ע"י כבוד השופט שפירא ואף בקשת רשות ערעור שהגישה החברה המפעילה נדחה ע"י בית המשפט העליון (רע"פ 9063/09). לאחר מיצוי ההליכים ע"י החברה המפעילה עתרה התובעת בפני
בית המשפט לעניינים מנהליים בבקשה לביטול צווי ההריסה ואף הפעם נדחתה בקשתה (ראו נספח י'2 לתצהיר הנתבע מס' 2 ) וערעור לבית המשפט המחוזי (כבוד השופט שפירא) נדחה (נספח י"א2 לתצהירו של הנתבע מס' 2). מלשון ההחלטות, ניתן להבין כי התובעת העלתה בפני
בית המשפט לעניינים מינהליים והן בפני
בית המשפט החוזי טענות לגבי התנהלות העירייה ובעלי תפקיד בה ואף על פי כן קבע כבוד השופט שפירא בהחלטתו בערעור שהגישה התובעת, כי התובעת הגיעה לשערי בית המשפט בחוסר ניקיון כפיים.
ד.
ביום 4.8.2009 שלחה העירייה לב"כ התובעת מכתב ובו התרעות על הפרות ההסכם ע"י התובעת, ובין היתר העברת זכויות התובעת עפ"י ההסכם למפעיל- צד ג'.

ה.
ביום 23.8.2009 דחתה המחלקה לרישוי עסקים בקשה לרישיון עסק – הפעלת מזנון שהגישו התובעים, וזאת משני נימוקים: הראשון - ביצוע בנייה בלתי חוקית במקום, והאחר - שבמקום מתקיימת פעילות של מסעדה/פאב ללא רישיון עסק כדין. ביום 13.9.2009 הוגש כנגד התובעת והמפעילה כתב אישום בגין ניהול עסק- מסעדה ללא רישיון עסק כדין (ראו נספח יז לתצהיר הנתבע מס' 2). אין מחלוקת כי התובעים הורשעו בניהול עסק (מסעדה) ללא רישיון עסק (ראו עדות התובע מר דניאל ענבר
בעמוד 15 שורה 12 לפרוטוקול).

ו.
ביום 19.8.2009 התקיימה פגישה בעיריית חיפה על רקע טענות העירייה לביצוע עבודות בנייה בלתי חוקיות. התובע הוציא סיכום פגישה (נספח י"ט לתצהיר הנתבע מס' 2) וביקש כי העירייה תאשר את הסיכום, וביום 20.8.2009 שלח הנתבע מס' 2 מכתב בשם העירייה ובו מנה את הפרות ההסכם, בין היתר התקשרות עם מפעיל חיצוני והעברת זכויות התובעת עפ"י ההסכם, בנייה ללא היתר, הפעלת מסעדה ללא היתר והפרות נוספות. במכתב ביקש היועץ המשפטי של העירייה להפסיק את ההפרות לאלתר.

ז.
ביום 1.9.2009 שלח הנתבע מס' 2 מכתב נוסף ובו בקשה מפורשת לתיקון כל הפרות ההסכם, בין היתר הריסת הבנייה הבלתי חוקית, סגירת המסעדה המתנהלת ללא רישיון וסילוק ידה של החברה המפעילה מן החוף (ראו נספח כ"ג לתצהיר הנתבע ותשובה למכתב הנ"ל שנלחה ביום 10.9.2009 ע"י ב"כ התובעים - נספח כ"ו לתצהיר הנתבע מס' 2). בתשובה נטען כי הסלעים הוזזו ממקומם, הנחת הדק אינה טעונה היתר בנייה, והתובעת אינה מפעילה מסעדה. במכתב תגובה ששלח הנתבע מס' 2 ביום 21.9.2009 (נספח כ"ז לתצהיר הנתבע מס' 2 ) הודיעה העירייה על ביטול ההסכם ועל כוונתה לפנות את התובעת.

