פסקי דין על תום שטראוס (קטין)באמצעות הוריו אפוטרופסיו הטבעיים | פסקי דין על שרי שטראוס | פסקי דין על גיל שטראוס | פסקי דין על קיבוץ שמיר | פסקי דין על ד"ר עוז יובל | פסקי דין על ד"ר זעירא מאיר | פסקי דין על ד"ר בלינקה בוריס | פסקי דין על ד"ר זוהר שפרה | פסקי דין על ד"ר גבי כנען | פסקי דין על ביה"ח הממשלתי ע"ש רבקה זיו בצפת | פסקי דין על מדינת ישראל - משרד הבריאות |

668/92 א     29/02/2000




א 668/92 תום שטראוס (קטין)באמצעות הוריו אפוטרופסיו הטבעיים , שרי שטראוס , גיל שטראוס , קיבוץ שמיר נ' ד"ר עוז יובל , ד"ר זעירא מאיר , ד"ר בלינקה בוריס , ד"ר זוהר שפרה , ד"ר גבי כנען , ביה"ח הממשלתי ע"ש רבקה זיו בצפת , מדינת ישראל - משרד הבריאות





1. תום שטראוס (קטין)
באמצעות הוריו אפוטרופסיו הטבעיים

2. שרי שטראוס

3. גיל שטראוס

4. קיבוץ שמיר

בעניין:
התובעים
נגד
1. ד"ר עוז יובל

2. ד"ר זעירא מאיר

3. ד"ר בלינקה בוריס

4. ד"ר זוהר שפרה

5. ד"ר גבי כנען

6. ביה"ח הממשלתי ע"ש רבקה זיו בצפת

7. מדינת ישראל - משרד הבריאות
הנתבעים
ע"י ב"כ עוה"ד ע. אלמגור

פסק דין
חלקי (בשאלת הנזק)
1. התובע 1, תום שטראוס נולד ביום 24/6/90 בבית חולים רבקה זיו בצפת להוריו שרי וגיל שטראוס
. במהלך הלידה נקלע התובע למצוקה עוברית קשה שבעקבותיה נעשו מספר ניסיונות לשליפתו באמצעות לידת-ואקום. לאחר מספר ניסיונות כאלה בוצעה לידת הואקום והתינוק הוצא במצב של תשניק לידה קשה. לאחר זמן התברר כי הקטין לוקה בשיתוק מוחין ונכותו מגעת כדי 100%.
התובעים הגישו תביעה בגין רשלנות רפואית כנגד הנתבעים - צוות הרופאים, בית החולים והמדינה - בייחסם את נזקו הקשה של התובע לרשלנות רפואית בניהול הלידה.
הדיון פוצל לשניים באופן שראשית נדונה שאלת האחריות. במסגרת זו נקבע ב

פסק דין
חלקי מיום 4/5/97 כי הנתבעים 1, 2, 3, ו4- אחראים בנזיקין באחריות ישירה לנזקי התובע תום שטראוס ואילו הנתבעים 6 ו7- אחראים למעשיהם באחריות שילוחית.
השלב השני - בו אנו עוסקים כאן - הוא שלב הערכת הנזקים וקביעת היקף הפיצוי ההולם את נזקיו וצרכיו של התובע.
2. חוות דעת המומחים
לתיק בית המשפט הוגשו חוות דעת המומחים הבאים:
(א) פרופ' שאקו - מומחה בתחום השיקום מבית חולים הדסה הר הצופים.
(ב) פרופ' שטיינברג - מומחה בתחום הנוירולוגיה של הילד מבית חולים שערי צדק שהתרכז בשאלת קיצור תוחלת חייו של התובע.
(ג) מר גדעון האס - מומחה בתחום סוציאלי - שיקומי לעניין עלויות עזרים ושירותים הנדרשים לתובע.
(ד) מר מ. קצין, כלכלן, לעניין עלויות צורכי ניידות של התובע.

בהסכמת הצדדים, המומחים לא נחקרו, וניעזר לכל דבר ועניין בחוות הדעת הכתובות המפורטות שהוגשו על ידם.
בטרם ניכנס לבחינת כל פריט ופריט ממרכיבי הנזק המבוקשים ראוי לסקור בקצרה את מצבו הרפואי של התובע ותנאי גידולו וחינוכו.

3. מצבו הרפואי של התובע ותנאי חייו
פרטים אודות מצבו הרפואי-שיקומי של התובע ניתן לדלות מחוות דעתו של פרופ' שאקו מיום 14/1/98 המבוססת על סקירת המסמכים הרפואיים הרלבנטיים ובדיקת התובע בביתו בקבוץ שמיר.
אלה הדברים העולים מתוך חוות הדעת:
המדובר הוא במקרה של שיתוק מוחין המתאפיין בפגיעה מוטורית קשה ונרחבת מסוג אטטוזיס, שאינה מלווה בליקוי שכלי.
מצב זה מתאפיין בשני אלה: מצד אחד - מוגבלותו של התובע מבחינה מוטורית היא כמעט מוחלטת. הוא אינו יכול לתפקד בידיו ורגליו וכתוצאה מכך זקוק לסיעוד בכל דבר הקשור בכך. הוא אינו מסוגל לזחול ואפשר להעמידו רק בתמיכה, והוא אינו הולך. הוא מוסע לכל מקום. בבדיקה היה עירני, חייך, ומפיו נזל ריר רב, והשמיע קולות בלתי מובנים, הוציא לשון והכניסה, ועשה תנועות בלתי רצוניות בידיים וברגליים. הקואורדינציה לקויה מאד. ישנה בעיה מסוימת בשליטה בסוגרים. הוא זקוק לעזרת הזולת בכל הפעולות החיוניות של יום יום כשינויי תנוחה משכיבה לישיבה ולהעברה לכסא גלגלים, רחצה, הלבשה, האכלה והעמדה בעמידון, ונדרש אדם שיהא בסביבתו בכל שעות היממה. עד כאן לצד המוטורי.

באשר לצד השכלי - כושרו של התובע לא נפגע. הוא מתפקד יפה, מבקר בבית ספר רגיל לשם הוא מוסע ברכב ביחד עם ילדים אחרים. בשל חוסר יכולת דבור הוא מתקשר עם הסביבה באמצעות מחשב, שהוא כלי מרכזי גם בתהליך הלמידה, ובבית הספר נעזר בסייעת הנמצאת לידו.
אשר לנסיבות חייו של התובע - משפחתו גרה בקבוץ שמיר, והוריו הם חברי הקבוץ ועובדים בו למחייתם. למשפחה עוד שני ילדים צעירים מן התובע. התובע מתגורר בבית הוריו בקבוץ ומקבל שם את כל צרכיו.

בטרם נבחן את פרטי הנזק, ישנם שלושה עניינים בעלי חשיבות עקרונית לענייננו שיש להכריע בהם:
האחד - מהי תוחלת החיים של התובע והאם ניתן להעריכה כיום?
השני - האם ראוי לבסס את הפיצוי על תשלום עיתי או על סכום פיצוי חד-פעמי?
השלישי - האם יש לחשב את צורכי התובע בהגיעו לגיל בגרות בהתאם לעלות שהייה במוסד, או על פי הצרכים בדיור פרטי, ואם כן - היכן: בקבוץ או בעיר?

4. תוחלת חיים
לצורך הערכת תוחלת החיים של התובע מונה המומחה פרופ' שטיינברג והוא הגיש חוות דעת מפורטת באשר להיבט זה.
פרופ' שטיינברג בחן את מקרהו של התובע הן במסמכים והן בבדיקה - וכך הוא מנסח את פרק מסקנותיו (עמ' 3):
"על פי הנתונים הבדוקים בספרות המקצועית, ניתן לומר שלתובע יש סיכוי גבוה ומשמעותי להגיע לגיל 30 שנה. בהעדר נתונים בדוקים בספרות המקצועית על תוחלת החיים מעבר לגיל זה - לא ניתן לומר באופן מדעי מה סיכויי תוחלת החיים של התובע מעבר לגיל זה.
יחד עם זאת, מתוך השיקולים השונים שהבאתי בפרק הדיון, ומתוך שיקלול הנתונים המיוחדים הנוגעים לתובע הנני סבור כי ניתן לומר בסבירות גדולה שתוחלת חייו של התובע זהה כמעט לזו של האוכלוסייה הכללית. אין בידי כלים מדעיים כלשהם לקבוע אם יש סבירות לקיצור כלשהו של תוחלת החיים של התובע, ואם כן - מה שיעור הקיצור הזה. מכל מקום, להערכתי הסובייקטיבית לא יעלה קיצור החיים (אם בכלל) על 10% בהשוואה לאוכלוסייה הכללית".

מפרק המסקנות קשה להסיק מסקנה ברורה בשאלת תוחלת החיים הצפויה של התובע. מנתוני הספרות המדעית ניתן רק להניח כי קיים סיכוי טוב לאדם הסובל מפגיעה כפגיעתו של התובע להגיע לגיל 30, ואין נתונים בדוקים על תוחלת החיים מעבר לגיל זה. בענין זה מסתמך המומחה על ספרות מקצועית של hutton ו - crichton. מכתיבה מדעית זו עולה כי תוחלת החיים נבדקה על ידם רק עד גיל 20 או 30, ואין מחקר אמין לגבי גילאים מעבר לכך. מנתוני המאמרים של hutton עולה כי לתובע יש מעל 50% סיכוי להיוותרות בחיים עד גיל 20 שנה ולדברי פרופ' שטיינברג -
"לא ניתן לעשות אקסטרפולציות מעבר לגיל זה שכן הירידה בתוחלת החיים עם הגיל איננו קו ישר, וקיימת סבירות רבה להנחה שלא תחול ירידה משמעותית בתוחלת החיים אחרי גיל זה."

