פסקי דין על פרלשטיין סנטר | פסקי דין על שלמה פרלשטיין | פסקי דין על נסיעות ספלנדיד | פסקי דין על ספלנדיד חברה לרכב (1987) | פסקי דין על מן יצחק |

151/98 הפ     31/01/2000




הפ 151/98 פרלשטיין סנטר בע"מ , שלמה פרלשטיין נ' נסיעות ספלנדיד בע"מ , ספלנדיד חברה לרכב (1987) בע"מ , מן יצחק





1. פרלשטיין סנטר בע"מ

2. שלמה פרלשטיין

בעניין:
המבקשים
בנימין איל

ע"י ב"כ עוה"ד
- נ ג ד -
1. נסיעות ספלנדיד בע"מ

2. ספלנדיד חברה לרכב (1987) בע"מ

3. מן יצחק


המשיבים
חיים מן
ואח'
ע"י ב"כ עוה"ד
פסק-דין

1. המבקשים-פרלשטיין סנטר בע"מ
ושלמה פרלשטיין
(להלן: "פרלשטיין" או "המבקשים") מבקשים (בה"פ 151/98) לאשר את פסק הבוררות שניתן על-ידי הבורר, עוה"ד יוסף תוסיה-כהן, ביום 15.9.97, בסכסוך שהתברר בפני
ו בין פרלשטיין לבין המשיבים (להלן "ספלנדיד). ספלנדיד, מצדם, מבקשים (ה"פ 173/98) לבטל פסק בוררות זה.

2. הרקע לסכסוך מקורו בהסכם שנעשה בין פרלשטיין לבין ספלנדיד לפיו החליפו ביניהם הצדדים את המושכרים שבהם ניהלו את עסקיהם באזור התעשייה בתלפיות ירושלים. פרלשטיין היו השוכרים של נכס שיכונה בהמשך נכס אוטוצ'ק, ואילו ספלנדיד היו השוכרים של נכס שיכונה נכס אבגנים.

3. הסתבר, כי נכס אוטוצ'ק היה גדול לצורכיהם של פרלשטיין בעוד שנכס אבגנים היה צר למטרותיהם של ספלנדיד. על רקע זה הגיעו הצדדים להסכמה על החלפת הנכסים המושכרים, באופן שפרלשטיין יקבלו לידיהם את נכס אבגנים וינהלו בחלקו (60%) את עסקם, בעוד שספלנדיד יקבלו לרשותם את נכס אוטוצ'ק וכן ימשיכו לעשות שימוש בחלק (40%) מנכס אבגנים.

4. הצדדים ביצעו את ההסכם להחלפת המושכרים, אך אגב כך נפלו ביניהם מחלוקות לגבי עניינים שונים הקשורים בעסקת ההחלפה.

5. על רקע זה פנו הצדדים לבוררות בפני
הבורר, עוה"ד יוסף תוסיה-כהן, אשר שמע את הצדדים ונתן את פסק הבוררות נשוא הבקשה הנוכחית.

6. פסק הבוררות מתייחס למספר נושאים שבהם נחלקו הצדדים. הנושא האחד כונה על-ידי הצדדים כ"שאלת 30,000 הדולר". בנושא זה קיבל הבורר את עמדת ספלנדיד ופסק סכום זה לטובתם. נושאים נוספים שבהם דן הבורר בפסק הבוררות היו: השקעות פרלשטיין בנכס אוטוצ'ק, שבגינן חייב הבורר את ספלנדיד לשלם לפרשלטיין 80,000 ש"ח; הוצאות פרלשטיין בגין בניית גלריה בנכס אוטוצ'ק, שבגין כך חויבו ספלנדיד לשלם לפרשלטיין 41,000 ש"ח; דמי השכירות בגין שני המושכרים שאותם הטיל הבורר, לגבי התקופה שבין ה- 1.10.99 ועד ל- 8.11.99, על ספלנדיד; רכישת חומרי בנין על-ידי ספלנדיד מפרלשטיין, שבגינה חויבו ספלנדיד בתשלום 23,243.95 ש"ח; ונזקי שריפה שפרצה במהלך ביצוע עבודות הבניה במחסני ספלנדיד שבגינם חויבו פרלשטיין לשלם לספלנדיד 2,557.1 ש"ח.

7. טענת ספלנדיד, המבקשת לבטל באופן חלקי את פסק הבוררות, הנה בתמצית, כי הבורר חרג מסמכותו בכל הנושאים שבהם פסק, למעט אותו חלק מפסק הבוררות הנוגע ל"שאלת 30,000 הדולר", שכן הצדדים כלל לא הסכימו למסור את המחלוקות בנושאים אלה להכרעת הבורר.

