פסקי דין על גיל לוי | פסקי דין על היועץ המשפטי לממשלה

7142/99 עש     15/02/2000




עש 7142/99 גיל לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה





גיל לוי

בעניין:
המבקש
צבי כהנא ואח'

ע"י ב"כ עוה"ד
- נ ג ד -
היועץ המשפטי לממשלה


המשיב
מחוז ירושלים
ע"י פרקליטות
פסק דין
רקע עובדתי
1. המערער קיבל אישור מועדת האישורים, שמונתה על פי הוראת סעיף 5א(א) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז1967- (להלן - חוק ההוצאה לפועל), לבצע פעולות של הליכי הוצאה לפועל (להלן - בעל תפקיד), ויש לו נסיון של שמונה שנים בתפקיד זה.

היועץ המשפטי לממשלה
מייצג את העניין הציבורי בדיוניה של ועדת האישורים, ולפי תקנה 37ח לתקנות ההוצאה לפועל, התש"ם1979- (להלן - תקנות ההוצאה לפועל), הוא המשיב בערעור על החלטותיה של ועדת האישורים.

2. ביום 7/12/98 ביצע המערער פעולות לפי צו של ראש ההוצאה לפועל בתל אביב להוצאת מעוקלים המוחזקים בידי החייב, זאב קריימן (להלן - החייב), לטובת עיריית תל אביב (להלן - הזוכה). החוב הנקוב בצו העיקול עמד על סכום של 43,028 ש"ח (נספח ב להודעת הערעור). בנוסף על כך, החייב חב לזוכה סכומי כסף נוספים.

3. במהלך ביצוע צו העיקול, ביקש החייב להתקשר עם בא כוח הזוכה, עורך הדין עזריה אלקלעי, והמערער הסכים להמתין לתוצאות שיחה זו, ולא לבצע את הצו, לאלתר. הזוכה והחייב הגיעו להסכמה, לפיה החייב ישלם על חשבון החוב סכום של 5,000 ש"ח במזומן, וימסור שמונה שיקים עתידיים על סך 5,000 ש"ח, כל אחד, לפקודת הזוכה. הלכה למעשה, המערער גבה מן החייב סכום של 45,000 ש"ח, העולה ב1,972- ש"ח מעל הסכום הנקוב בצו העיקול. לטענת המערער, סכום זה משקף הפרשי הצמדה וריבית בגין התשלום העתידי של השיקים, הכל לפי חישוב מוסכם בין בא כוח הזוכה והחייב, ובהתאם לבקשת החייב.

4. המערער הפקיד בקופת ההוצאה לפועל את סכום הכסף ששולם במזומן ואת השיקים העתידיים מסר לזוכה. עם זאת, בשלב מאוחר יותר התברר, כי כל השיקים נמשכו מחשבון מוגבל, חוללו ולא נפרעו.

5. ביום 30/12/98 נמסר למערער עותק מתלונה שהוגשה נגדו למנהל ההוצאה לפועל הארצי (נספח ג להודעת הערעור), שממנה עולה, כי המערער גבה ביתר סכום העולה על הסכום הנקוב בצו העיקול. בנוסף על כך, נאמר למערער כי נוכח התלונה, הוא לא יקבל צווים לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, עד לתיקון המצב של גביית היתר, כאמור. הלכה למעשה, "הושעה" המערער מביצוע תפקידים על-פי האישור שניתן לו לפי חוק ההוצאה לפועל.

6. משנכשלו מאמציו של המערער לשכנע את המוציא לפועל לבטל את השעייתו, עתר המערער לבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 10074/99) לסעד הצהרתי, שלפיו אין למוציא לפועל סמכות להשעותו, ולחלופין, לאחר שהגיש תלונה לועדת האישורים, אין המוציא לפועל מוסמך להשעותו.

לפני שהסתיימו הדיונים בבית המשפט בתל-אביב, פנה המערער לבא כוח הזוכה וביקש כי ישיב לו אחד מן השיקים שגבה, אך נענה כי הדבר בלתי אפשרי. לפיכך, פנה המוציא לפועל לזוכה בבקשה כאמור, ובסופו של עניין הוחזר אחד השיקים והשעיית המערער בוטלה.

במועד סמוך לאחר מכן, קיבל המערער את הצעת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שקיבלה תוקף של

פסק דין
, "למשוך את העתירה ל

פסק דין
הצהרתי". זאת, אף בהסתמך על הצהרת המשיב כי "המדינה עומדת להוציא כללים לעניין הפעלת סמכות של המוציא לפועל, שלא למנות בעלי תפקידים או להתנות את מינויים בתנאים וזאת בהפעילו את סמכותו על פי סעיף 5 לחוק ההוצאה לפועל" (נספח ו להודעת הערעור).

7. ביום 14/4/99 התייצב המערער בפני
ועדת האישורים למתן גרסתו לתלונה (נספח ו לתשובת המשיב לערעור).
החלטת ועדת האישורים
8. ועדת האישורים נתנה את החלטתה בחודש אוגוסט 1999, ואלה עיקרי החלטתה:

