פסקי דין על אברהם פריד | פסקי דין על תמרה טמיר ואח'

11956-10/12 עא     29/01/2013




עא 11956-10/12 אברהם פריד נ' תמרה טמיר ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים
בפני
כב' השופט משה דרורי



ע"א 11956-10-12 פריד נ' טמיר ואח'

ע"א 48142-10-12 ביהם ואח' נ' פריד -פריצי ואח'







המערער
אברהם פריד
- ע"י ב"כ עו"ד אריאל רובין


נגד

המשיבים
1.תמרה טמיר
- ע"י ב"כ עו"ד אסנת לוסינוב-מטלון
2.רות ביהם
3.אסתר ביהם
- שתיהן ע"י ב"כ עו"ד יהונתן פודים
4.נציגות הבית המשותף ברח' רבי עקיבא 20
5.עזבון לאה הלנר ז"ל
- ע"י ב"כ עו"ד חייא גרינבוים




פסק דין



א. כללי
1.
התדיינויות בין ארבעה שכנים בבית משותף, נמשכות כשני עשורי שנים, בהליכים שונים, בבית משפט השלום (וערעורים עליו בבית המשפט המחוזי) וכן בפני
המפקח על המקרקעין.

2.
פסק דין
זה ניתן במסגרת קובץ של ערעורים וערעורים שכנגד במספר סוגיות, שהוכרעו לאחרונה, בשנת 2012, ב

פסק דין
שהוא – לעת עתה – האחרון שבין הצדדים. פסק הדין ניתן על-ידי בית משפט השלום (כב' השופט אברהם רובין) ביום כ באב תשע"ב (8.8.12), במסגרת שלושה תיקים שאוחדו על-ידו: ת"א 3891/06; ת"א 5759/06; ת"א 6845/06 (להלן – "פסק הדין").

3.
במסגרת הדיונים, בערכאות השונות, העירו לא אחת השופטים שטיפלו בתיקים כי ראוי היה שהצדדים, שהינם אנשים נורמטיביים, יגיעו להבנות והסכמות ברוח טובה של שכנות סבירה, אך ללא הועיל.
הצעתי לצדדים בכתב כי ייפגשו ביניהם וינסו להגיע להסכמות ולהבנות (פיסקאות 3-4 בהחלטתי מיום כ טבת תשע"ג (2.1.13)).
גם בדיון בפני
י ניסיתי להביא את הצדדים להסכמות, אבל לא צלחה הדרך (ראה הצהרת ב"כ הצדדים בפתח הדיון, ביום יג שבט תשע"ג (24.1.13), עמוד 1, שורה 16: "אנו עומדים על הערעורים ועל הערעורים שכנגד. לא הצלחנו להגיע לכל הסדר מוסכם").

4.
לפיכך, אין מנוס מליתן

פסק דין
משפטי, בכל הנושאים שהועלו בפני
י, בערעורים ובערעורים שכנגד, במסגרת שני הערעורים שאוחדו (ע"א 11956-10-12 וע"א 48142-10-12).

5.
אפתח (בפרק ב), בהצגת הצדדים, מיקום דירותיהם, חצרותיהם, וחניותיהם, במגרש ובבניין שעליו.
בפרק שלאחר מכן (פרק ג) אסקור, בתמצית, את ההליכים שהיו עד בתיקים האחרונים, נשוא פסק הדין של הערעור, שאת עיקריו אביא בפרק שיוקדש לו (פרק ד).


כדי להקל על הקורא, אדון – בפרק ה – בכל אחת מן השאלות השנויות במחלוקת בערעורים ובערעורים שכנגד, כאשר סדר הדברים יהיה זה: הצגת הכרעת בית משפט קמא; עמדת הצד המערער ונימוקיו; תשובותיהם ועמדותיהם של הצדדים האחרים; לאחר מכן, אדון בטענות הצדדים, ואכריע בהן.
המסקנות בכל אחת מן השאלות הללו יסוכמו בפרק האחרון של פסק הדין, שיהווה את הפסיקתא של הערעורים שבפני
י (פרק ז), כאשר לפני כן אציע פתרון כולל (פרק ו).

ב. הצדדים
6.
הצדדים גרים בבניין הנמצא ברחוב רבי עקיבא 20, ירושלים (להלן – "הבניין" או "הבית"). מדובר בבית אבן עתיק – שגילו כ-300 שנה – אשר הוכרז לשימור. בהקשר זה, ראוי לצטט את דברי כב' השופט אביב, ב

פסק דין
שעוד ידובר בו הרבה (פרק ג.1), שם היא כותבת: "המאפיין הברור ביותר של תיק זה הוא סכסוך רווי מתחים בין הצדדים, שהם שכנים בבית המשותף. כפי שבית זה עתיק יומין, כך גם יחסי השכנות עתיקי יומין הם, והסכסוך הולך אחורה גם לדור הקודם" (עמוד 3, שורות 1-3 לפסק הדין של כב' השופטת אביב).

7.
בקומת הקרקע של הבניין גר אברהם פריד
(להלן – "פריד"), כאשר דירתו נמצאת בצד ימין של הכניסה הראשית לבניין.
בצד שמאל גרה לאה הלנר ז"ל, שעזבונה מנוהל על-ידי עו"ד חייא גרינבוים, ומי שמטפל בדירה הוא מר מרדניס צין, חתנה של לאה הלנר ז"ל (להלן – "הלנר").
דירת הלנר הנה בת שתי קומות, קומת הקרקע והקומה שמעליה.
האחיות רות ואסתר ביהם (להלן – "ביהם") גרות בקומה ראשונה, כאשר שנויה במחלוקת השאלה, מהי הכניסה השימושית לדירתם, האם דרך החצר הפנימית או דרך מדרגות.
תמרה טמיר גרה בקומה העליונה (להלן – "טמיר"). דירתה הנה מעל דירת פריד ודירת ביהם.
נציגות הבית המשותף, המופיעה כצד להליכים בבית משפט קמא ובפני
י, לא יוצגה באופן מסודר על-ידי מי מהצדדים, וכנראה, כעולה מן החומר שבפני
י, נציגות הבית אינה פעילה.

8.
את הבית מקיפה חצר/גינה מכל רוחותיו. החצר/גינה "מחולקת" ומתוחמת, אך גם בעניין זה מחלוקת בין הצדדים.
אין הסכמה לגבי גבולות מדויקים של החלקה, לא רק בין הצדדים אלא גם בין המודדים, וגם עמדת המודד שמונה על ידי בית המשפט לא התקבלה, במלואה. החלקה גם אינה רשומה בלשכת רישום המקרקעין.

9.
גם בעניין החניות (מקומות החניה לכלי רכב) יש מחלוקות, האם הן בתוך תחום החלקה או שחלקן בשטח הציבורי של עיריית ירושלים.

ג. ההליכים שקדמו לפסק הדין נשוא הערעור
ג.1 פסק הדין של השופטת אביב
ג.1.1 כללי
10.
ההליך המרכזי, שהוזכר וצוטט, הן בפסק הדין של בית משפט קמא, והן בערעורים, בערעורים שכנגד, והן בדיונים שבפני
י, הוא פסק הדין שניתן ביום יח טבת תשס"ה (30.12.04), בבית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת מלכה אביב), בת"א 18212/99 (להלן – "פסק הדין של השופטת אביב").

11.
פסק-דין זה ניתן לאחר כחמש שנות התדיינות, שבו התקיימו למעלה משלושים ישיבות, היו בו כחמש מאות עמודי פרוטוקול, והוגשו עשרות רבות של מסמכים (עמוד 2, שורות 30-31 של פסק הדין של השופטת אביב).

12.
התביעה הוגשה כתבי עת ביהם נגד טמיר ופריד.
בתביעה המקורית נכללה דרישה לפיצוי בסך 20,000 ₪, וחיוב הנתבעים טמיר ופריד לתקן את הליקויים שבגרם המדרגות המוביל לדירת ביהם, המהווים מקור לחדירת רטיבות לדירתם, וכן דרישה, כי פריד יאפשר לתובעות לתקן את קיר חדר השינה, הגובל בחצר המוחזקת על-ידו, ויאשר לתובעות כניסה לחצר לתיקון הכוחלה והריצוף.

כמו כן ביקשו התובעות, כסעד נוסף, כי בית המשפט יורה לנתבעים שלא לפרוץ את גדר חצרותיהם ולפתוח את השער האחורי, או לעשות כל שימוש בחצר המוחזקת על-ידי התובעות (ביהם).
הבקשה האחרונה הכלולה בתביעה היא, כי הנתבעים יאפשרו לתובעות שימוש סביר וראוי, נכון ושוויוני ברחבת החניה, המצויה בחזית המבנה.

13.
השופטת אביב מתארת את הקושי בניהול התיק, שכן "ראו הנתבעים את ההליך כבמה וכפורום לשטוח בפני
י את כל היסטורית הסכסוך ואת כל טענותיהם כנגד התובעות למן ימי קדם. כך נפתחה 'תיבת פנדורה', ויצאו ממנה כל השדים" (עמוד 3, שורות 11-13 לפסק הדין של השופטת אביב).

ג.2.1. קביעות נורמטיביות ודיוניות
14.
ברמה המשפטית-טכנית, התעוררה השאלה האם ניתן לנהל הליכים אלה כאשר הלנר, הבעלים של הדירה הרביעית בבניין, ונציגות הבית המשותף אינם צד להליכים.
השופטת אביב דנה בשאלה זו, והגיעה למסקנה, כי אינה יכולה להתערב בבחירת התובעות נגד מי להגיש תביעה, אך הדגישה, לפי פסיקה שציטטה, כי "פסק הדין מחייב, כפי שמחייב, את הנתבעים בלבד ואינו חל על משפחת הלנר או על נציגות הבית המשותף" (עמוד 5, שורות 9-10). בהקשר זה, הוסיפה השופטת, כי גם אם משפחת הלנר אינה מתנגדת לסעדים המבוקשים בכתב התביעה ולא היה צורך לתבעם, כפי שטוענות התובעות, הרי מבחינה משפטית, עדיין המצב הוא כי "פסק-דין זה אינו מחייב את משפחת הלנר, אולם, אם משפחה זו לא תתנגד לתוצאותיו, כפי שמאמינות התובעות, נסללה לתובעות הדרך ליישם את הוראות פסק-דין זה. מאידך, אם תיתקלנה התובעות בבעיה עם משפחת הלנר, יכול שהן תעמודנה ללא כל יכולת לבצע את הוראות פסק-דין זה. זה הוא סיכון, אשר התובעות לקחו לכשהחליטו שלא לתבוע את משפחת הלנר" (עמוד 5, שורות 15-19 לפסק הדין של השופטת אביב). [על מימוש "סיכון" זה, ראה: פרק ג.4, להלן].
אשר להיעדרה של נציגות הבית המשותף מן הדיון, מסבירה השופטת אביב, כי על-פי סעיף 3 לתקנון המצוי [שהוא התוספת שלחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, שעל-פי סעיף 64 לאותו חוק, חל ומחייב כאשר אין תקנון ספציפי של הבניין, על-פי סעיף 62 לאותו חוק], זכאי בעל דירה לדרוש מהנציגות, כי תבצע תיקונים. אך השופטת מוסיפה, כי "אין בסעיף זה כדי לשלול את האפשרות של בעל דירה לתבוע אישית, את שכניו, אלה אשר לדעתו גורמים לפגיעה בדירתו או מונעים באופן אישי את ביצוע התיקונים" (עמוד 6, שורות 1-3 לפסק דינה של השופטת אביב). מסקנת בית משפט הייתה, כי "לאור האמור ובנסיבות אלה, איני רואה כל פגם בכך, שהתובעות תבעו את הדיירים בבית המשותף, כדי להביא לתוצאה מחייבת" (עמוד 6, שורות 11-12 לפסק הדין של השופטת אביב). בהמשך, מסבירה השופטת, כי נציגות הבית המשותף, אף שלא הייתה צד לדיון, "רוחה הייתה שורה על כל ההליך, לאורכו ולרוחבו. עובדה זו אינה מפתיעה, כיוון שהנתבעים דנן הם אלה אשר איישו לרוב את הנציגות" (שם, שורות 14-15).

