פסקי דין על חיים קורפו | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על אהרון ברוכין | פסקי דין על עו"ד | פסקי דין על משה סורוצקין | פסקי דין על קרית טעל"ז אירווינג סטון שבקרית יערים | פסקי דין על ישיבת טעל"ז בישראל -אגודה עותמנית |

606/01 הפ     17/08/2004




הפ 606/01 חיים קורפו, עו"ד,אהרון ברוכין, עו"ד נ' משה סורוצקין,קרית טעל"ז אירווינג סטון שבקרית יערים בע"מ,ישיבת טעל"ז בישראל -אגודה עותמנית




1


בתי המשפט
בית המשפט המחוזי בירושלים

ה"פ 000606/01


בפני
:
כבוד השופט דוד חשין
סגן נשיא

17/08/2004


בעניין:
1 . חיים קורפו
, עו"ד
2 . אהרון ברוכין
, עו"ד
שניהם ע"י ב"כ עוה"ד נדב העצני ואח'



המבקשים


נ ג ד



1 . משה סורוצקין

2. קרית טעל"ז אירווינג סטון שבקרית יערים בע"מ

3 . ישיבת טעל"ז בישראל -אגודה עותמנית

כולם ע"י ב"כ עוה"ד ד"ר אברהם וינרוט ואח'



המשיבים

פ ס ק – ד י ן

מהות התובענה ומיהות הצדדים
1. בהמרצת פתיחה זו (להלן - הבקשה) מתבקש בית המשפט להורות "על המשך קיום הליכי הבוררות בפני
עו"ד

חנה חובב", ולחלופין, "למנות בורר שיכריע בסכסוך בין הצדדים" (סעיף 32 לבקשה). בסיכומיהם, המבקשים שינו במעט את נוסחו של הסעד העיקרי וביקשו מבית המשפט: "לאשר את מינויה של הבוררת חנה חובב ..." (שם, סעיף 61).

המבקשים הם עורכי הדין חיים קורפו
(המבקש 1) ואהרון ברוכין
(המבקש 2). שלושת המשיבים הם מר משה סורוצקין
(המשיב 1), קריית טלז ארווינג סטון שבקריית יערים בע"מ (המשיבה 2) וישיבת טלז בישראל - עמותה (המשיבה 3).

רקע עובדתי
2. ביום 12.6.89 חתם המשיב 1, בשמו ובשם המשיבה 2, על הסכם שכר טרחה עם המבקשים, עורכי דין, לפיו יטפלו המבקשים בקבלת רשיון לפרוייקט בנייה שיזמו המשיבים בשטח של 80 דונם, שבבעלות המשיבים 2 ו- 3, בחלקו המערבי של היישוב טלז-סטון אשר ממערב לירושלים (נספח ב1 לבקשה). ערך הבנייה של כל הפרוייקט היה כחמישים מיליון דולר של ארה"ב. בהסכם שכ"ט זה נקבע כי בתמורה לטיפול האמור ישלמו המשיבים למבקשים סכום של 25,000$, מתוכם ישולמו 5000$ בתוך 7 ימים מיום כריתת ההסכם, ו- 20,000$ הנוספים "עם קבלת האישור העקרוני של הועדה המחוזית לתכנון ובנייה לקבלת הרשיון" (סעיף תנאי התשלום בהסכם הראשון, נספח ב2 לבקשה).

ביום 8.1.93, כעבור כשלוש וחצי שנים מיום חתימת ההסכם הראשון, חתמו הצדדים על הסכם שכר טרחה שני (נספח ג לבקשה), בהמשך להסכם הראשון שחתמו ביום 12.6.89. בהסכם זה נקבע כי כל הטיפול המשפטי בנוגע לשטח האמור יבוצע על ידי המבקשים, וזאת בתמורה לתשלום שכר טרחה בשיעור 1.5% משווי כל דירה ודירה שתימכר בפרוייקט (אם הקונה לא ישלם את שכר הטרחה).

3. ביום 9 ביוני 1994, כטענת המבקשים (ולא בשנת 1993, כפי שעוד יובהר), לאחר אישור התב"ע של הפרוייקט בידי הוועדה המחוזית (ולפני הפקדתה), שיגר המשיב 1 (סורוצקין), בשם המשיבים, מכתב למבקש 2 (עו"ד

ברוכין), שבו הודיעו כי לפי דרישתם של יזמים וקבלנים שונים עמם נמצאו המשיבים במגעים מתקדמים לביצוע פרוייקט הבנייה, "עלינו לבקש אישורכם בכתב להפסקת שירותיכם המקצועיים, לפי ההסכם מיום 8.1.93" (מב/8). במכתב התחייבו המשיבים לשלם למבקשים סך של 20,000$ "מיד עם חתימת הסכם עם יזם או קבלן, אשר יקבלו את הפרוייקט, וזאת לסילוק כל ההתחייבות הכספיות כלפיכם". במכתבו הוסיף המשיב 1 את הדברים הבאים: "... מבחינתנו, מוכנים אנו ליתן ערובה מתאימה להנחת דעת הועד המחוזי או מי שהוסמך על ידו, להבטחת דרישותיכם הכספיות, באם ישנם כאלה, וכן מוכנים אנו למסור מחלוקת, שוב, במידה וישנה כזו, להכרעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לכך, ובכך להכשיר בקשתנו במבחן סעיף 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986, ולסלק בכך כל קושי או מכשול אפשריים במתן אישורכם בכתב כאמור".

