פסקי דין על עו"ד גיורא דבל | פסקי דין על שלמה פרלשטיין | פסקי דין על אילנה פרלשטיין | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים |

4264/07 פשר     03/12/2012




פשר 4264/07 עו"ד גיורא דבל נ' שלמה פרלשטיין, אילנה פרלשטיין, כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים








בית המשפט המחוזי בירושלים



פש"ר 4264-07 שלמה פרלשטיין
נ' דבל(נאמן) ואח'

תיק חיצוני
:




בפני

כב' השופט
כרמי מוסק


המבקש

גיורא דבל
עו"ד (הנאמן)



נגד


המשיבים

1. שלמה פרלשטיין
- החייב

2
. אילנה פרלשטיין
3. כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים




החלטה



לפניי בקשת הנאמן למתן הוראות, מיום 5.12.11, לפיה מתבקש בית המשפט לבטל הענקה וליתן צו הצהרתי, לפיו החייב הינו בעל מחצית זכויות בנכסים שנרכשו במהלך הנישואין, ולחילופין לבטל הסכם יחסי ממון בהיותו הסכם למראית עין.

עיקרי העובדות
החייב הגיש בקשתו למתן צו כינוס ולהכרזתו כפושט רגל, ביום 12.7.07. צו כינוס ניתן על ידי בית המשפט ביום 23.9.07. החייב הוכרז כפושט רגל ביום 25.9.08. ביום 24.1.11 מונה המבקש כמנהל מיוחד על נכסי החייב.
החייב והמשיבה פרלשטיין אילנה (להלן: "בני הזוג" ו "המשיבה"), נישאו זל"ז ביום 31.12.74. מנישואים אלה נולדו לבני הזוג ארבעה ילדים, כשהצעיר מביניהם הינו יליד 1981.
בני הזוג היו, במישרין ובעקיפין, הבעלים של חב' "פרלשטיין סנטר בע"מ" (להלן: "החברה"), אשר עסקה בשיווק חומרי בניין והיוותה את מקור הפרנסה העיקרי של בני הזוג.
בשנת 1977 רכשו בני הזוג דירת מגורים ברח' קרן קיימת 8 בירושלים, אשר הייתה רשומה על שם שני בני הזוג בחלקים שווים. דירה זו שימשה למגוריהם עד מכירתה על ידי בני הזוג בשנת 1983, לצורך רכישת מגרש ובניית בית מגורים.
בשנת 1984 רכשו בני הזוג מגרש ברח' יהודה הלוי 21 במבשרת ציון, אשר נרשם על שם המשיבה בלבד ובנו עליו בית מגורים רחב מידות הכולל שלושה מפלסי מגורים וקומת מרתף (להלן: "הבית").
בין בני הזוג נחתם ביום 15.4.99, הסכם גירושין, אשר קיבל תוקף

פסק דין
, בתיק תמ"ש 7280/99 (להלן: "ההסכם").
סעיף 5.1.1 להסכם קובע, כי הבית יישאר בבעלותה של האישה ולבעל לא תהיינה כל תביעות או דרישות ביחס לנכס זה. סעיף 5.1.2 להסכם קובע, כי:
"הבית מחולק לארבע יחידות דיור נפרדות, אחת גדולה ושלוש קטנות. מוסכם על הצדדים כי הבעל יהא רשאי להתגורר למשך כל חייו ללא תמורה באחת הדירות הקטנות, על פי בחירתו ולנהוג בה מנהג בעלים".
עוד נקבע בהסכם הגירושין, בין היתר, כי יחידת הנופש הרשומה ע"ש בני הזוג במלון "קלאב הוטל" אילת תירשם במלואה ע"ש האישה ותישאר בבעלותה, נכס המקרקעין עליו מצוי העסק המכונה "מולטי מרקט" יישאר בבעלות האישה וזכויות כלשהן שיש למי מהצדדים בחברה, יהיו של הבעל.

כנגד החייב והחברה נפתחו, החל משנת 1999, מספר תיקי הוצאה לפועל, בסך כולל של כ 1,400,000 ₪.


