פסקי דין על יוסף כהן | פסקי דין על אהוד אולמרט

7374/02 א     16/08/2004




א 7374/02 יוסף כהן נ' אהוד אולמרט





יוסף כהן

בעניין:
התובע
ע"י ב"כ עו"ד אביגדור פלדמן ועו"ד מיכאל
ספרד
-נגד-
אהוד אולמרט


הנתבע
ע"י ב"כ עו"ד אהרון ריבלין ועו"ד אילת
(רוזנצוויג) פולק

פסק דין

מהות התביעה ומיהות בעלי הדין
1. תביעה כספית בסך של 500,000 ₪ על לשון הרע שהוציא הנתבע בגנוּתו של התובע.
גבהּ הר בין השניים, בעת שהתובע שימש כעורך המקומון כל העיר, והנתבע כיהן כראש עיריית ירושלים.

לשון הרע
2. אֵלו הם הדברים שאמר הנתבע על התובע:

(א) בתשובת ראש העירייה לשאילתה מאת חבר המועצה מאיר מרגלית, אשר הופצה בקרב חברי מועצת העירייה ביום 31.1.00, נאמר בין היתר כך: "חשוב לזכור כי בראש מערכת העיתון עומד אדם שאין לו שום זכות מוסרית לייצג עיתונות אמינה ונקייה, בהיותו אדם שהורשע בדין על הריגה במצב שכרות, ואף ישב בבית כלא על עבירה זו" (נספח ב לתצהיר התובע; להלן - התשובה לשאילתא).
(ב) בתגובת דובר עיריית ירושלים מיום 2.2.00 לפניית כתב כל העיר אורי בלאו, נאמר כך: "העניין הפלילי היחידי המעניין הוא זה הנוגע לעורך הראשי של עיתון "כל העיר", שהורשע בפלילים, נדון למאסר וריצה את עונשו בפועל וזאת על רקע נהיגה במצב של שכרות" (נספח ג, שם; להלן - תגובת הדובר).
(ג) בתוכנית הרדיו "הפוך על הפוך" מיום 14.6.01, במענה לשאלותיו של יחיאל גוטמן, אמר הנתבע, בין שאר דברים: "יש גנגסטר שהוא עורך את עיתון "כל העיר" זה יוסי כהן, אדם שהורשע בהריגה, עבריין פלילי שמטיף לי מוסר על נורמות. ובשעתו, הוא נהג בהיותו שיכּור ודרס אדם למוות והורשע בדין" (נספח ד, שם; להלן - הראיון בקול ישראל).
(ד) בראיון במוסף עיתון "הארץ" מיום 12.10.01, במענה לשאלתו של אוריה שביט, אמר הנתבע, בין היתר: "אין ספק שעורך 'כל העיר' הורשע בפלילים. בראש העיתון עומד אדם שבמושגים מוסריים רצח נפש. ההגדרה המשפטית לא חשובה" (נספח ה, שם; להלן - הראיון בעיתון הארץ).
(ה) בראיון ל"רדיו ירושלים" בחודש דצמבר 2001, אמר הנתבע, בין השאר: "אני עדיין לא מבין איך בראש עיתון עירוני שזוכה למידה כזו של אהדה, בראשו עומד אדם שהוא עבריין פלילי" (נספח ו, שם; להלן - הראיון ברדיו ירושלים).
(ו) בישיבת מועצת העירייה מיום 25.3.02, אמר הנתבע, בין היתר: "אני אמשיך לחשוף את הנבזות והשפלות של העורך בגילופין... מה שפוסל אותו להיות עורך עיתון זה העובדה שהוא עבריין פלילי שהוא גרם למותו של אדם כשהוא נוסע בגילופין" (נספח ז, שם; להלן - ישיבת מועצת העירייה).

3. לטענת התובע, אין מדובר אלא בדוגמאות, וכמותן היו עוד עשרות, בשנתיים שקדמו להגשת התביעה. עינינו הרואות כי הנתבע חזר ושנה בדבר הזה בפומבי ובריש גלי, דברי לשון הרע, שבמרבּיתם, לטענת ב"כ התובע, מוטיבים קבועים: (1) התובע הוא עבריין פלילי; (2) התובע שיכּור; (3) התובע הורשע בהריגה.
מוטיב השיכרות הולך ומתפתח גם במנותק מן האירוע. לא רק נהיגה במצב של שיכרות, אלא העורך בגילופין, "לאמור, שמצב של שיכרות הוא מצב קבוע אצל התובע" (דברי ב"כ התובע בעמוד 31).

4. הדברים הללו הם דברי לשון הרע. פירסומם עלול היה להשפיל את התובע בעיני הבריות, לבזותו, או לפגוע בו באחד האופנים האחרים מאלה המנויים בסעיף 1 (1), (2) ו - (3) לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 [להלן - החוק].

הגנת אמת הפירסום
5. הנתבע טוען "אמת דיברתי", בהתאם לסעיף 14 לחוק:

במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש.

6. כדי להנות מתחולת ההגנה, על הנתבע להוכיח שניים אלה: (א) כי הפירסום היה אמת; (ב) כי היה עניין ציבורי בפירסומו. אדון בשני רכיבים אלה כסידרם.