לטענת ספלנדיד, למעט מספר עניינים נלווים שערכם הכספי שולי, "שאלת 30,000 הדולר" היתה, השאלה היחידה שאותה הסכימו הצדדים למסור להכרעת הבורר, ואילו כל שאר הנושאים שבהם דן הבורר בפסק הבוררות, לא נכללו בהסכם הבוררות והבורר לא היה מוסמך להכריע בהם. לאור כך, מבקשים ספלנדיד לבטל את פסק הבורר, למעט אותו חלק של הפסק שבו נפסק לזכותם סכוםזה של 30,000 דולר.

8. הקושי הכרוך בהכרעה במחלוקת זו, הנוגעת לתוכנו של הסכם הבוררות, נובע מכך שהצדדים לא העלו הסכם זה על הכתב.

9. לכאורה, העדר הסכם בוררות בכתב צריך היה להביא לדחיית הבקשה לאישור הפסק, זאת לאור סעיף 1 לחוק הבוררות, המגדיר הסכם בוררות כ"הסכם בכתב למסור לבוררות סכסוך שנתגלע בין צדדים להסכם...". קיומו של הסכם בוררות בעל-פה, אמנם אינו שולל מפסק הבוררות כל נפקות שהיא, אך יש בו כדי להוציא את הבוררות שקוימה על יסוד הסכם כזה מגדרו של חוק הבוררות (ראה רע"א 4928/92 יחזקאל עזרא ואח' נ' המועצה המקומית תלמונד פ"י מז(5) 94, בעמ' 100; ע"א 661/88 חיימוב נ' חמיד ואח', פ"ד מד(1) 75, בעמ' 81, וכן פרופסור סמדר אוטולנגי: "בוררות, דין ונוהל", מהדורה שלישית תשנ"א, בעמ' 20).

10. הבורר התייחס לנושא זה בהחלטתו מיום 20.2.97, שניתנה בתגובה לטענתה של ספלנדיד לגבי הרחבת היקף הבוררות מעבר למה שהוסכם בין הצדדים, וקבע, על יסוד פסק הדין בע"א אזרחי 345/65 אליהו פרנקר נ' רחמים ברוקס ואח' פ"ד כ(1) 421-423, כי העובדה שהצדדים לא חתמו במקרה זה על הסכם בוררות, אין בה כדי לשלול את קיומו של הסכם זה, זאת משום ש:

"בעלי הדין עשו, איפוא, את שופט השלום לזרועם הארוכה ובאמצעותו העלו את ההסכם שביניהם על הכתב ומה שנרשם בפרוטוקול הוא ההסכם שבעלי הדין הגיעו אליו".

כן סמך הבורר את החלטתו בנושא זה על פסק הדין בע"א 79/76 ג'לייט ושלום מרציאנו נ' סימון בן שושן פ"ד ל(3), עמ' 731, שם נקבע:

"כששני בעלי הדין אמנם הביעו הסכמתם בלשון מפורשת והשופט עשה "כתב" ברשמו הסכמתם מפיהם; אז אומרים די בכתב ואין צורך בחתימתם".

11. ואולם, הרישום שנעשה על-ידי הבורר ביום 14.1.97, הנושא את הכותרת "החלטה" התייחס, כפי שמציין הבורר בהחלטתו, להוראות שנתן הבורר לצדדים בדבר המועדים להגשת כתבי הטענות, אך אין בו התייחסות לתוכנו של הסכם הבוררות ולנושאים שאותם הסכימו הצדדים למסור לבוררות. בנסיבות אלה, ספק רב בעיני אם ניתן לומר, כפי שנאמר בפסקי הדין שצוטטו על ידי הבורר בהחלטתו, כי הצדדים עשו את הבורר "לזורעם הארוכה ובאמצעותו העלו את ההסכם שביניהם על הכתב". בנסיבות אלה בפני
נו בוררות המעוגנת, למעשה, בהסכם בעל-פה.

12. ואולם, איש מהצדדים, כל אחד משיקוליו שלו, לא העלה טענה זו בפני
. לאור כך, אינני רואה לנכון לדחות את הבקשה לאישור הפסק בשל העדר הסכם בוררות בכתב. עם זאת, אין בתוצאה זו כדי להסיר את הקושי העומד על דרך קביעת תוכנו של הסכם בוררות שנעשה בעל פה, ועדיין נותרה השאלה מה היה תוכנו של הסכם הבוררות שנעשה בין הצדדים.

13. בעניין זה מונח בפני
תצהירו של מר יצחק מן, שנעשה בתמיכה לבקשת ספלנדיד לביטול פסק הבוררות, לפיו "גדר המחלוקת בין הצדדים היתה "שאלת 30,000 הדולר". שאלה זו, מוסיף מר מן ומסביר בתצהירו, היתה "מה דרך החישוב הנכונה לסכומים המגיעים למשיבה מהמבקשת תמורת השקעות המשיבה בנכס אבגנים". ... בשאלה זו - שאלת 30,000 הדולר - פנו הצדדים לכבוד הבורר". (הדגשה במקור. סעיפים 8-6 לתצהירו של מר מן). אשר לנושאים הנוספים, ציין מר מן בתצהירו: "עת פנינו בעצמנו לכבוד הבורר ... ציינו כי נותרו בינינו מספר עניינים נלווים שערכם הכספי שולי ביחס לשאלת 30,000 הדולר, ושגם בהם יתבקש כבוד הבורר לפסוק פסיקתו". (סעיף 12 לתצהיר).

