פסקי דין על דן עמית | פסקי דין על יעל עמית | פסקי דין על אליעזר כהן | פסקי דין על ליזה כהן |

19807-06/10 א     02/01/2013




א 19807-06/10 דן עמית, יעל עמית נ' אליעזר כהן, ליזה כהן








בית משפט השלום בבאר שבע



ת"א 19807-06-10 עמית ואח' נ' כהן ואח'





בפני
כב' השופט יעקב פרסקי

התובעים
1.
דן עמית
- בעצמו
2.
יעל עמית
- בעצמה
ע"י ב"כ עו"ד ירון הוד


נגד


הנתבעים
1.
אליעזר כהן
- בעצמו
2.
ליזה כהן
– בעצמה
ע"י ב"כ עו"ד עזר אברהמי




פסק דין


תביעת לצו מניעה ועשה, לאפשר לתובעים שימוש וחזקה במקרקעין שהזכויות בהן, בבעלותם, בלא הפרעה מצדם של הנתבעים, בעלי זכויות במקרקעין גובלים.

רקע
1.
התובעים הינם בעלי זכויות במקרקעין המצויים במועצה המקומית עומר. באזור בו מצויים המקרקעין, ישנן נחלות מלבניות אשר בחלקן יועדו למגורים ובחלקן לחקלאות. לתובעים הוקנו זכויות השימוש והחזקה במקרקעין, גוש 858 חלקה 1066 ברח' המרגנית 3 עומר (להלן: "המקרקעין" או "נחלת עמית"). בעלי הזכויות הינם הורי התובע 1, שאול ונעמי עמית, שהעניקו לתובעים את זכות השימוש והחזקה במקרקעין, כפי שעלה מהתצהירים שהגישו. התובעים תלו וביססו את זכותם ובקשתם לצו למניעת הנתבעים מלהפריע להם לשימוש וההחזקה במקרקעין, בהיתר הבנייה שניתן לבקשת הורי התובע 1, היתר 5065 של המועצה המקומית עומר
.


הנתבעים הינם בעלי הזכויות במקרקעין הגובלים בחלק מסוים בנחלת עמית
.
נחלת עמית עליה נבנה בית התובעים, הנה מלבן אשר חזית המגורים שלה, פונה לרח' המרגנית, ואילו אחורי הבית, שהינו שטח בעל ייעוד חקלאי פונה לכיוון רח' איקליפטוס. מדרום ל"נחלת עמית" מצוי מגרש מלבני דומה, אשר אף לגביו חלקו הפונה לרח' המרגנית הינו בית מגורים, וחלקו האחורי הינו שטח חקלאי. בעבר, הזכויות בשטח המלבני כולו היו בידי משפחת גבר. שטח זה פוצל בשלב מסוים, כאשר על חלקו הקדמי הפונה לרח' המרגנית, נבנה בית מגורים (להלן: "בית פרביאש"), הגובל בבית התובעים. חלקו האחורי, החקלאי של המלבן, פוצל והוקצה כאמור לנתבעים, ובחלק זה של גבול הצדדים, מצויה המחלוקת בין הצדדים.

2.
טוענים התובעים, שהם בעלי זכות השימוש והחזקה במקרקעין. בהתאם לכך, הוציאו היתר כדין לבניית ביתם וזכאים הם להשלים הבנייה בגדר שמבקשים הם לבנות. הנתבעים מנגד טוענים כי זכותם להפריע להקמת הגדר, לפי סע' 18 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969 שכן לשיטתם, המקום בו מתכננים התובעים להקים גדר, הינו בנחלתם ולחילופין הינו שטח ציבורי, שטח מעבר אשר אם יקימו בו התובעים גדר, ימנע מהם השימוש בחלק המקרקעין שבמחלוקת. כאן המקום לציין כי הנתבעים טענו כי בין נחלת עמית, לבית פרביאש, ישנה רצועת מקרקעין שהינה "שטח ביניים" אשר עליה "השתלטו" משפחות עמית ופרביאש, שטח המהווה רצועת מעבר לחלקת המקרקעין החקלאית של הנתבעים (שבעורף בית פרביאש).