טענות החייב

אמנם הנטל על הנאמן להוכיח את טענתו בדבר ביטול ההענקה אינו כבד, אך הנאמן לא עמד בנטל זה.

הבית במבשרת נרשם על שם המשיבה בפנקסי מנהל מקרקעי ישראל ושמו של החייב מעולם לא נקשר לבית ביחסי בעלות.
לפיכך לא ניתן לטעון להענקה של נכס שמעולם לא היה בבעלותו של החייב.
הסכם הגירושין קבע כי הבית במבשרת יישאר בבעלותה של המשיבה ולא קבע כל ויתור של החייב בזכות בנכס, שהרי זכות כזו מעולם לא היתה לו.
החייב לא טען מעולם לזכות בבית שנקנה מכספי האישה ומשפחתה.
אמנם החייב והמשיבה מתגוררים באותה קומה בבית, אך הם מתגוררים בחדרים נפרדים.
החייב טוען כי בוצעה עסקה בתמורה ובתום לב, לפיה וויתרה המשיבה על זכויותיה בחברה, שהיתה עסק פעיל הכולל חנויות וסחורה וכלי רכב ובמניותיה בה וזאת בתמורה לדירה נשוא בקשה זו.
החייב אכן נסע לחו"ל עם המשיבה וזאת בניסיון לאחות את השבר בחיי הנישואין.
החייב לא היה חדל פירעון בעת עריכת הסכם הגירושין וחובותיו בתיקי ההוצאה לפועל עלו לכדי כ 16,000 ₪ בלבד, בניגוד לחובות היום שתפחו כתוצאה מצירוף ריביות והצמדה.
מעדויות שהביא החייב עולה כי הסכם הגירושין היה תולדה של לחץ שהפעילה המשיבה על החייב, שעה שהופתעה מקריסת העסק של החייב.

טענות המשיבה 2 להלן: "המשיבה"

בקשת הנאמן חסרת כל בסיס עובדתי ומשפטי המאפשר ביטול ההענקה.
הדירה רשומה ע"ש המשיבה מזה 23 שנים, כ- 15 שנים לפני מתן צו הכינוס כנגד החייב.
בני הזוג נישאו לאחר שחוקק חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג- 1973 (להלן: "החוק"), ועל כן לא חלה על רכושה של המשיבה הלכת השיתוף ומכאן שנכסים שרכשה המשיבה על שמה בלבד, במהלך נישואיה לחייב, שייכים הם ופירותיהם למשיבה בלבד.
הבית ברח' יהודה הלוי היה והינו של המשיבה בלבד ומכאן שגם פירותיו שייכים אך ורק למשיבה. לחייב אין ולא היו מעולם כל זכויות בבית, מאז נרכש על שמה בלבד, על ידה ועבורה בלבד עוד בשנת 1984, היינו כ 23 שנים לפני שניתן צו הכינוס כנגד החייב.
הקרקע עליה נבנה הבית נרכשה על ידי המשיבה בלבד ועבורה בלבד בשנת 1984 ובהמשך לאחר שנסתיימה בניית הבית על מגרש זה, בשנת 1987, חתמה המשיבה בלבד על חוזה חכירה עם מנהל מקרקעי ישראל, אשר הקנה לה ולה בלבד את זכויות החכירה בקרקע ובבית מאז 1984 ועד היום.