"אנו סבורים שבעל התפקיד נהג שלא כשורה. כפי שציינו בהחלטתנו בעניין בעל תפקיד, יצהר אוחיון, מטרת הנוהל במתכונתו הנוכחית היתה למנוע אפשרות של לחץ, חלילה, מאת בעל התפקיד על החייב, שמטרתו הוצאת כספים מעבר לנקוב בצו. אנו סבורים שויתור על אכיפה דווקנית של הנוהל עלול להביא לתוצאות קשות שרמז להן מצאנו במקרה לפנינו; כפי שציינו לעיל, לא רק שבעל תפקיד גבה סכום ביתר אלא שאף "ציוה" על החייב להסדיר את יתר חובותיו, שאין להם זכר בתיק ההוצאה לפועל. היתכן להסכים למצב בו במסגרת גביית החוב בתיק פלוני יוזכר בצו העיקול חוב שזכרו לא בא כלל בתיק ההוצאה לפועל? האם לשם כך שלח המוציא לפועל את בעל תפקיד לביתו של החייב? הנה כי כן, "הכרסום" בנוהל מתחיל בגביית "ריבית והצמדה", הוא ממשיך בקבלת המחאות שלא נרשמו על שם בא כוח הזוכה והוא מסתיים, לפי שעה, באיזכור חובותיו האחרים של החייב לזוכה, אשר מי יודע אם בכלל עומדים הם לגבייה בלשכת ההוצאה לפועל. אכן, ניתן לטעון כי עמידה דווקנית על כך שבעל תפקיד לא יגבה סכומים העולים על גובה החוב כנקוב בצו העיקול עלולה לסכל במקרים מסוימים הבנות אליהם מגיעים החייב והזוכה במעמד העיקול. לכך נשיב, כי חוששים אנו ממקרים בהם הסכמתו של החייב לא תהיה תוצאה של רצון אלא של הלחץ בו הוא שרוי עקב העיקול המתרגש ובא עליו אין זה מרחיק לכת להניח, כי תחת חרב העיקול יסכים החייב לשלם אף יותר מחובו כפי שהוא רשום בתיק ההוצאה לפועל ובלבד שתוסר מעליו חרב העיקול. מקרים מסוג זה ראוי וניתן למנוע על ידי עמידה דווקנית על קיום הנוהל נושא דיוננו" (נספח א להודעת הערעור).

לפיכך, החליטה ועדת האישורים, תוך שימת לב לעובדה שהמערער הושעה מתפקידו למשך שלושה שבועות, לבטל את רשיונו לתקופה של ארבעה עשר יום נוספים. מכאן, הערעור שבפני
.

טענות המערער
9. המערער משיג על החלטת ועדת האישורים, וטענותיו אלה:
(א) חבר הועדה, עורך הדין רמי רובין, בתוקף תפקידו כיועץ משפטי להנהלת בתי המשפט, נתן יעוץ משפטי לפרקליטות מחוז תל אביב שייצגה את המוציא לפועל, חנוך דיכטר, שהגיש את התלונה נגד המערער, בהליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 10074/99). לפיכך, יש לבטל את החלטת הועדה, שאחד מחבריה היה בעל דעה קדומה ופעל תוך ניגוד עניינים;

(ב) ועדת האישורים הסתמכה על האמור בהחלטתה בעניין יצהר אוחיון, אולם, אין מדובר בהלכה ישנה, שהיתה ידועה ולא ניתן להתבסס עליה כתקדים. ההחלטה בעניין "אוחיון" ניתנה בסמוך להחלטה בעניינו של המערער, ואף הדיונים בעניין אוחיון החלו לאחר תחילת הליך הבירור בעניינו של המערער. משום כך, לא היה מקום להחיל על עניינו של המערער את אשר קבעה ועדת האישורים בעניינו של "אוחיון";

(ג) נוכח העובדה שבעלי תפקידים נדרשים, תמיד, לוודא את תוקף צו העיקול עשרים וארבע שעות לפני ביצועו, טוען המערער, כי היה עליו להוסיף לסכום הנקוב בצו העיקול הפרשי הצמדה וריבית, מיום מתן הצו ועד ליום הגביה בפועל;

(ד) ההנחיה האוסרת על גביית סכום גבוה מן הסכום הנקוב בצו העיקול, אינה שוללת את זכותם של הזוכה והחייב להגיע להסדר מוסכם בסכום שונה מהסכום הנקוב בצו;

(ה) ועדת האישורים שגתה משלא נתנה משקל ראוי לעובדה שהמערער פעל בתום לב, וכן לעובדה שהן החייב והן המשיב תמכו בגרסתו ואף שיבחו את דרך פעולתו;

(ו) הועדה שגתה משלא התייחסה להשעיית המערער, בעקבות החלטת המוציא לפועל שגרמה לו נזק שאינו ניתן לתיקון;

(ז) ועדת האישורים הרחיבה את מסגרת התלונה שהוגשה נגדו והוסיפה "אישומים" שלא נכללו בה, ובכך פעלה שלא כדין ובניגוד לכללי הצדק הטבעי;

(ח) ועדת האישורים לא הפרידה בין שלב "הכרעת הדין" לשלב "גזר הדין" ולא נתנה למבקש זכות טיעון לגבי העונש לפני שהשיתה עליו עונש, ולא הזהירה אותו כי היא שוקלת את ביטול רשיונו.
ועדת האישורים
10. ועדת האישורים מתמנה על-ידי שר המשפטים על-פי הוראת סעיף 5א(א) לחוק ההוצאה לפועל. הועדה מונה שלושה חברים שהם: יושב ראש הועדה, שהוא שופט של בית משפט שלום (בענייננו, כבוד השופט י' ברקלי), וחבריה הם נציג שר המשפטים (שבמקרה דנא הוא היועץ המשפטי להנהלת בתי המשפט), וקצין משטרה (בענייננו, הוא ראש מדור הוצאה לפועל במטה הארצי).

לפי סעיף 5ז לחוק ההוצאה לפועל דנה הועדה בבירור תלונות נגד מי שקיבל אישור להיות בעל תפקיד, ו"רשאית היא, לאחר שנתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו בפני
ה, להתלות את אישורו עד לסיום בירור התלונה".

עוד נקבע בסעיף 5ז האמור, כי אם הבירור לא הסתיים בתוך חודשיים מיום ההתליה - בטלה ההתלייה, זולת אם החליטה הועדה, מטעמים מיוחדים שיירשמו, להאריך את תקופת ההתלייה לתקופה נוספת שלא תעלה על חודשיים נוספים.

