פסקי דין על יוסף תמיר | פסקי דין על חנית ברוך

43874-07/12 תק     20/01/2013




תק 43874-07/12 יוסף תמיר נ' חנית ברוך








בית משפט לתביעות קטנות בנתניה



20 ינואר 2013

ת"ק 43874-07-12 תמיר נ' ברוך







בפני

כב' הרשמת הבכירה – יפעת אונגר ביטון


תובעים

יוסף תמיר


נגד


נתבעים

חנית ברוך




פסק דין


התביעה:
בין התובע לבין הנתבעת שררו יחסי חברות טובים.

לשיטת התובע, במאי 2011 הלווה לנתבעת 10,000 ₪, לשם סילוק יתרת החובה בשחבונה בבנק. כחודש לאחר מכן, הלווה לה התובע 10,000 ₪ נוספים, לשם אותה מטרה. לדידו, הנתבעת התחייבה להשיב את הלוואות, כאשר יתאפשר הדבר בידה.

התובע המשיך לתמוך בנתבעת, כאשר זו ביקשה לסגור את עסק הספא בהנהלתה ולהיכנס לעסקי
הנדל"ן. במסגרת האמור, התלוותה הנתבעת לפגישות עסקים שערך התובע עם לקוחות
פוטנציאליים. הנתבעת, החליטה להחיות את עסק הספא, והתובע סייע לה אף בכך.

כשנה לאחר מתן ההלוואות, שאל התובע למועד החזרתן. לשיטתו, השיבה הנתבעת כי מדובר בחוב אבוד, וכי ההלוואות נתנו כתשלום עבור שירותי הליווי. לאחר דין ודברים, השיבה הנתבעת כי היא מוכנה להחזיר רק 7,500 ₪ בארבע תשלומים. התובע אשר חפץ בהחזר מלא של ההלוואות, סירב להצעתה.

לאור דרישותיו, הנתבעת השיבה 5,000 ₪ מתוך סכום ההלוואות.

ההגנה:
לטענת הנתבעת, אין מדובר בהלוואות כלל, אלא בתשלום שכר בגין עבודות שביצעה עבור התובע. הנתבעת הינה אישה אמידה, בעלת עסק ודירת פנטהאוז, ואין היא זקוקה להלוואות. עוד טוענת הנתבעת, כי העילה לתביעה הינו: סירובה ליחסי זוגיות עם התובע.

לשיטת הנתבעת, התובע פנה אליה בשנת 2010 וביקש את עזרתה במציאת דירה. הנתבעת סייעה לו בכך, והוא הציע לה שותפות בעסקי הנדל"ן שבבעלותו. הנתבעת, אשר מנהלת ספא בבעלותה, הסכימה לעבוד עם התובע בתמורה לשכר חודשי בסך 10,000 ₪, בתוספת עמלות בגין עסקאות שיבוצעו.
הנתבעת עבדה אצל התובע משך שלושה חודשים, מחודש מאי ועד יולי 2011.
בכלל זה, התלוותה אליו לפגישות עסקיות אשר לא הניבו תמורה. התובע טרם שילם לנתבעת את שכרה המלא, בסך 30,000 ₪.

באשר לסך
5,000 ₪ טוענת הנתבעת כי השיבה לתובע סכום זה, בעקבות איומים מצידו. עוד טוענת הנתבעת, כי התובע לא סייע כלל בפתיחת הספא החדש, וכי מנסה הוא לנכס לעצמו חלק בספא.

דיון והכרעה
:
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי טיעוני הצדדים בפני
י וקראתי את הסיכומים שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה, כפי שיפורט להלן, כי דין התביעה להידחות.

עסקינן בכספים שהועברו מהתובע לנתבעת, בסך 20,000 ₪. אין חולק על תשלום הכספים אלא על מהותם.
העברת הכספים לנתבעת, איננה מגובה במסמכים שיעידו על מהות התשלום. לעניין זה, העיד התובע:

"יש לי רק מסמכים שמדובר בהעברות כספים ואני אומר שזו היתה הלוואה"; "לא סיכמנו על תנאי החזר ההלוואה"
(ראה: עמ' 2 לפרוטוקול, שורות 9-10); "לא החתמתי אותה על שום דבר" (שם, שורה 12).

כאמור, לשיטת התובע, מדובר בשתי הלוואות שניתנו לנתבעת, מתוך יחסי חברות טובים, על מנת לכסות את יתרת החובה בחשבונה. הנתבעת לא התכחשה להלוואות, לפני שביקש לדעת מועד פירעון אפשרי.