(א) על האמת
(1) על עיקרי העובדות אין מחלוקת, אם כי מספר פרטים לוטים בערפל.
בשנת 1988 היה התובע מעורב בתאונת דרכים קטלנית בכביש מעלה אדומים - ירושלים. מכוניתו התנגשה במכוניתו של נהג אחר. הנהג האחר קיפח את חייו. התובע נפצע קשה, ואושפז למשך שבועות ארוכים בבית החולים. תהליך החלמתו ארך מספר חודשים שבהם צעד בעזרת קביים.
התובע הועמד לדין והורשע בבית משפט השלום בירושלים בגרימת מוות ברשלנות. בית המשפט קבע כי בדמו של התובע "הייתה כמות אלכוהול העולה אך במעט על הכמות המותרת בחוק, כמות היכולה לנבוע משתיית שני בקבוקי בירה כשעה לפני הנהיגה. יחד עם זאת נקבע בהכרעת הדין כי אין קשר בין התאונה לכמות האלכוהול" (סעיף 3 לתצהיר העדות הראשית של התובע). עונשו של התובע נגזר לשישה חודשי מאסר בעבודות שירות, שלילת רשיון נהיגה למשך 3 שנים, וקנס בסך של 2,500 ₪. המדינה עירערה לבית המשפט המחוזי על קולת העונש, בשנת 1991, ועל-פי הסדר טיעון הועמד עונש המאסר על שבעה חודשים, ושלילת רשיון הנהיגה הוארכה למשך 5 שנים.
(2) אנו ניזונים ממוצא פיו של התובע, היות והכרעת הדין לא נמצאה, ולא גזר הדין. אומנם משונה הדבר, אך כך הוא. לדברי התובע, חיפש בין חפציו, ולא מצא; אצל עורכי-דינו לא נשמרו העתקים; כך גם, לדבריו, בבית משפט השלום ובבית המשפט המחוזי בירושלים; בפרקליטות ובמשרד המשפטים נמסר לתובע כי ככל הנראה, החומר בּוֹעַר.
(3) טוען ב"כ התובע בסיכומיו, כי היות והנטל להוכיח את הגנת אמת הפירסום מוטל על הנתבע, ומכיוון שלא המציא את הכרעת הדין, גזר הדין, או את פסק הדין בערעור, ולא כל תיעוד אחר לבסס עליו את הגנתו-זו, הרי שיש לדחותהּ. יתר על כן, בחקירתו הנגדית של הנתבע הסתבר כי עובר לפירסום דבריו על התובע, לא הסתמך אלא על דברי-שמועה מכלי שני או שלישי, מפיהם של עיתונאים וקרובי משפחה. הנתבע סירב לגלות את מקורותיו, הגם שהדין אינו מעניק לו חיסיון. הנתבע לא עמד, איפוא, לטענת ב"כ התובע, בנטל להוכחת הגנת אמת הפירסום.
(4) מנגד, טוען ב"כ הנתבע שיש לפקפק בדברי התובע על נסיבות הרשעתו. הלה סירב לסייע לנתבע באיתור החומר. במענה לפניית ב"כ הנתבע, השיב ב"כ התובע, כי "אין כל סיבה שמרשי, אשר נפגע קשות מדברי הדיבה שהפיץ עליו מרשך, יסייע עתה בהוכחת הגנתו" (מכתב מיום 4.9.02). חשדו של ב"כ הנתבע בתובע עלה עוד מכיוון שנפקד מקום הרשעתו של התובע מן הרישום הפלילי, הגם שתקופת המחיקה על-פי חוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א - 1981, טרם חלפה.
(5) כשלעצמי, החלטתי לקבל את גירסת התובע. עשיתי כן, בהסתמך על הכלל התלמודי לפיו "מילתא דעבידא לאיגלויי - לא משקר" (בבלי, יבמות קטו, א); כלומר, בדבר העשוי להתגלות, אין אדם משקר בו. התובע פיקח דיו שלא לשקר, מקום שבו צפוי שהאמת תצא לאור. התובע לא היה מסתכן בהגשת תביעה, כשאז עוד לא ידע מה יש באמתחתו של הנתבע, אולי הוא מחזיק אצלו את המסמכים האבודים, ויוכל להטיחם בפני
התובע, ולהביכוֹ. התובע לא יעמיד את עצמו בסיכון שאותם מסמכים יצוצו פתאום מן הגניזה, כשיש לא מעט מקומות שהם עשויים להימצא בהם, וכשיש בעלי-עניין למוצאם. חזקה, איפוא, על התובע, כי גירסתו לגבי נסיבות הרשעתו וגזר-דינו, אמת היא.
(6) הנתבע חטא לאמת, לטענת התובע, בשלושה אלה:
(א) התובע אומנם הורשע בדינו, אך הוא איננו 'עבריין פלילי';
(ב) בדמו של התובע נמצאה כמות אלכוהול "העולה אך במעט על הכמות
המותרת בחוק", אך הוא איננו שיכּור; לבטח איננו עורך בגילופין;
(ג) התובע לא הורשע בהריגה, אלא בגרימת מוות ברשלנות.
אדון להלן בשלושה אלה כסידרם.
(7) משהורשע התובע בדינו, הריהו 'עבריין פלילי', כּתווית שהדביק עליו הנתבע. עם זאת, שׂוּמה לפרש את הדברים כמשמעותם בעיני רוחם של נמעני הפירסום. פרשנות משפטית-מקצועית-מצומצמת, לא תשקף כהלכה את רישומם של הדברים בתודעת כלל נמעני הפירסום. בתוככי בית המשפט, בקרב יודעי דת ודין, יכול ומי שהורשע בביצוע עבירה, יסוּוג כ'עבריין פלילי'. אילו קהל-היעד לדברי לשון הרע של הנתבע, היה קהל של משפטנים, כי אז, צודק היה בטענתו: "אמת דיברתי". דא עקא, שהנתבע לא בחר לומר את דבריו בבית המשפט, ולא באוזני מלומדי-משפט, כי אם ברחובה של עיר, בפרהסיה, בקול גדול, בעיתונות, ברדיו, המקומי והארצי, בישיבת מועצת העיריה, ודבריו נשמעו בכל מקום ואתר. אצל קהל-היעד הזה, מקבלים הדברים משמעות אחרת. אצל מי שאיננו בוגר בית-ספר למשפטים, בתודעתו של מי שהוא 'סתם' בוגר ה'אוניברסיטה של החיים', 'עבריין פלילי' הוא מי שחוזר ושונה בעבירות, מי שאורח-חייו הוא עברייני. במובן זה, לא אמר הנתבע אמת, בכנותו את התובע 'עבריין פלילי' (בראיון בקול ישראל, בראיון ברדיו ירושלים, ובישיבת מועצת העירייה).
(8) עם זאת, כאמור, מורה אותנו סעיף 14 סיפא לחוק, כי הגנת אמת הפירסום "לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש". האם בפרט לוואי שכזה עסקינן?
כדי ליתן מענה לשאלה, בחנתי את שלושת הפירסומים שבהם ראה הנתבע לכנות את התובע בכינוי 'עבריין פלילי', במלואם ובהקשרם (אין ניתן להסתפק לעניין זה במה שצוטט בסעיף 2 לעיל), ומצאתי כי התשובה אינה אחידה, היות ושלושת הפירסומים אינם עשויים מיקשה אחת.
לגבי הראיון בקול ישראל וישיבת מועצת העירייה, מסקנתי היא, כי אכן מדובר ב"פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש"; לגבי הראיון ברדיו ירושלים, אין מדובר ב'פרט לוואי'.
אנמק את דבריי: למקרא תיכתוב (המכונה בטעות תמליל) דברי הנתבע בראיון בקול ישראל ובישיבת מועצת העירייה [שרק חלקם צוטט בסעיפים 2 (ג) ו - (ו) לעיל], במלואם ובהקשרם, דומני כי נרפּא אותו פּגם שבהדבקת התווית הכללית והגורפת 'עבריין פלילי' על מצחו של התובע. כוונתי לכך שהנתבע לא זרק סתם כך לחלל האוויר את הכינוי 'עבריין פלילי', וגם לא מנה רשימה ארוכה של עבירות שאותן עבר, לכאורה, התובע.
אם נפרש את דבריו של הנתבע בהקשר זה באמצעות אחת משלוש-עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן, כלל ופרט, נמצא שבתודעת נמעני הלשון הרע, לא נתקבּע הכלל, אלא הפּרט. פרשנותו של הכלל ('עבריין פלילי'), מצטמצמת אל מה שיש בפּרט (אותה עבירה שהתובע הורשע בבביצועהּ). הרושם שנשאר על התובע איננו שמדובר ב'עבריין פלילי', כמשמעותו בשפת המון העם; הרושם הוא שמדובר במי שהורשע בדינו על נהיגה בשיכרות שגרמה לתאונה שבה קופחו חיי אדם.
לא כן לגבי דברי הנתבע בראיון ברדיו ירושלים. שם לא יצק הנתבע תוכן כלשהו בכינוי 'עבריין פלילי'. הנתבע סתם ולא פּירש. אין מדובר ב'פרט לוואי'. בתודעתם של המאזינים נתקבע הכלל ('עבריין פלילי'), ולא הפּרט (אותה עבירה שהתובע הורשע בביצועהּ), היות ולא הוזכר כלל.
(9) ככל שמדובר, איפוא, בכּינוי שכּינה הנתבע את התובע 'עבריין פלילי' בראיון בקול ישראל ובישיבת מועצת העירייה, הרי שאין בו כדי לשלול מן הנתבע את הגנת 'אמת הפירסום'. גם אם אין זו האמת לאמיתה, הרי שראוי להחיל את הסיפא לסעיף 14: "הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש";
ככל שמדובר באותו כינוי 'עבריין פלילי', בראיון ברדיו ירושלים, הרי שאין מדובר ב'פרט לוואי', והגנת אמת הפירסום אינה עומדת.
(10) לטענת התובע "לא הייתי שיכור בעת קרות התאונה" (סעיף 17 לתצהיר עדותו הראשית). אין בידי לקבל טענה זו. אני מבכּר בהקשר זה את דברי הנתבע ובא-כוחו. טענת התובע, לפיה "לא נהג כשהוא שיכור" (סעיף 28 לכתב התביעה), וכי נמצאה בדמו כמות אלכוהול "העולה אך במעט על הכמות המותרת בחוק", מבטאת גישה מצמצמת יתר על המידה. יתכן שלא היה שיכּור כּלוט, אך נתקיימה בו הגדרת שיכּור שבסעיף 64ב (א) לפקודת התעבורה: "מי שנתון תחת השפעתו של משקה או סם משכרים או מסוכנים". לפני התאונה, שתה התובע עם חברים בואדי קלט. אומנם היה כנראה שיכּור ולא מיין, אלא מבּירה, אך שני בקבוקים לפחות שבאו אל קירבּו, עשו אותו לשיכּור על-פי פקודת התעבורה. גם למי שאיננו מיודעי דת ודין, ברור שהאיסור על נהיגה בשיכרות אינו חל רק במי שדרגת שיכרותו מגיעה כדי תיאורו של דוד המלך "יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִכּוֹר" (תהילים קז, כז). גם למי שדרגת שיכרותו פחותה מכך - ברי לכל בר-דעת - אסור לנהוג במכונית, והוא שיכּור יִיקָרֵא.
(11) עם זאת, הרחיק הנתבע לכת בכנותו את התובע בישיבת מועצת העירייה "העורך בגילופין". לדברי התובע, הוא נוהג לצאת פעמיים-שלוש בשבוע לפאבים, בכל פעם שותה כוס יין, "אולי שניים מקסימום... זה עניין של סגנון חיים" (עמוד 9 לפרוטוקול). התובע גם אישר כי לעיתים קרובות יש אלכוהול בדמו (עמוד 17 לפרוטוקול). הטיפּה המרה אינה זרה לתובע, אך לא באה בפני
י ראייה קבילה כלשהי על כך שאת מלאכת העריכה העיתונאית עשה אי-פעם כשהיה בגילופין (לבד מטענת הנתבע על כתבים שהריחו ריח של יין אצל העורך, אך מדובר בליקוטי שמועות מכלי שני ושלישי).
האם גם זהו פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש?
דומני שלא. 'מתיחת' מוטיב השיכרות למן שנת 1988 ועד שנות ה - 2000, אינה דבר של מה בכך; 'העתקת' מוטיב השיכרות מתאונת הדרכים הקטלנית אל מלאכת העריכה העיתונאית, יש בה פגיעה של ממש.
כיוון שכך, נשללת הגנת אמת הפירסום לגבי דברי לשון הרע של הנתבע על התובע בישיבת מועצת העירייה.
(12) אמת נכון הדבר, וכטענת התובע. התובע לא הורשע בהריגה כפי שיִיחס לו הנתבע בתשובה לשאילתא ובראיון בקול ישראל, כי אם בגרימת מוות ברשלנות.
טוען הנתבע כי בתוככי בית המשפט, במשפט פלילי, יש הבדל משמעותי בין השניים; לא כן אצל ההמון, ולאור עיקר המסר שבדברי הנתבע. העיקר הוא באותה נהיגה בשיכרות אשר גרמה לקיפוח חיי אדם. מה לי הריגה, ומה לי גרימת מוות ברשלנות; העיקר, הקורבן שבק חיים לכל חי.
לטענת ב"כ הנתבע, יאה לו, לתובע, מידה של צניעות; התובע קטל אדם, עשה את אשתו לאלמנה ואת ילדיו ליתומים; והכל בהיותו שיכּור. ב"כ הנתבע סבור כי אין זו אלא חוצפה מצידו של התובע להגיש תביעה זו. כל אשר ביקש הנתבע לומר לתובע הינו "טול קורה מבין עיניך". התובע מגמד את חלקו, נוקט לשון פאסיבית על 'מעורבות' בתאונה, מציין את פציעתו-שלו הקשה, מבקש להתעלם משיכרותו ("הדברים האלה יכולים לקרות למי שאין לו נהג וקדילאק משוריינת", כדבריו של התובע בראיון בעיתון "הארץ", נספח ה' לתצהירו), ומתעלם מן התוצאה - מוות - הקשה מכּל.
מנגד טוען ב"כ התובע, כי גרימת מוות ברשלנות רחוקה מהריגה כִּרחוק מזרח ממערב. דינו של ההורג - "מאסר עשרים שנה" (סעיף 298 לחוק העונשין); דינו של הגורם ברשלנות למותו של אדם - "מאסר שלוש שנים" (סעיף 304 לחוק העונשין).
(13) אכן, דומני, לא רק בעיני יודעי דת ודין, אלא גם בעיני הדיוטות, ישנו הבדל של ממש בין גרימת מוות ברשלנות לבין הריגה. הריגה נתפסת כעבירה שיש עימה קלון. גרימת מוות ברשלנות אינה נתפסת כהתנהגות בלתי-מוסרית, במידה שיש בה כדי להמיט קלון על מי שהורשע בביצועהּ. בעיני כל אדם הגון וסביר, חמורה הריגה מגרימת מוות ברשלנות, במידה ממשית.
יפים לענייננו דברים שכתב בית המשפט המחוזי בירושלים בת"א (י-ם) 172/89 פלוני נ' הכתב - אלמוני ואח' [פ"מ תשנ"ד (2) 397]. דוּבּר שם בכתבה עיתונאית על מעשה רצח, בשעה שלפי האמת הורשע ה"רוצח" בהריגה ולא ברצח. "ההבדל בין הריגה לבין רצח הוא תהומי. וגם אותו חלק מקהל הקוראים שאינו בקי בדקדוקים המשפטיים שבין המינוחים הללו, יודע להבחין בין רצח, שהוא במחשבה תחילה, לבין הריגה שאינה כן. בעיני כל אדם חמורה רציחה מהריגה... וברוצח דבקה סטיגמה חברתית שלילית הרבה יותר מאשר נאשם בהריגה" (שם, בעמודים 409 - 410). דבריו אֵלו של כבוד השופט צ' טל, ושאר דברים שכתב בפיסקה שכותרתה "מה בין הריגה לבין רצח?" יפים גם לענייננו, בשינויים המחוייבים, אם כי, לדעתי, בעוצמה פּחוּתה. דומני, כי הפער שבין רצח לבין הריגה - בשים לב בעיקר ליסוד הנפשי של העבירה אצל המבצע - גדול מן הפער שבין הריגה לבין גרימת מוות ברשלנות. במיוחד כך, בעיני הבריות, וכשגרימת המוות ברשלנות נעשתה בדרך של נהיגה בשיכרות. הקטל בכבישים במקומותינו הוא נורא. הדגש בתודעת הציבור הינו על התוצאה, על המוות, על השכול שבעקבותיו; וּפחות, על ההבדל שבין הריגה לבין גרימת מוות ברשלנות. בתודעת הציבור, מיטשטש קמעא הבדל זה, אף כי עדיין, לענייננו, מדובר בהבדל ממשי.
(14) קיצורו של דבר: התובע לא הרג; התובע גרם ברשלנות למותו של אדם; בין זה לזה קיים הבדל. ההבדל איננו "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" (כלשון סעיף 14 סיפא לחוק). באומרו על התובע בתשובה לשאילתא, כי הוא "אדם שהורשע בדין על הריגה במצב שכרות"; ובאומרו על התובע בראיון בקול ישראל, כי הוא "אדם שהורשע בהריגה", לא אמר הנתבע אמת.