11. חוק ההוצאה לפועל והתקנות שהותקנו לפיו - אינם קובעים הוראות מפורשות בדבר דרכי הבירור של תלונה נגד בעל תפקיד, שקיבל אישור לבצע תפקידי הוצאה לפועל, או "דרכי ענישה" אחרים מלבד התליית האישור או פסילת בעל תפקיד מלמלא תפקיד כאמור.

12. סעיף 5ו' לחוק ההוצאה לפועל קובע את סמכויותיה של ועדת האישורים - לסרב לחדש אישור, לבטל אישור שניתן או לפסול אדם מקבל אישור לתקופה שלא תעלה על חמש שנים "לאחר שניתנה לו הזדמנות לטעון טענותיו בפני
ה".

ועדת האישורים רשאית להפעיל סמכויותיה כאמור, אם נתקיים אחד מאלה:

"(1) נתקיימה בו עילה שהיה בה כדי להצדיק סירוב לתת אישור;
(2) הוא הפר חובה מן החובות המוטלות עליו לפי חוק זה;
(3) הוא התנהג באופן המסכן את שלום הציבור;
(4) הוא התנהג באופן שאינו הולם בעל תפקיד".

הנה כי כן, הוראות סעיף 5ו' מחייבות מתן הזדמנות למי שועדת האישורים מתכוונת להפעיל לגביו את סמכותה לבטל את האישור שניתן לו או לסרב לחדשו - לטעון את טענותיו בפני
ה.
ואולם, ראוי להודיע לאותו בעל תפקיד מפני איזו טענה או תלונה הוא נדרש להתגונן, כשעליו להתייצב בפני
ועדת האישורים לטעון את טענותיו בפני
ה.

ועוד זאת: מן הראוי שועדת האישורים תודיע על התלונה שהוגשה נגדו או על הפרת איזה דין שהוא או חריגה מנוהלים מחייבים, ולאיזו תוצאה הוא צפוי, אם יתברר לועדת האישורים כי התלונה מוצדקת, או שהיא תשתכנע, לאחר שישמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו, כי נתקיים אחד מן המקרים שנמנו בסעיף 5 ו' לחוק.

עקרונות הצדק הטבעי מחייבים מתן אפשרות לבעל זכות, ולענייננו העוסק בעיסוק על-פי רשיון, אישור או היתר שקיבל, שהרשות מבקשת לשלול ממנו את הזכות, כולה או חלקה - לתקופה מסויימת או לצמיתות - שידע היטב במה הוא "מואשם" ולמה עליו לצפות, כדי שיתגונן ויביא "ראיות נגדיות".

13. בהעדר הוראות מפורשות בחוק ההוצאה לפועל, רשאית ועדת האישורים להפעיל כללים הקבועים בחיקוק "קרוב או דומה", ככל שההוראות האמורות עולות בקנה אחד עם עיקרי הצדק הטבעי והפסיקה שנתנה להם תוקף.

לענייננו, אפשר לפנות להוראות חוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב1972-, בכל הנוגע לבירור קובלני ודרכי ענישה על-ידי ועדת המשמעת לפי סעיפים 24 ו25- לחוק האמור (וראו: דוד בר אופיר - הוצאה לפועל הליכים והלכות, מהדורה רביעית, יולי 1999 (עדכון 4), עמוד 40ב).

ביטול החלטת ועדת האישורים מחמת ניגוד עניינים של אחד מחבריה
14. לטענת המערער, יש לפסול את החלטת הועדה, על פי העקרונות של פסלות שופט, מן הטעם שחבר הועדה, עורך הדין רמי רובין, היה בעל דעה קדומה בעניינו ופעל תוך ניגוד עניינים. זאת, נוכח העובדה, שבתוקף תפקידו כיועץ משפטי להנהלת בתי המשפט נתן חוות דעת משפטית לפרקליטה מטעם פרקליטות מחוז תל אביב שייצגה את המתלונן, המוציא לפועל - חנוך דיכטר, בהליכים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי בתל אביב (ה"פ 10074/99).
לטענת המשיב, בנסיבות המקרה, ההלכות בדבר פסלות שופט אינן חלות על עניין זה, ואין ללמוד מהן דבר לענייננו. לפיכך, אין פסול בהחלטת ועדת האישורים.

15. בב"ש 48/75 ידיד נ' מדינת ישראל (פ"ד כט(2) 375), סוכמו הדין וההלכה עד למועד שבו ניתן פסק הדין האמור, בעניין פסלות שופט. לפי העקרונות שנתגבשו, שופט ייפסל מלדון בעניין המונח לפניו בשל דעה קדומה או נגיעה לעניין, אם קיימת אפשרות ממשית כי השופט הוא בעל דעה קדומה, שיש בה כדי לשלול את יכולתו לקיים משפט הוגן. אין די באפשרות "סתם" או באפשרות "סבירה" בדבר קיומה של דעה קדומה, אלא בחשש אובייקטיבי, שלפיו "מן הנסיבות החיצוניות הכרחי להתרשם שקיימת אפשרות מאד מסתברת, שאכן נבצר מהשופט לשפוט את דינם של בעלי הדין באובייקטיביות הדרושה" (שם, עמוד 381).

וכך מצינו בדברי המשנה לנשיא (כתוארו אז) כבוד השופט א' ברק בבג"צ 2148/94 גלברט ואח' נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון ואח' (פ"ד מח(3) 573, 606-605):

"מבחן האפשרות הממשית משמעותו שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נושא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ("המשחק מכור"). משמעות הדבר היא כי אין מקום לצפות לכך שהשופט יהיה חסר פניות (impartial). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נושא המשפט, בלי שקיים סיכוי ממשי (ראציונאלי) יביא לשינוי העמדה. ושוב: דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט 'נעולה' ואין הוא 'פתוח' לשכנוע ולשינוי...
פסילתו של שופט בשל דעה קודמת מוצדקת רק כאשר אותה דעה קודמת הופכת לדעת קדומה, כלומר כאשר קיים חשש ממשי...כי בשל אותן דעות קדומות תהא דעתו של השופט 'נעולה' באופן שאין כל 'טעם' בניהול המשפט לפניו, שכן המשפט הוא 'אבוד מראש'".