מפאת חשיבותו לענייננו של כלל 27 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986 (להלן – כלל 27), אביאו כאן בלשונו:

"27(א) לא יקבל עורך דין, ביודעין, ענין שהוא בטיפולו של עורך דין אחר אלא אם כן עורך הדין האחר הסכים לכך בכתב, ולא יסרב עורך הדין האחר ליתן הסכמתו כאמור אלא אם כן יש לו בקשר לאותו ענין תביעות או דרישות כספיות מאת הלקוח שעדיין לא נתמלאו, ואולם לא יסרב עורך הדין האחר ליתן הסכמתו אם התמלאו תנאים אלה:
(1) (1) הלקוח נתן ערובה מתאימה, לדעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לכך, להבטחת הדרישות הכספיות של עורך הדין;
(2) (2) (2) הלקוח הסכים למסור את הנושא השנוי במחלוקת להכרעת הועד המחוזי או מי שהועד המחוזי הסמיכו לענין זה.
(3) (3) (ב) התמלאו התנאים שבסעיף קטן(א)(1) ו-(2), יתן הועד המחוזי היתר לעורך הדין האחר לטפל בעניינו של הלקוח".

ביום 11 ביולי 1994, כחודש ויומיים לאחר קבלת מכתבו של המשיב 1, השיבו לו המבקשים במכתב שבו העריכו את שכר הטרחה שמגיע להם מהמשיבים (נוסף לסך של 20,000$) בסכום של כמליון וחצי דולר (נספח ט"ז לתגובת המשיבים). בשנתיים שלאחר מכן התקיימו בין הצדדים מגעים כאלה ואחרים (שלא פורטו דיים בפני
בית המשפט) לשחרור המשיבים מהתקשרותם עם המבקשים, שעמדו על זכויותיהם לפי כלל 27 והביעו התנגדותם לכך שהמשיבים יקבלו שירותי עריכת דין מפרקליטים אחרים.

4. ביום 20.8.96 פנה ב"כ דאז של המשיבים, עו"ד

יצחק ויסל, במכתב לוועדת האתיקה של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב, שבו טען כנגד התנהגות המבקשים וביקש מהלשכה למנות בדחיפות "בורר מוסכם, אשר יחל לדון בסוגיה לאלתר ויהיה מוסמך ליתן כל צו זמני וקבוע בנושא שחרור יצוג, אם יש בכלל צורך בכך" (נספח כ"ב לתגובה).

5. ביום 2.9.96 שלח עו"ד

ויסל מכתב למבקש 2 ובו כתב: "1. מכתבי זה בהמשך לשיחותינו הטלפוניות. 2. מבלי להודות בכל חבות, וכדי לקדם את הנושא ולאפשר מחד למרשותי לקבל ייצוג משפטי ומאידך ליתן לכם בטחונות לתשלום, אם מרשותי תחויבנה בתשלום, אני מציע כי חברת הבת של מרכז כלל, אשר תתקשר עם מרשותי בהסכם, תתחייב כלפיכם כי תעביר אליכם כספים המגיעים למרשותי, באם אכן יהיה חיוב כזה. 3. אני מאוד מקוה שעוד השבוע יתמנה בורר מטעם לשכת עוה"ד לנושא אך אם יש לך הצעה לבורר מוסכם, אשמח לשמוע. 4. אנא תגובתך המהירה, במיוחד לסעיף 2 לעיל, כדי שניתן יהיה לנסח המסמכים ולשחרר היצוג" (נספח ה' לבקשה).

ביום 4.9.96 השיב המבקש 2 לעו"ד

ויסל במכתב לאמור: "2. אם ברצונך לקדם העניין בדחיפות, אנא העבר אלינו טיוטת הסכם בוררות. 3. כמו כן אבקש התייחסות בהסכם לדברים הבאים: א. דרך מינוי הבורר. ב. ערבויות לביצוע פסק הבורר. ג. גובה שכרו של הבורר. ד. סמכויות הבורר, והצורך בהנמקת פסק הבוררות" (נספח ו' לבקשה).
ביום 10.9.96 שיגר עו"ד

ויסל למבקש 2 טיוטא של הסכם בוררות, בציינו במכתב הנלווה כי מדובר "בניסוח גולמי ובסיסי", וביקש את התייחסותו המהירה (נספח ז' לבקשה). בתשובתו מיום 20.9.96 ציין המבקש 2 כי הוא מניח שהסכום המגביל את פסק הבורר לתקרה של 100,000$ נרשם בטעות בטיוטא (ראו התרשומת השמאלית במב/7). על כך השיב עו"ד

ויסל ביום 22.9.96: "הסכום חסר משמעות. חייבים להגיע לידי הסכם כולל, לסיים את עניין הייצוג ולהתחיל בבוררות. נא הערותיך לחתימת הסכם בוררות" (ראו התרשומת הימנית במב/7).
יוער כי בסיום מכתבו המלווה (מיום 10.9.94) כתב עו"ד

ויסל: "למען ההגינות אציין מה שכמובן הנך יודע, שלא השעתי פנייתי לוועדת האתיקה שתמנה בורר בנושא אך כמובן אשמח להגיע לחתימת הסכם בוררות אף קודם למתן החלטה ע"י לשכת עורכי-הדין".