על פי מאמרם של crichton יש לתובע סיכוי של 90% להגיע לגיל 30 שנה וגם לפי מאמר זה לא ניתן לצפות מעבר לגיל זה.
זוהי העמדת הדברים במישור המקצועי - מדעי, אולם לכך מוסיף המומחה הערכה "סובייקטיבית" שהוא טורח לסייגה כך שיובהר כי אין מדובר בהערכה מדעית. בהערכה "הסובייקטיבית" הזו - שהיא ככל הנראה פרי של התרשמות ותחושות הנובעות מההיכרות עם התובע ונסיבות חייו, עובר המומחה להערכה - שהיא יותר בגדר של השערה - כי שיעור הקיצור בתוחלת החיים עשוי להיות נמוך ולא לעלות על 10% בהשוואה לאוכלוסיה הכללית.
פרופ' שטיינברג מדגיש בחוות דעתו כי במערכת השיקולים של הערכת תוחלת החיים יש לקחת בחשבון בנוסף למוגבלות התנועתית ורמת התפקוד השכלי גם את קיומה או העדרה של אפילפסיה, קיום או העדר מחלות זיהומיות ואשפוזים, שהות בבית או במוסד ויחס הסביבה והטיפול אותו מקבל האדם. כמו כן ישנה חשיבות לקידמה הטכנולוגית ברפואה, ולעובדה כי קיים מערך סיכונים שאדם בריא חשוף להם, שאינם חלים על האדם הנפגע.
פרופ' שאקו התייחס בחוות דעתו להיבט קיצור תוחלת החיים כשהוא מתייחס אף הוא למאמרם של hutton. הוא מסיק ממאמר זה כי קיים לגבי התובע סיכון לקיצור תוחלת חיים בשל קשיי תנועה ותלות קשה בזולתו ואי אפשר לקובעו מראש בהעדר ביסוס מדעי לכך. אף שהצדק עם ב"כ התובעים בטענתו כי לענין קיצור תוחלת חייים יש להיזון ממסקנותיו של המומחה המיוחד לדבר - פרופ' שטיינברג - אין ביסודם של דברים לראות סתירה בעמדות השניים ככל שהדבר נוגע לניתוח החומר המדעי. מובן, כי להערכותיו "הסובייקטיביות" של פרופ' שטיינברג יש לייחס משקל ואין הן עומדות בחזית של סתירה לתיאור המצב על ידי פרופ' שאקו.
עמדתו המקצועית של פרופ' שטיינברג שהוגדרה בצורה זהירה ביותר מותירה את שאלת תוחלת החיים של התובע במידה רבה בתחום של אי וודאות. במישור המדעי ניתן להסיק ממנה כי סיכוייו טובים להגיע לגיל 30, אולם מעבר לכך חסרים נתונים מדעיים, והתחום נותר פתוח להערכה ולהשערה "סובייקטיבית". להערכה כזו של מומחה יש בוודאי לייחס משקל ראוי, אך קיים קושי ברור לבסס על יסודה תשתית לפיצוי עתידי, מה גם שמדובר בקטין שמרבית שנות חייו עוד לפניו ורמת נכותו הינה הגבוהה ביותר.

5. תשלום עיתי או פיצוי חד-פעמי
עלתה מחלוקת בין הצדדים מהי שיטת הפיצוי הראויה בנסיבות הענין:
התובעים טוענים כי יש להחיל במקרה זה את הכלל הרחב לפיו עדיף תשלום פיצוי חד פעמי אשר ישים קץ להתדיינויות ויניח לתובע ולהוריו להתרכז במאמצי השיקום; כן נטען כי לא נתבקשה פסיקת פיצויים עיתיים בכתב ההגנה. מנגד, טוענים הנתבעים כי מקרה זה הנו מקרה הולם לתשלומים עיתיים וזאת בעיקרו של דבר עקב הערפל הקיים ביחס לתוחלת חייו של התובע, וכן בשל אי הוודאות היום ביחס לשאלת צרכיו העתידיים, ובשים לב לכך שאין חשש לקיומו של מקור הפיצוי, מאחר שבכל מקרה הגורם המפצה הינו מדינת ישראל.

לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים באתי לידי מסקנה כי יש להעדיף במקרה זה את שיטת הפיצוי העיתי על פני התשלום החד-פעמי, על אף היותה בגדר שיטת תשלום החורגת מן המקובל.
אלה הם הטעמים:
הלכה היא כי דרך המלך לפיצוי היא בפסיקת פיצוי חד-פעמי. עם זאת, מוסמך בית המשפט בתביעות פיצויים על נזקי גוף לפסוק פיצוי בדרך של תשלום עיתי. הפיצוי החד-פעמי הוא הכלל. התשלום העיתי הוא היוצא מן הכלל. (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה פד"י לו(3) 762; ע"א 283/89 עיריית חיפה ואח' נ' מוסקוביץ, פד"י מז(2) 718; ע"א 2939/92 קופת חולים נ' רחמן, פד"י מט(2) 377).
על יתרונותיה של שיטת הפיצוי החד-פעמי הצביע השופט ברק (כתוארו אז) בפסק הדין בעניין נעים נ' ברדה באומרו (שם, עמ' 480):
"יתרונה של שיטת הסכום החד-פעמי והבלתי משתנה הוא בסופיותה, בפשטותה ובבטחונה. סופיות כיצד? שהמאזן האזרחי בין הצדדים מסתיים עם ביצוע התשלום, ושוב אין לפתוח אותו מחדש. כל צד יוכל לכלכל את צעדיו על יסוד עובדתי מוצק.... פשטות כיצד? שאין צורך במערך ארגוני, שיעסוק בביצוע תשלומים עתיים, ואין צורך בפני
ות שונות לבית המשפט עם שינוי הנסיבות. ביטחון כיצד? שאין הפיצוי לניזוק קשור במעמדו הכלכלי של המזיק, ואין חשש ששינוי במצבו הכלכלי של זה יפגע בפיצויים להם זכאי הניזוק".

ואולם, כנגד יתרונות אלו של התשלום החד-פעמי ניתן להצביע על יתרונות שיטת התשלום העיתי:

"המגשימה בצורה מדויקת יותר את העיקרון של השבת המצב לקדמותו. אין הניזוק מקבל פיצוי בגין נזק, שהיה סיכוי כי יתרחש אך הלכה למעשה לא התרחש, ואין נמנע מהניזוק פיצוי בגין סיכוי, שאירוע לא יתרחש אך אותו אירוע התרחש. בית המשפט אינו עוסק בהשערת השערות ואינו מתעמק בתורת הסיכויים, אלא הוא פוסק את הפיצוי על יסוד העובדות, כפי שהתרחשו הלכה למעשה. זאת ועוד: התשלום העיתי משקף בצורה נאמנה יותר את ההכנסות שנמנעו מהניזוק בשל התאונה, שגם הן היו ברוב המקרים הכנסות עיתיות. ... כתוצאה מכך נמנע מצב דברים, לפיו הניזוק, שלא הורגל לכך, מקבל לידיו סכום כסף ניכר, שלעתים קרובות... אין הניזוק משקיעו כראוי, והוא יורד לטמיון..." (שם, בעמ' 780).

על ההשוואה בין שתי השיטות הפיצוי, יתרונותיהן וחסרונותיו ראה גם: דברי השופטת שטרסברג-כהן ברע"א 4932/97 אסרף מתתיהו נ' המגן חב' לביטוח בע"מ (מצורף כתוספת ב' לסיכומי התשובה).
באותו עניין עומד בית המשפט על הנסיבות בהן מופעלת שיטת התשלום העיתי והן בעיקרן:
"במקרים בהם נגרם לנפגע נזק גופני חמור שבעטיו קיימת אי וודאות גדולה ביחס לתוחלת חייו, יציבות מצבו וצרכיו העתידיים" (שם, עמ' 5).

ממקבץ ההלכה הפסוקה עולה כי חרף הזהירות שבה נוקטים בתי המשפט בהיזקקות לשיטת הפיצוי העיתי, ניכרת מגמה גוברת לעשות שימוש בה בעיקר במצבים הבאים:
(1) כאשר נגרם לתובע נזק גופני חמור ומתעוררת מחלוקת באשר לשאלה אם קוצרה תוחלת חייו ובאיזה שיעור. (ע"א 2300/92 רחמים נ' גנדלר, דינים עליון, כרך מ' 407). ככל שגילו של הניזוק צעיר יותר ופגיעתו קשה יותר, כן תגבר הנטייה לפסוק לו תשלום עיתי. (קציר, פיצויים בשל נזק גוף, מהד' 4, 1997, בעמ' 447).
(2) המזיק הוא גורם בעל חוסן כלכלי שאינו נתון בספק. בכך בא על סיפוקו גורם הבטחון בקיום פסק הדין לאורך תקופה ארוכה. (פרשת נעים נ' ברדה, שם).
(3) הנפגע אינו זקוק באופן חיוני לסכום כסף חד-פעמי שבאמצעותו יוכל לשקם את עצמו ולבנות את עתידו. (פרשת מוסקוביץ, שם בעמ' 728).
(4) אורך תקופת המגורים בבית או במוסד אינו ברור מראש. (פרשת רחמים נ' גנדלר, שם).

6. ומן הכלל אל הפרט:
בענייננו, נראה כי מתקיימים התנאים הבסיסיים להחלת שיטת התשלומים העיתיים ככל שהדבר נוגע למרכיבי הפסד ההשתכרות בעתיד והוצאות חודשיות לעתיד. (השווה קציר, שם, עמ' 446 ).
שיטה זו הולמת יותר את נסיבות מקרה זה על שום הסיבות הבאות:

(א) הקושי בקביעת תוחלת החיים:
מפירוט הנתונים שבידינו אודות תוחלת החיים של התובע עולה כי קיים יסוד מהותי של אי וודאות בהקשר לכך המקשה ביותר על הערכת סכום פיצוי חד-פעמי. כימות פיצוי כזה יחייב הערכה של אורך שנות חייו של התובע, ועל בסיס חוות דעתו של פרופ' שטיינברג הדבר קשה, אם לא בלתי אפשרי, לעשותו. גם אם יעבור התובע את גיל ה30-, וכך בוודאי יש לקוות, קיים סימן שאלה לגבי המשך שנות חייו לאחר מכן.
אי לכך, עולה קושי, אם לא העדר אפשרות כלל, להעריך היקף פיצוי חד-פעמי במקרה זה. הקושי פועל לשני הכוונים: הערכה זו, בהיותה במידה רבה שרירותית, עלולה לפגוע או בתובע עצמו או בנתבעים, בעוד פיצוי עיתי יבטיח כי לאורך חייו של התובע הוא יזכה בסיפוק צרכיו, ושוב לא יהיה צורך בהערכות פיצוי מראש על בסיס נבואות לעתיד שאין לדעת אם תתממשנה, אם לאו.

(ב) הגורם המפצה - בעל יציבות כלכלית
ענייננו כאן במדינה כבעלת אחריות שילוחית לעוולות הנתבעים. מכאן, שאין חשש מפני אבדן היכולת לעמוד בתשלומים העיתיים ויש להניח כי הרשות הציבורית תבצע את חובת התשלומים בתום לב ובאורח רציף.
(ג) התובע בענייננו איננו זקוק במיוחד לסכום חד-פעמי לצורך שיקומו אלא להפך: צרכיו מתבטאים בעיקר בהוצאות ובצרכים השוטפים.
(ד) גורם השהות במסגרת פרטית או מוסדית איננו מכריע במקרה זה, כפי שיפורט להלן.
נכון הוא כי פסיקת תשלומים עיתיים עשויה להפר את מידת הוודאות וסופיות הדיון; אולם חסר כאן, אכן, מיסוד הוודאות בעיקר בשאלת תוחלת החיים. באשר לסופיות הדיון - אין מדובר בעיקרון-על המכריע כל שיקול אחר, ובכל מקרה, ההתערבות בסכום העיתי שנפסק אמורה להיעשות רק במקרה של שינוי נסיבות קיצוני וחזקה על בתי המשפט כי יקבעו מסננות ראויות שתמנענה פניות סרק בתחום זה. (פרשת נעים נ' ברדה, עמ' 782).

