פסקי דין על אלי ממן | פסקי דין על המוסד לביטוח לאומי

15698-05/11 בל     27/12/2012




בל 15698-05/11 אלי ממן נ' המוסד לביטוח לאומי








בית דין אזורי לעבודה בבאר שבע


ב"ל 15698-05-11




לפני:
כב' השופטת אורלי סלע
– נשיאה
נציג ציבור (עובדים) – מר יהודה דדון
נציג ציבור (מעבידים) – מר לאון מיוני

ה
תובע
אלי ממן

(
ת.ז.
-
63446553)
ע"י ב"כ: עו"ד עמוס כהן
-

ה
נתבע
המוסד לביטוח לאומי
ע"י ב"כ: עו"ד סימונה מימון


פסק דין
1.
אלי ממן
(להלן – התובע) הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לאומי
(להלן – הנתבע) להכיר בירידה בשמיעה ממנה הוא סובל כפגיעה בעבודה.

2.
משדחה הנתבע את תביעת התובע בנימוק –
"על פי סעיף 84 א (א)(2) לחוק, תנאי להכרה בירידה בשמיעה שעקב חשיפה לרעש כפגיעה בעבודה, היא שכושר השמיעה פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים. תנאי זה אינו מתקיים בתביעתך ועל כן, לצערי, עלי לדחות את תביעתך. על כן תביעתך לטנטון נדחית גם כן. כמו כן, לא הוכח כי עבדת ברעש מזיק",
הגיש הוא תביעה לבית הדין.

3.
מטעם התובע העיד התובע בלבד ומטעם הנתבע העיד מר נח קומרמן.

4.
מתצהיר התובע עולות העובדות כלהלן –

א.
התובע הינו יליד שנת 1948 ומשנת 1962 ועד שנת 2007 עבד כמדפיס כאשר בשש השנים האחרונות עבד בעסק "דפוס נח ובניו 2001 בע"מ" (להלן – דפוס נח).
ב.
עבודת התובע, לאורך השנים, היתה מבוצעת במשך 6 ימים בשבוע, 10-8 שעות ביום כאשר ביום שישי עבד 7-6 שעות לערך.
ג.
במסגרת עבודתו כעובד דפוס נחשף התובע, לאורך כל שנות עבודתו (45 שנה לערך), מדי יום עבודה ולאורך שעות ארוכות לרעש המזיק של מכונות הדפוס בבתי הדפוס בהם עבד. מדובר ברעש חזק מאוד של כמה מכונות דפוס אשר עבדו, במקביל, במקום סגור.
ד.
כתוצאה מן החשיפה הרבה והממושכת לרעש מזיק, נגרם לתובע ליקוי שמיעה וכן טנטון קבוע בשתי אוזניו, וזאת כפי שאובחן בבדיקת שמיעה שבוצעה, ביום 3.6.09, במכון "הדים".
ה.
מכון "הדים" הינו מכון ידוע ומוכר והמוסד לביטוח לאומי
עצמו מפנה אליו מבוטחים לצורך ביצוע בדיקות שמיעה.
ו.
על פי תוצאות הבדיקה, התובע עומד בתנאי הסף של ירידת כושר השמיעה ב- 20 דציבל בכל אחת מהאוזניים בתדירויות 500-1000-2000 ועל כן על פקיד התביעות לבחון את עניינו על פיה ולא על פי הבדיקה שבוצעה על ידו.
ז.
פרופ' אטיאס שבדק את התובע מטעם הנתבע קבע, בחוות דעתו, כי התובע סובל מ
"חבלה אקוסטית תעסוקתית ומטנטון כרוני תואם ליקוי בתדרים הגבוהים"
.
ח.
ועדה רפואית שבדקה את התובע מטעם הנתבע, במסגרת תביעתו לקבלת נכות כללית, קבעה לתובע 10% נכות צמיתה עבור ליקוי שמיעה. היינו, הנתבע עצמו הכיר בכך שכושר השמיעה של התובע פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים.

