פסקי דין על זידאן זידאן | פסקי דין על כרמי שושנה | פסקי דין על איכנבאום ניצה | פסקי דין על צביה לוין | פסקי דין על אריה כץ | פסקי דין על יעל טויטו | פסקי דין על שמעון ביתן | פסקי דין על זאב פוגל | פסקי דין על אורי כהן | פסקי דין על אילן אביבי | פסקי דין על ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת | פסקי דין על עו"ד צוריאל לביא | פסקי דין על רשם האגודות השיתופיות | פסקי דין על כונס הנכסים הרשמי |

9555/02 עא     01/09/2004




עא 9555/02 זידאן זידאן,כרמי שושנה,איכנבאום ניצה,צביה לוין,אריה כץ,יעל טויטו,שמעון ביתן,זאב פוגל,אורי כהן,אילן אביבי נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ,עו"ד צוריאל לביא,רשם האגודות השיתופיות,כונס הנכסים הרשמי






בבית המשפט העליון

ע"א 9555/02
בג"ץ 7704/02

בפני
:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערים בע"א 9555/02:
1. זידאן זידאן
2. כרמי שושנה
3. איכנבאום ניצה
4. צביה לוין
5. אריה כץ
6. יעל טויטו
7. שמעון ביתן
8. זאב פוגל
9. אורי כהן
10. אילן אביבי



נ ג ד

המשיבים בע"א 9555/02:
1. ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ
2. עו"ד צוריאל לביא
3. רשם האגודות השיתופיות
4. כונס הנכסים הרשמי
העותר בבג"ץ 7704/02:
זידאן זידאן

נ ג ד
המשיבים בבג"ץ 7704/02:
1. שר העבודה והרווחה

2. רשם האגודות השיתופיות
3. עו"ד צוריאל לביא

ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 05/09/2002 בתיק פשר 1553/00, שניתן על-ידי כבוד השופטת ו' אלשיך; ועתירה למתן צו על תנאי


תאריך הישיבה:
ח' בכסלו תשס"ד
(12.3.03)


בשם המערער מס' 1:
בעצמו
בשם המערערים מס' 2-3:
עו"ד גד כרמי

בשם המערערים מס' 4-9:
עו"ד בני כהן
בשם המערערים מס' 10:
עו"ד גרי אביבי

בשם המשיבים מס' 1-2 בע"א 9555/02:
עו"ד צוריאל לביא
בשם המשיב מס' 3 בע"א 9555/02:
עו"ד ישראל בלום
בשם המשיב מס' 4 בע"א 9555/02:
עו"ד רחל שני-שרפסקי
בשם העותר:
בעצמו
בשם המשיבים מס' 1-2 בבג"ץ 7704/02:
עו"ד אורית קורן

בשם המשיב מס' 3 בבג"ץ 7704/02:
עו"ד עוזי מור
פסק-דין
השופט ס' ג'ובראן
:
לפנינו ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשייך) בפש"ר 1553/00, בבש"א 10863/02, בש"א 12016/02, בש"א 12036/03, מיום 5.9.02, בה נקבע, כי יש להורות על אישור ההסדר שבין אגודת "ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ
" (להלן: האגודה או ברית פיקוח) לבין נושיה, לאחר שאושר, ברובו, באסיפות הנושים לסוגיהם. כמו-כן, לפנינו עתירה (בג"ץ 7704/02) למתן צו על תנאי להורות על בטלות החלטת המפרק המפעיל שמונה לאגודה, הוא המשיב מס' 3 בעתירה והמשיב מספר 2 בערעור (להלן: המפרק המפעיל) מיום 13.2.02, לעניין גובה חוב האגודה לעותר; וכן על בטלות החלטת רשם האגודות השיתופיות
, הוא המשיב מס' 2 בעתירה והמשיב מס' 3 בערעור (להלן: הרשם) מיום 21.8.02, בה אישר הרשם את עמדת המפרק המפעיל. המערערים והעותר הינם עובדי האגודה לשעבר. הערעור והעתירה נוגעים לאותה מסכת עובדתית וקשורים זה בזה ועל כן נדונו במאוחד.

העובדות הצריכות לעניין

ברית פיקוח היא אגודה שיתופית שהוקמה בשנת 1934, סמוך לאחר פרסום פקודת האגודות השיתופיות, ואשר עיסוקה המרכזי הוא ביקורת חשבונות של חבריה ושל גופים הקשורים אליהם, והדרכתם בענייני הקואופרציה. באגודה מעל 1,200 חברים, ביניהם ניתן למנות את האגודות להתיישבות חקלאית וקהילתית על כל סוגיה – קיבוצים, מושבי עובדים, מושבים שיתופיים וישובים קהילתיים, לרבות תנועות ההתיישבות עצמן ותאגידים שבשליטתם של הקיבוצים והמושבים. כמו-כן חברות בה אגודות שיתופיות דוגמת אגודות לשיווק וארגוני קניות. חברי האגודה הנם למעשה לקוחותיה, כאשר האגודה מספקת להם שירותי ביקורת וראיית חשבונות והם משלמים לה בגינם. ביום 10.11.94, מינה רשם האגודות השיתופיות
"מפרק מפעיל" לאגודה לאחר שנתן צו פירוק כנגד האגודה עקב מצבה הכלכלי הירוד ויחסי העבודה המעורערים ששררו בה. בעקבות החלטת המינוי, הוגשו לשר העבודה והרווחה, אשר מוסמך לדון בעניין מכוח סעיף 51 לפקודת האגודות השיתופיות, שני עררים על עצם תוקפו וחוקיותו של צו הפירוק: האחד מטעם ועד חברי האגודה יחד עם עובדים מסוימים והשני מטעם המערער 1, שהינו עובד לשעבר של האגודה. הללו נידונו בפני
היועץ המשפטי במשרד העבודה והרווחה, לו אצל שר העבודה את סמכותו לדון בנושא זה, ונדחו על-ידו.

כנגד ההחלטה על דחיית ערעורו של המערער 1, הגיש האחרון עתירה לבית-משפט זה (בג"ץ 1409/98), אשר בסופו של דבר נמחקה, ובמסגרתה בית-משפט זה חיווה דעתו במפורש, כי אין להתערב בהחלטה והמתנגדים נשלחו להליך בפני
רשם האגודות השיתופיות
בנוגע לשאלת כיסוי חובות האגודה. הליך זה נפתח, אך טרם הסתיים עת אושר הסדר הנושים של האגודה על-ידי בית-המשפט המחוזי, כאמור.

בין לבין הוגשו מספר עתירות לבית-משפט זה (בג"ץ 1433/01 ו- דנג"ץ 5188/01), שעניינן נוגע לשאלת חבות חברי האגודה בחובותיה וסמכותו של עוזר רשם האגודות השיתופיות
לדון בשאלה זו. בית-משפט זה דחה את העתירות בקובעו, כי הן מוקדמות מדי. בשנים 1995-1996 הוגשו לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו תביעות על-ידי המערערים ועובדים נוספים כנגד האגודה, אולם עקב דחיית הערעור על מתן צו הפירוק, נענתה בקשתו של המפרק המפעיל לעיכוב ההליכים. על החלטת עיכוב הליכים זו, הוגש ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. גם ערעור זה טרם הוכרע. בחודש יולי 2000, הגיש המפרק המפעיל לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בקשה לאישור הסדר נושים (פש"ר 1553/00). בבסיס הצעת ההסדר עמד העיקרון, לפיו האגודה, הפועלת כעסק חי במהלך כל תקופת הפירוק, תמשיך את פעילותה כ"עסק חי" תוך יציאה מן הפירוק וזאת במסגרת ההסדר, בו יינתן פתרון לכלל טענות החוב של הנושים לסוגיהם השונים. בעקבות בקשות שהגישו מספר עובדים לשעבר, אשר טענו כי יש לברר מספר טענות מקדמיות בטרם עריכת האסיפות, נדחה אישורו של ההסדר. בקיץ 2002, לאחר שמונה שנים בהן הייתה האגודה בהליך פירוק, הגיש המפרק המפעיל לבית-המשפט המחוזי הצעה מעודכנת להפעלת האגודה כעסק חי, תוך יציאה מן הפירוק והסדר עם הנושים (בש"א 10863/02). זוהי ההצעה הרלוואנטית לענייננו.

