פסקי דין על עדינה יעקובי | פסקי דין על דוד יעקבי ובניו | פסקי דין על רשת מלונות פתאל | פסקי דין על הפניקס חברה לביטוח |

26537/08 א     10/12/2012




א 26537/08 עדינה יעקובי, דוד יעקבי ובניו בע"מ נ' רשת מלונות פתאל בע"מ, הפניקס חברה לביטוח בע"מ








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 26537-08 עדינה יעקובי
ואח' נ' רשת מלונות פתאל בע"מ
ואח'






בפני

כב' השופט
שלמה פרידלנדר


תובעות

1
.
עדינה יעקובי

2
.
דוד יעקבי ובניו בע"מ
ע"י עו"ד דן אלדור


נגד

נתבעות
1. רשת מלונות פתאל בע"מ
2. הפניקס חברה לביטוח בע"מ
ע"י עו"ד אילן עוזיאל






פסק דין

מבוא וטענות הצדדים
1.
לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק-גוף, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין").
2.
התובעת 1 (להלן: "עדינה"), ילידת 11.5.40, טוענת כי ביום 3.11.05 החליקה על מדרגות המלון של הנתבעת 1 (להלן: "פתאל"), המבוטח בידי הנתבעת 2 (להלן: "הפניקס"), בשל רטיבות שמנונית וליקויי בטיחות. כתוצאה מן המעידה נגרמו לה כאב וסבל והוצאות. התובעת 2 (להלן: "החברה"), מעסיקתה של עדינה, המצויה בשליטת עדינה וגיסה, היטיבה את נזקיה של עדינה בכך שהמשיכה לשלם את שכרה כרגיל, חרף תקופות של אי-כושר מלא וחלקי; ולפיכך זכאית החברה לשיפוי.
3.
הנתבעות כופרות בכך שהנפילה נגרמה עקב אשם של פתאל, וכן בנזקים הנטענים.
4.
בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי רק באלו מבין הטענות והראיות שאותן ראיתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