להבחנה בין דעה קודמת לדעה קדומה ראוי להביא את דבריו של השופט י' זמיר בע"פ 1988/94 בראון נ' מדינת ישראל (פ"ד מח(3) 608, 623), בהאי לישנא:

"במקרים מסוג זה (הכוונה לדעה קדומה - ע"ק) אין ההלכה אומרת כי כל דעה שיש לשופט בעניין הנדון לפניו, אף אם היא רופפת, די בה כדי לפסול אותו שופט. ההלכה מקבלת כי שופט, שבתוך עמו הוא יושב, יש לו דעות בעניינים מעניינים שונים. בוודאי יש לו עמדות בשאלות משפטיות , ולעיתים יש לו השקפה גם בעניין הקשור לנושא הדיון. כדברי השופט ברק '...שופט ללא דעה קודמת לא רק שאינו מצוי, אלא אף אינו רצוי' (בג"צ 2148/94, בעמוד 606). לפיכך יש מקום להבחין בסוג זה של מקרים בין דעה קודמת לבין דעה קדומה. רק כאשר דעה קודמת הופכת להיות נחרצת וסופית, ללא אפשרות סבירה של שכנוע ושינוי, הרי היא דעה קדומה. ורק דעה קדומה יוצרת אפשרות ממשית של משוא פנים שיש בה כדי לפסול שופט".

זאת ועוד:

"כדי לפסול שופט צריכה להתגבש המסקנה כי המשקל המצטבר של הנסיבות הוא כזה ששופט סביר לא יוכל, לדעת הערכאה השיפוטית, לשחרר עצמו מהשפעתו עליו של המידע שהגיע אליו וכי אין להניח שהשופט יוכל לגבור על ההתרשמות האמורה אותה ספג" (מ' שמגר, על פסלות שופט - בעקבות ידיד, גבורות לשמעון אגרנט, עמוד 118).

כללים אלה שנפסקו כלפי שופט לעניין דעה קודמת ודעה קדומה, יפים הם גם כלפי חבר בגוף או טריבונל - מעין שיפוטי, ואף חבר בועדה הפועלת על-פי דין.

מן הכלל אל הפרט
16. במקרה דנא, אין חולק על כך, כי חבר הועדה, עורך הדין רמי רובין, ייעץ, בתוקף תפקידו כיועץ משפטי של הנהלת בתי המשפט, הן מן ההיבט המינהלי והן מן ההיבט המשפטי, לפרקליטות מחוז תל אביב, בדיון בעניינו של המערער, שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב. אולם, ייעוץ כאמור אינו מביא, בהכרח, לגיבוש דעה קדומה, כך שבדיון אחר בעניינו של המערער תהיה לו דעתו "נעולה" באופן שאין כל "טעם" בניהול הדיון, עד כדי כך שדיון כאמור יהיה "אבוד מראש". למרב, מדובר בדעה קודמת, שאין בה כדי להביא לפסילתו מלישב בדיוני ועדת האישורים ולהחליט בעניינו של המערער.

דעה קודמת, כאמור, עשויה להשתנות אף בפורום מעין שיפוטי, שבו מי שטיפל בעניין התלונה, בתוקף תפקידו, יושב במותב עם אחרים, ושומע את הטענות הנגדיות. הדברים אמורים לגבי חבר ועדה מעין שיפוטית, בין שהוא משפטאי ובין מי שאין לו השכלה משפטית.

בעניין זה אוסיף, כי המחוקק קבע בסעיף 5א לחוק ההוצאה לפועל, כי שר המשפטים ימנה ועדה שתמנה בין חבריה נציג של משרד המשפטים, והדבר נועד, בין היתר, כדי שתשתקף עמדת המשרד בעניינים שבאים בפני
הועדה. למה הדבר דומה? למותב הדן בתביעות בבית הדין לעבודה שבהם יושבים חברים שהם נוגעים, לכאורה, לאינטרסים של צדדים שונים (עובדים ומעבידים).
17. ועוד זאת: הכלל הוא שטענה של פסלות שופט או מניעות של חבר בית דין מלדון בערר מסוים בשל ניגוד עניינים, צריך שתעלה בתחילת הדיון, או סמוך לאחר שנודעה לבעל הדין עילה של ניגוד העניינים, כאמור.

הרציונל העומד בבסיס הכלל הזה הוא, מניעת שימוש טקטי בטענת פסלות כ"נשק סודי", שאותו שומר באמתחתו מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות, עד שיעלה ויבוא מועד נוח להעלותה - "לפי התוצאות" - אם נוחות לו ואם לאו (וראו: ע"א 2897/98 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה
, פ"ד נב(2) 529; ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ"ד מה(3) 790).

לפיכך ובנסיבות המקרה, בהן העלה המערער טענה זו לאחר החלטה של ועדת האישורים, בלא כל פירוט של הנסיבות שהביאו אותו, בשלב מאוחר זה, להעלות את הטענה האמורה, יש לקבוע, כי אף אם היה ממש בטענתו בדבר מניעות אחד מחברי הועדה מלדון בעניינו, הרי שהשיהוי האמור אינו מיטיב עם טענות המערער, ולו מטעם זה ניתן לדחות את הערעור.

18. בענייננו ניתן להקיש מהוראות חוק בתי דין מינהליים, התשנ"ב1992- (להלן - חוק בתי דין מינהליים) שסעיף 1 לחוק זה מגדיר בית דין מינהלי כ"ערכאה המוקמת בידי שר או רשות מינהלית אחרת ויש לה סמכויות שפיטה, בין אם היא מכונה בית דין, ועדת ערר או ועדת ערעור ובין אם היא מכונה בשם אחר".

