פסקי דין על עו"ד דרור יהודאי | פסקי דין על עו"ד אושר בן עזרי | פסקי דין על עו"ד דן שלם | פסקי דין על זוהר ישראל ואח' |

1079/07 פשר     19/12/2012




פשר 1079/07 עו"ד דרור יהודאי נ' עו"ד אושר בן עזרי, עו"ד דן שלם, זוהר ישראל ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



פש"ר 1079-07
בש"א 9073/09





בפני

כב' השופטת ורדה אלשיך
– סגנית נשיאה


המבקש:

עו"ד דרור יהודאי
, כנאמן בפש"ר


נגד

המשיבים
:
1. אושר בן עזרי
, עו"ד
2. דן שלם
, עו"ד
3. זוהר ישראל
4. יורם פלץ, עו"ד
5. יונה בן דוד
6. אסתר בן דוד
7. אימיק לוי, עו"ד
8. דורית ישראל
9. הכונס הרשמי


החלטה


המחלוקת המונחת בפני
, עניינה תשלומים שונים שביצע חייב חדל פרעון, לאחר שכבר ניתן כנגדו פסק-הבורר אשר הביא לקריסתו הכלכלית, וזמן קצר יחסית טרם צו הכינוס שניתן כנגדו.
הנאמן בפשיטת רגל (להלן: הנאמן), הגיש בקשה אחת כללית, המכוונת כנגד לא פחות מ-8 משיבים שונים, מהם קרובי משפחתו של החייב, ומהם פרקליטים אשר העניקו לחייב שירותים משפטיים. חלק
בעניין הבוררות נשוא הקריסה, וחלק בעניינים אחרים, כולל ענייני מעמד אישי.
עניין לנו למעשה במספר פרשיות עובדתיות שונות בתכלית (אף הנאמן אינו טוען כי מדובר באותה עסקה, אלא במספר מעשים שונים של החייב ומקורביו, אשר את כולם הוא מפרש כנסיון להברחת נכסים), הרי שהנאמן כולל את כולל, לפרשנותו, כמקרים הנופלים תחת סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל, שעניינו העדפת נושים אסורה (ולא בהכרח אגב יסוד נפשי של מרמה, חרף כותרת הסעיף). לשיטת הנאמן, המתבטאת היטב בטיעוניו ובניסוחים הקשים בהם הוא נוקט כלפי המשיבים, עניין לנו בחייב אשר גמר אומר לסכל את פסק הבורר על-ידי העברת נכסיו למקורבים או למצער לנושים אשר הוא "חפץ ביקרם", ובוודאי מעדיף אותם על-פני שותפו לשעבר, שהתדיין נגדו במסגרת הבוררות וזכה כנגדו בפסק-הבורר אשר הפך את החייב עצמו לחדל פרעון.
1.
טרם אגש לגופו של עניין, מן הראוי להעיר שתי הערות: האחת טכנית לכאורה, אולם בעלת השלכה על מהלך ההתדיינות, והאחרת מהותית.
א.
ראשית: כפי שמעיר כונס הנכסים הרשמי, ובצדק, הרי בנסיבות המקרה ראוי היה, כי מקום בו מדובר בפרשיות עובדתיות שונות, תוגש בקשה נפרדת עבור כל העדפה והעדפה לכאורית. אף אם אלך ,לצורך הדיון, לשיטת הנאמן, ואקבל את העובדה כי עסקינן בחייב שגמר אומר לסכל את פסק הבורר באמצעות פיזור נכסיו בין נושים מקורבים שונים, אין בכך בכדי לשנות נקודה זו. זאת, גם ,ובעיקר, נוכח העובדה כי אף מקום בו מוכח (ואף אם למעלה מכל מחלוקת) הלך נפש או "מחשבה פסולה" מסוג זה אצל החייב, הרי שאין בכך כדי להפוך כל תשלום ותשלום שהוא מבצע, אף ערב צו הכינוס, להעדפה פסולה. זאת, באשר לסעיף 98 דרישות נוספות, וחשוב מכך, אין הוא חל באורח אוטומטי על כל תשלום שמשלם החייב באותם שלושה חודשים שטרם קריסתו.
יוצא, כי הנאמן, בערבבו כמה וכמה פרשיות שונות באותה בקשה, הקשה במידה רבה על עצמו, ובמידה רבה גרר את עצמו, במו-ידיו, לטענות גורפות וכלליות מדי. טענות שאמנם מטיבות לתאר את התרשמותו מן החייב ומקורביו, אלא שקשה שלא לתהות, עד כמה הגיעו על חשבון טיעונים ספציפיים, קונקרטיים ונדרשים בהרבה, שהיו נדרשים, בנפרד, בעניינו של כל משיב ומשיב. זאת, בעיקר בכל הנוגע למשיבים שהינם עורכי דין ש"ההעדפה" שזכו לה, היתה תשלום בין יצוג משפטי שאין ספק שניתן.
ב.
שנית: טיעון ששב וחוזר אצל מספר משיבים, ואין לשעות לו, עוסק בנסיון מלאכותי, לטעמי, לצמצם (ובמידה רבה להפוך לאות מתה) את טווח הזמנים בו עשוי לחול סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל.

