פסקי דין על אליהו מזרחי | פסקי דין על מנורה חברה לביטוח | פסקי דין על עבד אל-רחמן יצחק | פסקי דין על רם שן שרותים והשקעות | פסקי דין על אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכ |

1021/98 א     05/01/2000




א 1021/98 אליהו מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , עבד אל-רחמן יצחק , רם שן שרותים והשקעות בע"מ , אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכ





אליהו מזרחי

בעניין:
התובע
י' כהנוב
ואח'
ע"י ב"כ עוה"ד
נגד
1. מנורה חברה לביטוח בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד א' מלצר
ואח'

2. עבד אל-רחמן יצחק
3. רם שן שרותים והשקעות בע"מ

ע"י ב"כ עוה"ד ע' בריק ואח'

4. אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכ
ב בע"מ

הנתבעים
א' מלצר ואח'
ע"י ב"כ עוה"ד

פסק דין
1. לפני תביעת פיצויים בגין נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונת דרכים, התשל"ה1975- (להלן - החוק), ולחילופין, תביעה נזיקית בשל נזקי גוף.

2. העובדות שאינן במחלוקת:
(א) ביום 28.8.96 עסקו התובע והנתבע 2 (להלן - הנהג) בהעמסתם של לוחות גרניט שמשקלם כ350- ק"ג כל אחד, במחסן השייך לנתבעת 3 באזור התעשייה בעטרות.
(ב) הלוחות נשענו בערימה על מתקן משולש ממתכת, בזווית של כ- °80.
(ג) ההעמסה התבצעה באמצעות מנוף המורכב על משאית, ומופעל בכוח המנוע שלה, ובאמצעות מלקחיים פסיביים ("פינצטה"), אשר נתלים על המנוף.
(ד) התובע והנהג העמיסו לוחות בודדים או זוגות של לוחות, עד שלפתע, מסיבה השנויה במחלוקת, נפלו שני לוחות על התובע, וגרמו לו שברים ברגליו, שבגינם אושפז בבית החולים הדסה הר-הצופים.
(ה) התאונה הוכרה ע"י המוסד לביטוח לאומי כתאונה בעבודה, ולתובע נקבעו נכויות זמניות, ומאוחר יותר גם נכות קבועה.
3. עמדות הצדדים:
(א) טוען התובע כי התאונה שאירעה היא תאונת דרכים, כהגדרתה בסעיף 1 לחוק, וכי הנתבעות 1 ו4- (להלן - המבטחות) חייבות לפצותו. לחילופין טוען התובע כי התאונה נגרמה עקב רשלנותו של הנהג, ועל כן חייב הוא, וחייבת הנתבעת 3 באחריות שילוחית כמעסיקתו של הנהג, לפצות את התובע על נזקיו.
(ב) טוענים הנהג והמבטחות כי התאונה איננה בגדר תאונת דרכים, כיוון שהלוחות נפלו על התובע ללא כל מגע עם המלקחיים. מאותה סיבה טוען הנהג שהתאונה לא נגרמה עקב כל רשלנות מצדו, והוא דווקא טרח להתריע בפני
התובע, שהעסיק אותו באותה עת, על הסכנה הצפויה.
(ג) הנתבעת 3 מצטרפת לעמדת התובע, ומבקשת לקבוע כי מדובר בתאונת דרכים, ולהטיל את נטל הפיצוי על המבטחות.

4. המצב המשפטי:
(א) כאמור מבקש התובע להכניס את התאונה בגדרו של החוק, ובכך לחייב את המבטחות בפיצויים. כדי להגיע לתוצאה זו, הוא נדרש להוכיח שהתאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק.
(ב) החוק מציג מספר חלופות להגדרת תאונת דרכים. החלופה העיקרית מדברת על "מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה". הגדרת "שימוש ברכב מנועי" מוציאה מגדרה במפורש "טעינתו של מטען או פריקתו, כשהרכב עומד". אי לכך, לא יכול התובע להיכנס בשום אופן בדרך העיקרית.
(ג) ההגדרה מוסיפה עוד מספר חלופות על דרך של חזקות חלוטות, אשר בהתקיים אחת מהן, ובלבד שלא נתקיימה במקביל חזקה חלוטה ממעטת, יוגדר המאורע כתאונת דרכים, אף אם לא עמד בתנאי החלופה העיקרית.
(ד) החלופה הרלוונטית לענייננו, ואשר בגדרה מבקש התובע לבוא, קובעת כי יראו כתאונת דרכים גם "מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". לא נטען, וגם אין מקום לטענה כאילו שינתה המשאית את ייעודה המקורי, הובלת מטענים, בשעת הפעלת המנוף. אין גם מחלוקת, כאמור, על כך שהמנוף מופעל תוך ניצול הכוח המכני של המשאית. השאלה היא, אם כן, האם נגרמה התאונה עקב פעולת המנוף.
(ה) במידה שהתשובה לשאלה זו תהיה חיובית, הרי שדין תביעתו של התובע להתקבל, והמבטחות תידרשנה לשאת בנטל הפיצויים על פי הפוליסה. נטל השכנוע בדבר אמיתות גרסתו, ביחס להשתלשלות האירועים שהובילה לתאונה, מוטל על כתפי התובע.