ואכן -
"אמת הדבר, האשפרות לשנות את התשלום העיתי עם אירוע התרחשויות מסוימות בעתיד עומדת בסתירה לעקרון הסופיות. אך עקרון זה עצמו אינו אלא פרי ההלכה הפסוקה, אשר תמיד שמרה לעצמה את הכח להגביל את תחולתו באותם מקרים... בהם היא עשויה לגרום עיוות דין". (פרשת נעים נ' ברדה, עמ' 781).

ענייננו, אכן, נופל למסגרת אותם מקרים בהם עלול להיגרם עיוות דין למי מן הצדדים בפסיקת פיצוי חד-פעמי המבוסס על הערכות מוקשות באשר לעתיד.
נכון הוא כי בקשת הנתבעים לפסוק פיצוי עיתי לא נזכרה בכתב ההגנה, אולם בנסיבות הענין אין לראות בכך ליקוי מהותי משלא נפגעה זכותם של התובעים להעלות את עמדתם הם באשר לבקשה זו. יתר על כן, המסקנה בדבר העדפת התשלומים העיתיים קשורה קשר הדוק עם חוות הדעת שניתנה בנוגע לתוחלת החיים, וזו ניתנה רק בשלב מאוחר של ההליך המשפטי. מכאן שהעדפת שיטת התשלום העיתי לא היתה בהכרח בגדר הנצפה בשלב כתבי הטענות.
בנסיבות אלה, לא נגרם כל עיוות-דין לתובעים בהעלאת הטענה בשלב הדיון שלאחר פסק הדין החלקי בשאלת האחריות ולפיכך אינני רואה מכשלה באי איזכור הבקשה לתשלומים עיתיים בכתב ההגנה.

אני מחליטה, איפוא, כי הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות לעתיד וההוצאות החודשיות השונות לעתיד של התובע ישולמו לו בדרך של תשלומים עיתיים מידי חודש
מצד שני, הפיצוי בגין כאב וסבל, וכן מכלול הוצאות העבר, ומרכיב פיצוי גלובלי בגין העתיד ישולמו בסכום חד-פעמי עם מתן פסק הדין.

7. שהייה במסגרת מגורים פרטית או מוסדית
עלתה השאלה האם ראוי כי הפיצוי יחושב על בסיס מגורי התובע לכל תוחלת חייו במסגרת פרטית, בה יהיה צורך בהתאמות שונות של מסגרת הדיור וטיפול צמוד בכל שעות היממה, או שמא בשלב מסוים בחייו, לאחר הגיעו לגיל בגרות, ואולי לאחר שהוריו יתקשו לטפל בו, יהיה מקום להעריך את צרכיו על בסיס עלויות שהות במסגרת מוסדית.
התובעים מתנגדים לאופציה אפשרית של שהות התובע במסגרת מוסדית ואילו הנתבעים תומכים בה עם התבגרותו של תום והתבגרותם של ההורים.
נראית לי בענין זה גישתם של התובעים, ואסביר את הטעמים:
מחומר הראיות שהוגש עולה כי בצד הטרגדיה שארעה לתובע ולהוריו, נתמזל מזלו של תום להיוולד למשפחה ולמסגרת חיים המאפשרת לו, בנתון למצבו הקשה והמיוחד, את מירב האפשרויות והאמצעים על מנת להקל על קשייו להבטיח את מיצוי פוטנציאל ההתפתחות וההתקדמות שלו. ההורים מצידם מספקים לתום סביבה חמה ואוהבת, ואינם חוסכים מעצמם כל השקעה של מאמץ ומשאבים על מנת להקדיש לו תשומת לב, מחשבה ולב. בצד המשפחה הגרעינית שהיא מסגרת מצויינת בפני
עצמה, עומד הקיבוץ כסביבה תומכת רחבה המטה כתף על מנת לספק את כל הדרישות, בין החומריות ובין החברתיות והאנושיות, הקשורות בצרכיו של תום והוריו. היה זה מרגש לשמוע את עדויות ההורים וקומץ חברי הקיבוץ על המאמצים הכבירים הנעשים הן במסגרת המשפחה והן במסגרת הקיבוץ לתמיכה ולעזרה בכל עניניו של תום.
בנסיבות אלה, כל הנחה לפיה עשוי להיות מצב שבו יעזוב התובע מרצונו את הקיבוץ ויעבור העירה או יעדיף לשהות במסגרת מוסדית מחוץ לקיבוץ איננה מסתברת, אלא ההפך מכך. סביר הרבה יותר להניח כי תום ישאר בקיבוץ למשך כל תוחלת חייו ויקבל שם עזרה ותמיכה בצד אהבה וחום שנפגע במצבו בעיר בדרך כלל לא זוכה להם, לפחות ככל שהדבר נוגע לסביבה היותר רחוקה.
על יסוד הנחות אלה, אינני מקבלת את האופציה המוסדית כאופציה סבירה, ואני קובעת כי יש לבסס את חישוב הפיצויים לעתיד על בסיס ההנחה כי התובע ימשיך לחיות בקיבוץ למשך כל חייו.
נעבור מכאן לבירור מרכיבי הנזק.

8. כאב וסבל
הגישה המקובלת לפסיקת פיצוי בגין כאב וסבל שמה לה למטרה לפצות אדם על כאבו וסבלו, על מכלול השפעות הפגיעה על אושרו והנאת חייו. (קציר, שם, עמ' 607-9). סכום הפיצוי יושפע מגיל הנפגע ואורך חייו הצפוי, מחומרת הפגיעה וסיכויי ההחלמה והשיקום, מהפגיעה בהנאות החיים, אובדן חדוות החיים והילדות, אובדן סיכוי להקים משפחה, וכיוצא באלה גורמים המשפיעים על המרקם הנפשי של האדם. בין היתר, נשקל גם גורם קיצור תוחלת החיים בגדר מרכיב הכאב וסבל.
ענין לנו כאן עם אדם אשר נפגע פגיעה קשה בלידתו וכל חייו מאז היוולדו ולעתיד עומדים בסימן של נכות קשה ביותר. המדובר באדם הסובל משיתוק מוחי שנכותו מגעת ל100%-. פגיעתו המוטורית נרחבת בארבעת הגפיים והוא אינו מסוגל לזחול, לעמוד או ללכת, והוא זקוק לכסא גלגלים או לעמידון עם סדים. הוא זקוק לעזרת הזולת בכל פעולותיו החיוניות היומיומיות ולהימצאות אדם בסביבתו למשך 24 שעות ביממה.
חרף פגיעתו הגופנית והמוטורית, תפקודיו השכליים של התובע לא נפגעו. הוא אינו מסוגל לדבר או להביע רצונות ורגשות בצורה מילולית אך יש לו יכולת ביטוי דרך תוכנת מחשב מיוחדת דרכה הוא יוצר קשר עם הסביבה. לפער הגדול בין היכולת המוטורית לבין היכולת השכלית יש מצד אחד השלכה חיובית במובן זה שלפחות ברובד אחד מסוגל התובע לחוש את החיים ולתקשר עם הסביבה; מצד שני, פער זה עשוי להגביר את סבלו, כאשר באמצעות יכולתו השכלית והרגשית הוא תופס ומבין את מגבלותיו הקשות ומסוגל להשוות את מצבו למצבם של ילדים בריאים שמסביבו.
אין סיכויי שיפור והחלמה לתום, ועלולים להיווצר סיכוני החמרה בעתיד. (תשובות הבהרה של פרופ' שאקו).
סיכויי השתלבותו בעבודה לפרנסתו כמעט אינם קיימים למעשה, וסיכוייו להקים משפחה אפסיים.
עוד יש לציין, כי ראוי להתחשב במסגרת הפיצויים על כאב וסבל, בקיצור תוחלת החיים של התובע, אף שאיננו יודעים את שיעורה. (קציר, שם, עמ' 681).
בצד מצב קשה זה, יש לציין כי למרבית המזל התובע לא נאלץ לשהות באשפוז זמן רב, לא עבר ניתוחים, והוא כיום, ביסודו, ילד שאינו סובל ממחלות.
ב"כ הצדדים, כל אחד מצדו, הביאו פסיקה ענפה הדנה, בין היתר, בשיעורי הפיצוי בגין כאב וסבל למקרי פגיעות גופניות רציניות. קשה לעשות גזירה שווה ממקרים אחרים, ובענין הערכת כאב וסבל, כל מקרה במידה רבה עומד לעצמו.
בהתחשב במכלול הנתונים, ובתוכם יסוד קיצור תוחלת החיים, אני פוסקת לתובע בגין כאב וסבל פיצוי בסך 750,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין.

9. פיצויים לעתיד
(א) הפסד השתכרות
בהקשר להפסד השתכרות, חלוקים הצדדים בשאלות הבאות:
(א) מידת יכולתו העתידית של התובע להשתלב בתעסוקה ששכר בצידה.
(ב) הערכת כושר השתכרותו של התובע אלמלא פגיעתו.

(א) אשר למידת יכולתו העתידית של התובע להשתלב בתעסוקה ששכר בצידה, עמדת ב"כ התובעים היא כי אין סיכוי לכך והוא מפנה לחוות דעתו של פרופ' שאקו. עמדת ב"כ הנתבעים הינה כי אף שיכולתו של התובע מוגבלת, הוא בעל אינטליגנציה תקינה ומסוגל להפעיל מחשב וניתן להניח כי יוכל לפחות להרוויח שכר מינימום משילובו בתעסוקה הקשורה בשימוש במחשב בהמשך הזמן.
נראית לי בענין זה עמדתם של התובעים, לפיה יש להעריך את הפיצוי בגין אובדן השתכרות התובע החל מגיל העבודה על בסיס ההנחה כי לא יוכל לעבוד בעבודה שהכנסה כלשהי בצידה. מצב נכותו המוטורי של התובע הוא קשה במיוחד ומגיע כדי 100%. יכולת התקשורת שלו עם הסביבה מוגבלת ביותר. הוא אינו מסוגל לעשות פעולות פיזיות בלא עזרה ונזקק לעזרת הזולת כל הזמן. הוא אינו מדבר ואינו יכול להביע את עצמו אלא באמצעות תכנת מחשב. בנתונים כה קשים, קשה להניח במישור המעשי כי התובע ייקלט במקום עבודה כלשהו ויוכל להשתכר שכר כלשהו, גם אם כישוריו השכליים טובים. ואכן, פרופ' שאקו קבע, בחוות דעתו (עמ' 2):
"אמנם התובע עירני ומבחינה שכלית מתפקד היטב, אך בספק רב אם יוכל להשתכר למחייתו בגלל הליקויים הקשים בתחום המוטורי והתקשורתי."