14. פרלשטיין לא הגישו תצהיר בהליך זה מטעמם, מה שמותיר את גרסתם של ספלדיד בלתי מוכחשת.
15. יתרה מזו, טענתה של ספלנדיד נתמכה גם בהחלטות הבורר עצמו.
בהחלטתו מיום 20.2.97, קבע הבורר, בהתייחסו לנושא היקף הבוררות:

"אשר להיקף הבוררות, לדעתי, לאחר ששמעתי הצדדים בפני
, לא הוגבלו הצדדים בנושאים שיהיו רשאים להעלות בבוררות, הגם שהבנתי שנושאים אלה יהיו נלווים לנושא העיקרי.
לאור החלטתי בדבר קיומו של הסכם הבוררות, ולאור העובדה כי הצדדים לא הגדירו ולא הגבילו האחד את רעהו בנושא שיועבר להכרעתי, אינני רואה מקום להיעתר לבקשה שלא לקיים את הבוררות".

מכאן עולה כי הבורר עצמו הבין מהצדדים ש"שאלת 30,000 הדולר" היא השאלה העיקרית שנמסרה להכרעתו וכי הנושאים האחרים שלגביהם הסכימו הצדדים להתדיין בבוררות הם נושאים נלווים לנושא העיקרי האמור.

16. לאור כך, מוקשית בעיני מסקנתו של הבורר כי הצדדים לא הגבילו עצמם לגבי הנושאים שיהיו רשאים להעלות בבוררות. עתירתו של פרלשטיין כפי שהוגשה לפני הבורר התייחסה למגוון של נושאים ובהם: חבות הצדדים בדמי השכירות עבור נכסי אוטוצ'ק ואבגנים, תשלומי ארנונה, התחשבנות בין הצדדים ביחס להשקעות שביצע כל אחד מהם בשני הנכסים וביחס לנכסים שהשאיר כל אחד מהם בנכסים המוחלפים, חיוב ספלנדיד בגין קניית מוצרים וחומרים מפרלשטיין, תשלום בגין בניית גלריה שביצע פרלשטיין עבור ספלנדיד וריביות. הסכום הכולל שנתבע על-ידי פרלשטיין בגין כל הפריטים האמורים עמד על 274,166 ש"ח בצירוף מע"מ. סכום זה עולה בהיקפו פי שלוש על שוויה של "שאלת 30,000 הדולר", וקשה לי לראות, לאור כך, כיצד ניתן להגדיר את הנושאים שנכללו בתביעתו של פרלשטיין כנושאים "נלווים לנושא העיקרי" (הוא נושא 30,000 הדולר).

מסקנה זו נתמכת גם בפסק הבוררות עצמו, שבו ציין הבורר:

"בין מה שהתכוונו הצדדים בטרם הגיעו לבוררות ובין העתירות שהגישו בפועל המרחק כמזרח ממערב, במקום דיון בשאלת "30,000 דולר" הוגשו לי תביעות של 274,000 ש"ח ומע"מ על-ידי פרלשטיין ואילו מן תבע למעלה מ- 200,000 ש"ח".
מדברים אלה עולה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי תביעות הצדדים כפי שהוגשו לבורר בפועל היו רחוקות מהנושא שאותו הם הסכימו למסור לבוררות כרחוק "מזרח ממערב", מה שאינו מותיר מנוס מהמסקנה כי פסק הבוררות חרג מהנושאים שאותם הסכימו הצדדים למסור לבוררות על פי הסכם הבוררות.

17. עו"ד אייל, ב"כ פרלשטיין, מעלה בעניין זה שתי טענות נוספות. הטענה האחת היא כי גם ספלנדיד הגישו בפני
הבורר תביעות אשר חרגו מ"שאלת 30,000 הדולר" ועל כן יש לראות בהתנהגותם משום הסכמה להרחבת היקף הבוררות, ועל כל פנים הם מנועים, בנסיבות אלה, מלטעון כי הבורר חרג מסמכותו. הטענה השניה היא כי אין לשמוע מפי ספלנדיד את טענת החריגה מסמכות, משלא פנו לבית המשפט בעוד מועד והעלו את הטענה מיד לאחר שהבורר דחה את טענתם.

18. לעניין הטענה הראשונה, בדבר ההסכמה להרחבת היקף הבוררות או טענת המניעות, אין חולק על כך שהצדדים יכולים היו להסכים לאחר תחילת הבוררות, גם שלא בכתב, על הרחבת הסכם הבוררות. כך קובעת לעניין זה פרופ' אוטולנגי בספרה:

"... יכולים הצדדים, בהתנהגותם, להרחיב את סמכות הבורר מעבר לזו הקבועה בהסכם הבוררות, וכי אין צורך לשם כך בעריכת הסכם בוררות חדש בכתב. הבאת ראיות או העלאת טענות בבוררות מטעם שני הצדדים גם לגבי עניין אחר שהם מסוכסכים בו, מהווה גילוי דעתם של הצדדים שהבורר יפסוק גם בו, הגם שלא נמסר במפורש להכרעתו בהסכם הבוררות". (שם, בעמ' 438).