6. ואכן, במקביל למשא ומתן ולתכתובת הישירה בין הצדדים, הייתה התכתבות גם מול לשכת עורכי הדין, בעקבות פניית עו"ד

ויסל מיום 20.8.96 לוועד מחוז תל אביב של הלשכה, שהעבירה את מכתב פנייתו לוועד מחוז ירושלים. כך, ביום 12.9.96 פנה המבקש 2 במכתב למנכ"ל ועד מחוז ירושלים של לשכת עורכי הדין, שבו הלין על כי ועדת האתיקה ראתה בפני
ית עו"ד

ויסל תלונה, בציינו כי "העניין מטופל על ידי ועד מחוז תל אביב, בדרך של מציאת בורר" (כלול במוצג מב/5 – העתק התיק הרלוונטי של לשכת עורכי הדין, ועד מחוז ירושלים). ביום 19.9.96 שלח עו"ד

ויסל מכתב נוסף ללשכה, הפעם לוועד מחוז ירושלים, לאמור: "לא ביקשתי להלין על משרד עוה"ד ברוכין וקורפו אלא למנות בורר שידון במחלוקת יצוג ושכ"ט בין מרשותי למשרד עוה"ד. אשר על כן אבקשך שלא לדון במכתבי כתלונה ובמקום זאת נא קבלת החלטה, על ידכם או על ידי ועד מחוז ת"א למינוי בורר" (כלול במב/5).

ביום 26.9.96 הודיעה מנכ"ל ועד מחוז ירושלים לעו"ד

ויסל ולמבקש 2: "בהמשך לפנייתכם ללשכתנו הריני להודיעכם כי הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין מינה את עורכת דין חנה חובב לכהן כבוררת ביניכם בעניין הנדון" (נספח ח' לבקשה). עוד באותו יום (י"ג בתשרי תשנ"ז) פנתה עו"ד

חובב אל השניים, הודיעה להם כי ועד המחוז מינה אותה בוררת בעניינם וביקשה כי יתקשרו עמה מיד לאחר החג, כדי לתאם ישיבה ראשונה (נספח ט' לבקשה).

7. בבוקרו של יום חמישי, 10.10.96, התקיימה פגישה בין עו"ד

ויסל למבקש 2 בעניין הסכם הבוררות. עוד באותו היום שיגר עו"ד

ויסל למבקש 2 פקס בזו הלשון: "בהמשך לפגישתנו מהבוקר, רצ"ב נוסח הסכם בוררות, נספח להסכם והמחאת זכויות. אני מקווה שאין יותר הערות כך שאוכל להעביר המסמכים למרשי". המבקש 2 רשם תרשומת על גבי הפקס בזו הלשון: "התקשרתי לויסל, הסכמתי לפקס וביקשתי שיתקן כמה מילים" (הפקס של עו"ד

ויסל, נספחיו והתרשומת של המבקש 2 יכונו יחד להלן – מב/1 או המסמך מיום 10.10.96). התיקונים הספורים שביקש המבקש 2 להכניס מופיעים בכתב ידו בטיוטת ההסכם, בנספח לו ובטיוטת כתב המחאת הזכויות. בטיוטת ההסכם צויין כי הסכסוך בין הצדדים יועבר להכרעת בורר, כי הבוררת תהיה עו"ד

חנה חובב, לפי החלטת הלשכה, וכי מינויה ייכנס לתוקף רק לאחר שתודיע כי היא מקבלת על עצמה את האמור בסעיפים 4-7 לטיוטת ההסכם, שעיקרם בסדרי הדין שעל פי הם תתנהל הבוררות, בחובת ההנמקה, במספר ישיבות הבוררות ובשכר טרחתו של הבורר.

8. ברם, הסכם בוררות לא נחתם והליך של בוררות לא החל. ביום ראשון, 13.10.96, שלושה ימים לאחר חיבורו של המסמך מיום 10.10.96 (מב/1), נפל דבר בעולם עריכת הדין בישראל: בית המשפט העליון ביטל את כלל 27 (בג"צ 4330/93 גאנם ואח' נ' ועד מחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין פ"ד נ(4), 221; להלן – גאנם). המשיב 1 אישר כי מבחינתם של המשיבים,

פסק דין
זה ייתר את הצורך בהליך של בוררות עם המבקשים, באמרו: "וברגע ששינו את החוק אז זהו, אמרנו שלנו אין אינטרס" (עמ' 88 לפרוטוקול; ראו גם סעיף 8ז לתצהירו של המשיב 1). ואכן, בעקבות

פסק דין
גאנם, הודיע עו"ד

ויסל לעו"ד

חובב (במכתב מיום 21.11.96 שהעתקו נשלח גם למבקש 2) לאמור: "למרשותי אין, בשלב זה, עניין בניהול הבוררות" (נספח י לבקשה).

ביום 2.12.96 פנתה עו"ד

חובב למנכ"ל ועד מחוז ירושלים (במכתב שהעתקו נשלח לעו"ד

ויסל ולמבקש 2) והודיעה לאמור: "פעמיים פניתי אל עוה"ד וזה עתה קיבלתי לראשונה תשובה מעו"ד

יצחק ויסל המודיע לי כי למרשותיו אין, בשלב זה, עניין בניהול הבוררות. עו"ד

ברוכין לא ענה לפניותיי ואיני יודעת מה עמדתו. בנסיבות אלה אין טעם בניהול הבוררות ואני מתכבדת להודיע לך על כך" (כלול במב/5).

