פסקי דין על אוריין קנטי | פסקי דין על אורי אור | פסקי דין על חיה לאה וולך שיין

37840-03/12 תק     10/12/2012




תק 37840-03/12 אוריין קנטי, אורי אור נ' חיה לאה וולך שיין








בית משפט לתביעות קטנות ברחובות



ת"ק 37840-03-12 קנטי ואח' נ' וולך שיין





10/12/2012



בפני

כב' השופט בדימוס
גדעון ברק


התובעים

1
.
אוריין קנטי

2
.
אורי אור


נגד


הנתבעת

חיה לאה וולך שיין




פסק דין


1.
א.
התובעים קבעו את יום חתונתם ליום 8.7.11 ולצורך כך, התקשרו התובעים עם הנתבעת בהסכם על קיום האירוע בחצר ביתה הפרטי של הנתבעת והמחיר המוסכם עבור שכירת המקום וקיום האירוע היה 12,500 ₪.

התובעים שילמו מקדמה בסך של 4,000 ₪, אשר הוחזרו לתובעים על ידי הנתבעת בעקבות ביטול האירוע.

לטענת התובעים, הודיעה להם הנתבעת – 5 ימים לפני מועד האירוע, שהמקום בו היה צריך להתקיים האירוע קיבל צו סגירה מהמועצה ובשל כך, לא יכלו התובעים כבר לקיים את האירוע במקום שהזמינו, קרי בית התובעת.

מאחר וכתוצאה מביטול האירוע במקום שנקבע עם הנתבעת, נגרמו לתובעים נזקים כספיים וגם עוגמת נפש בסכום של 43,715 ₪, החליטו התובעים להקטין את סכום הנזק לסך של 31,900 ₪ על מנת שתהא להם האפשרות להגיש תביעה זו במסגרת סמכותו של בית משפט זה.


ב.
א)
סכומי הנזק כוללים את פרטי הנזק הבאים: הפרש בגין תאורה וסאונד סך של 6,500 ₪, הפרש בגין שכירות המקום בסך 3,500 ₪, הפרש בגין גנרטור בסך 980 ₪, הפרש בגין ריהוט בסך 547 ₪, הפרש בגין שירותים כימיים בסך 2,668 ₪, שכירות רכב ודלק בסך 900 ₪, עלות ימי עבודה בסך של 4,000 ₪ בתוספת מע"מ בסך של 640 ₪, עוגמת נפש בסך 20,000 ₪, הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד 3,000 ₪ בתוספת מע"מ בסך של 480 ₪ והוצאות משפט נוספות בסך 500 ₪.



ב)
בגוף התביעה מפרטים התובעים את רכיבי הנזק ואת הסכומים הנ"ל.

2.
בכתב ההגנה, שהגישה הנתבעת, מבקשת היא לדחות את תביעת התובעים, תוך העלאת הטענות העיקריות הבאות:


א.
הנתבעת לא הטעתה את התובעים, משום שבעת שהגיעו התובעים אל הנתבעת ובטרם ההתקשרות ביניהם, הודיעה הנתבעת לתובעים, שאין לה רישיון עסק וגם הודיעה שיש לה בעיות עם השכנים, אבל אם המוסיקה לא תהא רועשת – מקווה הנתבעת שלא תהא בעיה.

לאחר אותה שיחה ובאחד המפגשים, שילמו התובעים סך של 4,000 ₪ על חשבון, דא עקא ביום 30.6.11 בשעות הערב הגיעו 2 שוטרים לבית הנתבעת כשצו סגירה בידם, שניתן על ידי המועצה ושנקבע למשך 30 ימים.


ב.
מאז קבלת הצו, החלה הנתבעת לדאוג לתובעים וניסתה למצוא להם פתרון מהיר בכפר הנגיד, אך התובעים בחרו למצוא מקום אחר, למרות שכבר הייתה פגישה משותפת בכפר הנגיד.


ג.
בהתייחס לעובדות כתב התביעה, משיבה הנתבעת על כל אחד מפריטי הנזק הנתבעים על ידי התובעים ואף מפרטת את קשיי הפרנסה, אשר גרמו לה להעמיד את חצר ביתה לאירועים.