(ב) על העניין הציבורי
(1) הנתבע טוען כי "ישנם מקרים בהם אינטרסים ציבוריים עולים על האינטרס האישי של אותה דמות ציבורית, המבקשת שעברה ומיהותה יישארו מעורפלים ומוסתרים. לעתים האינטרס החברתי מצדיק דווקא הצפתם של נתונים, אף אם אין הם טריים ואולי דווקא משום כך. בהיות הפירסומים שעשיתי קשורים בבעיות חברתיות מהותיות של הקטל בכבישים ונהיגה בשכרות, ובהיותם קשורים בדמות ציבורית המחזיקה בעמדת מפתח בתקשורת, אטען כי בדברי היה עניין ציבורי מהותי ואמיתי" (סעיף 29 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע).
ב"כ הנתבע מוסיף על הדברים הללו באומרו כי זכותו של הנתבע לומר את הדברים מכיוון שהתובע "אינו ראוי לערוך עיתון כי מעיתון נדרשת אמינות, מעיתון נדרשת עמידה על כללי אתיקה... התפקיד שבו נשא התובע הוא תפקיד ציבורי, אחראי, רגיש, הוא תפקיד שבמידה רבה מאד אכן צריך להיות ללא רבב... האיש שכך נוהג וכך עושה, אינו ראוי לערוך עיתון" (עמוד 41 לפרוטוקול).
(2) מנגד, טוען ב"כ התובע, כי בחלוף כל השנים הללו מאז אותה תאונה קטלנית מצערת, ומשהתיישנה הרשעתו של התובע, שוב אין עניין ציבורי בפירסומה.
(3) מהו "עניין ציבורי" אשר סעיף 14 לחוק מדבּר בו?
מן ה'היסטוריה החקיקתית' למדנו שבתחילה היה זה "עניין לציבור"; לימים, נעשה תיקון ל"עניין ציבורי" [סעיף 8 לחוק לשון הרע (תיקון), תשכ"ז - 1967; א' שנהר, דיני לשון הרע, נבו הוצאה לאור בע"מ (תשנ"ז - 1977) 223 - 224]. מעת שנעשה התיקון, שוב אין די - לשם תחולת ההגנה - בפירסום שנועד "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים" [בהשאלה מע"א 213/69 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' עיתון הארץ בע"מ ואח', פ"ד כג (2) 87, 91]; לעת הזאת, יש צורך בתועלת, באינטרס ציבורי בפירסום. צריך ש"הציבור בתור שכזה מעוניין בפירסום, ואין די בכך שלפרטים המרכיבים את הציבור ישנו עניין לדעת את הפרטים שפורסמו" [ע"פ (ת"א) 2078/87, 2075 חברת אהליאב בע"מ ואח' נ' חברת תעשיות איירמק (1975) בע"מ ואח', פ"מ תש"ן (ב) 235, 243 - 244].
(4) חוק איסור לשון הרע מתווה איזון בין חופש הביטוי לבין ההגנה על שמו הטוב של האדם. מכך נגזרת גם הפרשנות הראויה למושג עניין ציבורי, פרשנות אשר יונקת את חיוּתהּ מ"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (סעיף 1א לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).
לשם יציקת תוכן במושג עניין ציבורי ראוי להיעזר באותם גדרים הלכתיים שהיתווה הרב ישראל מאיר הכהן זצ"ל, מחבר ספר "חפץ חיים" וספר "שמירת הלשון", בּדוּנוֹ בלשון הרע לתועלת. לשיטתו, "מותר להיות רכיל לכתחילה אם המְספּר הזה מכוֵון בסיפורו לסלק הנְּזָקִין" (הלכות לשון הרע כלל י; הלכות רכילות כלל ט).
דומני שהאופנים בהם סבור החפץ חיים שמותר לרכל לכתחילה ולפרסם לשון הרע, עשויים לסייע רבות במשפט הישראלי לעת הזאת, בשמירה על שמו הטוב של האדם, אף מבלי לפגוע בחופש הביטוי בכלל; וללמדנו מתי יש עניין ציבורי בפירסום לשון הרע, בפרט. החפץ חיים צִיינם בהלכות לשון הרע כלל י ס"ק ב. עמדתי על כך בדברים שכתבתי בנושא "זכות האדם לשם טוב, חופש הביטוי ולשון הרע לתועלת" [פרשת השבוע, גיליון מספר 29, פרשת בהעלותך (אביעד הכהן ומיכאל ויגודה עורכים, תשס"א), בהוצאת המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים והמרכז להוראת המשפט העברי ולימודו במכללת "שערי משפט" www.justice.gov.il]: "יש צורך באמינות. פירסום דבר שיש בו לשון הרע צריך להיות מבורר ואמיתי, ולא דבר שמקורו בשמועה מפוקפקת. צריך שיהיה מדוייק, שייתפרסם במלואו, בהקשרו הנכון. אין להוסיף ואין לגרוע. לא דומה פירסום שנעשה לראשונה, לפירסום דבר שכבר נודע ברבים. הניסוח צריך להיעשות באופן הוגן, לתאר דברים כהווייתם. מידע מסופּק, יש להציגו ככזה, ואף זאת, רק אם התועלת שתצמח מן הפירסום, מסתברת יותר מן הנזק שעלול להיגרם. יש לדקדק היטב בכוונת המפרסם, שאם שיקולים זרים (כלכליים, פוליטיים) הינחו אותו, קיים חשש למהימנות הדברים בכלל, ולאופן הצגתם, בפרט. פירסום לשון הרע ראוי לו שלא ייעשה לתאבון. יש צורך במידתיות, בּכֵנות. יש לזכור ולהזכיר כי מוות וחיים ביד הלשון" (ושם דברים נוספים על הגשמת 'זכות הציבור לדעת' באופן מיטבי).
(5) בעניין דנן יש לאזן בין שני אינטרסים נוגדים. בין זכותו של הציבור לדעת על נסיבות הרשעתו של התובע, על מעורבותו בקטל בכבישים, בהתחשב עם היותו עורך כל העיר; לבין זכותו של התובע לשם טוב, לאחר שריצה את עונשו ושילם את חובו לחברה.
ודוק: אין מדובר באינטרס של הציבור אל מול אינטרס של היחיד. זהו אינטרס חברתי-ציבורי לאפשר למי שנכשל במעשה-עבירה, חמור ככל שיהיה, להשתקם לאחר שריצה את עונשו, ולחזור ולהשתלב בחברה, מבלי שיִיפְקדו עליו עוונות ראשונים.
עקרונות המשפט העברי שימשו בעיצוב תוכנו של חוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א - 1981 [להלן - חוק המירשם], חוק שנועד להיות "בשורה חברתית מתוך מגמתו לקדם בעל תשובה בשיקומו" [הצעת חוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, תשמ"א - 1981, הצ"ח 1514, בעמוד 216; על תקנת השבים במשפט העברי, ראו בפסק דינו של המשנה לנשיא בית המשפט העליון, כבוד השופט מ' אֵלון בעל"ע 18/84 עו"ד פלוני נ' פרקליט המדינה, פ"ד מד (1) 353; לגילגוליה של התקנה, ראו: י' ברנד, "תקנת השבים", עיוני הלכה ומשפט לכבוד פרופסור אהרן קירשנבאום, דיני ישראל כ - כא (תש"ס - תשס"א) 437; נ' רקובר, "הזכרת עברו של עבריין", קובץ הציונות הדתית (ש' רז עורך, תשס"א - 2000), 663 [.
בעניין פלוני הנ"ל, ציין כבוד השופט צ' טל (בעמוד 408), כי "על-פי ההלכה היהודית, איסור חמור הוא להזכיר לאדם רשעותיו הקודמות, ולומר לו: 'זכור מעשיך הראשונים' (בבא מציעא פרק ד, משנה י). והעושה כן עובר על איסור 'אונאת דברים', שנאמר (ויקרא כה, יז) 'ולא תונו איש את עמיתו'".
(6) סעיף 14 לחוק המירשם, עניינו בהתיישנות הרשעה. ס"ק (א)(1) קובע איסור על מסירת מידע מן המירשם הפלילי לפי סעיפים 6-9 לחוק המירשם, כשהוטל עונש של מאסר עד שנה אחת, למשך תקופת המאסר ועוד שבע שנים. מחיקת הרשעה נעשית על-פי סעיף 16 (א) לחוק המירשם בחלוף 10 שנים מתום תקופת ההתיישנות. נמצא, כי טרם באה שעתה של ההרשעה בעניין דנן להימחק; אך הרשעתו של התובע התיישנה.
אילו ביקש התובע על-פי פקודת העיתונות להיות עורך עיתון, כי אז היה נדרש על-פי סעיף 5(1)(ב)(vi) לפקודה למסור הצהרה "שלא נתחייב מעולם בדין בשל עבירה שנידון עליה לפי

פסק דין
סופי למאסר שלושה חודשים או ליותר מכן". באין טיעון מאת ב"כ הנתבע, לא ארחיב את הדיבור בעניין זה. אסתפק בהפנייה להוראת סעיף 7 לחוק המירשם, שבה נקבע מנגנון של מסירת מידע מן המירשם הפלילי במקרה של פסלות לכהונה ציבורית בשל עבר פלילי, שנקבעה בחיקוק. העיקר לענייננו הוא, ב"תוצאי התיישנות הרשעה", על-פי סעיף 19 לחוק המירשם, שזו לשונו:
(א) מידע על הרשעה שהתיישנה לא יובא בחשבון בין שיקוליו של מי שהיה זכאי לקבלו אילולא ההתיישנות.
(ב) מי שיש עליו מידע אינו חייב לגלות הרשעה שהתיישנה למי שאינו רשאי להביאה בחשבון; שאלה בדבר עברו הפלילי תיחשב כאילו אינה מתייחסת להרשעה שהתיישנה והנשאל לא יישא באחריות פלילית או אחרת מחמת שלא גילה אותה למי שאינו רשאי עוד להביאה בחשבון.
(ג) פסלות שנפסל אדם בשל הרשעה לתקופה שנקבעה בחיקוק תפקע אם עברה על ההרשעה תקופת ההתיישנות לפי חוק זה.