החבות
5.
חוששני שעדינה הותירה אצלי רושם שלילי מבחינת מהימנותה. במהלך עדותה עקבתי אחר שפת-הגוף שלה ותגובותיה לשאלות. הבחנתי בסימנים חזותיים ומילוליים שמקובל לראות בהם, לעניין "אותות האמת" האמורים בסעיף 53 בפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, משום אותות של אי-אמת.
6.
להתרשמות זו מצטרפת הסתירה בין הגרסה הראשונה שמסרה עדינה למומחה מטעמה, ד"ר אלעזר אייל-ביקלס, בדבר המיקום של מעידתה; לבין גרסתה המאוחרת. כפי שציינו הנתבעות בסיכומיהן, הרישומים שערך ד"ר ביקלס בעת ביקורו במקום, בלוויית עדינה, היו מפורטים ומדויקים [חוות-דעת ראשונה שצורפה לכתב התביעה, צילום 1; נ/5]; והם מורים במפורש על המדרגה החמישית בחלק הישר של המדרגות. האפשרות שנפלה אי-הבנה בעניין זה אינה סבירה בעיניי. מסקנתי, במאזן ההסתברות האזרחי, הנה שגרסתה השנייה של עדינה, שלפיה נפלה בחלק המתעקל של המדרגות – גרסה המקנה לה טענה לפרט-התרשלות נוסף מצד פתאל – אינה אמת.
7.
גם הפער בין עדות עדינה כי לא עבדה מספר חודשים בעקבות התאונה, לבין הדיווח המנוגד לרשויות המס [פרוטוקול, עמ' 28], אינו מוסיף למהימנותה של עדינה.
8.
גם גרסתה של עדינה כאילו השתלבות בנה אמיר בעבודה בחברה הייתה קשורה סיבתית לתאונה אינה מתיישבת עם התיעוד בעניין שכרו; כפי שיפורט להלן בפרק על הנזק.
9.
גם גרסת עדינה בדבר היותן של המדרגות, עובר למעידתה, רטובות ושמנוניות – אינה מתיישבת עם עדותה, שלפיה עובר למעידתה – ירדה בבטחה במדרגות, ולא חשה בכל רטיבות, שמנוניות או חלקלקות [פרוטוקול, עמ' 24­-25].
10.
חברתה של עדינה, אביבה, שהלכה עמה על אותן מדרגות באותה שעה, העידה: "אני החזקתי את המעקה כי הכול היה שמנוני ומגעיל ופחדתי שאפול" [פרוטוקול מיום 14.10.09, עמ' 2]. לו כזה היה המצב, התובעת הייתה חשה גם-היא בבעיה עובר למעידתה. אזכיר כי אביבה העידה על מיקום המעידה בהתאם לגרסתה השנייה של עדינה, כמפורט לעיל. אני מתרשם, אפוא, כי אביבה ביקשה לסייע לחברתה, ומסרה עדות מגמתית. איני נכון לסמוך על עדות זו.
11.
עדות עדינה, בדבר היעדר תחושה חלקלקה עובר למעידה, אינה מתיישבת גם עם ה"עדות שיטה ומעשים דומים" של החברה הנוספת נטע. נטע תיארה בתצהירה כי בהתארחותה במלון, זמן קצר לפני האירוע הנדון, נתקלה בתופעה גורפת וקיצונית, הבולטת מאוד לעין, של טפטופי מי-ים-המלח בכל מקום והחלקה של אנשים בכל מקום. לפיכך התהלכה שם "כמו על קליפות ביצים". חרף זאת, נטע המליצה לעדינה בפה מלא על המלון; ולא התריעה באזני חברתה על התופעה החמורה האמורה [עדות נטע, פרוטוקול עמ' 41; עדות עדינה, פרוטוקול, עמ' 22]. גם עדותה של נטע נחזית, אפוא, כמגמתית, לצורך תמיכה בתביעת חברתה. איני מוכן לסמוך גם על עדות זו.
12.
צילומיו של המומחה מטעם הנתבעות, המהנדס רפאל גיל [עמ' 18 בחוות-דעתו], מראים כי מי שיוצא מן הספא הולך כברת-דרך עד הגיעו למפלס התחתון של המדרגות. סביר שאינסטינקטיבית יעלה העולה במדרגות בצד ימין, שהוא הצד הרחב של החלק הלולייני של המדרגות. לפי גרסתה הראשונה של עדינה, היא מעדה בחלק העליון של המדרגות, תוך כדי ירידה, צמוד לצד ימין שלה – שהוא צד שמאל של העולים מן הספא. ספק בעיניי כמה מסתברת האפשרות כי העולים מן הספא יעלו לתוככי מבואת המלון, כשהם נוטפים מי-מלח שמנוניים, בלי להתרחץ, להתנגב ולהתכסות; כאשר הטפטוף אינו חדל עד הגיעם לרום המדרגות, וגולש אפילו אל הצד השמאלי הצר, המרוחק-יותר מנתיב הליכתם.
13.
מסקנתי מן האמור לעיל היא כי לא הוכח לפניי, במאזן ההסתברות, שנכון התיאור הקשה של עדינה וחברותיה כאילו רצפת המלון והמדרגות היו בגדר מפגע קולוסאלי, של שלוליות מי-מלח, אשר כל שומר נפשו ירחק ממנו.
14.
אולם, בכל-זאת, המדובר במלון על שפת ים-המלח. מן המפורסמות כי מדובר במים שמנוניים. חרף האמור לעיל, לא בלתי סבירה בעיניי האפשרות שטפטוף כלשהו של מי-ים-המלח בכל-זאת נגרם על-ידי מי מאורחי המלון, בשטחיו הציבוריים, לרבות במקום שבו מעדה עדינה; וכי כתם שמנוני, אשר נגרם כתוצאה מכך, לא נוקה על ידי עובדי המלון מיד, בטרם יעבור שם אדם אחר ויהיה צפוי לסכנת החלקה.
15.
לא נסתרה עדות אביבה כי היא, כמו גם עדינה, עובר למעידתה של עדינה, לבשו אימוניות ונעלו נעלי ספורט [פרוטוקול מיום 14.10.09, עמ' 2]. חרף הערותיי לעיל בעניין מהימנותה של אביבה, אני נוטה לקבל עדות זו; משום שאין מדובר בגרסה מתוכננת ויזומה מטעם עדינה, אלא בהתייחסות ספונטאנית של אביבה, בתשובה לשאלה, שלא הופיעה בתצהיריהן של אביבה ושל עדינה. נעילת נעלי ספורט מקטינה את החשש למעידה סתמית.
16.
ספקותיי בדבר מהימנות הגרסה המגמתית והגורפת אינם שוללים כי יש גרעין של אמת בגרסה; אשר כשמבודדים אותו – יש בו סבירות. לא בלתי סבירה, אפוא, ההנחה כי היה זה כתם של רטיבות שמנונית, במעלה המדרגות, אשר גרם להחלקתה ולמעידתה של עדינה.
17.
האפשרות הקרובה של טפטוף מי-מלח שמנוניים בשטחיו הציבוריים של המלון יוצרת סיכון מוגבר להחלקה של מי מבאי המלון – אורחיו ועובדיו. סיכון כזה מחייב חשיבה והיערכות מצד הנהלת המלון לצורך מניעתו; או, למצער, לצורך נקיטת אמצעים סבירים להפגתו.
18.
המלון לא הביא שום עד כדי לשלול את התרחיש העובדתי של הימצאות כתם שמנוני במקום מעידתה של עדינה, וכדי להעיד על האמצעים שננקטו מראש להפגת הסיכון האמור. בכלל זה, לא הובא לעדות הקב"ט אשר ציין על גבי "הודעה על תאונה – נזקי גוף" מיום 3.11.05" כי המקום היה "יבש, נקי, מסודר. ישנו שלט בכל מקרה של 'זהירות החלקה'" [נספח ב' לתחשיב הנזק מטעם הנתבעות]. לא הובא גם עד אחר אשר יסביר את מדיניות המלון ונהליו נוכח הסיכון האמור; או יסביר מדוע לא הובא אותו קב"ט לעדות. כידוע, אי-הבאת עד שמצופה להביאו נזקף לחובת הצד המצופה להביאו, ויוצרת חזקה כי אותה עדות הייתה פועלת לחובת אותו צד.
19.
התוצאה של הקושי לסמוך על העדויות מטעם התובעות מחד-גיסא, ושל זקיפת היעדר עדות מטעם הנתבעות לחובתן מאידך-גיסא – היא כי קיימת עמימות בשאלה אם אמנם הייתה לחלוחית שמנונית במקום מעידתה של עדינה אם לאו. עמימות זו תוכרע לפי נטלי הראיה, כפי שיבואר להלן.
20.
התובעת התיימרה לבסס טענות נוספות לליקויים בטיחותיים במבנה המדרגות באמצאות חוות-דעתו של ד"ר ביקלס. אולם, כפי שהיטיב ב"כ הנתבעות להראות בסיכומיו [פרקים 3­-8] – טענות אלו לא עמדו במבחן הביקורת, למעט עניין בית-האחיזה שיידון להלן. אני מפנה לטיעוניו של ב"כ הנתבעות בעניינים אלה, ואציין רק את עיקרי הדברים.
21.
מקדם ההחלקה במדרגות