15.
נושא משפטי נוסף, שגם לו יש השלכה על תוקפו של פסק הדין של השופטת אביב, הוא זה: במהלך הדיונים חל ערבוב בין טענות שונות שיוחסו לנתבעים שונים, ואף נוצר הרושם כאילו סעדים מסוימים שהתבקשו הוחלו על כל הנתבעים. בית המשפט הדגיש, כי לא חסם את הנתבעים, ואיפשר מרחב גדול לטעון את כל הטענות ולהביא את כל הראיות. לכן, "לנתבעים ניתן יומם (הרבה ימים) בפני
בית המשפט להתנגד לכל הטענות אשר בכתב התביעה והנתבעים ניצלו את יומם עד תום, ובצורה מלאה" (עמוד 10, שורות 18-19 לפסק הדין של השופטת אביב). מכאן, הקביעה הדיונית הבאה (עמוד 10, שורה 25 – עמוד 11, שורה 5).
"גם משיקולי מדיניות משפטית, תוצאה זו היא הראויה במקרה דנן. כיוון שכל הטענות האפשרויות כנגד הסעדים אשר תובעות התובעות, הועלו ונדונו בפני
במשך ישיבות ארוכות ומייגעות – מה תועלת תצמח מכך אם לא ינתן הסעד על כל הנתבעים ויהיה צורך בהליך נוסף ארוך ומייגע לא פחות, אשר בו ישמעו בדיוק אותן הטענות ויוגשו אותם המסמכים?! יש להזכיר שוב, כי במקרה דנן, כל אחד מן הנתבעים טען גם לעניין הסעד שלא נתבע ממנו ועמדתו הובאה בפני
והיא חלק מן הראיות בתיק. אין זה ראוי להביא לתוצאה אשר בה יערך 'שידור חוזר' של כל המסכת.
לאור האמור לעיל, מסקנתי היא, כי במקרה דנן יש לראות את הסעדים המבוקשים בכתב התביעה כמבוקשים כנגד כל הנתבעים ללא הפרדה.
כיוון שההליך התנהל, כאמור, בדרך זו, תיקון כתב התביעה לא יהיה אלא דקלרציה. אני מורה כאמור
".

16.
פסק הדין כולל התייחסות למספר נושאים שלא שבו וחזרו בפסק הדין נשוא הערעור ואף לא בדיונים בפני
י, ולכן לא ראיתי צורך לפרטם כאן; כוונתי לסוגיית תשלום המיסים לוועד הבית (עמוד 12 בפסק הדין), פעולות הבנייה שבוצעו בעבר, ומידת חוקיותן והשפעתן על יציבות הבית המשותף (עמודים 13-14 לפסק הדין של השופטת אביב).

אביא עתה, בתמצות, את הכרעותיה של השופטת אביב באותם נושאים שיצרו מעשה בית דין והוזכרו, הן בפסק הדין נשוא הערעור והן בדיונים לפניי.

ג.3.1 תיקון הרטיבויות בדירת ביהם
17.
לאחר שהשופטת אביב דוחה את הטענה, כי בעניין זה קיימת פלוגתא פסוקה או השתק עילה בשל הליכים שהתנהלו בין הצדדים בפני
המפקח על המקרקעין בשנת 1998, מאחר ושם הסתיים ההליך במחיקת התביעה ללא הכרעה (עמוד 14 לפסק הדין של השופטת אביב), היא דנה בשאלה האם התובעות (ביהם) סיכלו את תיקון הנזילה. לאחר שהביאה השופטת את ההיסטוריה של התיקונים והשיפוצים, וניתחה את העדויות, היא הגיעה למסקנה, כי גם טענת הגנה זו של הנתבעים נופלת, ולכן המסקנה של בית המשפט היא, כי "התובעות [ביהם] זכאיות כלפי הנתבעים [טמיר ופריד] כי יאטמו המדרגות והפודסט, כדי למנוע את הנזילה" (עמוד 18, שורות 9-10 לפסק דינה של השופטת אביב).
לעניין תיקון קיר חדר השינה, המסקנה דומה, ואף זאת לאחר ניתוח הראיות, כאשר הקביעה האופרטיבית היא, כי "התובעות זכאיות כלפי הנתבעים דנן, לביצוע איטום של הקירות החיצוניים של חדר השינה. כמו כן, אני מורה לנתבע 3 [פריד] לסלק כל חפץ השייך לו סמוך לקיר אשר עליו נעשה האיטום, זאת לפחות יומיים לפני המועד שייקבע לביצוע האיטום (עמוד 19, שורות 24-27 לפסק דינה של השופטת אביב).

18.
ראוי לציין, בהקשר זה, כי השופטת אביב, שניתחה בהרחבה את ההיסטוריה של הבניין, כדי להתייחס לטענות ההגנה של טמיר ופריד, הגיעה למסקנה, כי "הנתבעים, אשר מתגוררים בבניין שנים רבות, ידעו היטב מראש את מה שהתברר לי רק במהלך כתיבת פסק-דין זה – כי כל טענותיהם כאילו מדובר בבנייה ובתוספות אשר נעשו על-ידי התובעות לאחרונה, הן טענות סרק שקריות. בגין טענות אלה של הנתבעים התקיימו עשרות ישיבות, נכתבו מאות עמודי פרוטוקול, מונו מומחים והוגשו עשרות מסמכים" (עמוד 23, שורות 10-14 לפסק הדין של השופטת אביב). השופטת מציינת, כי שקלה להטיל הוצאות לדוגמא, וכן הוצאות לטובת המדינה, אך מידת הרחמים מנעה זאת ממנה, והיא הסתפקה בכך שהטילה על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעות 20,000 ₪ כהוצאות ושכר טרחת עו"ד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, מיום 26.8.99, ועד התשלום בפועל (עמוד 23, שורות 15-20 לפסק הדין של השופטת אביב).
19.
בחלק האופרטיבי של פסק הדין נקבע, כי פריד וטמיר יאפשרו לביהם לבצע את התיקונים של הנזילה בשירותים ואיטום קיר חדר השינה, וכי עליהם לשאת בחלק היחסי של העלות, כל בעלים של דירה, על-פי חלקם ברכוש המשותף. בעניין זה, נקבעו גם הדרכים הטכניות לביצוע התיקונים: הצעות מחיר על-ידי ביהם; אפשרות תגובה על-ידי טמיר, פריד והלנר; ביצוע התיקונים על-ידי מי שייבחר על-ידי רוב בעלי הדירות; מימון ביניים על-ידי התובעות והעברת הקבלה לנתבעים שישלמו את חלקם; הוראה לפריד לסלק חפצים לאפשר את ביצוע התיקון (עמוד 22, שורות 8-19 לפסק הדין של השופטת אביב).

ג.4.1 הפיצויים בגין הרטיבויות

20.
השופטת אביב מציינת, כי התובעות דרשו את הפיצוי הכספי בגין עוגמת הנפש ואובדן ההנאה. בהמשך אומרת השופטת, כי "דומה שעניין זה לא הוכחש על-ידי הנתבעים, והטענה היחידה שנשמעה כנגד התובעות היא, כי הן גרמו לנזקיהן במו ידיהן... טענה זו, אשר עברה כחוט השני לאורך כל ההליך, נדחתה על-ידי (עמוד 20, שורות 15-17 בפסק דינה של השופטת אביב).

21.
השופטת אביב מסבירה מדוע הגיעה למסקנה, כי יש לחייב את הנתבעים אישית בגין הנזקים של התובעות. אביא את הדברים כלשונה (עמוד 20, שורה 24 – עמוד 21, שורה 8):
"ההליך דנן, כולו, לאורכו ולרוחבו, התנהל סביב טענות הנתבעים, כי התובעות אינן זכאיות לתיקון הנזילה ומן הראוי להשאירן עם קירות דולפים. דומני שלא יכולה להיות ראיה משכנעת יותר מזו לכך שהנתבעים דנן הם הגורם האפקטיבי בבית המשותף, המונע את ביצוע התיקונים בבית התובעות.
יתר על כן, כפי שכבר רמזתי בפתחו של פסק הדין, העויינות והטינה, שלא לומר שנאה של ממש, מלווים בהתנשאות וזלזול אשר הביעו הנתבעים כלפי התובעות בכל ישיבות בית המשפט, ללא כל ניסיון להסתיר רגשות אלה, מהווים תמיכה חזקה ומבוססת בטענתן הבסיסית של התובעות כי הנתבעים דנן מתנכלים להן.
די במה שראיתי במו עיניי כדי להבין שאם כך מתנהגים הנתבעים באולם בית המשפט בהכרח נהגו הם בדומה לכך בחייהם האישיים בהיותם הגורמים הפעילים בנציגות הבית המשותף.
בהתחשב בעובדה כי הנתבעים דנן מחזיקים במחצית הדירות בבית המשותף, המורכב מארבע דירות בסך הכל, הרי התוצאה היא כי התובעות הרימו את הנטל להוכיח כי הנתבעים דנן אחראים אישית לנזקיהן
.
לאור האמור, אני מקבלת את התביעה לפיצוי"
.
22.
בית המשפט דחה את טענת הנתבעים, כי יש לקזז מן הסכום האמור את החוב של ביהם לוועד הבית, מכמה טעמים: אין לקזז חובות של אנשים פרטיים מול חוב לוועד הבית; הטענה לא הועלתה בכתבי ההגנה; אין בסיס עובדתי לחוב הנטען לוועד הבית, בהיעדר הנהלת חשבונות מסודרת (עמוד 20-22 לפסק הדין של השופטת אביב).

23.
לפיכך, נקבע בחלק האופרטיבי, בסיום פסק הדין, כי הנתבעים (פריד וטמיר) ישלמו ביחד ולחוד לביהם סך של 20,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.08.99, ועד ליום התשלום בפועל (עמוד 23, שורות 1-3 לפסק הדין של השופטת אביב).

ג.5.1 החניות
24.
טענת התובעות, כי הן זכאיות לשימוש בחניה, כפי שהיה בעבר, לא היה בה כדי לעזור להן, מבחינה משפטית, שכן השופטת אביב החליטה שמקומות החניה הנם חלק מהשטח הציבורי ולא נמצאים בתחומי המגרש, שהוא הרכוש המשותף של הבניין. בית משפט קובע, כי "אין לתובעות כל זכות לתבוע חניה בשטח הציבורי (כולו או חלקו), ואין הן יכולות לאכוף הסדרים על הנתבעים, הסדרים לגבי השטח הציבורי (עמוד 19, שורות 1-2 לפסק הדין של השופטת אביב).

25.
יחד עם זאת, ניתן על-ידי בית המשפט סעד אופרטיבי חלקי בבקשת התובעות, כאשר בית המשפט מסביר, כי "אין לאף אחד מן הצדדים זכות קנויה הגוברת על הזכויות של זולתו, באותו חלק של הרכוש המשותף המשמש לחניה. לפיכך, אני קובעת כי החלק של הרכוש המשותף המשמש לחניה יעמוד לרשות כל הצדדים ובכלל זה התובעות. ככל שיש מתקן המונע זאת מן התובעות (שרשרת, מנעול, עמודים, אבני שפה וכיוצא בזה) יסלקו הנתבעים את המתקן בתוך 30 יום מהיום (עמוד 19, שורות 3-8 לפסק הדין של השופטת אביב); וכן ראה האמור בסיום פסק הדין, בעמוד 22, שורות 27-30).

ג.6.1 החצרות והגינות
26.
ביהם טענו, כי בפועל החצר של הבית המשותף מחולקת כך, שלכל אחת מן הדירות מוגדר חלק מסוים של החצר המשותפת.
27.
מאחר והנתבעים לא הכחישו זאת, קובעת כב' השופטת אביב, כי היא מקבלת את התביעה, וכי "דין אחד לתובעות ככל דיירי הבניין. אם יוחלט בהחלטת דיירים כדין, כי החצר תהיה משותפת לכולם, תחול החלטה זו על כל חלקי החצר לגבי כל הדיירים. כל עוד לא הוחלט כאמור, הנתבעים אינם רשאים לעשות שימוש בחצר המוגדרת משנים כחלקן של התובעות (עמוד 20, שורות 6-9 לפסק הדין של השופטת אביב).

28.
בנוסח דומה, נכתב בסיום פסק הדין: "אני אוסרת על הנתבעים לעשות כל שימוש בחלק החצר המוחזק על-ידי התובעות, כל עוד לא נתקבלה חלוקה כדין ומבטלת את החלוקה הקיימת בפועל והחלה על כל החצר של הבניין" (עמוד 22, שורות 23-25 לפסק הדין של השופטת אביב).

ג.2 הליכי ביזיון בית משפט לפני השופטת אביב
ג.1.2 כללי
29.
פסק הדין של השופטת אביב, חייב ביצוע, בתיאום, ככל שנוגע הדבר לתיקון הרטיבות (ראה פיסקה 19 לעיל), וכן חייב את פינוי מתקנים מן החניה (ראה פיסקה 25 לעיל).

30.
ברם, הדברים לא בוצעו, וביהם פנו לבית המשפט השלום בשתי בקשות לביזיון בית משפט, שאת ההחלטה בעניינם אציג עתה, שכן אף בהן יש נתונים או קביעות שהנם בבחינת מעשה בית דין בין הצדדים. החלטה זו ניתנה אף היא על-ידי השופטת אביב ביום ג ניסן תשס"ה (12.4.05), בשני הנושאים האמורים (להלן – "החלטת השופטת אביב בעניין ביזיון בית משפט").

