פסקי דין על מרים יוחנן | פסקי דין על האגודה לחינוך ע"ש גולדה מאיר (ע"ר) | פסקי דין על מפלגת העבודה הישראלית | פסקי דין על ידיד העמותה לסיוע הדדי וקידום פעולות חברתיות וקהילתיות (ע"ר) |

3199/00 עב     09/08/2004




עב 3199/00 מרים יוחנן נ' האגודה לחינוך ע"ש גולדה מאיר (ע"ר),מפלגת העבודה הישראלית,ידיד העמותה לסיוע הדדי וקידום פעולות חברתיות וקהילתיות (ע"ר)




1


בתי הדין לעבודה
בית דין א.לעבודה ת"א
עב 003199/00


בפני
:
כב' השופטת ו. וירט-ליבנה

נ.צ. גב' (מעבידים) תמי ברץ

23/08/2004



בעניין:
מרים יוחנן



ע"י ב"כ עו"ד
תומר הדס
, גיל אגמון

התובעת

נ ג ד


1. האגודה לחינוך ע"ש גולדה מאיר (ע"ר)

2. מפלגת העבודה הישראלית

3. ידיד העמותה לסיוע הדדי וקידום פעולות חברתיות וקהילתיות (ע"ר)



הנתבעות 1 ו-2 ע"י ב"כ
הנתבעת 3 ע"י ב"כ
עו"ד עודד ערמוני

עו"ד גדי בר-און
הנתבעות


פסק דין


1. עניינה של תובענה זו, הוא בקשתה של התובעת להכיר בנתבעות כמעבידותיה במשותף ולחייבן, ביחד ולחוד, בתשלום הפרש פיצויי פיטורים, פיצוי בגין הודעה מוקדמת, פידיון ימי חופשה, מענק ימי מחלה בלתי מנוצלים, הפרש דמי הבראה, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין, פיצוי בגין נזקים לא ממוניים וכן פיצויי הלנה והפרשי ריבית והצמדה בהתאמה.

2. הנתבעת 1 (להלן - "האגודה") נוסדה כעמותה בשנת 78' במטרה להטמיע בקרב הציבור הישראלי את ערכי תנועת העבודה. האגודה פעלה בקרב בני נוער ומבוגרים, הפעילה תוכניות חינוך וערכה ימי עיון וסמינרים.



3. הנתבעת 3 (להלן - "ידיד") הוקמה כעמותה בשנת 97', ועיקר פעילותה בהקמת מרכזי זכויות ובקידום פרוייקטים לסיוע לאוכלוסיות חלשות. בראשית דרכה פעלה ידיד מתוך משרדי האגודה וקיבלה שירותי משרד מעובדיה.

4. התובעת החלה עבודתה במשרדי האגודה ב- 3/81 ועבדה בהם במשך כ-19 שנים עד לפיטוריה ביום 3.11.99.

האגודה שילמה את שכרה של התובעת לרבות התנאים הסוציאליים, תלושי השכר הונפקו על ידה, והיא זו שפיטרה אותה.

בשלהי שנות ה-90' החלה האגודה לצמצם את פעילותה, תוך שהיא מפטרת חלק מעובדיה. ביום 3.11.99 הודיעה האגודה לתובעת על פיטוריה.

לאחר פיטוריה העבירה האגודה לידי התובעת כספים שצברה לזכותה על חשבון פיצויי פיטורים.

במחצית שנת 00' סיימה האגודה כליל את פעילותה, וכיום אין ברשותה נכסים כלשהם.



טענות התובעת
5. תביעת התובעת מתרכזת בשני ראשים. האחד, תשלום הפרשים בגין זכויות להם היתה זכאית בשל פיטוריה. השני, תשלום פיצויים בגין פיטוריה שלא כדין.

במסגרת ראש התביעה הראשון טוענת התובעת כי התשלומים אותם קיבלה עם פיטוריה משקפים את תשלומי המינימום הקבועים בחוק, ולא את הזכויות העודפות להן הייתה זכאית מכוח ההסכם קיבוצי בין המפלגה - היא הנתבעת 2 - והסתדרות הפקידים (להלן - "ההסכם הקיבוצי"), החל עליה מכוח תחולה ישירה ו/או מכוח נוהג באגודה. משכך תובעת התובעת את הסכומים הבאים:
1. הפרש פיצויי פיטורים, בשל אי הכללת דמי הבראה יחסיים ותוספת טלפון במשכורת הקובעת, ופיצויי הלנה בגין תשלומם באיחור.
2. הפרש פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 122%.
3. דמי הודעה מוקדמת עבור ארבעה חודשים.
4. הפרש פדיון חופשה שנתית בשל קיזוז שנעשה שלא כדין.
5. הפרש תשלום דמי הבראה עבור השנים 98'-99'.
6. פיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים.
7. תשלום פיצויי הלנה ו/או הפרשי ריבית והצמדה על הסכומים הנ"ל בהתאמה.

6. במסגרת ראש התביעה השני, טוענת התובעת כי סיבת פיטוריה אינה, כפי שהוצג על ידי האגודה, צמצום והפסקת פעילות האגודה. התובעת פוטרה, בהיותה בהריון, במסגרת השתלטות ידיד על האגודה, בניסיון לטשטש את הזיקה בין האגודה והמפלגה. הפיטורים נועדו, בין היתר, למנוע מהתובעת לחשוף את שידוע לה על הקשרים הבלתי חוקיים שבין הנתבעות.

7. תביעות התובעת מבוססות רובן ככולן על טענתה, כי הגם שמבחינה פורמלית הנתבעות הינן גופים נפרדים, למעשה הן פועלות כיחידה אחת, תוך שיתוף מלא במשאביהן הכלכלים ובמטרותיהן. למעשה, התובעת הועסקה על ידי כל אחת מהנתבעות ונתנה להן שירותים שונים באופן המבסס קשרי עובד ומעביד בינה ובין כל אחת מהן. בנוסף, לאור הקשרים וטשטוש גבולות ביניהן מהוות הנתבעות, למעשה, מעבידים במשותף. עוד טוענת התובעת כי לאור נסיבות הקמתה של ידיד וסיום פעילותה של האגודה, מהווה הראשונה חליפתה של האחרונה.

קשרים אלו בין הנתבעות, כפי שיפורט להלן, מקימים את זכאות התובעת לזכויות שונות מכוח ההסכם הקיבוצי וההסדרים החלים במפלגה. וכן, יש בהם כדי לבסס את טענת הפיטורים שלא כדין.

טענות הנתבעות:
8. הנתבעות כולן דוחות את טענת התובעת באשר לטשטוש הגבולות וערבוב המשאבים והמטרות ביניהן.

לטענת האגודה, היא היתה מעבידתה של התובעת לכל אורך שנות עבודתה. התשלומים ששולמו לה במסגרת גמר החשבון, שנערך עימה לאחר פיטוריה, ממצים את כל זכויותיה. לטענת האגודה, היא עמותה עצמאית שפעלה למימוש מטרותיה, כפי שאכן עשתה, ובשום צורה לא היתה מסווה לפעילות כלשהי של המפלגה.

עוד טוענת האגודה, כי הסיבה היחידה לפיטורי התובעת היתה צמצום פעילות האגודה לאור הקשיים שהתעוררו בגיוס תרומות, ולראייה, זמן לא רב לאחר פיטורי התובעת הפסיקה האגודה את פעילותה באופן מוחלט.

9. המפלגה וידיד תומכות בעמדת האגודה כי היא מעבידתה היחידה של התובעת, וכופרות בקיומם של יחסי עובד ומעביד בכל צורה שהיא בינן ובין התובעת. לטענתן כל אחת מהנתבעות הנה גוף עצמאי העומד על שתי רגליו, ופועל להגשמת מטרותיו הוא. הקשר בין הנתבעות נובע מהקרבה הרעיונית ביניהן ובא לידי ביטוי בשיתוף פעולה מזדמן, תוך שמירה על עצמאותן.

על בסיס עמדתן זו כופרות המפלגה וידיד בחבות כלשהי לתובעת. האגודה, מצידה, דוחה את תביעותיה הכספיות של התובעת, ואת טענתה לתחולת ההסכם הקיבוצי או נוהג כלשהו החל במפלגה על יחסי העבודה בינה ובין התובעת. ועוד מוסיפה האגודה כי תנאי השכר של התובעת נקבעו על ידי האגודה ועל סמך שיקול דעתה בלבד.

הכרעה בתובענה
10. אלו הן השאלות בהן אנו נדרשים להכריע במסגרת תובענה זו:

1. האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הנתבעות 2 ו/או 3 ובין התובעת. במידה ויקבע כי התקיימו יחסי עבודה עם מי מהנתבעות, מהי אחריותן ביחס לתשלום יתרת זכויות התובעת, במידה ויקבע כי נותרו כאלה.

2. האם חלים הוראות ההסכם הקיבוצי בין המפלגה והסתדרות הפקידים על עובדי הנתבעת 1, ובכלל זה התובעת.

3. האם קיים נוהג בנתבעת 1 על פיו החילו על עובדיה את הוראות ההסכם הקיבוצי ו/או את תנאי העבודה שנקבעו במפלגה.

4. מהי משכורתה הקובעת של התובעת, והאם לאור הקביעות הקודמות זכאית היא להפרש פיצויי פיטורים ופיצויי הלנה בגינם, הודעה מוקדמת, הפרש דמי הבראה ופיצוי בגין דמי מחלה בלתי מנוצלים.

5. מהן נסיבות פיטוריה של התובעת; האם פוטרה כדין בשעה שהיתה בהריון; האם פוטרה בשל מידע שהיה בידיה על העברות כספים בין הנתבעות, במידה שהיו כאלה.

6. האם זכאית התובעת לפיצויים בשל פיטוריה שלא כדין וכן לפיצוי בגין נזקיה הלא ממוניים, ומה שיעורם של פיצויים אלו.

קיומם של יחסי עובד ומעביד בין התובעת והנתבעות 2 ו/או 3
11. בעניין זה פרשה לפנינו התובעת מסכת טענות סבוכה. ננסה אנו, למען הסדר הטוב, לבאר את הדברים. התובעת טוענת, כאמור, כי היא זכאית לזכויות עודפות בגין פיטוריה מכוח היות הנתבעות 2 ו- 3 מעבידותיה.