: שתי הבדיקות המאוחרות של מקדם ההחלקה – על ידי המהנדס מטעם הנתבעות, רפאל גיל, ובבדיקתו השנייה של ד"ר ביקלס – לא שחזרו את התוצאה שאליה הגיע ד"ר ביקלס בבדיקתו הראשונה. האפשרות שהמלון ביצע מניפולציות כימיות במקדם ההחלקה, בין מועד בדיקתו הראשונה של ד"ר ביקלס לבין מועד הבדיקה של המהנדס גיל, מסתברת בעיניי פחות מן האפשרות שפעולה כזו, לו ביקש המלון לעשותה, הייתה מתבצעת סמוך לאחר המעידה; תחת הרושם הטרי של התאונה, ונוכח החשש מפני תביעה צפויה; קרי: לפני בדיקתו הראשונה של ד"ר ביקלס. לצד נחיתות הסתברותית זו, לא ניתן להתעלם מסקירתם של לא פחות מ-4 מקרים דומים, שבהם התוצאה הלא-תקנית, בתחום מקדמי ההחלקה, שאליה הגיע ד"ר ביקלס – לא שוחזרה בבדיקת מכון-התקנים [פרוטוקול עמ' 48­-49, מוצגים נ/7, נ/8, נ/9 ו-נ/10]. אני סבור כי ההסברים הטכניים אודות מכשירי המדידה השונים, בחקירותיהם של ד"ר ביקלס והמהנדס גיל, אינם משנים מן העובדה כי ד"ר ביקלס הגיע, בכל המקרים הללו, לתוצאה המשרתת את עניינם של התובעים, ואשר לא אושרה על ידי הגורם הרשמי המוסמך, מכון התקנים הישראלי. לאור המקובץ, אני קובע שהתובעת לא הרימה את הנטל להוכיח פרט-התרשלות זה של מקדם החלקה בלתי-תקני על פני המדרגות.
22.
פסים למניעת החלקה

