פסקי דין על איציק כהן ואח' | פסקי דין על ענת רחימוב ואח'

1188/13 רעא     18/02/2013




רעא 1188/13 איציק כהן ואח' נ' ענת רחימוב ואח'




החלטה בתיק רע"א 1188/13
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון


רע"א 1188/13



לפני:

כבוד השופט ע' פוגלמן


המבקשים:
איציק כהן ואח'



נ


ג


ד



המשיבים:
ענת רחימוב ואח'


בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת י' שבח) בע"א
12986-10-12 מיום 31.01.2013


בשם המבקשים:
עו"ד משה לין


החלטה



בקשת רשות לערער על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת
י' שבח
) שדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט
י' קורן
) המורה על פינוי נכס המצוי בכפר שלם שבתל אביב.

1.
המשיבה 1 (להלן:

המשיבה
) ובעלה המנוח התגוררו בנכס נושא המחלוקת שבין הצדדים עד לאמצע שנות ה-90 של המאה הקודמת. בשנת 1994 נכרת הסכם פינוי בעניין הנכס בין רשות הפיתוח וחברת חלמיש מצד אחד, לבין המשיבה ובעלה מן הצד השני (להלן:
הסכם הפינוי
). בהסכם הפינוי צוין כי המשיבה ובעלה מחזיקים בנכס, וכי הם מוכנים לפנותו ולמסור את החזקה בו לחלמיש תמורת כ-100 אלף דולר. בשנת 1998 התגרשו בני הזוג, ובמועד זה כבר התגורר בעלה המנוח של המשיבה בנכס לבדו. הסכם הגירושין בין בני הזוג קבע כי הנכס שבבעלותם יימסר לחלמיש נגד התמורה לה זכאים השניים. בשנת 2009 נפטר הבעל. בחלוף מספר חודשים ממועד פטירת הבעל ביקרה המשיבה בנכס, וגילתה כי הוא חולק למספר יחידות דיור בהן מתגוררים דיירים. בעקבות זאת הגישה המשיבה תלונה למשטרה בגין פלישה לדירתה. או אז התברר כי המבקש 1 (להלן:
המבקש
) טוען כי רכש את הנכס. על כן הופנתה המשיבה על-ידי המשטרה להגיש תביעה בבית המשפט.

2.
בשנת 2010 הגישה המשיבה תביעה לסילוק יד לבית משפט השלום בתל אביב-יפו. בתביעה נטען כי הזכויות בנכס היו שייכות לה ולבעלה לשעבר בחלקים שווים, וכי לאחר פטירתו של הבעל – עברו זכויותיו לשני בניו. לפיכך, נטען כי מצב הדברים כיום הוא כי מחצית הנכס שייכת למשיבה, ומחציתו האחרת לשני הבנים. לעמדת המשיבה, אף שנאלצה לעזוב את הנכס בשל התנהגות בעלה, זכויותיה בו הוכרו על-ידי חלמיש ונשמרו לה. המבקש, לדברי המשיבה, השתלט על הנכס שלא כדין, חילק אותו למספר יחידות דיור והחל להשכירו לדיירים (הם המבקשים 4-2) המסיגים גבול במקרקעין – ועל כן יש להורות על פינויים מן הנכס. המבקשים טענו מנגד כי המשיבה ובניה אינם בעלי הנכס ואין להם זכות חזקה בו, שכן הבעלות בנכס – כבנכסים דומים בכפר שלם – מסורה לעיריית תל אביב-יפו, ואילו הזכויות המוקנות לאנשים פרטיים בנכס הן זכויות חזקה בלבד. על זכויות אלה, כך נטען, ויתרו המשיבים שעה שהותירו את הבעל להתגורר בנכס לבדו. המבקש מוסיף וטוען כי קנה מן הבעל את הזכויות בנכס תמורת 400 אלף ש"ח מבלי שידע בעת הרכישה על פגם בשלמות הזכויות בנכס, ולאחר מכן אף השקיע בשיפוץ הנכס 500 אלף ש"ח נוספים. כן נטען כי התחייבויות חלמיש כלפי המשיבה הן התחייבות כספיות שאינן מעידות על זכויות קניינית בנכס, והדברים אף נכונים ביחס להסכם הגירושין.