ג.2.2 הגישה לתיקון הרטיבות
31.
במסגרת בש"א 2797/05, מתארת השופטת אביב כיצד התנגד מר פריד לכניסת בעל המקצוע כדי לטפל בתיקוני הרטיבות, תוך התייחסות לשאלה דרך איזה שער עליו להיכנס. השופטת מציינת, כי קיבלה את הרושם שהמשיב "אינו בוחל בכל טענה" (עמוד 3, שורות 7-8 להחלטת השופטת אביב בעניין ביזיון בית משפט), והוסיפה, כי "למרות ביקורת זו בפסק הדין, חוזר המשיב, מר פריד, על שיטתו זו בלי להניד עפעף ושוב מעלה בפני
י טענות עובדתיות שאין להן כל בסיס ואחיזה במציאות" (שם, שורות 23-12).

32.
השופטת אביב מציינת, כי מר פריד ניסה להתנות את הסכמתו בכך, שבעל המקצוע ייכנס, בתנאים שונים, ובהם שלא יושתו עליו הוצאות ולא תהיה קביעה לגבי חלוקת החצרות, אך בית המשפט קובע, כי אינו מקבל את התנאים האמורים, ומדגיש כי "לגבי חלוקת החצרות, עניין זה נקבע בפסק הדין, כפי שנקבע, ואין בהחלטה זו כדי לשנות את הממצאים העובדתיים ששם" (ההחלטה הנ"ל, בעמוד 5, שורות 11-12).
33.
באופן אופרטיבי, נקבעו הוראות מעשיות לעניין כניסת בעל המקצוע והעלויות שייגרמו עקב אי כניסתו בעבר. כן חויב המשיב, מר פריד, בהוצאות בסך 4,000 ₪ בגין ההליך האמור.

34.
אין צורך להאריך בעניין ביצוע התיקונים, שכן אין חולק שהם בוצעו בפועל, רק לאחר כשנה, עקב צו מניעה שניתן על-ידי המפקח על המקרקעין (ראה: פרק ג.4, להלן).
לעניין זה, יש חשיבות לצורך תביעת הפיצויים של ביהם, בדבר משך השנים שחלפו עד התיקונים (אחד מן הנושאים, אשר שנוי במחלוקת בערעור זה).

ג.3.2 החניות
35.
בבש"א 2615/05, קבלו ביהם על כך, שפריד וטמיר לא הזיזו את המתקנים שהפריעו לשימוש בחניה.

36.
כנגד טענת פריד וטמיר, כי פסק הדין מטיל עליהם חובה לסלק רק מתקנים המצויים ברכוש המשותף, ולא כאלה הנמצאים בשטח הציבורי, קובעת השופטת, כי "החובה אשר הטלתי על המשיבים (הנתבעים) חלה על כל מתקן המונע מן המבקשות לעשות את השימוש בחניה דנן. אחת היא, אם המתקן נמצא בתוך שטח הרכוש המשותף או מחוצה לו ומונע את הגישה אליו. טענת המשיבים היא, 'התחכמות גרידא' " (עמוד 6, שורות 17-20 להחלטת הביזיון).

37.
לאחר שבית משפט שוכנע, כי מי שהתקין בפועל את העמודים שחוסמים את החניה והניח את שורת האבנים בשולי החניה היא מר פריד, ולא טמיר, החלק האופרטיבי של ההחלטה הינה הוראה למר פריד לסלק את העמודים, אשר הותקנו על-ידו, וכן לסלק את שורת האבנים בשולי החניה, תוך 36 שעות, ואם לא יבצע זאת ישלם מר פריד לביהם 100 ₪ לכל יום איחור. כמו כן, חויב מר פריד בהוצאות בסך 3,500 ₪ לביהם (עמוד 7, שורות 8-15).

38.
בשולי פסק הדין, מתייחסת השופטת אביב לטענת טמיר ופריד, כאילו הלנר מתנגד לביצוע התיקונים בקיר של ביהם ולפינוי המכשולים מן החניה, ודברים אלה ניתן לבצע רק בהסכמת הלנר, שכן מדובר ברכוש משותף. השופטת דוחה טענה זו, הן ביחס לפרשנות המכתב הנטען והן בשל היעדר התייצבותו של כותב המכתב (מר צין, חתנה של הגברת הלנר ז"ל), כדי לתמוך באמור במכתב (עמוד 7, שורות 17-26).

ג.3 הערעור בבית המשפט המחוזי
39.
פריד הגיש ערעור על פסק דינה של השופטת אביב לבית המשפט המחוזי בירושלים, שנתן פסק-דין בעניין ביום י ניסן תשס"ה (19.4.05) בע"א 6082/05 (אב בית הדין, כב' השופט צבי זילברטל, עת כיהן בבית משפט זה; כב' השופטת מרים מזרחי; כב' השופטת אורית
אפעל- גבאי; להלן – "פסק הדין בערעור").

40.
תחילה, הוגש הערעור על כל מכלול פסק הדין; ברם, "במועד הדיון בערעור התברר, כי נושא התיקונים והנשיאה בעלותם, אינו רלוונטי עוד, והמערער צמצם את ערעורו בסוגיית החיובים הכספיים, כמו גם לעניין הקביעות העובדתיות הכלולות בפסק הדין שעל יסודן חויב בחיובים אלה" (עמוד 1 לפסק הדין שבערעור).

41.
לא למותר לציין, את התרשמותו של המותב של בית משפט זה מן ההליכים ומן הצדדים (עמוד 1 לפסק הדין שבערעור):
"למקרא פסק הדין ופרוטוקול הדיון בבית משפט קמא, לא ניתן שלא להתרשם כי בעלי הדין אינם מגלים אותה מידה מינימלית של יחסי שכנות תקינים וסבירים שיש לגלותה, גם אם קיימים חילוקי דעות בין הדיירים בבית המשותף וגם אם דיירים אלה מתקשים למצוא שפה משותפת. גם הצעות שהועלו במהלך הדיון בערעור לא התקבלו בסופו של דבר. תביעה פשוטה יחסית שניתן היה לבררה בקלות ובמהירות, הפכה להליך רב-שנים, המחזיק מאות עמודי פרוטוקול, שהם תוצאה של עשרות ישיבות. כפי שציין בית המשפט קמא, וכפי שניתן היה להיווכח מההליך שלפנינו, חלק ניכר מהעניינים שהובאו לפני בית המשפט קמא התבררו כלא רלוונטיים והכבידו הכבדה מיותרת על בירור המחלוקות".

42.
בית המשפט המחוזי מציין, בהמשך לדברים הללו, נתון נוסף שיש לו השלכה גם על הערעור שבפני
נו, כפי שגם יבואר להלן. בכך אומר בית המשפט (עמוד 2 לפסק דינו): "מסתבר, כי גם היום, לאחר סיום ההליך בבית משפט קמא, לא פסקו המחלוקות בין הדיירים, ונמסר לנו כי בעלת הדירה הרביעית [הלנר], אשר לא הייתה צד להליכים דנן, פתחה זה עתה הליך נוסף לפני המפקח על רישום מקרקעין, בגדרו ניתן צו מניעה בקשר לביצוע עבודות תיקונים. המעט שניתן לומר הוא, שיש להצטער על כך שבעלי הדין אינם מסוגלים לפתור מחלוקות פשוטות, שאינן כרוכות בעלויות משמעותיות ולנהל חיי שיתוף תקינים וסבירים" (ההליך המוזכר בפני
המפקח, יתואר להלן בפרק ג.4, בפיסקה 46 ואילך).

43.
בית המשפט המחוזי דוחה את הערעור, מהנימוקים הבאים (עמוד 2 לפסק הדין):
"לעניין ערעור המערער, וליתר דיוק, מה שנותר מערעור המערער, לא ראינו לנכון להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא. אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים, קל וחומר כשממצאים אלה מבוססים, בין היתר, על התרשמותה של הערכאה המבררת מהעדים שהופיעו לפניה. בית המשפט הגיע למסקנה כי הנתבעים (המערער והמשיבה 3) פעלו באופן שגרם לתובעות נזק בכך שהן נאלצו להמשיך ולהתגורר בדירה שבבעלותן, כאשר הן סובלות מפגעי רטיבות, מבלי יכולת להגיע להבנות בדבר סילוק מפגעים אלה בצורה מוסכמת. איננו רואים לנכון להתערב במסקנה זו, אף אם ניתן להתרשם שגם התובעות לא טמנו ידן בצלחת ותרמו את חלקן לריבוי המחלוקות ולחוסר הגמישות המאפיין את כל הצדדים המעורבים. כמו כן, סכום הפיצויים שנפסק לתובעות, המצוי ממילא בשיקול דעת בית המשפט קמא, איננו מצדיק התערבותה של ערכאת הערעור".

44.
בית המשפט המחוזי לא התערב גם בהוצאות המשפט שנפסקו בערכאה הראשונה. הוא קבע כי סך כל ההוצאות, כשהן משוערכות, מגיע לסכום של כ- 27,000 ₪, "ואין מדובר בסכום בלתי סביר לנוכח היקף ההתדיינות ותוצאותיה" (עמוד 2 לפסק הדין).

45.
לפיכך, דחה בית המשפט המחוזי את הערעור על פסק דינה של השופטת אביב, וקבע, כי בנסיבות העניין, לא ניתן צו להוצאות בערעור (סוף עמוד 2 לפסק הדין).

ג.4 ההליך בפני
המפקח על רישום המקרקעין
46.
ביום 21.2.05, הגישה לאה הלנר (בהיותה בחיים), על-ידי בא כוחה עו"ד חייא גרינבוים (המשמש כיום כמנהל עיזבונה), תביעה נגד פריד, טמיר וביהם ונגד נציבות הבית המשותף, שעניינה כפול: (א) לחייב את הנתבעים לשאת את מלוא ההוצאות בגין התיקונים הנדרשים בבית המשותף, ברחוב רבי עקיבא 20 ירושלים, עליהם הוחלט באסיפה כללית של בעלי הדירות ו/או על-פי דו"חות של מהנדסים; (ב) למנות נציגות חיצונית לבית המשותף, בהתאם לסעיף 67 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, כדי לנהל את הבית המשותף באופן כללי, ולצורך ביצוע התיקונים הנ"ל, במיוחד (תיק 39/05). [אין לי נתונים כיצד הסתיים ההליך העיקרי, שכן הצדדים התייחסו להליך הביניים, למתן צו מניעה זמני, כפי שיפורט להלן].

47.
במסגרת התיק הנ"ל, הוגשה על-ידי הלנר, ביום 17.4.05, בקשה דחופה למתן צו מניעה זמני נגד כל שאר בעלי הדין (בקשה 35/05), "לאסור על המשיבים ו/או מי מהם לבצע עבודות כלשהם ברכוש המשותף של הבית הנדון, אם בעצמם ואם באמצעות כל אדם וכל גוף מטעמם, שכן ביצוע עבודות כאמור עלול לגרום לסכנה חמורה לבית המשותף כולו".
בו ביום – 17.4.05 – ניתן צו מניעה ארעי, במעמד צד אחד, כמבוקש.

48.
כדרכם של הצדדים בתיקים אותם הם מנהלים, היה צורך בקיום ההליכים הבאים, בפני
המפקח: דיונים במעמד הצדדים, שבהם כל צד הביע עמדתו; חקירות נגדיות של הצדדים על תצהיריהם; הגשת סיכומים בכתב, שהאחרון בהם הוגש ביום 1.12.05; בקשת ביהם להתיר הגשת ראיה נוספת, המתייחסת לעבודות שביצעה הלנר, בניגוד לצו המניעה שהיא עצמה ביקשה, ותגובות הצדדים לכך.

49.
בעקבות כל הנ"ל, ניתנה על-ידי עו"ד פנחס לוי, מפקח בכיר על רישום המקרקעין, החלטה מפורטת, ביום יז כסלו התשס"ו (18.12.05) (להלן – "החלטת המפקח"), שבה הגיע למסקנה, כי לא היה מקום ולא הייתה הצדקה, לכתחילה, להגיש את הבקשה על-ידי הלנר, למתן צו מניעה זמני נגד בעלי הדין. לפיכך, בוטל צו המניעה הזמני, מיום 17.4.05, והלנר חויב לשלם לביהם הוצאות בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ, ללא קשר להליכים אחרים (עמודים 7-8 להחלטת המפקח).

50.
המפקח מציב את "מפת" המחלוקת כדלקמן:
הלנר –
מבקשת כי צו המניעה הארעי יישאר על כנו;
פריד – מסכים לצו המניעה, כדי שכל העניינים יתבררו והעבודות תתבצענה בתיאום ובשיתוף פעולה של כל בעלי הדירות;
טמיר – מבקשת לבצע מיד עבודות דחופות, שאינן סובלות דיחוי, ובהן אלה שהוחלט עליהם בפסק הדין של השופטת אביב; ואילו לגבי עבודות אחרות ניתן לעכבן זמן קצר;
ביהם – מתנגדת לצו כולו, וטוענת, כי היא זכאית לבצע את עבודות האיטום, על-פי פסק הדין של השופטת אביב, ולא יעלה על הדעת לעכב את ביצוע פסק הדין על-ידי הליך אחר בפני
המפקח, שיעצור ו/או יעכב ו/או יסכל את ביצוע העבודות.