הצעת ההסדר עוסקת בהסדרת חובותיה של האגודה כלפי חמש קבוצות של נושים: א. נושים בדין קדימה; ב. נושים רגילים (לא מובטחים); ג. עובדים שהעסקתם נמשכת גם בעת ההסדר; ד. עובדים שהעסקתם הופסקה ושאינם מועסקים באגודה במועד ההסדר; ה. חברי האגודה, שהינם כאמור לקוחותיה. בהסדר נקבעו, בין היתר, העקרונות הבאים: לגבי חברי האגודה נקבע, כי החוב שהאגודה חבה להם ישולם רק לאחר שיפרע מלוא החוב לנושים האחרים וזאת בדרך של הנחות מחזור שינתנו החל משנת 2008. כן נקבע, כי עם אישורו של ההסדר, יבוטלו כל התביעות והטענות של מי מנושי האגודה כנגד האגודה ו/או כנגד כל גורם אחר בגין חוב שחבה האגודה למי מנושיה, לרבות ויתור על הטענה, לפיה חבים חברי האגודה בחובותיה. לגבי העובדים נקבע, כי לכל אחד ממאה ושישים העובדים שהועסקו באגודה לפני מתן צו הפירוק, יחושבו סכומי החוב העומדים לזכותו והמורכבים מרכיבי חוב שכר שהוגדרו ומחישוב פיצויים מוגדלים ל-160%. לעניין תשלום הדיבידנד חולקו העובדים לשתי קבוצות משנה. האחת, עובדים שהעסקתם הופסקה או תופסק שלא בדרך של יציאה לפנסיה – שיהיו זכאים לפיצויים בשיעור של 160%. השנייה, עובדים שיצאו ו/או ייצאו לפנסיה – שיהיו זכאים להשלמת קופות ל-100%. יצוין, כי מחצית מעלויות ההסדר לעובדים תשולם מתוך עודפים עתידיים שתיצור האגודה בפעילותה העתידית. הצעת ההסדר הובאה בפני
אסיפות הנושים להצבעה. תוצאות ההצבעה היו כדלקמן: בקרב הנושים הרגילים אושר ההסדר המוצע ברוב של 89% מערך הנשייה המיוצג בהצבעה. העובדים שהעסקתם הופסקה ועובדים המועסקים בהווה הצביעו יחד באותה אסיפה. תוצאות ההצבעה היו כדלקמן: השתתפו 141 עובדים. 124 עובדים תמכו בהצעת ההסדר, 1 נפסל ו-16 עובדים התנגדו. בהתאם להכרעת המפרק בתביעות החוב של העובדים, סכום הנשייה של העובדים התומכים מהווה 87.6% מערך הנשייה המיוצג בהצבעה. לטענת באת-כוחם של העובדים התומכים בהסדר, איחוד הקבוצות לצורך ההצבעה נבע מתוך כך שצו הפירוק משמעו ממילא הפסקת עבודתם של כלל המועסקים באגודה ומשום שההסדר שהציע המפרק משווה את תנאי המועסקים לאלה שעבודתם הופסקה. חשוב לציין, כי בית-המשפט המחוזי קבע, כי היה ושתי הקבוצות תסווגנה לחוד, יקטן אחוז התמיכה בקרב הבלתי מועסקים לכ-78%. בקרב חברי האגודה, המהווים קבוצת נושים בפני
עצמה, אושר ההסדר ברוב מוחלט.
בית-המשפט המחוזי

בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ו' אלשייך) אישר, ביום 5.9.02, את תוצאות ההצבעה באסיפות והורה על ביצוע הסדר הנושים ועל פריסתו במתווה המוצע בבקשה העיקרית. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין כל מקום לדון בטענות מתנגדי אישור ההסדר הנוגעות לעצם החלטת הפירוק והדרך בה נוהל הפירוק. כן קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין מקום לעכב את אישור ההסדר עד להכרעה במחלוקות המשפטיות והעובדתיות הנדונות בערכאות אחרות.

מן האמור לעיל עולה, כי הסוגיות היחידות אליהן נדרש בית-המשפט המחוזי נגעו לאישור הסדר הנושים עצמו ולעניין זה החיל בית-המשפט את ההלכה לפיה משאישרו הנושים את ההסדר ברוב גדול, לא ימהר בית-המשפט להפעיל את סמכותו ולהתערב בהחלטתם. ואכן, לאחר שבחן את כל טענותיהם הרלוואנטיות של המערערים, אישר בית-המשפט המחוזי את ההסדר.

על החלטתו של בית-המשפט המחוזי לאשר את ההסדר, מערערים כעת מספר עובדי האגודה לשעבר, אשר פוטרו לפני או בסמוך לאחר מתן צו הפירוק, כאמור. כמו-כן, המערער 1 עתר, ביום 9.9.02, לבית-משפט זה (בג"ץ 7704/02) כנגד החלטת המפרק המפעיל מיום 13.2.02, לעניין גובה החוב של האגודה כלפיו וכנגד החלטת רשם האגודות השיתופיות
מיום 21.8.02, בה אישר את עמדת המפרק המפעיל.

עיקר טענות הצדדים

לפנינו, טוענים המערערים כנגד אישור ההסדר ומבקשים לבטלו מהטעמים העיקריים הבאים:

טענת סף של המערערים היא, כי היה על בית-המשפט המחוזי לדון בסוגיית חבות חברי האגודה בחובותיה כתנאי מקדמי לדיון בהסדר, או לחלופין לעכב את הדיון בהסדר עד שתתקבל החלטה חלוטה בסוגיה זו. לטענתם, חברי האגודה חבים בחובותיה ועל כן יכולתה לעמוד בכל הוצאה היא בלתי מוגבלת, על כן אין צורך בהליכי הסדר או פשרה בין האגודה לבין נושיה. לטענתם, כל עוד חברי האגודה מעוניינים לקבל את שירותיה ולממן את עלותם, זו לא תהיה בקשיים ואם לא כך הם פני הדברים - דינה פירוק.

לגופו של עניין טוענים המערערים, וזו טענתם העיקרית, כי שלושים העובדים אשר עבודתם הופסקה לפני או סמוך לאחר מינוי המפרק המפעיל (להלן: קבוצת השלושים) הינם קבוצה בעלת מכנה משותף ואינטרסים השונים מאלו של מאה ושלושים העובדים, שהעסקתם נמשכה, ועל כן לא היה מקום לקבצם כקבוצת נושים אחת לצורך אישור ההסדר. לפיכך, אין לטענתם להתחשב בתוצאות ההצבעה שהתקיימה ושלכאורה הסתכמה ברוב המחזיק למעלה מ- 75% מערך הנשייה המיוצג בהצבעה התומכים באישור ההסדר. לסברתם, הדין הוא, שאין לכלול באסיפת נושים קבוצות ובעלי אינטרסים נוגדים אפילו כולם נמנו עם עובדיה של האגודה לפני תחילתו של ההליך הקולקטיבי. לדעתם היה מקום לקרוא לאסיפות נושים נפרדות לעובדים שהעסקתם נמשכה ועובדים שהעסקתם הופסקה לפני או סמוך למינוי המפרק המפעיל. כמו-כן טוענים הם, כי אילו התקיימו אסיפות נושים נפרדות כאמור, כי אז לא היה מתגבש הרוב הנדרש של המצביעים, המחזיקים למעלה מ-75% מערך הנשייה באסיפה של קבוצת השלושים, כך שההסדר לא היה מאושר. עוד טוענים המערערים, כי בהכרעות החוב פעל המפרק המפעיל תוך נטילת סמכות שלא כדין, קריאת תיגר על החוק ואי כיבוד ערכאות אחרות תוך יצירת אפליה אסורה ופסולה בין המערערים לבין עובדים שהעסקתם לא הופסקה. לטענת המערערים, יש לאבחן בין "מפרק" לבין "מפרק מפעיל". בענייננו, מונה על-ידי רשם האגודות השיתופיות
מפרק מפעיל לאגודה, שהוטל עליו לפעול לשימור פעילות האגודה. לטענתם, פירוק מפעיל, אם כן, אינו מביא להפסקת יחסי העבודה, ועל כן שכר העבודה ופיצויי הפיטורין של מפוטרי האגודה לא התיישנו, צברו וימשיכו לצבור פיצויי הלנה עד ליום תשלומם בפועל. עוד טוענים המערערים, כי טעה בית-המשפט משקבע, כי חל הכלל של "סופיות הדיון והשתק פלוגתא" על הטענות בדבר חוקיות הליך הפירוק ומינוי המפרק וכן לעניין ניהול הליכי הפירוק באופן של הבראת האגודה להבדיל מחיסולה.