3.
ביום 28.6.2012 קיבל בית המשפט (כב' השופט

י' קורן
) את התביעה. נקבע כי המשיבים הוכיחו את זכותם להחזיק במקרקעין, וכי המבקש לא הוכיח כי נתקיימה עסקה בינו לבין הבעל כנטען, או כי הוא מחזיק במקרקעין מכוח זכות חוקית כלשהי. לפיכך הורה בית המשפט למבקשים לפנות את הנכס ולמסור את החזקה בו למשיבים לאלתר. על

פסק דין
זה הגישו המבקשים ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו. בד בבד הוגשה לבית משפט השלום בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין. ביום 30.12.2012 קבע בית המשפט כי מאזן הנוחות אינו נוטה לטובת המבקשים, שכן הנכס שבמחלוקת אינו משמש להם לצורך מגורים כי אם לצרכי השכרה קצרת מועד לצדדים שלישיים; וכי אם יתקבל הערעור, לא תהא מניעה להשבת החזקה בנכס לידי המבקשים, שיוכלו לתבוע את ההפסד הכספי שייגרם להם מן המשיבים. לאחר דחיית בקשה זו, הגישו המבקשים בקשה דומה לבית המשפט המחוזי. ביום 8.1.2013 דחה בית המשפט (כב' השופטת
י' שבח
) גם בקשה זו, תוך שנקבע כי הגם שבערעורים העוסקים בפינוי מקרקעין הנטייה היא להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע, בענייננו מדובר בנכס שאינו משמש למגורים אלא נכס שחולק לכמה דירות ומושכר לצדדים שלישיים. עוד נקבע כי המבקש "לא הביא בבית המשפט קמא ולו בדל של ראיה להוכיח את טענתו לפיה רכש את הזכויות בנכס מהמנוח, כך שככל הנראה עסקינן בערעור הנסב על טענות עובדתיות, ומכאן סיכויו הנמוכים". כן ציין בית המשפט כי המצב אינו בלתי הפיך. על החלטה זו הגישו המבקשים בקשה לעיון נוסף. בגדרי בקשה זו הציע המבקש כי ימסור למשיבה את הדירה שאותה תבעה בבית המשפט קמא או דמי שכירות בגינה החל ממועד מתן פסק הדין ועד למתן הכרעה בערעור; כי לא יאוחר מ-14 ימים ממועד מתן ההחלטה על עיכוב הביצוע, ישלם למשיבה דמי שכירות עבור החודשים שחלפו מאז מתן פסק הדין ועד ליום 28.1.2013; וכי הסכומים האמורים יופקדו בקופת בית המשפט, או בחשבון הבנק של המשיבה (להלן:
הצעת המבקש
). ביום 31.1.2013 נדחתה אף הבקשה לעיון חוזר. בית המשפט מצא כי בהיעדר שינוי נסיבות, אין מקום לעיון מחדש. כן ציין בית המשפט כי הנימוקים בבקשה הם "בעלי גוון ערעורי", אך כי עם זאת, "רשאי המבקש לבוא בדברים עם הצד שכנגד, ולהציע לו את הצעת הפשרה המובאת בבקשה, בתוספת ערבויות".
4.
מכאן הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, מאן הנוחות נוטה לטובתם, וסיכויי ערעורם טובים. אשר למאזן הנוחות נטען כי כיום כולל הנכס ארבע דירות, שכן לאחר שנרכש הנכס המקורי נבנו בסמוך לו שלוש דירות נוספות בשטח כולל של 160 מ"ר. לדברי המבקש, בפסק דינו של בית משפט קמא ניתן בטעות צו פינוי המתייחס לנכס כולו על הדיירים המתגוררים בו, ומשכך, אם יתקבל ערעורו, המשיבה – הנעדרת יכולת כלכלית – לא תוכל לפצותו בגין אובדן ההכנסה מהשכרת הנכס ובגין השקעתו בשיפוצו. לעומת זאת, כך נטען, עיכוב ביצועו של פסק הדין לא יגרום נזק משמעותי למשיבים המתגוררים בדירה מושכרת אחרת למעלה מ-17 שנה, במיוחד בשים לב להצעת המבקש, שלעמדתו מבטיחה למשיבים שיפוי בגין כל נזק שעלול להיגרם להם. המבקשים טוענים עוד כי ישנו סיכוי סביר שיזכו בערעורם על פסק הדין לפינוי הנכס, או, למצער, כי יזכו באופן חלקי בערעור, כך שצו הפינוי יוגבל לדירה המקורית ששטחה 53 מ"ר – ולא יוחל על שלוש הדירות הנוספות שנבנו על-ידי המבקש.

5.
לאחר שעיינתי בבקשה ובצרופותיה, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. בשאלת אמת המידה למתן רשות ערעור על החלטה בבקשה לעיכוב ביצוע לפי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן:

התקנות
) הובעו דעות שונות בפסיקתו של בית משפט זה (לעמדה שלפיה חלה אמת מידה מחמירה, ראו רע"א 1914/05
חאבני נ' אטבליסמנט ניהול