5.
בחקירתו הנגדית נשאל התובע אודות הירידה בשמיעה במסגרת עבודתו בדפוס נח והשיב –
"לא רק בבית דפוס נח. כי עבדתי במשך השנים בכמה בתי דפוס. עבדתי בשני בתי דפוס. הבעיות בשמיעה של האזניים התחילו כשהתחלתי לעבוד בדפוס נח עם מכונות יותר גדולות, מכונת ארבעה צבעים. הרעש היה כל כך עוצמתי, לא כמו המכונות האחרות"
. כאשר נשאל התובע, בהמשך בחקירתו הנגדית, מהו הרעש המזיק, השיב – "
כשאני מפעיל את המכונה, יש עוצמה של רעש וזה לא רעש רגיל
"
ולשאלה אם יש בידיו מסמך כלשהו אשר יכול להעיד על מידת הרעש אליו נחשף השיב –
"אף פעם לא נבדקתי. אין לי מסמך שיכול להגיד כמה רעש היה במקום"
. ולשאלה האם נדרש לעבוד עם אזניות השיב –
"לא ידוע לי שבבית דפוס עבדו עם אוזניות"

6.
מחקירתו הראשית של נח קומרמן (להלן – קומרמן או המעסיק) עולות העובדות כלהלן –

א.
קומרמן היה מעסיקו של התובע.
ב.
התובע עבד אצל קומרמן כ- 10 שנים בשתי תקופות עבודה שונות.

ג.
מפעלו של קומרמן הינו קטן מכדי שיבוצעו בו בדיקות רעש. המכונות שבמפעל הינן שגרתיות ולא עושות רעש מיוחד. לא ניתן לייצר דברים מבלי שיווצר איזשהו רעש, אולם הרעש של המפעל אינו חריג.

ד.
המפעל מעולם לא נזקק לביצוע בדיקות רעש וזאת למרות שמפקחים מטעם משרד התמ"ת ערכו במקום ביקורות. המפעל אף לא נדרש לספק לעובדיו אמצעי מיגון כלשהם להגנה מן הרעש.

7.
בחקירתו הנגדית נשאל קומרמן האם מכונות הדפוס במפעל הינן מכונות דפוס משרדיות או תעשייתיות והשיב כי מדובר במכונות תעשייתיות. וכאשר נשאל אם הרעש שמפיקה המכונה הוא כזה שכאשר העובדים רוצים לדבר ביניהם הם צריכים להרים את קולם, השיב בשלילה.

דיון והכרעה –
8.
סעיף 84 א לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) קובע –

"(א)
אין רואים בליקוי שמיעה שעקב חשיפה לרעש, תוצאה של פגיעה בעבודה אלא אם כן התקיימו כל אלה:
(1)
המבוטח נחשף בעבודתו לרעש התקפי ומתמשך, העולה על המותר לפי סעיף 173 בפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], התש"ל-1970
(להלן - רעש מזיק);
(2)
כושר השמיעה פחת, בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים;

(3)
הוגשה למוסד תביעה להכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה, בתוך 12 חודשים מהיום המוקדם מבין אלה:
(א)
היום שבו תועד הליקוי לראשונה ברשומה רפואית כמשמעה בסעיף 17 בחוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996
(בסעיף זה - רשומה רפואית);
(ב)
היום שבו, לדעת הוועדה הרפואית או הוועדה הרפואית לעררים כמשמעותן בפרק זה, לפי הענין, החלה הירידה בשמיעה"
.
9.
בעבל 53/08
ליאוניד ברלכיס - המוסד לביטוח לאומי

, (מיום 2.10.08), עמד בית הדין הארצי בהרחבה על

פירוש הסעיף, אשר הוסף לחוק
בשנת 2005 בפרק הדן בתאונות עבודה.
על פי פסק הדין, התיקון נועד לקבוע הסדר ממצה של תנאים מקדמיים להכרה בליקוי שמיעה ובטנטון שמחשיפה לרעש כפגיעה בעבודה ובכלל זה תנאים הנוגעים למפלסי הרעש להם נחשף המבוטח, מידת ואופי הפגיעה בכושר השמיעה ומועד הגשת התביעה לנתבע. (ראה גם
עב"ל 188/08
המוסד לביטוח לאומי
– אלון
; מיום 12.11.08 (להלן-פרשת אלון)).
לפי לשון הסעיף, המדובר בקיומם של תנאי סף מצטברים ודי באי קיום אחד מהם כדי להביא לדחיית התביעה.
10.
לאור החומר שבתיק בית הדין ועדותו של התובע שוכנענו כי התובע לא הוכיח עמידתו בתנאי הסף האמורים ונבהיר.
11.
ראשית, באשר לתנאי הסף הראשון המתייחס למידת החשיפה לרעש, קובעות
תקנות הבטיחות בעבודה (גיהות תעסוקתית ובריאות העובדים ברעש) התשמ"ד – 1984,
אשר הותקנו מכח
סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה
כי רעש מזיק לגבי יום עבודה ממוצע, בן שמונה שעות, הוא רעש שמעל 85 דציבל.
נטל ההוכחה לקיום תנאי זה
מוטל על כתפי התובע.