ח.
הנתבעת הגישה תביעה לפינוי התובעת והמפעילה מן החוף בגין הפרת ההסכם בין הצדדים וביטולו. לאחר שרשם בית המשפט המחוזי בחיפה נתן רשות להגן מפני התביעה, הגישה העירייה ערעור לבית המשפט השלום בחיפה ושם ניתן

פסק דין
בע"ר (חי') 30869-07-10 (כבוד השופטת ש' ברסלב), ולפיו קיבל בית המשפט את הערעור, קיבל את תביעת הפינוי ונתן רשות להגן מפני התביעה לגבי תביעה כספית בגין הארנונה בלבד (נספח ל"א לתצהיר הנתבע מס' 2 ).

ט.
בפסק דינו המפורט של בית המשפט השלום בחיפה, נקבע, כי במהלך כל תקופת החזקת התובעת בנכס מושא ההסכם, לא שילמה התובעת ארנונה לעירייה, גם חובות שלא היו שנויים במחלוקת - דבר המהווה הפרת ההסכם; נקבע, כי התובעת הסבה זכויותיה לחברת סנסט ביץ' - מפעילת המסעדה, ובכך הפרה סעיף 18 להסכם בין הצדדים; הפעילה עסק לממכר דברי מזון ללא רישיון עסק; הפרה ביודעין את ההסכם כאשר ביצעה עבירת בנייה. יצויין כי בית המשפט שם אינו מקבל את הטענה כי לאחר שבוצעו עבירות הבנייה הושגו הסכמות בין הצדדים (ראו לעניין זה סעיף 8 לפסק הדין).

י.
ביום 4.11.2009 הוגשה ע"י הועדה המקומית לתכנון ובנייה בקשה לצו הפסקת שימוש מכח סעיף 239 לחוק התכנון והבנייה התשכ"ה- 1965 (נספח ל"ב לתצהיר הנתבע מס' 2). לבסוף, ועל כך אין מחלוקת, פינתה התובעת את החוף והמבנה בו ניהלה את עסקה.

42.
לאחר שסקרנו את ההליכים הנ"ל, ומבלי להביע עמדה כלשהיא באשר להתחייבויות העירייה, או הפרת הבטחותיה השלטוניות, או לגבי התביעות כנגד העירייה, מסקנתי היא שאין בפני
י שימוש לרעה בסמכות הנתבעים 2 ו- 3, ולא הוכח כי הנתבעים 2 ו- 3 השתמשו במסכויותיהם "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור"

.

43.
הוכח בפני
י, והדבר עולה מהכרעות של ערכאות שיפוטיות
(לרבות בתי המשפט המחוזי והעליון), כי התובעים הפעילו מסעדה ללא רישיון עסק ואותו עסק שהתובעים כינו אותו כ"עסק מזון" בכתב התביעה אינו אלא מסעדה שהתובעת הורשעה בניהולה ללא רישיון עסק. עוד הוכח כי התובעת ביצעה עבירות בנייה באזור החוף (אזור רגיש לכל הדיעות), כמו-כן נקבע ע"י בית המשפט השלום בחיפה כי התובעת הפרה את ההסכם הפרה יסודית, בין היתר ע"י הסבת הזכויות עפ"י ההסכם לצד שלישי, ביצוע בנייה בלתי חוקית, אי תשלום ארנונה, והפעלת עסק ללא רישיון. מאחר שהוכח כי התובעת ביצעה כל המעשים הנ"ל, לא ניתן עוד לומר כי הפעלת סמכויות שנועדו לטפל באותן הפרות ועבירות שביצעה התובעת (ואשר הובילו להרשעות ולמתן צו פינוי) תהווה שימוש לרעה בסמכות כדי לגרום נזק לתובעים, או מתוך אדישות לכך.