9. כעבור שנתיים ימים, ביום 9.12.98, פנו לראשונה המבקשים באמצעות ב"כ דאז, עו"ד

משה דרורי (לימים שופט בבית משפט זה), במכתב למשיב 1 (נספח ב' לתגובת המשיבים). למכתב זה צורפה טיוטת כתב תביעה נגד המשיבים לתשלום שכר טרחה של המבקשים בסך 3,825,202 ₪ (נספח ג לתגובה). בסעיף 4 למכתב כתב ב"כ המבקשים: "כניסיון אחרון למנוע הליך משפטי בינכם, אני מציע כי בהסכמה נפנה את הנושא לבוררות" (ההדגשות במקור). בסעיף 6 למכתב ציין: "אם לא אקבל מענה למכתבי תוך 15 יום אבין כי התשובה שלילית, ואאלץ לייעץ למרשיי לפנות לבמ"ש ...".

במכתבו מיום 27.1.99 השיב ב"כ המשיבים, עו"ד

אבי וינרוט, לגוף הטענות שנטענו בטיוטת כתב התביעה ונמנע מלהתייחס להצעתו של ב"כ המבקשים כי הנושא יופנה בהסכמה לבוררות (נספח ד' לתשובה).

מספר חודשים לאחר מכן, ביום 12.5.99, שיגר ב"כ המבקשים מכתב נוסף (נספח ה' לתשובה) לב"כ המשיבים, בו כתב שנראה לו כי "הדרך הנאותה לפתרון התיק היא העברת הנושא לבוררות", בהוסיפו: "אני תקווה כי תסכים לקיום הבוררות, וכך נוכל לקדם את הנושא ולסיימו" (נספח ה לתגובת המשיבים לבקשה). במכתב נוסף, מיום 19.5.99, כתב ב"כ המבקשים כי מרשיו מצפים לדעת "האם עניינם יועלה בבמ"ש או בבוררות", בציינו: "אם לא אקבל ממך מענה תוך 7 ימים אבין שאין מרשיך רוצים להביא העניין בפני
בוררות ואפנה לבית המשפט" (נספח ו לתגובה). במכתב מיום 4.10.99 שוב פנה ב"כ המבקשים לחברו: "... אני הצעתי כי יוכרע בבוררות, אך לא קיבלתי ממך תשובה קונקרטית על כך. אנא הודיעני תשובתך בעניין הבוררות, לכאן או לכאן, כדי שמרשיי יוכלו לשקול את צעדיהם בהתאם" (נספח ט לתגובה). במכתב נוסף מיום 23.1.00 כותב ב"כ המבקשים: "אנו חולקים על עמדתכם ואתם חולקים על עמדתנו, ולכן הדרך הנאותה להסדיר חילוקי דעות אלה הם או בהליך משפטי בפני
בית משפט או בפני
בורר. הצענו לכם כי נפנה יחד לבורר. עד כה לא קיבלנו תשובה על כך. אם לא אקבל תוך 30 יום תשובתכם החיובית ביחס לקיום בוררות, אבין שאין מנוס מהגשת תביעה לבית המשפט" (נספח י לתגובה).

10. ביום 25.7.00, כעבור חצי שנה, שלח ב"כ המבקשים מכתב נוסף לב"כ המשיבים, והפעם טענה חדשה בפיו: "... מבחינה משפטית יש הסכמה למינוי בורר, הבוררת כבר מונתה ופנתה לצדדים, ולכן הודעתו החד צדדית של עו"ד

ויסל מיום 21.11.96 אין בכוחה לשנות את ההסכמה בין הצדדים לכך שהמחלוקת ביניהם תוכרע על ידי הבוררת עו"ד

חנה חובב ... אם לא אקבל הסכמתך לאמור לעיל תוך 7 ימים, אאלץ לייעץ למרשיי לפנות לבית המשפט כדי להתחיל סוף-סוף בבוררות" (נספח י"א לבקשה, סעיף 7). בגדר הקדמת המאוחר, אציין כבר כאן, כי בטענה חדשה זו – לפיה מבחינה משפטית יש הסכמה למינוי בורר – לא הסתמך ב"כ המבקשים על המסמך מיום 10.10.96 (מב/1), שלא הוזכר כלל במכתבו האחרון, אף לא בבקשה זו שהגיש לבית המשפט.

בתשובתו מיום 21.8.00 הכחיש ב"כ המשיבים מכל וכל קיומו של הסכם בוררות בין הצדדים, בציינו "מעולם לא טענת לקיומו של הסכם בוררות" (נספח כ"ה לתגובה).

ביום 5.4.01, כעבור שמונה חודשים, הוגשה בקשה זו.

תמצית טענות הצדדים

שאלת הכריתה
11. המבקשים טוענים כי הסכם הבוררות בינם לבין המשיבים התגבש בשני מסלולים נפרדים: האחד בהתנהלותם אל מול לשכת עורכי הדין, והשני במשא ומתן הישיר ביניהם. לטענתם, כל אחד ממסלולים אלה הניב הסכם בוררות מחייב, כאשר המסמך מיום 10.10.96 אמור היה להסדיר את עבודת הבוררות של עו"ד

חובב שמונתה על ידי לשכת עורכי הדין. לשיטת המבקשים, משנכרת הסכם הבוררות, ועל אחת כמה וכמה משמונתה עו"ד

חובב לבוררת, לא יכלו המשיבים לסגת מן ההסכם באופן חד צדדי, ובוודאי שלא כאשר המניע לרצונם להשתחרר מההסכם היה חיצוני למערכת היחסים בין הצדדים. המבקשים מוסיפים וטוענים, כי חליפת המכתבים בין הצדדים בשני המסלולים מקיימת את דרישת הכתב שבסעיף 1 לחוק הבוררות, התשכ"ח - 1968, וזאת על אף העדרו של כתב הסכם חתום בידי הצדדים כמקובל. לחלופין, טוענים הם, כי גם אם ייקבע שדרישת הכתב אינה מתקיימת, עדיין קיים בין הצדדים הסכם בוררות מחייב מתוקף הסכמתם בעל פה.