3.
כאשר התובעים ביקשו להקים את הגדר, בהתאם להיתר הבנייה, הנתבעים לא אפשרו זאת. המועצה המקומית והמנהל גרסו כי מדובר בסכסוך שכנים ולא התערבו. התובעים עתרו לסעד שהינו איסור על הנתבעים, בצו מניעה קבוע להיכנס לנחלתם ובפרט לאזור בו בנוי ביתם, ובדגש על ההיתר והמקרקעין כפי שסומנו במינהל ובמועצה המקומית. סעד נלווה לסעד המרכזי, היה בקשה לצו עשה, לאסור על הנתבעים להפריע לבניית הגדר בהתאם להיתר שניתן.


תמצית טענות התובעים
4.
התובעים עתרו לצו מניעה קבוע, ולפיו על הנתבעים להימנע מלהיכנס למקרקעין שבחזקתם ושימושם ולצו עשה למניעת ההפרעה לבניית הגדר ולהעתקת חיבור המים למקרקעי הנתבעים, שעובר בין נחלת עמית ובית פרביאש. כן עתרו התובעים לחיוב הנתבעים בנזקים שנגרמו להם וכן להוצאות לדוגמא. התובעים טוענים כי, על בית המשפט לשים אחת ולתמיד קץ למסכת הייסורים הקשה אותה הם חווים מהנתבעים, אשר ממררים את חייהם. לטענת התובעים, חרף היתר בנייה כדין שקיבלו, לא מפסיקים הנתבעים להטרידם ולהתישם בערכאות שונות, ברשויות התכנון ובבתי המשפט. זאת, חרף העובדה כי רשויות התכנון כמו גם בתי המשפט, הבהירו באופן שאינו משתמע לשני פנים כי ההיתר שניתן להורי התובע 1 שריר ותקף, והנתבעים ממשיכים להרהר ולערער אחר היתר זה, תוך דרישות בלתי אפשריות. לפיכך, ביקשו סעדים מתאימים.


תמצית טענות הנתבעים
5.
הנתבעים טענו כי התובעים הגישו את התביעה בחוסר תום לב, על מנת לקבע זכויות במקרקעין, שלא בדרך הנכונה והראויה, תוך שהסעד המבוקש אינו מוגדר ואינו מפורט. לשיטת הנתבעים, על התובעים היה להציג את ההיתרים והמפות במלואם, ולא להפנות למועצה או למינהל שכן בית המשפט אינו יכול באופן אפקטיבי, לבחון ההיתר שניתן והתאמתו לגבולות נחלת עמית. טוענים הנתבעים כי היתר הבניה, לא רק שלא היה תקף בשעתו, אלא הפך להיות פג תוקף, משעבר המועד האחרון ליישומו. מוסיפים הנתבעים כי התובעים לא הוכיחו את זכויותיהם במקרקעין ולא זיהו את המקרקעין במפה כדין. הנתבעים התנגדו לכל הרחבת חזית מצד התובעים, אשר לכל היותר הינם הבן והכלה של בעלי הזכויות במקרקעין. הנתבעים דחו טענת התובעים לסעד שהינו פיצויי מוסכם עתידי, ככול שהנתבעים יפרו את צו בית המשפט. הנתבעים טענו לחוסר סמכותו העניינית של בית המשפט, שכן משמעות הדברים הינה בנייה במקרקעין של הנתבעים, כלומר סעד שהינו מעבר לחזקה והשימוש של התובעים במקרקעין, סעד שהינו פגיעה בגוף המקרקעין של הנתבעים שאינו בסמכות בית משפט השלום. לטענת הנתבעים, בין נחלת עמית, לבית פרקש, ישנו מגרש ביניים שאינו של בעלי הזכויות בבתים אלו, חלקת ביניים שעולה מפורשות מהתוכנית החלה, תב"ע 2/100/02/14, חלקה המהווה שטח מעבר אשר היה קיים שנים רבות בשטח, שטח עליו "השתלטו" משפחות עמית ופרביאש. לפיכך ביקשו הנתבעים לדחות התביעה.


דיון
אקדים את המאוחר, מסקנתי הינה שדין התביעה להתקבל כפי שאפרט להלן:




זכויות המחזיק במקרקעין
6.
סע' 17 לחוק המקרקעין התשכ"ט – 1969, שכותרתו "תביעה למניעת הפרעה" זו לשונו:
"המחזיק

במקרקעין

זכאי

לדרוש

מכל

מי

שאין

לו

זכות

לכך

שיימנע

מכל

מעשה

שיש

בו

משום

הפרעה

לשימוש

במקרקעין

ושיסלק

כל

דבר

שיש

בו

משום

הפרעה

כזאת"
.