3.
השאלות העולות מטענות הצדדים והצריכות הכרעה, הם, האם הוכיחו התובעים, שבעת ההתקשרות לקיומו של האירוע, ידעו התובעים שלמקום אותו בחרו כמקום לאירוע החתונה שלהם, היה היתר לניהול אירועים כגון דא, האם ידעה התובעת או יכלה לדעת, שעד למועד האירוע יינתן נגדה צו סגירת המקום והאם אי יכולת לעמוד בהסכם נבע מאירוע לא צפוי, שלנתבעת לא הייתה יכולה להיות שליטה עליו.

4.
לאחר שבחנתי את כל חומר הראיות, הכולל כתבי טענות, טענות הצדדים בבית המשפט והמסמכים שצורפו לכתבי הטענות ולאחר ששקלתי חומר ראיות זה, הנני
מחליט כדלקמן:


א.
א)
אני מאמין לנתבעת, שבעת הפגישה ובטרם ההתקשרות, הודיעה הנתבעת לתובעים על כך, שאין לנתבעת רישיון לערוך אירועים בחצר ביתה, מסוג האירוע אותו ביקשו התובעים לערוך, שכן עדות זו נתמכת גם בעדותו של מר שי דהן – איש הסאונד, אשר עשה לתובעים את האירוע. (להלן:"מר דהן"- ראה בעמ' 4 לפ',ש' 13- 14).

אין להוציא מכלל אפשרות, שמקום זה משך את התובעים משני טעמים: ראשית, המחיר הנמוך לעומת מחיר שהיו משלמים לאולם חתונות ושנית, ייתכן שגם מראה המקום מצא חן בעיניהם.

לכן, לאור הנאמר באותה פגישה, לקחו גם התובעים עליהם את הסיכון לתוצאות שהתרחשו לאחר מכן.


ב)
מעצם העובדה, שהנתבעת הודיעה לתובעים, שאין לה רישיון עסק ועל כך שיש לה בעיות עם השכנים, הרי שאין ספק שהנתבעת הייתה מודעת לכך, שיש סיכון מסוים במסירת חצר ביתה לביצוע אירועים ועובדה היא, שאותו סיכון בא לידי ביטוי בצו סגירה.

לכן, גם אם רצתה הנתבעת להיטיב את מצבה הכספי – אין היא יכולה לפעול בניגוד לחוק ולנהל במקום עסק (אירועים) ללא רישיון.

לכן, בעצם עצימת עיניים מצד הנתבעת, יש משום תרומה לא מבוטלת לביטול האירוע לאור הוצאת צו הסגירה.


ג)
עם זאת יש גם לציין, שהתובעים לא הוכיחו, שבעת שסוכם על השכרת המקום ידעה הנתבעת או הייתה צריכה לדעת שיוצא צו סגירה על המקום – דווקא מספר ימים לפני האירוע המוזמן.

מכל מקום, אם קיימת אחריות לביטול האירוע בנסיבות שבוטל, הרי שאין מקום להטיל האחריות רק על הנתבעת אלא שגם התובעים היו צריכים לדרוש ולשאול ולהיכנס לפרטים, האם באמת ניתן לשכור המקום מבלי שתהיינה בעיות עתידיות והאם בכלל הייתה רשאית הנתבעת להשכיר המקום לשם עריכת אירועים.

לכן, כאשר עסקינן באירועים בלתי צפויים, אזי ניתן לומר, ששני הצדדים לקחו עליהם את הסיכון ואין להטילו במלואו על הנתבעת.


ב.
א)
סעיף 18 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 עניינו בפטור בשל אונס או סיכול חוזה וכך קובע סעיף זה:
(א) הייתה הפרת החוזה תוצאה מנסיבות שהמפר, בעת כריתת החוזה, לא ידע ולא
היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש ולא יכול היה למנען וקיום החוזה באותן נסיבות הוא בלתי אפשרי או


שונה באופן יסודי ממה שהוסכם עליו בין הצדדים, לא תהיה ההפרה עילה לאכיפת החוזה שהופר או לפיצויים;


(ב) במקרים האמורים בסעיף קטן (א) רשאי בית המשפט, בין אם בוטל החוזה ובין אם לאו, לחייב כל צד להשיב לצד השני מה שקיבל על פי החוזה או, על פי בחירה כאמור בסעיף 9, לשלם לו את שוויו ולחייב את המפר בשיפוי הנפגע על ההוצאות הסבירות שהוציא ועל ההתחייבויות שהתחייב בהן באופן סביר לשם קיום החוזה, והכל אם נראה לבית המשפט צודק לעשות כן בנסיבות העניין ובמידה שנראה לו."