המשיבים טוענים, לעומתם, שהסכם בוררות מעולם לא נכרת. לטענתם, המבקש 2 מעולם לא הסכים או השיב בחיוב להצעת המשיבים לכריתת הסכם בוררות. כן טוענים הם, כי ההסכם לו טוענים המבקשים אינו מקיים דרישת הכתב. לשיטתם, יש מקום להקל בדרישת הכתב רק כאשר אין ספק לגבי ההסכמה עצמה, ואילו בענייננו הרי כופרים המשיבים בכך שהמבקש 2 הסכים כלל להצעתו של עו"ד

ויסל לכריתת הסכם בוררות ביניהם, בהוסיפם שבענייננו קיימות ראיות המצביעות דווקא על העדר הסכמה שכזו.

שאלת ההתיישנות
12. המשיבים טוענים כי על בית המשפט לדחות את הבקשה למינוי בורר, בהיותה בקשה תיאורטית. כל כך, משום שעילת התביעה לגופה התיישנה כבר במועד הגשת הבקשה. בהיות טענת ההתיישנות טענה טרומית, אומר כבר כאן, שבאתי למסקנה כי דינה להידחות, כאשר הנימוקים לכך יובאו בפרק האחרון של

פסק דין
זה.

דיון והכרעה
13. המחלוקת העיקרית בין הצדדים היא בשאלה אם נכרת ביניהם הסכם בוררות אם לאו. המבקשים טוענים כי הסכם שכזה אכן נכרת, תוך מפגש רצונות המעיד על גמירות דעת מלאה ומסוימות כנדרש, ואילו המשיבים לעומתם גורסים כי הסכם בוררות כאמור לא נכרת. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים על רקע כל החומר שלפניי, באתי לכלל דעה כי דין הבקשה להידחות. זאת משום שחומר הראיות תומך במסקנה כי לא נכרת הסכם בוררות בין הצדדים.

14. כזכור, המבקשים טוענים כי הסכם בוררות בין הצדדים התגבש בשני מסלולים נפרדים, אשר התלכדו בשלב כלשהו לאחד, כלהלן: במסלול האחד התנהלו עו"ד

ויסל והמבקש 2 (עו"ד

ברוכין) אל מול לשכת עורכי הדין, ובמסלול השני ניהלו השניים משא ומתן ישיר ביניהם. לטענת המבקשים, הליכתם של הצדדים בכל אחד ממסלולים אלה הניבה הסכם בוררות מחייב. להלן אדון בכל אחד משני מסלולים אלה.

15. באשר למסלול התנהלותם אל מול לשכת עורכי הדין: מקובלת עליי טענת המשיבים לפיה המבקשים מעולם לא הודיעו ללשכה על הסכמתם למינוי בורר על ידה. מעורבותה של לשכת עורכי הדין בסכסוך החלה בעקבות פנייתו החד צדדית של עו"ד

ויסל (ביום 20.8.96) לוועדת האתיקה במחוז תל אביב של לשכת עורכי הדין, שבה ביקש למנות בורר בדחיפות, בציינו כי פנה למשרדו של המבקש 2 במכתב דחוף אך המענה "בושש לבוא". פניית עו"ד

ויסל ללשכת עורכי הדין נבעה אפוא, במידה רבה, דווקא מהעדר הסכמה בין הצדדים. מעידים על כך דבריו במכתבו למבקש 2 (מיום 10.9.96), שאליו צירף כזכור נוסח מוצע "גולמי ובסיסי" של הסכם בוררות, לאמור: "למען ההגינות אציין מה שכמובן הנך יודע, שלא השעתי פנייתי לועדת האתיקה שתמנה בורר בנושא אך כמובן אשמח להגיע לחתימת הסכם בוררות אף קודם למתן החלטה על ידי לשכת עורכי הדין".

אוסיף, כי אמירתו של המבקש 2 במכתבו (מיום 12.9.96) לוועד מחוז ירושלים, לפיה "העניין מטופל על ידי ועד מחוז תל אביב, בדרך של מציאת בורר" (ההדגשה שלי – ד' ח'), איננה יכולה להתפרש כקיבול להצעת עו"ד

ויסל למינוי בורר, או כהסכמה לכך, אלא כציון עובדתי של פעולה שעושה לשכת עורכי הדין בתל אביב. העובדה שהמבקשים נמנעו מלהגיב לפנייתה (מיום 26.9.96) של עו"ד

חובב אליהם, בעקבות מינויה כבוררת על ידי ועד מחוז ירושלים, מלמדת אף היא כי הם לא ראו במינויה תוצר של הסכמה משותפת של הצדדים. אך מובן הוא, כי לא ניתן להפוך את היוצרות וללמוד על הסכמת המבקשים למינוי מעצם המינוי. בנוסף, רק בטיוטת הסכם הבוררות מיום 10.10.96 צוין שהצדדים "מסכימים כי הבוררת תהיה עו"ד

חנה חובב לפי החלטת לשכת עורכי הדין בירושלים", כאשר "הסכמה" זו עצמה הותנתה בכך שעו"ד

חובב תסכים לתנאים שפורטו בסעיפים 4-7 לאותה טיוטא. לפיכך, אין בידי לקבל את טענת המבקשים בסיכומיהם כי "מעשה הכריתה והביצוע" של הסכם הבוררות בין הצדדים "הושלם עם מינוי עו"ד

חובב לניהול הבוררות" (שם, סעיף 32ג).