19. בפסק דינו ציין הבורר, הגם שלא בהקשר לטענת ההסכמה להרחבת היקף הבוררות, כי מן (ספלנדיד) הגיש בפני
ו תביעה בסכום שלמעלה מ- 200,000 ש"ח. תביעה כזאת, אילו הוגשה על ידי ספלנדיד, אכן היה בה משום הסכמה להרחבת היקף הבוררות. ואולם, מר מן חולק על כך בתצהירו וטוען כי סכום זה הוא סכום שגוי וכי תביעת ספלנדיד לא התייחסה, פרט ל"שאלת 30,000 הדולר", אלא לשני נושאים, שאותם הוא הגדיר כנושאים שוליים. שוויו של הנושא האחד עמד על 7,000 דולר, והאחר התייחס לקיזוזים בסכומים נמוכים.

20. העיון בתביעתם של ספלנדיד מעלה כי זו התייחסה, בנוסף ל"שאלת 30,000 הדולר", לשלושה סעדים: עניינו של הסעד האחד היה בפיצוי של 7,000 דולר בגין איחורים ועיכובים במסירת נכס אוטוצ'ק (סעיף 28ג לתביעה). הסעד השני התייחס להחזר מרכיב הרווח בתשלומים שנגבו מספלנדיד על-ידי פרלשטיין בגין חומרים וציוד שנרכשו על-ידי ספלנדיד (סעיף 28ד לתביעת ספלנדיד). הסעד השלישי שנתבע על ידי ספלנדיד, היה להורות לפרלשטיין לתקן את הסכם שכירות המשנה שלה עם ספלנדיד באופן שתנאי התשלום יתאימו במדויק לתנאי התשלום שנהגו בין ספלנדיד לבין אבגנים בהסכם השכירות שנערך ביניהם לגבי נכס זה (סעיף 28ב לתביעה). שוויים של שני הנושאים האחרונים לא הוגדר בתביעת ספלנדיד, אולם בתצהירו של מר מן, נטען כי שווי תביעתו כולה, למעט "שאלת 30,000 הדולר", לא עלה על 10,000 דולר.

21. פרלשטיין לא הגיש, כאמור, תצהיר נגדי. במקום זה ערך בא כוחו בסיכומיו חישובים מחישובים שונים שעל יסודם הוא הגיע למסקנה כי שוויים של הנושאים הנוספים שנזכרו בתביעתה של ספלנדיד לא היה זניח. לטענתו, המשמעות הכספית של התביעה בעניין שינוי חוזה השכירות עמדה לבדה על סכום של 20,000 ש"ח לפחות. לאור הראיות שהוצגו על ידי הצדדים, לא ניתן לחשב את ערכו המדויק של הסעד שנדרש על ידי ספלנדיד בנושא שינוי חוזה השכירות. אולם גם אם אניח כי שוויו של סעד זה עמד על כ - 20,000 ש"ח, כטענת פרלשטיין, גם אז ברור ששוויו של כל אחד מהנושאים הנוספים שהעלה ספלנדיד בפני
הבורר נפל בהרבה מערכה של "שאלת 30,000 הדולר", וגם שווים המצטבר של כלל הנושאים לא עלה, וקרוב לוודאי נפל, משוויו של הנושא העיקרי - הוא נושא "שאלת 30,000 הדולר". בכל מקרה, ברור שתביעתה של ספלנדיד היתה רחוקה מהסכום של 200,000 ש"ח הנזכר בפסק הבוררות, ורחוקה עוד יותר מהסכום שנתבע על ידי פרלשטיין.

22. נטל ההוכחה לגבי הסכמת ספלנדיד להרחבת היקף הבוררות או לביסוסה של טענת המניעות מוטל על פרלשטיין. לאור הראיות שהוצגו בנושא זה, אני סבור כי נטל זה לא הורם על ידי פרלשטיין, וכי לא עלה בידם להוכיח כי הסכם הבוררות אכן הורחב בהסכמת ספלנדיד.

23. לעניין זה נודעת חשיבות גם לכך שספלנדיד פנו לבורר מיד לאחר שקיבלו את תביעתם של פרשלטיין, וטענו נגד הרחבת היקף הבוררות. בעניין זה כותבת פרופ' אוטולנגי בספרה:

"הסכים בעל דין להרחבה (היקף הבוררות - י.ע.) - ודאי שלא יוכל להתכחש להסכמתו. ההסכמה יכולה להיות גם מכללא, באי העלאת הטענה בדבר חריגה מסמכות במועד. במילים אחרות, עילת ביטול עומדת לצידו, אך טענת מניעות - נגדו. לא העלה את טענת חוסר הסמכות בפני
הבוררים וגם לא מחה על המשך הדיון לפניהם - יהא מנוע מלהעלות טענה זו בשלב של בקשה לביטול הפסק". (שם, בעמ' 438).