הפסיקה אמנם הקלה בנטל זה, אך זאת רק מקום בו הונח חומר ראיות ראשוני ממנו יכול בית הדין להתרשם, כי אכן נחשף העובד לרעש במקום עבודתו (
עב"ל 717/08
אודת פאנוס נאסר - המוסד לביטוח לאומי

, מיום 10.12.09) (להלן – פרשת פאנוס).

במקרה מושא פסק הדין, מלבד עדותו הכללית של התובע בדבר עבודה ברעש עוצמתי ותיאור המכונות בהן עבד – לא הביא כל ראיה התומכת בטענתו לפיה נחשף לרעש מזיק במסגרת עבודתו.

זאת ועוד, מעדותו של המעסיק עולה כי מפקחי משרד התמ"ת ביקרו מספר פעמים במפעל אולם לא המליצו על עריכת בדיקות רעש, ככל הנראה מאחר וסברו כי הרעש העולה מן המפעל אינו מצדיק קיומן של בדיקות רעש.
המעסיק עצמו העיד כי עוצמת הרעש במפעל היא כזו שעובדים יכולים לשוחח ביניהם אף מבלי להרים את קולם.

עוד נציין כי גם לעניין משך החשיפה לרעש לא הובאו ראיות מספיקות, וכי מלבד אמירה סתמית של התובע לפיה היה חשוף במשך כל שנות עבודתו (45 שנה) לרעש, לא צורפו ראיות מהן ניתן ללמוד היכן עבד התובע עובר להעסקתו בדפוס נוח והאם אכן היה חשוף במקומות עבודתו הנוספים לרעש מזיק ומהי עוצמת הרעש לה היה חשוף.

בא כוחו של התובע טען, בסיכומיו, כי – "
אנשים רבים הלוקים בליקוי שמיעה העובדים בבתי דפוס מוכרים לא אחת כנפגעים בעבודה"
, אולם טענה זו נטענה בעלמא ולא הובאו לפנינו
אסמכתאות מתאימות או למצער, נתונים מהם ניתן ללמוד על אמיתות הטענות.

לסיכום נקודה זו, בנסיבות המקרה מושא תיק זה, בו משלא הובאה כל ראיה לקיומו של הרעש הנטען או למשך החשיפה לרעש הנטען, אין בידי הנתבע כל אפשרות להתגונן ולהביא ראיה מטעמו לעניין החשיפה לרעש. משכך – לא מתקיימות הנסיבות המצדיקות להקל בנטל ההוכחה המוטל על התובע (ראה: פרשת פאנוס וכן ראה לעניין זה
עב"ל 31/98
סולן – המוסד לביטוח לאומי

, פד"ע לד, 481).
12.
די בקביעה זו בלבד כדי לדחות את תביעתו של התובע, כבר בשלב זה, שכן התנאים הינם מצטברים. יחד עם זאת ולמעלה מן הצריך, נציין כי התובע אינו עומד גם בשאר התנאים הנדרשים על פי סעיף 84 א
לחוק על מנת להוכיח כי נגרם לו ליקוי שמיעה כתוצאה מעבודתו.
13.
על פי התנאי הקבוע בסעיף 84 א(א)(2) לחוק, על התובע להוכיח כי כושר השמיעה שלו פחת בשיעור של 20 דציבל לפחות בכל אחת מהאוזניים.
התובע עבר שתי בדיקות שמיעה, העומדות כעת בפני
בית הדין, כמפורט להלן:
א.
בדיקה במכון "הדים" מיום 3.6.09;
ב.
אבחון אודיטורי מיום 29.11.09 שביצע המכון לאודיולוגיה במרכז שניידר ע"י פרופ' יוסף אטיאס מטעם הנתבע.