16. באשר למסלול המשא ומתן הישיר בין הצדדים: ראשית, אין חולק כי המשיבים מסרו למבקשים הצעות אחדות לכריתת הסכם בוררות. השאלה היא, לכן, האם היה קיבול מצד המבקשים לאחת ההצעות הללו. המבקשים טוענים כי בשלוש הזדמנויות שונות הביעו הסכמתם להצעת המשיבים: במכתבו של המבקש 2 מיום 4.9.96 לעו"ד

ויסל; בהערה שרשם המבקש 2 ביום 20.9.96 על גבי טיוטת הסכם הבוררות ששיגר לו עו"ד

ויסל; בתרשומת שרשם המבקש 2 על גבי הפקס ששלח לו עו"ד

ויסל ביום 10.10.96 - "התקשרתי לויסל, הסכמתי לפקס וביקשתי שיתקן מספר מילים" (ההדגשה שלי – ד' ח').

פתח דבר אומר, כי מקובלת עליי טענת המשיבים, לפיה הן במכתבו של המבקש 2 מיום 4.9.96 והן בהערתו מיום 20.9.96 לא ניתן לאתר הסכמה לבוררות או קיבול להצעת המשיבים. במכתבו מיום 4.9.96 מזמין המבקש 2 את עו"ד

ויסל לשלוח לו הצעת הסכם בוררות. פשיטא כי הזמנת הצעה אינה מהווה קיבול להצעה, שטרם נשלחה, ולא ניתן אפוא לראות בה משום הסכמה לבוררות. הערתו של המבקש 2 מיום 20.9.96 היא תגובה להצעה שעו"ד

ויסל עצמו העיד עליה, במכתבו המלווה, כי היא "ניסוח גולמי ובסיסי". המבקש 2 כותב בהערתו: "מבלי להתייחס לתוכן ההסכם אני מניח שהסכום נרשם בטעות"; ואם התייחסות אין - קיבול מניין?

מנגד, יש לכאורה ממש בטענת המבקשים, כי ביום 10.10.96 אכן ניתנה הסכמתם להצעת המשיבים לכריתת הסכם בוררות וכי הסכמה זו הייתה בגדר קיבול אשר השלים את כריתת ההסכם בין הצדדים. ולא היא. אפרט.

17. כזכור, ביום 10.10.96, בעקבות פגישה שהתקיימה בבוקרו של אותו יום בין עו"ד

ויסל למבקש 2, שיגר הראשון לאחרון בפקס נוסח של הסכם הבוררות, שעל גביו רשם המבקש 2 את התרשומת שצוטטה לעיל (מב/1). עובר לחקירתו הנגדית של המבקש 2 (שנערכה ביום 4.9.03), ביקש בא כוחם החדש של המבקשים, עו"ד

נדב העצני (שהחליף את עו"ד

דרורי), להגיש את המסמך מיום 10.10.96, בציינו "איתרנו אותם שוב אתמול והעברנו אותם גם לחברי" (עמ' 45 לפרוטוקול). נעתרתי לבקשה והמסמך הוגש וסומן מב/5 (שם, עמ' 46; יצוין כי המסמך כבר הוגש על ידי בא כוחם דאז של המבקשים, עו"ד

דרורי, בקדם משפט שהתקיים ביום 24.6.01 וסומן אז מב/1). בחקירתו הנגדית נדרש המבקש 2 מיוזמתו למסמך זה ואמר: "... אתמול בערב נזכרתי, עו"ד

ויסל ב– 10.10 שולח לי פקס, בהמשך לפגישתנו מהבוקר, זאת אומרת אני זוכר שהיה כל כך חשוב לו הבוררות, שהוא בא אלי למשרד לירושלים, ישבנו על ההסכם, גמרנו את הכל ... אז הוא שלח לי ואני יש לי איזה תרשומת כאן שאני אומר, התקשרתי לויסל ... הסכמתי לפקס וביקשתי שיתקן מספר מילים" (עמ' 54-55. וראו גם עמ' 60).

בסיכומיהם טוענים המשיבים כי המבקש 2 מעולם לא הסכים לנוסח הסכם הבוררות שעו"ד

ויסל שיגר לו בפקס ביום 10.10.96. ואולם, המשיבים לא תמכו טענתם זו בראיות, כי אם בטענות נסיבתיות, "לוגיות", כך שעדותו של המבקש 2 בעניין זה לא נסתרה למעשה בראייה נגדית או בעדות נגדית. בנוסף, העובדה שבנוסח הסכם הבוררות האמור מופיע שמה של עו"ד

חובב, שעל עובדת מינויה כבוררת על ידי הלשכה לא יכולה להיות מחלוקת, מלמדת, לכאורה, לא רק על כך שהצדדים הסכימו בדיעבד למינויה, אלא גם על גמירות דעתם לכרות הסכם בוררות ביניהם.