במה אמורים דברים? סעיף 98 חל, לפי לשונו המפורשת, על שלושת החודשים שטרם תחילת הליך פשיטת הרגל. זאת, כאשר הדבר מפורש, באורח טבעי, כמועד מעשה פשיטת הרגל או הגשת הבקשה לצו הכינוס, אשר התקבלה בסופו של יום ובגינה הפך החייב בסופו של יום לפושט רגל.
קביעה זו הינה ברורה, וטעמה מהותי ופשוט גם יחד: המחוקק, אשר ביקש להחיל את הדין המיוחד של בטלות העדפות על התקופה של ערב הקריסה, נקט בראיה מהותית של הליך חדלות הפרעון, ו"סימן" את את התקופה ה"מסוכנת" והמועדפת למעשי העדפה פסולים, כתקופה שבה כבר תלוי ועומד כנגד החייב הליך חדלות פרעון, אולם טרם ניתן צו הכינוס עצמו. תקופה זו, היא-היא התקופה בה לחייבים רבים הן מוטיבציה והן יכולת לנסות לסכל את הצו התלוי ועומד.
ספק גדול בעיני, אם ניתן לשנות באורח מלאכותי מועד זה, אך ורק בטענה כי "צו פשיטת הרגל ניתן בעילה שונה מזו עליה הושתה הבקשה לצו כינוס", ואזי לכאורה יש לחשב את סעיף 98 כחל שלושה חודשים טרם מתן צו פשיטת הרגל.

ראשית: פרשנות כזו הופכת את סעיף 98 לאות מתה באותם מקרים; זאת באשר באותם שלושה חודשים, ממילא מצוי החייב תחת צו כינוס, נכסיו מוקנים במידה רבה לבעל התפקיד, ואין הוא יכול ליטול התחייבויות ולבצע העברות אלא באישורו של האחרון. זאת, כאשר דווקא החודשים שטרם צו הכינוס, הם-הם
המועדים למיני העברות ומחטפים אסורים.
שנית; יש לנקוט זהירות רבה בטענה כי צו פשיטת הרגל ניתן "בעילה אחרת" מצו הכינוס, קל וחומר ממעשה פשיטת הרגל בגינו הוגשה הבקשה במקור. זאת, באשר בפועל, שתי ההחלטות נסבות על עניינים שונים. הדיון בצו הכינוס, עניינו בדרך-כלל הוכחת חדלות פרעון לכאורית או קיומה של חזקת חדלות פרעון כלפי החייב; זאת, בין אם מדובר בהתראת פשיטת רגל שלא שולמה, ומקימה חזקה חלוטה של חדלות פרעון, ובין אם מדובר בהברחת נכסים, היוצרת במידה רבה את אותה חזקה בדרך אחרת. צו פשיטת רגל, לעומת זאת, ניתן לאחר שנערכה אספת נושים, והנקודה הדומיננטית שנידונה והופכת ל"עילה" ליתן אותו, אינה השאלה האם החייב חדל פרעון אם לאו (שכן ברוב רובם של המקרים, כבר הוכח שהוא חדל פרעון לעילא ולעילא, והדבר אך התחזק נוכח הגשת תביעות החוב), אלא מהי הדרך המשפטית המיטבית לקדם את התיק ולמקסם את התועלת לנושים, זאת תוך שמיעה והתחשבות ברצונם שלהם.
יוצא, כי לא אחת ניתן למצוא "הבדל" בין ההנמקות והטיעונים בעת הדיון בצו הכינוס, שלובש בדרך-כלל צורה של עימות משפטי "קלאסי" יותר בין החייב למבקש הצו, לבין ההנמקות והטיעונים בעת מתן צו פשיטת הרגל, שלובשים לא פעם אופי טכני ופשוט בהרבה – של דיווח תוצאות אספת הנושים לבית המשפט, ונטיה מצידו, בדרך-כלל, לכבד את רצונם ולהתחשב בהמלצותיו של כונס הנכסים הרשמי. זאת, מתוך נקודת מוצא כי הנושים ובעל התפקיד מוסמכים לנהל את התיק לפי העדפותיהם – בין אם הם חותרים לנסות להגיע להסדר עם החייב, ובין אם הם חותרים לנסות ולגלות את נכסיו בהליך של פשיטת רגל.