סעיף 15(א) לחוק בתי דין מינהליים קובע כי "חבר בית דין לא ישתתף במותב של בית הדין, אם הוא עלול להימצא, במישרין או בעקיפין, במצב של ניגוד עניינים בין תפקידו כחבר בית הדין לבין עניין אחר שלו".

הנה כי כן, לפי הסעיף האמור, ניתן לקבוע כי חבר הועדה, עו"ד רמי רובין, אינו מצוי בניגוד עניינים אישי, והעובדה כי סייע לפרקליטות מחוז תל אביב בהכנת הגנת המדינה בתביעתו של המערער - לא באה אלא משום תפקידו כיועץ משפטי של הנהלת בתי המשפט, שאת עמדתה, כאמור, הוא רשאי לייצג בועדת האישורים.

19. טענת המערער, שלפיה עורך הדין רובין "כתב את ההחלטה" בעניינו הנה בגדר רכילות בלבד, ולא באו כל ראיות לאישוש טענה זו, כמו גם טענת המערער לפיה, סגנית המוציא לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב אמרה לו "אל תדאג, יש לך עוד לעבור את הועדה".
בעניין זה אוסיף, כי בנוסח הסיכומים מטעם המשיב בערעור זה, מצינו פנייה של באת-כוח המשיב לעורך הדין רמי רובין, כהאי לישנא: בשאלה "האם דייקתי בהצגת עמדתך? כדי להיזהר בניסוח שלא ישמשו לתביעה נזיקית שזומם, אם כן". דברים אלה שאפשר שכוונו ל"טיוטה" - להערות, נכללו בסיכומים שהוגשו לבית-המשפט.

אולם, אין ללמוד מן הדברים, על עניין אישי של עורך דין רובין, אלא על בדיקה נוספת של המשיב לצורך אימות הפרטים והעובדות עם עורך הדין רובין בדבר העמדה של הגוף שהוא מייצג, ואין בכך כדי להביא לפסילתו בדיעבד. על כך ניתן לומר, כי אמנם התקיים שיתוף פעולה לצורך הליך זה בין מי שהערעור הזה מכוון נגדו לבין פרקליט המייצג את המדינה, ובכלל זה מייצג את עמדת ועדת האישורים ועו"ד רובין - נגד הטענות האישיות נגדו בערעור זה.

20. ניתן ללמוד על הסוגיה שבמחלוקת גם בדרך של היקש מהרכבה של רשות הרישוי הקבועה בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה1965-, ואחד מחבריה הוא מהנדס הועדה המקומית. האם מעורבות של מהנדס הועדה המקומית בפרויקטים הטעונים היתר של הועדה, יכול שיביאו לפסילת החלטתה של רשות הרישוי בשל ניגוד עניינים?

בעניין זה קבעתי בעת"מ 21/98 29/98 חזן (שרה) נעמי ו48- אח' נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה - ירושלים ואח' (טרם פורסם), בהאי לישנא:

"אכן, מהנדס הועדה המקומית מעורב בדבר, ויכול שתהיה לו מעורבות עמוקה, בכל הפרוייקטים הטעונים היתר לפי חוק התכנון והבניה, בתחום פעולתה של הועדה המקומית והרשות המקומית. זה חלק נכבד מתפקידו, והדברים ברורים והיו ברורים בעת חקיקתו של החוק. ההנחה היא שהמהנדס יפעיל אך ורק משיקולים מקצועיים גרידא. אם המהנדס או כל חבר אחר של הועדה יפעיל שיקולים פסולים, ממילא ייפסלו החלטות הועדה. אולם, אין למצוא פגם של משוא פנים בעצם שבתו של המהנדס בדיוני הועדה מחמת שהוא מעורב בתוקף תפקידו (ולא באופן אישי) בהליכים שבפני
המשיבה 3 - בתכנון ובעריכה של הבקשה להיתר.
סעיף 47(א)(2) לחוק התכנון והבניה, אוסר ניגוד עניינים, במישרין או בעקיפין, של חבר במוסד תכנון, לגבי כל עניין העומד לדיון במוסד התכנון, ומשום כך נאסר עליו להיות נוכח בדיוני המוסד או הועדה באותו עניין, או להצביע בהחלטה על כל שאלה המתייחסת לאותו עניין. העותרים מבקשים להחיל את הוראותיו של סעיף 47(א) לחוק גם על בקשות ועניינים שאין למהנדס כל זיקה אישית אליהם, אלא הוא מטפל בהם וחייב לטפל בהם - בתוקף תפקידו וניסיונו המקצועי. לו רצה המחוקק למנוע ממהנדס הועדה המקומית להשתתף בדיוניה של ועדת הרישוי בעניינים שטיפל בהכנתם ובעריכתם - היה צריך לאמר זאת במפורש, אך לא זה המצב.
הפרשנות הנכונה של סעיף 47(א) לחוק, לענייננו, היא, שהמחוקק ביקש שהמהנדס יפעל אך על פי שיקולים מקצועיים, כך שאין למצוא פסול או פגם במעורבות תכנונית-מקצועית, הכל כשאין מדובר בעניין שיש למהנדס "עניין אישי בתכנית או בבקשת ההיתר" - לו או לקרובו, שאז יחולו הוראות סעיף 47(א) האמור" (עמוד 28 לפסק הדין).

דברים שאמרתי שם, יפים אף כאן, לעניינו של חבר הועדה מטעם משרד המשפטים.

21. המערער העלה טענה נוספת, שלפיה לאחר תום הדיון בועדה ביום 18/4/99 נותרו המתלונן והמוציא לפועל באולם שבו התנהל הדיון, ואמרו כי הם מבקשים לשוחח עם הועדה בעניינים אחרים שאינם נוגעים לעניינו של המערער. המוציא לפועל אף הוסיף ואמר, לטענתם, כי זו הפעם הראשונה שניתנת לו הזדמנות לשוחח עם חברי הועדה. לטעמי, היה ראוי ש"המפגש" הזה שבו מנצל המתלונן והמוציא לפועל הזדמנות "להכיר" את הועדה, לא יתקיים בסמיכות לדיון בעניינו של המערער ושלא בנוכחות בא-כוח המערער או המערער. היה מוטב, למען מניעת "לזות שפתיים", או משום ש"חיישינן" שמא יעלה חשש ל"קשר", כי חברי הועדה לא ישאירו צד אחד לדיון בלא נוכחותו של הצד האחר.