באשר לנתבעת 2, המפלגה, מבססת התובעת את יחסי העובד ומעביד בשלושה עדנים. ראשון, האגודה הייתה למעשה זרועה הארוכה של המפלגה אשר שלטה בה ועשתה בה כרצונה. ההפרדה בין המפלגה והאגודה הייתה פורמלית בלבד ולא שיקפה את התנהלותן למעשה, כגוף אחד. מכאן, שיש להסיר את המחיצה המלאכותית ביניהן. שני, התובעת עבדה באופן שוטף ורגיל עבור המפלגה ומילאה, במסגרת עבודתה הרגילה, אחר הוראות שניתנו לה על ידי אנשי המפלגה בידיעת האגודה. מכאן שלמעשה עבדה באופן ישיר גם במסגרת המפלגה. שלישי, עם היעלמותה של האגודה, לאחר חיסול פעילותה, ולאור הקשרים ההדוקים בין השתיים, מהווה המפלגה חליפתה של האגודה.

באשר לנתבעת 3, ידיד, מבססת התובעת את יחסי העובד ומעביד גם כן בשלושה עדנים. ראשון, ידיד הוקמה במטרה לרשת את מקומה של האגודה וזאת לאור החשש כי יתגלה הקשר הפסול שבין האגודה והמפלגה. נכסי האגודה הועברו לידיד עד שלא נותר מהראשונה דבר. מכאן שיש לראות בידיד חליפתה של האגודה. שני, בתחילת דרכה של ידיד היו משרדיה משרדי האגודה. התובעת עבדה וספקה שירותי מזכירות לידיד ולאגודה בלא כל הפרדה ביניהן ולמעשה הייתה עובדת של האגודה ושל ידיד במשותף. שלישי, ידיד והאגודה פעלו כגוף אחד ללא כל הפרדה מהותית ביניהן, ומכאן שיש לראות בהן יישות משפטית אחת בכל הקשור להעסקת התובעת.

לבסוף, על מנת להחיל על ידיד את תנאי העבודה והפרישה החלים במפלגה, אותם תובעת התובעת, טוענת היא כי ידיד והמפלגה הן גוף אחד המופרד מלאכותית בלבד, כך שלמעשה אף בדרך זו המפלגה היא מעבידתה של התובעת והיא זכאית לכל הזכויות החלות בה.

12. ראשית נאמר, כי הגם שאין זה המקרה הרגיל, לא מן הנמנע כי יהיו לעובד אחד יותר ממעביד אחד. יכול ויהיה פלוני עובדם של שניים אם במקביל ואם במשותף. (עס"ק 10100/02 ארגון הסגל האקדמי - אוניברסיטת חיפה - "אורנים" - בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית, עבודה ארצי, כרך לג (55), 38). כמו כן, לא אחת קבע בית הדין כי מי שנחזה להיות מעבידו של פלוני אינו מעבידו למעשה, וכי המעביד הנכון, על פי מבחנים מהותיים, הוא אחר. אולם, הטענות כי שניים הם מעבידיו של פלוני במקביל ו/או במשותף ו/או כי למעשה הקשר עם אחד המעבידים הינו פיקציה, ולכן המעביד הנכון הוא השני, הן למעשה טענות נוגדות. טענה משפטית יכולה להיטען לחלופין, אך ביסוס כל אחת מטענות שהועלו, המבקשות ליצור "סטטוס" שונה, מחייב תשתית עובדתית שאינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם השניה:

"כל אחת משלוש הטענות ל'סטטוס' ביחס עם הזולת נוגדת, או לפחות אינה מתיישבת, אחת עם רעותה. לפנינו טענה והיפוכה, כאשר לכל אחת מהן, לכל 'סטטוס' שבעקבותיה, צריך שתהא תשתית עובדתית שאף היא דבר והיפוכו. טענה לתוצאה משפטית יכול ותהא חילופית; עובדות, עובדות אמת, אינן נתונות ל'חילופין', כי אמת עובדתית בעיני בית משפט ישנה רק אחת. טענת דבר והיפוכו בנסיבות שטענו לא תביא להלכה נכונה ולאמת עובדתית, לשון אחר: טענות שחוזה המדינה - החברה היא 'פיקציה', אך מכוחו של אותו חוזה קמו יחסי עובד מעביד בין החברה לבין התובע - שתי טענות אלה אינן עולות, מבחינה מערכת העובדות, בקנה אחד; וכן הטענה ש'החברה' פעלה רק כמתווך בין הזקוק לעובד (המדינה) לבין מחפש העבודה (התובע) - 'לשכת עבודה פרטית' אינה עולה בקנה אחד עם הטענה שהן החברה והן המדינה, השניים 'ביחד ולחוד'."

בענייננו, טוענת התובעת כי שלוש הנתבעות הינן מעבידותיה במשותף, במקביל, וכן כי למעשה ההפרדה בין המפלגה, ידיד והאגודה הינה פיקציה ושתיהן למעשה הן זרועה הארוכה של המפלגה. התשתית העובדתית הנדרשת להוכחת כל אחת מהטענות הללו אינה יכולה להתיישב האחת עם השניה.

13. בטרם נפרוס את השיקולים שהנחו אותנו בהכרעתנו בשאלה האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין הנתבעות 2 ו-3 והתובעת, נקדים ונאמר כבר עתה כי לא היה בתשתית העובדתית שהונחה בפני
נו כדי לבסס אף אחת מהקונסטרוקציות המשפטיות שהציעה התובעת לקיומם של יחסי עבודה בינה ובין הנתבעות 2 ו- 3.

האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין המפלגה והתובעת
14. במסגרת חלקה הראשון של טענת התובעת מבקשת היא מאיתנו כי נבצע מעין הרמת מסך בין האגודה והמפלגה, ונראה במפלגה מעבידתה של התובעת וכמי שחבה בתשלום זכויותיה. "מעין" הרמת מסך אמרנו, שכן אין זה המצב הרגיל בו מורם המסך בין תאגיד ובעל מניות, או במקרה הדומה יותר למקרה שלפנינו, להרמת מסך בקונצרן בו חברת האם היא בעלת המניות של חברת בת. במקרה שלפנינו אין חולק כי מדובר בשני גופי בעלי אישיות משפטית נפרדת, ללא קשרי בעלות או שליטה פורמליים. הבסיס עליו מבוססת הרמת המסך במקרה זה היא השליטה האפקיטיבית, לכאורה, של המפלגה באגודה, והתנהגותה באגודה כמנהג בעלים באופן שיש בו לטשטש מבחינה מהותית את ההפרדה ביניהן.

לטענת התובעת, שליטת המפלגה באגודה באה לידי ביטוי בכך שהמפלגה היא שהקימה את האגודה, ראשי המפלגה החזיקו בתפקידים מרכזיים באגודה, מר אהוד ברק בתפקידו כיו"ר המפלגה קבע את רשימת המועמדים לכהן כחברי הנהלת האגודה; ישיבות האגודה נוהלו מעת לעת בבניין המפלגה, פגישות עבודה של אנשי המפלגה נערכו במשרדי האגודה, ובכלל זה מפגשי חוג "משוב" וחוג "הברית החברתית" של המפלגה; האגודה מימנה את שכרם של בעלי תפקידים במפלגה ו/או גורמים הקשורים בה, האגודה אף מימנה את הוצאותיהם של גורמים שונים במפלגה, במסגרת זו מימנו הוצאות נסיעה לחו"ל של חברי כנסת וגורמים שונים במפלגה; האגודה ארגנה ומימנה כנסים וימי עיון עבור ועל פי הנחיות המפלגה; האגודה העמידה עצמה כערבה לחיובי המפלגה.


15. האגודה הוקמה בשנת 78' על ידי אנשים המזוהים עם המפלגה, ובמשך שנות פעילותה פעלו בה אף בעלי תפקידים במפלגה או אנשים המזוהים עימה. בין שני הגופים נוצר קשר רעיוני שהוביל לשיתוף פעולה ביניהם. על כך לא חולקת הנתבעת 2 (סעיפים 9-12 לסיכומיה). אולם, בכך אין לבסס את המסקנה כי האגודה הינה זרועה הארוכה של המפלגה וכי פעלה למימוש מטרותיה הפוליטיות של המפלגה.

האגודה עסקה בפעילויות חינוכיות שונות להנחלת ערכי תנועת העבודה באופן עצמאי ללא קשר למפלגה. בעניין זה אף העידה התובעת:

"האגודה במשך כל השנים עשתה (מ-81') ימי עיון, כנסים מדרשת אלון עבדה גם בבתי ספר, היו מדריכים שנשלחו לבתי ספר שונים. הם נשלחו לבתי ספר על מנת להכין סדנאות לערכי תנועת העבודה" (עמוד 2).

"הדרכה זו בוצעה באמצעות אנשים צעירים שנשכרו מעת לעת. הם הופיעו בבתי ספר והירצו על ערכי הדמוקרטיה במדינת ישראל. זו היתה עיקר הפעילות של מדרשת אלון שעבדה ביחד עם האגודה.... זה היה מטעם האגודה. הקשר היה ישירות בין המדריכים למדרשת אלון ובין האגודה. הכספים למדריכים הועברו דרך האגודה". עמוד 23).

מתקציב האגודה, שצורף לתצהיר התובעת (נספח 25) עולה כי חלק ניכר מתקציב האגודה הוצא במסגרת פעילויות חינוכיות שונות.

מחומר הראיות שהובא בפני
נו, לא השתכנענו כי ימי העיון והכנסים, שנערכו על ידי האגודה, היו ביוזמת המפלגה ולקידום מטרותיה הפוליטיות, ללא כל קשר לפעילות האגודה. הגב' דבורה גולדנבר (להלן - "דבורה") אשר עבדה באגודה 17 שנים העידה בעדות ראשית מטעם התובעת כי הפנייה לעריכת ימי עיון וכנסים הגיעה לאגודה מהציבור הרחב. האגודה הנהיגה נהלים לגבי בקשות לימי עיון אך לא היו נהלים מיוחדים לבקשות שהופנו על יד גורמים במפלגה. נושאי הסמינרים היו דרכה של תנועת העבודה, דו-קיום, דמוקרטיה ותהליך השלום. תכני הכנסים נקבעו על ידי מספר גורמים באגודה (עמוד 57). מר אמנון נויבך אשר שימש משנת 97' כיו"ר האגודה (להלן - "נויבך") הצהיר, כי על פי טיבה של פעילות עריכת הכנסים וימי העיון נוצר לא אחת קשר בין האגודה והמפלגה. עם זאת, כל כנס, בלא כל קשר לזהות המשתתפים, שימש למטרות האגודה ולא למטרות המפלגה (סעיף 80-81 לתצהירו). בחקירתו הנגדית העיד מר נויבך כי האגודה מעולם לא מימנה כנסים של מפלגת העבודה (עמוד 90, שורות 13-17).