ב)
כפי שעולה מהעובדות שהובאו בפני
, אכן השיבה הנתבעת לתובעים את סכום המקדמה בסך של 4,000 ₪ ועתה נשאלת השאלה, האם יש מקום עדיין לשפות את התובעים על ההוצאות הסבירות שהוציאו לאור המעבר ממקום למקום על מנת לקיים את האירוע שתוכנן מראש.


ג.
א)
כב' השופט אנגלרד קבע בעניין זה, ש:"קיימת קירבה רעיונית גדולה בין עקרון הסיכול בנסיבות של שינוי מהותי בתשתית החוזית לבין הדרישה לתום לב בביצוע החוזה...מתקשר העומד על ביצוע דווקני של החוזה על אף השינוי המהותי שחל בו בשל נסיבות חיצוניות – מתקשר כזה אינו נוהג בתום לב". (ראה ע"א 6328/97 רגב נ' משרד הביטחון, פ"ד נד(5) 506, בעמ' 517).


ב)
סעיף 18 הנ"ל נועד לפטור את המפר מן החובה לקיים את החוזה שסוכל או לשלם פיצויים לצד הנפגע והסעיף גם מסמיך את בית המשפט לחייב את המפר לשפות את הנפגע על הוצאותיו והתחייבויותיו הסבירות בקיום החוזה.


ד.
לאור השינוי המהותי, אין לומר שהתובעים פעלו בחוסר תום לב, יען כי הם לא עמדו על קיום דווקני של ההסכם, אלא חיפשו חלופה אחרת על מנת לקיים האירוע במועד שנבחר על ידם ושכבר היה ידוע למוזמנים והכירו בשינוי הנסיבות, אך הנתבעת – אפילו רצתה לקיים את החוזה- לא יכלה לעשות זאת עקב צו הסגירה שהוצא נגד המקום בו אמור היה להתקיים האירוע.



ה.
לכן, אין גם מקום להטיל על הנתבעת, שנקלעה למציאות חדשה, בשיפוי התובעים במלוא הנזקים שנגרמו להם בעקבות אי יכולת לממש את ההסכם, שבסופו של יום, אי יכולת לקיים את ההסכם לא הייתה בשליטתה ובאחריותה של הנתבעת.

5.
א.
למעשה, ניתן לומר, שהנתבעת עשתה שימוש חורג בחצרה, כאשר החליטה להשכיר המקום לאירועים שונים על מנת שיהווה עבורה מקור פרנסה, לכן, לא בכדי הוצא צו הסגירה.

בהסתמך על סעיף 18 לחוק הנ"ל ולאור העובדה, שהנתבעת
הייתה מודעת מלכתחילה, שאין לה רישיון לעסק ושיש לה בעיות עם השכנים ובכל זאת על מנת לקדם את מקור פרנסתה, החליטה להתעלם משתי עובדות עיקריות אלו, אין לי ספק, שלתובעים נגרמה עוגמת נפש ובשל כך על הנתבעת לפצותם.


ב.
לאחר שבנחתי את נסיבות המקרה, הגעתי למסקנה, שאין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את ההוצאות הנוספות, כפי שפורטו בכתב התביעה – זאת משלושה טעמים:

ראשית, התובעים לא הוכיחו שלא הייתה דרך אחרת להקטין את ההוצאות במקום להגדיל אותן ולעשות מלאכה קלה ולתבוע את הפרשי הסכומים מהנתבעת.

במקרה זה, על הטוען לנזקים, עליו להוכיח לבית המשפט שעשה ככל האפשר להקטין את הנזקים ולא להגדילם ואין תובע יכול להגדיל, כך סתם, נזקים על חשבון הנתבעת.

שנית, התובעים לא הוכיחו ששכירת הרכב נועדה אך ורק משינויי האירוע ולא הוכיחו, שלא היו שוכרים רכב אם האירוע היה מתקיים בחצר הנתבעת. האירוע אירע ביום 8.7.11 והתובעים כלל לא הוכיחו מדוע שכירת רכב עד יום 13.7.11 צריך להיות על חשבון הנתבעת.

כך גם בשאלה הוצאות הדלק, אין מקום לחייב הנתבעת לשלם עבור דלק, שלא הוכח שהוצאה זו הייתה אך ורק בשל שינויי המקום.