אם ניתן להוסיף הערכה - סביר להניח כי התובע ישאר לחיות במסגרת הקיבוץ. סביר גם לחשוב כי גורמי הקיבוץ יחפשו דרך לשלבו למסגרת של תעסוקה כלשהי על מנת להבטיח שיקיים פעילות יומיומיות וישהה במחיצת אחרים, אולם מכאן ועד מסקנה כי יוכל לעסוק בתחום עבודה רנטבילי כלשהו - רחוקה הדרך.
לאור כל אלה, יש לפסוק פיצוי על בסיס אובדן כושר השתכרות מלא.

(ב) אשר להערכת כושר ההשתכרות של התובע אלמלא הפגיעה:
טוענים התובעים כי יש להניח שהתובע היה משתלב בלימודים אקדמיים, והיה מתקדם עם השנים להשתכרות העומדת על מכפלות שונות של השכר הממוצע במשק, כאשר בסופו של תהליך היה משתכר עד פי 4 מהשכר הממוצע במשק.
הנתבעים אינם מקבלים הנחה זו, ועמדתם היא כי אין כל סימוכין לתחזית התובעים, ובמצב של אי וודאות לגבי קטין יש להשתית את האומדן על בסיס השכר הממוצע במשק.
אני מקבלת את עמדת ב"כ הנתבעים בענין זה.
מדובר בענייננו בקטין שגילו כיום קרוב ל10- שנים. בשלב זה של הדברים אין כל אפשרות לדעת מה היה צופן לו העתיד אלמלא נפגע בלידה. גם העובדה שהורי הקטין חיים בקבוץ וקיים צפי כי הוא היה עשוי להישאר בקבוץ מקשה על המסקנה כי יש להעריך את הפסד השתכרותו על פי ערכים של רמת השתכרות גבוהה ביותר של אדם בתעסוקה עירונית.
בהינתן חוסר וודאות באשר לפוטנציאל ההשתכרות אלמלא הפגיעה יש לאמץ את אמת המידה האחידה והאובייקטיבית שהתקבלה בפסיקה בנוגע להפסד השתכרות של קטינים - קרי: הפסד השכר הממוצע במשק, כפי שיעודכן מעת לעת. (קציר, שם, עמ' 83, 85); ובלשונו של השופט גולדברג בענין ע"א 61/89 מדינת ישראל נ' אייגר, פד"י מה(1) 580, 590:
"קביעת הפסד ההשתכרות של קטין הוא מאטריה שבה רבים הניחושים וההשערות ובה מתבקשים אנו, למעשה, לחזות עתיד שלעולם כבר לא יתממש. לפיכך נבחר קריטריון אחיד, יציב וסולידי של השכר הממוצע במשק אשר מפשט את הדין ומונע ספקולציות כמו אלה המושמעות עתה לפנינו, לפיהן מתבקשים אנו לפזר את הערפל ולחזות באופן ספציפי באיזה דרך היה הולך הקטין אלמלא התאונה".

לאור האמור אני מחליטה:
הפסד ההשתכרות של התובע יחושב על פי השכר הממוצע במשק החל מגיל 21 וכפי שיעודכן מעת לעת עד הגיעו גיל 65.
בשיעור זה נלקחה בחשבון ההסתברות כי אלמלא הפגיעה היה שכרו נמוך יותר מהשכר הממוצע בשנים הראשונות לעבודתו ואילו לאחר מכן אפשר והכנסתו היתה עולה על השכר הממוצע, והחישוב האמור מאזן בין השניים.

(ב) הפסדי פנסיה
זכאות לפנסיה מחייבת הבאת ראיות ספציפיות לענין הזכאות, והיא נגזרת מהסדרי פרישה ספציפיים המחייבים בדרך כלל גם הפרשת סכום מסוים מהכנסות לקרן פנסיה.
במקרה שלפנינו מדובר בשהות התובע בקבוץ. הדרך לחישוב זכויות פנסיה במסגרת זו לא הובהרה. כמו כן, לא הובהר כמה היה צריך לנכות מתשלומי העובד באופן רעיוני עבור רכישת זכויות הפנסיה. אין גם בטחון שתוחלת החיים של התובע תגיע אל מעבר לגיל 65.
חרף כל זאת, סביר להניח כי התובע, אילו נשאר בקבוץ, היה פורש מעבודה מלאה בגיל 65 וממשיך לקבל את צרכי קיומו מהקיבוץ - בין אם תוך ביצוע עבודה חלקית ובין אם לאו, בהתאם ליכולתו הפיסית והמנטלית.
בנסיבות אלה, וחרף אי וודאות מסוימת לגבי דרך החישוב, אני רואה לנכון לקבוע כדלקמן:
לאחר גיל 65 ועד סיום תוחלת החיים של התובע ישולם לו פיצוי בגין פנסיה בשיעור 65% מהשכר הממוצע במשק. בשיעור זה נלקחת בחשבון העובדה כי לא נוכה מחישוב השתכרותו החודשית בשנים שעד גיל 65 כל סכום עבור רכישת זכויות הפנסיה.

(ג) עזרת זולת לעתיד
התובע זקוק לעזרת הזולת בכל שעות היממה. במהלך היום הוא זקוק לעזרה בכל הפעולות החיוניות כגון רחצה, הלבשה, האכלה, שינוי תנוחה משכיבה לישיבה, העברה לכסא גלגלים, העמדה בעמידון, וכו'. בנוסף, זקוק התובע לסייעת בבית הספר כאשר על פי חוק חינוך חובה ניתן לקבל סייעת במימון משרד החינוך עד הגיע התובע לכתה ט'.
לאור חוסר היכולת של התובע לבצע כל פעילות פיזית בעצמו, הוא צריך סיוע של מטפל גם בשעות הלילה למקרה שיצטרך לקום לשירותים, או לצרכים אחרים.
כפי שכבר נאמר לעיל, נקודת המוצא שתכוון את דרכנו היא כי התובע ישאר להתגורר במסגרת פרטית בקיבוץ, ולא במסגרת מוסדית.
לאור זאת, הנחתי תהיה שהתובע ישאר להתגורר במסגרת פרטית בקיבוץ, ויזדקק לעזרת מטפל צמוד למשך כל שעות היממה.
מר גדעון האס התייחס למספר חלופות אפשריות לעניין הטיפול: מטפל מקומי או מטפל זר. אשר למטפל מקומי - ישנן מספר דרכים להשגתו: דרך מודעה בעיתון, או דרך חברת סיעוד. עלות מטפל באמצעות מודעה היא 11,311 ש"ח.
דרך חברת סיעוד תתכנה שתי אפשרויות: או העסקה ישירה על ידי המשפחה בעלות של 7691 ש"ח או העסקה על ידי חברת הסיעוד שעלותה 9,646 ש"ח לחודש. כן מוכרת אפשרות של העסקת מטפל ישראלי באמצעות חברת סיעוד השוהה בבית המשפחה כל ימות ולילות השבוע שעלותה 5,951 ש"ח לחודש.
בצד אפשרויות אלה, מוכרת האפשרות להעסיק מטפל זר בעלות חודשית נמוכה יותר המגיעה ל5,301- ש"ח לחודש (כולל החלפה בסופי שבוע).
בין הצדדים ניטשה מחלוקת לגבי אופי הטיפול הרצוי לתובע. התובעים מבקשים העסקת מטפל ישראלי באמצעות מודעה בעיתון כאשר יועסקו שני מטפלים למשרה של 12 שעות עבודה ביום כל אחד. ב"כ הנתבעים מצדו מבקש לקבוע פיצוי על בסיס עלויות מטפל זר אשר יתגורר בבית התובע דרך קבע.
לטעמי, יש לקבוע פיצוי על בסיס העסקת מטפל ישראלי אחד למשך 24 שעות ביממה אשר התשלום לו ישתלם על ידי המשפחה באופן ישיר בתוספת דמי תיווך לחברת הסיעוד.
הטעם לכך הוא: מצבו של התובע מצריך קרבת אדם מטפל אשר יוכל לא רק לספק את צרכיו הפיסיים אלא גם יצור עמו קשר אישי ואנושי קרוב. הדעת נותנת כי לאדם מתאים מישראל יקל הדבר לעשות על רקע זהות התרבויות, הידע בשפה, והקרבה במנטליות. אין בטחון כי מטפל זר יוכל ליצור עם התובע קשר דומה. בנסיבות פגיעה כה קשה ובנכות כה חמורה כזו של התובע דמותו של המטפל ואופי הקשר עמו הם ענין חיוני ביותר לצורך הבטחת איכות חייו של התובע, ובמרכיב נזק זה אין להתפשר.
מצד שני, אין צורך בחלוקת העבודה בין שני עובדים ודי בעובד אחד למשך כל היממה עם החלפה בסופי שבוע.
העלות היא 7,691 ש"ח צמוד למדד מיום 28/6/98 - הוא מועד מתן חוות הדעת של מר גדעון האס, ועד למועד התשלום.

(ד) עזרת מיטיבים לעתיד
התובעים בקשו פסיקת פיצויים לעתיד עבור נטל הטיפול בתובע כל שהוא חורג מנטל טיפול רגיל לילד בריא.
אין להכיר בפריט פיצוי זה.
ראשית, משניתן פיצוי לשכירת מטפל ל24- שעות ממילא הנטל הפיסי - ובמידה רבה גם הנפשי - המוטל על ההורים כלפי התובע - פוחת.
שנית, על פי חוק לתקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף) תשכ"ד1964- ניתן לפצות מיטיבים על הטבות שניתנו בעבר ולא בעתיד.
מכאן, שאין לפצות על עזרת הורים לעתיד. (קציר, שם, עמ' 969-970)

(ה) ניידות לעתיד
פרופ' שאקו קבע בחוות דעתו כי:
"התובע זקוק להסעה ברכב מסוג van, אליו יועלה עם כסא הגלגלים".
הכלכלן, משה קצין, מונה כמומחה מטעם בית המשפט להערכת הוצאות הניידות לעתיד של התובע. הוא פירט בחוות דעתו שתי חלופות: היקרה - אחזקת רכב מסוג van ללא פטור ממיסים והשניה, הזולה יותר - אחזקת רכב מסוג van כאשר לנכה פטור ממיסים בשיעור 75%.
בענייננו, רלוונטית החלופה השניה - ההנחה היא שנכות התובע תזכה אותו בפטור ממיסים כאמור וזה ינתן לו גם אם מורשה הנהיגה יהיה לא רק בן משפחת התובע אלא גם מטפלו (תיקון 14 להסכם הניידות - י.פ. 4280 התשנ"ה בעמ' 1736). בחלופה זו בחר גם המומחה משה קצין וערך חישוב המבוסס על הנחה זו וההנחות הנוספות הבאות:
א. התובע יוסע ברכב מסוג van שאליו יוכנס עם כסא הגלגלים (לפי המלצת המומחה השיקומי);
ב. היקף הנסיעות החודשי יהיה בממוצע 1000 ק"מ לחודש;
ג. הרכב יוחלף כל 4 שנים כמקובל אצל נכים;
ד. התובע יוסע על ידי מורשה נהיגה ויקבל פטור חלקי ממיסים;
ה. כמו כן, הוסיף לחישוב עלות חודשית מעלית הרמת הכסא לרכב על בסיס שתי חלופות מס.