24. במקרה שלפנינו לא ניתן לומר על ספלנדיד שלא מחו בפני
הבורר על החריגה מהסכם הבוררות, או ששמרו טענה זו לעצמם עד לאחר מתן פסק הבוררות. להיפך, ספלנדיד העלו את הטענה בפני
הבורר מיד לאחר שקיבלו את כתב התביעה של פרלשטיין, אלא שטענתם נדחתה על ידי הבורר.

25. בהמשך אתייחס לטענה בדבר הנפקות המשפטית הנודעת לאי פנייתה של ספלנדיד לבית המשפט מיד לאחר מתן החלטת הבורר מיום 20.2.97.

26. בהחלטתו מיום 20.2.97. קבע הבורר את מועדי הבוררות באופן שיתאפשר "למי מהצדדים שמעוניין בכך לפנות לבית המשפט המוסמך למתן צו בעניין המשכה של הבוררות בהתאם להחלטתי זו". בכך היה יותר מרמז כי לדעת הבורר ראוי שמי מהצדדים החולק על סמכותו לדון בנושאים כאלה או אחרים, ראוי שיפנה לבית המשפט.

ואולם, ספלנדיד לא ראתה לפנות באותו השלב לבית המשפט, ולאור ההסברים שניתנו לכך על-ידי מן בחקירתו, מסתבר כי הדבר נעשה, או ליתר דיוק, לא נעשה, משיקולים טקטיים.

27. מקובל עלי שבנסיבות המקרה ראוי היה כי ספלנדיד תפנה לבית המשפט כדי להבהיר נושא זה של סמכותו של הבורר. הדבר התבקש כדי למנוע את קיומו של הליך הבוררות בחריגה מסמכות. אפילו קיים ספק לגבי האפשרות לתקוף בבית משפט החלטת ביניים של הבורר, קיימות לצורך כך אפשרויות נוספות שעליהם מצביעה פרופ' אוטולנגי בספרה, בכלל זה, הגשת בקשה למתן סעד הצהרתי בדבר סמכות הבורר, ופשוט מזה - בקשה לבורר כי יפנה לבית המשפט מיוזמתו באבעיה אודות היקף סמכותו.

28. עם זה, אינני מקבל את טענתו של עו"ד אייל, לפיה ההימנעות מלפנות לבית המשפט באותו השלב, מונעת מספלנדיד להעלות את טענת החריגה מהסכם הבוררות לאחר תום הבוררות, במסגרת תקיפת פסק הבוררות כולו. מסקנה זו אינה נתמכת בפסק הדין בע"א 445/80 ג'אברה נ' המועצה הדתית פ"י לז(1) 427, עליו סומך עו"ד אייל את טענתו. גם באותו מקרה לא פנה הצד שכפר בסמכותו של הבורר לבית המשפט מיד לאחר שהבורר דחה את טענת העדר הסמכות. כב' השופטת בן -פורת מציינת בפסק דינה כי היא מסכימה עם דעתה של המלומדת אוטולנגי כי בנסיבות אלה היה רשאי אותו צד אשר חלק על סמכות הבורר לפעול על פי אחת מהדרכים המוצעות על פרופ' אוטולנגי בספרה לעיל. אולם בית המשפט לא קבע כי משלא נקט המערער באחת מהדרכים האמורות, הוא מנוע מלעורר את הטענה במסגרת הבקשה לביטול פסק הבורר. להיפך, בית המשפט הכיר בזכותו של אותו צד לפעול בדרך זו:

"מטעמים הכמוסים עמו בחר המערער בשב ואל תעשה, עד שהמשיבה הגישה מצדה "הודעה בדבר אישור פסק בורר". אין ספק שדרך זו לתקוף את סמכותו של הבורר במסגרת בקשתו לבטל את הפסק - אכן היתה פתוחה לפניו, לפי סעיף 24(3) לחוק הבוררות. משעשה כן, קמה זכותו של הפונה, שבית המשפט ידון ויכריע בשאלה זו סופית, וכך נעשה". (שם, בעמ' 428).

(ראה גם ע"א 79/76 ג'ולייט ושלום מרציאנו נ' סימון בן שאול, פ"ד ל(3) 732), וכן רע"א 7130/95 אלדרדשתי ג'אויד נ' זאב איזנמן, תקד-על' 96(2) 488)).