התובעת העידה בעניין זה כי לא עסקה למעשה בתכני ימי העיון והכנסים. ימי העיון נערכו לבקשת אנשי המפלגה ועסקו בערכי תנועת העבודה. ימי העיון הועברו על ידי אנשי המפלגה וכן על ידי מרצים חיצוניים שהוזמנו. על פי עדות התובעת, עיקר תפקידה במסגרת ארגון הכנסים היה הזמנת אוטובוסים. טענת התובעת כי קיומו של נוהל על פיו הזמנות כנסים שהגיעו מהמפלגה על גבי טופס הנושא את לוגו המפלגה הוחזו, הוכחש על ידי המפלגה. גב' דבורה, שלפי עדות התובעת ריכזה את נושא ימי העיון והכנסים, לא נשאלה בחקירתה על ידי ב"כ התובעת בעניין זה.

את טענת התובעת כי המפלגה שלטה למעשה באגודה, מבססת היא על כך שחלק מבעלי התפקידים באגודה היו חברי מפלגת העבודה. התובעת פירטה בתצהירה רשימה המונה 14 שמות של בעלי תפקידים באגודה שהיו חברי מפלגת העבודה. אולם, בכך אין כדי להוכיח את שליטת המפלגה באגודה. ראשית, לא די בכפילות התפקידים, כשלעצמה, כדי לבסס את טענת השליטה. העובדה כי אדם נושא בתפקיד בשני גופים המקיימים קשר ביניהם, אין בה כדי לשלול את ההפרדה ביניהם ולהצביע על שליטה של האחד באחר. במקרה של אשכול חברות נקבע כי מצב בו בעלי תפקידים נושאים בתפקידים שונים בחברות השונות, אינו מהווה חריגה, ואין בכך כדי להשפיע על שאלת זיהוי המעביד (דב"ע נו/308-3 אלי אבשלום - כור מתכות בע"מ, פד"ע ל, 513). בעניין בג"ץ 823/90 סיעת בת-ים1 - מבקר המדינה, פ"ד מד (2), 693 התייחס בית המשפט העליון לאישיותן הנפרדת של סיעה ועמותה. הדברים יפים גם בענייננו:

"סיעה, הפועלת ברשות מקומית, אף שהיא אישיות משפטית, אין היא כשרה לכל פעולה משפטית. כשרותה מוגבלת לתחומי הפעילות שהדין המקים אותה קובע. בין סיעה לבין עמותה יכולים, כמובן, להתקיים קשרים משפטיים, כמקובל בין שני גופים משפטיים. העובדה, שקיימת זהות בין חברי הסיעה לבין חברי העמותה, אינה יוצרת זהות בין הסיעה לעמותה ואינה מונעת קשר (חוזי או אחר) בין הסיעה לבין העמותה. כך, למשל, אם יש לה לעמותה חוב כספי כלפי פלוני (אם כתוצאה מחוזה עם פלוני או ממעשה נזיקין שבוצע כלפיו, ואם בדרך אחרת), הרי החוב הוא חובה של העמותה ולא חובה של הסיעה".

יתרה מזו, מתצהיר התובעת לא ניתן ללמוד כי בעלי התפקידים המוזכרים נשאו בתפקידיהם במפלגה ובאגודה במקביל. מר נויבך הצהיר כי הפסיק לשמש כחבר מרכז המפלגה כ-10 שנים בטרם מונה ליו"ר האגודה (סעיף 60 לתצהירו). התובעת העידה כי ידיעתה באשר לחברותו של מר נויבך במרכז המפלגה מבוססת על שיחה שקיימה עם גב' נאוה בן צבי שהייתה מנכ"ל האגודה (עמוד 20). גם לגבי בעלי תפקידים אחרים לא ידעה התובעת לציין באילו תקופות שימשו בתפקידיהם.

אף טענת התובעת באשר להשפעתו של מר אהוד ברק, שעה ששימש כיו"ר העבודה, אין כדי להוכיח את שליטת המפלגה. בנספח 3 שצורף לתצהיר התובעת נכתב: "בישיבת המועצה (של האגודה, ו. ל.) ... נקבל ממך ומהצוות דיווח על פעילויות נצביע על בחירת חברים חדשים (צביה ועוד שמות שניתנו מאהוד ברק)". כל שעולה מדברים אלו הוא כי יו"ר המפלגה הציע מועמדים לתפקיד חברי מועצת האגודה. כפי שנאמר קודם לכן המפלגה והאגודה קיימו ביניהן קשרי עבודה, ויו"ר המפלגה, ככל אדם אחר, רשאי היה להציע מועמדים לתפקידים באגודה. בין זה ובין שליטה מלאה באגודה או בהרכב מועצתה רב המרחק.

פרט לתצהירה, לא הובאה מטעם התובעת ראייה לקיום ישיבות האגודה במשרדי המפלגה. מר נויבך העיד (סעיף 62 לתצהירו) כי ישיבות האגודה לא קוימו מעולם בבנין כל שהוא השייך למפלגה. עדות זו לא הוכחשה על ידי העדים האחרים. אף בקיום ישיבות במשרדי האגודה, על ידי חוגים רעיוניים הקשורים במפלגה אין כדי להוכיח שהמפלגה עשתה באגודה כרצונה כמנהג בעלים. לגבי אנשים אחרים מהמפלגה, אשר לטענת התובעת עשו שימוש במשרדי ושירותי האגודה, הוכח כי אלו נשאו בתפקידים שונים באגודה, והשימוש או שירותים שקיבלו היו בשל תפקידם זה. בתצהיר התובעת נכתב כי ח"כ (לשעבר) עוזי ברעם פעל לאחר פרישתו מתפקיד מזכ"ל המפלגה ממשרדי האגודה תוך שהוא נעזר בשירותים המנהליים-מזכירותיים של האגודה. בחקירתה הודתה התובעת כי באותה התקופה שימש מר עוזי ברעם כיו"ר האגודה (עמוד 20-21). הגב' תמי רבן שעבדה באגודה במשך 19 שנים (להלן - "תמי") העידה כי רק מי שהיה לו תפקיד באגודה פעל ממשרדיה (עמוד 49, שורות 1-2).

את טענותיה בדבר מימון שכר עובדי מפלגה על ידי האגודה ביססה התובעת בתצהירה בלבד (סעיף 20 לתצהירה). במסגרת התצהיר פרטה התובעת את שמותיהם של ארבעה מעובדי המפלגה אשר התובעת באופן אישי הייתה מפקידה את שכרם בחשבונם לפי הוראות מנהלת החשבונות של האגודה, תמי. במסגרת חקירתה הנגדית העידה התובעת כי לגבי שלושה מעובדי המפלגה אותם פירטה, אין היא זוכרת באילו תקופות עבדו. בנוגע למר פינקס, שאף לגביו הצהירה כי היתה מפקידה את משכורתו ומוסרת לו את תלוש השכר, העידה התובעת כי למעשה הוא היה מגיע בסוף החודש, מגיש דו"ח ומקבל את שכרו, יתכן וכנגד חשבוניות. עוד הוסיפה התובעת בעדותה כי בכל סוף חודש היה מר פינקס מכין תוכניות הדרכה לאגודה, אך לטענתה מדובר היה בעבודה למראית עין בלבד. תמי, שעל פי עדות התובעת בהוראתה העבירה את המשכורות, העידה בחקירה ראשית כי האגודה אכן מימנה את שכרם והוצאותיהם של מי שלא היו עובדי האגודה, אך זאת בשל תרומתם, ועבור שרותים שונים שנתנו לאגודה (עמוד 47, שורות 8-10). מר נויבך הצהיר אף הוא דברים דומים (סעיף 69-73 לתצהירו). רו"ח האגודה מר זינגר (להלן -"זינגר") לא נשאל בעניין זה על ידי התובעת.

התובעת הצהירה בסעיף 21 לתצהירה כי האגודה מימנה את הוצאותיהם של בעלי תפקידים שונים במפלגת העבודה, ובכלל זה הוצאות נסיעה לחו"ל, ואף צירפה לתצהירה מסמכים המפרטים הוצאות נסיעה שונות של האגודה. בשל כך שהתובעת לא ידעה להסביר את תוכנם של המסמכים ולפרט לאילו מטרות נועדו הנסיעות לחו"ל, קבענו בהחלטה מיום 13.12.03 כי הנספחים יוצאו מתיק בית הדין וסעיף 21 בתצהירה יישאר בכפוף לעדותה של תמי. הגב' תמי העידה כי האנשים שהאגודה השתתפה בהוצאות נסיעותיהם לחו"ל עסקו בגיוס תרומות עבור האגודה. תמי אף השיבה בשלילה לשאלה, האם האגודה שילמה בעבר כספים למפלגה לצרכים של המפלגה (עמוד 47, שורות 8-18). לאור החלטתנו מיום 13.12.03 לא היה מקום להסתמך בסיכומי התובעת על סעיף 21 ונספחים 4 ו-5 לתצהירה. כל שאישרה תמי בעדותה הוא כי האגודה אכן מימנה חלק מהוצאות הנסיעה של בעלי תפקידים מהמפלגה, תוך הדגשה כי הוצאות אלו שולמו עבור שירותים שניתנו לאגודה. תמי לא פירטה בעדותה ולא הסבירה את מהות הסכומים הנקובים בנספחים, וכן לא אישרה את גרסת התובעת באשר לאופן הזמנת הכרטיסים.

התובעת הצהירה כי בשנות ה-80 העמידה עצמה האגודה כערבה לחובות המפלגה, אך לא תמכה הצהרתה בראיות כלשהן. תמי העידה כי זכור לה עניין הערבות, אך אין היא יכולה לומר זאת בביטחון, ובכל מקרה מדובר בתקופה שלפני 15-20 שנים (עמוד 47, שורות 3-4).

16. לאור האמור לעיל אין בידינו לקבל את טענת התובעת כי האגודה שימשה זרועה הארוכה של המפלגה באופן המצדיק את הקביעה כי ההפרדה ביניהן הינה למראית עין, וכי למעשה מדובר באישיות משפטית אחת או למצער כי המפלגה חבה בכל חובותיה של האגודה.

אין צורך במקרה זה לדון בעקרונות והמבחנים המשמשים את בית הדין בדרך-כלל בהרמת מסך. כפי שאמרנו בתחילה, במקרה שלפנינו מדובר במעין הרמת מסך. במקרה הרגיל של הרמת המסך, הבעלות במניות מהווה את הבסיס לקשר בין הבעלים והתאגיד, אשר את המסך ביניהם מבקשים להרים. במקרה שלפנינו אין מבוסס הקשר על בעלות אלא על שליטה אפקטיבית, לכאורה, של המפלגה באגודה, אשר כמוה כבעלות דה-פקטו. ממסכת הראיות שנפרשה לפנינו, עולה כי שליטה שכזו לא התקיימה. האגודה פעלה כגוף עצמאי להשגת מטרותיה, תוך שמירה על עצמאות בהפעלת שיקול דעתה ובניהול משאביה. אין להתפלא כי לאור מטרותיה המוצהרות של האגודה - קידום ערכי תנועת העבודה - נוצר קשר במישורים שונים בין האגודה והמפלגה. שיתוף פעולה, ואפילו יהיה הדוק, אינו דבר חריג בין גופים שונים ובוודאי שאינו פסול, וכל עוד פועל כל אחד מהם באופן עצמאי, אין לומר כי הם מהווים גוף אחד, וכי מכוח היותם חלק ממנו נושאים הם ביחד ולחוד בחובות כלפי כלל העובדים.