18. חרף דברים אלה, אין בידי לקבל את טענת המבקשים בדבר קיומו של הסכם בוררות בינם לבין המשיבים. זאת, בעיקר, משום שכטענת המשיבים, ובניגוד לטענת המבקשים, התנהלותם של המבקשים במשך השנים שחלפו מאז וכן מסמכים שונים מטעמם, מעידים, בבחינת הודאת בעל דין, כי הם עצמם לא ראו במסמך מיום 10.10.96 הסכם בוררות מחייב. אבאר.

המבקשים טוענים כי ביום 10.10.96, לכל המאוחר, נכרת בינם לבין המשיבים הסכם בוררות. והנה, ביום 21.11.96 שלח עו"ד

ויסל מכתב לעו"ד

חובב, שמונתה כזכור על ידי הלשכה לכהן כבוררת בין הצדדים, ובו הודיע לה כי "בשלב זה" אין למשיבים עניין בקיום הבוררות. למרות שהעתק מכתב זה נשלח אליהם, לא הגיבו המבקשים ולא תבעו את קיום הסכם הבוררות הנטען על ידם. רק כעבור שנתיים, בדצמבר 1998, השמיעו המבקשים את קולם, וגם אז לא טענו לקיומו של הסכם בוררות. כזכור, במכתבו מיום 9.12.98 כתב עו"ד

דרורי (בא כוחם דאז) למשיב 1: "כניסיון אחרון למנוע הליך משפטי ביניכם, אני מציע כי בהסכמה נפנה את הנושא לבוררות" (ההדגשות במקור), מבלי להזכיר כלל קיומה של הסכמה לבוררות. למכתב צורפה, כזכור, טיוטת כתב תביעה לתשלום שכר טרחה, ועובדה זו יש בה כדי להסיר כל ספק באשר למהות ההליך המשפטי שהכותב כיוון אליו. הנה כי כן, כפי שטוענים המשיבים, הן במכתב זה והן בחמשה מכתבים נוספים ששלח ב"כ דאז לב"כ המשיבים, אין כל זכר להסכם בוררות כלשהו, כאשר מכל המכתבים הללו עולה כי המבקשים חתרו לקבל את הסכמת המשיבים לבוררות, בצאתם מן ההנחה כי אין בידם הסכם בוררות.

זאת ועוד אחרת: כטענת המשיבים, גם מטיוטת כתב התביעה לתשלום שכר טרחה, שצירף ב"כ דאז למכתבו מיום 9.12.98, עולה בבירור כי המבקשים הניחו שאין בידם הסכם בוררות. בסעיף 16 לטיוטה זו מתארים המבקשים את השתלשלות המשא ומתן בינם לבין המשיבים: "בתחילה, ניהל הנתבע מס' 1 מו"מ עם התובעים לצורך קבלת 'מכתב שחרור' לעוה"ד של החברה הקבלנית, כנדרש בכלל 27 'לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו - 1986', ואף נוסח בין הצדדים הסכם בוררות וכתב התחייבות והמחאת זכות של החברה הקבלנית, לפיהם אחראית החברה הקבלנית על תשלום שכ"ט שיפסוק הבורר". ברי, כי הסכם הבוררות הנזכר בסעיף זה לטיוטת כתב התביעה הוא המסמך מיום 10.10.96, שכן, על פי החומר שבפני
י, רק מסמך זה הורכב מהסכם בוררות שאליו צורפו נוסח של כתב התחייבות ושל המחאת זכויות של החברה הקבלנית, כפי שמתואר בטיוטת כתב התביעה. בהמשך הדברים, בסעיף 17 לטיוטת כתב התביעה האמורה, מתייחסים המבקשים למו"מ שתואר בסעיף 16 לטיוטא: "לאחר שניתן על ידי בית המשפט העליון

פסק דין
לפיו כלל 27 הנ"ל סותר את חוק יסוד: חופש העיסוק, ולכן איננו מחייב, הפסיקו הנתבעים את המו"מ עם התובעים" (ההדגשות שלי - ד' ח'). דברים אלה הינם בבחינת הודאה חד משמעית של המבקשים, כי המו"מ לגיבוש הסכם בוררות שניהלו עם המשיבים – ושביטויו האחרון היה המסמך מיום 10.10.96 - לא הבשיל לכלל כריתת הסכם בוררות. מסקנה זו מחוזקת בעובדה שגם במכתבו מיום 15.7.00, עת טען לראשונה ב"כ דאז כי "מבחינה משפטית יש הסכמה למנוי בורר", הוא נמנע מלהסתמך על המסמך מיום 10.10.96, שאותו לא הזכיר כלל.

19. טעם נוסף, לכך שאינני יכול לראות במסמך מיום 10.10.96 הסכם בוררות, נעוץ בעובדה כי המבקשים לא צירפו מסמך זה לבקשה, שהוגשה כאמור בדרך של המרצת פתיחה. הדעת נותנת כי לו היו המבקשים רואים במסמך זה את הסכם הבוררות לו הם טוענים, הם היו מן הסתם מצרפים אותו לבקשה ומצביעים עליו ככזה. העובדה כי נמנעו מלעשות כן ובחרו להתייחס אליו לראשונה רק בחקירתו הנגדית של המבקש 2, שנדרש אליו ביוזמתו, מלמדת אף היא כי גם במועד הגשת הבקשה לא ראו המבקשים במסמך מיום 10.10.96 הסכם בוררות.