: הנתבעות הראו כי התקן שחייב להתקין פסים למניעת החלקה נקבע לאחר מועד התאונה, ולאחר מכן הותקנו הפסים. ד"ר ביקלס, בחוות-דעתו, ציין רק כי הפסים הותקנו לאחר התאונה, ולא הזכיר את שינוי התקן ועיתויו. לפיכך, יש לקבוע גם כי התובעת לא הוכיחה פרט-התרשלות זה, וגם כי לכאורה נצפתה מגמתיות בחוות-דעתו של ד"ר ביקלס.
23.
רוחב השלח של המדרגות

: נוכח הצילום של המדידה שערך המהנדס גיל [נ/14], ד"ר ביקלס הודה כי הממצא הלא-תקני שלו היה שגוי [פרוטוקול, עמ' 55].
24.
חוקיותן של מדרגות לולייניות

: ד"ר ביקלס הביא בחוות-דעתו המתוקנת את נוסח התקנה הרלבנטית בתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), התש"ל-1970, תקנה 3.48(א). חוששני שעליי לחלוק על ד"ר ביקלס בקריאת התקנה. הנכון בעיניי הוא שדי בהתקיימותו של אחד מן התנאים המנויים שם כדי שמותר יהיה להתקין מדרגות לולייניות, ולא להפך. בענייננו הוכח כי מתקיים התנאי השלישי; משום שאין מדובר במדרגות-החירום של המלון [חוות-דעת המהנדס גיל, צילומים בעמ' 20]. אציין, למעלה מן הצורך, כי בענייננו מדובר, למעשה, לא במדרגות שצורתן לוליינית – אלא במדרגות קשתיות, שעיקולן מתון [נ/1].
25.
טעויות יכולות לקרות. אולם, במקבץ של 4 טעויות קרדינאליות בחוות-דעת אחת יש כדי להטריד. יצוין כי גם המומחה מטעם הנתבעות, המהנדס גיל, שעשה עליי רושם מקצועי ואמין; וגם המומחה האובייקטיבי מטעם בית-המשפט, שללו ליקויים בכל העניינים הנזכרים.
26.
מבנה בית-האחיזה של מעקה המדרגות