2.
עיינתי עיין-היטב בפסק-דינו של בית המשפט העליון בעניין זיוה לוין, עליו מנסים המשיבים בחלקם לבסס את טענתם, וספק גדול בעיני האם ניתן ללמוד מאותן נסיבות מיוחדות שנידונו באותו עניין (למצער, בכל הנוגע לשלבים בהליך פשיטת הרגל דשם) גזירה שווה לענייננו אנו; ובוודאי שלא ניתן להסיק משמעות כה מרחיקת לכת, אשר תהפוך במקרים רבים את סעיף 98 לאות מתה (קרי, חל אך ורק בתקופה שבה ממילא כבר הושת על החייב צו כינוס).
ראשית: שם דובר על מצב בו צו הכינוס וצו פשיטת הרגל ניתנו בבת-אחת, מהלך שכיום הינו נדיר ביותר; יוצא, כי בפרשת זיוה לוין ממילא לא התכוון בית המשפט העליון להכשיר מצב, שיאפשר לחייב טרם הדיון בצו הכינוס "חסינות" מפני הפעלת סעיף 98; נהפוך הוא.

שנית: באותו מקרה דובר על מצב דברים מיוחד, בו לא הוברר לבית המשפט העליון בגין איזה מעשה פשיטת רגל הוכרז החייב פושט רגל.
די בכך, בכדי לאבחן לחלוטין את עניינו מפרשת לוין.
3.
זאת ועוד; אין ספק, לשיטתי, כי ראוי לאחוז, בכל הנוגע לפרשנות ה"עילה" בגינה הפך החייב פושט רגל (ולמעשה, הפך חדל פרעון במובנו המהותי של מושג זה), במבחנים מהותיים המתייחסים הן למיקום על "ציר הזמן" של אותו שילוב בין אינטרס לבין יכולת להבריח נכסים; והן למושכלות של התנהלותם של תיקי פשיטת רגל בחיי המעשה, להבדיל מאשר בתיאוריות או בדרך בה התנהלו בתקופה בה התקין המחוקק המנדטורי את הפקודה עצמה.
בחיי המעשה:
כאשר ניתן כנגד החייב פסק-דין או פסק-בורר על סכום נכבד, שאין הוא פורעו ולמעשה אין הוא יכול לפורעו, הרי שממצב יסודי זו "מסתעפות" אפשרויות שונות, אשר מובילות כולן בסופו של יום לאותה תוצאה –
מתן צו כינוס לחייב, ומאוחר יותר הכרזתו כפושט רגל. לעיתים, משתמש הנושה (ודרך זו ראוי להעדיף) בפסק-הדין בכדי "לנפק" התראת פשיטת רגל, ואילו הבקשה לצו כינוס נשענת על אי עמידה בהתראה זו. לעיתים, מבצע החייב מעשים הנראים לנושה כהברחת נכסים, לאחר ובקשור לאותו פסק-דין, ואי לכך ממהר הנושה להגיש בקשה לצו כינוס על בסיס אותם מעשים נטענים.
4.
אלא מאי? במקרים כאלו, הרי שבחיי המעשה לא אחת מגיעים הצדדים לבית המשפט, כאשר כבר ברור אליבא דכולי עלמא כי החייב חדל פרעון, וגורלו מניה וביה "לזכות" בצו כינוס, ואין נפקא מינה מה תהא העילה הפורמלית לכך. חרף זאת, עומד החייב ומכחיש בתוקף את ההאשמות בהברחת נכסים. במצב דברים זה, נוטים הצדדים והערכאה הדיונית, לא אחת, לייתר הליך מסורבל של הוכחות ושמיעת ראיות בסוגיה עובדתית, לעיתים מורכבת, שבפועל כבר אינה דורשת הכרעה, באשר ממילא ברור לכל הצדדים, לרבות החייב, כי הוא מצוי בחדלות פרעון ודינו להכנס – מניה וביה, מעילה זו או מעילה אחרת, אל "תחת כנפיו" של הליך פשיטת הרגל. אלא, שקיצור דרך דיוני זה, שבא לטובתם ובכדי לחסוך מזמנם של כל הצדדים ובית המשפט גם יחד, ולהמנע מהליכי סרק פורמליים, אין משמעו אבחון מלאכותי בין מעשה פשיטת הרגל הנטען, לבין מתן צו הכינוס. כך או אחרת, הרי שאותו פסק-דין או פסק-בורר, המהווה את "ראשית פרשת הקריסה", היווה באותם מקרים את המניע הדומיננטי הן למעשה הברחת הנכסים הנטען, והן לקריסת החייב ולהבאתו בסופו של יום למצב שבו – בלא שיודה במעשים אסורים – הוא מסכים למתן צו הכינוס. כל אחת מחוליות אלו, בין אם הוכחה "רשמית" ובין אם הוסכם בין הצדדים להגיע לצו כינוס בלא להסכים עליה, הינה במקרים אלו חלק מאותו הדבר עצמו. זאת, להבדיל ממצב בו נטען מעשה פשיטת רגל הקשור לפרשיית הסבתכות פלונית, ובסופו של יום ניתן צו כינוס בגין פרשיה שונה לחלוטין, ובדרך-כלל בשל דרישתו של נושה אחר. יוצא, כי מן הראוי להמנע מגישה פורמלית מדי, המחמיצה לא אחת את המהות של קריסה והליכי חדלות פרעון, ואף עשויה ליתן לחייב ולמקורביו "להנות מן ההפקר" ולזכות בחסינות בדיעבד למעשי העדפה שהוכחו לגביהם כל התנאים נשוא סעיף 98 – זולת העובדה, כי הצדדים הסכימו להסכים על המובן מאליו בעת הדיון בצו הכינוס, תוך ויתור על דיון הוכחות שהפך מניה וביה חסר משמעות.