הכלל בסוגיית מראית פני הצדק הוא, כי אמת המידה בשאלת פסלות, אינה צומחת מן השאיפה למראית פני הצדק; השאיפה האמורה אכן צריכה להביא את השופט להקפדה על כללי הדיון והתנהגות. אולם, הכלל בדבר האפשרות הממשית של משוא פנים איננו מושתת על מראית פני הדברים בעיני בעל הדין או הציבור, אלא על הערכה אובייקטיבית של בית המשפט לגבי יכולתו של השופט לדון בעניין ללא משוא פנים (י' קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק שני (ספר ראשון), מהדורה משולבת ומעודכנת, התשנ"ח1998-, עמוד 727; וכן ראו מ' שמגר, על פסלות שופט - בעקבות ידיד, גבורות לשמעון אגרנט, עמודים 107-106; ע"פ 670/80 ברוך אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 693; ע"פ 5/82 אהרון אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247).

אמת נכון הדבר, כי ראוי היה, למען מראית פני הצדק, שועדת האישורים לא תתיר, מיד לאחר הדיון בעניינו של המערער, דיון בנוכחות המתלונן ללא נוכחות המערער, הגם שהדיון האמור אינו נוגע לעניינו של המערער. אולם, כאמור, אין בכך, לבדו ולעצמו, כדי להביא לביטול החלטת הועדה.
עניינו של יצהר אוחיון
22. לטענת המערער, ועדת האישורים הסתמכה על האמור בהחלטתה בעניין יצהר אוחיון, שניתנה בסמוך להחלטה בעניינו, אולם אין מדובר בהלכה ישנה שהיתה ידועה וניתן לבססה כתקדים מחייב.

ועדת האישורים קבעה בעניינו של המערער כדלהלן:

"אנו סבורים שבעל התפקיד נהג שלא כשורה. כפי שציינו בהחלטתנו בעניין בעל תפקיד יצהר אוחיון...
אשר על כן, אנו חוזרים על שכתבנו בהחלטתנו בעניין בעל תפקיד יצהר אוחיון: לא יגבה בעל תפקיד בשום מקרה סכום כלשהו העולה על הסכום הנקוב בצו, כיוון שהוא לא הוסמך בכך בצו העיקול שמכוחו הוא פועל...עם זאת אנו סבורים שהמקרה שבפני
נו חמור מן המקרה של בעל תפקיד יצהר אוחיון בשל העובדה שגיל לוי
הפנה את החייב, ללא כל סמכות, להסדיר את שאר חובותיו עם הנושה.

בעניינו של יצהר אוחיון, גבה בעל התפקיד מחייב סכום של 7,000 ש"ח, למרות שסכום החוב הנקוב בצו העיקול עמד על סך של 6,500 ש"ח בלבד. ועדת האישורים החליטה, כי "מאחר ובעל התפקיד כבר היה מושעה למעשה כחודש ולאור התרשמותנו החיובית ממנו, איננו רואים מקום להתלייה נוספת של רשיונו".

הנה כי כן, ועדת האישורים לא התבססה בהחלטה בעניינו של המערער על החלטתה בעניין אוחיון כהלכה וכתקדים מחייב, אלא, אך הזכירה עניין זה בהחלטתה, נוכח הדמיון בין שני המקרים ואין ללמוד מכך, אלא על אחידות בהחלטותיה של ועדת האישורים; ללמדך, כי הועדה עקבית בעמדתה לעניין זה. בסוגיה זו אוסיף, כי נוכח המסקנה כי ההחלטה בעניינו של אוחיון אינה תקדים מחייב, בבחינת "זאת ראה וקדש" - יש לדחות טענת המערער, שלפיה החלטת ועדת האישורים ניתנה בלא ציון תאריך של מתן ההחלטה כדי להחיל את "הלכת אוחיון" בעניינו. אין לראות באי ציון מועד ההחלטה כאמור, אלא טעות קולמוס, שאין בה כדי להביא לביטול ההחלטה.

סמכות בעל תפקיד לגבות מחייב הפרשי הצמדה וריבית
23. לטענת המערער, בעל תפקיד נדרש לוודא את תוקף צו העיקול עשרים וארבע שעות לפני ביצועו, ולפיכך היה עליו להוסיף לסכום הנקוב בצו העיקול הפרשי הצמדה וריבית, מיום מתן הצו ועד ליום הגביה בפועל.

דינה של טענה זו - להידחות. הנוהל בעניין גביית כספים מעוקלים והפקדתם, קובע כדלקמן:

"גביית חוב על ידי בעל תפקיד מעל סכום המצוין על גבי דו"ח הביצוע אסורה בהחלט. בעל החוב לא יגבה הוצאות עבור הביצוע אלא אם נכתב אחרת על גבי דו"ח הביצוע. יש להבהיר לחייב המשלם את כל סכום החוב המצוין על גבי דו"ח הביצוע כי עליו לגשת ללשכת ההוצאה לפועל שאליה שייך התיק לצורך סגירת התיק. כמו כן יש לציין זאת בכתב על גבי הדו"ח" (נספח ב לתגובת המשיב לערעור).