למיטב זיכרונה של המשיבה נרכשה החנות ב"מולטי מרקט" בתחילת שנות ה 90, כ 15 שנה לפני מתן צו הכינוס כנגד החייב.
היחידה במלון "קלאב הוטל" נרכשה בזמנו על ידי המשיבה והחייב ועל פי הסכם הממון הועבר חלקו של החייב בה אל המשיבה. היחידה הינה חסרת ערך כלכלי, לא גרמה להיווצרות הכנסות למשיבה ואף ייתכן כי הינה בעלת שווי שלילי. כמו כן למיטב זיכרונה של המשיבה היא ויתרה על זכויותיה ביחידה לפני שנים רבות, לטובת מלון "קלאב הוטל".
הסכם הממון אינו חוזה למראית עין, כל הרכיבים בו אמיתיים ומאוזנים ואינם פוגעים בנושי החייב.
המנהל המיוחד לא עמד בנטל ההוכחה לקבוע שהסכם זה הינו הסכם למראית עין.
הלכה משפטית היא כי נכס עליו הוסכם כי לא יאוזן בין הצדדים, לא חלה עליו חזקת השיתוף, בין אם באופן כללי חלה בין בני הזוג הילכת השיתוף ובין אם לאו.
על הענקת הדירה נשוא הבקשה, חל חוק המתנה, משניתנה למשיבה כמתנה ללא תמורה ע"י אביה. לפיכך לא חל עליה חוק יחסי ממון שכן ניתנה למשיבה כנכס ערב הנישואין. מנסיבות המקרה עולה בצורה ברורה כי החייב ידע על הענקת הדירה למשיבה ורישומה במנהל מקרקעי ישראל על שמה, ולא התנגד להענקה זו. מכאן יש להסיק כי לבני הזוג לא היתה כוונת שיתוף בדירה.
הנאמן אינו מוסמך לייחס לחייב כוונת שיתוף בדירה נשוא בקשה זו. לחילופין על הנאמן מוטל נטל ההוכחה, להוכיח כוונת בני הזוג לשיתוף בדירה נשוא בקשה זו וזאת לאור רישומה של הדירה על שם המשיבה, במועד רכישתה.
חוק יחסי ממון אינו חל בין הצדדים ולחילופין סעיף 5 לחוק הקובע, כי נכס שהוסכם בין הצדדים שלא יאוזן ביניהם, מחריג את הדירה נשוא הבקשה ולפיכך אין לראות בדירה נכס שלחייב יש זכות כלשהי בו.
לאור העובדה כי לחייב מעולם לא היו זכויות בדירה, יש ללמוד על כך שלא היה לו הכוח להעניקה או להעניק זכויותיו בה למשיבה.
הלכת לוין נ' שילר שצוטטה בסיכומי הנאמן, אינה חלה במקרה זה שכן אין מדובר בהסכם וויתור על זכויות, שכן כפי שנטען לעיל, לחייב לא היו מעולם זכויות בדירה. כמו כן, בהסכם הגירושין לא ויתר החייב על כל זכות.