44.
ודוק, שבתי ועיינתי בכל ההחלטות השיפוטיות שניתנו ע"י מספר ערכאות, ולא מצאתי ולו מילת ביקורת על התנהלות העירייה או נציגיה, וזאת למרות שהתובעים חזרו וטענו בהליכים הנ"ל, כי העירייה ונציגיה מתנכלים להם ושמו להם למטרה לחסל את עסקם. כל ההליכים המשפטיים שבהם פתחה העירייה, בהנחיית הנתבע מס' 2 צלחו בידי העירייה והביאו להרשעת התובעת בעבירות שביצעו או להותרת צווים מינהליים שהוציאה העירייה או לביטול ההסכם ולפינוי התובעת מן החוף. כאשר זו היא התמונה, מתקשה אני להבין כיצד ניתן לטעון כי הנתבע מס' 2 ביקש לגרום נזק או היה אדיש לגרימת נזק לתובעת.

45.
כאמור, טוענים התובעים כי מאן דהוא, בעירייה, "הנחית" הוראה לנתבעים 2 ו- 3 "לחסל" את עסקם של התובעים מאחר והעסק מפריע ליישום התב"ע והדבר מסביר את השינוי בהתנהגות הנתבע מס' 2 שהפך ממי שביקש להסדיר את עסק התובעת ולתת לה הרישיונות וההיתרים המתאימים, למי שרודף אותה ומבקש לחסל את עסקה. טענה זו אני דוחה מן הנימוקים אותם אמנה להלן:



א.
ראשית, הטענה כי בגלל התב"ע הנחיתה אישיות עלומה בעירייה הוראה לנבתעים 2 ו- 3 לסלק את עסקה של התובעת מן החוף, היא טענה בעלמא שלא זו בלבד שלא הוכחה, אלא שאין לה זכר בחומר הראיות. מדובר בהשערות גרידא שעליהן מנסים התובעים לבסס טענותיהם. על מנת לחייב נתבע העובד ברשות ציבורית אין די בהעלאת ספק כלשהו באשר לטוהר כוונותיו או ניקיון כפיו של העובד, אלא שומה שיעלה מחומר הראיות, ברמת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי, כי עובד הציבור התכוון לגרום לתובע נזק או היה אדיש לאפשרות שייגרם לו נזק (ראו מאמרן של קלהורה וברדנשטיין בעמוד 342 והאסמכתאות שם).

ב.
עיון בהוראות התוכנית חפ/1901 שצורפה לתצהיר משלים מטעם הנתבע מס' 2 מעלה כי הומלצה להפקדה בשנת 2008 ופורסמה למתן תוקף בשנת 2011 (ראו גם עדותו של הנתבע מס' 2 בעמוד 4 שורות 7-9 לפרוטוקול). לפיכך, התקדמות התוכנית, גם אם מתוכנן טיילת על פיה, אינה מתאימה לטענות התובעת, שכן אם התוכנית הומלצה בשנת 2008, מדוע לא התחילה העירייה "להתעמר" בעסקם של התובעים באותו מועד, והרי התובעים עצמם טוענים כי ניסונות העירייה לחסל עסקם התחילו בשנת 2009. נראה, על פניו, ומבלי לקבוע מסמרות בעניין, כי מועדי ההפקדה והפרסום אינם מתיישבים עם טענות התובעים.

ג.
הפעולות שביצע הנתבע מס' 2 נמצאו כשרות ע"י הערכאות שדנו בהן (בתי המשפט לעניינים מקומיים שדנו בהליכים עפ"י חוק התכנון והבנייה וחוק רישוי עסקים, (לרבות ערכאות הערעור – בית המשפט המחוזי והעליון) בית המשפט השלום שדן בתביעת העירייה לפינוי ובית המשפט לעניינים מקומיים שדן בבקשה למתן צו להפסקת שימוש). ואם כך הם פני הדברים, כיצד ניתן לומר כי בעלי התפקידים שיזמו הליכים אלה, פעלו מתוך כוונה לגרום נזק לתובעים.