17. משקבענו כי האגודה והמפלגה הינן גופים עצמאיים ונפרדים לא נסתיימה מלאכתנו. כפי שנזכר קודם לכן, יתכן מצב בו שניים הם מעבידיו של פלוני, כפי שאכן נטען על ידי התובעת. התובעת ביקשה כי נקבע שהנתבעות נושאות בחבות כלפיה "ביחד ולחוד" כאשר פעם היא מתארת אותן כמעבידות במקביל (co-employers) ופעם כמעבידות במשותף (jointly) או, כפי שהדבר הופיע בכתבי טענותיה, single employer. שני דפוסי העסקה אלו הינם שונים בתכלית, ואין הם שמות נרדפים להעסקה על-ידי יותר ממעביד אחד. במצב של מעבידים במקביל קיימים שני מעבידים ועובד אחד, כאשר בין העובד ובין כל אחד מהמעבידים קיים חוזה עבודה נפרד ועצמאי. במצב זה, אין כל קשר, לזכות או לחובה, בין המעבידים. העובד זכאי לזכויותיו ממעבידו במסגרת קשרי העבודה עימו בלבד.

מעבידים נושאים בחובות העובד "ביחד ולחוד" אך ורק כאשר הם מעבידים במשותף. המעבידים שותפים בפעילות משותפת או שהם קשורים בחוזה על מנת לקבל "עבודה" מפלוני. במצב זה קיים חוזה אחד בלבד - מצדו האחד העובד, ומצדו השני שני מעבידים:

"רק עת שניים 'באים כאחד' כמעבידים של פלוני, אפשר לראות יחסי עובד-מעביד בין השניים, 'ביחד ולחוד', לבין העובד. ומתי יתקיים תנאי זה? התנאי יתקיים עת מדובר בשותפים, בפעילות 'משותפת' של השניים או בהתקשרות חוזית של שניים על מנת לקבל 'עבודה' מפלוני. על כל פנים, ליחסים כאלה יהיה רק חוזה אחד והצדדים לאותו חוזה יהיו, מצד אחד - ה'עובד', ומצד שני - שניים כ'אחד' שבשירותם מבוצע חוזה העבודה" (דב"ע מג/22-2 יואב גבע - מדינת ישראל ואח', פד"ע טז, 318)

18. התובעת טענה בפני
נו כי המפלגה הינה מעבידתה, לאור פעילותן המשותפת של האגודה והמפלגה, כשותפות בפעילות משותפת על מנת לקבל עבודה מהתובעת. מוסיפה התובעת כי עבודתה בוצעה, בין היתר, על פי הנחייתם של בעלי תפקידים בכירים במפלגה. בכלל זה, עבודת התובעת עבור מר אפריים סנה; פעמים רבות פנו אליה גורמים שונים מהמפלגה והורו לה לבצע עבודות שונות; שכרה נקבע בהתאם לחוזרים שהוצאו על ידי המפלגה; התובעת נהנתה מהטבות שונות שניתנו על ידי המפלגה; התובעת השתתפה באירועים של המפלגה.

18. לאור קביעתנו כי האגודה והמפלגה פעלו בנפרד, כל אחת למימוש מטרותיה, אין אנו מקבלים את טענת התובעת כי הן יחדיו היו מעבידותיה, על בסיס פעילותן המשותפת וטשטוש הגבולות, לכאורה, ביניהן. אף על-פי מבחני הפסיקה שנקבעו לזיהוי מעביד אין לראות במפלגה מעבידתה של התובעת, כפי שיובהר להלן (דב"ע נא/82-3 אריה אולברג - בית הגפן, פד"ע כג, 255).

א. בין התובעת לבין המפלגה לא נכרת חוזה עבודה בכתב או בעל פה, ולא הובאה כל ראייה שיש בה כדי להצביע על כוונת הצדדים ליצור ביניהם יחסי עובד ומעביד. (דב"ע נו/308-3 אלי אבשלום - כור מתכות בע"מ, פד"ע ל, 513).
ב. הכוח לפטר את התובעת היה בידי האגודה, כפי שאכן עשתה, ולא בידי המפלגה. אף אם לכאורה, נשא מי מעובדי המפלגה הבכירים בתפקיד בכיר באגודה, סמכותו לפטר את התובעת הוקנתה לו בתוקף תפקידו באגודה בלבד.

ג. התובעת הופנתה לעבודתה באגודה על ידי פעילה בסניף המפלגה ברמת גן, אשר סייעה בידה במציאת עבודה. עם זאת, האגודה היא זו שקיבלה את התובעת לעבודה, היא זו אשר קבעה את תנאי עבודתה ואת תפקידיה. התובעת עברה ביחד עם האגודה למשרדיה החדשים.

ד. כפי שיפורט בהמשך, האגודה היא אשר קבעה את מכלול תנאי העבודה של התובעת ואת גובה שכרה, ולא המפלגה.

ה. המפלגה לא שילמה מעולם את שכרה של התובעת, כמו גם את יתר התשלומים לאחר פיטוריה. האגודה שילמה את שכרה של התובעת ואף ניכתה את תשלומי המס המתחייבים.

ו. את חופשותיה ביקשה התובעת ממר ערמוני מנכ"ל האגודה (להלן - "ערמוני"), ולא מגורם כלשהו במפלגה (עמוד 35ף שורות 15-16).

ז. מנהלי האגודה הם אלו אשר פיקחו על עבודת התובעת (עמוד 35, שורות 19-20).

ח. התובעת עבדה במשרדי האגודה בלבד ולא במשרדי המפלגה. הראשונה היא אשר היתה בעליו של הציוד אשר שימש את התובעת במהלך עבודתה.

19. בחינת סימני ההיכר לאור מכלול הנסיבות, מובילה למסקנה כי המפלגה לא הייתה מעבידתה של התובעת. אף אם היה קשר כלשהו בין התובעת לחברי מפלגה, במסגרתו ביצעה פעולות שונות לבקשתם, אין בכך כדי לבסס יחסי עובד ומעביד ובינה ובין המפלגה. כך גם אין בעובדה כי התובעת נהנתה מהטבות שונות שניתנו מטעם המפלגה, כגון השתתפות במסיבותיה, חבילות תלושים במחיר מוזל וכד', כדי לבסס קיומם של יחסי עובד ומעביד בינה ובין המפלגה.

התובעת מסתמכת בטענתה על אשר נפסק בדב"ע מו/ 150-3 אלכסנדר תעשיות נעליים בע"מ - יצחק חלו, פד"ע יח, 415. אולם אין הנסיבות בענייננו דומות לאלו שבפסק הדין. בעניין אלכסנדר נוהל המפעל בו עבד התובע על ידי שתי חברות, תלושי השכר נשאו את חותמות שתי החברות. בנוסף לכך נקבע כי בוצע "תרגיל" שנועד לרוקן מנכסיה את החברה שהיתה המעבידה הפורמלית, כך שהעובדים נותרו מול שוקת שבורה. בפסק הדין בעניין דב"ע נא/82-3 אריה אולברג - בית הגפן ואח', פד"ע כג, 255, שאף עליו הסתמכה התובעת, נקבע כי אין מדובר במעבידים במשותף למרות שהעובד הושאל מהמעבידה הפורמלית לתאגיד אחר.

20. התובעת אף לא הוכיחה כי המפלגה הינה מעבידתה במקביל לאגודה, שכן התובעת עבדה בעבודה אחת ולא ביצעה עבודה נפרדת עבור המפלגה ועבודה נפרדת עבור האגודה. כמו כן, לא נכרתו שני חוזים נפרדים עם התובעת (שם).

21. לסיום חלק זה של הדיון, נאמר כי לאור קביעתנו לעניין מהות היחסים בין האגודה והמפלגה ועצמאות כל אחת מהן, אין יסוד לטענה כי משעה שהאגודה הפסיקה את פעילותה, מהווה המפלגה חליפתה (דב"ע מט/33-3 מ.ב.ע. (פיתוח) בע"מ - ראול מורדוך ואח', פד"ע כ, 313).

22. סיכום ביניים, מכל האמור לעיל עולה כי המפלגה אינה מעבידתה של התובעת ואינה חבה בחיובים כלשהם כלפיה מכוח יחסי העבודה שבין התובעת והאגודה.

האם התקיימו יחסי עובד ומעביד בין התובעת וידיד?
23. כפי שנאמר קודם לכן, אף את היות ידיד מעבידתה מבססת התובעת בשלושה. האחד, האגודה וידיד הינן ישות כלכלית אחת, ידיד הוקמה על חשבון האגודה במטרה להחליפה, וכל נכסי ומשאבי האגודה הועברו למעשה אליה. השני, ידיד הינה מעבידתה במשותף עם האגודה: במסגרת עבודת התובעת לא ניתן היה להפריד בין העבודה שעשתה עבור ידיד ובין העבודה שעשתה עבור האגודה. השלישי, לאור הזהות בין ידיד והאגודה הפכה הראשונה, עם סיום פעילות האגודה, לחליפתה.

24. את הזהות בין האגודה וידיד מבססת התובעת בזהות ממלאי התפקידים בשתי העמותות; פעילות ידיד מתוך משרדי האגודה ושימוש בעובדיה וברכושה; העברת חלק מתקציב האגודה לידיד ומימון פעילותה; מימון שכרה של מנכ"ל ידיד והוצאותיה על ידי האגודה; מקורות גיוס הכספים של האגודה הועמדו לרשות ידיד; ההתחשבנות שנעשתה בין ידיד והאגודה בגין התשלומים ששילמה האגודה עבור ידיד היתה למראית עין בלבד.

25. עמותת ידיד הוקמה ב- 11/97 על ידי מר אופיר כץ ומר ערמוני. מר ערמוני שימש באותה התקופה כמנכ"ל האגודה ונבחר לשמש כיו"ר ידיד. ב-2/98 החלה ידיד את פעילותה, שעיקרה בקיום פעילויות חינוך להעמקת התודעה לדמוקרטיה בקרב אוכלוסיות שונות, בעיקר עולים חדשים בישובי הפריפריה.