מנגד טוענים המשיבים, כי אין לאבחן בין העובדים שעבודתם נמשכה באגודה לאלה שעבודתם הופסקה. לטענתם, אין כל מקום להתייחס לאינטרס המשך התעסוקה כאינטרס רלוואנטי לסיווג קבוצה. לדבריהם, מדובר באינטרס חיצוני לנשייה. כן טוענים הם, כי גם לו הייתה מתקבלת טענה מעין זו, הרי בנסיבות ההסדר דנן גם לעובדים שאינם מועסקים באגודה אינטרס מובהק בהמשך פעילותה. באותו עניין, מוסיפים המשיבים וטוענים, כי גם לו הייתה מתקבלת גישת המערערים במלואה, הרי האבחון שמציעים המערערים בין הקבוצות מבוסס, בסופו של דבר, על אדישות להמשך פעילותה של האגודה כעסק חי. המועד הנכון לבחינת אותה אדישות אינו מועד הפירוק, אלא המועד בו עמדה בפני
הנושים הצעת ההסדר להצבעה ועל כן, ניתן לכל היותר לסווג את העובדים לשתי קבוצות. האחת, היא קבוצת העובדים שהיו מועסקים באגודה בעת ההצבעה והשנייה, קבוצת העובדים שלא היו מועסקים בעת ההצבעה (קבוצה רחבה יותר מקבוצת השלושים, אשר כוללת רק את המפוטרים בסמוך למתן צו הפירוק). במקרה דנן וכפי שצוין בבירור בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי הרי לפי חלוקה זו ישנו רוב המחזיק מעל 75% מערך הנשייה לתומכי ההסדר בכל אחת מן הקבוצות. לטענתם, קבוצת השלושים אינה קבוצה רלוואנטית, שכן לא ניתן לאתר אבחנה כלשהי בתוך קבוצת העובדים שהעסקתם הופסקה על פי תיחום שרירותי של מועד כלשהו שחלף לאחר הפירוק. למעשה, טוענים המשיבים, הטענה לזכותם של המערערים לקבל פיצויי הלנת שכר היא הטענה האמיתית העומדת בבסיס הערעור דנן, אלא שטענה זו אינה משותפת לכלל חברי קבוצת ה-30, ואין בה כדי להפכם לקבוצה נפרדת. לא זו אף זו, טוענים המשיבים, כי המערערים כלל לא זכאים לפיצויי ההלנה הנטענים. כמו-כן, טוענים המשיבים, כי במסגרת הסדר הנושים נקבעה נוסחה לחישוב הסכומים שישולמו לעובדים. נוסחה זו אינה מתבססת על הכרעות המפרק בהוכחות החוב, אלא קובעת רשימת רכיבים שיובאו בחשבון לצורך קביעת חובה של האגודה לכל אחד מעובדיה ולכן, אישורו של הסדר הנושים הפך את הוכחות החוב ואת הכרעת המפרק בהן, לחסרות נפקות מעשית, כך שאין טעם לדון בטענות שמעלים המערערים לגבי הכרעת המפרק בהוכחות החוב. עוד טוענים המשיבים, כי אין מקום לטענה בדבר האבחנה בין פירוק לפירוק מפעיל, שכן הדין בישראל אינו מכיר באבחנה שכזו. לטענתם, צו הפירוק שהוצא לאגודה הינו צו פירוק לכל דבר והעובדה שהמפרק הוסמך להמשיך להפעיל את האגודה אין בה כדי לשנות את ההשלכות הנובעות ממנו. טענה אחרת אותה מעלים המשיבים הינה, כי מן הראוי היה לצרף לערעור זה את יתר נושי האגודה ולפחות את אלו אשר התייצבו בדיון בפני
בית-המשפט המחוזי, על מנת לאפשר להם להביע את עמדתם וטענותיהם ביחס לאישור הסדר הנושים נשוא הערעור, שכן כל החלטה בערעור תשפיע על זכויותיהם. לטענת המשיבים, משמעות קבלת הערעור הינה מתן "זכות וטו" על ההסדר כולו למיעוט קטן של כ-12% מכלל עובדי האגודה וכי לביטולו של ההסדר משמעות דרמטית על עצם סיכויי שרידתה של האגודה וממילא על התשלומים לנושים השונים ובראש ובראשונה אותם עשרות רבות של עובדים, שתמכו בהסדר ומעוניינים בו. כן טוענים המשיבים, כי מאז שניתנה ההחלטה של בית-המשפט המחוזי, המאשרת את ההסדר, החלו הצדדים בביצועו ובוצעו פעולות שהן ככל הנראה בלתי הפיכות. הערעור, אם כן, לוקה, לטענתם, בשיהוי רב.

דיון

בעניינינו מדובר בסוגיות שעיקרן פירוק אגודה שיתופית, וטובות ההלכות העוסקות בפירוק חברות אף לענייננו. מדובר בהלכות המושתתות על עקרונות היפים לדיני תאגידים בכללותם ועל כן אין מניעה להחילם מכוח היקש גם על אגודה שיתופית (ראו ס' אוטולנגי, אגודות שיתופיות – דין ונוהל (כרך א', תשנ"ה – 1995), 55-56).
שיקום האגודה לעומת פירוקה

בבואי לבחון את טענות הצדדים ועל מנת שהדברים יישקלו בראיה כוללת, שיש בה משום התחשבות בכלל הנושים, מצאתי לנכון להדגיש את הדברים הבאים: מקובלת עלי המדיניות העקרונית שצריכה להנחות את בית-המשפט בהליכי פירוק ובאישור הסדר נושים, כפי שעמד על כך השופט ד' לוין בע"א 673/87 סאלח ואח' נ' דורון כוכבי ואח', פ"ד מג(3) 57, בעמוד 68:

"ככל שניתן להציל עסק מהתמוטטות יש לחתור לכך בזהירות ובאחריות אך תוך תעוזה ותושיה. ככל שמתאפשר חיסולו ההכרחי של עסק תוך כדי ניהולו כעסק פעיל חי ותוסס על ידי המפרק, הנאמן, כונס הנכסים, וזאת בהשגחת בית המשפט ובהדרכתו, כן יטב לנושים ולמשתתפים בחברה או לפושט הרגל כפרט. בעשיה כזו מממשים את תכלית החוק. בגישה האמורה, ככל שרק תהיה ישימה, בנסיבות המקרה, מקדמים תוצאה צודקת".
למרות שלא תמיד ניתן למנוע את חיסולה של חברה או אגודה שיתופית שנקלעה לקשיים, הרי שבמקרים מסוימים יש להסדר נושים יתרונות רבים על פני הפירוק, והוא עשוי לגרום לכך שהנושים יקבלו בסופו של דבר סכום גבוה יותר מן החברה או האגודה השיתופית וימנעו ממנה, מעובדיה ומצדדים שלישיים הפסד כספי והרס מקור הפרנסה. אין ספק שהדרך הקצרה, עת חדלות פירעון, היא דווקא מתן צו לפירוקה של החברה. אין קל ופשוט בהליכי פירוק ופשיטת רגל מאשר לעצור ההתדרדרות ברגע מסוים ולממש את המעט שנותר ולחלק שיירים לנושים, שעל פי רוב מובטחים הם ובעלי זכות קדימה על חשבון הנושה הבלתי מובטח, חסר ההגנה. אולם קיצורי דרך שכאלו לעיתים קרובות מחטיאים את המטרה. הליך שכזה אינו תמיד הדרך הנאותה, לא מבחינה משפטית ולא מבחינה כלכלית. לא זו הייתה כוונת המחוקק ולא זו הדרך שתניב תועלת למשק בכלל, ולנושיה של החברה בפרט. ודוק, ישנם מקרים שאכן פירוקה של החברה או האגודה השיתופית הוא הפתרון האופטימאלי, אך כדי להגיע למסקנה שכזו יש תחילה לבחון ביסודיות את האופציות האחרות העומדות על הפרק, ולפסול אותן בזהירות.