46.
בסיכומיהם ניסו התובעים לטוען כי הנתבע מס' 2 פעל "בלהיטות יתר", בהפעילו סמכויותיו, ואילולא רצונה העז של העירייה לסלק את התובעים מהחוף לא היו מוגשים ההליכים הרבים שהוגשו. טענה זו אני דוחה. בתי המשפט שדנו בעניינה של התובעת קבעו כי מדובר בעבירות בנייה ולא בזוטי דברים כפי שניסו התובעים לטעון, וצווי הריסה מינהליים לא בוטלו (גם לאחר ערעורים לבתי המשפט המחוזי והעליון). בנוסף, כאמור לעיל, התובעת הורשעה בניהול עסק- מסעדה ללא רישיון כדין (המסעדה כונתה בכתב התביעה כ"עסק מזון) והטענה לפיה אושר לתובעים להקים מסעדה לא הוכחה ולו במסמך אחד בכתב.

47.
אף הטענה לפיה נותק זרם החשמל והמים מעסקם של התובעים אינה מוכיחה כי קיימת הצדקה שלא להעניק חסינות לנתבע מס' 2 . ייתכן וההסכם אינו מקנה את סעד עצמי זה בו השתמשה העירייה, אולם לא כל הפרה להוראות ההסכם בין עירייה לבין צד לחוזה, מביאה לחיובו האישי של מי שהחליט על הפעולה. לא זו היתה כוונת המחוקק ולמקרים אלה נועדה החסינות האמורה בסעיף 7א לפקודה.

48.
מסקנתי היא- מבלי לקבוע מסמרות לגבי התנהלות העירייה, הבטחותיה השלטוניות, והפרת חובותיה או רשלנותה, שלא מצאתי כל טעם המצדיק שלא להעניק חסינות לנתבע מס' 2, שכן הטענות המועלות כנגדו הן השערות בלבד, ולא הוכח בפני
י כי הוא ביצע את הפעולות המנויות בסעיף 28 לכתב התביעה רק על מנת לגרום נזק לתובעת או מתוך אדישות לגרימת נזק. במיוחד נכונים הדברים מקום שכל פעולותיו של הנתבע מס' 2 – אשר בוצעו תוך שימוש בסמכויות המוקנות לו על פי חוק אושררו בדיעבד ע"י הערכאות שדנו בהן ואף לא הובעה כל ביקורת על התנהלותו.

49.
כך אף לגבי הנתבע מס' 3. ראוי לציין כי התובעים עצמם טוענים כי הנתבע מס' 3 קיבל הוראותיו מן הנתבע מס' 2 . נראה, שכאשר כבר נקבע כי אין כל עילה שלא להעניק חסינות לנתבע מס' 2 הרי אותו דין חל על הנתבע מס' 3 – עושה דברו או שלוחו של הנתבע מס' 2 (כפי שהתובעים עצמם טוענים).

50.
בנוסף, מצאתי כי תפקידו של הנתבע מס' 2 היה אכן טכני בלבד. בשנת 2009 היה הנתבע מס' 3 עובד במחלקה לרישוי עסקים ולא מנהל המחלקה (תפקיד שממלא הנתבע מס' 3 מחודש 3/2010- ראו סעיף 1 לתצהירו).

51.
התובעים טוענים כי הנתבע מס' 3 לא הסכים לקבל בקשה לשנות את סיווג העסק מקיוסק למסעדה. הגם שלא היה מקום לסרב לקבל את הבקשה הנ"ל (ועל כך נראה כי אף הנתבעים מסכימים) לא נראה, כי רק בגין כך ניתן לדחות את בקשת התובעים להעניק לנתבע מס' 3 חסינות. בקשת התובעת שהוגשה למחלקה לרישוי עסקים, לשינוי הסיווג נדחתה לאחר שהתגלה כי במקום התנהלה מסעדה, ולאחר שהתגלה כי בוצעו עבודות בנייה שלא כחוק (עובדות שאינן שנויות במחלוקת עוד לאחר שהתובעת הורשעה בשתיהן). לא הוכח כי אי קבלת הבקשה מקורה בניסיון לגרום נזק לתובעים, או באדישות לגרימת נזק.