עם היווסדה, פעלה ידיד ממשרדי האגודה וקיבלה שירותי משרד מלאים מעובדיה. בתחילת שנת 99', 11 חודשים מתחילת פעילותה, עברה ידיד ממשרדי האגודה בת"א למשרדיה החדשים בירושלים. לאחר המעבר נשמר קשר רופף בין האגודה וידיד. ידיד מעולם לא שילמה את שכרה של התובעת או תשלומים אחרים במהלך עבודתה ולאחר פיטוריה.

26. לאור מכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני
נו, אין בידינו לקבל את טענתה של התובעת כי ידיד והאגודה הינן למעשה גוף כלכלי אחד, וכי ידיד באה למעשה בנעליה של האגודה.

מטרותיה של ידיד שונות מאלו של האגודה וכך גם פעילותן השוטפת, כפי שעולה מתצהירה של הגב' שרי ריפקין (להלן "שרי"), ששימשה כמנכ"ל ידיד ובמקביל כמנהלת תוכניות באגודה. אף התובעת העידה כי פעילותה של ידיד היתה שונה מזו של האגודה (עמוד 42, שורות 3-12).

פעילותה של ידיד מומנה מתרומות אותן גייסה באופן עצמאי (סעיף 7 לתצהירה של שרי), ואף התובעת העידה ברוח דומה וציינה כי חלק מהתרומות שגייסו ידיד והאגודה היו ממקורות דומים (עמוד 37, שורות 9-10).

בשנת 98' מימנה האגודה מרכזי זכויות שהופעלו על ידי ידיד, בסך 400,000 ₪. הגב' ריפקין ומר ערמוני העידו כי סכום זה ניתן לאגודה כתרומה יעודית עבור מרכזי זכויות וזו בחרה להעבירה לידיד בשל עיסוקה בתחום. טענה זו נסתרה על ידי התובעת. יתרה מכך, ברור כי הכסף הועבר לקיום פעילות אמיתית, שרירה וקיימת, ולא באופן ישיר או עקיף לידיד כחלק מהברחת נכסים מהאגודה לידיד.

27. התובעת מבססת את טענתה כי האגודה וידיד הינן למעשה גוף כלכלי אחד בכך שהאגודה מימנה את פעילותה של ידיד עם הקמתה ולאחר מכן. בעניין זה נטען הן על ידי האגודה והן על ידי ידיד כי בעבור כל שירות שסיפקה האגודה לידיד נערכה התחשבנות מדוייקת ביניהן.

מר ערמוני העיד כי ידיד העבירה סכומי נכבדים לאגודה בגין שירותי המשרד שקיבלה ממנה (עמוד 64, וכן עמוד 66 ו-67). מר זינגר העיד כי השתתף בישיבה בה התקיים ויכוח נוקב בשאלת הסכומים שהועברו במסגרת ההתחשבנות (עמוד 75, שורות 10-12). אף מר נויבך העיד דברים דומים בעניין זה (עמוד 89, שורות 2-5). התובעת העידה כי ידוע לה על התחשבנות שנעשתה בין ידיד והאגודה, אך זו נעשתה בסכומים קטנים ולמראית עין בלבד. התובעת לא ידעה לומר באילו סכומים מדובר (עמוד 37, עמוד 41).

מכל האמור לעיל הגענו לכלל מסקנה כי יש לדחות את טענתה של התובעת כי ידיד והאגודה התנהלו כגוף כלכלי אחד. שתי העמותות הינן בעלות אישיות משפטית נפרדת, והן בעלות מטרות שונות, אותן מימשו בדרכים שונות.

אין בעובדה כי בעלי תפקידים באגודה היו ממקימי ידיד ואף מילאו תפקידים שונים בה כדי לשלול את ההפרדה המשפטית והכלכלית בין שתיהן (דב"ע נו/308-3 אלי אבשלום - כור מתכות בע"מ, פד"ע ל, 513). אין זה חריג כי במצב דברים שכזה יתקיים שיתוף פעולה בין שתי העמותות בתקופה הראשונה להיווסדה של ידיד, בה היא מנסה לעמוד על רגליה. לא השתכנענו כי שיתוף הפעולה הגיע לכדי השתלטות האחת על השניה.

28. התובעת טענה בפני
נו כי יש להכיר בידיד כמעבידתה במשותף, ביחד עם האגודה, בשל כך שבמסגרת עבודתה ביצעה משימות שניתנו לה על ידי מנהלי ידיד וכי למעשה לא ניתן היה להבחין בין העבודה שעשתה עבור ידיד ובין העבודה שעשתה עבור האגודה.

אין חולק כי בשנת 98', עת ישבה ידיד במשרדי האגודה, סיפקה התובעת לידיד שירותי מזכירות. בעניין זה העיד מר ערמוני:

"ש.ת. בשנה הראשונה בפעילות ידיד, כוח האדם והציוד של האגודה הועמדו לרשות ידיד.
ש.ת. הודעות עבוד ידיד קיבלה התובעת.
מסמכים עבוד ידיד הדפיסה התובעת..
.....
ת. לא הייתה הפרדה, באותה התקופה היא שרתה הן את האגודה והן את ידיד..." (עמוד 65).

אף שרי העידה כי התובעת סיפקה לידיד שירותי משרד, והוסיפה כי לא היה ניתן להבדיל בין הפעילויות שעשתה עבורה התובעת במסגרת תפקידה כמנכ"ל ידיד ובאגודה (עמוד 97, 10-12).

עם מעבר ידיד למשרדיה בירושלים חדלה התובעת כמעט לגמרי להעניק שירותי משרד לידיד, ואלו באו לידי ביטוי בקבלת טלפונים ושליחת פקסים עבור ידיד בתדירות נמוכה.

29. ייתכן כי בתקופה בה פעלה ידיד ממשרדי האגודה, והתובעת העניקה לה שירותי משרד באופן שוטף, ניתן להכיר באגודה ובידיד כמעבידים במשותף. לא נחזור על דברים שאמרנו באשר לאופיה של התקשרות מעבידים במשותף. במקרה זה ניתן לראות בידיד ובאגודה כמי שהתקשרו בחוזה אחד עם התובעת לקבלת "שירותי משרד" ממנה. דומה הדבר לשני בעלי בתים המתקשרים עם גנן אחד העובד בחצרותיהם המשותפות (דב"ע מג/22-2 יואב גבע - מדינת ישראל ואח', פד"ע טז, 318). במצב הדברים שנוצר, אין בעובדה כי רק האגודה שילמה את שכרה של התובעת, תוך התחשבנות בינה ובין ידיד, כדי לקבוע את מעמדה של התובעת כלפי ידיד (דב"ע נה/131-3 עירית נהריה - איתן ויינרייך ואח', עבודה ארצי, כרך כט(1), 22).

אולם, אף אם נכיר בידיד כמעבידה במשותף, אין בכך כדי לסייע בידי התובעת. לכל היותר היתה ידיד מעבידתה במשך 11 חודשים בלבד. עם המעבר למשרדים החדשים ועזיבת משרדי האגודה נוצרה הפרדה בין עבודת התובעת עבור האגודה וידיד. המשימות שביצעה עבור ידיד היו מעטות ושוליות לעבודה העיקרית עבור האגודה, ואין בהן כדי לבסס יחסי עבודה.

זאת ועוד, כמעבידות במשותף התגבש, כאמור, עם התובעת חוזה אחד בלבד. את התמורה בעבור עבודת התובעת שילמה האגודה במלואו ואין ידיד חבה בכל תשלום נוסף. בשלב זה נקדים את המאוחר ונאמר כי האגודה אף שילמה את מלוא זכויותיה של התובעת עם פיטוריה ואין ידיד חבה כל חיוב נוסף בנפרד.

30. לאור ההממצאים העובדתיים והכרעתנו עד כה, אין אנו מוצאים לנכון להרחיב את הדיון בטענת התובעת להיות ידיד והמפלגה גוף כלכלי אחד, וכי ההפרדה ביניהם הינה פיקטיבית. נסתפק בכך שנאמר כי לא עלה בידי התובעת להוכיח טענתה זו.

31. סיכום ביניים, שלוש הנתבעות הינן גופים בעלי אישיות משפטית נפרדת, הן שמרו בפעילותן על הפרדה ביניהן ופעלו כל אחת למימוש מטרותיה תוך שמירה על עצמאות, אגב שיתוף פעולה ביניהן. האגודה היא מעבידתה היחידה של התובעת והיא לבדה נושאת בחיובים שמקורם ביחסי העובד ומעביד בינה ובין התובעת במשך שנות עבודתה ולאחר פיטוריה.


הזכאית התובעת לזכויות עודפות מכוח נוהג באגודה?
32. עיקר תביעת התובעת הינו זכאותה לזכויות עודפות שונות שמקורן בהסכם הקיבוצי החל במפלגה. משנדחו טענות התובעת לזכאותה על פי ההסכם הקיבוצי מכוח היות המפלגה מעבידתה, נותרה טענת התובעת כי היא זכאית לזכויות העודפות מכוח הנוהג באגודה, על פיו נקבעו תנאי שכר העובדים וכן תנאי פרישתם על פי ההסכם הקיבוצי האמור.

על פי הנוהג, כך התובעת, זכאית היא לפיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור 222%, דמי הודעה מודמת עבור 4 חודשים, הכללת רכיב הוצאות טלפון ודמי הבראה יחסיים במשכורתה הקובעת, דמי הבראה מוגדלים ופיצוי בגין ימי מחלה לא מנוצלים.
את טענתה לקיומו של נוהג מבססת התובעת בעיקר בתנאים להן זכו תמי ודבורה עם פרישתן.

בטרם נדון בשאלת קיומו של הנוהג נסיר מכשול נוסף מדרכנו: ההסכם הקיבוצי נחתם ביום 9/10/96 בין המפלגה והסתדרות הפקידים, במטרה להסדיר את תנאי פרישתם של עובדי המפלגה אשר פוטרו במסגרת היערכות מחדש וצמצום כוח האדם במפלגה. ההסכם חל על עובדי המפלגה, ובמסגרתו נקבעו רשימות העובדים שיועדו לפיטורים, ונקבע בו במפורש כי תוקפו יפקע ביום 31.12.97 (סעיף 21 להסכם, נספח 17 לתצהיר התובעת). מכאן, שבמועד פיטורי התובעת או בכל מועד אחר לא חל ההסכם הקיבוצי על עובדי האגודה, וספק אם במועד פיטוריה היתה לו תחולה כלשהי אף במפלגה, שאלה זו אינה צריכה לענייננו.