(7) העיקר הוא, איפוא, המסר הנובע מחוק המירשם, שמשנתיישנה העבירה שהתובע הורשע בביצועה, שוב אין עניין ציבורי בפירסום דבר ההרשעה. התובע לא ביקש לכהן כשר התחבורה, לא כיו"ר המועצה הלאומית למניעת תאונות, ולא בכהונה ציבורית אחרת שעיקרהּ בטיפול בתאונות דרכים. כל העיר עוסק בכל ענייני העיר ירושלים, בכללם גם תאונות דרכים, אך אין זה נושא שבמובהק מזוהה עם כל העיר. אילו התפרסם גיליון מיוחד של כל העיר שהיה מוקדש לנושא 'הקטל בכבישים', ניתן היה לצפות לגילוי נאות מצידו של התובע על כּישלונו בעניין זה. אילו נמנע מלעשות כן, ייתכן שהיה עניין ציבורי לגורם אחר לפרסם את הדבר. אך לא בכך עסקינן.
(8) במאמר מוסגר אזכיר את טענת ב"כ הנתבע על כך שכל העיר לא ראה בשעתו לפרסם דבר על אודות התאונה הקטלנית, ועל הרשעתו של התובע בגרם מוות ברשלנות; זאת, מחמת היותו אז כתב בעיתון.
גם אם כך הוא הדבר - ואינני קובע כי כך הוא - הרי שמדובר בנושא מתחום האתיקה העיתונאית, אשר לה נועדה מסגרת דיונית אחרת. בהעדר נפקות לענייננו, לא ראיתי לדון בכך.
(9) אני סבור, איפוא, כי לא היה עניין ציבורי בפירסום, כדרך שעשה הנתבע. אדרבא, היה עניין - פרטי וציבורי כאחד - שלא לעשות את הפירסום.
זאת, בהתבסס גם על עמדת המשפט העברי: "כי יהיה ריב בין אנשים וניגשו אל המשפט ושפטוּם והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע. והיה אם בִּן הכּות הרשע והפּילו השופט והיכּהו לפניו כדי רִשעתו במספר. ארבעים יכּנו לא יוסיף פן יוסיף להכּותו על אלה מכה רבה וניקלה אחיך לעיניך" (דברים כה, א-ג). על כך נאמר בספרי (פיסקה רפו, מהדורת פינקלשטיין, עמוד 304): "רבי חנניה בן גמליאל אומר: כל היום הכתוב קורא אותו 'רשע', שנאמר: והיה אם בִּן הכּות הרשע... אבל משלקה - הכתוב קורא אותו 'אחיך', שנאמר: ונקלה אחיך". כדברי כבוד השופט מ' אֵלון (בעניין עו"ד פלוני הנ"ל, בפיסקה 24), במשפט תמציתי אחד, ניתן ביטוי לרעיון הרהביליטציה: "'וניקלה אחיך לעיניך' - משלקה, הרי הוא כאחיך" (משנה מכות ג, טו).
משלקה התובע דנן, משריצה את עונשו, שוב איננו בגדר 'רשע'; הוא אח. אין עניין ציבורי בפירסום דבר הרשעתו.

7. הפועל היוצא מן האמור הוא, כי אין עומדת לנתבע הגנת אמת הפירסום, משני טעמים:
(א) בהכריזו קבל עם ועדה, בתשובה לשאילתא ובראיון בקול ישראל, כי התובע הורשע בהריגה, לא אמר הנתבע אמת;
בכנותו את התובע בישיבת מועצת העירייה 'העורך בגילופין', לא אמר הנתבע אמת;
הכינוי 'עבריין פלילי' אינו משקף את האמת. ככל שמדובר בראיון ברדיו ירושלים (להבדיל מן הראיון בקול ישראל ומישיבת מועצת העירייה), אין מדובר ב'פרט לוואי'.
[דברי לשון הרע שבתגובת הדובר הינם אמת. אתייחס לכך להלן בסעיף 20;
דברי לשון הרע בראיון בעיתון "הארץ", בעיקרם, הינם אמת. אתייחס לכך להלן בסעיפים 13 ו- 14].
(ב) משריצה התובע את עונשו, משהתיישנה העבירה שבגינה הורשע, ומכיוון שעיסוקו המרכזי איננו בנושא תאונות דרכים, לא היה עניין ציבורי בפירסום לשון הרע על אודותיו, כדרך שנעשה בכל ששת הפירסומים [סעיפים 2 (א) - (ו) לעיל].
משנדחתה הגנת אמת הפירסום, אדוּן להלן בטענות שטען הנתבע להגנתו לחילופין, הגנות תום הלב.

הגנות תום הלב - כללי
8. בכתב ההגנה טען הנתבע להגנות שלפי סעיפים 15 (2), (3), (4), (6) ו- (10) לחוק. בסיכומיו, התמקד ב"כ הנתבע בהגנות שלפי סעיפים-קטנים (4) ו- (10).
אכן ראוי לעסוק, בנסיבות העניין, בעיקר בהגנות הללו. לשם ביסוס הגנת הבעת הדעה, שלפי ס"ק (4), אין צורך להוכיח את מה שהנתבע לא הצליח להוכיח לגבי הגנת אמת הפירסום: לא שתוכן הפירסום כולו היה אמת, וגם לא שהיה עניין ציבורי בפירסומו;
בהגנה שלפי ס"ק (10) - פרסום שנעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע - ראוי לעסוק בשים לב לטענות הנתבע על הכפשות שהוכפש ולשון הרע שפורסמה עליו לרוב, על-ידי התובע וכל העיר.

9. אך תחילה אסיר מעל הפרק אותן הגנות שטען להן הנתבע, בחצי-פה. עוד לפני כן, לשם הקלת הדיון והעיון, אצטט את שורת ההגנות הנטענות:

(15) במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפירסום בתום לב באחת הנסיבות האלו:
(1) ...
(2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פירסום;
(3) הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעוניין בו עניין אישי כשר;
(4) הפרסום היה הבעת דיעה על התנהגות הנפגע בתפקיד שיפוטי, רשמי או ציבורי, בשירות ציבורי או בקשר לעניין ציבורי, או על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה התנהגות;
(5) ...
(6) הפרסום היה בקורת על יצירה ספרותית, מדעית, אמנותית או אחרת שהנפגע פרסם או הציג ברבים, או על פעולה שעשה בפומבי, ובמידה שהדבר כרוך בבקורת כזאת - הבעת דיעה על אפיו, עברו, מעשיו או דעותיו של הנפגע במידה שהם נתגלו באותה יצירה או פעולה;
(7) ...
(8) ...
(9) ...
(10) הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן;
(11) ...
(12) ...

10. לטענת הנתבע, "כמי שעמד בראש העיר, שהיה קרבן בעצמו להכפשות חמורות ולאמירות דיבה אודותיו ראיתי לנכון, כחלק מתפקידי הציבורי, להביא לידיעת הציבור כי התובע העומד בראש עיתון המתיימר להטיף בשער, הוא עצמו טובל ושרץ בידו..." (סעיף 6 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע).
התובע לא הצביע על מקור לחובה לעשות את הפירסומים שעשה, כנדרש בסעיף 15 (2) לחוק. עצם קיומה של רשות לעשות פירסום, היא כשלעצמה, אינה מקימה חובה לעשות כן. לדברי הנתבע, "חשבתי שחשוב שהציבור יידע מי הוא הכּזבן הזה שמפיץ עלי דברי דיבה לאורך שנים, כולל בנושאים שקשורים לזהירות בדרכים..." (עמוד 24 לפרוטוקול).
אלא שאין די בחשיבות של הדבר בעיני התובע, ולא בתחושותיו האישיות, לשם ביסוס חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפירסום. כך בכלל, ובשים לב להיקפם של הפירסומים, ובעיקר לתוכנם, בפרט. היה על הנתבע ליתן מענה ענייני לאותן הכפשות ולדברי לשון הרע שהוטחו בו, לטענתו; לא הייתה הצדקה להשתלחות בתובע. כיוון שכך, לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 15 (2).
בין ב'כובעו' כראש העירייה, ובין כ'סתם' אדם, רשאי הנתבע להגן על שמו הטוב. רשות נתונה בידו לעשות פירסום לשם הגנה על עניין אישי כשר שלו. דא עקא, שדברי לשון הרע של הנתבע, על פי תוכנם, לא נועדו להגן על שמו הטוב. הם נועדו לתקוף את התובע. תכלית חקיקתו של סעיף 15 (3) איננה להגן על עניין אישי כשר של אדם, על דרך של השמצת זולתו. גם זאת ממורשתנו למדנו: "לא יהיה אדם... מתכבד בקלון חברו" (מסכת דרך ארץ ה, ד). כיוון שכך, לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 15 (3).
יש כמה טעמים לשלילת ההגנה שלפי סעיף 15 (6). אסתפק בכך, שלגבי פעולות שביצעו אישי ציבור, יִיחד המחוקק את הוראת סעיף 15 (4), שבה נדון להלן (ראו: א' שנהר, לעיל, בעמוד 325).