כך או כך, הרי שנסיבות העניין שונות מן האמור בפרשת זיוה לוין, ויוצא כי דינה של טענת הסף להדחות.
5.
בנפול טענה זו, יוצא כי דין הבקשה בעניינו של משיב 3 להתקבל, וזאת אף אם אקבל את כל הפרטים נשוא גרסתו העובדתית, על אף שזו לא נתמכה בתצהיר כדין. נקל לראות, כי התשלום שהועבר לו, ככל הנראה שבועות ספורים טרם מתן צו הכינוס, היה "החזר הלוואה" שהעניק להוריו שנים מספר קודם לכן. בלא צורך להאריך בכך, כי אף לגבי עצם הגרסה כי הבן הצעיר הלווה להוריו כספים כפי שנטען, ישנו יותר משמץ ספק, והדבר לא גובה כאמור בתצהיר כדין. אף אם הדבר נכון, הרי לשיטתי הוכח היטב, למצער ברמה של מאזן ההסתברות האזרחי, כי מדובר בהחזר חוב (להבדיל מתשלום במהלך עסקים רגיל), לגורם מקורב ביותר לחייב, אשר אין ספק כי ידע על הסתבכותו הכלכלית; זאת, בנסיבות מהן עולה, כמעט בוודאות, כי הדיון ההולך וקרב בצו הכינוס לא יאפשר את השבת הסכום בעתיד.
אין כל צורך להכביר מילים, כי ככל שעסקינן בהעדפה, אין הדין דורש כי יהיה מדובר בעסקה פיקטיבית (שהרי זו בטלה לפי הדין הכללי, בלא צורך בדין המיוחד של סעיף 98 לפקודה); כמו כן, אין הדין מציב דרישה בלתי ריאלית של "מצלמה" דמיונית, שתתעד את מחשבות החייב מזה ומושא ההעדפה מזה בכל רגע נתון. יוצא, כי את כוונת ההעדפה ניתן אף ניתן ללמוד מן הנסיבות, כולל טיב התשלום שבוצע, עיתויו וקרבת הצדדים. לשיטתי – והתחזקתי בדעתי זו נוכח גרסאותיו ה"רזות" והעמומות של בן החייב, הרי שבכל האמור במשיב 3, הדברים הוכחו אף הוכחו, קרי: נסיבות המקרה מלמדות על כוונת העדפה, במובן זה שהחייב הזדרז להשיב "חוב" נטען כלפי בנו, שנוצר שנים קודם לכן אך לא נפרע קודם, וזאת כאשר "חרב הכינוס" כבר מונפת באורח מוחשי מעל לראשו.
6.
שונים פני הדברים, לשיטתי, בכל הנוגע למשיבים 1, 2, 4 ו-7, שהם עורכי דין אשר זכו לתשלומים בגין יצוג ופעולות משפטיות, שנעשו, או למצער הסתיימו סמוך למועד התשלום. בעניין זה, ובלא צורך להתייחס לעובדה כי אחד מאותם משיבים זכה לתשלום לא מהחייב, אלא ממקורבי החייב, הרי שבפני
הנאמן עומד מכשול קשה עד מאד, וזאת נוכח האבחנה שמבצע הדין בין תשלום חובות עבר, שם ניתן להעדיף או לשעות לאילוץ שמפעיל נושה, לבין תשלומים שוטפים (לעניין זה, ראה בין היתר).