51.
המפקח ראה בחומרה את העבודות שבוצעו על-ידי הלנר, בניגוד לצו המניעה, שהיא עצמה ביקשה (סעיף 1, עמוד 5 להחלטה).

52.
המפקח מדגיש, כי ביהם זכאית לבצע את התיקונים של הנזילה בשירותים ואיטום קיר חדר השינה, כפי שנקבע על-ידי בית המשפט השלום בפסק הדין של השופטת אביב. גם אם הלנר, טכנית, לא הייתה צד להליכים בפני
השופטת אביב, היא ידעה עליהם וגם קיבלה עותק מפסק הדין. לכן, מסקנת המפקח היא, כי "בנסיבות אלו, אין ספק כי הבקשה עצמה, והצו הארעי שניתן במעמד צד אחד, ביום 17.4.05, סיכלו למעשה את ביצוע פסק הדין (סעיף 2 סיפא, עמוד 6 של החלטת המפקח).

53.
המפקח מציין, כי לא היה מקום לצו מניעה כללי וגורף, נגד כל בעלי הדירות, אם לטענת הלנר, העילה לצו הייתה הודעת פריד להלנר על הכוונה להתחיל בביצוע עבודות ברכוש המשותף של הבית (סעיף 3, עמוד 6 להחלטת המפקח).

54.
בכל מקרה, הלנר, גרמה למצב, שבו עקב צו המניעה הארעי סובל כל אחד מבעלי הדין, שכן אין ביכולתו לתקן את דירתו או את המקורות הגורמים נזק לדירתו, וזאת פרט להלנר עצמה, שסבורה שצו המניעה לא חל עליה, שכן הודתה שעשתה תיקונים בגג הרעפים שמעל דירתה (סעיף 5, עמודים 6-7 להחלטת המפקח).

55.
המפקח מתייחס למצב הרצוי, לפיו הנציגות היא המנהלת את ענייני הבית המשותף, ובהיעדרה – יש למנות נציגות אחרת, וכי מי שמתקן ברכוש המשותף לוקח על עצמו סיכון מחושב בדבר הצורך בתיקונים וביצועם ברמה גבוהה ובהוצאות סבירות (עמוד 7 להחלטת המפקח).

56.
כאמור (ראה: פיסקה 48 לעיל), צו המניעה הזמני בוטל רק ביום 18.12.05, בהחלטתו הנ"ל של המפקח.
לכן, כפי שגם יוסבר להלן, התיקונים בנושא הרטיבות, שנקבעו בפסק דינה של השופטת אביב ביום 30.12.04, בהליך שהתחיל ביום 26.8.99, בוצעו רק בראשית שנת 2006, לאחר ביטולו של צו המניעה הזמני, על ידי המפקח.

ג.5 הליכי ביזיון בית משפט בפני
השופטת אביב בשנת 2006
57.
ביהם הגישו כנגד פריד בקשה נוספת לביזיון בית משפט, בעניין החניות, שנדחתה על ידי כב' השופטת מלכה אביב, ביום 28.11.06.

58.
בהחלטה זו מסבירה השופטת אביב, כי בבקשה הראשונה שהגישו ביהם לביזיון בית משפט (בש"א 2416/05; ראה על כך בפרק ג.3.2, פיסקאות 35-38), ההתייחסות הייתה לחניה הנמצאת בצד ימין לשער הכניסה לבית המשותף, ובה אכן החליטה להיענות לבקשת ביהם, והורתה לפריד שלא לחסום את החניה המשותפת. אולם, הבקשה השנייה, בשנת 2006, התייחסה לחניה אחרת, זאת הנמצאת משמאל לשער הכניסה לבניין, שהיא אינה חלק מפסק הדין ואינה חלק מן הרכוש המשותף, אלא רכוש העירייה. בסיום החלטתה קבעה: "כיוון שיש חניה אחת ברכוש המשותף, וכיוון שזו נמצאת מימין לשער הכניסה... התוצאה היא כי אין למבקשות כל מעמד לדרוש זכות כלשהי בחניה אשר משמאל לשער הכניסה".

ד. פסק הדין נשוא הערעור
ד.1 כללי
59.
בשנת 2006 הוגשו שלוש תביעות בקשר לבניין, אשר אוחדו, והדיון בהם התנהל בפני
כב' השופט אברהם רובין.

גם במסגרת הליכים אלה, התארכו הדברים, כאשר בית המשפט, בסיום פסק הדין, מיום כ אב תשע"ב (8.8.12), כותב בפיסקה 42 את הדברים הבאים:
"ההליך שלפניי הוא רק הליך אחד מבין הליכים רבים שניהלו ומנהלים ביניהם בעלי הדין שלפניי. גם ההליך שלפניי, כמו ההליך הקודם, התאפיין ברוב מלל ומסמכים אשר גזלו זמן שיפוטי ניכר. לא אמנה כרוכל את כמות הישיבות שהתקיימו, את כמות העדים שנשמעו וכד'. אומר רק זאת, 'ייעשה צדק וייחרב העולם' – כך אמר הקיסר פרדיננד הראשון וכך, לצערי, נהגו ונוהגים הצדדים שלפניי. עסקינן בבעלי דין נורמטיביים ביסודם, אשר איבדו בשלב מסוים את דרכם, והם אחוזים זה בזה במאבקים משפטיים, קטנוניים לעיתים, אשר נמשכים כבר שנים. לעיתים נדמו בעלי הדין שלפניי לאותו מיכאל קולהאס בספרו הקלאסי של פון קלייסט, אשר חתר למימוש הצדק, צדק שהגיע לו בדין ואותו הוא קיבל בסופו של דבר, אך זאת במחיר כבד של חורבנו האישי. ואולם, מדוע ארחיק לדברי קיסרים וסופרים, כאשר שנינו מפי חז''ל כי: 'לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה' (בבא מציעא ל, ב). ועל כך הוסיף כב' השופט חשין: 'כיצד כך, וכי היה עליהם לדון דיני גזלנות? אף אתה אמור: 'שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו (עשו) לפנים משורת הדין'. הכל עמדו על זכויותיהם, איש לא ויתר על זכותו, וכך חרבה ירושלים. זכות באה בזכות והמפץ היה בלתי נמנע'. (ראו: בג''צ 6403/96 תנועת נאמני הר הבית נ' ראש עיריית ירושלים פ''ד נ(4) 241 (1996)".

60.
לנוחיות הקורא, אחלק את סקירת פסק הדין נשוא הערעור, לאותן תביעות שהוגשו, וזאת על פי הסדר שבו נכתב פסק דינו של כב' השופט אברהם רובין.

ד.2 תביעת ביהם נגד פריד וטמיר בת"א 3891/06, לפיצוי של 120,000 ₪, בגין אי תיקון הרטיבות
ד.1.2 מבוא
61.
האחיות ביהם טענו כי הפיצוי שקיבלו מבית משפט השלום, במסגרת פסק דינה של השופטת אביב (ראה סעיף ג.4.1, פיסקאות 20-23 לעיל), בגין עוגמת נפש, אי נוחות והפסד דמי שכירות מהשכרת יחידה בדירה, בסך 20,000 ₪, משקף פיצוי של שנה אחת, שקדמה להגשת התביעה. מאחר והתיקונים בוצעו באיחור של שש שנים, זכאיות הן ל-120,000 ₪ (20,000 ₪ לכל אחת מששת השנים הללו).

62.
בשלב ראשון, קבע בית משפט קמא, כי היה על ביהם לתקן את כתב התביעה בשנת 1999, ולכלול בו את הנזקים שנגרמו לאחר הגשת התביעה. משלא עשו כן, הן אינן זכאיות לתבוע בגין נזקים שנגרמו בתקופה שעד ליום מתן פסק הדין בתביעה בפני
השופטת אביב (החלטת כב' השופט א' רובין, בבש"א 4345/06, בת"א 3891/06, מיום 20.7.08).

ד.2.2 בר"ע 600/08
63.
ביהם, פנו בעניין זה בבית המשפט המחוזי, בבקשת רשות ערעור, שהתקבלה על ידי כב' השופט – כתוארו אז – יצחק ענבר (בר"ע 600/08 רות ביהם נ' אברהם פריד
-פריצי; החלטה מיום כג שבט תשס"ט (17.2.09)).

64.
בית המשפט המחוזי מסביר כי מטרת הכלל של השתק עילה הוא כי "אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים, אשר עילתה זהה. לכלל בדבר השתק עילה שני טעמים עיקריים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל הדין בשל אותה עילה; ומניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה" (סעיף 9 להחלטה; וראה אסמכתאות המובאות שם).

65.
מאחר והרטיבות בדירת ביהם, שמקורה בליקוי בשטחים של פריד וטמיר, ובשל כך נגרם לביהם אי נוחות, מטרד ועוגמת נפש, "נזקים אלו נמשכו לטענתן גם בעת ניהולו של ההליך הראשון, ואף לאחר מתן פסק הדין שניתן בו. מדובר באירוע עוולתי מתמשך, הגורם נזק מתמשך. אירוע מסוג זה יוצר במהלך התרחשותו עילות תביעה חדשות בזו אחר זו. מכאן, שהתובע יכול להגיש תביעה נוספת בעילות החדשות, אשר כלל השתק העילה אינו חל בהן"
(סעיף 10 להחלטה; שם מובא גם ציטוט מספרה של פרופ' נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (אוניברסיטת תל אביב, תשנ"א-1961), סעיף 35, עמ' 74-75; להלן – "זלצמן, מעשה בית דין).

66.
השופט ענבר מוסיף ואומר כי "דברים אלו נכונים רק לגבי עילות ונזקים החדשים, שקמו לאחר הגשת התביעה. כלל השתק העילה ממשיך לחול על עילות ונזקים, שקמו בתקופה שקדמה להגשת התביעה, ואשר התובע היה חייב לכללם בתביעתו המקורית, מלכתחילה, או לבקש לתקן את תביעתו, כאשר מתגלה או מתגבש נזק, הנובע מאותה עילת תביעה" (שם).

67.
ברם, במצב שבפני
נו, קובע בית המשפט המחוזי, כי המעשים והמחדלים של פריד וטמיר, הצמיחו לביהם "עילות שונות, הנפרדות זו מזו. ההליך הראשון התייחס לנזקים שעילתם נצמחה עד ליום הגשת התביעה, ואילו ההליך השני מתייחסת לנזקים שעילתם נצמחה אחרי הגשת התביעה נשוא ההליך הראשון. על כן, המבקשות היו רשאיות להגיש את התביעה השנייה, בלי שתהיינה מנועות לעשות כן, מחמת השתק העילה. מן האמור לעיל נובע, כי המבקשות אף לא היו חייבות לבקש לתקן את כתב התביעה נשוא ההליך הראשון.
תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984
אינן מחייבות תובע לרכז את כל עילותיו נגד הנתבע בכתב תביעה אחד. מאחר שבמקרה דנן הולידה העוולה הנמשכת עילות חדשות לאחר הגשת התביעה הראשונה, לא הייתה חובה לבקש את תיקון התביעה הראשונה, ומותר היה להגיש תביעה חדשה נפרדת כפי שהוגשה... למותר לציין כי תיקון כתב התביעה רק היה מסרבל את ההליך, שהרי מאחר שהנזק נמשך מדי יום ביומו, לא היה סוף להליכי תיקון כתב התביעה.
תקנות 44 ו-45 לתקנות סדר הדין האזרחי
עוסקות בחובתו של תובע לכלול בתביעה את כל הסעדים העומדים לרשותו בגין עילת התביעה, אלא אם קיבל היתר מבית המשפט לפצל את סעדיו. אולם, כאשר מדובר בעילה חדשה, אשר באה לאוויר העולם לאחר הגשת התביעה הראשונה, אין מדובר בסעדים שונים בגין עילת תביעה אחת, ואין צורך בבקשת רשות לפיצול סעדים"
(סעיפים 11-13 להחלטה).

68.
מדוע, אם כן, לא הכריע בית המשפט המחוזי בדרך של קבלת תביעת ביהם? התשובה לכך מצויה בהמשך ההחלטה: "אשר לטענותיהם של משיבים 1-2 בדבר הקטנת הנזק, הרי מקום בירורן הנו בדיון בתביעת הפיצויים לגופה" (סעיף 14 להחלטה).

69.
התוצאה הייתה כי בית המשפט המחוזי קיבל את ערעורן של האחיות ביהם, וקבע "כי לא חל השתק עילה על תביעתן של המבקשות. על בית משפט קמא לדון, אפוא, בראש הראשון של התובענה בהליך השני (
ת"א 3891/06
) במלואו. משיבים 1-2, ביחד ולחוד, ישלמו למבקשות הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ש"ח ומע"מ. הפיקדון יוחזר למבקשות באמצעות בא כוחן"
(סעיף 15 להחלטה).