33. ומכאן לשאלת הנוהג. אין חולק כי נוהג הינו מקור משפטי לזכויות. הבסיס להכרה בזכויות מכוחו נעוץ הן בדיני החוזים, על פיהם מתגבשת הזכות כתנאי מכללא בחוזה העבודה, והן בעקרון השוויון על פיו אין המעביד רשאי שלא להעניק לעובד פלוני זכות הניתנת לכלל העובדים, ללא הבחנה לגיטימית ביניהם.

הנוהג, מעצם טבעו, אינו מעוגן בדרך כלל במסמך כתוב. המבקש ליהנות מזכות מכוחו נושא בנטל הוכחתו. בשל אופיו המיוחד של הנוהג נקבע בפסיקה כי הוכחתו צריכה להיות חד משמעית, ואין די בכך שהצדדים נהגו בדרך מסוימת מספר פעמים (עע" 348/99 צים חברת הספנות הישראלית - שמשון שרעבי, עבודה ארצי, כרך לג(21), 42 - להלן - "צים").

בפרשת צים נדחתה טענה לקיומה של זכות למענק פרישה מוגדל מכוח נוהג, בשל כך שהוכח כי הזכאות מקורה בצרכים מיוחדים, מספר העובדים שנהנו מהזכות הינו קטן יחסית לכלל העובדים, וההחלטה להעניק את הזכות התקבלה לאחר בדיקת הנסיבות המיוחדות של כל אחד מהמקרים. בית הדין הגיע למסקנה כי היה מדובר בהסדר סלקטיבי המבוסס על שיקולים עניינים בהיקף מוגבל - ומערכת שכזו אינה משקפת מציאות של נוהג.

34. דברים אלו שנקבעו לעניין הוכחת נוהג נכונים ביתר שאת שעה שהנוהג אותו מבקשים להכיח הינו הצמדת שכר עובדים לשכרם של עובדים בגוף אחר. הלכה פסוקה היא כי יש לפרש סעיפי הצמדה על דרך הצמצום (עס"ק 10100/02 ארגון הסגל האקדמי - אוניברסיטת חיפה - "אורנים" - בית הספר לחינוך של התנועה הקיבוצית, עבודה ארצי, כרך לג(55), 38; דב"ע נא/182-3 רפי מאירי - מל"מ מערכות סע,מ, פד"ע כד 300). אם כך לגבי סעיפי הצמדה מפורשים, בוודאי לגבי הצמדה נטענת מכוח נוהג. בכל מקרה יש לזכור כי הענקת זכויות בהתאם להסכם קיבוצי, אין בה כדי להחיל את ההסכם על הצדדים. בפסק הדין בעניין הסגל האקדמי באוניברסיטת חיפה נדחתה טענת הצמדת שכר מכוח נוהג בשל כך שלא הוכח כי נעשתה הצמדה אוטומטית ובשל כך שתנאי ההעסקה היו דומים אך לא זהים.

35. מן הכלל אל הפרט, ממכלול הראיות והעדויות שהובאו בפני
נו עולה כי לא עלה בידי התובעת לעמוד בנטל ההוכחה לקיומו של נוהג לפיו הוצמדו השכר ותנאי הפרישה של עובדי האגודה לאלו של עובדי המפלגה.

התובעת הצהירה כי תנאי השכר והפרישה נקבעו ושונו מעת לעת בהתאם לתנאים שחלו במפלגה (סעיף 28(ז') לתצהירה; ראה גם עדותה בעמוד 6). אולם, בתשובה לשאלה האם ידיד קבעה את שכרה השיבה התובעת:

"גם שרי ריפקין שהייתה מנכ"ל ידיד היא קבעה לי את השכר, בשיתוף עם ערמוני" (עמוד 33, שורות 5-6)

בתשובה לשאלה, האם שכרה היה שווה לשכר הקבוע במפלגה, הפנתה התובעת לנספחים 11א'-ג' לתצהירה והוסיפה כי השכר נקבע לפי הדירוג האחיד וכי אינה יודעת אם הדירוגים חלים על עובדים נוספים פרט למפלגה.


36. מר ערמוני, מנכ"ל האגודה העיד כי שכרו נקבע במו"מ עם נויבך, יו"ר האגודה, וכי שכר התובעת נקבע על ידו. לגבי התצהירים שצירפה התובעת לגבי החלת הדירוג האחיד (תצהיר 11א'-ג' לתצהיר התובעת) השיב כי לא היה ידוע לו עליהם וכי לא התייחס אליהם. כמו כן ציין שהעלה את שכרה של התובעת לפי שיקול דעתו (עמוד 68).

רוה"ח מר זינגר העיד בעניין זה כי בתקופה בה עסק בהנהלת החשבונות של האגודה, מ-95', נקבע השכר בהתאם להחלטות מנכ"ל האגודה. העד הוסיף, כי בתקופה זו לא היתה כל הצמדה לשכר במפלגה או לחוזרי ההסתדרות (עמודים 79-80).

תמי העידה כי שכר עובדי האגודה נקבע על ידי מנכ"ל האגודה. השכר נקבע גם בהתחשב בחוזרים שהוצאו על ידי ההסתדרות מעת לעת לתשלום דמי הבראה, דרגות וכד'. חוזרי ההסתדרות הגיעו לאגודה דרך המפלגה. כשמצבה של האגודה היה טוב נתנו לעובדי האגודה תנאים משופרים מעבר לחוזרי ההסתדרות. שכרה שלה, כך העידה, לא נקבע על ידי הדירוג האחיד, השכר היה נתון לשיקול דעתו המוחלט של המנכ"ל. (עמוד 33, שורות 8-16; עמוד 55, שורות 4-10).

גם דבורה העידה כי שכר העובדים הושפע מהתנאים שהופצו בחוזרי ההסתדרות ולא מהתנאים שנקבעו במפלגה (עמוד 61, שורות 8-9).

ממכלול הדברים עולה כי כי תנאי השכר של עובדי האגודה לא הוצמד לשכר עובדי המפלגה. השכר נקבע על ידי מנהלי האגודה, אשר אימצו בחלק מהמקרים את התנאים שנקבעו בחוזרים מטעם ההסתדרות. מכאן, שלא הוכח קיומו של נוהג באגודה על פיו הוצמדו תנאי השכר של עובדיה לתנאי שכרם של עובדי המפלגה.

37. למסקנה דומה הגענו אף לעניין תנאי הפרישה של עובדי האגודה. תמי ודבורה, עליהן מבססת התובעת את טענתה, קיבלו מהאגודה תנאים משופרים לאחר פיטוריהן, בין היתר פיצויי פיטורים מוגדלים. אולם השתיים העידו כי התנאים אותן תבעו עם פיטוריהן התבססו על חוזרי ההסתדרות ולא על ההסכם הקיבוצי החל במפלגה. כמו כן, תנאי הפרישה המשופרים נקבעו באופן עצמאי על ידי האגודה ובהתאם למצבה הכלכלי, שבמועד פיטוריהן היה טוב (עמוד 50, שורות 12-13; עמוד 54, שורות 15-19; עמוד 56 שורות 10- 16; עמוד 60, שורות 9-10). מר נויבך ומר זינגר העידו דברים דומים. יש לציין שאף עם התובעת נוהל מו"מ עם פיטוריה במסגרתו הוצעו לה פיצויי פיטורים מוגדלים בשיעור של כ- 50%, אך התובעת סירבה.

תמי, דבורה והתובעת העידו כי אין להן מושג מה היו תנאי הפרישה של עובדים אחרים של האגודה שפרשו או פוטרו (עמוד 52, שורת 5-6; עמוד 61, שורה 7; עמוד 41, שורות 13-16).

38. כאמור, אין בעובדה כי שתי עובדות קיבלו תנאים משופרים עם פרישתן כדי לבסס נוהג, כמקור משפטי המקנה זכות לתובעת. ראשית, לא הוכח מהו הנוהג, לכאורה, שכן העובדות זכו לתנאים שונים, ובוודאי שלא הוכח נוהג באופן חד משמעי. שנית, מספר העובדות שקיבלו תנאים משופרים הינו קטן לעומת יתר העובדים שפרשו במשך השנים. שלישית, הוכח כי תנאי הפרישה של העובדות נקבעו במו"מ אישי עימן ובהתאם למצבה הכלכלי של האגודה באותו הזמן.

יש לציין בהקשר זה, כי תמי ודבורה פרשו כשנתיים לפני התובעת, גם אם היה ניתן לקבל את הטענה בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי, שהיה בתוקף במועד פרישתן של השתים, הרי שבזמן פרישתה של התובעת לכל הדעות לא היה ההסכם בתוקף.

39. על פי תקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד - 1964, תוספת טלפון ודמי הבראה יחסיים אינם נכללים בשכר העבודה על פיו מחושבים פיצויי הפיטורים. תוספת טלפון בסך 22 ₪ הינה סבירה ואין לראות בה פיקציה. לגבי דמי הבראה יחסיים לא הובאה בפני
נו כל ראיה, פרט לתצהיר התובעת, לקיומו של נוהג בעניין זה. תמי ודבורה שהעידו מטעם התובעת לא נשאלו בעניין זה.

40. טענה נוספת שהעלתה התובעת היא, כי המסמכים שהוחלפו בין עורכי הדין של האגודה ושל תמי ודבורה במהלך המו"מ על תנאי פרישתן מהווים "הודאת בעל דין" על פיה המפלגה הכירה בעבר בזכאות עובדות האגודה לתנאים מכוח ההסם הקיבוצי. במסגרת הדיון שנערך ביום 24.2.02 החלטנו כי על מסמכים אלו, שנערכו בין עורכי הדין ובין הלקוח, היא האגודה, חל חיסיון מכוח חוק, ובשל כך שהאגודה לא ויתרה על החיסיון לא ניתן להגיש מסמכים אלו. כמו כן הוחלט כי סעיף 34 לתצהיר התובעת המסתמך על מסמכים אלו ימחק. סעיפים 30-32 ישארו בכפוף לעדותן של הגב' תמי והגב' דבורה. כפי שהוברר קודם לכן, הגב' תמי והגב' דבורה העידו במפורש כי תביעותיהן במסגרת המו"מ על תנאי פרישתן לא התבססו על ההסכם הקיבוצי החל במפלגה, אלא על תנאים שהיו נהוגים בהסתדרות. כמו כן הוברר, כי המו"מ נוהל מול מנהלי האגודה ולא עם גורם כלשהו במפלגה. לאור דברים אלו והחלטתנו מיום 24.2.02 לא היה מקום לחזור בסיכומי התובעת על הטענה, תוך התבססות על סעיפים 30-32 לתצהיר התובעת, ובוודאי שלא היה מקום להפנות לנספח 13 לתצהיר התובעת, אשר נקבע שלא ניתן להגישו.