טענות הנאמן
הבית מחולק לשש יחידות דיור, מתוכן באחת היחידות מתגוררים בני הזוג וחמש יחידות הדיור האחרות מושכרות למגורים.

בסך הכל משולמים בגין יחידות הדיור המושכרות דמי שכירות בסך כ 12,000 ₪ בחודש. גם גג הבית מושכר לחברות סלולריות לצורך התקנת אנטנות, ובגין השכרת הגג משולמים דמי שכירות חודשיים בסך של 8,700 ₪.
בתמיכה לטענות אלה, צירף המנהל המיוחד לבקשתו העתק מהסכמי השכירות עם השוכרים ביחידות הדיור והחברות הסלולריות.
הבית שימש ומשמש עד היום את בני הזוג יחדיו למטרת מגורים, כאשר בני הזוג גרים בדירה יחדיו ומנהלים משק בית משותף.
לפי ההסכם בין הצדדים, "המשיבה קיבלה את כל הנכסים שהיו בבעלות הצדדים ואילו החייב קיבל את ה"זכויות" בעסק בלבד, שלמעשה היו חובות בלבד, ובנוסף התחייב לשלם מזונות!!!!"
רק למעלה משנתיים לאחר אישורו של הסכם הגירושין, ביום 24.6.01, התגרשו בני הזוג בבית הדין הרבני. בפועל בכל אותה תקופה ועד היום חיים בני הזוג תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף ואורח חיים תקין.
הבית נרכש בשנת 1984, במהלך חיי הנישואין של בני הזוג וללא נטילת משכנתא. מקור המימון לרכישת הבית היו כספי בני הזוג שהתקבלו כתמורה ממכירת הדירה המשותפת ברח' קרן קיימת בירושלים. גם בניית הבית מומנה מכספים משותפים ומפירות העסק המשותף שניהלו בני הזוג יחד ואף תוך שימוש בחומרי גלם מהעסק, שהרי מדובר בעסק לשיווק חומרי בנייה.
בתקופה שבין השנים 1987-1999, שנים שבהן עפ"י גרסת המשיבה אירע ה"קרע" ביחסי בני הזוג, טסו בני הזוג לחו"ל יחדיו עשר פעמים. גם בתקופה שלאחר חתימת הסכם הגירושין, בין השנים 1999-2000, טסו בני הזוג יחדיו לחו"ל שלוש פעמים נוספות (לרבות ביום 18.4.99, 3 ימים בלבד לאחר חתימת ההסכם וביום הגשתו לבית המשפט). לתימוכין בטענתו זו צירף המנהל המיוחד אישורי יציאות לחו"ל של בני הזוג מטעם מרשם האוכלוסין.
מחקירת החייב ומראיות אחרות עולה בבירור, כי בני הזוג מנהלים אורח חיים תקין תחת קורת גג אחת ומנהלים משק בית משותף, מארחים בני משפחה בחגים ובשבתות, החייב לוקח חלק פעיל בתחזוקת הבית ויחידות הדיור, החייב משתמש במשותף במיטלטלין שבבית ואף בכרטיסי האשראי וברכבה של המשיבה. החייב מעולם לא עזב את הבית וממשיך לגור עם המשיבה באותה דירה ולא ביחידת דיור נפרדת וזאת בניגוד לאמור בהסכם הגירושין. מכאן שלחייב נשמרה ההנאה בנכס, ללא כל שינוי במהלך חייו הרגיל.
מניותיה של המשיבה בחב' "פרלשטיין סנטר", מעולם לא הועברו ע"ש החייב והן בבעלות המשיבה עד עצם היום הזה.
מאלה יש להסיק, כי ההסכם הינו הסכם למראית עין, אשר נערך בין בני הזוג במטרה להבריח את נכסי בני הזוג מהנושים.
החייב ויתר על זכויותיו בנכסים בחריגה בולטת מההליך המקובל, שעה שהחייב היה זכאי למחצית מהנכסים נשוא הבקשה.
ההסכם נערך שעה שהחייב היה חדל פירעון והמשיבה ידעה על כך היטב.
משנערך בין בני הזוג הסכם למראית עין שמטרתו הברחת נכסים מנושי החייב, הרי שיש לחייב את המשיבה גם בחלקו של החייב בפירות שנשאו נכסים אלה, מיום מתן צו הכינוס ועד היום.
בני הזוג חתמו על הסכם יחסי ממון כמשמעותו בחוק. בני הזוג נישאו לאחר 1.1.74, משכך חל עליהם המשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון והקובע את עקרון איזון המשאבים עם התרת הנישואין.
סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע, כי עם פקיעת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית מכלל נכסי בני הזוג למעט נכסים אותם הסכימו בני הזוג שלא לאזן.
במקרה הנדון, ובנסיבות בהן הרכוש נשוא הבקשה, אינו נכנס בגדר אחד החריגים הקבועים בחוק, כל הרכוש אשר נצבר במהלך הנישואין אמור היה להתחלק בין בני הזוג בחלקים שווים, ללא קשר על שם מי הם נרשמו, וזאת במסגרת איזון המשאבים ביניהם.
הנאמן שומר לעצמו את האפשרות להגיש בהמשך, בקשה למתן הוראות המחייבת את המשיבה במחצית מחובות החייב.
החייב לא קיבל כל תמורה ממשית בגין ויתור על זכויותיו בנכסים.
המשיבה ידעה על הסתבכותו הכלכלית של החייב בפרט לאור העובדה כי עבדה יחד עם החייב בחברה, הייתה בעלת מניות בחברה, שעה שהקרבה המשפחתית יוצרת חזקה לפיה ידעה המשיבה על הקשיים הכלכליים אליהם נקלעו החייב והחברה שהייתה בבעלותם המשותפת.
לא מדובר בנכסים שהגיעו לחייב בזכות אשתו, אלא בנכסים שרכשו בני הזוג במאמץ משותף, לפיכך לא חל, בנסיבות המקרה דנן, החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(3) לפקודה, הקובע כי במושג "הענקה" לא תיכלל הענקה לאשת המעניק, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו.
מדובר בזכויות החייב בנכסים שהוסתרו מפני הנושים כאשר מן הראוי שימומשו ויעמדו לפירעון חובותיו בהיקף של כ 3,000,000 ₪.