5. טענות משפטיות:
(א) טרם הדיון במחלוקת העובדתית אתייחס בקצרה לשתי טענות משפטיות שהעלה התובע, האחת בכתב התביעה והאחרת בסיכומיו.
(ב) טוען התובע בסעיף 14 לכתב התביעה המתוקן כי בנסיבות המקרה חל הכלל של "דבר המעיד על עצמו", המעביר את נטל הבאת הראיות אל כתפי הנתבעים. בטענה זו אין ממש. אין כל חולק על כך שהלוחות אכן נפלו על התובע, ועל כך שנגרם לו נזק גוף. המחלוקת נסבה על שאלת הקשר הסיבתי בין פעולת המנוף לאותה נפילה, קשר סיבתי שהוא יסוד מיסודותיה העובדתיים של החלופה להגדרת תאונת דרכים על פיה טוען התובע, ואשר עליו מוטל הנטל להוכיחו.
(ג) טוען התובע בסיכומיו כי לחילופין, גם אם לא תתקבל גרסתו בדבר מגע ישיר בין המנוף ללוחות, אשר הביא לתאונה, הרי שהתאונה אירעה בתוך וכחלק מתהליך ההעמסה, שהוא חלק מייעודו המקורי של הרכב. ראשית, הטענה לא נטענה בכתב התביעה המקורי, ורק מסיבה זו דינה להידחות. למעלה מן הדרוש אתייחס גם אליה. החלופה העיקרית להגדרה הוציאה, כאמור, במפורש תהליך של פריקה והעמסה מגדר פעולות המהוות "שימוש ברכב מנועי". החלופה הרלוונטית דורשת בדיבור "עקב ניצול..." הוכחת קשר סיבתי בין הפעולה המנצלת את כוחו המכני של הרכב, לעניינו הפעלת המנוף, ובין התאונה. על פי גרסת התובע, הייתה בכל העמסת לוח או זוג לוחות פעולה אחת של הפרדת הלוחות ע"י שניהם (כאשר אין כל מגע עם המנוף), ופעולה אחרת של הנפה, בה מפעיל הנהג את בקרת המנוף, ואילו התובע מחבר את המלקחיים ומכוון את הנהג. הפרדתה של כל העמסה מקודמתה קוטעת, אם כן, את הקשר הסיבתי עליו מבקש להצביע התובע בטענתו החלופית. אין כל רבותא בעובדה שמנוע המשאית המשיך לפעול כל אותה שעה. דינה של טענה חלופית זו, אם כן, להידחות.
6. המחלוקת העובדתית:
(א) בפני
הוצגו שתי גרסאות באשר לאופן ההעמסה בו נקטו התובע והנהג, ובאשר לשניות שקדמו לנפילת הלוחות. שתי הגרסאות גובו בשחזורים מוסרטים, ובחוות דעת מומחים.

(ב) גרסת התובע באשר לאופן העמסה:
(1) התובע והנהג עומדים משני צדי ערימת הלוחות, מפרידים מתוכה לוח או זוג לוחות בתנועת דפדוף, ותוחבים ברווח, משני הצדדים, כפיסי עץ, ומשעינים את הלוחות בחזרה אל הערימה. מטרת ההפרדה לאפשר החדרת המלקחיים ותפיסת הלוחות, ללא צורך בהמשך אחיזתם.
(2) הנהג חוזר לבקרת המנוף, מכוון את המלקחיים התלויים עליו אל מעל לערימה, ועד לחביקה של הלוחות שהופרדו, כל זאת בעזרת הכוונה קולית של התובע וללא קשר עין ביניהם. בשלב זה משחרר התובע סגר במלקחיים אשר מאפשר את פעולתם, ונסוג לאחור.
(3) הנהג, לאחר פקודה מהתובע, מרים את המלקחיים באמצעות המנוף. כתוצאה מן ההרמה לופתים המלקחיים את הלוחות, ומניפים אותם כלפי מעלה, ואל המשאית.
גרסתו זו של התובע תוארה כאופן הפעולה הנכון על ידי שני מומחים מטעם התביעה.

(ג) גרסת הנהג לאופן ההעמסה:
(1) הלוחות מופרדים מן הערימה, והתובע אוחז בהם באמצעיתם כשהם עומדים בנקודת שיווי משקל.
(2) התובע מכוון את הנהג בתנועות יד אחת, כשידו האחרת ממשיכה לאחוז בלוחות. קשר העין נשמר ביניהם, בעוד שאין קשר שמיעה, עקב פעולת מנוע המשאית בסל"ד גבוה. כאשר המלקחיים חובקות את הלוחות, משחרר התובע ביד אחת את הסגר.
(3) הנהג, לאחר חיווי מהתובע, מרים את המלקחיים ומניף את הלוחות.