וגם זאת: המערער, בעל נסיון של שמונה שנים בתפקיד, ויש לראותו כמי שיודע את נוהלי הגבייה של כספים במסגרת הליכי ההוצאה לפועל. על בעל תפקיד עתיר נסיון כזה לדעת כי חל איסור לגבות חוב העולה בכל סכום שהוא על זה הנקוב בצו. אף אם היה למערער ספק גבי הצורך לגבות הפרשי הצמדה וריבית, הרי שהיה עליו לפנות לראש ההוצאה לפועל או למוציא לפועל בסוגיה זו ולבקש הוראות, כאמור בתקנה 37ז לתקנות ההוצאה לפועל, לאמור: "בעל תפקיד יבצע את תפקידו בנאמנות, במסירות ובהגינות וימלא בקפדנות אחר הוראותיהם של ראש ההוצאה לפועל ושל המוציא שבתחום סמכותם הוא פועל, ואחר סדרי המינהל שיקבע מנהל בתי המשפט".

בעל תפקיד פועל מכוח צו העיקול המסמיך אותו לבצע הליך שסכומו נקוב בצו, וכל פעולה של בעל תפקיד, בין אם בהסכמת החייב או הזוכה או שניהם גם יחד, המביאה לגביית סכום גבוה מהסכום הנקוב בצו העיקול, מנוגדת להוראות הדין ולנהלים. לבעלי הדין קיימת אפשרות להעלות את טיעוניהם בפני
ראש ההוצאה לפועל, ולאחר שניתן צו עיקול, אין לסטות מהסכום הגבייה הנקוב בו.

24. אמת נכון, שישנה הנחיה לבדוק עשרים וארבע שעות לפני ביצוע ההליך את תוקפו של הצו (נספח ח' לתגובת המשיב לערעור). אולם, בבסיסה של הנחיה זו עומדת ההנחה כי יש לבדוק אם החוב שולם לפני ביצוע הצו, ואין כל הנחיה לפיה בעל תפקיד "יעדכן" בעצמו את הסכום הנקוב בצו העיקול על בסיס הפרשי הצמדה וריבית, אף אם הסכום הנוסף מבטא נכונה ובמדוייק את הפרשי ההצמדה והרבית, בין שיש על כך הסכמת הזוכה והחייב, ובין אם לאו. קבלת פרשנותו של המערער כנכונה, משמעה מתן סמכות לבעל תפקיד כאמור, שזכרה לא בא בהוראות הדין, וחורגת מן הצו שעל בעל התפקיד הוטל לבצעו.

נוכח האמור וכעולה מן המקובץ, אין להתערב בהחלטת ועדת האישורים, לפיה חל איסור על בעל תפקיד לגבות סכום הגבוה מן הסכום הנקוב בצו העיקול, בין אם הדבר נעשה בשל הוספת הפרשי הצמדה וריבית או מכל טעם אחר, אף אם הדבר נעשה בהסכמת החייב והזוכה.

תום לב ותמיכת החייב והזוכה בעמדת המערער
25. לטענת המערער, ועדת האישורים שגתה בכך שלא נתנה משקל ראוי לעובדה שהוא פעל בתום לב, וכן לעובדה, שהן החייב והן הזוכה, תמכו בגרסתו ואף שיבחו את דרך פעולתו.

אכן, ועדת האישורים לא התייחסה בהחלטתה לעובדה כי פעולותיו של המערער נעשו בתום לב, והוא אף זכה לדברי שבח והלל מפי החייב והזוכה על פעולתו. אולם, אין בכך כדי להועיל למערער לעניין גביית סכום הגבוה מהסכום הנקוב בצו העיקול. למרב, יש בכך כדי להועיל לו לעניין האמצעי שהועדה רואה לנקוט בנסיבות הענין.

ועוד זאת; יש לדחות את טענת המערער כי ועדת האישורים לא התייחסה להשעייתו בעקבות החלטת המוציא לפועל, וכי בשל כך נגרם לו נזק שאינו ניתן לתיקון. ועדת האישורים קבעה כי "בעל התפקיד היה מושעה למעשה במשך תקופה של שלושה שבועות ואנו מביאים, כמובן, עובדה זו בחשבון עת מגיעים אנו להכרעה בדבר התליית אישורו".

הנה כי כן, ועדת האישורים הביאה בחשבון שיקוליה את עובדת השעייתו של המערער ותקופת ההשעיה.

הרחבת מסגרת התלונה נגד המערער
26. לטענת המערער, ועדת האישורים הרחיבה את מסגרת התלונה שהוגשה נגדו והוסיפה "אישומים" שלא היו כלולים בה, ובכלל זה, כי השיקים שקיבל המערער מהחייב נמשכו לפקודת הזוכה ולא לפקודת בא כוחה, ובכך פעלה ועדת האישורים שלא כדין ובניגוד לכללי הצדק הטבעיים.

ההלכה בעניין זה היא, כאמור, שועדת האישורים המזמנת בעל תפקיד לדיון בפני
ה, חייבת ליידע אותו מהי השאלה שתעמוד לדיון וכן עליה להודיעו כי קיימת אפשרות שרשיונו ייפסל (ד' בר אופיר, הוצאה לפועל הליכים והלכות, עמוד 40ב).
27. ביום 27/12/98 העביר מנהל מחלקת פעולות מבצעיות בלשכת ההוצאה לפועל - תל-אביב, תלונה למנהל אגף ההוצאה לפועל ארצי נגד המערער, כדלקמן:

"1. בעל התפקיד הנ"ל ביצע הליך של הוצאת מעוקלים בתיק הוצאה לפועל 01-12513-97-3.
2. בעל התפקיד גבה כספים הן במזומן והן בהמחאות דחויות סך של - 45,000 ש"ח למרות שהסכום שהופיע על דו"ח הביצוע היה - 43,028 ש"ח כולל הוצאות.
3. בעל התפקיד לא ציין בדו"ח הביצוע תאריך פירעון ההמחאות ע"מ שנוכל לבדוק פרעון ההמאות (הכוונה 'ההמחאות' - ע"ק) וביצוע הקטנת הקרן בתיק" (נספח ג להודעת הערעור).