ד.3.2 הכרעת בית משפט השלום בתביעת ביהם בעניין פיצויי הרטיבות
70.
בית משפט השלום לא קיבל את טענות פריד וטמיר כי העיכוב בתיקון הרטיבות נבע מביהם. הוא פרט את ההליכים השונים, שהיו בפני
השופטת אביב, והגיע למסקנה כי האשם כולו נובע מהתנהגות פריד וטמיר (סעיפים 5-9 לפסק הדין, נשוא הערעור).

71.
טענת פריד, כי ביהם לא עשו את כל הנדרש להקטנת הנזק, נדחתה על ידי בית משפט קמא, בנימוק הבא: "בהליך הקודם אסרה כב' השופטת אביב, על יסוד טענות הנתבעים, שנתבררו בהמשך כטענות סרק, לתקן את המדרגות והפודסט, ולפיכך, ביהם לא יכלו לבצע שום תיקון, בטרם ניתן

פסק דין
סופי בהליך הקודם, שקיבל בסופו של דבר את עמדתן" (סעיף 10 לפסק הדין).
72.
ככל שמדובר בגובה הנזק, בית המשפט לא קיבל את עמדתה של ביהם כי בעניין זה קיים השתק פלוגתא, שכן להבנת השופט רובין, בהליך הקודם השופטת אביב לא הכריעה פוזיטיבית במחלוקת בין הצדדים, כי נושא שיעור הנזק לא היה שנוי במחלוקת, וכן בשל הנימוק כי קביעת השופטת אביב התייחסה לשנה שחלפה עד הגשת התביעה בשנת 1999, ולא דנה בשיעור הנזק שנגרם לביהם אחרי הגשת התביעה בהליך הקודם (סעיף 12 לפסק הדין).

73.
בית משפט השלום התייחס לגובה הנזק, לגופו, וזו הכרעתו (סעיף 11 סיפא לפסק הדין):
"ביהם תובעות, אם כן, פיצוי בגין עוגמת נפש ובגין העובדה שהן לא יכלו להשכיר את דירתן בשל הרטיבות. אשר לעוגמת הנפש, אין ספק כי מגורים בדירה הנגועה ברטיבות כרוכים בסבל ובעוגמת נפש המצדיקים פסיקת פיצוי. עם זאת, יש לזכור כי עוגמת הנפש מתרכזת בעיקר, בחודשי החורף. יש לציין כי לא הוצגו תמונות המלמדות על חומרת הרטיבות, כדי שבית המשפט יוכל להתרשם מהשפעתה על החיים בדירה. בשים לב לאמור, אני פוסק לביהם פיצוי בגין עוגמת הנפש בסכום של 8,000 ₪ לכל שנה נכון להיום, ובסך הכל 48,000 ₪ נכון להיום. לעומת זאת, לא אפסוק לביהם דבר בגין אובדן דמי שכירות, כיוון שראש נזק זה לא הוכח כלל. ביהם לא הוכיחו כי השכירו את הדירה מאז שבוצע התיקון בשנת 2005 ועד היום, דבר המעמיד בספק רב את הטענה שהן התכוונו להשכירה, והן גם לא הוכיחו מהם דמי השכירות הראויים שניתן היה לקבל עבור הדירה".

ד.3 תביעת ביהם נגד פריד, טמיר, הלנר והנציגות בת"א 5759/06, בעניין החצרות
74.
ביהם ביקשה כי בית המשפט יתן

פסק דין
הצהרתי, לפיו קיים "הסכם חלוקה החל על חצר הבית המשותף, כך שלכל דייר ישנה זכות שימוש יחודית בחלקי החצר שבבית המשותף הצמודים לדירתו, כפי שהחצר מחולקת בפועל, ואין לאף דייר זכות לעשות שינויים כלשהם בגדרות הקיימות, ללא הסכמה מפורשת של כל הדיירים"

(סעיף 11 סיפא לכתב התביעה המתוקן).

75.
ביהם טענו בבית משפט השלום, כי פסק דינה של השופטת אביב, יצר מעשה בית דין בסוגיית השימוש בחצרות.

76.
לעומת זאת, טען פריד, כי לא היה הסכם בדבר חלוקת השימוש בחצרות, וכי מה שנכתב בפסק הדין של השופטת אביב היה בגדר אימרת אגב.

77.
טמיר טענה כי חלוקת השימוש בחצרות צריכה להיעשות בהתאם לחלקיהם של בעלי הדירות ברכוש המשותף, ולחילופין, בלבד, בהתאם לחלוקה בפועל שהייתה קיימת במשך עשרות שנים.

78.
הלנר והנציגות של הבית המשותף הכחישו את קיומו של ההסכם בנוגע לחלוקת השימוש בחצרות, וטענו כי מאחר ולא היו צד להליך בפני
השופטת אביב, קביעותיה אינן מחייבות לא את הלנר ולא את הנציגות.

79.
בית משפט השלום מצטט את הקטעים הרלבנטיים בפסק הדין של השופטת אביב בעניינן החצרות (סעיף 17 לפסק הדין; וראה פיסקאות 26-28 לעיל).

80.
בהמשך, השופט אברהם רובין מצטט דברים שנאמרו מפי באי הכוח של ביהם, פריד וטמיר, בישיבת קדם משפט שהייתה בפני
ו, ביום 5.10.08, שבה הסכימו, מבלי לגרוע מטענותיהם הקנייניות, כי "בשלב זה כל בעל דירה ישתמש בגינה שנמצאת בשימושו מזה שנים, כפי שהיה עובר לפסק דינה של כב' השופטת מלכה אביב". לאחר שבית המשפט הסביר לצדדים כי בהנחה שגב' הלנר תסכים לכך, יש לדון רק בתביעת הפיצויים של ביהם בקשר לתיקון הרטיבויות ובתביעות טמיר כנגד פריד, השיבו הצדדים בחיוב. לאחר מכן, בישיבה הבאה, העלו הצדדים טענות, אך השופט רובין קבע, כממצא, כי הסכמת פריד עומדת בתוקפה. גם ללא הסכמתו, קיים מעשה בית דין נגדו, מכוח פסק הדין של השופטת אביב. בעניין זה לא חוסך השופט את שבט לשונו מבא כוחו הקודם של פריד, ואומר: "במצב דברים זה אין לי אלא לקבוע כי ניסיונותיו של פריד לתקוף את ההסכמה נעשו בחוסר תום לב, במטרה לסבך את ההליכים ולהאריכם שלא לצורך, ועל כן, יש לדחות ניסיונות אלו בשתי ידיים. כאמור, אילו פריד חשב באמת ובתמים כי ההסכמה לאו הסכמה היא, אזי היה עליו להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול או בקשה לחזור בו מהסכמתו, אך הוא לא עשה כן, והרושם שנוצר הוא שטענותיו בנושא ההסכמה נטענו מפעם לפעם, אך ורק לשם יצירת 'רשת בטחון', לקראת ערעור עתידי, למקרה שתוצאות ההתדיינות לא יישאו חן וחסד מלפניו" (סעיף 18 סיפא לפסק הדין).

81.
וכך מסתיים חלק זה של פסק הדין של בית משפט השלום: "התוצאה היא אם כן, שבהסכמת הצדדים, ולאור פסק הדין של כב' השופטת מלכה אביב, אני קובע כי בשלב זה, וכל עוד לא הוסדר הנושא הקנייני/רישומי של הבעלות בחצרות, כל בעל דירה ישתמש בחצר שמצויה בשימושו מזה שנים, כפי שהיה עובר לפסק דינה של כב' השופטת מלכה אביב, וכפי שנקבע בעמוד 19 לפסק הדין ובפרק המסכם שלו. יודגש, כי אין בהסכמת הצדדים כדי לגרוע מטענותיהם הקנייניות לגבי החצרות שבבניין, אם וכאשר יתעורר עניין זה בעתיד" (סעיף 19 לפסק הדין).

ד.4 תביעת ביהם נגד פריד, טמיר, הלנר והנציגות בת"א 5759/06, בעניין החניות
82.
בראש השני של התביעה הנ"ל בת"א 5759/06, עותרת ביהם כי העמודים והשרשרת המונעים מביהם להשתמש בחלק הרכוש המשותף כחניה, יוסרו.

83.
בית משפט קמא מנתח את פסק הדין של השופטת אביב, בעניין החניות (ראה פרק ג.5.1, פיסקאות 24-25 לעיל) ואת שתי הבקשות הנפרדות לביזיון בית המשפט (ראה פרק ג.3.2, פיסקאות 35-38 ופרק ג.5 פיסקאות 57-58), ומגיע למסקנה כי אין לקבל את תביעת ביהם.
84.
נימוקו הראשון של בית משפט השלום מבוסס על ההנחה כי תכנית המדידה של המודד ארליך מחייבת, וממנה עולה כי השטח שנותר לחניה בין הגדר הסמוכה לשער בצידו השמאלי לבין גבול החלקה הוא כ-1.25 מטר. שטח זה הוא מצומצם מאד, ואינו מאפשר חניה של רכב (פרט לרכב דו גלגלי). מאחר ובפועל מחנים פריד והלנר את רכבם במרחק של יותר מ-1.25 מטר מגדר הבניין, הם חונים מחוץ לרכוש המשותף. גם העמודים והשרשרת, שהתקינו פריד והלנר, מצויים מחוץ לרכוש המשותף, ואינם מפריעים לשימוש בו. בעניין זה מזכיר בית משפט כי מסקנותיו מתיישבות עם כתב הגנה שהגישו ביהם, לפני למעלה מ-20 שנה בתיק ת.ק. 3709/92. לכן, מסקנת בית משפט קמא היא זו: "בראשית הדרך לא העלו ביהם על דעתם לטעון דבר בנוגע לחניות שמשמאל לשער, ורק כאשר הגיש ארליך את מפת המדידה, אותה הוא התבקש להכין לצרכים אחרים בכלל, הן קפצו כמוצאות שלל רב על מסקנתו שחלק משטח החלקה מצוי מחוץ לגדר הבניין" (סעיף 26 סיפא לפסק הדין).

85.
נימוקו השני של בית משפט הוא כי מפת ארליך אינה מדויקת, לעניין הגבולות החיצוניים של המגרש. בעניין זה, מזכיר השופט מפות ומודדים מתקופות קודמות יותר, ומגיע עד לשנות ה-30 של המאה הקודמת. המודד ארליך עצמו העיד, שאינו יודע על יסוד מה קבע מודד קודם את גבולות החלקה. ארליך עצמו התבסס על מפת גוש שומה, שלדבריו של מר ארליך, בהקשר אחר, הסתמכות על מפת גוש שומה יכולה לגרום לטעויות בסדר גודל של חצי מטר (סעיף 27 לפסק הדין).

86.
התוצאה האופרטיבית בנושא החניות הינה זו: "בכל הנוגע לחניות שמימין לשער, חל פסק דינה של כב' השופטת אביב, ובכל הנוגע לחניות שמשמאל לשער – התביעה נדחית" (סעיף 27 סיפא לפסק הדין).

ד.5 תביעות טמיר נגד פריד, ביהם והלנר בת"א 6845/06, בעניין הנזקים לגדרות ולצמחיה
87.
טמיר טוענת כי חלוקת החצרות בין הדיירים התקיימה במשך שנים, כאשר הגבולות סומנו בגידור טבעי, משולב ברשתות.
לאור זאת, מבקשת טמיר, בראש הראשון של התביעה, כי פריד יסלק ידו מהחצר "שלה" וישלם פיצויים בסך 20,000 ₪ בגין תיקון נזקי הגינון והגדר, ו-30,000 ₪ בגין עוגמת נפש, שנגרמה לה עקב השחתת הצמחיה.

בראש השני של התביעה, דורשת טמיר כי בית המשפט יורה "בצו על חלוקת השימוש והצמדת חצרות הבית, המהוות את הרכוש המשותף. באופן יחסי לשטחי הדירות, או לחילופין לפי הסטאטוס קוו שהיה קיים בין בעלי המקרקעין במשך עשרות בשנים"

(סעיף 31(א) לכתב התביעה).

בראש השלישי של התביעה, מבקשת טמיר כי בית המשפט יורה על השתתפות בעלי הדירות בהוצאות ניהול הבית המשותף, לפי שיעור השימוש שלהם, בפועל, בשטח הבניין (סעיף 31(ג) לכתב התביעה).

88.
בית משפט השלום קבע, בפסק דינו, כי בעניין האחרון אינו דן, כי הוא בסמכות המפקח על המקרקעין.
גם בנושא השני לא ידון, כך הוא קבע, שכן נושא זה הוכרע על ידי השופטת אביב.
לכן, פסק הדין יעסוק רק בנושא הראשון, של הפיצויים בגין נזקי הגדר, הצמחיה ועוגמת הנפש (ראה סעיף 30 לפסק הדין).

89.
בעניין הגדרות, טען פריד כי אכן הקים את הגדר יחד עם בעלה המנוח של טמיר, והוא הרס אותה, מאחר והעירייה הגישה נגדו כתב אישום, בגין ביצוע עבודות ללא היתר. בכל מקרה, לטענתו של פריד טמיר גרה בקומה השנייה של הבניין, ולכן, לא מוצמדת לה שום גינה לדירתה.