11. זאת ועוד: תנאי בלעדיו איִין לתחולתן של כל ההגנות שלפי סעיף 15, הינו כי הפירסום נעשה בתום-לב.
דומני, כי חמישה מתוך ששת הפירסומים לא נעשו בתום-לב. תום-לב היה רק בראיון בעיתון "הארץ", אשר אייחד דברים על אודותיו בהמשך, בהקשר של הגנת סעיף 15 (4).
כאמור, בחלק מדברי לשון הרע מפי הנתבע בתשובה לשאילתא, בראיון בקול ישראל, בראיון ברדיו ירושלים, ובישיבת מועצת העירייה, לא היה אמת. יתר על כן, למקרא הדברים במלואם, מחמת הישנותם, בהתחשב בלשון הגוזמא שנקט בה הנתבע, חוששני, כי הוא "נתכוון על-ידי הפירסום לפגוע במידה גדולה משהייתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15" [סעיף 16(ב)(3) לחוק]. כיוון שכך, ובהתאם לסעיף 16 (ב) לחוק, קמה חזקה על הנתבע שעשה את הפירסומים שלא בתום-לב.
אומנם, מקוּבּלנו כי הביטוי 'תום-לב' עשוי להתפרש באופנים שונים לגבי ההגנות השונות המנויות בסעיף 15 לחוק, על-פי מאפייניהן [ראו: פסק דינו של כבוד השופט א' ברק בע"א 788/79 ריימר נ' עיזבון המנוח ברקו (דב) רייבר, פ"ד לו (2) 141, 148 - 149]. אלא שבנסיבות העניין דנן, יפים הדברים לכל ההגנות שנימנו.
חזקת עשיית הפירסומים שלא בתום לב, לא נסתרה. יותר משביקש הנתבע לעמוד על משמר זכויותיו של הציבור, ביקש להשיב מלחמה שׁערה. לא הייתי מרחיק לכת כדרך שעשה ב"כ התובע בכנותו את הנתבע (בהשאלה מדברי לשון הרע של הנתבע על התובע) 'גנגסטר פוליטי'. מכל מקום, דברי לשון הרע של הנתבע אינם ביקורת הוגנת, ולא תגובה ראוייה; מדובר ב'פעולת-תגמול'.
די היה בכך, למעשה, לדחיית כל הגנות סעיף 15 ביחס לפירסומים כולם, זולת הראיון בעיתון "הארץ".

הגנת תום הלב - סעיף 15 (4) - הבעת דעה על אנשי ציבור ובעניין ציבורי
12. הנתבע רשאי להביע את דעתו על התנהגות התובע בקשר לעניין ציבורי, וכן גם על אופיו, עברו, מעשיו או דיעותיו, ככל שנתגלו באותה התנהגות, כאמור בסעיף 15 (4) לחוק. הדעה המוּבּעת לא צריכה להיות אמת. היא יכולה להיות שגויה. לא כן, לגבי העובדות שעליהן מסתמכת הדעה, או מתיימרת להסתמך. הבּעת הדעה צריכה להסתמך על עובדות נכונות. הטעם לדבר הוא, "שהקורא נוהג לרוב להסתמך על העובדות כנכונות, ואילו בהתייחסותו לדֵעות, המתיימרות להיות דעותיו של המפרסם ותו לא, גישתו מן הסתם ספקנית יותר, וישתדל הוא ליצור לעצמו דעה עצמית משלו אודות העובדות האמורות" [דברי כבוד השופט ג' בך בע"א 334/89 רבקה מיכאלי ואח' נ' בלה אלמוג, פ"ד מו (5) 555, 567]; בלשונו של כבוד הנשיא א' ברק: "הבעת דעה נתפסת, בעיני האדם הסביר, כפוגענית פחות מהצהרת עובדה. בניגוד לפירסום עובדה אשר מתיימר לדווח על התרחשות שארעה במציאות, ברי כי הבעת דעה מציינת את רשמיו של המפרסם. מכאן, פתוחה הדרך של כל קורא וקורא לגבש עמדתו האישית" [ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ ואח' נ' אילון (לוני) הרציקוביץ', (טרם פורסם), בפיסקה 10].
עם זאת, חרף הדרישה לנכונות העובדות, הלכה פסוקה היא, "כי יש לקרוא גם אל תוך סעיף 15 של החוק את האמור בסעיף 14 ביחס להגנת 'אמת דיברתי', שההגנה לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוּכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" [דברי מ"מ הנשיא, כבוד השופט מ' לנדוי, באמצו את עמדתה של כבוד השופטת מ' בן-פורת בד"נ 9/77 חברת החשמל לישראל בע"מ ואח' נ' הוצאת עיתון 'הארץ' בע"מ ואח', פ"ד לב (3) 337, 349].

13. על יסוד ההלכה האמורה שבתי לעיין בששת הפירסומים, במלואם ובהקשרם, ומצאתי כי מוצדק יהיה להחיל את הגנת סעיף 15 (4) בקשר לדברי הנתבע על התובע, בראיון לעיתון "הארץ".
הנתבע נשאל שם על-ידי המראיין:
"טענת שיוסף כהן
לא יכול להיות עורך 'כל העיר' בגלל שהורשע בגרימת מוות ברשלנות". תשובתו של הנתבע: "אין ספק שעורך 'כל העיר' הורשע בפלילים. בראש העיתון עומד אדם שבמושגים מוסריים רצח נפש. ההגדרה המשפטית לא חשובה. זה לא דבר שאפשר לעבור עליו לסדר היום. כשהיה אסון וורסאי, הם יצאו תוך 48 שעות עם הוצאה מיוחדת, שכותרתה היתה 'רקוב מן היסוד, מסריח מהראש'. כלומר, 'כל העיר' טען שכתוצאה ממחדלים שלא הוכחו אני נושא באחריות לאסון. ומי בעצם אומר את זה? אדם שדרס אדם אחר בנהיגה בשיכרות. הוא מדבר עלי כעל מי שנושא באחריות? הוא לא יכול להיות עורך עיתון".
עיקרי העובדות שעל בסיסן הביע הנתבע את דעתו, הן נכונות. התובע אומנם לא "דרס" אדם, אך בנסיבות העניין ניתן לראות בכך משום "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", כמשמעותו בסעיף 14 סיפא לחוק. ככל שמדובר בראיון הנדון לעיתון "הארץ", לא חרג הנתבע מתחום הסביר (במה שנוגע להתבטאותו על התובע). בהתאם לסעיף 16 (א) לחוק, חזקה עליו שעשה את הפירסום הזה בתום-לב. הנתבע השיב על שאלה שנשאל. היוזמה לא באה מצידו. תשובתו עניינית ואינה מתלהמת. הנתבע הניח תשתית עובדתית שעל בסיסה הביע את דעתו. בדבריו ניתן להבחין בין תיאור העובדות לבין הבעת הדעה.

14. בכך לא סגי. לשם תחולת הגנת סעיף 15 (4) יש צורך גם ב"יחס גומלין מספיק" בין הדעה שהביע הנתבע לבין העובדות שעליהן דעתו סומכת (א' שנהר, לעיל, בעמודים 317 - 319). לא רק שהדעה לא צריכה להיות נכונה, מותר גם שתהיה חריגה. חופש הביטוי מחייב זאת. אך צריך להתקיים יחס סביר בין העובדות לבין הדעה.
אכן, אפשר לחלוק על דעתו של הנתבע. הדין בישראל שולל את עמדתו. על-פי הדין רשאי התובע, חרף ההרשעה שבעברו, לערוך עיתון. אך אין בכך כדי לשלול את הלגיטימיות מדעתו של הנתבע ומזכוּתו להביעהּ. אדרבא, לנתבע אילן גבוה להיתלות בו, הרמב"ם. [השוו לדברי א' שנהר, שם, לפיהם "על קיומו של יחס הגומלין המספיק ניתן ללמוד גם מכך שאנשים ברי סמכא הסיקו מהעובדות את המסקנות שאותן הסיק המפרסם"]. 'הנשר הגדול' פסק להלכה סייג לרהביליטציה, היא תקנת השבים שבמשפט העברי שעליה דיברנו לעיל [בסעיפים 6 (ב) (5) ו - (9)]. ההורג בשגגה גולה לעיר מקלט, עד מות הכהן הגדול. לאחר מכן "הרי הוא כשאר כל אדם... שכבר נתכפר לו בגלותו (הלכות רוצח ושמירת נפש, פרק ז, הלכה יג); עם זאת, "אף על פי שנתכפר אינו חוזר לשררה שהיה בה לעולם. אלא הרי הוא מוּרד מגדולתו כל ימיו הואיל ובאה תקלה זו הגדולה על ידו" (שם, הלכה יד).
כך הרמב"ם; ולהבדיל, גם הנתבע רשאי לסבור כן [ראו: נ' רקובר, "כשירות למשרה ציבורית לחוטא שריצה עונשו", מחניים - רבעון למחקר להגות ולתרבות יהודית 13 (מנחם הכהן עורך, תשנ"ה), 210]. מסקנתי היא, איפוא, כי רשאי היה הנתבע להביע את דעתו על פסלותו של התובע מלכהן כעורך עיתון, וזאת על בסיס עובדות נכונות על נסיבות הרשעתו, וכדרך שעשה הנתבע בראיון ב"הארץ". נשתרבב שם אומנם 'פרט לוואי' ("דרס אדם") שאינו אמת, אך אין בכך כדי לשלול את תחולת הגנת סעיף 15 (4) על דברי הנתבע באותו ראיון.

15. לא כן, לגבי שאר הפירסומים. אין מדובר בענייננו בהבעת דעה מהסוג ה'טהור', כזו שאינה מבוססת על תשתית עובדתית המתיימרת להיות אמיתית.
אכן, מצינו גם דברים קשים מאֵלו שאמר הנתבע על התובע, ולגביהם גבר משקלו של חופש הביטוי על הזכות לשם טוב. למשל כך, במאמר שׁשֹם אדם ללעג ולקלס, תוך שימוש בביטויים "בוטים וקיצוניים" וכן ב"דימויו של אדם כעכבר המעורר אצל הקורא הסביר תחושות דחייה וגועל" [עניין הרציקוביץ' הנ"ל, בפיסקה 15]. דבריו של הנתבע בענייננו נשמעים מתונים ביחס לדברי המאמר בעניין הרציקוביץ'. אלא שבענייננו, בניגוד למצב הדברים שם, התיימר הנתבע להציג עובדות. את דעתו הביע על סמכן. בנסיבות אלה, פוחת משקלו של חופש הביטוי, ומשקלה היחסי של הזכות לשם טוב, גובר. שֹוּמה היה על הנתבע להביע את דעתו על סמך עובדות נכונות. דבריו בתשובה לשאילתא, על התובע, כי הוא "אדם שהורשע בדין על הריגה", ודבריו על התובע בראיון לקול ישראל, כי הוא "אדם שהורשע בהריגה", אינם אמת. הם גם אינם בגדר "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש", כלשון סעיף 14 סיפא שהוּחל על הגנת סעיף 15 (4) [ראו: סעיפים 6 (א) (12) - (14) לעיל]. המאזינים, הקוראים, ושאר שומעי ליקחו של הנתבע - ורבים הם - הוטעו לסבור כי בדברי אמת עסקינן. כיוצא בדברים האלה, דברי הנתבע בראיון לרדיו ירושלים על כך שהתובע הוא 'עבריין פלילי', ודבריו בישיבת מועצת העירייה על התובע 'העורך בגילופין', אשר אינם אמת, ואינם בגדר "פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש" [ראו: סעיפים 6 (א) (7) - (9) ו - (11) לעיל].
בתגובת הדובר אין בכלל הבעת דעה, אלא הרצאת עובדות בלבד.
כיוון שכך, אין תחולה להגנת סעיף 15 (4) לחוק, על חמשת הפירסומים הללו.