20. בהדבק דברים זה אוסיף, כי לא ראיתי לזקוף לחובת המשיבים את הימנעותם מלהזמין לעדות את עו"ד

ויסל כעד מטעמם, כדי לסתור את עדותו המאוחרת של המבקש 2 (בשלב חקירתו הנגדית) בדבר משמעותו המסמך מיום 10.10.96, וזאת לאור השיקול הדיוני כי הבקשה הוגשה בדרך של המרצת פתיחה. כידוע, בהליך של המרצת פתיחה (להבדיל מכתב תביעה) מוטל על המבקש להביא את ראיותיו כבר במסגרת התצהיר המצורף לבקשה (קל וחומר כאשר מדובר לא רק בראייה אלא במסמך מהותי, המהווה את עילת התביעה, שאותו יש לצרף אפילו לכתב תביעה), וגם המשיבים נדרשים אף הם להביא ראיותיהם במסגרת התצהיר המצורף לתשובתם, ואינם זכאים (להבדיל מנתבע בהליך שנפתח בכתב תביעה) להביא ראיות נוספות לאחר מכן, הכל כעולה מהוראות התקנות 255-257 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984.

21. כללו של דבר: בבואו לקבוע אם נכרת הסכם בין בעלי דין שבפני
ו אם לאו, מנסה בית המשפט לשחזר את התנהגות הצדדים ואת אומד דעתם. לצורך כך נעזר בית המשפט בראיות ממקורות שונים, חלקן ישירות וחלקן נסיבתיות, לרבות התנהגות הצדדים – הן במישור המהותי והן במישור הדיוני - לאחר נקודת הזמן שבה נכרת הסכם על פי הנטען. לפיכך, כאשר עומדים בפני
בית המשפט ראיות המעידות כי לאחר המועד בו לכאורה נכרת הסכם במסמך שהוחלף בין הצדדים, או שקיבל ביטוי בו, הצדדים עצמם לא ראו במסמך זה הסכם ולא ראו עצמם קשורים בהסכם כלשהו אין בית המשפט יכול להתעלם מתפיסת המציאות של הצדדים, שאותה הוא מנסה לשחזר בכלים הפרשניים העומדים לרשותו.

די בכל האמור לעיל כדי לדחות את בקשת המבקשים, אף מבלי להידרש לטענות הנוספות שהעלו המשיבים. חרף זאת, אדרש בקצרה לטענת ההתיישנות שהעלו המשיבים.
התיישנות
22. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, באתי לידי מסקנה כי עילת התביעה העיקרית של המבקשים טרם נתיישנה ביום הגשת הבקשה (5.4.01). גם אם נצא מן ההנחה כי מרוץ ההתיישנות של עילה זו החל ביום בו הודיע המשיב 1 במכתב למבקשים כי אין הוא מעוניין עוד בשירותיהם המקצועיים, כטענת המשיבים, הרי שמקובלת עלי טענת המבקשים שמכתב זה נשלח ביוני 1994, ומכאן שלא חלפו שבע שנים מאז שנשלח ועד למועד הגשת הבקשה. ודוק: המכתב שנתקבל אצל המבקשים (מב/8) נושא את התאריך 9.6.94 ואת חתימתו של המשיב 1. לעומת זאת, המכתב בעל התוכן הדומה שבידי המשיבים נושא את התאריך 7.6.93 ואינו חתום (נספח ט"ו לתגובת המשיבים). נדמה, כי כבר בשל כך יש להעדיף את הנוסח החתום שבידי המבקשים, שהרי בחתימתו אישר המשיב 1 את אמיתותו של המכתב שבידיהם, לרבות התאריך שמופיע עליו. אך לא בכך העיקר. מונחים לפנינו שני כתובים המכחישים זה את זה; יבוא אפוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם. למרבה המזל, נמצא לנו כתוב שלישי בדמות התאריך העברי – "כח' סיון תשנ"ד" - המופיע על המכתב שבידי המשיבים, ותאריך עברי זה תואם את התאריך הלועזי – 7.6.94. מכאן, שהטעות בתאריך הלועזי נפלה במכתב שבידי המשיבים (1993) ולא בזה המצוי בידי המבקשים (1994). חיזוק לכך ניתן למצוא בעובדה שהמבקשים השיבו על מכתב זה ביום 11 ביולי 1994, דהיינו, כחודש ויומיים לאחר קבלת המכתב, בהתאמה לגרסת המבקשים, ולא שנה וחודש לאחר קבלתו, כנובע מגרסת המשיבים.

אינני רואה לחוות דעתי בשאלה אם מרוץ ההתיישנות להגשת התביעה העיקרית הופסק עם הגשת הבקשה הנוכחית אם לאו. שאלה זו תוכרע, מן הסתם, "בעת שיידון הסכסוך המהותי", כטענת המבקשים (סעיף 14 לתשובתם לסיכומי המשיבים).

סוף דבר:
23. אני דוחה את בקשת המבקשים. בנסיבות הכוללות של העניין, נמנע אני מלעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום, ל' באב תשס"ד (17 באוגוסט 2004), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא עותק מפסק-הדין לבאי-כוח הצדדים (וגם תודיעם טלפונית כי הוא מונח במזכירות בית המשפט).



דוד חשין
, סגן נשיא













הפ בית משפט מחוזי 606/01 חיים קורפו, עו"ד,אהרון ברוכין, עו"ד נ' משה סורוצקין,קרית טעל"ז אירווינג סטון שבקרית יערים בע"מ,ישיבת טעל"ז בישראל -אגודה עותמנית (פורסם ב-ֽ 17/08/2004)