לעניין זה, אין לי אלא לחזור על שנאמר לא אחת, הן בפרשת ריקמור ואף בידי בית המשפט העליון בפרשת לוין שכבר אוזכרה לעיל, כי סעיף 98 אינו מהווה הקדמה דה-פקטו של צו פשיטת הרגל, באורח אשר שולל את כושרו של החייב לבצע פעולות כספיות בשלושת החודשים ערב צו הכינוס. זאת, אף אם בעקיפין, באמצעות החלת כלל בטלות גורף מדי על תשלומים ששילם. עניין לנו בסעיף, אשר מאפשר לבטל בדיעבד תשלומי חובות המהווים עיוות של סדרי הקדימה, וזאת מתוך אינטרס של החייב להעדיף אחד הנושים, בעיקר אך לא רק קרובי משפחה, או מתוך אילוץ של נושה האוחז בעמדת כוח משמעותית (בין אם באורח פיזי ממש, כגון חשש פיזי של החייב מאנשי 'שוק אפור', ובין אם באורח כלכלי, כגון ספק עיקרי המאיים לשתק את עסקי החייב ולהפוך את קריסתו לוודאית, ראה פש"ר ת"א 1149/03 בש"א 20041 טישמן נ' טיבול ויל.
7.
אלא, שהרחבת יכולת הביטול מתשלומי חובות לתשלומים שוטפים, היתה מאיינת דה-פקטו את יכולתו של החייב לתפקד ערב צו הכינוס, והיתה מביאה עד-מהרה למצב דברים לא רצוי ולא ראוי, כי עצם הגשתה של בקשת כינוס כנגד חייב – גם אם באורח לא מוצדק ומקום בו החייב אינו חדל פרעון – תהפך כמעט בהכרח ל"נבואה המגשימה את עצמה". זאת, באשר איש לא יאבה לספק שירותים לחייב כזה, נוכח הסכנה המוחשית להתבע להשיב תשלומים שוטפים שקיבל כדין.
אוסיף ואעיר;
אין די בטענה כי החייב נוהג, אף אם במכוון, פזרנות בכספיו על רקע צו הכינוס המתקרב, בכדי להביא מכוח זאת בלבד לבטלות תשלומים שוטפים ששילם עבור שירותים שקיבל, להבדיל מפרעון חובות עבר. טול למשל מצב, בו חייב היודע כי קרב המועד בו יושת עליו צו כינוס, מתחיל לפקוד בדרך קבע מסעדות יקרות, שם הוא מזמין 'מכל הבא ליד'; האם די בכך, בכדי לחייב את בעל המסעדה להשיב תשלום שוטף שקיבל, כמקובל באותו משלח יד, בסיומה של כל ארוחה וארוחה? אכן; במקרים קיצוניים של פזרנות הנחשדת כמכוונת, או חורגת מכל סבירות, יתכן ויושתו על החייב סעדים זמניים, כגון צוי איסור דיספוזיציה נכסים ובמקרים קיצוניים אף סעד של כינוס זמני (וכמו כן, הדבר יכול, מאוחר יותר, ליפול לגדר הנסיבות המסייגות מתן הפטר); אולם מכאן ועד חיוב מקבל התשלום במהלך עסקים שוטף להשיב את מה שקיבל, רב הדרך.