7.
בהתאם לסע' 51(א)(3) לחוק בתי המשפט התשמ"ד – 1984, הסמכות לדיון בתביעות שעניינן חזקה או שימוש במקרקעין, מסורה לבית משפט השלום.

8.
סימן ב' לפרק ג' לחוק המקרקעין, עניינו ב"הגנת הבעלות והחזקה" במקרקעין. ככול שבית התובעים נבנה בהתאם להיתר בנייה, בפקוח גורמי התכנון המקומי, וככול שבעלי הזכויות במקרקעין (שאול ונעמי עמית), העידו על כי אפשרו לתובעים את החזקת המקרקעין והשימוש במקרקעין, עומדת לתובעים הזכות הבסיסית לפנות לבית משפט השלום ולבקש סעדים הנוגעים להפרת זכותם לשימוש והחזקה במקרקעין.


היתר הבנייה
9.
התובעים אוחזים בהיתר בנייה 5065 היתר שניתן להורי התובע 1, מכוחו ובהסכמתם בנו התובעים את ביתם וטוענים לזכויות השימוש והחזקה במקרקעין. היתר הבנייה הינו נקודת המוצא. חזקה על רשויות התכנון שהנפיקו את ההיתר כדין. נקודת המוצא הינה שבעל ההיתר אינו צריך לחזור ולהוכיח את התשתית למתן ההיתר כאשר מבקש הוא להגן על זכותו לעשות שימוש במקרקעין בהתבסס על ההיתר שניתן.

10.
לא הייתה מחלוקת כי בעלי הזכויות במקרקעין הינם הוריהם של התובע 1, שאול ונעמי עמית, אשר הגישו תצהירים והעידו על כי העמידו לרשות התובעים, בנם וכלתם את המקרקעין לשימושם ולבניית ביתם.

הנתבעים
טענו לזכותם להפריע לבניית הגדר, כי בהתאם לסע' 18 לחוק המקרקעין, שכותרתו "שימוש בכוח נגד הסגת גבול", זו לשונו:
"א. המחזיק

במקרקעין

כדין

רשאי

להשתמש

בכוח

במידה

סבירה

כדי

למנוע

הסגת

גבולו

או

שלילת

שליטתו

בהם

שלא

כדין
.

ב.


תפס

אדם

את

המקרקעין

שלא

כדין

רשאי

המחזיק

בהם

כדין
,
תוך

שלושים

ימים

מיום

התפיסה
,
להשתמש

בכוח

במידה

סבירה

כדי

להוציאו

מהם"
.

11.
לטענת הנתבעים, חרף היתר הבנייה שאוחזים התובעים, בשל טענתם להחזקת שטח המחלוקת, ובשל טענתם ולפיה התובעים חורגים לשטח שלהם, רשאים הם להפריע ואפילו בכוח למימוש היתר הבנייה, מכוח סע' 18 לחוק המקרקעין.

כאשר בעל מקרקעין גובלים מתנגד לבקשת היתר בנייה של שכנו, נדחה בהליכים בפני
רשויות התכנון, ולאחר מכן טוען לזכות עשיית דין עצמית, יש לפרש זכות זו בצמצום, שכן דרך המלך הינה הכרעה שיפוטית, תוך שסע' 18 עצמו, מתייחס לסעד העצמי כסעד חירום, למקרה בו מתעורר הצורך בהגנה מידית של זכויות, ולא כחלק מסכסוך מתמשך. מכאן הקושי שבעמידת הנתבעים על זכותם לסעד עצמי, ולצורך שבמניעת השימוש שבסעד זה, כתחליף לפנייה לבית המשפט.