זאת ועוד, התובעים תובעים סך של 6,500 ₪ עבור הפרש בגין תאורה וסאונד, אך בעניין זה מקבל אנוכי את טענת הנתבעת ואת טענתו של מר דהן, אשר העיד מטעם הנתבעת, שעניין התאורה והסאונד נתון לבחירתו של המזמין והזמנה זו כרוכה בסכומים שונים ואם התובעים ביקשו "לשפר" או "לשדרג" התאורה והסאונד – מדוע יש לגבות הפרש זה מהנתבעת?




מר דהן, אשר בסופו של יום עשה להם את האירוע במקום החדש, מעיד בבית המשפט שאפשר לעשות תאורה בסכום של 1,500 ₪ אך גם אפשר לעשות בסכום של 10,000 ₪. (עמ' 4 לפ',ש' 13- 16).

גם באשר לתשלום הנתבע על ידי התובעים על הפרש בגין הגנרטור, מקבל אנוכי את טענת הנתבעת, שאין מקום לחייב אותה בהפרש זה, כאשר המקום ללא גנרטור נבחר על ידי התובעים וכך נבחר גם המקום על ידי התובעים, שאין בו שירותים והיו צריכים לדאוג לשירותים כימיים.

כך גם אין לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים עבור הפרש הסכום לשכירת המקום, כאשר בחירת המקום וכל הקשור לאותו מקום – ריהוט, גנרטור, שירותים כימיים וכד' נובעים מעצם בחירת המקום, שלנתבעת לא היה כל חלק בכך.

אמנם, אין להוציא מכלל אפשרות שהזמן דחק והתובעים החליטו לקחת מקום, אשר נזדמן להם באפשרות הראשונה והקרובה, אך לא הוכח בפני
, שמה שנבחר על ידי התובעים הייתה האופציה היחידה שעמדה לרשותם באותה עת.

שלישית, על מנת להוכיח את עלות ימי עבודה בסך של 4,640 ₪ (כולל מע"מ) צרפו התובעים תעודות עוסק מורשה, שכמובן אין בתעודות אלו כדי להוכיח את שכרם של התובעים או את הפסד שכרם ומעבר לכך, התובעים לא הוכיחו הפסד שכר מעבר לאותם ימים שהיו צריכים ממילא להשקיע לקיום האירוע בחצר הנתבעת.
הסכום הנ"ל נכתב כך כסכום סתמי, בלתי מוכח ולו לכאורה.

התובעים גם לא צרפו חשבונית ו/או קבלה על ההוצאות ששילמו לעו"ד.

6.
א.
סוף דבר, לאור הנימוקים שפורטו בהרחבה ב

פסק דין
זה, אין אני נעתר לתביעת התובעים בכל הנוגע להפרשי ההוצאות, אך עם זאת, אין לי ספק, שגם אם קבעתי לעיל את הסיכון שהתובעים לקחו על עצמם בבחירת מקום שלא נבדק אם בכלל הנתבעת רשאית לעשות שימוש במקום זה כמקום לביצוע אירועים, הרי שאחריותה של הנתבעת להשכרת אותו מקום, היא גבוהה יותר מזו של התובעים – זאת משום שהנתבעת מודה שהייתה מודעת לכך שאין לה רישיון לעסק ושהשכנים מתנגדים לקיום אירועים באותו מקום ואין להוציא מכלל אפשרות, ששימוש חורג שנעשה באותו מקום אשר שימש את הנתבעת כמקור הכנסה – ללא היתר- ניתן גם צו סגירה, אשר הביא – בסופו של יום- את התובעים להגיש תביעה זו.


ב.
לאחר שבחנתי את כל העובדות ואת נסיבות המקרה ולאור הקביעות הנ"ל ולאור העובדה, שהנתבעת השיבה לתובעים את סכום המקדמה, אני מחליט שעל הנתבעת לשפות את התובעים על עוגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהלות הנתבעת


ובהסתמך על סעיף 18 לחוק הנ"ל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים פיצוי בסך של 4,000 ₪ - סכום הנראה לבית המשפט כסכום סביר ומדתי התואם את כל נסיבות המקרה.


הסך הנ"ל יישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום הגשת התביעה – 21.3.12- ועד התשלום בפועל.

למעט הסך הנ"ל – אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

לכ"א מהצדדים הזכות להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 ימים.

ניתן היום 10.12.12 (כו' בכסלו התשע"ג) בהיעדר הצדדים והמזכירות תעביר העתק פסק הדין לכ"א מהצדדים.



















תק בית משפט לתביעות קטנות 37840-03/12 אוריין קנטי, אורי אור נ' חיה לאה וולך שיין (פורסם ב-ֽ 10/12/2012)