עלות הניידות החודשית על בסיס ההנחות שצוינו לעיל היא -
עלות חודשית למכונית מסוג van בהנחה של פטור חלקי ממיסים - 1707.78 ש"ח.
עלות שולית לק"מ - 0.3465 במכפלה של 1000 ק"מ = 346.5 ש"ח לחודש.
עלות חודשי למעלית להרמת הכסא - בין 295.92 לבין - 411.75 ש"ח לחודש. בממוצע - 353.83 (ובעיגול כלפי מעלה 354 ש"ח).
ובסה"כ - 2408.28 ש"ח לחודש כערכם ביום 24.5.98 (יום חוות הדעת).

הנתבעים טוענים כי יש לנכות מסכום זה עלות רכישת ואחזקת רכב רגיל שסביר שהתובע היה קונה לעצמו אלמלא נכותו וכן ביקשו להפחית 40% מהסכום בגין השימוש שיעשו בני המשפחה וחברי הקיבוץ ברכב זה.
אין להיענות לבקשתם.
אשר לשימוש בני המשפחה ברכב - הורי התובע, בהיותם בני קיבוץ, משתמשים ברכבים כלליים של הקיבוץ ונושאים בעלותם ואחזקתם בעקיפין ממשכורותיהם. נטל זה שהיה מוטל על בני משפחת התובע אלמלא התאונה מוטל עליהם גם כיום.
אי לכך, אין לנכות מסכום הפיצוי בגין ניידות את עלות השימוש שיעשו בני המשפחה ברכבו של התובע.
אשר לתובע עצמו - אלמלא התאונה לא היה התובע קונה לעצמו רכב לפחות עד הגיעו לבגרות וקרוב לוודאי שכך הוא עד לאחר סיום שירותו הצבאי, והיה נזקק לשירותי ההסעה המצויים בקיבוץ, שהיו ממומנים בעקיפין על יד משכורות הוריו. מכאן, שאין לנכות עלות כלשהי של ניידות עד הגיע התובע לגיל 21. אולם, גם לאחר הגיע התובע לגיל 21 אין כל וודאות שהתובע כבן קיבוץ היה רוכש לעצמו מכונית, אף כי סביר להניח שאילו היה עוזב את הקיבוץ היה קרוב לוודאי רוכש לעצמו מכונית.
בהינתן אי הוודאות בנושא זה, אין לנכות מסכום הניידות סכום כלשהו.
יש לפסוק לתובע פיצוי בסך של 2408.28 ש"ח לחודש כערכו ביום 24/5/98 כשהוא נושא הפרשי הצמדה מאותו מועד ועד לתשלום.

(ו) התאמת דיור לעתיד
בחוות דעתו מציין פרופ' שאקו כי חדרו של תום מרווח, השירותים צמודים ומרווחים והאמבטיה מותאמת עבורו עם כסא מוגבה מעל האסלה.
טוענים התובעים כי עשוי להיות שבעתיד ירצה תום לעזוב את בית הוריו ולעבור להתגורר בדירה אחרת בקיבוץ או בעיר. אז עשויה להתחייב התאמה של הדירה לצרכיו.
הנתבעים טוענים כי אם לא יתגורר התובע במוסד, כי אז יש להניח שימשיך לגור בבית הוריו שהוא כבר הותאם לצרכיו.
נראה לי כי יש לפסוק פיצוי גלובלי בסכום סביר לצורך התאמת דיור אחר לצרכיו של תום אם וכאשר הדבר ייעשה.
אני פוסקת לצורך זה סך של 50,000 ש"ח כערכו ביום פסק הדין. סכום זה ישולם במסגרת הפיצוי החד-פעמי.

יש לדחות את התביעה ביחס לצורך בהתאמת מקום לימודים לעתיד.

(ז) עזרים טכניים לעתיד
התובע נזקק לעזרים טכניים מסוגים שונים. אלו פורטו בחוות דעת גדעון האס ובתשובותיו לשאלות ההבהרה כדלקמן:

א. מחשב -
כעולה מחוות דעת פרופ' שאקו, התובע זקוק למחשב מיוחד עם תוכנות, כאשר נדרשים שני מחשבים, האחד לבית והאחד לבית הספר. העלות חושבה על ידי גדעון האס והיא -
462 ש"ח לחודש למחשב וציוד נלווה.
יש להוסיף לסכום זה 125 ש"ח לחודש עבור רכישת תוכנות.
סה"כ עבור ציוד מחשבים - 587 ש"ח לחודש.

ב. טיטולים - לפי קביעת המומחה פרופ' שאקו, זקוק התובע ל- 2-3 טיטולים ליום. העלות הכללית - 147.5 ש"ח לחודש.

ג. כסא גלגלים וכסא שירותים - בהתאם לחוות דעת פרופ' שאקו, יזדקק התובע לכסא גלגלים רגיל ולכסא שירותים. כסא זה יוחלף אחת לשנתיים עד גמר גדילתו בגיל 17 ולאחר מכן פעם ב- 5 שנים.
עלות כסא גלגלים - עד גיל 16.5 - 221 ש"ח בחודש.
אחרי גיל 16.5 - 88 ש"ח בחודש.
עלות כסא שירותים - עד גיל 16.5 - 31 ש"ח בחודש.
אחרי גיל 16.5 - 12.5 ש"ח לחודש.

ד. כסא כרית (אינסרט) - עד גיל 16.5 - 60 ש"ח לחודש.
אחרי גיל 16.5 - 27 ש"ח בחודש.
ה. עמידון - עד גיל 16.5 - 130 ש"ח לחודש.
אחרי גיל 16.5 - 43 ש"ח בחודש.

ו. סדים - 37 ש"ח בחודש.

לכל הסכומים יש להוסיף הפרשי הצמדה מיום 28/6/98 (מועד מתן חוות הדעת של גדעון האס) ועד התשלום.

(ז) מיכשור נוסף
התובעים ביקשו פיצוי על שימוש יתר במכונות כביסה ויבוש. אין מקום לפיצוי כזה, משהצורך לא פורט בחוות דעת המומחים.
כן נתבקש פיצוי בגין שימוש במזגן. אין לקבל דרישה זו משלא צויין בחוות דעת פרופ' שאקו צורך מיוחד בכך.
הצורך במערכת בקרה סביבתית לא נזכר אף הוא בחוות דעת המומחים ולא עוגן בין הצרכים המוכרים, לכן לא אכיר בבקשה לענין זה.
התובעים תבעו פיצוי גם בגין אלה: שחיקת פרטי לבוש, מגבות וסדינים, מזון מיוחד (חלב סויה), רכישת מנוף, מיטת פאולר וציוד לימודי וחברתי - כל אלה לא נזכרו בחוות דעת פרופ' שאקו המגדירה את צרכיו של התובע ולפיכך יש לדחות את התביעות בגין מרכיבים אלה.

(ח) טיפולים שיקומיים ורפואיים לעתיד
התובעים ביקשו לפסוק להם פיצויים בגין הטיפולים הרפואיים והשיקומיים הבאים: שחיה טיפולית, טיפולים פיזיותרפיים, רפוי בדיבור, דרמה תרפית וסיוע נפשי לתובע. בתגובה לכך, טענו הנתבעים כי הטיפול הרפואי הנדרש היחיד אליו התייחס פרופ' שאקו בחוות דעתו הוא טיפול פיזיותרפי לו זקוק התובע עד לגיל 17 ועל כן, יש לדחות על הסף את כל תביעות הפיצוי שהן מעבר למרכיב זה.

אשר לטיפולי הפיזיוטרפיה וטיפולים רפואיים ושיקומיים אחרים כגון - ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור וטיפול פסיכולוגי - כל אלה ניתנים במסגרת סל הבריאות ומכאן שאין לפסוק לתובע פיצוי בגינם (ע"א 5557/95 סהר חברה לביטוח בע"מ נ. אלחדד, פ"ד נא(2) 724).
נבחן את טענות הצדדים.

פרופ' שאקו קבע כי דרושים לתובע טיפולים פיזיותרפיים עד הגיעו לגיל 17 וכן המליץ להמשיך בשחייה טיפולית באם התובע מעונין בכך.

(1) עלות טיפולים פיזיוטרפיים - מתשובות ההבהרה של גדעון האס (נספח ו' לסיכומי התשובה) עולה כי קופת חולים מממנת 12 טיפולים פזיוטרפיים בשנה. פרופ' שאקו לא קבע את תדירות הטיפול הפיזיוטרפי לו זקוק התובע אולם לטענת התובעים התובע מקבל טיפול פיזיוטרפי מידי יום.
בהעדר הכחשה של הנתבעים לענין זה או התייחסות אחרת של המומחה השיקומי, יש לתת פיצוי עבור טיפולים פיזיוטרפיים לפי המפתח הבא:
עלות טיפול פיזיוטרפי - 116 ש"ח לטיפול (נכון ליום 5.7.99) x 15 טיפולים בחודש.
חישוב זה כולל בתוכו טיפול חודשי אחד שינתן ללא תשלום נוסף על ידי קופת חולים.
סך כל הפיצוי במרכיב זה - 1624 ש"ח לחודש בתוספת הצמדה מיום 5.7.99 ועד לביצוע התשלום, שישולמו לתובע עד הגיעו לגיל 17.

(2) שחייה שיקומית
אמנם פרופ' שאקו אישר את הצורך הזה באם התובע ירצה בכך אך לא הוצגו כל עלויות. לאור זאת, אפסוק על דרך האומדנה 200 ש"ח בחודש כערכם ביום פסק הדין, בתוספת הצמדה למועד התשלום.

(3) ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור - טיפולים אלו לא הוזכרו בחוות דעת פרופ' שאקו. יחד עם זאת, כעולה מחוק ביטוח בריאות ממלכתי (סעיפים 22ב' ו- ג' לתוספת השניה) ומתשובות ההבהרה של גדעון האס (נספח ו' לסיכומי התשובה) טיפולים אלו נכללים בסל הבריאות וניתנים ללא תשלום ועל כן אין לפצות בגינם.

(4) טיפולים פסיכולוגיים - טיפולים פסיכולוגיים נכללים גם הם בסל הבריאות, אם כי הם ניתנים לתקופה שאינה עולה על שנתיים ובאישור מומחה בכיר. פרופ' שאקו קבע כי לא ברור האם התובע יזדקק בעתיד לטיפולים פסיכולוגיים ועל כן, נראה, שדי בטיפולים הפסיכולוגיים הממומנים על ידי קופת החולים כדי למלא את צרכי התובע במרכיב זה.