מאידך, טוענת הנתבעת, כי מדובר בשכר טרחה אשר שולם לה, בגין שירות ליווי עסקי שסיפקה לתובע, במסגרת עסקאות הנדל"ן שביקש לבצע. טענה זו, אף היא אינה מגובה במסמכים: "אני לא קיבלתי מהתובע תלושי שכר" (ראה: עמ' 3 לפרוטוקול, שורה 6); "אני לא הייתי עובדת שכירה שלו. לא הועסקתי על בסיס משכורת" (שם, שורה 12); "לא ערכנו ביננו הסכם על תנאי העסקה. זה נמסר לי בעל פה..." (שם, שורה 18).

התובע בעדותו, אישר כי: "אני מתעסק בנדל"ן. יש לי עיסוקים אקראיים בנדל"ן" (עמ' 2 לפרוטוקול, שורה 22). ברם, אין בדברים אלו כדי לאשר את העסקת הנתבעת.

יש לציין כי הנתבעת שינתה בעדות בבית המשפט את גרסתה ביחס להחזר 5,000 ₪ לתובע. בעוד שטענה תחילה כי חשה מאוימת ולפיכך שילמה לו כספים, בעדותה בבית המשפט טענה כי הסכום הושב לו, בעקבות ביטול עסקה רכישת הדירות עם חברת "אפריקה ישראל". לגרסה השנייה מבין השתיים מצוי סימוכין בתיעוד שהוצג לפני.

הדין:
כידוע, נטל הראיה והשכנוע מונח על כתפי התובע, זאת עפ"י הכלל: "המוציא מחברו עליו הראיה". עוד נקבע בעניין זה:

"במשפט האזרחי, די לה לגרסתו של הנושא בנטל השכנוע שהיא סבירה יותר מגרסתו של יריבו כדי להביא את ביהמ"ש למסקנה כי הנושא בנטל השכנוע אכן עמד והרים נטל זה. ככל שלא הרים הנושא בנטל את הנטל, דינה של תביעתו, או הגנתו או טענתו (הכל לפי העניין) להדחות (ראה למשל את שקבע ביהמ"ש בעניין זה בע"א 414/66 פד"י נ"א (2) עמ' 453 471).
בעניין זה, לא מיותר לציין כי הנטל המשנה, נטל הבאת הראיות, מוטל על כל אחד מהצדדים להוכחת גרסתו. ברור ש"חובת הראיה" מנקודת מבטו של נתבע אשר איננו נושא בנטל השכנוע, איננה חובה במשמעותה, הרגילה, אלא שאם הנתבע לא יביא ראיות כנגד ראיות התובע, הרי שעומד הוא בסיכון כי ביהמ"ש יפסוק כנגדו. היעדר ראיה שכנגד, מותיר את ראיות התובע ללא גורם מכרסם במהימנותן ובכוחן הראייתי"
(ראה: ת.א. 33763/08 נסימוב קנו יוסף נ' יעקובוב בוריס (תל-אביב-יפו), 13/09/2009, פורסם בנבו).

למותר לציין כי הנטל המונח על כתפי התובע אינו מסתכם בהוכחת תשלום הכספים. עליו להוכיח כי אלה נמסרו לנתבעת כהלוואה שיש להחזיר.

לו היה מוכיח את מתן הכספים כהלוואה, היה עובר הנטל אל כתפי הנתבעת להוכיח שההלוואה נפרעה, שהרי הודתה בקבלת הכספים.

אולם לטעמי, התובע לא עמד בנטל ההוכחה, כי העברות הכספים שבוצעו לטובת הנתבעת, מקורם בהלוואות. גם אם הייתי מוצאת לקבוע כך, הרי תנאי החזר ההלוואות לא סוכמו. העדות הברורה לכך היא עדותו של התובע עצמו, שהודה, כבר בתביעה,
כי הנתבעת צריכה להשיב לו את ההלוואות כשיתאפשר לה הדבר.

כאמור, משלא הוכח כי עסקינן בהלוואה, לא עובר הנטל אל הנתבעת להוכיח את פרעונה.

באופן הדדי,דברים אלה יפים, לטענת הנתבעת באשר לאי תשלום שכרה המלא. כפי שציינתי, לא הוכחה עבודתה בשכר של הנתבעת אצל התובע.

סוף דבר
לאור האמור לעיל, התביעה נדחית.
בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, כעולה מכתבי הטענות ועדויות הצדדים, אין צו להוצאות.
המזכירות תשיב לתובע את שכר העדים שהופקד בקופת ביהמ"ש, בסך 800 ₪.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים בדואר רשום
ניתן לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום.


ניתן היום,
ט' שבט תשע"ג, 20 ינואר 2013, בהעדר.









תק בית משפט לתביעות קטנות 43874-07/12 יוסף תמיר נ' חנית ברוך (פורסם ב-ֽ 20/01/2013)