דיון ומסקנות

סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל קובע כדלקמן:


"העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר-פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה".

58.
הסוגיה העומדת לפני להכרעה, הינה האם ביסוד הסכם הגירושין בין בני הזוג עומדת העברת מרמה של זכויותיו של החייב לגרושתו.

59.
בית המשפט העליון פסק לא אחת, כי מטרתו של סעיף 96, הינה לבטל בתנאים מסוימים, הענקות נכסים שנעשו ע"י חייב ללא תמורה נאותה, לפני תחילת הליך פשיטת הרגל וכן כי הרעיון העומד ביסוד הוראה זו הוא כי בגדר התקופה הקובעת הקודמת לתחילת הליך פשיטת הרגל הענקת נכס על ידי חייב ללא תמורה נאותה פוגעת בכושר הפירעון שלו כלפי נושיו ומצדיקה את ביטולה כדי לקדם את אינטרס הציבור בהגנה על הנושים.
60.
במקרה הנדון נכנסת ההענקה בגדר התקופה הקבועה בסעיף 96 לפקודה. הסכם הגירושין נחתם ביום 15.4.99 והחייב הגיש בקשה למתן צו כינוס ביום 12.7.07.
61.
כעולה מהראיות שהוצגו בפני
י, לא עלה בידי החייב והמשיבה להוכיח, כי החייב היה בר פירעון במועד ההענקה. נהפוך הוא, כבר בשנת 1999 ועד שנת 2001, נפתחו כנגד החייב והחברה בבעלותו, תיקי הוצאה לפועל.
62.
ההענקה בגדר סעיף 96 לפקודה כוללת כל מקרה של העברה וולנטרית של נכסי החייב בתקופות הרלוונטיות, תוך כדי הפחתת מסת נכסיו, אשר עשויה לעמוד לחלוקה בין נושיו עת ייכנס להליך פשיטת רגל ויכולה לבוא לידי ביטוי בצורות שונות, כגון מתנה, ויתור על נכס וכו' (לוין וגרוניס, פשיטת רגל, עמ' 321-323).
63.
בני הזוג נישאו לאחר 1.1.74, מועד כניסת חוק יחסי ממון לתוקף, לפיכך חל עליהם חוק זה.
64.
סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע, כי עם התרת הנישואין זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם.
65.
העובדה כי החייב ממשיך לגור בדירה ולנהל משק בית משותף עם המשיבה וכן כי החייב העביר את כל נכסיו המניבים ללא תמורה באופן חד צדדי למשיבה, מחזקת את טענת המנהל המיוחד, כי מדובר בהסכם למראית עין.
66.
בפסיקה נקבעו התנאים להוכחה כי הסכם ממון, או בענייננו הסכם גירושין, הינו הסכם למראית עין. בין היתר נקבע, כי על הטוען להיות הסכם, הסכם למראית עין, להוכיח ביטול ההסכם בהתנהגות. בעניין יצחק לופטין (ע"א 8393/99 יצחק לופטין נ' מוניקה תכשיטים בע"מ (לא פורסם, 17.9.03), נקבע בזו הלשון:


"המאפיין המרכזי בחוזה למראית עין הוא דבר קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, בעניין מסוים או בעניינים אחדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה ביניהם באותו נושא או נושאים, שהיא אך למראית עין. משמע, באותם עניינים, הצדדים אינם מעוניינים לתת תוקף להסדר הגלוי ביניהם, אלא אחד משניים: הם אינם מעוניינים בכל עסקה משפטית, או שהם מעוניינים בעסקה משפטית אחרת".
דברים אלה יפים אף לענייננו, החייב העביר למשיבה את זכויותיו בכל נכסיו, לרבות נכסים מניבים ופירותיהם. מועד ההעברה הינו סמוך למועד בו היה ידוע לבני הזוג כי החייב חדל פירעון. מאידך המשיך החייב לגור בדירת המגורים ולשאת בעלויות אחזקת הנכס עם המשיבה.
נראה כי המנהל המיוחד עמד בנטל להוכיח, כי החייב והמשיבה לא היו מעוניינים בהסכם הגירושין. העברת הזכויות למשיבה נעשתה ללא כל תמורה באופן המביא למסקנה כי הסכם הגירושין נעשה למראית עין.