(5) דרמה טרפית - מרכיב זה אינו מוזכר בחוות דעת פרופ' שאקו. עלויות טיפול בתקשורת דיבור ובריפוי דיבור מכוסות על ידי קופות החולים לתקופות קצובות. בנסיבות אלה לא אכיר בפיצוי למרכיב זה.

(6) סיוע נפשי להורי התובע - פרופ' שאקו קבע כי אינו רואה צורך לטיפול נפשי להורי התובע. דין התביעה במרכיב נזק זה להידחות.

(ט) נקיון, בישול ואחזקת בית
לטענת התובע, עם צאתו לחיים עצמאיים מחוץ לבית הוריו, הוא יזדקק לעזרה נוספת לפעולות נקיון, בישול, קניות וכו', ונדרש פיצוי גלובלי בשיעור 610,438 ש"ח לראש נזק זה.
אין להכיר בתביעת הפיצוי הזו.
התובע יקבל פיצוי להעסקת מטפל ישראלי צמוד למשך כל שעות היממה. נכללת בהעסקה זו גם חובת ניהול משק בית במידת הצורך, ויש להניח כי יעמדו לרשות המטפל שעות מספיקות ביום בהן יוכל להתפנות לעבודות הבית כאשר התובע יהיה עסוק בלימודים או בעיסוקים אחרים.
(י) שכר לאפוטרופסים ויועצים שונים
התובעים דורשים פיצוי על שכר אפוטרופסים ויועצים שונים כאשר יהיה צורך, לטענתם, בניהול ענייני התובע (למשל - ביצוע השקעות, חסכונות ותשלומים) וכן פעילות למימוש זכויות התובע הדורשת מומחיות. נדרש, על כן, שכר ראוי לפעולות אלה.
אין להכיר בתביעה זו, על פניה, משהיא אינה מתבססת על צרכים ממשיים אלא על הנחות והשערות שאין להן, בהכרח, עיגון בצורך אמיתי.

עד כאן לפיצויים עבור העתיד.

10. פיצויים לכיסוי הוצאות העבר
(א) עלות מטפל לעבר
התובעים טוענים כי מיום הולדתו של התובע ב- 24.6.90 ועד לחודש מרץ 1995 (כ- 5 שנים) עסקו בטיפולו של התובע מטפלות חברות הקיבוץ. שכר עבודתן נדרש במסגרת הסעיף של הוצאות הקיבוץ לעבר ולכן נתייחס אליו בנפרד. מעבר לכך, נטען, כי ממרץ 1995 החלה מטפלת שכירה לעבוד עם התובע. התובעים מציינים כי עלות העסקת המטפלים בשכר בשנים 1995 ועד 1998 פורטה באוגדני הקבלות שהגישו לבית המשפט והם מפרטים (בעמ' 27 לסיכומים) את הסכומים כשהם משוערכים למועד כתיבת הסיכומים כדלקמן:
שנת 1995 - 51,699 ש"ח (מפנים לתעודה על פי תקנות מס הכנסה באוגדן קבלות מס' 2).
שנת 1996 - 75,226 ש"ח (מפנים לתעודה על פי תקנות מס הכנסה באוגדן קבלות מס' 3).
שנת 1997 - 94,194 ש"ח (מפנים לתעודה על פי תקנות מס הכנסה באוגדן קבלות מס' 3).
שנת 1998 - 123,513 ש"ח (תצלום תעודות על פי תקנות מס הכנסה. צורף כנספח ב').

הנתבעים טוענים מנגד, כי אין לפסוק כל פיצוי בגין עלויות העסקת מטפל לעבר שהרי התובעים לא נשאו בעלות זו. הם לא פירשו אמירה זו מלבד אמירתם כי הסייעת שמלווה את התובע בבית הספר מקבלת את שכרה ממשרד החינוך והמועצה המקומית בהתאם לחוק חינוך חובה, ללא עלות לתובעים ועל כן לא הוצאה הוצאה לצורך טיפול בתובע בעבר.
טענה זו אינה נכונה, לפחות ככל שהיא נוגעת לשכר עבודתם של המטפלים.
מחומר הראיות ומחוות דעת המומחים עולה כי, מעבר לסייעת שסייעה לתובע במשך שעות ספורות בבית הספר והעסקתה לא מומנה על ידי התובעים, טיפלו בתובע במשך שעות היום שני מטפלים - דנה וישראל. המטפלת דנה, הינה אחות מקיבוץ יסוד המעלה, שהועסקה בהעסקה ישירה ונמצאה באמצעות מודעה בעיתון ואילו המטפל ישראל, מקבוץ עין דוד, הינו עובד שכיר בקיבוץ שמיר
. דנה החלה את עבודתה בשעה 07:15 ולקחה את תום מביתו לבית הספר ונמצאה איתו עד השעה 14:00, כאשר בשעה 11:30 הגיע ישראל שנמצא עם התובע עד לשעה 16:30. זמן החפיפה בין המטפלים נוצל לצורך עבודה משותפת עם הילד (חוות דעת גדעון האס בעמ' 2).
עשויה להיות מחלוקת באשר לשאלה האם היו דרושים לתובע שני מטפלים בעיקר בשעות בהן היתה חפיפה בעבודתם. יחד עם זאת, כאשר מדובר בהוצאות טיפול לעבר ולא בקביעת אמת מידה לפיצוי בגין הוצאות טיפול לעתיד, והתשלומים עבור המטפלים הללו הוצאו בפועל על ידי התובעים, נראה לי שראוי לתת פיצוי בגינם.

אי לכך, ינתן לתובעים פיצוי במרכיב זה שישולם בתשלום חד פעמי בהתאם לתיעוד והקבלות שהציגו התובעים:
שנת 1995 - קבלה מס' 29 בספר קבלות מס' 2 - טופס 106 ע"ש הירש דנה.
שנת 1996 - קבלה מס' 32,33 בספר קבלות מס' 3 - טופס 106 ע"ש הירש דנה (יש לאחריו טופס 106 נוסף של שושן מרדכי, אולם מהפרוטוקול (בעמ' 2) עולה כי מדובר בקבלה שהשתרבבה בטעות לתיק ואינה נוגעת לו).
שנת 1997 - קבלות מס' 63,62 בספר קבלות מס' 3 - טפסי 106 ע"ש הירש דנה ומור ישראל.
שנת 1998 - בהתאם לנתוני התובעים בנספח ב' לסיכומיהם - טופסי 106 ע"ש ריינס קרן והירש דנה.

(ב) עזרת מיטיבים לעבר
התובעים מבקשים לפסוק להם פיצוי בסך 525,000 ש"ח בגין העזרה הסיעודית, הטיפול המסור, האינטנסיבי והמתמשך שהעניקו הורי התובע וסביו לתובע. לדבריהם, טיפול זה חורג בהרבה מטיפול שגרתי הניתן בדרך כלל על ידי הורים לילדיהם, בהינתן העובדה כי התובע תלוי לחלוטין בזולת ונזקק לעזרה בכל פעולה ופעולה במשך כל שעות היממה. כן ציינו התובעים את מסירותם המיוחדת של סבו וסבתו של תום אשר הקדישו לו ממיטב זמנם, ובכלל זה התייחסו לשיעורי השחייה לנכים אשר ניתנו לתום על ידי סבו.

הנתבעים טוענים כי בפסיקת פיצוי בגין עזרת המיטיבים בעבר יש להתחשב בכך שמטבע הדברים, הורים משקיעים ממיטב זמנם לילדיהם בשנותיהם הראשונות וזאת גם אם אינם סובלים מנכות. לכן ביקשו להגביל את עלויות העזרה רק משנתו הרביעית של התובע שכן, לטענתם, עד אז גם בלא פגיעה היה נזקק לעזרת הזולת. עוד, טענו, כי צמצום שעות העבודה של אם התובע לא נעשה רק בגלל צרכי הטיפול בתובע, אלא בעיקר בשל לידתם של שני ילדים נוספים לאחר לידת התובע אשר הטיפול בהם גזל בלאו הכי זמן ניכר מהתובעים.
נבחן את טענות הצדדים.
נכונה נקודת המוצא שהודגשה על ידי הנתבעים לפיה פיצוי למיטיבים ינתן רק לגבי השיעור העודף מעבר לזמן המושקע בלאו הכי על ידי בני משפחה בילד נטול פגיעה (ע"א 327/81 ברמלי נ' חפיז, פ"ד לח(3) 580, 588).
עם זאת, המקרה שלפנינו הוא מקרה חריג בכל הנוגע למאמץ ולהשקעה הנדרשת מהקרובים לתובע. הוא נזקק לא רק לטיפול צמוד במשך כל שעות היממה, אלא להשקעה גדולה ומיוחדת של תשומת לב ומשאבים נפשיים משמעותיים ביותר על מנת לבנות את מערכת התקשורת שלו עם העולם ולתת לו תחושת שייכות ואהבה מהסביבה הקרובה. צורך מיוחד זה קיים לגבי התובע מאז לידתו.
ואמנם, מהראיות שהובאו עולה כי הוריו של תום מקדישים לו משאבים רבים וגדולים של אהבה, תשומת לב וזמן מעל ומעבר למה שהיה נצרך לו ילד שאינו פגוע בכל גיל.

ביטוי לכך נותן בחוות דעת פרופ' שטיינברג שם הוא אומר:
"בהמשך ביקורי בביתו של התובע ובבית ספרו, התרשמתי מאוד מהסידורים המיוחדים שהותקנו עבורו, ומהטיפול המסור והאינטנסיבי שהוא מקבל".

ובהמשך:

"הוא מקבל טיפול מסור ואוהב, מקצועי מאוד ואינטנסיבי מאוד".

הטיפול בתום לא רק הצריך השקעת משאבים אנושיים גדולים אלא גרר גם אובדן שעות עבודה של האם והאב לאורך השנים. מנגד יש להתחשב בעובדה כי סייעו להורים לכל אורך התקופה מטפלים נוספים מהמשק ומחוץ למשק בכל הקשור לעזרה הפיסית שנדרשה, והדבר הוריד במידה מסוימת מהנטל הפיסי שהוטל עליהם.