: בית-האחיזה של מעקה המדרגות בנוי כקורת-שיש רחבה. ניתן, אמנם, ללפות את צדה האנכי, הצר [כמשתקף בחוות-דעת המהנדס גיל, עמ' 16]. אולם, לא ניתן ללפות את צדה האופקי, הרחב [כמשתקף שם, עמ' 17]. לפיכך, המומחה מטעם בית-המשפט, המהנדס ורשבסקי, קיבל את עמדתו של ד"ר ביקלס בעניין זה, ופסל את בית-האחיזה כמי שאינו מאפשר אחיזה איתנה ונוחה בדרך של הקפת בית-האחיזה בכף-היד (להלן: "גריפה"), בניגוד לדרישת התקנות [חוות-דעתו של המהנדס ורשבסקי, וכן עדותו בפרוטוקול, עמ' 20]. עמדה זו מקובלת עליי.
27.
הנתבעות טוענות כי בענייננו לא היה קשר סיבתי בין המבנה הלא-תקני של בית-האחיזה לבין מעידת עדינה; משום שהיא העידה כי כלל לא חשה באי-נוחות במהלך אחיזתה בבית-האחיזה עובר למעידתה [פרוטוקול, עמ' 27]. איני מקבל טענה זו. עדינה העידה כי לא אחזה היטב בבית-האחיזה אלא "ליטפה" אותו תוך כדי ירידה. עדות זו סבירה בעיניי, משום שהיא מתיישבת עם המבנה של בית-האחיזה כמתואר לעיל, ומתלכדת עם אופן ההחזקה המרפרפת של האורח שצולם על ידי המהנדס גיל [חוות-דעתו, עמ' 17]. זהו בדיוק הליקוי שעליו הצביעו ד"ר ביקלס והמומחה מטעם בית-המשפט, המהנדס ורשבסקי.
28.
בגלל רוחבו של בית-האחיזה, לא ניתן לגרוף אותו אינסטינקטיבית במקרה של מעידה, אבדן שיווי-המשקל ונפילה. במקרה כזה, במקום שהיד תגרוף את בית-האחיזה, ואולי תבלום את המעידה – היד מחליקה על בית-האחיזה, או נחבטת כלפי מעלה על-ידי בית-האחיזה, ואינה בולמת את המעידה.
29.
אזכיר את עדותה של עדינה כי "כשנפלתי נפלתי עם יד אחת מורמת, כלומר, החזקתי חזק, החלקתי ולא נתתי דעתי בדיוק מה קורה בזמן ההחלקה" [פרוטוקול, עמ' 24]. אני מאמין לעדות זו, משום שאיני סבור כי עדינה יכולה הייתה לצפות כי פרט זה, שלכאורה הוא חסר-משמעות, יביא לה תועלת. לפיכך, מסקנתי היא שעדינה החזיקה ברפרוף בבית-האחיזה, בגלל מבנהו אשר לא אפשר גריפה נוחה ואיתנה; וכי לעובדה זו היה תפקיד בתרחיש מעידתה של עדינה.
30.
כמובן, לא ניתן לדעת אם עדינה הייתה מצליחה לבלום את נפילתה אילו גרפה בחוזקה את בית-האחיזה של המעקה. אולם, הליקוי הבטיחותי של בית-האחיזה הבלתי-תקני גרם לכך שלעולם לא נדע אם, במקרה של בית-אחיזה תקני, המעידה הייתה נמנעת. לפיכך, יש לומר שהליקוי הבטיחותי היווה רשלנות שגרמה לתובעות נזק ראייתי. על-כן, הספק הזה נזקף לחובת הנתבעות.
31.
לסיכום פרק החבות, מתבקש המהלך כלהלן: התובעות הצליחו להוכיח ליקוי בטיחותי במדרגות שעליהן מעדה עדינה, בדמותו של בית-אחיזה בלתי-תקני במעקה, אשר לא אפשר גריפה נוחה ואיתנה העשויה לבלום מעידה. זוהי התרשלות מצדה של פתאל. התרשלות זו גרמה לתובעות נזק ראייתי; משום שבעטיה לא ניתן לדעת אם אלמלא היא – עדינה הייתה מצליחה, הודות לגריפתו האיתנה של בית-האחיזה של המעקה, לבלום את מעידתה. כמו-כן, קיים ספק אם סיבת המעידה הייתה רטיבות שמנונית באותו מקום אם לאו. העדויות מטעם התובעות, בעניין זה, נשמעו מוגזמות ומגמתיות; אולם גרעינן אינו בלתי-סביר. לפתאל הייתה שליטה במתקן, וסגל זמין בו; והיא הייתה יכולה ומצופה לבחון את זירת האירוע סמוך למעידה, לתעד את ממצאיה, ולהביא לעדות את הבוחנים והמתעדים. למצער, יכולה הייתה להביא עדות לסיבור אוזנו של בית-המשפט בשאלה מדוע לא הובאו עדויות כאמור. משלא נהגה כך, יש להניח לחובתה כי לו היה העניין נחקר – היה מתברר כי אכן הייתה שם איזושהי רטיבות שמנונית. יוטעם כי האמירה הגורפת של הקב"ט בהודעתו, שלפיה המקום היה "יבש, נקי, מסודר" – בלא להיחקר על כך בחקירה נגדית – אין בה כדי להרים את הנטל האמור. לפיכך, למרות שהתובעות לא הצליחו לבסס, בעדויות מהימנות מטעמן, ממצא פוזיטיבי אודות מפגע של רטיבות שמנונית וחלקלקה – העמימות בעניין זה פועלת לחובת הנתבעות. לתוצאה זו ניתן להגיע הן בדרך של העברת נטל הראיה על שכם הנתבעות, בגין זליגת הרטיבות השמנונית המסוכנת-להחלקה במתקן שבשליטת פתאל, בנסיבות המצביעות לכאורה על התרשלות [פקודת הנזיקין, סעיפים 38 ו-41]; והן בדרך של הרמת הנטל על ידי התובעות, באמצעות הסתמכות על החזקה שאי-הבאת ראיה על ידי צד המצופה להביאה – יוצרת חזקה שהראיה הייתה פועלת לחובתו.
32.
התוצאה היא שיש לחייב את הנתבעות בפיצוי התובעות בגין נזקי מעידתה של עדינה במדרגות המלון של פתאל.