מלשון התלונה עולה, בבירור, כי בדין וחשבון שהציג המערער היתה חריגה בעניין רישום השיקים, ובכלל זה אף טמונה העובדה שהשיקים נרשמו לטובת הזוכה ולא לפקודת בא כוחה.

זאת ועוד; בסעיף 5 לתגובת המערער למכתב התלונה (נספח יב להודעת הערעור) מציין המערער, כי השיקים נרשמו לפקודת הזוכה, וממכתבו של בא כוח הזוכה עולה כי "השיקים נמשכו ישירות לפקודת העיריה" (נספח יד להודעת הערעור).

בנוסף לעובדה שהמערער הגיש לועדת האישורים מכתב תגובה שבו פירט את עמדתו, הוזמן המערער לדיון בו הציג את עמדתו, ובא כוחו השלים את טיעוניו. בנסיבות אלה אין לראות כל פגיעה בכללי הצדק הטבעי (וראו: רע"א 5538/96 שלמה ענתבי נ' הועדה למתן אישורים לבעלי תפקיד בהוצאה לפועל, דינים עליון, כרך מד, 814).
הפרדה בין שלב ההכרעה בתלונה לעונש
28. לטענת המערער, ועדת האישורים שגתה בכך שלא הפרידה "בין שלב הכרעת הדין לשלב גזר הדין", ולא נתנה למבקש זכות טיעון לגבי העונש ולא הזהירה אותו כי היא שוקלת לבטל את רשיונו.

אין מדובר בהליך פלילי נגד המערער, וסמכויותיה של הועדה נגזרות מעקרונות המשפט המינהלי, כך שאין לדבר על הפרדה בין "הכרעת הדין" לבין "גזר הדין".

וגם זאת: אין כוונה לכפוף את הטריבונל היושב לדין לסדרי דין פורמליים כמקובל בבית משפט, אלא אם נאמר בחיקוק המסמיך במפורש אחרת, ואין הדבר כך בענייננו. הרשות נוהגת על-פי סדרי דין ונוהלים משלה, ובלבד שלצדדים תינתן זכות שמיעה הוגנת (ע"ש (י-ם) 739/95 צדוק נ' היועץ המשפטי לממשלה
, פ"מ, התשנ"ו (3) 52).

לפיכך, יש לדחות את טענת המערער לעניין הצורך בהפרדה בין שלב של ההחלטה אם התלונה התקבלה (הכרעת הדין) לבין השלב של החלטה על האמצעי שנקטה (גזר הדין). פשיטא, שאין דומה בירור כאמור והחלטה מינהלית לפסק הדין בהליך פלילי, יש בו מרכיב הכרעת הדין ומרכיב גזר הדין.

חומרת העונש
29. לטענת המערער, האמצעי המינהלי (העונש) שהושת עליו חמור מן המקובל במקרים מעין אלה, ולחיזוק עמדתו אף הגיש לבית המשפט דוגמאות של מקרים בהם ניתנו לבעלי תפקידים "עונשים", שמהם ניתן ללמוד, לטענתו, כי ועדת האישורים החמירה עמו, יתר על המידה.

נראה לי לדחות טענה זו. מעיון בהחלטות הועדה, אין ללמוד על החמרה יתרה בעניינו, שכן, כאמור, במקרה דומה - יצהר אוחיון - נקבע לבעל התפקיד עונש השעיה של חודש ימים, שתקופתו זהה לעונש שהושת על המערער.

אוסיף כי, אף אם ניתן ללמוד מן החלטות האמורות כי האמצעי שהוטל על המערער חמור בהשוואה לעונשים שהושתו על בעלי תפקידים אחרים, במקרים דומים, הרי יכול שהיה מקום להחמיר בעניינם של האחרים, ולא להקל בעניינו של המערער.

העונש שהושת על המערער הינו בגדר מתחם הסבירות, והלכה היא שבית המשפט אינו שם שיקול דעתו במקום שיקול הדעת של הרשות, אלא אם נפלו בה פגמים המצדיקים התערבות זו, כגון שיקולים זרים שאינם לעניין, קביעות שרירותיות, חוסר תום לב, חוסר סבירות קיצוני היורד לשורשו של עניין, וכיוצא באלה. אפילו נראה באמצעי זה "עונש", הרי התערבות ערכאת הערעור בעונש שהושת על-ידי הערכאה הדיונית, באה אך כאשר נפלה בהחלטתה "טעות משפטית" או ששיקוליה היו פסולים או מוטעים, או שהתעלמה מנתון בעל חשיבות, או שהעונש שהשיתה סוטה באופן קיצוני ומהותי מן העונש המקובל או ההולם (וראו: ר"ע 152/84 קרייף נ' מדינת ישראל, לא פורסם).
סוף דבר
30. נוכח האמור וכעולה מן המקובץ, הבקשה לבטל את החלטת ועדת האישורים - נדחית.

31. המערער ישלם למשיב הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ כדין ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד לתשלום בפועל.

32. והערה עמי: גם אם לא ראיתי טעם לפסול את החלטתה של ועדת האישורים בשל כך שעורך הדין רובין ישב במותב הטריבונל שדן בעניינו של המערער, הגם שטיפל בתלונה, נשוא הדיון בטריבונל, עוד קודם לכן בתוקף תפקידו - יש מקום במקרים מעין אלה, שלא לישב בדין - כדי למנוע העלאת חשש, בן-בנו של חשש לדעה קדומה.

ניתן היום ט' באדר א תש"ס (15 בפברואר 2000), בהעדר הצדדים.

המזכירות תמציא העתק מ

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

עזרא קמא
, שופט

לימור / d00714299n.1
1
עש 007142/99
בית המשפט המחוזי בירושלים

כב' השופט עזרא קמא

בפני









עש בית משפט מחוזי 7142/99 גיל לוי נ' היועץ המשפטי לממשלה (פורסם ב-ֽ 15/02/2000)