הגנת תום הלב - סעיף 15 (10) - פירסום שנעשה כדי לגנות או להכחיש לשון הרע
16. רבּות טען הנתבע על לשון הרע שפירסמו התובע וכל העיר על אודותיו. אך גם אם פירסמו התובע וכל העיר לשון הרע על התובע עד בלי די, אין בכך משום היתר גורף לנתבע להתיר את חרצובות לשונו, ולפרסם לשון הרע כנגדם. לא לכך נועדה הגנת סעיף 15 (10) לחוק. בעניין אחר אמרתי, כי "לא על כל תגובה ומענה-לשון ללשון הרע שפורסמה קודם לכן, תחול הגנת סעיף 15 (10). ההגנה תחול רק על תגובה המהווה גינוי או הכחשה, של אותה לשון הרע" [ת"א (י-ם) 8515/03 מיכאל בריזון נ' גונן גינת ואח' (לא פורסם)]. בעניין ב. מיכאל הנ"ל היווה המאמר נשוא התביעה תגובה למאמריו הקודמים של ב. מיכאל שבהם היו דברי לשון הרע, והמאמר נשוא התביעה אשר פורסם בתום לב, נועד לגנות או להכחיש דברי לשון הרע שבמאמריו של ב. מיכאל.
במובן זה נבדל העניין דנן מעניין ב. מיכאל הנ"ל. דברי לשון הרע בענייננו נחזים להיות פעולת-תגמול. אין בהם התמודדות עניינית עם דברי לשון הרע שפורסמו לפני כן על הנתבע, לא גינוי ולא הכחשה [ראו והשוו לפסק-דינה של כבוד השופטת ד' ביניש בע"פ 8735/96 שמעון ביטון נ' ניסים קופ, פ"ד נב (1) 19, 30 - 31]. כיוון שכך, לא עומדת לנתבע הגנת סעיף 15 (10) לחוק.

חסינות
17. הנתבע מבקש לחסות תחת החסינות המוענקת ל'עובד ציבורי' בסעיף 7(א) לפקודת הנזיקין. לדבריו, כל התבטאות מאלה המיוחסות לו "בוצעה במסגרת תפקידי ועיסוקי כראש עיריית ירושלים, בקשר עם מילוי תפקיד זה, ובתוקף סמכות שניתנה לי בדין ו/או שעשיתיו בתום לב מתוך שסברתי אז, כשם שסבורני כיום, כי פעולתי זו מצויה בתחום סמכותי כדין" (סעיף 13 לתצהיר העדות הראשית של הנתבע).
זו לשון סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין:

עובד ציבורי אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על כך, ייתבע אישית; אולם, בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6 ו-8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין.

שאלה היא - ואשאירהּ בצריך עיון - אם יש לראות את הנתבע, כמי שנבחר להיות ראש העירייה, קרי, נבחר ציבור, כ'עובד ציבורי' לעניינו של סעיף 7 (א) הנ"ל [ראו והשוו: דנג"ץ 4601/95 סרוסי חי יוסף נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח', פ"ד נב (4) 817; בג"צ 6859/98 אליהו אנקונינה ואח' נ' פקיד הבחירות ואח', פ"ד נב (5) 433].

18. גבי דידי, גם בהנחה שהנתבע הינו עובד ציבורי כנ"ל, הרי שיש לראות את דברי לשון הרע שפירסם, משום מעשה - חוזר ונשנה - שבוצע מחוץ לתחום סמכותו. ודוק: בהיותו ראש העירייה, רשאי הנתבע להשמיע את קולו ברמה, בכלל ענייני העירייה, עובדיה, וראשיה. יש לראש העירייה כר נרחב להתבטא בפומבי בשלל עניינים הקשורים לעיר. אלא, ש"הפעלת הסמכות מתוך מניע פסול, מנתקת את הקשר בין הסמכות לבין הפעולה שבוצעה, כך שאין לראות את הפעולה שבוצעה כפעולה בתחום הסמכות... עובד ציבור המבצע סמכותו מתוך מניע פסול אינו פועל בתחום הסמכות. תחום הסמכות כולל רק את הפעולות הנעשות בכוונה להגשים את המטרה שקבע לה מעניק הסמכות ואינו כולל פעולות אחרות הנעשות למטרה זרה" [י' אנגלרד, א' ברק, מ' חשין, דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז) 386]. הנני סבור, כי לא העניין הציבורי הניע את הנתבע; חמתו שבערה בו על התובע, היא אשר הניעה אותו.

19. אין צורך להכביר מילים על חשיבותו של עקרון חופש הביטוי, ועל ההכרח לעשות למיזעור הפגיעה בו. כך בכלל, וככלי-עזר לראש עירייה בניהול ענייני העירייה, בפרט. מותר וצריך היה להשיב על שאלות כל העיר, ולהגיב כהלכה על הביקורת. ואולם, בשם עקרון חופש הביטוי, אין ניתן לפרוץ גדר ולהתיר כל התבטאות שלוחת-רסן. מדיניות משפטית ראויה מחייבת הצבת גבולות לשם מניעת פגיעה שלא כדין, ביחידים ובציבור. בהתחשב בהיקף הפירסומים נשוא התובענה דנן, ובעיקר בתוכנם, דברי לשון הרע שנאמרו בתשובה לשאילתא, בראיון בקול ישראל, בראיון ברדיו ירושלים ובישיבת מועצת העירייה, מכיוון שתכליתם הייתה להשיב לתובע כגמולו, והמניע הוא פסול, הרי שהנתבע לא פעל בתחום סמכותו כדין, ולא בתום-לב, ועל המעשה שעשה איננו ראוי להגנת סעיף 7 (א) לפקודת הנזיקין.
זאת לגבי ארבעת הפירסומים הנ"ל, ולהבדיל משניים: (א) מן הראיון בעיתון "הארץ" (שדוּבּר בּו בסעיפים 13 ו - 14 לעיל), ואשר חרף פירסום לשון הרע במסגרתו, יש לראות את הנתבע כמי שפעל בעניינו בתחום סמכותו כדין; (ב) מתגובת הדובר, שידוּבּר בה להלן.

תגובת הדובר
20. פירסום תגובת דובר העירייה [סעיף 2 (ב) לעיל], נעשה על-ידי הדובר. מדובר בתגובה לפניית כל העיר. נאמנים עליי דבריו של מר חגי אליאס, אשר שימש בשעתו כדובר העירייה, על כך שהתגובה ניתנה "בלא התייעצות עם ראש העיר" (עמוד 19 לפרוטוקול). הדברים גם עולים בקנה אחד עם דברי הנתבע (עמוד 28 לפרוטוקול).
סעיף 7(ב) לפקודת הנזיקין קובע, כי -

"עובד ציבורי לא יהיה אחראי לכל עוולה שנעשתה על-ידי שלוח שמינה הוא או על-ידי עובד ציבורי אחר, אלא אם הירשה או אישרר את העוולה במפורש".

כאמור, את שאלת סיווגו של הנתבע כ'עובד ציבורי' השארתי בצריך עיון. אך גם בהנחה שהוא כזה, סבורני, כי אין לפקוד על הנתבע את 'עוונו' של דובר העירייה. ודוק: אינני קובע כי הדובר - אשר העיד מטעם ההגנה, אך לא נתבע בתביעה זו - ביצע עוולה. אני קובע אך זאת, כי אם ביצעהּ, אין להטיל אחריות בגינה על הנתבע.

סיכום ביניים
21. הנתבע נמצא אחראי על פירסום לשון הרע בגנוּתו של התובע בארבעה פירסומים: בתשובה לשאילתא, בראיון בקול ישראל, בראיון ברדיו ירושלים ובישיבת מועצת העירייה;
אין אחריות על הנתבע בגין פירסום לשון הרע על התובע בקשר עם תגובת הדובר, ובקשר עם הראיון בעיתון "הארץ".

הערה לסדר
22. בשיחת-ועידה-טלפונית ביום 9.8.04, לאחר ששמעו את הערותיי, נימוקיי והמלצתי, הסכימו ב"כ הצדדים שלא לקיים ישיבה נוספת לעניין הנזק והתרופות כפי שנקבע בשלב קודם, והסמיכוני לפסוק פיצויים על-פי החומר שבפני
י.

על הנזק ועל הפיצויים
23. התובע טוען על פגיעה קשה בשמו הטוב. הוא מלין על השיטה, על משך הזמן ועל היקף הפירסום. התובע קובל על השימוש שעשה הנתבע במעמדו כראש עיריית ירושלים, על ה"דרך הבריונית של דיבה חמורה שמטרתה השתקת העיתון שהתובע עורכו, הרתעתו מלפרסם דברי ביקורת כנגד הנתבע וכך לפגוע פגיעה קשה בחופש הביטוי של התובע והעיתון, והכל תוך שימוש במעמדו של הנתבע כראש עיר ושימוש באמצעי פירסום ונגישות הפתוחים בפני
ו בתוקף היותו ראש העיר" (סעיף 6 לכתב התביעה). התובע מבקש לפסוק פיצויים בשיעור גבוה ללא הוכחת נזק, בהתחשב גם ב"זדון הברור והבלתי ניתן להכחשה של הדברים שכל מטרתם הייתה לפגוע באופן אישי בתובע, בעיתון שבעריכתו ובחופש הביטוי" (שם, סעיף 8). מדובר "בניסיון של נבחר ציבור להלך אימים על עיתונאי ולפגוע בו בשל פעולות שעשה מתוקף חובתו המקצועית והמוסרית לציבור הקוראים ולעיתון בו הוא עובד" (שם, סעיף 9). "הנתבע פעל בשיטתיות ולאורך זמן מתוך כוונה ליצור דה לגיטימציה של התובע כעבריין פלילי, כשיכור, כמי שרצח נפש וכיוצ"ב. לא שיכרות של התובע, אלא שיכרון הכוח של הנתבע הוא שנתן בו את העוז לשקר פעם אחר פעם והכל בכדי לנטוע בלב הציבור את האמונה שעיתונאי בכיר הוא גנגסטר שיכור" (שם, סעיף 42). הנתבע המשיך בפירסום דברי לשון הרע על התובע, גם לאחר שהוזהר מעל דפי כל העיר לחדול. "רק אמונה עיוורת בחסינותו, ביכולתו להבאיש את ריחו של אדם מבלי לשלם על כך את המחיר, יכולה להסביר את מעשיו" (שם, סעיפים 43 - 44). מוסיף וטוען התובע, כי המניע של הנתבע הינו השתקה של ביקורת עיתונאית, ופגיעה במי שהוא רואה כאויב פוליטי. "מעשיו של הנתבע הינם לא רק עוולה נזיקית ועבירה פלילית, אלא גם התנהגות אנטי-דמוקרטית חמורה" (שם, סעיף 47).