הנזק
33.
הנכות

: המומחה מטעם בית-המשפט, ד"ר יורם אנקשטיין, קבע לעדינה נכות צמיתה עקב התאונה בשיעור 10% (מעוגל), בגין שברים בחוליות בעמוד-השדרה הגבי. המומחה הכיר ב-4 חודשי אי-כושר מלא בעקבות התאונה, אך שלל מגבלה תפקודית מאז. עוד שלל המומחה צורך בעלויות מיוחדות בקשר עם טיפולים ואביזרים, למצער כאלה שאינם מכוסים בסל-הבריאות. עמדתו מקובלת עליי; לרבות בשל הסכמתי עם קביעתו כי בנכות שקבע המומחה מטעם עדינה יש משום כפל-נכות, בגין הפגימה האנטומית ובגין הפגימה התפקודית, שהן שני צדיה של אותה פגימה.
34.
כאב וסבל

: במקום אחר דנתי בדרך לקבוע את הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני בתביעות נזיקין לפי פקודת הנזיקין [א (ש' ת"א) 47229/06 איגור טישנקו נ' שלום בלומנפלד מיום 14.4.11, פסקאות 38­-39]. בקליפת-אגוז, אין מקום לגזור את הפיצוי באופן אוטומטי מנוסחת הפיצוי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד") ותקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו נזק ממון), התשל"ו-1976 (להלן: "תקנות הפלת"ד"), נוכח משטר הפיצוי השונה לפי חוקים אלה [אהרן ברק, "הערכת הפיצויים בנזקי גוף: דין הנזיקין המצוי והרצוי", ברק, מבחר כתבים א עמ' 1219­-1223]. אולם, יש מקום, לפי השקפתי, לשאוב השראה מאמת-מידה תחיקתית ואובייקטיבית זו; בשינויים המחויבים. הדבר רצוי כדי ליצור שוויון בין המתדיינים. הדבר רצוי גם כבסיס נוח לפשרות; לצורך ההכרח-שלא-יגונה, במערכת המשפט הישראלית העמוסה כפליים מהמקובל במערב, להקל על עומס ההתדיינויות. הדבר משתלב עם מגמת הסטנדרטיזציה בפסיקת בית-המשפט העליון בתחום הפיצוי בגין נזק-גוף. שינוי מחויב רלבנטי כזה הוא, לדוגמא, מכפלה הולמת של הפיצוי; בשים לב לכך שהמחוקק התכוון להעמיד את הפיצוי לפי חוק הפלת"ד, שהנו חוק ביטוחי-סוציאלי המבוסס על חבות מוחלטת שאינה תלויה באשם, על מחצית הפיצוי לפי פקודת הנזיקין שהיה רווח אז. יש להביא בחשבון גם כי מאז השתנתה התפיסה החברתית לגבי גובה הפיצוי הראוי בגין נזק לא-ממוני, ומקובל כי יש מקום לפסוק סכומים גבוהים מבעבר. כמובן, יש להתחשב בנסיבות הפרטניות של המקרה ושל הנפגע. יש לזכור כי הפיצוי בגין נזק-גוף אינו משקף באמת את גובה הנזק, שאינו ניתן לכימות כספי; ופסיקתו מתחשבת גם בשיקול-המדיניות המשפטית שלא לגרום להאמרת דמי-ביטוח, מסים ומחירים.
35.
אילו היה מדובר בתאונת-דרכים, היה מגיע לעדינה פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני בסך כ-15,000 ₪. הנכות עקב התאונה משתלבת עם מצבה הרפואי הקודם של עדינה, אשר עמוד השדרה שלה לוקה בשינויים ניווניים אופייניים לגילה המתקדם, ובאוסטיאופורוזיס ניכר [חוות-דעת ד"ר מיכה רינות מטעם הנתבעות, עמ' 4]. המומחה מטעם בית-המשפט שלל מגבלות תפקודיות עקב התאונה. בשים לב לתוחלת חייה של עדינה, המשך הצפוי של הכאב והסבל – עד אריכות ימיה – קצר מזה של אנשים צעירים יותר. לאור המקובץ, עם או בלי התחשבות ב"עוגן" של סכום הפיצוי לפי תקנות הפלת"ד – אני סבור כי פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני בסך 40,000 ₪, בערכי היום, יהיה הולם.
36.
פיצוי לחברה בגין הטבת נזקה של עדינה