(ד) גרסת התובע לתאונה:
(1) הופרדו שני לוחות מן הערימה. שלבים 1 ו2- בוצעו, והמלקחיים חבקו את הלוחות, אך טרם ננעלו עליהם.
(2) התובע נסוג לאחור (עד שנסיגתו הוגבלה ע"י קיר) ופקד על הנהג להרים את הלוחות.
(3) הנהג ביצע בטעות פעולת הורדה במקום העלאה של המנוף. כתוצאה מכך דחפו המלקחיים את הלוחות, ואלה נפלו אל עבר התובע שבריחתו נמנעה בשל מיקום הקיר, והתרסקו על רגליו.

(ה) גרסת הנהג לתאונה:
(1) התובע אחז באמצעיתם שני לוחות שהופרדו מן הערימה ופקד על הנהג להפעיל את המנוף.
(2) לפני שהמלקחיים הספיקו לחבוק את הלוחות, איבד התובע שיווי משקל, והלוחות נפלו עליו.

7. לגופו של עניין:
(א) אם תתקבל גרסת התובע, הרי שהלוחות הופלו עקב דחיפה של המלקחיים, וכך יוכח קשר סיבתי בין ניצול הכוח המכני של המשאית לתאונה, אשר יכניס את התאונה בגדר תאונת דרכים. אם, לעומת זאת, תתקבל גרסת הנהג, הרי שהלוחות נפלו ללא מגע עם המלקחיים, הקשר הסיבתי יישלל, והתאונה תישאר תאונה בעבודה בלבד.
(ב) עדותו של הנהג הייתה בעייתית. הוא סתר את עצמו בנקודות שונות, והפגין חוסר יכולת אומדן של מידות, מרחק ומשקל. כמו כן יש לקחת בחשבון את היותו בעל דין, וחששו מפני חיובו בגין רשלנות. עם זאת, נטל הבאת הראיות מוטל, כאמור, על שכמו של התובע ולא על הנתבעים.
(ג) גרסתו של התובע, חרף תמיכתם של המומחים מטעמו, איננה מתקבלת על דעתי. לדבריו בשעה שהוריד את המלקחיים וחבק בהם את הלוחות, היו הלוחות שעוּנים ממנו והלאה, על הכפיסים ועל הלוחות האחרים שנותרו על המתקן. לא השתכנעתי בשום אופן, כיצד יכולים המלקחיים, שמשקלם כ25- ק"ג (ע"פ עדותו של העד מטעם התובע, אבי בק, בעמ' 59 לפרוטוקול), התלויים על כבל, בתנועה כלפי מטה, ע"פ גרסת התובע, ואפילו בתנועה צִדית, לדחוף זוג לוחות גרניט במשקל כולל של כ700- ק"ג, אשר אינם נמצאים בנקודת שיווי משקל, אלא נשענים לצד אחד כך שמרכז הכובד שלהם נמצא בצד המרוחק מן התובע, מצד זה לצד ההפוך, ובכך להפילם. גרסה זו מנוגדת להיגיון הבריא ולשכל הישר.
(ד) התובע לא הצליח להוכיח את סבירות גרסתו, לא כל שכן את התקיימותה במציאות. מידת אמינות גרסתו של הנהג אינה מעלה ואינה מורידה לעניין זה.

8. סוף דבר:
(א) התובע לא הוכיח שמדובר בתאונת דרכים, ולכן אני דוחה את תביעתו כנגד המבטחות.
(ב) כיוון שכך, לא הוכיח התובע גם את מעורבותו של הנהג בהליך הגרימה של התאונה, ולכן אני דוחה גם את התביעה כנגדו.
(ג) באשר לנתבעת 3, אין לי צורך להיכנס לשאלת התקיימות אחריות שילוחית כלפי הנהג, לאור דחיית התביעה כנגדו. התובע גם לא הוכיח טענה כלשהי ביחס לתנאי אחזקה לקויים, אשר היו עשויים לחייב את הנתבעת 3 באחריות ישירה, ונראה שבמהלך המשפט זנח התובע כליל חזית זו. אי לכך אני דוחה את התביעה גם כלפי הנתבעת 3.
(ד) התובע ישא בהוצאות משפט ובשכ"ט עורך דין של כל אחד מהנתבעים 1, 3, 4 בסך 7,500 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, וכן ישא בשכר בטלתו של הנתבע 2 בסך 500 ש"ח.
ניתן היום כ"ז בטבת תש"ס, 5 בינואר 2000 בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתק לב"כ הצדדים.
יפה הכט
, שופטת

ענת / d00102198a.1
1
תא 001021/98
בית המשפט המחוזי בירושלים

כב' השופטת יפה הכט

בפני










א בית משפט מחוזי 1021/98 אליהו מזרחי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ , עבד אל-רחמן יצחק , רם שן שרותים והשקעות בע"מ , אבנר איגוד לביטוח נפגעי רכ (פורסם ב-ֽ 05/01/2000)