ניתן לסכם את עדיפותו של הליך השיקום על פני הליך הפירוק תוך בחינתו משלוש נקודות מבט עיקריות: (1) מזווית הראייה של המשק הלאומי, בכך שארגון מחדש מוצלח יניב ניצול מוצלח יותר של משאבים קיימים, בכך שתשמר רמת התעסוקה במשק ותשמר התחרות. (2) מנקודת המבט של בעלי זכויות כלפי החברה, בכך שנמנעת מכירה כפויה של נכסי החברה, אשר מורידה את ערכם באופן דרסטי, בכך שנמנעת ירידת ערכו של ציוד מיוחד, בכך שמנוצל המלאי הקיים ונמשכת באופן סדיר גביית החובות ונשמר המוניטין. (3) שיקולי הנהלת החברה, כערך כלכלי וכערך רגשי. (ראו י' בהט, ארגון מחדש של חברות כושלות, מחקרי משפט ז' (שלום לרנר עורך, תשמ"ט-1989) 221, בעמודים 230-242).

כמובן שיש לבחון יתרונות אלו לצד חסרונותיו של הליך הארגון מחדש, תוך בחינת פוטנציאל החברה ואפשרות הבראתה, בחינת הסיכונים והעלויות הכרוכות בהמשך ההפעלה וכדומה, אולם דומה כי יש לדבוק במדיניות אותה התווה בית-משפט זה, לפיה ככל שהדבר מתאפשר, יש להעדיף את שיקומה של החברה על פני פירוקה.

עת עומדת בפני
נו הצעת נושים, שיקום או ארגון מחדש של חברה או אגודה שיתופית, יש לערוך איזון אינטרסים, שתכליתו בחינת מאזן הרווח וההפסד שייגרם לכל הצדדים המעורבים, הן במישרין והן בעקיפין. בעת עריכת מאזן זה יש לתת משקל ראוי לטובת החברה, הציבור, בעלי המניות והעובדים מחד, ולטובת הנושים וזכאותם לקבל את כספם, מאידך. בית-המשפט בענייני פירוק הוא הממונה מטעם החוק על האינטרסים של כלל הנושים, בין אלה המיוצגים לפניו ובין אלה שאינם מיוצגים. על בית-המשפט לחפש את הדרך שתאפשר לשלם לנושים את כל החובות המגיעים להם ואם הדבר בלתי אפשרי אז לפחות את המירב מחובם. בתורו אחר דרך זו, יעשה בית-המשפט ככל שניתן על מנת לשמור על הגוף המתפרק כעסק חי (ראו י' כהן, דיני חברות (כרך ג', 1994) עמ' 610-618). הדגשים הללו צריכים להנחותינו עת בוחנים אנו את השגותיהם של המערערים.

חשוב להדגיש, כי ברית פיקוח אינה עוד אגודה שיתופית מני רבות, אשר בקשות לפירוקן מוגשות חדשות לבקרים לבית-המשפט. יש לשים-לב לגודלה של האגודה ולכך שהאגודה היא מקור פרנסה למאות עובדים וישנם עסקים רבים הקשורים בפעילותה בצורה זו או אחרת. לפעילות האגודה השפעה על מספר רב של גורמים במשק וכמו-כן ההסדר שאושר כבר מצוי בהליכי ביצוע מתקדמים. על בית-המשפט לבחון את עניינה של האגודה לאור היבטים אלו.

חלוקה לקבוצות נשייה

השאלה העיקרית העולה בערעור שלפנינו, הדורשת את הכרעתנו, הינה האם היה מקום להכיר בקבוצת השלושים, שהעסקתם הופסקה לפני או בסמוך לאחר מינוי המפרק המפעיל, כקבוצת נושים נפרדת לצורך אישור ההסדר?

השאלה מהו "סוג נושים" לצורך סיווגם לקבוצות אינה שאלה קלה, שכן לא כל הבדל גורם בהכרח לסיווג הנושים כסוג מיוחד. "קבוצה" לעניין זה תוגדר כמכלול נושים שסדר העדיפויות החוזי שלהם שווה (ראו א' פרוקצ'יה, דיני חברות חדשים בישראל (תשמ"ט – 1989) בעמוד 555). הכרה בקבוצת נושים מצומצמת, המבקשת להתנתק מקבוצה רחבה יותר אליה שויכה, מחייבת זיהויים של אינטרסים שונים בתכלית מן האינטרסים של שאר חברי הקבוצה. על המבקש לעצמו מעמד של קבוצה נפרדת להוכיח אינטרס אובייקטיבי שונה באופן ניכר משל קבוצת האם ממנה הוא רוצה להתנתק. בעניין זה קבע כב' השופט י' אנגלרד בע"א 3225/99 שיכון עובדים בע"מ
נ' טש"ת חברה קבלנית לבניין בע"מ
, פ"ד נג(5) 97, בעמ' 115 (להלן: עניין טש"ת) את הדברים הבאים:

" בעניין חלוקת הנושים לסוגים, מקובל להבדיל בין נושים מובטחים לנושים בלתי מובטחים. אולם השאלות הקשות נוגעות לחלוקה בין נושים הנמנים על אותה קבוצה רחבה כי לעיתים האינטרסים, הן בתוך הקבוצה של נושים בלתי מובטחים, הן בקבוצה של נושים מובטחים, אינם זהים... בפסיקה ובספרות הוצעו מבחנים נוספים לשם עריכת תת-חלוקה בתוך הקבוצה הרחבה. המגמה השלטת היא להתחשב בטיב האינטרסים השונים בין הנושים הנמנים על קבוצה רחבה אחת."
(ראו גם א' פלמן, דיני חברות בישראל להלכה ולמעשה, כרך שני, 1994, בעמ' 995. (להלן: א' פלמן בספרו)).


המאפיינים להפרדה בין קבוצות על-פי אינטרסים: מחד גיסא, המיון צריך להפריד את קבוצות האינטרסים השונים ולמנוע מצבים של ניגודי עניינים בתוך כל קבוצה. מאידך גיסא, סיווג לקבוצות רבות מדי עלול לפגוע בעיקרון קבלת דעת הרוב, בכך שיאפשר לקבוצות מיעוט להיות מסווגות כקבוצות נפרדות ולהכשיל את אישור ההסכם (ראו א' פלמן בספרו, בעמ' 994). לעניין זה יפים הדברים שנאמרו על-ידי כב' השופט י' אנגלרד בפרשת טש"ת, בעמ' 114:

"ריבוי הסוגים של נושים המתכנסים באסיפות נפרדות, מעניק יתר כוח לנושה היחיד משום שמשקלו עולה ככל שהקבוצה קטנה יותר, כי העיקרון הוא שהרוב הנדרש לאישור ההסדר חייב להתקבל בכל קטגוריה לחוד. נמצא, כי אם קבוצה מסוימת מורכבת מנושה אחד ויחיד, לנושה זה זכות וטו על מכלול ההסדר. כוח זה עשוי להעניק לנושה יחיד כוח מיקוח רב, עד כדי יכולת "סחיטה"."

המועד הרלוואנטי לבחינת האינטרסים השונים של הנושים, בהתחשב בנסיבות המקרה, הוא פרק הזמן בו התקיימו אסיפות הנושים והוגשה הבקשה לאישור ההסדר (ראו ע"א 691/69 השותפות בש-רבסקי ואח' נ' בנק לסחר חוץ בע"מ
, פ"ד כח(1) 465).