29. נושא זה עלה, אך הושאר בצריך עיון, בפסיקת בית המשפט העליון, בהתייחס לטענת חוסר סמכות של בית משפט. בע"א 1049/94 דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' דלק ואח' פ"ד נ(5) 820), ציין כב' השופט אור בעניין זה:

"בעניין טענת חוסר הסמכות מתבקשת הערה. הדיון בבית המשפט המחוזי היה דיון מלא ועניני, וניתנה במהלכו לכל אחד מהצדדים אפשרות מלאה להביא את ראיותיו וטענותיו. הכרעתו של בית המשפט המחוזי היתה לגופו של עניין. גם בפני
נו הובא טיעון מלא של באי הצדדים - בכתב ובעל פה. אין כל מניעה שנכריע במחלוקת לגופה. קבלת טענת המשיבים בשאלת הסמכות היתה מחייבת החזרת הדיון לבית משפט השלום על מנת שיתחיל בדיון מבראשית לאחר חלוף שנים מיום הגשת התביעה לבית המשפט המחוזי. במקרה כזה היתה שמורה לצדדים גם הזכות לערער לבית המשפט המחוזי, וכן לערער, לאחר נטילת רשות, לבית המשפט העליון. תוצאה כזו, כפי שאירעה לא אחת בעבר, אינה מניחה את הדעת. היא מתעלמת מאבדן זמן שיפוטי יקר. היא מהווה מקור להתמשכות דיונים רק בשל כך שצד מן הצדדים לסכסוך טעה, במקרה גבול, בדבר הערכאה המוסמכת לדון בעניין. נראה לי, שככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים, רצוי לקבוע כלל, שלאחר שבית משפט דן בענין ונתן פסקו, שוב לא תוכל לצוף ולעלות שאלת הסמכות הענינית בכל שלב נוסף של הדיון".

לדעה זו הצטרפה גם כב' השופטת בייניש בע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה פ"ד נא(2) 669 בעמ' 675.

אולם הערות אלה נותרו בגדר אמרות אגב, ובכל מקרה הן התייחסו רק "ככל שמדובר במערכת בתי המשפט הרגילים". החלתו של רציונל זה בענייני בוררות נתקלת בקושי נוסף, הנובע מהקושי בתקיפת החלטת ביניים של בורר. גם פרופ' אוטולנגי מזכירה קושי זה בהתייחסה לפניה לבית המשפט בנסיבות אלה, כאל "... ניסיון להתייחס אליה כאל פסק ביניים" (שם, בעמ' 439, הדגשה לא במקור).

30. אוסיף ואציין כי הפסיקה גילתה, במקרים מסוימים, נכונות לדחות בקשה לביטול פסק בוררות גם כאשר הבורר חרג מהסכם הבוררות, בהסתמך על הוראת סעיף 26(א) לחוק הבוררות, המאפשרת לבית המשפט לדחות בקשה לביטול פסק בוררות, חרף קיומה של אחת מעילות הביטול, אם "היה סבור שלא נגרם עיוות דין" (ראה: ע"א 79/76 לעיל). אולם במקרה זה לא התבקשתי על ידי ב"כ פרלשטיין לעשות שימוש בסמכות זו, איש מהצדדים לא טען בפני
לעניין זה ואינני רואה מקום לעשות כן מיוזמתי.

31. חרף כל אלה הגעתי לכלל מסקנה שיש לדחות את הבקשה לביטול פסק הבוררות, זאת בשל טענתו הנוספת של ב"כ פרלשטיין, לפיה ספלנדיד אחרו בהגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות.

32. העובדות הצריכות לעניין זה הן כדלקמן: הפסק עצמו ניתן על ידי הבורר ביום 15.9.97. במועד מאוחר יותר פנו הצדדים לבורר בבקשה למתן הבהרה לגבי שתי שאלות נוספות. הבורר נתן החלטתו בבקשה זו ביום 4.12.97.

33. סעיף 27 (א) לחוק הבוררות, תשכ"ח - 1968 קובע:

"לא יזקק בית המשפט לבקשת ביטול שהוגשה כעבור ארבעים וחמישה יום מיום מתן הפסק, אם ניתן בפני
המבקש, או מהיום שנמסר למבקש, על ידי הבורר או על ידי בעל-דין, אם ניתן שלא בפני
ו".

על שני הצדדים מקובל כי תחילתה של התקופה הקבועה בחוק להגשת בקשת הביטול היא במועד מסירתה של החלטה האחרונה של הבורר מיום 4.12.97 לב"כ ספלנדיד.

34. טענת ב"כ פרלשטיין בהקשר זה הנה כי החלטת הבורר מיום 4.12.97 הומצאה לב"כ ספלנדיד עוד באותו היום, ואילו ב"כ ספלנדיד טוען כי ההחלטה לא הומצאה לו אלא ביום 14.1.98, וגם זה בפקסימיליה.