90.
בית המשפט אינו מקבל את טענותיו אלה של פריד וקובע ממצא כי היו במקום גדרות, שהוקמו על ידי פריד וצמחיה בסמוך לגדרות, וכי מי שעקר את הגדר ואת הצמחיה היה פריד, על פי הודאתו.

91.
לעניין הנזק, קובע בית המשפט, כי עלות הגדר שיש לשלם לטמיר יהיה 5,000 ₪, בהתאם להצעת מחיר שלא נסתרה (סעיף 37 (הראשון) סיפא לפסק הדין).

92.
ככל שמדובר בצמחיה, בית המשפט אינו מקבל את הצעת המחיר של המשתלה בסך
15,000 ₪, שכן היא כוללת שיקום מלא של הגינה ודברים רבים מעבר לנזק, כלשון בית המשפט "היקף העבודות הרב שבעליל איננו קשור בהריסת הצמחיה שהייתה צמודה לגדר"

(סעיף 37 (השני) מציעתא לפסק הדין). בית המשפט קובע כי "לא ניתן אומנם אם כן לחלץ מהצעת המחיר של משתלת אלון את המחיר שנדרש לצורך שיקום הצמחים שעקר פריד. ואולם מאחר שפריד הודה במפורש כי עקר את הצמחים שהיו סמוכים לגדר, ועל מנת שלא לגרום עוול לטמיר, אני פוסק, על דרך האומדן, כי על פריד לפצות את טמיר בגין עקירת הצמחים בסכום מתון של 1,000 ₪ נכון להיום" (סעיף 37 (השני) סיפא לפסק הדין).
93.
ככל שמדובר בפיצוי בגין עוגמת נפש, תביעת טמיר היא ל-30,000 ₪. בית המשפט קובע כי מדובר בסכום מופרז, ובמיוחד כאשר הסיק מן העדויות כי טמיר הזניחה את הגינה במשך זמן רב. לפיכך, פסיקת השופט רובין לטמיר בגין עוגמת נפש היא 1,000 ₪, נוספים לסכום הנ"ל (סעיף 40 לפסק הדין).

94.
בסיום פסק הדין חוזר בית המשפט על הצעתו כי הצדדים ינסו להידבר ביניהם ומבקש כי באי כוחם יסייעו להם ("במקום להוסיף שמן למדורת ההיתדיינות" – סעיף 42 סיפא לפסק הדין), ולפיכך קבע כי לא יפסוק הוצאות לאיש מן הצדדים (סיום פסק הדין).

ה. הערעורים
ה.1 כללי
95.
כפי שנאמר לעיל (פיסקאות 4-5) מדובר בשני ערעורים ראשיים, כאשר בערעור השני יש ערעורים שכנגד.

96.
איפשרתי לצדדים להגיש עיקרי טיעון מפורטים ותיקי מוצגים.

97.
בנוסף לכך, הדיון בעל פה – שנערך ביום יג שבט תשע"ג (24.1.13) – נמשך בוקר שלם, וגם במסגרתו ניתנה לכל אחד מבאי כוח הצדדים (לעתים גם הצדדים תרמו את חלקם) להביא את מלוא טיעוניהם בפני
י.

98.
סדר הדיונים בערעורים יהיה כפי שטענו הצדדים בישיבה הנ"ל.

ה.2 קביעת בית המשפט בעניין חלוקת השימוש בחצר בין טמיר לבין פריד
ה.1.2 טיעוני הצדדים
99.
עו"ד אריאל רובין, המייצג את פריד בערכאה זו (בבית משפט קמא הוא יוצג על ידי עו"ד אחר), פתח את הודעת הערעור בכתב, שהגיש ביום 11.10.12, בכך שאין בכוונתו לערער על הפיצוי בגין הרטיבות, ואף לא על החלטת בית משפט קמא לעניין חלוקת השתתפות בהוצאות הבית, אלא רק על פסיקת בית משפט קמא בעניין החצרות, ואף בנקודה זו הוא מדגיש כי "פריד לא מערער על כך שיש והייתה חלוקה בין ביהם לבין שאר הדיירים (כפי שקבעה כב' השופטת אביב). פריד מערער רק על הטענה שיש או הייתה חלוקת חצרות בין כל שאר הדיירים, בינם לבין עצמם" (סעיף 1 (הראשון), עמ' 2 להודעת הערעור).

100.
טענותיו המשפטיות של עו"ד אריאל רובין, בשמו של פריד, מתייחסות, בתמצית, לנושאים אלה:
א.
הכרעות השופטת אביב היו רק ביחסים שבין ביהם (התובעת בפני
ה) לבין שאר הדיירים, כמכלול, אך לא בין הדיירים לבין עצמם.
ב.
ההסכמה הדיונית בפני
השופט רובין, אינה מחייבת.
ג.
אשר לקביעות העובדתיות של השופט רובין, מביא ב"כ פריד עדויות וראיות אחרות, מהן עולה כי בשנות החמישים של המאה העשרים "כל החצר הייתה נגישה רק לדירתו של פריד ולטמיר לא הייתה בה כל דריסת רגל" (סעיף 7(ו) להודעת הערעור בכתב). בעיקרי הטיעון, יש התייחסות מפורטת לעדויות שונות, כאשר נטען כי בית משפט קמא התעלם מעדים רלבנטיים (ראה סעיף 13 ואילך לעיקרי הטיעון וסעיף 11 ואילך להודעת הערעור).

101.
הסעד המבוקש בסוף הערעור הוא כי בית המשפט יקבע כי פסק דינה של השופטת אביב אינו יוצר מעשה בית דין או השתק פלוגתא בין פריד לבין טמיר, ולחילופין, דבריה חלים על הסכם משנות החמישים. בכל מקרה, העתירה היא שבית משפט זה יחזיר את התיק לבית משפט השלום, כדי שידון מחדש בשאלת חלוקת החצר בין טמיר לפריד, וידון בעדויות של אותם עדים שלא התייחס אליהם בפסק דינו, כמפורט בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון (הסיומת של הודעת הערעור).

102.
מנגד, טוענת עו"ד אסנת לוסינוב-מטלון, באת כוחה של טמיר, כי יש מעשה בית דין היוצר השתק; או, מכל מקום, ההצהרה בפרוטוקול משנת 2008, יוצרת את ההשתק. לעניין הראיות, הוצגו בפני
בית משפט ראיות למכביר, בדבר קיום החלוקה (עמ' 3, שורה 20 לפרוטוקול מיום 24.1.13).

103.
עו"ד יהונתן פודים (ב"כ ביהם) ועו"ד חייא גרינבוים (ב"כ הלנר) הודיעו כי אין להם עמדה לעניין חלוקת החצרות בין פריד לבין טמיר.

ה.3.2 דיון והכרעה
104.
הטענה הראשונה של עו"ד אריאל רובין כי פסק דינה של השופטת אביב לא יצר מעשה בית דין ביחסים שבין טמיר לבין פריד – מקובלת עלי.

105.
כפי שמסבירה פרופ' נינה זלצמן בספרה הנ"ל, השתק הפלוגתא מונע היתדיינות נוספת בין בעלי הדין, "בפלוגתא שכבר נידונה ביניהם בהתדיינות קודמת והוכרעה על ידי בית משפט מוסמך ב

פסק דין
סופי" (זלצמן, מעשה בית דין, סעיף 64, עמ' 137).

106.
אחד התנאים החשובים לקיום השתק הפלוגתא הוא כי "לבעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה 'היה יומו בבית המשפט' ביחס לאותה פלוגתא" (זלצמן, שם, סעיף 65, עמ' 141). וההסבר לכך הוא, כאמור בהערה 23, שם: "הבחינה היא מן הזווית של בעל הדין שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה, להבדיל מבעל הדין הטוען להשתק, שכן הרעיון העומד מאחורי הכלל הוא למנוע מבעל דין התדיינות נוספת בפלוגתא כלשהי, לאחר שכבר הייתה לו הזדמנות למצות את זכותו ביחס לאותה פלוגתא במסגרת הליך שיפוטי קודם".

107.
כפי שתיארתי לעיל, בפרק ג.1, את הדיונים בפני
השופטת אביב, המוקד היה תביעת ביהם, כאשר טמיר ופריד היו נתבעים. לא הייתה כל יריבות ישירה בין טמיר לפריד, והם היו ב"חזית אחת", כנגד ביהם. ההכרעה בעניין החצרות, כפי שהוסברה לעיל, בפרק ג.6.1, ניתנה לבקשת ביהם, והיא מחייבת ומזכה את ביהם, ביחסיה עם טמיר ופריד יחדיו. לכן, האחרונים הם אלה שנאסר עליהם לעשות שימוש בחלק החצר המוחזק על ידי התובעות, האחיות ביהם (ראה פיסקאות 27-28 לעיל).

108.
לפיכך, גם אם היה רוצה פריד להביא ראיות על היחסים בינו לבין טמיר בעניין חלוקת החצרות ביניהם, לא היה זכאי לעשות כן, שכן נושא זה אינו אחד מהנושאים השנויים במחלוקת, וכידוע, "מותר להזמין כל אדם ליתן עדות שהיא קבילה ושייכת לעניין" (סעיף 1(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). מכאן, שגם אם היה מבקש פריד להביא ראיות על דרך השימוש של החצרות והגינות בין טמיר לבין פריד, בית המשפט לא היה מתיר לו להביא עדים כאלה.

109.
יתירה מזו, כל הקורא את פסק דינה של השופטת אביב, מבין כי באותה עת, מה שעניין את טמיר ופריד הוא לנהל את המשפט כנגד ביהם, ולא ליצור יריבות פנימית ביניהם. גם בית המשפט עצמו, "הסתפק" בהכרעה בנושאים שעלו על ידי ביהם, ולבטח לא היה יוזם דיון והכרעה בנושאים חדשים של מחלוקות בין טמיר לבין פריד, ביחס לחצרות ולגינות.

לכן, צודק עו"ד אריאל רובין, ב"כ פריד, באומרו כי "לא ניתן להחיל את דוקטרינת 'מעשה בית דין' על קביעת חלוקה או קו הגבול בין חצר פריד וחצר טמיר" (סעיף 7(ג) להודעת הערעור של פריד).

110.
מכאן, שאם זה היה המצב המשפטי, היה מקום לקבל את ערעורו של פריד.

111.
דא עקא, כב' השופט אברהם רובין היה ער לנקודה זו, ולכן, כאשר בפני
ו התגלתה חזית חדשה בין טמיר לבין פריד, הוא זה שהציע כי הצדדים יסכימו שמה שקבעה השופטת אביב, יחול גם בין טמיר לבין פריד. הצדדים הסכימו לכך. מבחינה זו, ניתן לומר, כי המקור הנורמטיבי לכך שכל אחד מן השכנים זכאי להשתמש באותו חלק חצר וגינה שהשתמש בעבר, מבוסס עתה לא על פסק הדין של השופטת אביב אלא על הסכמה בפני
השופט רובין.

112.
מכאן, שיש לדחות את ערעורו של פריד בנקודה זו, לאור הסכמתו מיום 5.10.08, בפני
השופט רובין.

113.
משהגעתי לכך, אינני רואה צורך להאריך בנימוק החילופי של בית המשפט בדבר הראיות הפוזיטיביות שהיו בפני
ו, ואף לא ראיתי צורך לנתח כל אחת מהן, ומדוע התעלם השופט מראיה פלונית או אלמונית. די בהסכמה האמורה, כדי שערעורו של פריד יידחה.

במאמר מוסגר אציין כי, בכל מקרה, הייתי מקבל את קביעותיו של בית משפט קמא, במיוחד שפריד עצמו לא סימן את "קו הגבול" בין החצר "שלו" לבין החצר של טמיר, ולא פלא כי בית משפט קמא אימץ את העדויות של טמיר, ביהם ומר וייס (השוכר של פריד), והכל כמתואר בתמצית בסעיף 7 לעיקרי הטיעון של ב"כ טמיר (משיבה 1 בערעור הראשון).

114.
מעבר לצורך אוסיף, כי בדיון בפני
י הוברר כי ככל שמדובר בחצרות, פריד אינו מקופח כלל ועיקר. יש לו שני קטעי חצרות, משני צידי הדירה שלו, ושטחם גדול יחסית לשטח דירתו. הטענה כי עליו להגיע משטח אחד של הגינה לשטח השני דרך דירתו, ואין לו שטח גינה רצוף, אינה יכולה להכריע, במובן זה שכדי שיוכל לקבל את אותו רצף (מבלי שיש בסיס משפטי לדרישה זו), ראוי לשלול כליל את זכותה של טמיר לגינה כלשהי, מתחת לחלונה. יש שיאמרו כי דווקא לשתי גינות משני עברי הדירה יש מעלה, על פני גינה רצופה אחת.