8.
מושכלה זו, היפה לעניין ספקים ונותני שירות אחרים, מתחזקת כפל-כפליים כאשר עסקינן בתשלום שוטף לפרקליטים. דין כזה יכול היה לגרום לכך כי חייבים יתקשו מאד לזכות ביצוג משפטי; ומכאן ועד ניצול לרעה של ההליכים בידי נושים מעוניינים, המסוכסכים עם החייב ומעוניינים למוטטו פיננסית, קצרה עד מאד הדרך.
יוצא, כי במלוא הכבוד הראוי, הרי מקום בו פרקליט מעניק לחייב שירות משפטי שוטף סמוך למועד בו שולם שכר-טרחתו, אך לעיתים נדירות מאד יטה בית המשפט של חדלות פרעון להחיל את סעיף 98, אף אם התשלום נופל לתוך תקופת שלושת החודשים הרלוונטית ערב הקריסה. צעד דרסטי כזה יתכן, למשל, מקום בו הובאו ראיות כבדות משקל לכך כי תשלום שכר-הטרחה אינו אלא כסות להעברת כספים גרידא לידי פרקליט מקורב (למשל: שולם תשלום בסך נכבד ביותר, הנראה חסר כל פרופורציה לשירות המשפטי שניתן), עד כדי כך, כי הדבר מתקרב למצב של "עסקה למראית עין", שתכליתה האמיתית הינה הברחת נכסים גרידא; להסרת ספק, אעיר כי אין בקשר ידידות, ואף בקרבת משפחה בין החייב לפרקליט כדי להוות ראיה חלוטה המספיקה לכשעצמה לקביעה כה גורפת.

אם סבור הנאמן, כי פרקליט שיתף פעולה עם החייב מעבר למותר בדין לפרקליט מייצג (ודומה כי טענותיו בעניין זה, במסגרת הבקשה הנוכחית, חורגות בהרבה מעניין תשלום שכר הטרחה שהשבתו נתבעת), יתכבד ויתבע את הפרקליט בעילה מתאימה, או יפעל לפי דיני האתיקה המקצועית; ספק בעיני, האם ועד כמה יכול סעיף 98 לפקודת פשיטת הרגל לשמש 'תחליף' למי מאלו, וזאת בלשון המעטה.
9.
די אם אקבע, בענייננו,
כי מצב דברים קיצוני שכזה (קרי, תשלום בגין יצוג המתקרב לכדי "עסקה למראית עין") לא הוכח, במלוא הכבוד הראוי, בנסיבות המקרה שבפני
. זאת, באשר הובהרו היטב השירותים הספציפיים שהעניק כל פרקליט מן המשיבים דנן לחייב, וכי התשלום בעד השירות נראה קרוב די הצורך למהלך עסקים שוטף. זאת, להבדיל ממצב של שירות שהסתיים זמן ארוך קודם לכן, מה שהיה הופך את התשלום המאוחר לפרעון חוב ערב צו הכינוס.
אמנם, יתכן כי המצב והממצאים היו שונים, לו היה הנאמן מתכבד ומגיש בקשה נפרדת כנגד כל אחד מהפרקליטים המשיבים, ובה היה מפרט לא רק האשמות כלליות כנגד כולם על קרבת יתר וקשר פסול למעשיו הנטענים של החייב (שקצתם חורגים בהרבה ממסכת העובדות הרלוונטית להענקה), אלא גם ובעיקר ממצאים קונקרטיים אשר ינסו להפריך את גרסתו של כל אחד מהמשיבים, לחוד. אך לא כזה הוא המצב דנן; ובמלוא הכבוד לחשדותיו של הנאמן, אין בטיעוניו הכלליים ברובם בדי להוכיח את מצב הדברים הקיצוני, הנדרש כדי לבטל תשלום הנחזה כתשלום שכר-טרחה בעת או סמוך לסיום היצוג, עניין שנופל לגדר 'תשלום שוטף', להבדיל מפרעון חוב עבר.