41. סיכום ביניים, לא הוכח קיומו של נוהג על פיו נקבעו תנאי השכר והפרישה של עובדי האגודה בהתאם לתנאי השכר במפלגה. כמו כן, לא הוכח קיומו של נוהג על פיו ניתנו לעובדי האגודה תנאי פרישה מועדפים. מכאן, שאנו דוחים את תביעת התובעת לפיצויי פיטורים בשיעור 222%, ואת תביעתה לדמי הודעה מוקדמת בשיעור 4 חודשי עבודה. זאת ועוד, לא הוכח קיומו של נוהג במסגרתו ניתנו לעובדי האגודה דמי הבראה מוגדלים או כי דמי ההבראה היחסיים והחזר הוצאות טלפון נכללו בשכרם הקובע לפיצויי פיטורים.

מכאן, שתביעת התובעת במסגרת רכיב זה נדחית.

האם פיטורי התובעת היו שלא כדין?
42. לטענת התובעת, פיטוריה במסגרת צמצום כוח האדם באגודה כחלק מתהליך סיום פעילותה, לאור קשייה הכלכליים, הינו כסות בלבד לסיבת הפיטורים האמיתית. לטענתה, בעקבות המו"מ שהתנהל עם תמי ודבורה, ואגב איום בחשיפת הזיקה בין המפלגה לאגודה, הוחלט בנתבעות לחסל את פעילות האגודה, ולהקים תחתיה את ידיד. במסגרת המהלך ביקשו הנתבעות "להפטר" מעובדי האגודה שיש בידם כדי להצביע על הקשר הפסול שבין הנתבעות. יתרה מכך, מנהלי האגודה ידעו כי לאור ותקה הרב של התובעת, מכירה היא את כל המעשים והקשרים הפסולים, לכאורה, בין הנתבעות וכי ביכולתה לחשפם, וביקשו להשתיקה על ידי פיטוריה. בנסיבות אלו, טוענת התובעת, יש לראות בפיטוריה כעומדים בניגוד לחוק הגנה על עובדים (חשפת עבירות ופגיעה בטוהר המידות או המנהל התקין), התשנ"ז - 1977 (להלן - "הגנה על עובדים").

בנוסף לכך, טענה התובעת כי פוטרה במהלך הריונה, שהיה ידוע למנהלי האגודה וכי לאור לחצים ואיומים, שהופעלו עליה על ידם לאחר פיטוריה, הפילה את עוברה.

43. לטענת הנתבעות, פוטרה התובעת במסגרת צמצום כוח האדם באגודה, כחלק מסגירתה וסיום פעילותה, כפי שאכן אירע. זאת, לאור מצבה הכלכלי הקשה שנבע מקשיים בגיוס תרומות.

44. באשר לחלקה הראשון של טענת התובעת, לעניין הנסיבות "האמיתיות" לחיסול פעילות האגודה והיווסדה של ידיד תחתיה, קבענו קודם לכן כי בחייהן היו שלוש הנתבעות גופים נפרדים שפעלו בעצמאות להגשמת מטרותיהן. למסקנה דומה הגענו אף בנוגע ל"מותה" של האגודה ו"ללידתה" של ידיד.


45. מר נויבך תיאר בחקירתו את הנסיבות שהביאו לפיטורי התובעת ולסיום פעילות האגודה:

"ש. מדוע פוטרו התובעות?
ת. ...לצערי הרב נאלצנו לצמצם את פעילות האגודה. כתוצאה מחוסר נכונותם של תורמים לתרום בעקבות פרשת עמותות ברק, והחקירות שהתלוו לכך, ולכן חיפשתי כל דרך לצמצם את ההוצאות ובשלב מסוים צמצמנו את זה לפעילות מאוד מינימלית של מיכל גליל שהפעילה עוד כמה פעילויות שהתחייבנו עליהם בבתי ספר בעיקר, עם עוזרת למשרה חלקית. לצערי נאלצנו את הדברים האחרים לצמצם ולהפסיק את הפעילות..." (עמוד 91, שורות 5-12).

מר נויבך התייחס למכתב ששלח מר ערמוני, לתובעת ב- 9/99, עם סיום תפקידו, בו הוא כותב כי האגודה מתפקדת ביעילות וכי הוא מקווה כי האגודה תמשיך במילוי תפקידה (נספח 36 לתצהיר התובעת):

"הייתי מגדיר את המכתב הזה שבא לדעתי לתפארת המליצה ואם זכרוני אינו מטעה אותי, אבי (מר ערמוני, ו.ל.) העתיק את משרדי העמותה מבוגרשוב למקום זול יותר... אוסיף ואומר שהסיבה שאבי פרש, נבע מחוסר יכולת משותפת של שנינו לגייס תרומות ולהפעיל את האגודה בהיקפים שנראו לנו כסבירים" (עמוד 91, 20-25).


רו"ח זינגר תאר בחקירתו את תהליך גסיסתה של האגודה:

"התהליך של הגסיסה של האגודה למרות הגידול הניכר שראינו ב-98' עוד התחיל קודם לכן, והסיבה הייתה נעוצה במדיניות של ההנהלה להתמקד אך ורק בפעילות עם נוער ולא עם מבוגרים. דבר שהביא לצמצום בהיקף התרומות שיכלו לגייס למטרה זו... על הנושא הזה התנהלו דיונים ובסוף התקבלה החלטה להצטמצם בפעילות נוער בלבד. לי היה ברור בשלב זה, אבל כמי שאין לו זכות דיעה או השפעה, שהדבר הזה יביא לסגירתה של העמותה/אגודה (עמוד 85, שורות 15-24).


בהמשך עדותו התייחס מר זינגר למצבה הכלכלי של האגודה בשנת 99':

"כפי שציינתי כבר, המצב הכלכלי של האגודה, לא היה טוב. ציינתי שאמרתי לתובעת שאני צופה סגירה של העמותה לאור מצבה הכלכלי" (עמוד 82, שורות 17-18).




בעניין זה העידה התובעת בחקירתה:

"אני יודעת שהקרן הגרמנית הפסיקה את העברת הכספים וזאת בסמוך לפיטורי. זאת מאחר וכל המשאבים עברו לכיוונים אחרים. אין לי מושג לאן היא מעבירה את הכספים. הקרן הגרמנית עדיין קיימת. אני לא אומרת שהם מעבירם כספים למפלגת העבודה" (עמוד 7).

מעדויות אלו, שלא נסתרו, עולה בברור כי הסיבה לצמצום, ולבסוף סיום פעילות האגודה, היתה הקשיים בהם נתקלה האגודה בגיוס תרומות למימון פעילותה. לא השתכנענו כי נכסי האגודה ומשאביה הועברו לידיד, אשר באה בנעליה, וכי כחלק ממהלך זה פוטרה למעשה התובעת.

46. חלקה השני של טענת התובעת הוא, כי פוטרה במטרה להשתיקה מלספר על הידוע לה על הקשרים הפסולים בין הנתבעות. התובעת מבססת טענה זו בכך שמנהלי האגודה ידעו כי לאור תפקידה ומעמדה, המידע מצוי בידיה. כמו כן, התריעה התובעת בפני
רו"ח זינגר על ההתנהלות הפגומה של האגודה, והלה העביר לה את המסר כי באם לא תסתפק בהצעות שהוצעו לה תעמוד בפני
שוקת שבורה, על כל הנובע מכך (סעיף 61 ו- 62 לתצהיר התובעת).

רו"ח זינגר העיד בעניין שיחותיו עם התובעת בעקבות פיטוריה:

"ש. האם התובעת פנתה אליך ואמרה לך שהיא יודעת על מעשים לא חוקיים שנעשו לגבי העברות כספים של האגודה?
ת. חד משמעי לא.
ש. האם התובעת פנתה אליך בעקבות פיטוריה?
ת. ... אני אישית יזמתי את הפניה ליו"ר האגודה, מר אמנון נויבך, אני מדגיש ביוזמתי, ובשיחה שהייתה בינינו, ביקשתי להיטיב את תנאיה, את תנאי הפרישה של התובעת... התגובה הראשונה של מר נויבך היתה, לא מגיע לה דבר, מעבר למאה אחוז. שנית, מצבה של אגודה הוא כזה שהדבר פשוט ממש בלתי אפשרי... הוא נענה לבקשה שלי, ובעקבות הסכמה שלו, דיברתי עם התובעת, הזמנתי אותה למשרדי, הפגישה נערכה ב- 14.11.99, דהינו עוד לפני תום התקופה של סיום תקופת עבודתה עם הודעה מוקדמת. במהלך הפגישה הבהרתי לתובעת במפורש שהפגישה היא היוזמה שלי, שרק מטעם הכרות רבת שנים ומצבה לאותו רגע החלטתי ליזום את ההצעה. לא היה איום כל שהוא במהלך אותה ישיבה. התובעת לא מסרה לי שום מידע במהלך אותה ישיבה שכביכול פיטוריה נובעים מאיזו שהיא חשיפה של משהו...
ש. ידעת שיש לה דרישות אחרות?
ת. כן. היא הציגה בפני
מסמך שאותו הבאתי שבו היא מפרטת את דרישותיה.." (מודים 80-81).

בחקירתה נשאלה התובעת לסיבת פיטוריה, והשיבה:

"ש. האם היו סיבות נוספות (פרט להיותה בהריון, ו.ל.) לפיטוריך?
ת. לא. אין לי מושג למה.
....
אני עברתי על כתב התביעה וקראתי אותו. אישרתי את כל מה שכתוב מאחר ואלה דברים שאני הייתי שם" (עמוד 29).

לאחר שמיעת העדויות, לא השתכנענו כי התובעת פוטרה מעבודתה, על ידי האגודה, בשל מידע שהיה, לכאורה, בידיה בעניין מעשים פסולים שנעשו באגודה, או בשל כוונתה לפרסם או לדווח על פעילות שכזו.

47. למעלה מן הדרוש נאמר, כי אין המקרה שלפנינו נכנס בגדרו של חוק הגנה על עובדים. ההגנות והתרופות במסגרת חוק זה מוענקות לעובד אשר הגיש תלונה כנגד מעבידו, כנגד עובד אחר או שסייע בהגשת תלונה שכזו, בעניינים המפורטים בחוק (סעיף 2 לחוק הגנה על עובדים). בסעיף 4(3) לחוק הגנה על עובדים נקבע כי על התלונה להיות מוגשת לרשות המוסמכת לקבל את התלונה או לבדוק או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה. התובעת לא הגישה תלונה כלשהי בגין המעשים הפסולים, לכאורה, שבידיעתה. מכאן, שאין היא עומדת בדרישות החוק. מטרת החוק הינה להגן על עובדים שאזרו אומץ והגישו תלונות בגין מעשים בלתי כשרים שנעשו במקום עבודתם ולעודד הגשת תלונות שכאלו. מכאן, שאין החוק בא להגן על עובד ששמר בליבו את שידוע לו.