115.
סוף דבר, ערעורו של פריד בעניין החצרות – נדחה.

116.
יש לחזור ולהדגיש כי מדובר בזכות שימוש בלבד, וכי בנושא הקנייני נשמרות לכל אחד מן הצדדים מלוא זכויותיו, כפי שנקבע הדבר הן בפסק דינה של השופטת אביב והן בפסק דינו של השופט רובין, נשוא ערעור זה.

ה.3 הפיצוי בגין הריסת הגדר והגינה
ה.1.3 טיעוני הצדדים
117.
עו"ד אריאל רובין, בשם פריד, טוען כי לא מגיע פיצוי כלל, שכן מדובר בגדר בלתי חוקית ועיריית ירושלים הגישה כתב אישום נגד פריד וטמיר, ופריד הרס את הגדר לאחר הגשת כתב האישום.

118.
עו"ד אסנת לוסינוב-מטלון, בשם טמיר, מפנה להחלטת היועץ המשפטי (עו"ד דני ליבמן, הממנה על התביעות בעיריית ירושלים, בעל הסמכות מטעם היועץ המשפטי לממשלה), שם נאמר: "לאחר שיקול נוסף, ובהתחשב במהות הפעולות נשוא האישום (גדרות) בשטח המשותף למספר דיירים, בעובדה שהנאשם נותר נאשם יחיד, ובקשיים ראייתיים, אני מודיע על חזרה מן האישום. ההודעה מתואמת מראש עם הנאשם" (עמ' 66 למוצגי טמיר).

119.
באת כוחה של טמיר מדגישה כי שתי הגדרות האחרות נשארו על כנן עד היום. אך על כך השיב עו"ד אריאל רובין, כי מדובר בגדרות אבן ישנות. עו"ד רובין הוסיף כי בהנחה שיש עילה לפיצוי, אין מחלוקת על גובה הפיצוי, והוא חולק רק על עצם הזכאות (עמ' 5 שורה 8 לפרוטוקול מיום 24.1.13).

ה.2.3 דיון והכרעה

120.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי שוב בפסק דינו של בית משפט קמא, נחה דעתי כי לא נפל פגם בפסק הדין.

121.
בית המשפט הדגיש פעם ופעמיים כי אין מחלוקת שפריד הרס את הגדר, והוא הודה בכך.

122.
בית משפט קמא הוסיף, כי להריסת הגדר קדמה התכתבות ענפה בין פריד לבין טמיר, שבמסגרתה לא טען פריד שבכוונתו להרוס את הגדר בשל כתב האישום שהוגש נגדו (סעיף 39 לפסק הדין). לא מצאתי מענה לכך בטיעוניו של פריד.

123.
בכל מקרה, כאשר אדם פוגע ברכוש הזולת, עליו לשאת בתוצאות, קרי: להחזיר את המצב לקדמותו מבחינה כלכלית, ובמקרה שלנו – לשלם את סך 5,000 ₪, שהיא עלות הקמת הגדר (בעניין גובה הפיצוי, לא הייתה מחלוקת; ראה: פיסקה 119 לעיל).
124.
סוף דבר, ערעור פריד בנקודה זו – נדחה.

ה.4 הפיצוי בגין הרטיבות
ה.1.4 טיעוני הצדדים
125.
כפי שציינתי לעיל, עו"ד אריאל רובין שייצג את מר פריד, לא הגיש ערעור על החלטת בית משפט השלום, שזיכה את ביהם בסך של 48,000 ₪ (8,000 ₪ לשש שנים) בגין נזקי הרטיבות.

126.
לעומת זאת, נושא זה עלה בפני
י במסגרת הערעור שהגישו ביהם (ע"א 48142-10-12), בו היא מבקשת כי הפיצוי יהיה 120,000 ₪, כפי שתבעה בבית משפט קמא. עיקר טענותיו של עו"ד יהונתן פודים, ב"כ ביהם, מתבססות על פסק דינה של השופטת אביב, אשר לדבריו מחייב גם בהליך בפני
השופט רובין.

127.
משהגענו לכך, הוגש ערעור שכנגד על ידי פריד, שביקש לבטל את החיוב בכלל, ככל שהדבר נוגע לפריד ולחילופין, להפחית את חלקו, על פי שיעור חלקו בבניין, שהוא 12.5% (אגב, כאשר מדובר בשטח החצרות, אין פריד דבק בפרופורציה זו).

128.
ב"כ טמיר הגישה אף היא ערעור שכנגד בעניין הרטיבות, ובה היא עותרת לבטל את הפיצוי בגין עוגמת הנפש, ולחילופין, להעמידו על 1,000 ₪ לשנה, שכן הפיצוי שנקבע
על ידי בית משפט קמא בסך של 8,000 ₪ לשנה, הוא פיצוי גבוה, שאינו מתיישב עם רמת הפיצויים במקרים דומים.

129.
עו"ד גרינבוים, המייצג את הלנר טוען, כי את מרשו, לכל היותר, יש לחייב בפיצוי בסך
8,000 ₪, כפי שקבע השופט רובין, ולא בסך 20,000 ₪ כפי שנקבע בפסק דינה של השופטת אביב, שכן הלנר לא הייתה צד להליך בפני
השופטת אביב, ולכן, מה שנפסק שם אינו מחייב לא אותה, ולא את עזבונה.

ה.2.4 דיון והכרעה
130.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, וקראתי פעם נוספת את פסק הדין של השופטת אביב, לא אוכל לקבל את עמדת בית משפט קמא, לפיה פסיקת 20,000 ₪ על ידי השופטת אביב, אינה מהווה מעשה בית דין, ואף אינה מהווה פלוגתא פסוקה, ביחס לגובה הנזק.

131.
בית משפט קמא סבר כי התנאי לקיומו של השתק פלוגתא הוא בכך שבית המשפט יכריע פוזיטיבית במחלוקת בין הצדדים, ואילו במקרה שבפני
נו, כך הבין בית משפט קמא, השופטת אביב, קבעה כי שיעור הנזק אינו שנוי במחלוקת, ולכן, מסקנת כב' השופט אברהם רובין, הייתה זו: "ומכאן שסוגיית שיעור הנזק לא הוכרעה באופן פוזיטיבי. זאת ועוד, קביעתה של כב' השופטת אביב התייחסה לשנה שחלפה עד הגשת התביעה בהליך הקודם, והיא לא הכריעה כלל בשאלה שניצבת לפניי – שאלת שיעור הנזק שנגרם לביהם אחרי הגשת התביעה בהליך הקודם" (סעיף 12 סיפא לפסק הדין; ההדגשה במקור).

132.
כבר הזכרתי לעיל את דברי עמיתי, השופט יצחק ענבר,
כי מטרת הכלל של השתק עילה הוא כפול: "מניעת הטרדה חוזרת של בעל הדין בשל אותה עילה; ומניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה" (סעיף 9 להחלטה; וראה אסמכתאות המובאות שם; הובא לעיל בפיסקה 64).

133.
מהדיון המפורט של פרופ' זלצמן, תחת הכותרת "פלוגתא שהועמדה לדיון – משמעותה של התדיינות" (זלצמן, מעשה בית דין, סעיף 77, עמ' 171 ואילך), עולה כי הרציו לעניין הפעלת הכלל הוא, האם היה לבעל הדין "יומו בבית המשפט", באותה פלוגתא, דבר המצדיק למנוע ממנו "יום" נוסף, שכן דבר זה "עשוי אך להכביד על תפקודה של המערכת השיפוטית או להטריד את בעל הדין יריבו"
(שם).

134.
עיון בפסק דינה של השופטת אביב מעלה, כי אכן אחת השאלות שעמדה בפני
ה הייתה שאלת הפיצוי, והיא קבעה כי הפיצוי המגיע לביהם הוא 20,000 ₪, כאשר העילה לכך פורטה בכתב התביעה המתוקן שהוגש לבית משפט (סעיף 19 לכתב התביעה של ביהם בת.א. 18212/99), במילים אלה: "התובעות יטענו כי הנתבעים חייבים לשלם לתובעות בסכום מינימאלי של 20,000 ₪ בגין עוגמת הנפשר, אי הנוחות והפגיה בזכויותיהם הקנייניות".
השופטת אביב, כאשר נזקקה לשאלת הפיצוי, העניקה לתובעות האחיות ביהם את מלוא מבוקשן (הקטע המלא של דברי השופטת אביב צוטט בפיסקה 21 לעיל).

135.
בנסיבות אלה, לא יכולה לעמוד קביעת בית משפט קמא, כי יש לשמוע ראיות או לקבוע ממצאים חדשים ביחס לגובה הפיצוי, שכן הצדדים כבולים לממצאים שנקבעו על ידי השופטת אביב, לפיהם הנזק
שנגרם לביהם עבור שנה, מפרוץ הרטיבות ועד הגשת התביעה, מחייב פיצוי של 20,000 ₪ (נכון ליום התביעה, 26.8.99).

136.
מסקנה זו מתחזקת מהחלטת עמיתי השופט ענבר, בבר"ע 600/08 (ראה: פרק ד.2.2, פיסקאות 63-69), ממנה עולה כי הימצאות הרטיבות עד התיקונים יוצר עילה נמשכת לזכות ביהם, והדבר היחידי שעל בית משפט השלום היה להכריע הוא, האם טענות פריד וטמיר בדבר הקטנת הנזק, מתקבלות, אם לאו.

137.
מאחר ולא הובאו ראיות לגבי הקטנת הנזק, לא הייתה הצדקה לבית משפט קמא לנתח את עוגמת הנפש או את העדר התמונות בדבר הרטיבות או את שאלת השכרת הדירה או חלק ממנה, אלא היה עליו להפעיל באופן מכני (ועל פי כללי מעשה בית דין ופלוגתא פסוקה – זה הצדק), את שיעור הפיצוי שקבעה השופטת אביב.

אעיר כי טענת בא כוחה של טמיר, כי הסכום הפיצוי הנדרש בגין עוגמת הנפש של הרטיבות הוא מופרז, והיא סבורה כי יש לחייב את מרשתה בסך 1,000 ₪ לשנה בלבד, אינו מתיישב עם תביעתה שלה לפיצוי של 30,000 ₪, רק בגלל עוגמת הנפש של עקירת הצמחיה של מרשתה. קשה לקבל כי נזק של רטיבות בבית משתווה בכלל לעקירת צמחים.

138
אין גם מקום לדון בשלב זה בשאלה מהו היחס באחוזים של שטחי המרצפות של בעלי הדירות, וכיצד יש לחלק ביניהם את האחרינות לתשלום 20,000 ₪ לשנה כפיצויים לשנה לביהם, שכן הנתבעים בעניין זה (פריד, טמיר, והלנר) לא העמידו במחלוקת, בינם לבין עצמם, את שאלת החלוקה האמורה.

139.
מכל מקום, אני מקבל את דברי עו"ד פודים, בתשובתו לטענות חבריו, כי יש לקבוע את התשלום באופן הבא (על בסיס של 20,000 ₪ לשנה):
א.
טמיר אחראית לחמש שנות עיכוב, ולכן היא חייבת בתשלום של 100,000 ₪;
ב.
פריד אחראי לשש שנות עיכוב, ולכן הוא חייב בתשלום של 120,000 ₪;
ג.
הלנר אחראי לשנת עיכוב אחת (בשל ההליכים בפני
המפקח). מאחר והוא אינו כבול בממצאים של השופטת אביב הוא חייב בתשלום של 8,000 ₪ בלבד. בעניין זה אני מקבל את טיעוניו של עו"ד גרינבוים (עמ' 8, שורות 16-17 לפרוטוקול מיום 24.1.13), ואני דוחה את עמדת עו"ד פודים בעניין זה (שם, בשורה 20).
140.
למותר לציין, כי ביהם זכאית ל-120,000 ₪, ולא יותר. לכן, החיובים האמורים בפיסקה 139 לעיל, הינם ביחד ולחוד, כלפי ביהם, כל אחד על פי חבותו, והיחס בין טמיר, פריד והלנר – לאחר שייפרע מלוא התשלום לביהם – יהיה על פי הפרופורציה של הסכומים הנקובים בפיסקה 139 לעיל.

ה.5 הסרת המכשולים לצורך החניה של ביהם
ה.1.5 טיעוני הצדדים
141.
עו"ד פודים, ב"כ ביהם, מבקש כי אהפוך את החלטת בית משפט קמא בעניין החניה, וכי אקבל את עמדת ביהם, לפיה הן זכאיות להשתמש בחניה, ואורה לפריד ולהלנר להסיר את העמודים והשרשרת, אף שהם נמצאים בשטח הציבורי של העירייה.

142.
עו"ד אריאל רובין תומך בפסק הדין, ומבקש כי לא ישונה.

143.
עו"ד גרינבוים
מאשר כי חתנה של מרשתו התקין את העמודים, ומאחר ואין הוכחה פוזטיבית כי הדבר נעשה שלא כדין, ביהם לא עמדו בנטל לשנות את הסטטוס קוו.
יתירה מזו, הלנר שגרים בבניין משנות החמישים של המאה עשרים, והם חונים במקום עשרות שנים.