לאור מכלול השיקולים האמורים, ובהינתן העובדה כי מדובר בעזרת מיטיבים המשתרעת על פני כ- 10 שנים, אני פוסקת לתובעים פיצוי בשיעור של 350,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין.
(ג) הוצאות הקיבוץ לעבר
התובעים טוענים כי מיום הולדתו של התובע ועד מועד כתיבת הסיכומים הוציא הקיבוץ הוצאות גדולות עבורו בגין רכישת מיכשור ואביזרים מיוחדים, טיפולים שונים, חוות דעת מומחים, ימי עיון, יעוץ וכיו"ב. הם מציינים כי הוצאות אלה פורטו על ידם באוגדני הקבלות שהוגשו לבית המשפט והן מגובות בחלקן בקבלות והם תבעו בגינן סכום כולל של 1,344,386 ש"ח.
יש לציין כבר בפתח הדברים את ההערות הבאות:
ראשית, ההשקעה שעשה הקיבוץ בכל הקשור ברווחתו של התובע היא גדולה מאוד ומרשימה ומתקבל הרושם כי לא רק סביבתו הקרובה של תום היא תומכת ומיטיבה אלא כך גם סביבתו הרחבה יותר, ולא נחסך כל אמצעי וכל דרך על מנת למצות את כל האפשרויות להיטיב ולסייע להגדלת רווחתו.
שנית, התמיכה המוגברת של הקיבוץ בתום ובמשפחתו, עם כל היותה מרשימה, אינה מצדיקה חריגה ממתחם הפיצוי המוכר המתבסס על צרכים מוכחים ונדרשים כסף סביר, ולא כסף אופטימלי. הנתבעים חייבים בפיצוי במיתחם הסביר ולא במיתחם המקסימום האפשרי. מכאן, שלא בכל הוצאה בפועל יש בהכרח להכיר, אלא בהוצאות הנדרשות באורח סביר בלבד.
שלישית, התובעים טוענים להוצאות שבחלקן הניכר אינן מגובות בקבלות. לעובדה זו יש לייחס משמעות בהערכת הפיצוי המגיע.
רביעית, התובעים לא ביצעו ניתוח פרטני של הקבלות שהוגשו. מהראיות וגם מתוכנן של חלק מהקבלות עולה כי לא כולן משוייכות בהכרח לעניינו של התובע, ונוצר אי בטחון אלו מן הקבלות באמת משקפות הוצאות הקשורות לתובע ואלו אינן כאלה.

ואכן, הנתבעים טוענים מנגד כי סך ההוצאות שהוצאו על ידי התובעים בהתאם למספרי הקבלות הרלבנטיות שפורטו בסיכומיהם הוא 365,159 ש"ח ולא הסך של 1,344,386 ש"ח אותו תבעו בסיכומיהם. מעבר לכך, נטען על ידם כי גם הסכום של 365,159 ש"ח אינו נקי מספקות, שכן כפי שעולה מחקירת העדים מטעם התובעים חלק מהקבלות המפורטות מכילות גם הוצאות שאינן קשורות לאירועי התביעה, כמו למשל - קבלות עבור הוצאות נסיעה אותן דורשים התובעים גם בראש נזק של ניידות לעבר.
מכאן, טענתם היא כי הסכום הנכון על פי הקבלות בניכוי הניידות לעבר, צריך להיות 313,602 ש"ח. עוד טוענים הנתבעים כי התובעים תבעו כפל פיצוי גם בראשי נזק אחרים: כך, למשל, הפסדי השתכרות ההורים שנתבעו הן בראש הנזק של הוצאות מיטיבים בעבר והן בראש הנזק של הוצאות הקיבוץ בעבר, וכך הפיצוי שנדרש בגין עבודת נהג הקיבוץ שנכלל הן במסגרת הוצאות הקיבוץ בעבר והן במסגרת הפיצוי על ניידות בעבר. עוד נטען כי התובעים לא ציינו ולא פירטו את הסכומים שהתקבלו על ידם בגין השתתפות המועצה המקומית בהוצאות הנסיעה של התובע וכן סכומים אחרים שהתקבלו על ידם ממשרד החינוך והמועצה המקומית.
לאור כל אלה, ביקשו להתייחס לתחשיב התובעים בענין הוצאות העבר בספקנות ולקבוע פיצוי גלובלי בסך 275,000 ש"ח.

בחינת טענות הצדדים תיעשה על ידי בהתייחס להוצאות הספציפיות ולטענות הספציפיות שהעלו בקשר להוצאות השונות. עם זאת, מצאתי לנכון לציין את אמות המידה הכלליות לפיהן יזוכו התובעים בפיצוי בגין הוצאותיהם ואלו הן:
א. ככלל, יכובדו רק הוצאות שגובו בקבלות.
ב. הקבלות צריכות להתייחס באופן ישיר לתובע או להיות קשורות בבירור אליו ולאירוע נשוא התביעה. כל ספק בענין זה יפעל לרעת התובעים.
ג. הוצאות שהוכח לגביהן כי נתקבלו השתתפות או החזר בגינן ממשרד החינוך, משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי, המועצה המקומית או כל גורם אחר והתובעים לא פרטו את היקף ההחזר או שלא ניתן לדלות זאת מן הראיות לא יוכרו כלל.
ד. בבחינת השאלה באלו הוצאות יש להכיר, יש ליישם את מבחן הסבירות. הוצאות בעלות אופי חריג לא יוכרו.
ה. לא ינתן כפל פיצוי בעד הוצאות שפורטו במספר ראשי נזק והדברים בענין זה ברורים.

על פי אמות מידה אלו, נבחן את הוצאות התובעים.

(ד) הוצאות התאמת דיור לעבר
התובעים מבקשים פיצוי בגין הוצאות בניה שנשאו בהן להתאמת דירת הורי התובע, גן הילדים ובית הספר לצרכיו של התובע. הם טוענים כי הוציאו בסה"כ 184,886 ש"ח בגין ההתאמות הנדרשות ומציינים כי חלק מהוצאות הבניה הנזכרות מגובות בקבלות שהוגשו לבית המשפט ומספריהן פורטו בסיכומיהם. לטענת הנתבעים, הקבלות שצרפו התובעים מסתכמות בסכום נמוך בהרבה מזה שנתבע על ידם (56,245 ש"ח), כאשר גם לגביהן קיימים ספקות שכן אין בהן הפרדה ברורה בין עבודות שבוצעו עבור התובע ועבודות שבוצעו עבור שאר חברי הקיבוץ. אי לכך, ביקשו לפסוק לתובעים פיצוי גלובלי בסך 35,000 ש"ח בלבד.

ככלל, צודקים הנתבעים בטענתם כי אין לפצות את התובעים עבור הוצאות בניה שאינן מגובות בקבלות. מאידך, טענתם כי הקבלות מכילות גם הוצאות עבור שיפוצים שעל פניהם אינם קשורים לתובע אינה תמיד נכונה, מאחר שצורפו קבלות המכילות גם עבודות שאינן קשורות לתובע ובגינן התבקש פיצוי חלקי המתייחס רק לעבודות הבניה שבוצעו עבורו (ראה לדוגמא קבלות מס' 23, 25 משנת 1997).
יש עוד לציין: בנוסף לשיפוצים בדירה, שופצו, על פי הנטען, גם גן הילדים ובית הספר. נכון הוא כי בחוות דעת פרופ' שאקו לא צויין צורך כזה, אבל לעומת זאת, דובר בה על הרחבה של חדר המגורים והרחבת השירותים והתאמתם בדירת המגורים. ההגיון אומר כי מתבקשת הרחבה דומה - לפחות של השירותים - גם בחדרי הגן ובית הספר כדי לאפשר לתובע לתפקד במסגרות אלה.
הקבלות, כנטען, מתייחסות לחלק מהסכומים שהוצאו, והן לא נותחו בצורה פרטנית על ידי התובעים.
לאור זאת, אפסוק סכום גלובלי בגין הוצאות בניה בעבר עבור דירת מגורים, גן ילדים, ובית הספר בסכום כולל של 75,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין.

(ה) הוצאות ניידות לעבר
התובעים מבקשים פיצוי גלובאלי בסך 50,000 ש"ח עבור התאמת ה- van הישן של הקיבוץ לצרכי התובע. כן ביקשו החזר הוצאות בגין אחזקת הרכב והוצאות נסיעה מיום הולדת התובע ועד פסק הדין. הם ציינו כי רק בשנת 1996 נקלטה בקיבוץ מערכת רישום נסיעות אוטומטית ולכן רק חלק מהסכום מגובה בקבלות שצורפו לאוגדני הקבלות ומספריהן פורטו בהתאם.
סך כל הסכום הנתבע על ידי התובעים בגין מרכיב זה הוא 340,239 ש"ח.
מנגד, טענו הנתבעים כי יש להעניק לתובע פיצוי גלובאלי בסך 12,000 ש"ח בגין הוצאות נסיעה בעבר וזאת מטעמים אלה:
א. הוצאות הסעת התובע לבית הספר וחזרה משולמות על ידי המועצה המקומית, ובהסעות אלה נכללים גם ילדים נוספים.
ב. התובע זכאי לקצבת ניידות מהביטוח הלאומי שאמורה לכסות את הוצאותיו.
ג. הקבלות שהגישו התובעים מסתכמות ב- 17,960 ש"ח ומתוכן סכום של 6,104 ש"ח הוצא בגין נסיעות של גורמים אחרים שאינם רלבנטיים לענין.

נבחן את טענות הצדדים.
השינויים שבוצעו ברכב ה- van של הקיבוץ לצורך התאמתם לצרכי התובע צויינו בחוות דעת גדעון האס בעמ' 3, שם נאמר:
"ל- van הישן, בו הוא מוסע, עשו התקנות כמו: מעלון תחתון, דלת חשמלית עם נעילה חשמלית, נעילה לכסא הגלגלים עם העברת כסאות, כדי שיהיה מקום לכסא".

מצד אחד, הנתבעים לא התייחסו לדרישת התובעים לפיצוי במרכיב זה, אולם מנגד, לא צורפו קבלות המעידות על סכומי השינויים, והערכת התובעים - 50,000 ש"ח - אינה מבוססת על נתונים כלשהם. בנסיבות הענין, אכיר בפיצוי בסכום גלובלי של 30,000 ש"ח.

אשר להוצאות הרכב - הוגש תצהיר של אדי קודלש ובו הערכה של הוצאות הרכב לשנים 1990-1995 בשיעור 114,156 ש"ח. אלה כוללים נסיעות באיזור ונסיעות רחוקות.
בסיכומי התובעים התבקש לשנים 96' עד 98' סכום נוסף כדלקמן:
שנת 1996 - 46,568 ש"ח.
שנת 1997 - 40,932 ש"ח.
שנת 1998 - 35,208 ש"ח.
סכומים אלה נלקחו ממערכת רישום נסיעות אוטומטית שנקלטה בקיבוץ.
בנוסף לכך, נתבקש סכום של 53,375 ש"ח עבור "הסעות הקשורות קשר הדוק לעניינו של תום", כמו למשל טיפולים וכיו"ב, כמוגדר בעמ' 38 לסיכומי התובעים. הקבלות באוגדנים מכסות, גם לדברי התובעים, רק כך חלק מההוצאות האמורות.
ההסתייגויות לדרישה זו הן אלה:
(1) ראשית, הוצאות האחזקה והתיפעול של הרכב אינן קשורות כולן בעניינו של תום, שכן יש להניח כי הרכב משמש גם צרכים אחרים בקיבוץ.
(2) אין כל גיבוי בתצהיר להוצאות שלאחר שנת 1995 בקבלות, ולפחות חלק מן הנסיעות סביר שהיו מתבצעות גם אלמלא הפגיעה.
לאור כל אלה, אני פוסקת סכום גלובלי בגין הוצאות אחזקה ונסיעות לעבר בשיעור 70,000 ש"ח וסך כל פיצוי בגין ניידות לעבר, יעמוד על 100,000 ש"ח נכון למועד פסק הדין.