: החברה לא הראתה כי בשל אי-הכושר שבו שהתה עדינה במשך 4 החודשים שלאחר התאונה – נגרמה לחברה ירידה בהכנסות או עלייה בהוצאות. עדינה הודתה כי טענתה בראש-נזק זה מתמצה ב-4 חודשים שבהם המשיכה החברה לשלם לעדינה שכר, כהטבת-נזק; ובמקביל – בגין אותה עבודה, שבנה של עדינה, אמיר, נחלץ לעשותה – שילמה החברה שכר גם לו [פרוטוקול, עמ' 31]. אולם, התובעות לא הוכיחו קשר סיבתי בין עבודת אמיר בחברה לבין התאונה. הוברר, לפי תלושי השכר וטופס 106 שצורף לתצהירו של אמיר, כי אמיר החל לעבוד בחברה לפני התאונה, בחודש אוקטובר 2005. אפילו אקבל את גרסתו וגרסת עדינה כי בחודש זה רק נתן ייעוץ משפטי לחברה, ושכר-טרחתו גולם בצורת משכורת – נודעת משמעות רבה לעובדה שאינה במחלוקת כי אמיר לא עבד בחברה בחודשים נובמבר ודצמבר 2005, שבהם הייתה עדינה שרויה באי-כושר מלא. בתחילת 2006 שב אמיר לעבוד בחברה. אולם, אין הוריה ששולם לו, בגין החודשים שבהם מילא את מקומה של עדינה כנטען, שכר גבוה מזה ששולם לו לאחר מכן, לאחר תום תקופת האי-כושר של עדינה. אדרבא, בשנת 2007 שכרו עלה.
37.
לפיכך יש לקבוע כי אמיר לא מילא את מקומה של עדינה, ולחברה לא נגרמו הוצאות שכר יתירות בשל אי-הכושר בו הייתה שרויה עדינה, בחודשים נובמבר-דצמבר 2005. לגבי החודשים ינואר-פברואר 2006, לא הוכח שאמיר מילא את מקומה של עדינה, ומכל-מקום לא הוכח שהחברה שילמה לו, בגין כך, יותר ממה שהייתה משלמת לו, בעקבות השתלבותו בחברה, אילולא התאונה. יוזכר כי עסקינן בנזק מיוחד. לפיכך, אפילו נשאה החברה בכפל-שכר כלשהו – סכומו לא הוכח כנדרש.
38.
יש להעיר כי החברה היא חברה בשליטת עדינה וגיסה. ממלא-מקומה הנטען של עדינה הוא בנה, אמיר. בנסיבות אלה, קשה לייחס את הסכומים שמשכו בני המשפחה מן החברה המשפחתית ליגיע-כפיים דווקא, להבדיל ממעין דיבידנד. לחלופין, קשה לקבוע יחס ישר בין היקף יגיע-הכפיים לבין הסכומים שנמשכו, גם ללא קשר לתאונה.
39.
עוד יש להעיר כי לא הובררה מהות תפקודה הייחודי של עדינה בחברה [ראו חקירת אמיר בפרוטוקול, עמ' 38]. לא מן הנמנע כי נוכחותה של עדינה בישיבות של החברה [עדותה, פרוטוקול עמ' 29] הייתה מימוש של זכותה כבעלת-שליטה בחברה יותר מאשר תפקוד חיוני לחברה, נוכח מעמדו הדומיננטי של הגיס [עדות אמיר, עמ' 38]. מאידך-גיסא, בשים לב לתפקידה הניהולי, כנטען, של עדינה בחברה – לא ברור שעדינה לא הייתה מעורבת כלל בהתנהלות החברה בתקופת מוגבלותה האורתופדית. בעידן הטכנולוגי, יכול מנהל חברה לשבת עם גב תפוס בכורסא שבביתו, כשעל ברכיו מחשב נייד ולצדו טלפון. במצב זה הוא יכול לקבל מידע, לנהל התייעצויות, לקבל החלטות ולדוורן. לפיכך, לא ברור שעדינה לא ביצעה חלק משמעותי של עבודתה בתקופת ה"אי-כושר" שבגינה שולם שכרה. אולי, מטעם זה, דווח לרשויות המס כי עדינה עבדה ברציפות בתקופה הרלבנטית.
40.
התרשמותי היא כי החברה נשענה על עבודתם של בני המשפחה, מי יותר ומי פחות, לפי הצרכים והאפשרויות; וכי בני המשפחה משכו מקופת החברה משכורות, מי יותר ומי פחות, לפי המוסכם ביניהם. מכל-מקום, לא הוכח לפניי אחרת.
41.
העולה מן המקובץ כי התובעות לא הוכיחו שלחברה נגרם חסרון-כיס בגין התאונה; ולמצער לא הוכיחו את גובהו של נזק מיוחד זה. לפיכך, אני דוחה את התביעה בראש-נזק זה.
42.
הוצאות שונות