35. ואולם, טענתו העיקרית של ב"כ ספלנדיד לעניין זה היא כי המצאתו של פסק הבוררות בפקסימיליה אינה בגדר מסירה כמשמעה בסעיף 27(א) לחוק הבוררות. ב"כ ספלנדיד תומך טענה זו בסעיף כ' לתוספת לחוק הבוררות הקובע: "מסמך בעניין בוררות שנשלח לבורר או לבעל דין בדואר רשום עם אישור מסירה, יראוהו כנמסר לנמען בתאריך הרשום באישור המסירה ...". לאור כך, טוען ב"כ ספלנדיד, כי "... לצורך מילוי התנאים בסעיף 27 לחוק - נדרש אישור מסירה בדואר רשום". מכאן, לפי הטענה, שאפילו נשלח פסק הדין בפקסימיליה, כפי שטוענת מזכירתו של הבורר, אין בכך משום מסירה כמשמעה בחוק הבוררות.

36. אינני מקבל טענה זו. הוראת סעיף כ' לתוספת לחוק הבוררות איננה קובעת כי מסירה של כתבי בי-דין בבורות חייבת שתעשה בדואר רשום. כל שעולה מהוראה זו הוא שאם בוצעה המסירה בדואר רשום, כי אז יראו את הכתב כנמסר לנמען בתאריך הרשום באישור המסירה. מכאן לא נובע כי לא ניתן לבצע את המסירה גם בדרכים אחרות. (ראה בספרה של פרופ' אוטולנגי בעמ' 380).

כך נקבע גם בהמ' 49/77 (ת.א. (חי) 1823/76) שאול מנדלמן נ' הלוואה וחיסכון אגודה הדדית בע"מ, פס"מ תשל"ז (ב) עמ' 514:

"אין לפרש את הוראות סעיף 27(א) לחוק הבוררות כאומרות שהפסק צריך להימסר למבקש הביטול אישית על ידי הבורר או על ידי הצד. עצם העובדה שלפי הסעיף הנ"ל ניתן לתת פסק בהעדר צד מוכיחה, שמותר למסור את הפסק גם שלא על ידי הבורר אישית, ומכיוון שכך אין חובה למסור אותו אישית על ידי צד, וניתן למסרו בדרכים אפקטיביות אחרות. למשל: על ידי שליח של הבורר או של צד". (שם, בעמ' 518).

כך גם נקבע, ובהתייחס קונקרטית לטענת משלוח פסק בוררות בפקסימיליה, ב - תב"ע (תל-אביב) נב3-636/ התאגדות לתרבות גופנית הפועל מחוז ת"א נ' גיל לנדאו תק-עב, כרך 92(1), תשנ"ב/תשנ"ג1992-:

"לטענת המשיב אף המצאה בפקסימיליה הינה המצאה כדין. המבקשת מסתמכת על כלל כ' לכללי הבוררות ועל פקודת הפרשנות. המשיב טוען כי האמור בכלל כ' ובפקודת הפרשנות מתייחס רק לחזקת ההמצאה ולא לעצם דרך ההמצאה. אנו קובעים כי סעיף כ' לכללי הבוררות מתייחס רק לחזקת המסירה בתאריך הרשום באישור המסירה, ואינו יוצר חובה להמציא כתבי בית דין רק בדואר רשום".

37. לאור כך עולה השאלה האם המצאה בפקסימיליה היא דרך המצאה אפקטיבית, כהתבטאותו של בית המשפט בהמ' 49/77 (ת.א. (חי) 1823/76) הנ"ל. לעניין זה אני סבור שכיום לא יכול שיהא ספק בכך שמסירה בפקסימיליה הנה אחת מדרכי המסירה האפקטיביות הראויות. דרך מסירה זו הוכרה על ידי מחוקק המשנה בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 (תקנות 475 ו - 497), והיא חלה, מקל וחומר על התדיינות בבוררות שאינה כפופה לכללים אלה. דרך זו הוכרה על ידי בית המשפט העליון גם לצורך המצאה שאיננה מוסדרת על פי כללים אלה, בהתייחס למסירת הודעה על חזרה מהתפטרות על פי סעיף 124 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

לעניין נפקותה של הודעה כזאת - בדבר חזרה מהתפטרות שנשלחה לראש העיר בפקסימיליה - קבע בית המשפט העליון בע"א 5813/96 עומר דיאב נ' עירית תמרה ואח' מפי כב' השופט מ. חשין:

"מקומו של ראש העיריה הוא במשרדי העיריה, ואם מותקן באותם משרדים מכשיר פקסימיליה הפועל גם בימי מנוחה, רואים את ראש העיריה כמו הודיע לכל כי ניתן לשלוח אליו הודעות באמצעות אותו מכשיר גם בימי מנוחה. נסיק מכאן, שהודעה כי תישלח אל ראש העיריה באמצעות מכשיר הפקסימיליה - ולו בימי מנוחה או מעבר לשעות העבודה הרגילות, ניתן לומר על אותה הודעה כי: "הגיע לידי ראש העיריה" בעת שמכשיר הפקסימיליה המותקן בעיריה קלט את שגר הפקסימיליה" (סעיף 26 לפסק הדין).
38. השאלה שנותרה לדיון, לאור כך, היא שאלת ההוכחה של דבר המסירה של ההחלטה בפקסימיליה. ב"כ ספלנדיד אמנם לא העלה טענה זו על ראש טענותיו, והוא מיקד את את טענותיו בשלילת עצם הלגיטימיות שבמסירה באמצעות מכשיר הפקסימיליה, אך הוא לא ראה לזנוח גם טענה זו.