(ו) הוצאות עבור חברי משק
התובעים תבעו סך של 602,000 ש"ח בגין הוצאות עבודת חברי משק בעבר. הוצאות אלו כוללות את שכר עבודת מטפלות חברות משק מיום הולדת התובע ועד למרץ 1995, הוצאות טיפול פיזיותרפי שקיבל התובע מחברת הקיבוץ הגב' חנה עמלני, הוצאות שעות עבודה של אנשי הקיבוץ ששימשו בועדה שניהלה את ענייני התובע בקיבוץ, מילוי שעות עבודה חסרות של הורי התובע עקב אי חזרתם לעבודה מלאה בקבוץ, ושכר עבודה של נהג הקיבוץ אשר הסיע את תום ללימודים ולטיפולים.
עמדתי לגבי הוצאות אלה היא כדלקמן:
ההערכה של עלות עבודת החברים ניתנה בצורה כוללנית בתצהירו של אדי קודלש (עמ' 2). הובאה בה טבלה של הערכת מחירי עלויות בלא שניתן גיבוי כלשהו לסכומים שנזכרו בנתונים אוביקטיביים או במסמכים.
הטבלה בטיבה מייצגת הערכה גלובלית.
לאחר בחינת התביעה במרכיב זה, אני מחליטה:
(1) הוצאות טיפול על ידי חברות המשק מלידת תום ב- 6/90 ועד 3/95 (תחילת העסקת מטפלת שכירה) - ישולמו בשיעור מחצית מהשכר הממוצע החודשי. מחצית זו נקבעת נוכח ההנחה כי נדרש בלאו הכי טיפול לכל תינוק בריא והמחצית הנותרת משקפת את שולי התוספת הנדרשת עקב הפגיעה שארעה לתובע.
(2) פיזיוטרפיה - נתבקש תשלום עבור 2 חודשי עבודה, כאשר הטיפול ניתן יום אחד בשבוע - כלומר 8 טיפולים.
אני קובעת למרכיב זה 2,000 ש"ח = 8 x 250 ש"ח, כערכם ביום פסק הדין.
(3) עבודת ועדה - בכך אין להכיר. אין מדובר בהשקעה הכרחית שיש לפצות עליה.
(4) השלמה לעבודת אם ואב - אין להכיר. לאור העזרה הטיפולית של צד ג' שאושרה לתום מיד עם לידתו, לא שימשה הנכות עילה מוצדקת להקטנת שעות העבודה של ההורים.
(5) עבודת נהג בקיבוץ - אין להכיר, שכן התובעים אינם נושאים בהוצאה זו, הממומנת על ידי המועצה המקומית (תצהיר איציק כהנא, מרכז המשק).

(ז) טיפולים, אביזרים ושונות
התובעים ביקשו פיצוי בסך 400,000 ש"ח ל"רכישת מיכשור ואביזרים מיוחדים, טיפולים שונים, חוות דעת מומחים, ימי עיון, ייעוץ, וכיו"ב", כלשון הסיכומים בעמ' 31.
התובעים לא פרטו בסיכומיהם כל ניתוח של הקבלות על פי נושאיהן וסכומיהן, אלא הסתפקו במתן מספרי הקבלות.
אין זה ברור באלו עניינים מבקשים התובעים להתרכז, והדבר כמובן לא איפשר העמדת הדרישות במבחן הביקורת של הצד שכנגד או של בית המשפט. חלק מהקבלות שצויינו היוו בסיס לדרישה אחרת במרכיבי נזק אחרים, ונדרש כאן פיצוי בגינם פעם נוספת.
גם כך, הסכום המתבקש הוא פרי הערכה הנתמך רק בחלקו בקבלות שמשמעותן לא פורטה ולא נותחה.
יחד עם זאת, בין הסכומים נכללים עניינים הראויים להיכלל - לפחות בחלקם - מבין האביזרים הרפואיים שנועדו להקל על סבלו של התובע ושיעורי רכיבה טיפולית. לעומת זאת, אין לכלול כיסוי הוצאות ימי עיון. אשר להוצאות משפטיות - דינן להיאמד בשלב ביצוע פסק הדין כמקובל.
בהיעדר פירוט וניתוח כאמור, אני מעריכה את ההוצאות הראויות בכיסוי בסכום כולל של 50,000 ש"ח (לא כולל הוצאות משפט), כערכם ביום פסק הדין.
(ח) כללי
התובעים עתרו לפיצוי בשיעור 157,500 ש"ח וביקשו לכלול בו, באורח גורף "הוצאות ניהול, הוצאות עבור תחזוקה ושירותים לציוד של תום, חיתולים חד פעמיים וכו'". הם אמדו הוצאה זו ב- 12,000 ש"ח לשנה ובסך הכל - 105,000 ש"ח.
כן ביקשו פיצוי בשיעור 52,500 ש"ח לטיפולים תומכים והוצאות מיוחדות למשפחה.
סתמו התובעים ולא פרשו משמעות דרישה זו. אני דוחה אותה למעט פסיקת סכום גלובלי לעבר עבור רכישת חיתולים בסך 15,000 ש"ח, כערכם ביום פסק הדין.

11. ניכויים
מסכום הפיצוי שייפסק יש לנכות את הסכומים הבאים:
(1) התקבולים להם זכאים התובעים בגין הפגיעה ממשרד החינוך, הרשות המקומית, משרד הבריאות, איל"ן וכל מקור אחר.
לענין זה יש להסתמך על תצהיריהם של איציק כהנא ואדי קודלש, בתוספת כל נתון נוסף מהנהלת החשבונות של הקיבוץ הנדרש לצורך השלמת הפרטים לצורך קביעת סכום הניכוי הכולל בגין פריט זה (השווה הערות בתצהיר איציק כהנא לגבי הכנסות מהמועצה לצורך הסעות שלא פורט סכומן, וכן הערה דומה לגבי השתתפות משרד החינוך בשכר הסייעת, שגם סכומה לא פורט).
(2) גמלאות הביטוח הלאומי לעבר ולעתיד לפי חוות דעתו של האקטואר שי ספיר שהוגשה לבית המשפט.
הניכויים בגין העבר יופחתו מסכום הפיצוי החד פעמי שישולם.
הניכויים בגין העתיד יופחתו מהתשלומים העיתיים, מעת לעת, על פי התחשבנות שתיעשה בין הצדדים.
לסיכום, זוהי הפסיקתא:
ישולמו לתובעים פיצויים כמפורט להלן:
(א) שיטת הפיצוי תהיה כדלקמן:
(1) הפיצוי בגין כאב וסבל והוצאות העבר, ישולם בסכום חד פעמי עם מתן פסק הדין. יוסף לכך הסכום הגלובלי עבור הוצאות התאמת דיור לעתיד.
(2) הפיצוי בגין הפסדי השתכרות בעתיד והוצאות חודשיות למיניהן בעתיד ישולמו בתשלומים עיתיים עד תום תוחלת חייו של התובע.

(ב) בגדר הפיצוי החד-פעמי יכללו:
(1) כאב וסבל - 750,000 ש"ח כאמור בפרק 8.
(2) עלות מטפל לעבר - בהתאם לפרק 10(א).
(3) עזרת מיטיבים לעבר - בהתאם לפרק 10(ב).
(4) הוצאות התאמת דיור לעבר - בהתאם לפרק 10(ד).
(5) הוצאות ניידות לעבר - בהתאם לפרק 10(ה).
(6) הוצאות עבודת חברי משק - בהתאם לפרק 10(ו).
(7) טיפולים, אביזרים ושונות - בהתאם לפרק 10(ז).
(8) כללי - בהתאם לפרק 10(ח).
(9) התאמת דיור לעתיד - כאמור בפרק 9(ו).

(ג) בגדר התשלומים העיתיים ייכללו:
(1) הפסד השתכרות כאמור בפרק 9(א).
(2) הפסדי פנסיה - כאמור בפרק 9(ב).
(3) עזרת זולת לעתיד, כאמור בפרק 9(ג).
(4) ניידות לעתיד, כאמור בפרק 9(ה).
(5) עזרים טכניים לעתיד - כאמור בפרק 9(ז).
(6) טיפולים שיקומיים ורפואיים לעתיד - כאמור בפרק 9(ח).

(ד) מסכומי הפיצויים יבוצעו הניכויים כאמור בפרק 11.

(ה) כן ישולמו לתובעים מלוא הוצאותיהם במשפט וכן שכר טרחת עורך דין בשיעור 17% + מע"מ מסכום פסק הדין (לאחר הפחתת הניכויים). החישוב ייעשה באופן שלסכום הפיצוי החד פעמי (בניכוי ההפחתות) יצורף סכום "רעיוני" מהוון של התשלומים העיתיים על בסיס ההנחה של תוחלת חיים עד גיל 50 ובניכוי הפחתות על בסיס אותו יחס שיתקבל לענין הסכום החד-פעמי.

(ו) (א) סכומי פסק הדין ככל שהדבר נוגע לסכום החד פעמי, ישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק על פי האמור לצד כל מרכיב בפרק המתייחס אליו, וזאת עד ביצוע התשלום.
(ב) אשר לתשלומים העיתיים:
(1) הפסדי ההשתכרות ייקבעו על פי השכר הממוצע במשק כפי שיתפרסם ויעודכן אחת לשלושה חודשים.
(2) שאר פריטי הפיצוי יעודכנו אחת לשלושה חודשים על פי המדד בהתאם למועדים המצויינים בכל פרק הנוגע אליו.

ניתן היום כ"ג ב אדר א תש"ס, 29 בפברואר 2000 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.

אילה פרוקצ'יה
, שופטת

רויטלי / d00066892a.001
38
1

ת"א 000668/92

בית המשפט המחוזי בירושלים
כבוד השופטת אילה פרוקצ'יה

בפני










א בית משפט מחוזי 668/92 תום שטראוס (קטין)באמצעות הוריו אפוטרופסיו הטבעיים , שרי שטראוס , גיל שטראוס , קיבוץ שמיר נ' ד"ר עוז יובל , ד"ר זעירא מאיר , ד"ר בלינקה בוריס , ד"ר זוהר שפרה , ד"ר גבי כנען , ביה"ח הממשלתי ע"ש רבקה זיו בצפת , מדינת ישראל - משרד הבריאות (פורסם ב-ֽ 29/02/2000)