בענייננו, כאמור, טענו המערערים, כי היה על המפרק לערוך אסיפות נושים נפרדות לעובדים לפי קבוצות אינטרסים שונות. לטעמם, היה צורך לחלק את העובדים לשמונה קבוצות נושים שונות. בית-המשפט המחוזי דחה טענה זו מכל וכל וקבע, בצדק, כי על-פי הפתרון שאימצה הפסיקה, חלוקת הנושים המקובלת הינה למספר מצומצם של קבוצות עקרוניות, לפי שלבי "סולם הנשייה": נושים מובטחים, נושים בדין קדימה וכך הלאה, כאשר מדי פעם נעשית אף חלוקת משנה של אחת הקבוצות, זאת אם נסיבות המקרה מקימות הבדל עקרוני בינה לבין קבוצת האם שלה.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי חלוקת העובדים לשמונה קבוצות משנה לא רק שאינה מקובלת, אלא אף מכשילה היא מראש כל סיכוי לאשר את ההסדר וכן הוסיף, כי בשל נסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, ובשל מורכבות ההסדר, הופרדו העובדים מקבוצת הנושים בדין קדימה והושמו כקבוצת נושים נפרדת. ואולם, עת הועלתה הטענה, כי ראוי היה לחלק אף קבוצה זו לשתיים, זאת בשל ההבדל העקרוני בין העובדים אשר פוטרו עם כניסת האגודה לפירוק, לבין אלו אשר המשיכו להיות מועסקים, קבע בית-המשפט המחוזי, כי אין צורך להכריע בכך, שכן הוכח בפני
ו, כי אף אם הייתה נעשית חלוקה של קבוצת העובדים לשתי קבוצות משנה, ההסדר היה עובר בשתי הקבוצות ברוב של למעלה מ-75% מערך הנשייה המיוצג בהצבעה.

המערערים מציינים כי הם "נדהמו" מקביעתו זו, ה"שגויה" לדבריהם, של בית-המשפט המחוזי . המערערים פשוט בוחרים להתעלם מאופן החלוקה לשתי קבוצות משנה אותה בחן בית-המשפט המחוזי. אין מדובר בחלוקה לשתי קבוצות שהן "קבוצת השלושים" ו-"קבוצת המועסקים", כפי שמבקשים המערערים. יישום מבחן האינטרסים, בהתחשב בשיקולי מדיניות משפטית ראויה, מובילנו לתוצאה אפשרית אחת בלבד של תת חלוקה של קבוצת העובדים וזו החלוקה אותה בחן בית-המשפט המחוזי: חלוקת העובדים לקבוצה בה העסקתם באגודה נמשכה במסגרת הליכי הפירוק וקבוצה בה העסקתם באגודה הופסקה, אשר "קבוצת השלושים" הינה רק חלק ממנה.

יתר על כן, קביעותיו של בית-המשפט המחוזי לעניין תוצאות ההצבעה הנן קביעות עובדתיות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה והתרשמה מן העדויות שהובאו בפני
ה, אלא במקרים יוצאים מן הכלל, וכאשר קיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את התערבותה (ראו, למשל, ע"פ 522/84 סביחאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(1) 551, בעמ' 555-556; ע"פ 7024/93 פלח נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 2, בעמ' 20). המקרה שלפנינו אינו מצדיק התערבות שכזו.

גם בפני
נו חוזרים המערערים על טענתם, לפיה קיים שוני מהותי באינטרסים ובזכויות בין חברי "קבוצת השלושים" לבין מאה ושלושים העובדים שהעסקתם נמשכת, ועל כן ראוי להכיר בהן כקבוצות נושים נפרדות. אולם, המערערים כלל לא הצביעו על כל אינטרס אובייקטיבי, אשר מייחד אותם מקבוצת העובדים שהעסקתם באגודה הופסקה, ממנה הם מבקשים להתנתק. האינטרסים עליהם מצביעים המערערים, ככאלו אשר על בסיסם יש להפרידם ולזהותם כקבוצת נשייה נפרדת מהווים גילום של שיקולי כדאיות ההסדר גרידא, וככאלה הם אינם ראויים להכרה עת מתבצעת חלוקה לקבוצות נשייה. המערערים בעצם מבקשים מעמד של קבוצת נשייה נפרדת וזאת על בסיס של שיקולים סובייקטיביים. הכרה בשיקולים כאלה כרלוואנטיים לצורך סיווג הנושים לקבוצות נשייה, משמעה טרפוד הסדר הנושים מראש. לאור כוונת המחוקק ותוך יישום המדיניות המשפטית הראויה, ברור כי אין כל מקום לקבל תת חלוקה נוספת ועל כן לא נותר לי אלא לדחות טענה זו.

סעיף 233(ב) לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (כיום סעיף 350(ט) לחוק החברות, התשנ"ט-1999), אשר הוראותיו הוחלו מפורשות על אגודה רשומה מכוח סעיף 59 לפקודת האגודות השיתופיות, מקנה לבית-המשפט את הסמכות לכפות הסדר או פשרה על מיעוט הנושים המתנגד לו. לסוגיית כפיית הסדר או פשרה על נושים על-ידי בית-המשפט שני היבטים: האחד - לבית-המשפט נתונה הסמכות לכפות את הסדר הפשרה על נושים יחידים בתוך קבוצה התומכת דווקא בהסדר, ובענייננו – קבוצת העובדים. בהקשר זה יישם בית-המשפט את המבחן, לפיו ראוי לשקול את ההסדר כ"הרע במיעוטו". מבחן זה מוגדר בארצות-הברית כ"best interest rule". השימוש בו נעשה כברירת מחדל אם לא יתמלא התנאי, לפיו ראוי שכל נושה יקבל על-פי ההסדר כפי חלקו בפירוק. ההיבט השני הינו כפיית הסדר על סוג נושים.

כאשר שוקל בית-המשפט האם לאפשר כפיית הסדר הנושים על מיעוט המתנגד לו, עליו לתת את הדעת, כי עת ארגונו מחדש של תאגיד יש להתמודד עם צדדים המנסים לנצל את אי הבהירות להתנהגות אופורטוניסטית. הדבר פוגע קשות בהליך השיקום. הצורך בהתדיינויות משפטיות מרובות גורם נזק לתאגיד ולכלל הנושים משום שהוא מלווה בהוצאות משפטיות, הוצאות הערכה ומלווה בסיכון לכישלון ההליך. יש לשים לב לכך, שגם אם לאחר כל אותן התדיינויות יעוצב ההסדר, הדבר עלול להיות מאוחר מדי, משום אובדן לקוחות, בריחת עובדים מיומנים, ניתוק קשר עם הספקים, הפסד הזדמנויות עסקיות ועוד (ראו י' בהט, כפייה על קבוצה מתנגדת בהסדר על-פי סעיף 233 לפקודת החברות, עיוני משפט י"ז (נובמבר 1992)445, 447-448).

יש להעיר, כי במקרה שבפני
נו, לאור נסיבותיו המיוחדות ולאור פרק הזמן הארוך שעבר מאז החל הליך הפירוק, יתכן והייתה הצדקה לאשר את ההסדר אף אם היה מקום להכיר בקבוצת השלושים כקבוצה נפרדת, ובה רוב למתנגדי ההסדר. אולם, אין כל צורך להכריע בכך משום שכאמור אין מקום להכרה בקבוצה זו כקבוצה נפרדת.

הסדר הנושים אושר על ידי רוב בן יותר מ-75% מערך הנשייה המיוצג בהצבעה של כל אסיפות הנושים בחברה ועל-כן יזכה לאישורו של בית-המשפט, שכן מיעוט מבוטל לא יוכל לטרפד הסדר כזה. אין ספק, כי ההחלטות נתקבלו על ידי רוב חוקי, היינו על-ידי רוב מספרי ורוב ערכי של סוגי הנושים באסיפות נפרדות שלהם, ועל עיקר זה מושתת שיקול-דעת בית-המשפט במתן אישורו לתכנית.