בבדיקה שנערכה במכון "הדים" נקבע כי לתובע ירידה בשמיעה שעולה על 20 דציבל בכל אוזן בתדירויות הדיבור, אולם בבדיקה שנערכה על ידי פרופ' אטיאס, מטעם הנתבע, נמצא כי לתובע אין ירידה בשמיעה שעולה על 20 דציבל בכל אוזן בתדירויות הדיבור.
14.
הגם שנקבע, על ידי השופט (כתוארו אז) פליטמן, בפרשת אלון כי יש להעדיף את בדיקת השמיעה שתוצאותיה מעידות על עמידה במבחן סף ירידת השמיעה הנדרש על פני הבדיקה שתוצאותיה אינן מעידות על כך, בעניין מאוחר יותר
נפסק על ידי הנשיא (בדימוס) אדלר בעב"ל 414/09 חגו'ג' - המוסד לביטוח לאומי
(פורסם בנבו, 2010) כי –
"הכלל של העדפת תוצאות בדיקת השמיעה "הטובה ביותר" אליה התייחס חברי השופט פליטמן ב

פסק דין
דוד אלון, נכון וישים בנסיבות בהן קיימות בדיקות שמיעה סותרות בעלות מהימנות דומה. לאמור, במקרה של בדיקות שמיעה בעלות ערך רפואי זהה, שיש ליתן להן משקל דומה, ניתן להפעיל את כלל ה"בדיקה הטובה ביותר"
.

בית הדין הארצי חזר על הלכה זו וקבע, בעב"ל 10957-05-10
המוסד לביטוח לאומי
– מאיר עמיר
, (מיום 1.3.11), כי מאחר והבדיקות
אשר מדגימות ירידה בשיעור למעלה מ- 20 דציבל נערכו לתובע במכונים פרטיים, יש להעדיף את הבדיקות שנערכו במכון שליד בית חולים במועדים הסמוכים להגשת התביעה, אשר הינם מכונים רשמיים ומהימנותם גבוהה יותר.
15.
ב"כ התובע טען לפנינו כי התובע הופנה לבדיקה במכון "הדים" על ידי קופת החולים ובמועדים הרלוונטיים לתביעה אף הנתבע הפנה את המבוטחים לבצע בדיקה במכון זה. כן טען כי על פי הבדיקה במכון "הדים", אף הותאמו לתובע אחוזי נכות על ידי ועדה רפואית מטעם הנתבע לקביעת נכות כללית.

עוד הוסיף ב"כ התובע כי על פי ההלכה שנקבעה בבית הדין הארצי בעב"ל 58/10 דקל זליג - המוסד לביטוח לאומי
(פורסם בנבו ניתן ביום 24.1.11) (להלן – עניין זליג) במקרים גבוליים ניתן לקבוע עמידה בתנאי הסף של 20 דציבל ודי בכך כדי למנות מומחה.
16.
לא מצאנו כי יש בטענות אלה ממש.

ראשית, בדיקת השמיעה המאוחרת קבעה חד משמעית כי לא נדגמה ירידה של 20 דציבל באוזן שמאל ואין המדובר במקרה גבולי, כפי שניסה התובע לטעון ועל כן, אין להחיל את עניין זליג במקרה שלפנינו. מה גם, שבעניין זליג, לא ניתנה הכרעה ממשית אלא דובר בהסכמה בין הצדדים.

שנית, מאחר והתובע לא עומד בתנאי הראשון ולא הוכיח קיומו של רעש מזיק במקום עבודתו, אין מקום להגמיש את שאר התנאים הנדרשים לצורך הכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה.
17.
לאור כל האמור, שוכנענו כי התובע לא עמד
בתנאי הסף הקבועים בסעיף 84א לחוק ומשכך דין תביעתו להדחות.
18.
סוף דבר – התביעה נדחית.
19.
אין צו להוצאות.

ניתן היום, י"ד טבת תשע"ג, (27 דצמבר 2012
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.





מר יהודה דדון
אורלי סלע

מר לאון מיוני

נציג ציבור (עובדים)

נשיאה

נציג ציבור (מעבידים)
















בל בית דין אזורי לעבודה 15698-05/11 אלי ממן נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם ב-ֽ 27/12/2012)