24. מנגד, טוען הנתבע על פירסום לשון הרע נגדו בכל העיר, במשך תקופה ארוכה, בלא לפרסם בשלמותן את תגובותיו-שלו ושל העירייה, עד כדי גרימת נתק בין כל העיר לבין העירייה וראשה. תביעה זו "מהווה ציון דרך נוסף במסע שיסוי והשמצה חסר תקדים שמנהל התובע מזה שנים רבות... בניסיון להשליט את דיעותיו ועמדותיו הפוליטיות והכל תוך העלאה של מסכת טענות שיקריות, כזבים והכפשות חמורות כנגד הנתבע וכנגד עיריית ירושלים" (סעיף 4 לכתב ההגנה). מדובר בניסיון נפסד וראוי לגנאי, להניאני מלהשמיע את קולי ברבים ולהביע את דעותיי בכל הקשור לעניינים נשוא תפקידי כראש העיר... ולהביא ל"סתימת פיות" של המתנגדים למשנתו הפוליטית של התובע כאשר דעתם אינה לרוחו, והכל תוך שימוש פסול וחסר תום לב בהליכי בית משפט (סעיף 11 לתצהיר הנתבע). הנתבע טוען עוד "להתקפה קשה וחמורה עד מאד של העיתון לגבי, התקפה שלא בחלה בעניינים מתוך שאיפה להשיג דיסקרדיטציה, שלא לומר דמוניזציה שלי, בתפקידי כראש העיר" (שם, סעיף 8). "כל העיר מייצג את הזרם האש"פיסטי, האנטי-ציוני, האנטי-ישראלי... ואין ספק, שזה מה שמנחה את גישתם כלפי כל ימות השנה... יש להם מטרה אחת בעבודתם, להכניס אותי לבית הסוהר" (דברי הנתבע בראיון בקול ישראל, נספח ד' לתצהיר התובע). עוד זאת טוען הנתבע, על כך שהאשמות חמורות שתלה בו כל העיר בקשר עם אסון וורסאי, המגיעות עד כדי הטלת האחריות לאסון עליו, הדירו שינה מעיניו, פגעו בו בחייו המקצועיים והאישיים, באנשים טובים העושים מלאכתם נאמנה בעיריית ירושלים, במשפחתו, במפלגתו ובתומכיו (סעיף 38 לתצהיר העדות הראשית).

25. ניכרת בעליל האוירה הטעונה שבין בעלי הדין. יתכן שהנתבע נחל כישלון חרוץ בניהול ענייני העיר; יתכן שהיה סיפור הצלחה; ויתכן גם שלעיתים נכשל, ולעיתים הצליח. אין זה מענייננו, ולא לי לקבוע. אך לאוירה שנוצרה, יש השלכה גם על נושא הפיצויים.
אין צריך לומר, כי כל העיר רשאי, אף מחוייב, להעיר, לבקר, ולעמוד על המשמר. מצופּה מכל העיר להתריע בשער בת רבים, על שחיתות בעירייה, סיאוב, סכנות לציבור, לבריאותו, לאיכות חייו, וכיוצא באלה מענייני העיר ותושביה. ראש העירייה, מצידו, צריך לגלות פתיחות, להיות קשוּב לביקורת, לתקן את הטעוּן תיקון. לא למענוֹ הוא עושה, אלא לרווחת תושבי עירו. בד בבד, מצופּה שהסיקור העיתונאי יהיה כּן וענייני. ביקורת הוגנת לחוד, ולשון הרע משתלחת לחוד. לא אחת ולא שתיים נכשל כל העיר, תחת שרביטו של התובע, כעולה מפסיקות בתי המשפט ובית הדין לאתיקה של מועצת העיתונות שצורפו לתצהיר הנתבע. אגב, במאמר המערכת של כל העיר (מיום 27.5.01, נספח א' לתצהיר הנתבע) נאמר בין היתר: "'כל העיר' תקף את אולמרט מיום כניסתו לתפקיד. ניתן להתווכח אם כל ההתקפות היו מוצדקות". אם תרצו, הרי זו מעין הודאת בעל-דין.
כלי התקשורת, כדברי כבוד השופט צ' טל, "משמשים כ'שומרי הדמוקרטיה', ואין חולק על חשיבותם. אבל כשם שהם יכולים להיות כלי קודש, יכולים הם להיות כלי משחית, ולפגוע ללא רחם... ואם כלי התקשורת הם 'שומרי' הדמוקרטיה, הרי בית המשפט מופקד לעשות 'משמרת למשמרתם'" [עניין פלוני הנ"ל, בעמוד 412].

26. נתתי דעתי על טענותיהם הנ"ל של בעלי-הדין לצורך פסיקת הפיצויים. הינחו אותי אמות המידה שנקבעו על-ידי בית המשפט העליון [כבוד הנשיא א' ברק ברע"א 4740/00 לימור אמר ואח' נ' אורנה יוסף ואח', פ"ד נה (5) 510]; "והכל לפי המבייש והמתבייש" (בבלי, כתובות מ, א).
הנתבע פגע בשמו הטוב של התובע. הוא תובע פיצויים ללא הוכחת נזק. הוא זכאי לפיצויים. מטרתם, להשיב את המצב לקדמותו. אומדן שיעורם, איננו פשוט. מה מידת נזקו של התובע? עד כמה ראוי לעודד את רוחו שנפגעה מחמת הלשון הרע?
דומני, כי הפגיעה איננה 'כצעקתה'. מי שידו על המקלדת קלה בייחוס האשמות קשות על זולתו, מעיד על עצמו, על חוסנו, על כך שעוצמת הפגיעה ברגשותיו איננה בלתי-נסבלת.
כדברים האלה, אמר התובע בראיון בעיתון "הארץ" (באותה כתבה שבה נעשה גם הראיון נשוא התביעה עם הנתבע):
"ואם כבר מדברים על אנשים עם דם על הידיים - לא עורך 'כל העיר' יזם את פתיחת מנהרת הכותל, אחת מהפעולות החיוביות של אהוד אולמרט
, שעלתה בחייהם של עשרות ישראלים ופלשתינים. במושגים לא רק מוסריים, אולמרט אחראי בכך להרג הרבה נפשות" (נספח ה' לתצהיר התובע).
להזכיר, אחת מעילות התביעה של התובע כאן, היא דברי הנתבע על התובע בראיון הנ"ל בעיתון "הארץ", שהוא "אדם שבמושגים מוסריים רצח נפש". על עצמו טען התובע במהלך המשפט "לא רצחתי נפש במושגים מוסריים או במושגים כלשהם" (סעיף 20 לתצהירו). קשה ליישב בין גישת התובע כלפי עצמו, לבין גישתו כלפי הנתבע.

27. מוטיב ה'דם על הידיים' שנזכר בדברי התובע על הנתבע בקשר לפתיחת מנהרת הכותל, חזר על עצמו גם באסון וורסאי. הכותרת בגיליון מיוחד של כל העיר תחת שרביטו של התובע זעקה "ידיים רבות שפכו את הדם הזה"; ובראש כולם - לפי האמור בהבלטה בכותרות המשנה ובמאמר המערכת - הנתבע. הנתבע הוא "הקורבן התקשורתי של אסון ורסאי", לדברי מראיינו, יחיאל גוטמן, בראיון בקול ישראל (נספח ד' לתצהיר התובע: "אפשר היה להניח שאתה (הנתבע) לקחת איזה מטען חבלה ואתה האיש בעצם הקרסת את אולם וורסאי").
רבים וחמורים הם הדברים שפורסמו בכל העיר בגנוּתו של הנתבע. קצרה היריעה מלהכילם, וסמכותנו מלבחון אמיתותם. אך גם בהנחה שכל הדברים הללו נכונים, האם אֵלו עושים את הנתבע לשופך דמים?
נזכור ונזכיר. התובע קובל מרה על כך שיוּחסה לו הריגה במקום גרימת מוות ברשלנות; על כך שיוּחסה לו שכרות בשעה שבדמו הייתה כמות אלכוהול העולה אך במעט על המותר, ועוד כיוצא באלה.
אין תימה, איפוא, בכך שהנתבע מבקש להטיח בתובע "טול קורה מבין עיניך". אֵלוּ אינם דברים בטלים.

28. אחריותו של התובע בגרימת מוות ברשלנות נקבעה לאחר בדיקה, חקירה ומשפט, ב

פסק דין
; אחריותו של הנתבע לשפך הדם באסון וורסאי, נקבעה בהליך עיתונאי מזורז, בגליון מיוחד של כל העיר עוד בטרם פונו כל הגופות מן ההריסות.
כאשר זהו סגנון השיח בכל העיר, מטבעות-לשון שטבע עורכו וכותרות שהנפיק, בּל יופתע ממענה-לשון באותו סגנון.
בית המשפט העליון פסק, כי "מקום בו מתברר, כי הנפגע נהג בפוגע שלא כהוגן - ולוא גם שלא על פי אותה אמת מידה ממש - כגון שהתגרה בו קודם לפירסום הפוגע או גמל לו על הפירסום הפוגע - זכאותו לפיצוי מוגבר מוטלת בספק ממשי" [דברי כבוד השופט א' מצא בע"א 1370/91 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי, פ"ד מז (1) 535, 538].
דומני, כי אין מניעה להרחיב תחולתה של הלכה זו, באופן שהתנהגות שלא כהוגן מצד הנפגע כלפי הפוגע, לא רק שתאפשר מניעת פיצוי מוגבּר, אלא תאפשר גם קביעת פיצוי מוּפחת. בסעיף 7 לחוק הוּחלוּ על עוולה אזרחית בשל לשון הרע הוראות מפקודת הנזיקין, בהן, הוראת סעיף 65 שעניינו בהתנהגות התובע. מכּוחה, רשאי בית המשפט לפטור את הנתבע מחבותו לפצות את התובע או להקטין את סכום הפיצויים שבו יחוייב הנתבע, אם התנהגותו של התובע היא שהביאה לידי אשמו של הנתבע, "ככל שבית המשפט יראה לצודק". אכן, לחובת התובע דנן, 'התנהגות תורמת' (להבדיל מ'אשם תורם'), במידה משמעותית, המצדיקה הפחתה ממשית מסכום הפיצויים.

