פסקי דין על בראל יוסף בע"מ | פסקי דין על קרל יורג בירוויט

51927-05/12 תט     03/12/2012




תט 51927-05/12 בראל יוסף בע"מ נ' קרל יורג בירוויט








בית משפט השלום בנתניה



03 דצמבר 2012

ת"ט 51927-05-12 בראל יוסף בע"מ
נ' בירוויט







בפני

כב' הרשמת הבכירה - יפעת אונגר ביטון


התובעת

בראל יוסף בע"מ


נגד


הנתבע

קרל יורג בירוויט



החלטה


עסקינן בהתנגדות לביצוע תביעה לסכום קצוב על סך 8,444 ₪, בגין שירות תיקונים והחלפת חלקים של רכב הנתבע במוסך המנוהל על ידי התובעת.

הנתבע הגיש, עם התנגדותו, בקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות, והוא טוען כי התביעה הוגשה בחוסר תום לב, לאחר שהגיש כנגד התובעת תביעה בבית משפט לתביעות קטנות, בגין אותה פרשה.
הנתבע טוען עוד כי היה על התובעת להגיש נגדו תביעה שכנגד, במסגרת ביהמ"ש לתביעות קטנות ולא את התביעה דנן, בהליך נפרד ובבימ"ש אחר.

זאת ועוד, התובעת הסתירה את העובדה כי באותו עניין קיים הליך תלוי ועומד, ובכך למעשה אישרה את טענתו, כי מדובר בתביעה שהוגשה על מנת להטרידו ולהציק לו, תוך הפעלת לחץ פסול לעניין התביעה שהגיש נגדה.

יוער, כי פרט לטענות האלה, לא טען הנתבע דבר לעניין הבקשה להארכת המועד, חרף הכתרתה ככזאת.

יש לציין כי בד בבד עם הגשת בקשותיו הנ"ל, הוגשה בקשה לאיחוד הדיון בשני התיקים, בקשה שדחיתי בהחלטתי המנומקת מיום 20.09.2012. עוד יש לציין כי בהתנגדותו נטען שיש לסלק את התביעה על הסף, בשל אי משלוח התראה בדואר רשום לפי הוראת סע' 81א1 לחוק ההוצאה לפועל. משהתברר כי בתיק ביהמ"ש קיים אישור על משלוח כאמור, זנח ב"כ המבקש טענתו זו.

הנתבע נחקר בחקירה שכנגד, לעניין מועד הגשת ההתנגדות, וטען שאינו זוכר מתי קיבל את המסמכים הראשונים של תיק ההוצל"פ, אולם לא שלל אפשרות שהם נמסרו לו ביום 08.01.2008.
כמו כן, אישר ששלח לתובעת הצעה לפשרה, הן לעניין התביעה בביהמ"ש לתביעות קטנות והן לעניין התביעה
דנא וזאת ביום 01.03.2012 (ת/1).

העיון בסע' 1 ל-ת/1, מעלה כי הנתבע ידע על ההליך דנא ואף ציין: "אני עומד להגיש התנגדות".

למרות שעלה בחקירה הנגדית כי הנתבע ידע על תיק ההוצל"פ ואף התכוון להגיש התנגדות, טוען הוא שקיימות נסיבות המצדיקות להאריך המועד להגשת ההתנגדות.

בסיכומיו, טוען ב"כ הנתבע כי יכול היה הנתבע להגיש בקשה ב"טענת פרעתי", ללא צורך בהארכת מועד ולבקש לעכב הליכים ולאחד הדיונים ובקשותיו היו מתקבלות. לפיכך, רק משום שנזקק לקבלת רשות להגן, אין לדחות את בקשתו.

עוד נטען כי ממילא כללה ההתנגדות סעדים, שונים מקבילים וחליפיים כגון: מחיקה על הסף, מחיקת כותרת, איחוד הדיון ו"טענת פרעתי". לכן יש להאריך המועד להגשתה, על מנת לדון בסעדים אלה.

יוער עוד, כי ב"כ הנתבע חוזר על טענותיו לעניין איחוד הדיון, ואף מציין שאין סעד זה דורש הארכת מועד ודי בכך כדי שבקשת האיחוד תתקבל, בפרט כשיחסוך זמן שיפוטי והוצאות, וימנע אפשרות למתן החלטות סותרות. לשם כך מן הראוי להאריך המועד.
ואם לא לצורך הנ"ל, אזי לשם שמיעת "טענת פרעתי" שציין הנתבע בהתנגדותו.

ב"כ הנתבע טוען שאם היה הנתבע עותר לעיכוב הליכים מחמת "הליך תלוי ועומד", היתה בקשתו מתקבלת ללא צורך בהארכת מועד. אין לאיין את התוצאה הנ"ל, רק מן הטעם שהגיש טענותיו במסגרת התנגדות שחלף זמן הגשתה.

בתשובה לכל אלה, טענה ב"כ התובעת כי הנתבע קיבל אזהרה במסירה מלאה ביום 08.01.2012, ידע על קיום תיק ההוצל"פ ועל חובתו להגיש התנגדות (כעולה מ-ת/1) ולמרות שהצעתו לפשרה נשלחה ביום 01.03.2012, כשכבר אז חלף המועד החוקי להגשת ההתנגדות, לא הגישה אלא רק ביום 17.04.2012, קרי באיחור גם ממועד משלוח הצעת הפשרה.