אישור ההסדר

לטענת המערערים, ההלכה היא, כי הליך הסדר אשר אינו מבטיח את הניתן להשגה בהליך הפירוק, אינו בר אישור. לטענתם, ההסדר מרע את מצבם ומעניק להם פחות משהיו מקבלים בהליך של פירוק ועל-כן אין לאשרו. המערערים אף תומכים טיעונם בדבריו של כב' השופט ד' לוין בעניין זה בע"א 359/88 סולל בונה בע"מ
נ' כונס ומפרק של א. כוכב השומרון עמנואל בע"מ
(בכינוס נכסים), פ"ד מה(3), 862, עמ' 869. להלן הדברים במלואם:

"אכן מקובל עלי כעיקרון, שנושים שהם צדדים להסדר כנ"ל מצפים לקבל על-פי תכנית ההסדר לא פחות משהיו מקבלים בפירוק, וכך ראוי שיהיה. אם מתברר, כי ההסדר הוא כה חסר תועלת עד שנושים לא יזכו על פיו לפחות למה שהיו זוכים בהליכי פירוק רגילים, כי אז אין לאשר הסדר כזה. ההסדר חייב להיות סביר והוגן, כך שיהא בו כדי להועיל לציבור הנושים בכללותו ולא למובטחים בלבד. אין לסבול הסדר שירע עד כדי כך את מצבם של הנושים, כולם או חלקם, עד שכאמור לא יזכו אף לאותה טובת הנאה מזערית שאפשר שהיו זוכים לה אילו הליכי הפירוק היו מתקיימים כסדרם... מאידך גיסא, אם אין הדברים כך, ועדיין רוב רובם של הנושים יוצאים נשכרים, ולא במעט, מההסדר, ראוי לשקול אותו בחיוב, בבחינת ה'רע במיעוטו'." (ההדגשה שלי – ס.ג'.).
דא עקא, שהמערערים לא השכילו לקרוא את הדברים עד תומם ולהיווכח, כי כוונת אומרם שונה ומנוגדת לפירוש אשר הם העניקו לאמור. אין ספק, כי יישום האמור במקרה דנן מחייב דווקא את אישורו של ההסדר, אשר מיטיב עם רובם המכריע של הנושים.
הכרעות החוב

המערערים טוענים, כי יש לבטל את הכרעות החוב שנקבעו על-ידי המפרק המפעיל. לטענתם, בהכרעות החוב פעל המפרק המפעיל באופן מפלה, תוך נטילת סמכות שלא כדין וקריאת תיגר על החוק. בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי קבעה השופטת המלומדת בעניין זה את הדברים הבאים:

"הסכום אשר מגיע להם, מרגע שנכנסה האגודה לפירוק, אינו אלא הסכום אשר המפרק מאשר במסגרת בדיקת הוכחות החוב. משדחה המפרק הוכחת חוב, במלואה או בחלקה, אין עוד לסכום הבלתי-מוכר נפקות כלשהי לעניין חישוב ערך הנשייה או המגיע לעובד, אף לא לצורך הבדיקה כמה מכדי חובו נפרע במסגרת הסדר הנושים"

הדרך להשיג על החלטת המפרק בתביעות חוב היא באמצעות ערעור. הערעור הינו הליך אישי ואין מקום לטעון טענה גורפת, כפי שטענו המערערים, לפיה החלטות המפרק בתביעות החוב ככלל הינן שגויות. אכן, אם סבור נושה, כי המפרק שגה בהחלטתו בהוכחת חוב, פתוחה בפני
ו הדרך לערער עליה בהתאם להסדר הקבוע בחוק. אך, משלא עשה כן במועד או אם ערעורו נדחה, הרי שעליו לקבל את הכרעת המפרק כסופית.

בענייננו, בית-המשפט המחוזי קבע, כי מרבית המתנגדים לאישור ההסדר הקובלים על אופן ההכרעה בתביעות החוב לא טרחו בכלל ועיקר להגיש ערעור כדין, ואילו אחרים פתחו בהליכים "דמויי ערעור" שהוכרעו ונדחו זה מכבר, ומשכך הם פני הדברים, לא נותר, אלא לקבל את הכרעותיו של המפרק כמחייבות. חשוב לציין, כי להכרעות החוב של המפרק אין כל נפקות בנוגע לסכומים אותם יקבלו המערערים בפועל. הכרעות החוב של המפרק סייעו לקבוע את סכום הנשייה לצורך חישוב אחוז התומכים בהסדר בקרב כל קבוצת נושים, אך משאושר ההסדר אין להן כל משמעות, שכן ההסדר קובע נוסחה אחידה לחישוב הפיצויים המגיעים לכל עובד. נוסחה זו אינה תלויה בהוכחות החוב ואינה מבוססת על חישוב הסכומים המגיעים על-פי דין. הנוסחה מפורטת בסעיף 6.2.1 לבקשת אישור ההסדר ועיקרה:

"לכל עובד מכלל העובדים שצוינו לעיל יחושבו הסכומים העומדים (בכפוף לאמור לעיל) לזכותו, והמורכבים מהרכיבים הבאים: הפרשי שכר עבודה, פדיון חופשה עד 60 יום, השלמת קופות ל-100%, וכן חישוב פיצויים לפי 160% (בניכוי הסכום בקופות). כל הסכומים האמורים יחושבו ליום מתן צו הפירוק (נובמבר 1994) ותתווסף להם הצמדה של 43%".

כידוע, הסדר נושים הינו מנגנון אלטרנטיבי לפירוק ובמסגרתו אין כל מניעה לקבוע כל נוסחא לחישוב הסכומים שישולמו ובכלל זה להתנות על הוראות הדין. הסדר נושים נועד להחליף את ההסדר המעוגן בדיני הפירוק והוא מאפשר יצירת חלופה בדרך המבקשת להיטיב עם כל המעורבים בענייניו של התאגיד בכלל ועם נושיו בפרט (ראו ע"א 6010/99 דוד ששון עו"ד נ' כונס הנכסים הרשמי
ו-2 אח', פ"ד נו(1), 385, 397).

מוסד המפרק המפעיל

לטענת המערערים, מאחר ובענייננו מדובר במפרק מפעיל, הרי הפטור מפיצויי הלנה, הקבוע בחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 (להלן: חוק הגנת השכר) לגבי חברה בפירוק, אינו חל. לטענתם, מינויו של מפרק מפעיל לא מביא להפסקת יחסי עובד ומעביד ואינו מפסיק את צבירת פיצויי ההלנה על סכומי שכר העבודה ו/או פיצויי הפיטורין שנצברו לפני מינוי המפרק המפעיל ולא שולמו במועד החוקי לתשלומם ונתבעו כדין לפני שהתיישנו. ובמילים אחרות, טוענים הם, כי תפקידו של מפרק מפעיל הוא לפעול לשימור פעילות התאגיד, לשיפור מצבו הכלכלי והבטחת המשך קיומו כגוף מאוגד. על-כן, בהתאם להוראות חוק הגנת השכר, לטענת המערערים, שכר עבודה ופיצויי פיטורין של מפוטרי התאגיד, שלא התיישנו, צברו וימשיכו לצבור פיצויי הלנה עד ליום תשלומם בפועל.

טיעון זה אינו מקובל עלי. כפי שיובהר להלן, המערערים כלל אינם זכאים למרכיבי החוב בגינם הם מערערים, דוגמת פיצויי הלנת שכר וסעיפי שכר אחרים. כידוע, מרגע בו נכנס גוף משפטי לפירוק, מוקפאת מצבת חובותיו (ראו י' כהן, דיני חברות (מאי 1994) 62). כעיקרון, פיצוי הלנה מתווסף אוטומטית לשכר מולן. תחילה, לא הייתה בחוק הגנת השכר הוראה מיוחדת לעניין חוב שכר שחבים חברה בפירוק או פושט רגל. בית-המשפט זה מתח ביקורת על מצב דברים זה, באומרו כי הצטברותם של פיצויי הלנה נוגדת את הכלל שמיום הגשת הבקשה למתן צו פירוק אין נזקקים עוד לתביעות נגד חברה, אלא ברשות בית-המשפט. ואכן, בשלב הראשון תוקן חוק הגנת השכר בשנת תשכ"ד-1963, ונקבע פטור מתשלום פיצוי הלנה בגין התקופה שראשיתה שישה חודשים לפני הגשת הבקשה לקבלת צו פירוק, בשלב מאוחר יותר - בתיקון משנת תשמ"ה-1985 - בוטלה כליל החובה לשלם פיצוי הלנת שכר לתקופה שקדמה למתן צו הפירוק בידי בית-המשפט או בפיקוחו. (ראו ח' הרדוף, זכויות עובדים בחילופי מעבידים בפירוק חברה ובכינוס נכסים (תשמ"ח-1988)).