: התובעת טענה לצורך בטיפולים או אביזרים אורתופדיים שונים עקב התאונה. אולם, המומחה מטעם בית-המשפט לא אישר צרכים ועלויות כאמור, למצער כאלה שאינם מכוסים בסל-הבריאות. מן המפורסמות כי רוב האוכלוסייה סובלת מכאבי גב, ורבים מנסים להקל עליהם באמצעות התעמלות המחזקת את שרירי הגב, נעליים אורתופדיות, כיסא אורתופדי וכיוצא באלה פעולות ואביזרים. אולם, לא הוכח הצורך או התועלת של עדינה בכל אלה. לא הוכח כי צורך זה, אפילו קיים, נובע מן התאונה דווקא; להבדיל מן הליקויים בעמוד השדרה של עדינה שקדמו לתאונה ואינם קשורים אליה. לפיכך אני דוחה את התביעה גם בראש-נזק זה; למעט פסיקת פיצוי גלובאלי, בגין העלויות הבלתי-מכוסות בסל-הבריאות של ההתמודדות עם חלק מכאבי הגב שאותו ניתן לייחס לתאונה, על דרך ה'שודא-דדייני', בסך 2,000 ₪. סכום זה כולל את הסך של 323 ₪ בגין התשלום לרופא המלון (לאחר שערוך).
43.
עזרת הזולת

: התובעת הייתה באי-כושר אורתופדי במשך 4 חודשים. לפיכך סביר בעיניי כי נזקקה לעזרה מוגברת של הזולת, בתקופה זו. הסכום שדרשו התובעות בסיכומיהן, בסך 5,000 ₪, מתאים לעלות של שעת עזרה יומית. סכום זה סביר בעיניי ואני מקבלו.
44.
סכימת הפיצוי בראשי הנזק האמורים

עולה, אפוא, לסך 47,000 ₪, נכון להיום.

סיכום
45.
עדינה מעדה על המדרגות במלון של פתאל. הוכח כי בבית האחיזה של מעקה המדרגות נפל ליקוי בטיחותי, בדמותו של רוחב בלתי-תקני אשר מנע גריפה איתנה של בית-האחיזה. אילולא כן, יכול שהמעידה הייתה נמנעת; ודבר זה לא יכול היה להתברר עקב הרשלנות הגלומה בליקוי.
46.
בשים לב למיקומו של המלון על חוף ים-המלח, היו אורחי המלון ועובדיו חשופים לסיכון כי מי מן האורחים, בעלותו מן הרחצה, יטפטף מי-מלח שמנוניים על רצפת המלון, ואורח אחר, או עובד, יחליק וייפגע עקב כך. לא מן הנמנע, אפוא, כי במקום בו מעדה עדינה היה כתם חלקלק ושמנוני של מי-מלח בשל נסיבות כאמור. משפתאל לא הביאה לעדות איש מעובדי המלון, כדי לשלול תרחיש עובדתי כאמור; או כדי להעיד על האמצעים הסבירים שהמלון נקט להגנת אורחיו ועובדיו מפני הסיכון האמור – נזקף הספק בעניין זה לחובת הנתבעות; בין על דרך העברת-הנטל לפתאל, ובין על דרך הרמתו על ידי התובעות, תוך הסתייעות בחזקת משמעותו השלילית של מחדל ראייתי.
47.
לפיכך על הנתבעות, ביחד ולחוד, לפצות את עדינה על נזקיה המוכחים, כפי שנקבעו לעיל, בסך 47,000 ₪, נכון להיום.
48.
בשים לב להערותיי בדבר מהימנותה של עדינה; לעובדה כי נדחו רוב טענותיהן של הנתבעות, הן לעניין החבות והן לעניין הנזק; ולעובדה כי למעשה התביעה התקבלה, באופן חלקי, יותר בגלל מחדלים ראייתיים של הנתבעות ובגלל קונסטרוקציות של נזק ראייתי והיפוך הנטל מאשר בשל הוכחה פוזיטיבית של החבות על ידי התובעות – אין חיוב בהוצאות לטובת התובעות, חרף קבלתה החלקית של התביעה.
49.
התשלום, בסך 47,000 ₪, יבוצע תוך 30 יום; שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית-פיגורים כחוק מהיום.


ניתן היום,
כ"ו כסלו תשע"ג, 10 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 26537/08 עדינה יעקובי, דוד יעקבי ובניו בע"מ נ' רשת מלונות פתאל בע"מ, הפניקס חברה לביטוח בע"מ (פורסם ב-ֽ 10/12/2012)