עוד היא מוסיפה כי אין בפי הנתבע כל הסבר והצדקה לאיחורו.

ולסיכום, היא מציינת כי הנתבע מודה בחובו ומכיר בו כפי שניתן להיווכח מן האמור בסע' 13 לתביעה הקטנה שהגיש, כך שלא תהיה תועלת בהארכת המועד ובדיון בהתנגדות. הודאתו בחוב עולה גם מחקירתו הנגדית, בה הודה שלא שילם שליש מן הסכום שדרשה התובעת בגין הטיפול ברכבו.

ב"כ התובעת מציינת עוד, כי טענת הנתבע שהקדים את התובעת בהליכים המשפטיים, בהגישו את התביעה הקטנה, חסרת תום לב, שכן ניתן להיווכח שאת מכתב ההתראה קיבל ביום 15.03.2010 ותביעתו הוגשה ביום 28.04.2010.

לשיטתה, הנתבע איחר ביודעין בהגשת התנגדותו, תוך שהוא תולה יהבו בטענה לקיזוז טענותיו כנגד החוב, קיזוז שאין לו כל הצדקה או בסיס, בוודאי שתביעתו הקטנה טרם התבררה.

שקלתי את טענות הצדדים ומצאתי כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות מכל וכל.

אינני סבורה כי טענה מאוחרת לאיחוד הדיונים או לעניין "הליך תלוי ועומד", יכולה לעמוד כהצדקה לאיחור.

כפי שכבר ציינתי, הבקשה לאיחוד הדיונים נדחתה.
הבקשה לעיכוב ההליכים כתוצאה מקיומה של התביעה הקטנה לא אושרה.

אין בדעתי להיכנס שוב בעובי הקורה של הנימוקים לדחיית הבקשות הנ"ל וטעמיי מפורטים בהחלטות שניתנו. אינני סבורה כי ראוי היה לחזור ולהעלות את אותן הטענות במסגרת הבקשה להארכת המועד.

כמו כן, דעתי היא שאין האפשרות התיאורטית שעמדה בפני
הנתבע, להגיש במסגרת תיק ההוצל"פ בקשה בטענת פרעתי, יכולה לשמש כעילה לאיחור בהגשת ההתנגדות.
משבחר לפעול בדרך של הגשת התנגדות, היה עליו לעשות כן במועד החוקי ובוודאי שלא ניתן להסתמך, בדיעבד, על אפשרות תיאורטית להגשת בקשות כלשהן, כעילה לאיחור בהגשת ההליך המתאים (מה גם שאין כל בטחון שאלה היו מתקבלות, כדעת ב"כ הנתבע).
מעבר לצורך, אוסיף ואציין, כי לשיטתי לא עמדה בפי הנתבע האפשרות לטעון "טענת פרעתי" על יסוד התביעה שהגיש ועל בסיס כוונת קיזוז, שכן ההלכה הנוהגת קובעת כי לרשם ההוצל"פ קיימת סמכות לדון, במסגרת בקשה ב"טענת פרעתי", בטענות קיזוז מבוררות וחלוטות של החייב כנגד הנושה, להבדיל מקיזוז נטען - שטרם נפסק.

יש להניח, איפוא, כי לו היתה מוגשת בקשה ב"טענת פרעתי", היתה נדחית מטעם זה, שהרי כידוע התביעה הקטנה שהגיש, טרם נדונה וטרם הוכרעה.

לגופו של האיחור וכמו שציינתי תחילה, אין בפי הנתבע נסיבות להצדיק את איחורו.

מ-ת/1 עולה שידע על ההליך, לרבות זכותו להגשת ההתנגדות, ולא פעל במועד החוקי.

בחקירתו הנגדית נדרש לכך והשיב: "לשאלתך מה הנימוק שלי שלא הגשתי התנגדות בין 01.03.2012 ל-17.04.2012 לכל הפחות אני משיב היה פסח לפני 17/4 ולכן זה בעצם סוף מארס ולגבי הפשרה קיבלתי תשובה חד משמעית בצעקות בטלפון מבראל שהוא לא מוכן לשמוע ואז פניתי לעוה"ד שלי ואז זה נכנס לתהליך עבודה".

הווה אומר, שאין בפי הנתבע כל טעם מיוחד להצדיק את האיחור וזאת אף מבלי להתייחס לכך שכבר במועד בו הציע את הפשרה, עמד באיחור ביחס למועד החוקי להגשת ההתנגדות.

בסופו של יום, אני רואה לדחות את הבקשה להארכת המועד, שכן סבורני שלא היה כל טעם המצדיק להגיש ההתנגדות באיחור.

מובן כי אין באמור משום לחסום את דרכו של הנתבע להגיש בקשה ב"טענת פרעתי" ככל ויבחר לעשות כן.

נוכח דחיית הבקשה להארכת מועד, נדחית ההתנגדות גופה על מלוא הטענות שנטענו במסגרתה וככל ולא הוכרעו עד כה.

הליכי ההוצל"פ ימשכו כסדרם.
הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 1,800 ₪.

המזכירות תשלח את ההחלטה לבאי כוח הצדדים.

ניתנה היום,
י"ט כסלו תשע"ג, 03 דצמבר 2012, בהעדר.









תט בית משפט שלום 51927-05/12 בראל יוסף בע"מ נ' קרל יורג בירוויט (פורסם ב-ֽ 03/12/2012)