52.
בנוסף, נראה, על פניו, כי לאור המדיניות שבה נוקטת העירייה, המעוגנת בחוק, לפיה לא ניתן להתיר ניהול עסק במבנה שבו בוצעו עבודות בנייה לא חוקיות, או כאשר במקום מתנהל עסק אחר ללא רישיון לא ניתן היה להתיר קיום מסעדה במקום. לפיכך, הגם שהיה מקום לקבל – פיזית - את הבקשה לשינוי סיווג העסק ולא לדחותה על הסף, ומבלי לחוות דעתי בשלב זה, אם היה בכך משום רשלנות מטעם העירייה, לא הוכח שהיה בהתנהלות הנתבע מס' 3 משום רצון לגרום נזק לתובעת, אשר, כאמור, ניהלה במקום מסעדה.

53.
אף הטענה, אותה העלו התובעים בסיכומיהם, לפיה נוהגים הנתבעים איפה ואיפה אני דוחה. לעניין טענה זו, מפנים התובעים להתנהלות העירייה מול מסעדה אחרת- "נירוונה" שמה הממוקמת בחוף הדרומי בחיפה. לטענת התובעים, לא נקטו הנתבעים אותם צעדים שנקטו כנגד התובעת, אף שנירוונה מתנהלת ללא רישיון עסק ואף שבוצעו עבירות בנייה במבנה המשמש אותה. החלטתי לדחות טענה זו. טענות התובעת באשר להפלייתה לרעה ביחס למסעדה אחרת, גם היא נותרה בגדר טענה בעלמא. הנתבע מס' 2 העיד כי אין כל דמיון בין שתי המסעדות ואף על פי כן ננקטו הליכי פינוי כנגד מסעדת נירוונה שהובילו להסדר (ראו עדות הנתבע מס' 2 בעמוד 5 שורות 27-31 לפרוטוקול)

מסקנה והערה:

54.
המסקנה היא שהוכח בפני
י כי הנתבעים 2 ו- 3 זכאים לחסינות לפי סעיף 7א לפקודה, מאחר ואין בפני
י ראיות המוכיחות כי התכוונו לגרום נזק לתובעת או כי ביצעו את תפקידם באדישות או בשיוויון נפש לאפשרות גרימת נזק לתובעים.

55.
הערה בטרם נעילה; הבעתי את דעתי לעיל כי המצב החקיקתי בכל הנוגע לחסינות עובד רשות ציבורית עלול להביא להארכה ולסרבול הדיונים. ייתכנו מקרים, ומקרה זה נמנה עליהם, שבית המשפט ייאלץ לשמוע ראיות (אותם עדים) פעמיים, פעם בעת בירור הבקשה לפי סעיף 7ג לפקודה ופעם אחרת עם בירור התביעה לגופה. לא תמיד ניתן להפריד בין הדיון בתחולת החסינות לבין בירור טענות התובע לגופן, וייתכנו מקרים שלא ניתן יהיה להכריע בטענות החסינות מבלי להידרש לגוף המחלוקת, וכך ימצא בית המשפט שומע את העדים פעמיים ומכריע באותה מחלוקת פעמיים.

56.
ראוי כי המחוקק יעיין מחדש בהסדר ותימצא הדרך שתעודת הכרה לעובד רשות ציבורית תינתן ע"י גורם אחר, לאחר בדיקת העובדות לעומק, ובכך יתאפשר לבית המשפט לבחון את התעודה לפי כללי המשפט המנהלי, דבר שיחסוך שמיעת הראיות פעמיים.

57.
המסקנה היא שהתביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3 נדחית.

58.
התובעים ישלמו לכל אחד מן הנתבעים 2 ו-3 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (שני המרכיבים יחד) סך
5,000 ₪ (כולל מע"מ). הסכום ישולם תוך 30 ימים, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד התשלום המלא בפועל.




ניתן היום,
ז' כסלו תשע"ג, 21 נובמבר 2012, בהעדר הצדדים.















א בית משפט שלום 20051-09/11 ע.ע. ענבר אחזקות ונדל"ן בע"מ, דניאל ענבר נ' עיריית חיפה., עו"ד רשף חן יועמ"ש עיריית חיפה, אהרון אליאס מנהל מחלקת רישוי עסקים בעיריית חיפה (פורסם ב-ֽ 21/11/2012)