הרחבת חזית
12.
הנתבעים טענו כי התובעים הרחיבו את חזית המחלוקת מעל ומעבר לפלוגתאות העולות בכתבי הטענות. בהחלטה במסגרת הדיון מיום 8.7.12, נמחק הסעד המבוקש של פיצוי כספי, בשל כך שהתובענה לא נשומה כתביעה כספית. התובעים בסיכומיהם פירטו סעדים אשר חורגים מעל ומעבר לסעדים שבכתב התביעה, ובצדק טענו הנתבעים כי לא ניתן לקבוע כסעד, פיצויי עתידי לכל הפרת צו המניעה ככול שיינתן שכן מדובר בסעד תיאורטי. את עיקר טענתם תלו התובעים בסעד שהינו צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להפריע לבניית גדר ביתם בהתאם להיתר 5065 ולשיטת הנתבעים מדובר בהרחבת חזית המחלוקת שבין הצדדים. אני דוחה את טענת הנתבעים. אמנם, המילה "גדר" לא נזכרה במפורש בכתב התביעה, אולם בסע' 59 כאשר צוין כי הסעד הינו מניעת כניסה לנחלת התובעים, פועל יוצא הינו בניית גדר כדין ובהתאם להיתר. איני סבור כי בפירוט הסעד הכללי, שהינו האפשרות לבניית גדר כדין ובהתאם להיתר, יש חריגה מהסעד הכללי שהינו צו מניעה שיאפשר חזקה ושימוש שקטים ושלווים במקרקעין.

טענות הנתבעים לחלקת ביניים ושטח מעבר
13.
הנתבעים טענו כנימוק עיקרי לדחיית התובענה, כי בין בית פרביאש לנחלת עמית, היה מעבר קרקעי, חלקת ביניים לגביה טענו כי בעלי המקרקעין הגובלים "השתלטו" עליה. לא רק זאת, אלא שטענו כי בהתאם לתשריט הסטטוטורי שבתב"ע 2/100/02/14, ניתן להבחין בסימון א1 וכך להבחין בשטח הביניים שהינו מעין מלבן שחזיתו ברח' המרגנית. עיון בתשריט מעלה כי אמנם מצוינת האות א1 וכן יש קו המגביל לקו של הגבול שבין נחלת עמית לבית פרביאש, אולם מעבר לכך, אין כל פרטים נוספים, הנושא סתום ואין כל הסבר לשאלה, מדוע אין מדובר בחלקה שאינה מצולע, כלומר מלבן או מרובע, אלא קו שלפתע מסתיים ואינו יוצר צורה גיאומטרית סגורה, היוצרת מגרש או חלקה. לא רק זאת, אלא שלא ברור והנתבעים לא נתנו כל טעם לשאלה, מדוע יש במקום חלקת ביניים, שאינה שייכת למי מבעלי החלקות הגובלות. אמנם, טענו הנתבעים כי מדובר במעבר לשטח החקלאי שלהם, בעורף בית פרביאש, אם כך הדבר, היה צריך להיות מסומן שביל, או כאמור, שטח סגור שיהווה חלקת ביניים.

סממן נוסף לקושי שבטענת הנתבעים כי הייתה חלקת ביניים, הינה עדויות הצדדים. הנתבע 1 טען כי מאז ומתמיד היה מעבר בין נחלת עמית לבית פרביאש. הוריו של התובע 1, טענו הפוך, שאף פעם לא היה מעבר במקום, וצירפו מסמכים והתייחסות של גורמים נוספים, שלא נחקרו בחקירה נגדית, התומכים בעמדה זו.

אניח לטובת הנתבעים כי עדויות הצדדים שקולות. אולם, כאשר מוסיפים לדברים את חוסר ההסבר לאמור בתשריט עליו מתבססים הנתבעים, על כך שאין מדובר בשרטוט של חלקה סגורה, על כך שלא ברור מה היה הטעם ליצור במקום חלקה בין שתי משבצות מלבניות של המתיישבים שקיבלו בעבר זכויות ובדגש על כך שהיתר הבנייה שניתן אינו תומך בטענות הנתבעים, אני דוחה טענתם ולפיה בין נחלת עמית לבית פרביאש, ישנו אזור מעבר או שטח ביניים אשר בעטיו יש להימנע ממתן צו מניעה כמבוקש.




קו המים
14.
הצדדים פירטו את מה שהיה בעבר, ולפיו לאחר הקצאת המקרקעין לנתבעים, כאשר קיבלו את הזכות במקרקעין, אפשרה האגודה השיתופית לנתבעים להשתמש במים לחקלאות, מצינור מים שעבר ברח' המרגנית, והצינור הועבר בחיץ שבין בית פרביאש לנחלת עמית, לשטח החקלאי שהיה בעבר בשימוש של הנתבעים. לטענת הנתבעים, חלק מזכות המעבר שלהם בחלקת התובעים, או הזכות לעבור בשטח שחולקים על כך שהינו בחזקת התובעים, נובע מהצורך לפתוח ולסגור מפעם לפעם את הברז הראשי.