נוכח הצטברות אותות המרמה ביחס למהותו של הסכם הגירושין ומועד עריכתו, עבר נטל הבאת הראיות לכתפי בני הזוג. לא עלה בידי החייב להראות כי ההסכם נעשה בתום לב.

בעניין לוין נ' שילר (ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר, פ"ד נה, 2001 עמ' 925) נקבע לעניין סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל כי:


"סעיף 96 לפקודה קובע כי הענקה תהא בטלה כלפי הנאמן בשני מצבים: האחד המעוגן בסעיף 96(א), אם המעניק נעשה פושט רגל לפני שעברו שנתיים מיום ההענקה, השני הקבוע בסעיף 96(ב), אם המעניק נעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה...במצב השני לא תהיה ההענקה בטלה אם התובעים מכוח ההענקה הוכיחו כי בזמן ההענקה היה המעניק בר פרעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה. וכן כי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה...על פי הסיפא להוראות סעיף 96(ב), ביטול ההענקה נמנע אם יוכח כי בעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו גם בלא להיזקק לנכס הכלול בהענקה...הנטל הוא על מקבל ההענקה להוכיח את כשרות הפירעון של החייב בעת ההענקה אם ברצונו למנוע את ביטולה...קיום תום לב מחייב כי מקבל ההענקה לא ידע בעת העברת הנכס אליו כי המעניק נמצא בקשיים כספיים...אם מקבל ההענקה יודע על מצבו הקשה של המעניק ויכול להסיק כי ההעברה תרחיק את הנכס מידי הנושים, נשלל תום ליבו. הקרבה המשפחתית והעסקית של מקבל ההענקה למעניק יוצרת חזקה בדבר ידיעתו על הקשיים הכלכליים של המעניק...".



דומה כי אין מתאים יותר מדברים אלה למקרה דנן. בין החייב למשיבה קרבה משפחתית

שלא תמה עם עריכת הסכם הגירושין. החייב ממשיך כאמור להתגורר בדירה ולקיים

משק בית משותף עם המשיבה.
לא זו אף זו, החייב העביר את הבעלות בכל נכסיו למשיבה, ללא תמורה והשאיר בידיו

אך את החברה שכאמור לעיל, הייתה חדלת פירעון בעת ההענקות. האופי החד כיווני

של ההענקות לא מתיר ספק בדבר כשרותן.
לפי כל אלה בקשת הנאמן מתקבלת ואני קובע כי הסכם הגירושין בין החייב למשיבה הינו הסכם למראית עין ולפיכך החייב הינו בעל מחצית הזכויות בנכסים שנרכשו על ידי בני הזוג במהלך חייהם המשותפים
כדלקמן:

א.
הבית הנמצא ברח' יהודה הלוי 21 מבשרת ציון בגוש 30497 חלקה 7.
ב.
הזכויות ביחידת הנופש ב"קלאב הוטל אילת"
ג.
זכויות החכירה בנכס המקרקעין בגוש 30002 חלקה 49 תת חלקה 91 – העסק המכונה "מולטי מרקט".
אני קובע כי החייב זכאי למחצית הפירות שהניבו נכסים אלה מיום מתן צו הכינוס ועד היום, ומכאן ואילך.

ניתנה היום, י"ט כסלו תשע"ג, 03 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.









פשר בית משפט מחוזי 4264/07 עו"ד גיורא דבל נ' שלמה פרלשטיין, אילנה פרלשטיין, כונס הנכסים הרשמי מחוז ירושלים (פורסם ב-ֽ 03/12/2012)