מפרק אגודה שיתופית, אם כן, בהתאם להוראותיו של סעיף 19 לחוק הגנת שכר, במתכונתו המתוקנת, אינו חייב בתשלום פיצויי הלנת שכר בגין התקופה שלפני מתן צו הפירוק. בהחלטתו של רשם האגודות השיתופיות
, מיום 10.11.94, להוציא צו פירוק לאגודה ולמנות לה כמפרק את עורך-הדין צוריאל לביא, הורה הוא לעורך-הדין לביא להפעיל את האגודה כמפרק מפעיל. הרשם התרשם, כי נעשו כל המאמצים האפשריים על-מנת לפתור את המשבר בו הייתה שרויה האגודה והגיע למסקנה, כי חרף המצב הפיננסי החמור בו מצויה האגודה, לא ניתן להגיע להבנה בין ההנהלה לבין העובדים בדבר מסגרת פעילות, שתאפשר את ייעול האגודה וייצובה תוך עמידה ביכולתה הכספית. הרשם קבע את הדברים הבאים:

" בנסיבות אלה ועל מנת לשמר את פעילות הברית, פעילות שהינה חיונית למגזר ההתיישבותי כולו, החלטתי להוציא צו פירוק לברית פיקוח ולמנות את עו"ד צוריאל לביא

למפרק הברית ולהורות לו להפעילה כמפרק-מפעיל. הוראותיי למפרק הינן כי ימשיך ויפעיל את הברית כעסק חי ויפעל להמשך מתן שירותי ביקורת וראיית חשבון מטעם הברית לחבריה. המפרק מוסמך להעסיק עובדים או להפסיק העסקתם לפי שיקול דעתו, ובלבד שלא יהיה בכך לפגוע באיכותה של הפעילות החשבונאית המקצועית של הברית, והנני מורה לעובדי הברית לשתף עמו פעולה ולפעול יחד עמו להבראת הברית ולשיקומה".

וכן מוסיף הרשם בהמשך, כי:

"בתוקף סמכותי החוקית כגוף המוסמך לרישוי הברית לתפקידי ראיית חשבון הנני שב ומאשרר בזה את הסמכת הברית להמשיך ולתפקד גם לאחר מתן צו הפירוק כנותנת שירותי בקורת וראיית חשבון (כולל דיווחים לרשויות)..."
על החלטה זו של הרשם הוגש ערר לשר העבודה והרווחה (להלן: השר). השר האציל את סמכותו לדון בערר ליועצו המשפטי, מר יצחק ברק. בהחלטתו הארוכה והמנומקת היטב, מיום 31.12.97, החליט היועץ המשפטי לדחות את הערר. על החלטתו זו עתרו המתנגדים להסדר לבית-משפט זה בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (בג"ץ 1409/98). עתירתם נמחקה תוך שבית-משפט זה מחווה דעתו במפורש, כי אין להתערב בהחלטה על פירוק האגודה. המערערים העלו טענותיהם לגבי הדרך שבה נוהל הפירוק גם בפני
בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין כל מקום לדון במסגרת המחלוקת שבפני
ו בטענות אלו, משום שהדבר עומד בניגוד מוחלט לעיקרון סופיות הדיון. כעת, אף בפני
נו, חוזרים המערערים על טענותיהם, באשר לאופן ניהול הפירוק ומינוי המפרק המפעיל.

אין מקום לחזור ולדון בסוגיות אלו, מחמת הכלל של "מעשה בית-דין". מאחורי הכלל של "מעשה בית דין" עומד הרעיון של סופיות הדיון, והוא נועד לשים קץ לדיונים משפטיים בין צדדים, ולמנוע הטרדתו של בעל דין יריב על-ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק. סוגיה שהוכרעה – נסתם עליה הגולל ובית-המשפט לא ידון בה מחדש. מן האמור לעיל נובע, כי אין מקום לשוב ולהתייחס לטענות המערערים בנוגע לניהול הליך הפירוק, כמו גם לטענותיהם בנוגע לתוקף צו הפירוק, אולם מצאתי לנכון להעיר מספר הערות בנוגע ל"פירוק המפעיל" והשלכותיו על דרישת המערערים לקבלת פיצויי הלנת השכר.

אין ספק, כי יש מקום לאבחנה בין "מפרק" ל"מפרק מפעיל". עמדה על כך כב' השופטת ו' אלשייך באחת מן הפרשות:

"דומני שזהו המקום לחזור ולאבחן בין תפקידו ומעמדו של מפרק "סתם" לבין מפרק-מפעיל. תפקידו של זה האחרון הוא לנסות ולהפעיל את החברה על דרך של מתן סיכוי להמשך פעילותה. מטרתו היא לנסות ולנהל את עסקיה ולהביא להבראתם. זוהי המטרה שלשמה ניתן צו הקפאת ההליכים שבמסגרתו ותחת כנפיו חוסה המפרק-המפעיל". (המ' 1446/97 (ת"א) נור פרסום חוצות (ייצור והפקה) בע"מ
נגד אביב ושות' חברה קבלנית לעבודות ציבוריות, דינים מחוזי, כרך כו(7), 107).

"מפרק מפעיל" הוא מוסד יציר הפסיקה. תפקידו וסמכויותיו של המפרק המפעיל דומים במהותם לאלו של מפרק זמני וקדם מפרק זמני. בשנים האחרונות עשתה הפסיקה שימוש במונחים אלו בלא הבחנה מדויקת ביניהם. על-פי המצב המשפטי בישראל, כוללים מונחים אלו בחובם מעין סתירה פנימית. אין ספק כי הפירוק, מעצם הגדרתו, יועד לחיסולו של התאגיד. המפרק אינו יכול להמשיך ולנהל את עסקי התאגיד ללא גבול, אולם הוא כן רשאי להמשיך ולנהלם תקופה מסוימת אם לפי שיפוטו העסקי יש בכך צורך לשם מימוש יעיל ורווחי יותר של נכסי התאגיד. ואכן, בתי- המשפט בישראל עשו שימוש בסמכותם למנות מפרק, כשהיה ברור מראש שאין הכוונה לחסל את עסקי החברה או האגודה השיתופית. למרות שחוק החברות קובע, כי פירוק נועד לחיסול חייה של החברה, הורו בתי המשפט בכמה מקרים על פירוק החברה בדרך של מינוי "מפרק מפעיל". כוונת המינוי לא הייתה לחסל את עסקי החברה, אלא להביאה לידי הבראה (ראו מ' הורוביץ, הגנה על זכויות עובדים במסגרת הבראת חברות (בהוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ
, תשס"ג-2003); צ' כהן, פירוק חברה על-פי בקשת נושה – קווים מנחים בהפעלת שיקול הדעת של בית המשפט, מחקרי משפט י"ב (תשנ"ה-1995), 37, בעמ' 58-59). צו הפירוק שהוצא לאגודה הוא צו פירוק לכל דבר ועניין.

סעיף 19(א) לחוק הגנת השכר, תשי"ח-1958 קובע:

"ניתן לגבי מעביד צו כאמור בסעיף 127נה לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ח-1968, לא יהיה המפרק כמשמעו בסעיף 127סא(א) לחוק האמור חייב בתשלום פיצויי הלנת שכר;..."

סעיף 20(ד) לאותו החוק מוסיף:

"הוראות סעיפים 17א , 18 ו-19 יחולו, בשינויים המחויבים, לגבי הלנת פיצויי פיטורין כאילו היא הלנת שכר..."