144.
ב"כ טמיר הודיעה שאין לה מעמד לעניין החניה, שכן מרשתה חונה בחצר הצפונית.

ה.2.5 דיון והכרעה
145.
לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי פסק דינו של בית משפט קמא נכון ומבוסס.

146.
כאשר מבקש תובע לשנות סטטוס קוו הנמשך שנים רבות, עול הראיה המוטל עליו אינו קל. בעניין זה, יש משקל רב לדברי עו"ד גרינבוים, כי אנשים הגרים בבניין, החנו את רכבם במשך עשרות שנים בשטח הציבורי הסמוך לחלקה, ולצורך כך התקינו עמודים ושרשרת.
אינני דן בשאלה של המשפט הציבורי, האם הדבר נעשה כדין (מר פריד טוען כי יש לו בעניין זה הסכם עם העירייה, שקיבל תוקף של החלטת בית משפט, בהליך, כנראה פלילי, בינו לבין העירייה; מסמך זה לא הוצג בפני
י).
מבחינת המשפט האזרחי, כבר העירה השופטת אביב, וחזר על הדברים השופט רובין, כי כאשר מדובר במניעת גישה לשטח שבתוך החלקה, ניתן להורות שלא להציב מכשול בשטח הציבורי (כפי שנעשה ביחס לחניה מימין לכניסה). אולם, כאשר מדובר בחניה שכל כולה בשטח הציבורי, אין לתובעות (ביהם) עילת תביעה כנגד פריד והלנר, ולכן, בצדק, נדחתה תביעתן על ידי בית משפט קמא.

147.
לפיכך, ערעור ביהם בנקודה זו – נדחה.

ה.6 רישום הסכם השימוש לגבי החצרות
ה.1.6 טיעוני הצדדים
148.
עו"ד פודים מבקש כי ההסכמה לגבי השימוש בחצרות, כאשר כל אחד מן הצדדים יש לו תחום מוגדר באחת מן החצרות, הסכמה זו תירשם בלשכת רישום המקרקעין, ולחילופין, שבית המשפט יתן הצהרה על ההסכם כאמור, ואז יגיש עו"ד פודים, בשם ביהם, בקשה לרישום ההסכם ברשם המקרקעין (עמ' 10, שורות 25-30 לפרוטוקול).

149.
ב"כ הצדדים האחרים מתנגדים לרישום, כאשר עו"ד גרינבוים מציין שדירת הלנר היא הגדולה ביותר, ואילו שטח החצר המוקצה לה הוא הקטן ביותר (עמ' 11, שורה 2 לפרוטוקול הנ"ל). עו"ד גרינבוים הוסיף וטען, כי כל רישום מקפח את זכויות מרשו, כאשר מדובר בנכס בעל חשיבות כלכלית (עמ' 11, שורות 21-24).

150.
גם עו"ד אריאל רובין מתנגד לערעורן של ביהם, המיוצגות ע"י עו"ד פודים, וטוען כי הצו שניתן על ידי השופטת אביב בדבר איסור השימוש מעבר לשימוש שהיה בעבר, כל אחד בחצר "שלו", אינו צו מוחלט, שכן אסיפת הדיירים יכולה לקבל החלטה אחרת, וכאמור, בהקשרים אחרים, הלנר לא היה צד להליכים לפני השופטת אביב, ולכן, לא ניתן לבצע את הרישום האמור (עמ' 11, שורות 11-14 לפרוטוקול האמור).

151.
עו"ד לוסינוב-מטלון, באת כוחה של טמיר, הצטרפה לכל השכנים האחרים (למעט ביהם), ואף היא מתנגדת לביצוע הרישום.

ה.2.6 דיון והכרעה
152.
ספק רב בעיני, אף כי הצדדים לא טענו בעניין זה, אם בית משפט שלום מוסמך לדון בשאלה החורגת מעבר לשימוש וחזקה, הנושאים שבהם הכריעה השופטת אביב. כידוע, מבדיל חוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, בין סמכויות בית משפט השלום בנושא מקרקעין, ותוחם אותם ל"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם" (סעיף 51(א)(3) רישא לחוק הנ"ל). לעומת זאת, נושאים אחרים, אינם בסמכותו של בית משפט השלום, כנאמר בסיפא של אותו סעיף: "אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". נושאים אלה, הינם בסמכותו השיורית של בית המשפט המחוזי, כאמור בסעיף 40(1) לחוק בתי המשפט הנ"ל ("כל עניין אזרחי... שאיננו בסמכותו של בית משפט השלום").

153.
גם רישום בית משותף, שבו מוצמדות לכל אחת מן הדירות חלקים מן הרכוש המשותף, בדרך שבה חלק מחצר פלונית מוצמדת לדירה אחת וחלק אחר של החצר מוצמדת לדירה אחרת, הינם נושאים שבית משפט השלום לא דן בהם, אלא הם פרי רישום בית משותף, על פי חוק המקרקעין, וכל המחלוקות ביחס לרישום, מובאים לבית המשפט המחוזי בערעור על החלטת רשם המקרקעין (רישום בתים משותפים מוסדר בפרק ו של חוק המקרקעין, והערעור על החלטות הרשם מוסדר בפרק ט, בסעיף 122 לחוק הנ"ל).

154.
במצב דברים זה, אין לקבל את ערעורן של ביהם. בית משפט קמא פעל בגדר סמכותו, ולא ראיתי בסיס משפטי לטענות עו"ד פודים בדבר קיפוח, כלשהו, של מרשותיו.

155.
צודק עו"ד גרינבוים בכך שלרישום כלשהו, אף כאשר מדובר ברישום של זכויות שימוש בלשכת רישום המקרקעין, יש משמעות כלכלית לא קטנה, במיוחד כאשר מדובר בנכס כזה.

ה.7 הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד
ה.1.7 טיעוני הצדדים
156.
עו"ד יהונתן פודים טען כי היה מקום לזכות את מרשותיו, האחיות ביהם, בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בערכאה הראשונה, לאחר שזכו בחלק מתביעתן (סעיף 25 להודעת הערעור). לדבריו, מדובר בסכום של 15,000 ₪, ששילמה מרשתו למשרד עו"ד פודים, אך הוא משאיר את גובה הסכום המדוייק לשיקול דעת בית המשפט (עמ' 12, שורות 13-15 לפרוטוקול).

157.
תשובת עו"ד אריאל רובין היא כי חלק גדול מתביעותיהן של הלקוחות של עו"ד פודים נדחו בבית המשפט, הן לגבי החניה והן לגבי פסק הדין ההצהרתי, וגם לגבי התביעה הכספית, הן זכו ב-40% מהסכום שתבעו (8,000 ₪ לשנה, במקום 20,000 ₪ לשנה).

ה2.7 דיון והכרעה
158.
אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בשיקול דעת בית משפט קמא בעניין הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בכלל, ולבטח כאשר בית המשפט מסביר את המתח ואת ריבוי ההליכים שהיה בפני
ו, דבר שהצדיק את מסקנתו, כי לא יפסוק הוצאות לאיש מן הצדדים (סוף פסק הדין).

159.
לא ראיתי לנכון למנות כרוכל כל אחת מן העילות שתבעו ביהם, ומהו החלק היחסי של זכייתן. אך, גם לפי מבחן זה, שבו דוגל עו"ד אריאל רובין, לא היה מקום לזכות את ביהם בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד (לעומת זאת, לפי המבחן האמור, היה על מרשו של עו"ד רובין לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, שכן לא זכה ברוב תביעותיו, אם כי התקבלו חלק מטענות ההגנה שלו).

160.
לפיכך, ערעורן של ביהם בנושא שכ"ט עו"ד – נדחה אף הוא.

ו. הצעת פתרון כולל
161.
קשה להימלט מן התחושה כי דווקא הערפול של הרישום הטכני של הבית כבית משותף, העדר מפה מוסכמת של גבולות החלקה, ומחלוקות לגבי נושאים של הגבולות המדוייקים הקנייניים של החצרות, בין הצדדים לבין עצמם, וייתכן כי גם נושאים נוספים, אף כי הם לא הוזכרו (כגון: אחוזי בנייה עתידיים), כל אלה – בנוסף לאישיות הצדדים – מעלים את המתח, ומגבירים את המוטיבציה להיתדינויות נוספות.

162.
בנסיבות אלה, נראה לי כי מן הראוי שהצדדים יתעשתו, ויפנו לעו"ד מומחה בתחום המקרקעין, כדי שיבוצע רישום של הבית המשותף, כאשר קודם לכן יש לבצע (כך נראה) רישום ראשון של הנכס.

163.
במסגרת זו של הרישום, יהיה מקום לתת ביטוי לזכויות כניסה ומעבר של הצדדים בחצרות (ראה והשווה לעניין זה את מה שכתבתי בה"פ 4062/05 שירותי בריאות כללית נ' מ. ד. או. החזקות בע"מ (2007)).

164.
מאחר ומדובר בנתונים מורכבים, המחייבים מומחיות בתחום הנדל"ן והזכויות הקנייניות הנלוות אליו, סבור אני כי יש להסמיך בעניין זה מומחה שזה תחום עיסוקו (ראה והשווה את מה שפסקתי בהקשר למחלוקת אחרת, הקשורה לאחוזי הבנייה, בתחום רישום בית משותף, בת.א. 3348/01 מוניק טובול נ' טובה גרינברג (2005)).
165.
לעניות דעתי, כדאי להשקיע חודשים ואולי אף שנים בודדות של עבודה, בעלות של אלפי שקלים ואולי אף עשרות אלפי שקלים, כאשר התוצאה תהיה וודאות של המצב המשפטי, דבר שיתרום לרגיעה בבניין, ויאפשר לכל אחד מן הצדדים לדעת בדיוק היכן הוא נמצא, ואולי אף ייקל עליו למצוא קונה לדירתו, כאשר הזכויות בה, ובנלווה אליה – ברורות.

166.
בעניין זה, יש משקל רב לחוות דעת ולעצות של עורכי הדין של הצדדים. לכן, אני פונה אליהם, ומציע כי ישקלו עניין זה בכובד ראש וימליצו על כך ללקוחותיהם. אינני סבור ש

פסק דין
בערעור הוא מקום להמליץ
על אותו מומחה, עו"ד הבקי בנדל"ן או ברישום בתים משותפים. חזקה על ב"כ הצדדים כי ימצאו את האיש המתאים (בהעדר הסכמה ביניהם, רשאים ב"כ הצדדים לפנות אלי, על אף שכבר סיימתי את תפקידי בערעור זה, ואעשה את הנדרש, כדי לתרום למען פתרון מעשי של הנושא).

ז. סיום
167.
פרט לאמור להלן, בפיסקה הבאה, כל הערעורים והערעורים שכנגד – נדחים.

168.
אשר לפיצוי בגין הרטיבות, במקום הסכום של 48,000 ₪ שנפסקו על ידי בית משפט קמא בסעיף 13 לפסק הדין, יהיו זכאיות האחיות ביהם לתשלומים האמורים מאת הנתבעים, כמפורט להלן (על בסיס האמור בפיסקאות 139-140 לעיל):
א.
טמיר חייבת בתשלום של 100,000 ₪;
ב.
פריד חייב בתשלום של 120,000 ₪;
ג.
הלנר חייב בתשלום של 8,000 ₪.

-
ביהם זכאית לסך של 120,000 ₪ ולא יותר, ולכן החיובים האמורים בסעיפים קטנים א-ג לעיל, הינם ביחד ולחוד כלפי ביהם – כל אחד לא יותר מהסכום שהוא חוייב כאמור לעיל – והיחס בין טמיר, פריד והלנר (לאחר שיפרעו את מלוא התשלום לביהם), הוא על פי הפרופורציה של הסכומים הנקובים בסעיפים קטנים א-ג לעיל.

-
כל סכום הנקוב לעיל הינו על בסיס יום

26.08.99, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.08.99, ועד ליום התשלום בפועל.

169.
על פי הקו שננקט על ידי בית משפט קמא, ובהמשך לדחיית הערעור בעניין שכ"ט עו"ד, אני פוסק כי כל צד יישא בהוצאותיו.
אעיר, כי את הכסף הנחסך (וכסף נוסף שיש להוציא לשם כך) יקדישו הצדדים למימון עורך הדין שיבצע את הרישום, כאמור בפרק ו לעיל.
170.
המזכירות תחזיר לכל אחד מן הצדדים שהפקיד פיקדון או עירבון את הסכום שהפקיד, בדרך של משלוח השיק לידיו הנאמנות של עורך דינו.

171.
המזכירות תשלח העתק

פסק דין
זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, י"ח שבט תשע"ג, 29 ינואר 2013, בהעדר הצדדים.

משה דרורי
, שופט









עא בית משפט מחוזי 11956-10/12 אברהם פריד נ' תמרה טמיר ואח' (פורסם ב-ֽ 29/01/2013)