39. על פי טענת ב"כ פרלשטיין, נשלחה החלטת הבורר בפקסימיליה למשרד ב"כ ספלנדיד ביום 4.12.97. בתמיכה לטענה זו הוצג מכתבה של מזכירת הבורר מיום 14.1.98, שבו היא כותבת כי שלחה את ההחלטה בפקס למשרדו של ב"כ ספלנדיד עוד ביום מתן ההחלטה (4.12.97). למכתב זה אף צורף צילום האישור בדבר משלוח שגר הפקסימיליה מאותו מועד לב"כ ספלנדיד שהופק על ידי מכונת הפקסימיליה. גם ב"כ ספלנדיד היה מוכן להסכים בסיכומיו כי "המשיבה מוכנה להניח כי מזכירת הבורר אכן שלחה את פסק הבורר". עם זאת, עמד ב"כ ספלנדיד על הטענה כי פסק הבורר לא התקבל על ידו.

40. לעניין זה אני סבור שדי בראיות שהוצגו על ידי פרלשטיין: מכתבה של מזכירת הבורר בצירוף עותק האישור הממוכן על משלוח הפקסימיליה בצירוף הודאתו של ב"כ ספלנדיד כי מזכירת הבורר אכן שלחה את ההחלטה האמורה בפקסימיליה, כדי להוכיח את מסירת ההחלטה האמורה במשרדו של ב"כ ספלנדיד. כך נפסק גם בת"א (חיפה) 524/95 מריאן נסיעות חיפה בע"מ נ. הטיס, גרינבאום ושות' רואי חשבון, תק-מח כרך 96(4) עמ' 649:

"המבקשת טוענת כי לא היתה מסירה כדין של פסק הבורר, לידי המבקשים. אין חולקים על כך שהבורר שלח את פסק הבורר. הכלל הוא שמכתב שנשלח, ובכלל זה גם פסק, מגיע לתעודתו. חביב, בעדותו ציין שלמבקשת יש טלפון ויש אפשרות לקבלת פקסים. הבורר העביר את פסקו, לפי דבריו, באמצעות פקס'. לכן, נראה לי שהטענה כי פסק הבורר לא נתקבל אצל המבקשת, לא הוכחה".
בהתקיים תנאים אלה, ראוי להוסיף ולציין, קובעות גם תקנות סדר הדין האזרחי כי יראו את כתב בי-דין שהומצא בפקסימיליה ככתב בי-דין שהומצא במסירה אישית.

41. מעבר לצריך אציין שגם לגופו של עניין לא שוכנעתי בכפירתם של ספלנדיד בקבלת ההחלטה במשרד בא כוחה. ראשית, הטענה הועלתה בתצהירו של מר מן, שלו, מטבע הדברים, אין ידיעה ישירה אודות נושא זה. משמע, מדובר בעדות שמיעה, שמשקלה מועט. שנית, כפי שנזכר לעיל, גם ב"כ ספלנדיד לא כפר בשיחתו עם מזכירת הבורר באופן החלטי באפשרות כי הפקסימיליה אכן התקבלה במשרדו, והוא אף הודיע כי יבדוק את הדבר, שמא יתברר שהפקידה במשרדו קיבלה את ההחלטה אך איננה יודעת היכן היא נמצאת. גם מסיבה זו התבקש לעניין זה הסבר מפיו של עו"ד מן ולא מפי לקוחו.

42. לאור האמור, אני דוחה את הבקשה בה"פ 173/98 לביטול פסק הבוררות, ומאשר את פסק הבוררות כמבוקש בה"פ 151/98. למען הסר ספק אציין שאישור פסק הבוררות מתייחס הן לפסק הבוררות מיום 15.9.97, והן להחלטה המשלימה של הבורר מיום 4.12.97.

43. אני מחייב את ספלנדיד בהוצאות המשפט של פרלשטיין, ובנוסף בשכ"ט עו"ד בסכום של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ.

ניתנה היום, כ"ד בשבט תש"ס (31 בינואר 2000), בהעדר.
המזכירות תמציא עותק מהחלטה זו לב"כ הצדדים.
י. עדיאל
, שופט
חגית זיו / d00017398e.doc
1
ה"פ 151/98
ה"פ 173/98
בבית המשפט המחוזי בירושלים

כב' השופט י. עדיאל

בפני









הפ בית משפט מחוזי 151/98 פרלשטיין סנטר בע"מ , שלמה פרלשטיין נ' נסיעות ספלנדיד בע"מ , ספלנדיד חברה לרכב (1987) בע"מ , מן יצחק (פורסם ב-ֽ 31/01/2000)