אי לכך, הרי דין הבקשה כנגד המשיבים 1, 2, 4 ו-7 להדחות.
10.
משהגענו לכאן, לא נותר אלא להעיר בקצרה, כי בעוד הבקשה כנגד משיבים 5 ו-6 עניינה תשלום שנעשה במסגרת עסקת מקרקעין, הרי שהעסקה כולה נתקפת בידי הנאמן ומבוקשת בטלותה במסגרת בקשה 2, שעודה תלויה ועומדת, וממתינה
לחוות-דעתו של מומחה נייטראלי מטעם בית המשפט. אי לכך, צודק כונס הנכסים הרשמי בטענתו, כי אין כל טעם ליתן הכרעה כפולה, וראוי להכריע את גורל העסקה כמכלול, על כל מה שהועבר במסגרתה, וזאת במסגרת הספציפית של בקשה מס' 2; וודאי וודאי שהדבר עדיף על הכרעה במסגרת הבעייתית ממילא של בקשה זו, שממילא הוגשה באורח כולל כנגד משיבים רבים מדי בעת ובעונה אחת.
מעבר לדרוש, ושמא בכדי לסייע לצדדים להגיע להסכמה אומר;

אכן יש ממש בטענה כי סעיף 98 אינו מכוון לחול כנגד מי ששימש "צינור" להעברת כספים בין החייב לצד ג', אף אם הוא קרוב משפחתו של החייב. כנגד "צינור" כזה ניתן, לכל היותר, להגיש בקשה מסוג אחר, בגין התנהלותו הפסולה כביכול, הא ותו לא.


מאידך גיסא, דין שונה חל מקום בו פלוני קיבל נכס מוענק או דמי-העדפה אסורה מהחייב, מכר את הנכס או השתמש בכספים בעצמו, ואגב כך "העבירם" לצד ג'. במצב דברים כזה, אף אם הנכס המקורי או הסכום המקורי אבדו, ניתן אף ניתן לחייב את המקבל להשיב לקופה שווה-ערך; וטוב יעשו המשיבים אם יקחו את האמור לעיל לתשומת ליבם.
אי לכך, הרי דין העסקאות בין החייב למשיבים 5 ו-6 יוכרע בנפרד, במסגרת בקשה 2; אין מקום ליתן הכרעה או לחייב את משיבים 5 ו-6 או את הנאמן בהוצאות במסגרת ההכרעה הנוכחית.
11.
סוף דבר; בנסיבות שתוארו לעיל, דין הבקשה כנגד משיב 3 להתקבל; דין הבקשה כנגד משיבים 1, 2, 4 ו-7 להדחות, ודין הבקשה הנוגעת למשיבים 5 ו-6 (לרבות המיוחס למשיבה 8, רעיית החייב, במסגרת זו) להידון במסגרת ההכרעה בבקשה 2.
בנסיבות המקרה, כמו גם נוכח התנהלותו במסגרת הדיון בבקשה, ישא המשיב 3 בהוצאות הנאמן ובשכר-טרחת עורך-דין בסך
50,000 ₪; מנגד, על הנאמן לשאת בהוצאות משיבים 1, 2, 4 ו-7 ובשכר-טרחת עורך-דין בסך
10,000 ₪
לטובת כל אחד מהם; כל הסכומים דלעיל ישאו הצמדה וריבית כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל.
ניתנה היום,
ו' טבת תשע"ג, 19 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.










פשר בית משפט מחוזי 1079/07 עו"ד דרור יהודאי נ' עו"ד אושר בן עזרי, עו"ד דן שלם, זוהר ישראל ואח' (פורסם ב-ֽ 19/12/2012)