48. סיכום ביניים, הגענו לכלל מסקנה כי התובעת לא פוטרה מטעמים פסולים, כחלק מנסיון לטשטש קשרים בלתי כשרים בין הנתבעות או כדי להשתיקה מלדווח על קשרים שכאלה.

49. התובעת הצהירה כי הפיטורים נעשו במהלך הריונה (סעיף 65 לתצהירה). בחקירתה העידה תובעת כי אמרה למר נויבך כי היא בהריון לאחר הפיטורים, וכי לפני כן אף אחד אחר מהאגודה לא ידע על הריונה (עמוד 29).

50. מר נויבך לא התייחס לעניין זה בתצהירו ולא נשאל על כך בחקירתו. מר זינגר העיד כי אחד הנימוקים בהם שכנע את מר נויבך להיטיב את תנאי הפרישה של התובעת היה מצבה והיותה בהריון. מר זינגר הוסיף כי מר נויבך נעתר לבקשתו (עמוד 80-81).

בכתב ההגנה הכחישה האגודה את טענת התובעת, בכך שלא הוצגה בפני
ה תעודה כלשהי המעידה על הריונה של התובעת או על הפלת העובר. עוד נטען, כי במועד הפיטורים לא ידעה האגודה על דבר ההריון, וכי מיד לאחר שהעלתה התובעת את הטענה כי היא בהריון, פנתה האגודה לשר העבודה בבקשה לקבל היתר לפיטורים, כמתחייב בחוק (סעיף 11 לכתב ההגנה). במהלך הדיון לא הוברר בפני
נו מה עלה בגורלה של הבקשה. בסיכומיה חזרה האגודה על טענתה כי דבר ההריון וההפלה לא הוכחו.

51. משעה שהעלתה התובעת את הטענה כי בזמן פיטוריה הייתה בהריון וטענתה לא נסתרה, ואין מחלוקת כי התובעת הודיעה לאגודה על הריונה זמן קצר לאחר הודעת הפיטורים, יש בידינו לקבוע כי התובעת עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה.

52. על פי הוראות סעיף 9(א) לחוק עבודת נשים, התשי"ד-1954 חל איסור לפטר עובדת בהריון, אלא אם התקבל לכך היתר משר העבודה והרווחה. איסור הפיטורים אינו מותנה בידיעת המעביד על היות העובדת בהריון.

"...לא ידיעת המעביד את דבר ההריון, ולא הודעת העובדת על דבר הריונה, מעלים או מורידים, ואין נפקא מינה לענין תחולת איסור הפיטורים אם המעביד ידע או העובדת הודיעה, ומתי ידע הוא או הודיעה היא, את דבר הריונה – ובלבד שבשעת הפיטורים היתה למעשה במצב של הריון" 201/62 חנה כהן - ידידיה זרזבסקי, פ"ד טז 2753.

53. פיטורים שנעשו בניגוד להוראות החוק בטלים מעיקרם והעובדת שפוטרה בזמן הריונה זכאית לפיצוי בגובה השכר שהיתה מקבלת לו המשיכה בעבודה בתקופה המוגנת (דב"ע מט 131-3 רחל שלום - ברית התנועה הקיבוצית, פד"ע כא262).

התקופה המוגנת במקרה של התובעת מסתיימת לאחר ההפלה. התובעת לא הצהירה או הביאה כל ראיה מתי הפילה את עוברה וכמה זמן הייתה בהריון. כמו כן, לא פירטה התובעת בכתב התביעה מהו הסכום אותו היא תובעת בגין פיטוריה שלא כדין בשל היותה בהריון, אלא תבעה פיצוי כולל בגין פיטורים שלא כדין, בגין כל העילות שנטענו. במקרה זה אין בית הדין יכול לכמת את גובה הפיצוי לו זכאית התובעת בגין הפיטורים בזמן ההריון.


הלנת פיצויי פיטורים
54. לטענת התובעת, בשל מחדליה של האגודה שוחחרו הכספים שנצברו לזכותה, כפיצויי פיטורים, באיחור. סך 48,665 ₪ מקופת גדיש שוחררו ביום 14.2.00; סך 38,532 ₪ מקופת שמשון שוחררו ביום 2.2.00. התובעת כזכור פוטרה ביום 3.11.99. בגין תקופות אלו תובעת התובעת פיצוי הלנת פיצויי פיטורים.

התובעת הצהירה כי נאמר לה על ידי גב' ברכה, מטעם חברת שמשון, כי העיכוב בשחרור הכספים הצבורים לזכותה נגרם על פי הוראתו האישית של של רו"ח זינגר, מטעם הנתבעות. התובעת הוסיפה כי היא סבורה שהעיכוב נועד ללחוץ עליה לוותר על תביעותיה (סעיף 73 לתצהירה). התובעת צירפה לתצהירה את מכתב השחרור לקופת שמשון מטעם האגודה, הנושא את התאריך 10.2.00 (נספח 42 לתצהיר התובעת).

בחקירתה העידה התובעת כי מיד לאחר שקיבלה את טפסי השחרור מידי האגודה, פנתה לגדיש ולשמשון על מנת לקבל את הכספים, אך אין היא זוכרת את התאריך. התובעת הכחישה כי העיכוב נבע מכך שלא חתמה על טפסים כנדרש (עמוד 30).

התובעת לא חזרה בחקירתה על טענתה כי הכספים עוכבו כאמצעי לחץ עליה (עמוד 30). התובעת אף לא זימנה לעדות את הגב' ברכה מחברת שמשון, לעניין הדברים שאמרה לה בעניין סיבת העיכוב.

55. רו"ח זינגר לא נשאל בעניין עיכוב שחרור פיצוי הפיטורים על ידי התובעת. בחקירתו הנגדית הכחיש בתוקף כי עיכב את שחרור הכספים ובוודאי שלא ניסה להפעיל לחץ כלשהו על התובעת (עמוד 84, שורות 6-16). במהלך עדותו הציג מר זינגר את מכתבו של מר נויבך מיום 2.12.99 ובו הוראה לבנק הפועלים לשחרר לטובת התובעת את כל הכספים שנצברו לזכותה (נ/2). זאת ועוד, טופס 161 שנערך על ידי האגודה נושא את התאריך 1.12.99 (נספח 40 לתצהיר התובעת). בנוגע לכספים שנצברו בקופת שמשון העיד מר זינגר כי העברת מכתבי השחרור אינה מתבצעת כלל ממשרדו אלא ממשרדי האגודה, וכן כי הוא אינו מורשה חתימה על מסמכי שחרור שכאלה.

56. לאור מכתב השחרור ששלחה האגודה לבנק בפועלים מיום 2.12.99 (נ/2) אנו קובעים כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי העיכוב בהעברת הכספים נבע ממחדלה של האגודה. מכאן, שאין האגודה חבה בתשלום פיצויי הלנה בגינם.

בשל כך שמכתב שחרור הכספים לחברת שמשון (נספח 42 לתצהיר התובעת) הוצא על ידי האגודה ביום 10.2.00 ולא ניתן כל הסבר מטעמה לסיבת העיכוב, תישא האגודה בתשלום פיצויי הלנת פיצוי פיטורים בהתאם לחוק בגין סכום זה, מיום סיום יחסי העבודה, 3.11.99 ועד ליום 10.2.00.

קיזוז חשבון טלפון מפדיון ימי חופשה
57. האגודה קיזזה מהסכומים ששלמה לתובעת סך של 977 ₪ וזאת, לטענתה, בגין שימוש שעשתה התובעת במכשיר טלפון נייד השייך לאגודה ושנמסר לה לצורכי עבודתה. האגודה צירפה לכתב ההגנה מכתבים שנשלחו לתובעת על ידי מר נויבך מיום 21.11.99 ו- 13.12.99, בהם הוא מבקש כי תחזיר את הטלפון הנייד.

האגודה לא צירפה מסמך כלשהו שיש בו כדי להוכיח את הסכום הנטען על ידה, לא הוכחה התקופה בה נעשו השיחות וכן לא הוכח כי השיחות נעשו שלא במסגרת עבודת התובעת.

מכאן, שאין האגודה רשאית לקזז סכום זה.

קיזוז - תשלום פיצויי פיטורים ביתר
58. האגודה טענה כי אף על בסיס השכר הקובע לו טענה התובעת, 4,170 ₪, שולמו לה, למעשה, פיצויי פיטורים ביתר. 4,170 x 18.74 (שנות עבודה) = 78,146 ₪. הסכום שהועבר לתובעת מקופות גדיש ושמשון הנו - 87,197 ₪. כלומר, שולמו לטובעת 9,033 ₪ ביתר. מסכום מבקשת האגודה לקזז כל סכום שיקבע לטובת התובעת.

התובעת לא העלתה כל טענה לעניין החישוב או הקיזוז.

מכאן, שיש לקזז את הסכומים שנפסקו לטובת התובעת מסכום זה.

סוף דבר
59. האגודה והיא בלבד הייתה מעבידתה של התובעת במשך 19 שנות עבודתה. האגודה והיא בלבד חבה בתשלום זכויותיה של התובעת הנובעים מיחסי העבודה ביניהן.
תביעותיה הכספיות של התובעת נדחות, פרט לשתי אלה:
א. האגודה תישא בתשלום פיצויי הלנת פיצויי הפיטורים כחוק, בגין הסכום שהועבר לתובעת מקופת שמשון, מיום סיום יחסי העבודה, 3.11.99 ועד ליום 10.2.00.
ב. האגודה חבה לתובעת סך 977 ₪ אשר קוזזו שלא כדין בגין שימוש בטלפון נייד.

60. סכומים אלו יקוזזו מסך 9,033 ₪ ששולמו לתובעת ביתר.

לאור תוצאות התביעה ובהתחשב במצבה, התובעת תישא בהוצאות התביעה בסך 3,500 ₪ בצירוף מע"מ בלבד, שישולמו תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא סכום זה ריבית והפרשי הצמדה כחוק עד למועד התשלום בפועל.



ניתן היום כ"ב באב, תשס"ד (9 באוגוסט 2004) בהעדר הצדדים.


_____________ _______________
נ.צ. (מעבידים) ו. וירט-לבנה, שופטת
גב' תמי ברץ שופטת ראשית









עב בית דין אזורי לעבודה 3199/00 מרים יוחנן נ' האגודה לחינוך ע"ש גולדה מאיר (ע"ר),מפלגת העבודה הישראלית,ידיד העמותה לסיוע הדדי וקידום פעולות חברתיות וקהילתיות (ע"ר) (פורסם ב-ֽ 09/08/2004)