29. עוד זאת אמר התובע בראיון בעיתון "הארץ": "אגב, ראוי לציין ש'כל העיר' לא מפרסם כל מה שהוא יודע על אולמרט כי הוא לא מפרסם דברים הנוגעים לצנעת הפרט".
אמירה זו מיותרת ומטרידה בחוסר הגינותה. אין דרך לנתבע להתמודד עימה ולנסות להפריכהּ. זוהי "דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן" (רש"י ויקרא יט, טו). היטב חרוּ הדברים הללו לב"כ הנתבע שטען על עוצמתו הרבה של כל העיר ושל עורכו, ועל ניצולו של הכוח לרעה מתוך שיקולים זרים.

30. כאמור, אין לי ספק: התובע חש פּגוּע. ספקותיי הינם בשניים: באשר לעוצמתה של הפגיעה, ועל כך ייחדתי את הדברים דלעיל; ובאשר לזיקה שבין דברי הלשון הרע של הנתבע, לבין תחושת הפגיעה של התובע. לכך אייחד את הדברים שלהלן.
בשאלות ותשובות לרבי עקיבא איגר (פוזן, 1761-1837) (מהדורה תניינא, סימן ג') מצאנו סידור תשובה למי שגרם ליהרג נפש: "הגיעני מכתבו אשר כל הקורא יתפקקו עצמותיו על גודל הסיבה אבידת ב' נפשות פתאום ובמאורע כזה...". בנו ומשרתו של אדם "היו יושבים על העץ הקשור בעגלה", טעוּנה במשא, אשר נפלה, והשניים נהרגו. אותו אדם היה "קרוב למזיד להריץ הסוסים טעונים במשא ובלילה, ואדם מועד לעולם, בדבר שקרוב לפשיעה... דודאי צריך ליזהר ולחוש שמא תיפול העגלה ע"י שמריץ הסוסים בלילה...". יעויין שם על הסבל הנורא, סיגופים, תעניות ותיקונים שצריך היה לעשות אותו אדם אשר חרב עליו עולמו במותם של בנו ומשרתו, בתאונה, כשהיסוד הנפשי שלו בגרימתה היה "קרוב למזיד", עד אשר "יקבל ד' תפלותיו וצדקותיו ותעניתיו ברחמים ויכפר לו כפרה גמורה, ונפשות ההרוגים יתפייסו, ויליצו טוב בעדו".
כל אדם שגרם למוות שרוי במוּעקה, ועושה כמיטב יכולתו, אמונתו והשקפת עולמו לשם תיקון ושיקום. לבטח חש התובע מיוסר, ואין רשות לנתבע להוסיף על מכאוביו. אך עיקר כאבו וסיבלו של התובע, לא באו לו בעקבות דברי לשון הרע שהטיח בו הנתבע, אלא מחמת רשלנותו-שלו, שהיא אשר גרמה למותו של אדם. זהו כאב שאיננו מתיישן ואיננו נמחק; כאב שאדם נושא איתו לעד. לא על הנתבע לפצות את התובע על כך .
במובן הזה, תביעת התובע לפיצויים בסך של 500,000 ₪ הינה מופרזת לאין ערוך.

31. בהצטבר מכלול הנסיבות כמתואר, שקלתי שמא פסיקת פיצוי כספי בשיעור סמלי בלבד, ביחד עם הצהרה בדבר אחריות הנתבע על פירסום לשון הרע נגד התובע, עשויה להיות התרופה הצודקת בנסיבות העניין; זו שתגשים באופן מיטבי את עקרון השבת המצב לקדמותו.
הייתי עושה כן, אילו מדובר היה במעידה חד-פעמית, כשל-לשון של הנתבע. או אז, ניתן היה להסתפק בהצהרה כאמור ובפיצוי סמלי. אלא שלחובת הנתבע יש לזקוף את העובדה שחזר ושנה בפירסום דברי לשון הרע בגנוּתו של התובע, וכי עשה כן בקול גדול קבל עם ועדה. פּיו הכשילוֹ. דבריו של הנתבע, כמי שכיהן כראש העירייה, הם מן הדברים הנשמעים במקומותינו, תהוּדתם רבה והשפעתם ניכרת. סכום הפיצויים שאפסוק לטובת התובע, לא יהיה איפוא סמלי, אם כי, בהתחשב בכלל נסיבות העניין יעמוד הסכום על שיעור נמוך.

סוף דבר
32. חוששני, כי פסק הדין איננו מיטיב עם הנתבע ולא עם התובע, וכשלעצמי הצטערתי על כך שלא הוּשׂגה פשרה על-פי הצעתי בקדם-המשפט ביום 9.4.03, ועל כך שלא הושגה הסכמה אחרת, מאלה שדוּבּר בהן בהמשך. בּאין פּשרה, יִיקוב הדין את ההר.

(א) הנתבע ביצע עוולה אזרחית בפרסמוֹ לשון הרע על התובע. כך, בארבעה מתוך ששת הפירסומים נשוא התביעה. הנתבע טען בגנוּתו של התובע כי הוא 'עבריין פלילי'; כי נהג במכוניתו בהיותו 'שיכור' ודרס אדם למוות; כי הוא 'עורך בגילופין'; וכי הורשע בדין על הריגה.
(ב) לא עומדת לנתבע הגנת אמת הפירסום. התובע לא הורשע בהריגה, אלא בגרימת מוות ברשלנות. התובע היה שיכור על-פי דיני התעבורה בעת התאונה, אך הוא איננו 'עורך בגילופין'. גם הכינוי 'עבריין פלילי' אינו משקף את האמת.
משריצה את עונשו, ומשהתיישנה הרשעתו, גוברת זכותו של התובע לשמירה על שמו הטוב, על פני חופש הביטוי של הנתבע, ולא היה 'עניין ציבורי' בפירסום לשון הרע על אודותיו, כדרך שעשה הנתבע.
(ג) לא עומדת לנתבע הגנה מהגנות תום הלב, זולת הגנת הבעת הדעה בקשר עם הראיון בעיתון "הארץ". דברי לשון הרע של הנתבע בשאר הפירסומים, אינם הוגנים. לא הייתה עליו חובה ולא רשות לעשותם. לשם הגנה על שמו-הטוב שלו, לא היה הנתבע רשאי להשמיץ את התובע וּלהתכּבד בקלונו. יותר משביקש לעמוד על משמר זכויותיו של הציבור, ביקש הנתבע להשיב מלחמה שׁערה. בדבריו גם לא היה משום גינוי או הכחשה ענייניים של לשון הרע שפורסמה קודם לכן עליו. הגנות תום-הלב לא נועדו להיות מחסה מפני פעולת-תגמול.
(ד) בראיון בעיתון "הארץ", הביע הנתבע את דעתו באופן ענייני, על סמך תשתית עובדתית נכונה בעיקרה, כי בעקבות הרשעתו של התובע שנהג במצב של שיכרות, בגרימת מוות ברשלנות, אין הוא ראוי לערוך עיתון. הדעה הזו אינה 'נכונה' על-פי הדין הנוהג, היות והרשעתו של התובע התיישנה. אך אין בכך כדי לשלול את הלגיטימיות מדעתו של הנתבע, ומזכוּתו להביעהּ. משעשה כן בתום-לב (בראיון בעיתון "הארץ"), עומדת לנתבע הגנת הבעת הדעה.
(ה) אין לנתבע חסינות הנתונה ל'עובד ציבורי'. בביצוע העוולה באופן חוזר ונשנה מתוך מניע פּסול להשיב לתובע כּגמולו, לא פעל הנתבע בתחום סמכותו כדין. "דהכלל בלשון הרע... תלוי בּהמספּר, אם מכוון לגנותו של חבירו או לתועלת היוצא מזה" (החפץ חיים, הלכות לשון הרע כלל ד ס"ק ט"ז).
(ו) 'תגובת הדובר' פּורסמה על דעתו-שלו, בלי התייעצות עם הנתבע. גם בהנחה (ואינני קובע כי כך הוא) שבפירסום התגובה בוצעה עוולה, אין לפקוד על הנתבע את 'עוונו' של הדובר.
(ז) התובע נפגע מדברי לשון הרע שהוטחו בו, והוא זכאי לפיצויים.
במניין שיקוליי לצורך פסיקת הפיצויים הבאתי בחשבון את העובדה כי הנתבע חזר ושנה ארבע פעמים בפירסום דברי לשון הרע, בקול גדול, קבל עם ועדה. כמי שכיהן כראש העירייה, דבריו של הנתבע הם מן הדברים הנשמעים במקומותינו, תהודתם רבה והשפעתם ניכרת.
עם זאת, לתובע 'התנהגות תורמת' לאשמתו של הנתבע. גם לשיטת כל העיר, ספק אם כל ההתקפות על הנתבע היו מוצדקות. מכל מקום, בהיותו עורך כל העיר, הנפיק התובע כותרות וטבע מטבעות-לשון אשר היתוו את סגנון השיח: 'דם על הידיים' - בקשר לפתיחת מנהרת הכותל - 'אולמרט אחראי בכך להרג הרבה נפשות'; 'ידיים רבות שפכו את הדם הזה' - בקשר לאסון וורסאי - כשהנתבע בראש כולם.
בשיח שהיתהווה, אין להתפלא על מענה-לשון באותו סגנון.
(ח) עיקר תחושת הפגיעה של התובע נובעת מן הכאב והסבל על כך שרשלנותו, נהיגתו בשיכרות, גרמה למותו של אדם. אין על הנתבע לפצותו אלא בגין תוספת-הכאב השולית שגרם לו, בדברי לשון הרע הפוגעניים שפירסם ברבים.
(ט) אני פוסק, איפוא, כי על הנתבע לשלם לתובע פיצויים בסך של 10,000 ₪.
(י) הנתבע יישא במחצית סכום האגרה, וכן ישלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום, כ"ט באב תשס"ד (16 באוגוסט 2004), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
נֹעם סולברג
, שופט

1
בתי המשפט

א 007374/02
בית משפט השלום ירושלים
בפני
כב' השופט נֹעם סולברג
1









א בית משפט שלום 7374/02 יוסף כהן נ' אהוד אולמרט (פורסם ב-ֽ 16/08/2004)