חברה זרה רשומה בישראל
(21.8.2005); ולעמדה שלפיה חלה אמת מידה מקלה יותר, ראו בע"ם 8811/12
פלונית נ' פלונית
, פסקה 5 (18.12.2012); בע"ם 5132/12
פלונית נ' פלוני
, פסקה 4 (9.7.2012)). בענייננו, לא ראיתי צורך להכריע בין הגישות, שכן דין הבקשה להידחות אף לפי אמת המידה המקלה. כידוע, בבחינת השאלה האם להיענות לבקשה לעיכוב ביצוע, על בית המשפט לבחון שני תנאי מצטברים שביניהם מתקיים יחס של "מקבילית כוחות":
הראשון, סיכויי הערעור; והשני, מאזן הנוחות – היינו: השוואת הנזק שייגרם למבקש אם הביצוע לא יעוכב והערעור יתקבל בסופו של דבר, לנזק שייגרם למשיב אם הביצוע יעוכב והערעור יידחה. עם זאת, יש לזכור כי היענות לבקשה לעיכוב ביצוע היא בבחינת חריג לכלל הקבוע ב
תקנה 466 לתקנות, שלפיו הגשת ערעור אינה מעכבת את ביצועו של

פסק דין
שעליו מערערים. בעניינו לא מצאתי לחרוג מכלל זה. אשר לסיכויי הערעור – אף שאיני מביע כל עמדה לגופו של עניין, סבורני כי לעניין הבקשה שלפניי יש ליתן משקל לקביעותיו של בית המשפט קמא, אשר ציין כי "מאומה מכל הנטען על-ידי הנתבע לא הוכח"; כי "אין מסמך כלשהו, המלמד במישרין או בעקיפין על קיומה של עסקה כלשהי"; כי "לא צורפו מסמכים כלשהם לתצהירי הנתבע"; וכי "אין כל פירוט לגבי אופן התשלום [...] ואין כל ראייה כי סכום זה אכן שולם [לבעל] אי-פעם", וכן לעמדת בית המשפט המחוזי, אשר פסק כי "המערער לא הביא בבית משפט קמא ולו בדל של ראיה להוכיח את טענתו לפיה רכש את הזכויות בנכס מהמנוח, כך שככל הנראה עסקינן בערעור הנסב על טענות עובדתיות, ומכאן סיכוייו הנמוכים". אף מאזן הנוחות לא מטה את הכף לקבלת הבקשה. אכן, כאשר מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע של

פסק דין
שתוצאתו פינוי מדירת מגורים – יטה בית המשפט להיעתר לה (ע"א 6573/12
חליווה נ' בלביץ
, פסקה 6 (1.11.2012) (להלן: עניין
חליווה
)). ברם, בעניינו קבעה הערכאה המבררת כי הנכס נושא התביעה אינו משמש למבקש לצורך מגורים, אלא מושכר לצדדים שלישיים לתקופות קצרות. לעניין זה נודעת חשיבות בבחינת מאזן הנוחות, שכן לא הרי דירה המשמשת קורת גג לאדם, כהרי דירה המושכרת למטרות כלכליות גרידא. כך, בעוד שבפינוי מדירת מגורים ההנחה היא כי קשה יהיה להחזיר את המצב לקדמותו אם יזכה המערער בערעורו, שונים הם פני הדברים כאשר מדובר בפינוי נכס המשמש לצרכים מסחריים. במצב כזה, יש להניח כי אם יתקבל הערעור, הנזק הכספי ניתן יהיה לפיצוי (ראו, בין רבים: רע"א 678/08
פרוספריטי פי.די.אם.איי. שרותי מזון (1977) בע"מ נ' אפריקה ישראל להשקעות בע"מ
, פסקה 7

(24.1.2008); ע"א 5511/06
אמינוף נ' א. לוי השקעות ובנין בע"מ
, פסקה 5 (30.8.2006); עניין
חליווה
, פסקה 8). במקרה דנן הודה המבקש כי הדירות בנכס נושא המחלוקת מושכרות, כך שאין לומר כי יגרם לו נזק בלתי הפיך שלא ניתן לפצות בגינו בכסף אם יבוצע פסק הדין. יתרה מכך; עיון בתשובת המשיבים לבקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה לבית המשפט המחוזי מלמד כי המבקשים 4-3 כבר אינם מתגוררים בנכס; כי תקופת השכירות של השוכרים החדשים תמה זה מכבר; וכי המבקש 2 – המשמש שותף עסקי של המבקש – מתגורר בנכס ללא תמורה, ומבלי שנחתם עמו חוזה שכירות. מנגד, נטען כי עבור המשיבים ישמש הנכס מקום מגורים. בהינתן השיקולים האמורים, לא מצאתי כי יש מקום לחרוג מן הכלל ולעכב את ביצועו של פסק הדין.


הבקשה נדחית אפוא. משלא נתבקשה תשובה, אין צו להוצאות.



ניתנה היום, ח' באדר התשע"ג (18.2.2013).




ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13011880_m02.doc

נב

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








רעא בית המשפט העליון 1188/13 איציק כהן ואח' נ' ענת רחימוב ואח' (פורסם ב-ֽ 18/02/2013)