התובעים ביקשו הוראות להעתקת קו המים, ומאידך, הנתבעים טענו כי זכותם ללכת ככול שירצו בקו המים. לא שוכנעתי בצורך להעתקת קו המים שאינו מפריע לשימוש במקרקעין בפועל. מאידך, לא מצאתי כי יש ממש בטענות הנתבעים לצורך במעבר לצורך השימוש בקו המים. הנתבעים יכולים להתקין ברז ראשי בקצה הצינור המגיע לפאתי המקרקעין שבבעלותם, ואין כל סיבה כי יהיה להם צורך אמיתי במעבר לאורך קו המים אשר לא מצאתי לקבוע לגביו סעדים כמבוקש להעברתו.

תוצאה אופרטיבית
15.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מסקנתי הינה שיש ליתן צו מניעה קבוע כמבוקש. אני אוסר על הנתבעים או מי מטעמם להיכנס לחצרי התובעים, ברח' המרגנית 3 עומר, כפי שהוגדרו בהיתר הבניה 5065, היתר שהונפק על ידי הועדה המקומית עומר.

פועל יוצא מהאמור הינו מתן הרשות לתובעים, ליישם את היתר הבנייה האמור, אותו אוחזים הם מכוח הרשאת הורי התובע 1, ולבנות את גדר ביתם בהתאם להיתר הבנייה. למען הסר ספק, אני אוסר על הנתבעים או מי מהם, להפעיל הזכות אשר הם סבורים כי קמה להם בהתאם לסע' 18 לחוק המקרקעין, למניעת בניית הגדר. בנסיבות המיוחדות של תיק זה, הנני אוסר על הנתבעים לפנות בבקשה לצו מניעה או להפריע לתובעים, או למי מטעמם, ובין היתר לעבודת מודד מטעמם, או קבלן לביצוע עבודות הגדר. בבוא התובעים לבנות את הגדר, אני מורה להם להודיע 7 ימים מראש לפיקוח על הבנייה בעומר על כוונתם לפעול בהתאם להיתר. מובן הוא שהנתבעים רשאים לדרוש מרשויות התכנון, ובכלל זה הועדה המקומית, לפקח על ביצוע העבודות, שהתובעים לא יחרגו מההיתר שניתן. בנוסף, שמורות לנתבעים לאחר בניית הגדר, כל טענותיהם, תוך שתכלית הדברים הינה לאפשר שינוי המצב הקיים בלא הפרעת הנתבעים, כלומר הקמת הגדר בהתאם להיתר, כאשר לאחר מכן וכאמור, נשמרות זכויות הצדדים.

16.
באשר לקו המים, ככול שהנתבעים יזקקו למים מהצינור העובר בין נחלת עמית לבית פרביאש, יהיו רשאים לעשות כן אולם עליהם להתקין ברז שליטה בקצה המקרקעין שלהם, מחוץ לחצרי התובעים כאמור, ולחילופין, להסתפק בברז הקיים ברח' המרגנית.

סיכום
17.
בתיק זה עלתה מחלוקת הנוגעת לזכויות החזקה והשימוש של התובעים במקרקעין בהם הם מחזיקים, והפרעה בידי הנתבעים. המחלוקת בין הצדדים רבת שנים, ובפלוגתאות שבתיק זה, אין אלא לסיים חלק מהמחלוקות בלבד. פועלו של

פסק דין
זה הינו מלבד האיסור והמניעה שהוטלה על הנתבעים, להיכנס לחצרי התובעים בביתם ברח' המרגנית 3 בעומר, בכך שניתן בזאת צו עשה לשינוי המצב הקיים, צו שיאפשר לתובעים להקים את גדר ביתם בהתאם להיתר המוחזק בידיהם, כאשר לאחר הבנייה, ולאחריה בלבד, שמורות לצדדים כל הזכויות כדין, תוך שלא יהיה בעצם בניית הגדר בכדי לקבוע כי נגרעה זכות עתידית של מי מהצדדים לנקוט בהליכים משפטיים כדין. לפיכך התובענה מתקבלת בחלקה.

הנתבעים ישלמו הוצאות ושכ"ט התובעים בסכום כולל של 10,000 ₪.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ' טבת תשע"ג, 2 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 19807-06/10 דן עמית, יעל עמית נ' אליעזר כהן, ליזה כהן (פורסם ב-ֽ 02/01/2013)