הסעיפים הללו, בצירוף סעיפים 127נה ו-127סא(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשכ"ה-1968 קובעים, כי מפרק אגודה שיתופית אינו חייב בתשלום פיצויי הלנת שכר ופיצויי הלנת פיצויי פיטורין.

לעניין זה, מפרק מפעיל, המנהל את עסקי החברה לאחר מתן צו הפירוק, כמוהו כמפרק "רגיל". זוהי כוונת המחוקק. מטרתן של הוראות החוק, העוסקות בפיצויי הלנה, היא להבטיח ששכר העבודה ישולם במועדו. החוק בא למנוע הפיכתו של העובד למקור אשראי למעביד. החוק הוא בעיקרו מניעתי ומטרתו ליצור מצב בו "לא ישתלם" למעביד להלין את שכרו של העובד. אין מדובר בריבית או פיצוי על נזק במשמעות החוזית או הנזיקית. כל זה במהלך העסקים הרגיל. אולם קיימות נסיבות, כגון הידרדרות במצבה הכלכלי של חברה, אשר בהתקיימן מנוע המפרק מלשלם שכר או פיצויי פיטורין במועדם. ההנחה היא, שמצבו הכלכלי היה כזה, שאי תשלום במועד לא היה נמנע על-ידי ה"סנקציה" של פיצויי הלנה. יש לבחון כל מקרה לגופו, אך המגמה היא לפטור את המפרק מהחובה לשלם פיצויי הלנה. המחוקק, בסעיף 19(א) לחוק, פטר מפרק חברה מחובת תשלום פיצויי הלנה, שכן הניח, כי ממילא מתקיים, במקרה כזה, האמור בסעיף 18 לחוק, לפיו אי תשלום שכר במועד "בגלל נסיבה שלמעביד לא הייתה שליטה עליה" משמש עילה לביטול פיצויי הלנה (ראו דב"ע מד/3-73 דינה טל נגד שירותי כימאויר – אגודה שיתופית חקלאית בע"מ
(בפירוק), פד"ע טז 203; דב"ע לב/ 3-3 מרכז החינוך העצמאי נגד מנחם דב שוורץ, פד"ע ג 318).

חבות חברי האגודה בחובותיה

לטענת המערערים, האגודה הינה נכס לחבריה וכל עוד חבריה מעוניינים לקבל את שירותיה ולממן את עלותם, היא תתקיים ולעולם לא תהיה בקשיים. לטענתם, לא ניתן כלל לבקש או לאשר הסדר נושים לאגודה וזאת לאור מהותה ותכליתה כאגודה מיוחדת, הפועלת להשגת מטרות חבריה ואין לה מטרות רווח או מטרות אחרות משל עצמה. לטענתם, על החברים לשאת בהפסדי האגודה.

בהתאם לפסק-דינו של בית-משפט זה מיום 23.5.99 (בג"ץ 1409/98), מינה שר העבודה והרווחה עוזר לרשם האגודות השיתופיות
והעניק לו סמכויות רשם, כדי שידון ויכריע בשאלה, אם חברים באגודה חייבים בכיסוי חובותיה. ההליך בפני
ו נפתח, אך, למרבה הצער, טרם הסתיים עד עצם היום הזה. כיום, מצב הדברים הוא, שעומד בפני
נו הסדר נושים, אשר זכה לרוב תומך המחזיק בשלושה רבעים מהערך המיוצג בהצבעה בכל קבוצות הנושים, כנדרש בסעיף 350(ט) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ואשר אושר על-ידי בית-המשפט המחוזי.

בסעיף 33(א) לבקשת ההסדר נקבע:

"עם אישורו של הסדר זה יבוטלו כל התביעות והטענות של מי מקבוצות הנושים כנגד האגודה ו/או כנגד כל גורם אחר בגין חוב שחבה האגודה למי מנושיה הנטענים וזאת בין בגין התקופה שלפני הפירוק ובין בגין התקופה שאחריו ועד למועד אישור ההסדר על ידי בית המשפט למעט מחויבות האגודה על פי הסדר זה והכל בכפוף למילוי התחייבויות האגודה לנושיה על פי הסדר זה. להסרת ספק מובהר במפורש כי הנושים מוותרים במפורש על הטענה לפיה החברים חבים בחובות האגודה".
(ההדגשה שלי – ס.ג'.)


מן המפורסמות הוא, כי בית-המשפט, באשרו הסדר נושים, אינו פועל כחותם גומי ורשאי הוא לפוסלו אם לדעתו ההסדר פוגע בהגינות המסחרית (ראו פרשת טש"ת, בעמ' 124). אולם, ויתור על זכויות תביעה ועריכת פשרות, תחת התדיינות ממושכת בערכאות, הינו חלק אינהרנטי מעריכת מאזן הסיכוי והסיכון של הסדר נושים. עריכת מאזן הכדאיות בין פשרה, אשר תסיים את הסכסוך כעת, לבין הליכה להתדיינות ארוכה בערכאות, הינה חלק בלתי-נפרד משיקול הכדאיות המסור לנושים. בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל אי-סבירות היורדת לשורשו של עניין, אשר תצדיק התערבות והפיכת תוצאות ההצבעה. משכך הם פני הדברים, שוב אין מקום לבחון את טענת חבות החברים, עליה מוותרים הנושים במסגרת ההסדר.

טענות פרוצדוראליות

בפי המערערים טענות פרוצדוראליות שונות כנגד אישור ההסדר, כגון זו שהבקשה לאישור ההסדר לא הוגשה כראוי, שכן לא לוותה בתצהירים. אין להיזקק לטענות אלה, משום שאין בהן משום פגיעה ממשית בזכויותיהם של הנושים. העיקרון הוא, כי בית-המשפט יפסול הסדר נושים רק מטעמים כבדי משקל (ראו פרשת טש"ת, בעמ' 128)
אשר-על-כן, אני מציע לחברי לדחות את הערעור, ולהותיר את החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה, כך שהסדר הנושים יאושר.

בג"צ 7704/02

בעתירה דנן, בה העותר הוא עובד האגודה לשעבר, מתבקש בית-משפט זה להורות על בטלות החלטת המפרק המפעיל מיום 13.2.02, ובטלות החלטת רשם האגודות השיתופיות
מיום 21.8.02, בה אושרה עמדת המפרק המפעיל מיום 26.2.02, וזאת ממספר טעמים. ראשית, חוזר העותר על טענותיו כפי שהועלו על-ידו בערעור בנוגע לחוסר סמכותו של המפרק המפעיל לשקם את האגודה, להבדיל מלפרקה. שנית, טוען העותר, כי הכרעתו של המפרק בהכרעת החוב שלו נגועה בניגוד עניינים, מאחר והמפרק המפעיל היה צד בהליכים המשפטיים בעניין החוב בתובענות העותר אשר הוגשו לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו וכן צד להליך בפני
בית-הדין הארצי לעבודה. שלישית, טוען הוא, כי זכות הטיעון שלו נפגעה, משום שנשללה זכותו היסודית להישמע תחילה, בטרם נקבעה עמדת המפרק המפעיל.

דין העתירה להידחות. בעניין סמכותו של המפרק המפעיל - דנתי לעיל בהרחבה ומכיוון שהעותר אינו מעלה כל טענה חדשה בסוגיה, איני רואה מקום לשוב ולהידרש לה. טענת העותר, לפיה קיים ניגוד אינטרסים בפעולותיו של המפרק המפעיל משמעה, כי יש לפסול את הכרעת החוב של המפרק בעניינו של העותר. כפי שכבר קבעתי לעיל, הסכומים שישולמו לעובדים, וביניהם לעותר, במסגרת ההסדר, יחושבו על-פי נוסחה אשר אינה תלויה בהוכחות החוב. בהתאם לזאת, משאושר ההסדר, הכרעת המפרק המפעיל בהוכחות החוב חסרת כל נפקות מעשית. כלל ידוע הוא, כי אין בית-משפט זה נדרש לדון בעניינים שבתיאוריה בלבד, ואשר לא יצמיחו כל תועלת בעולם המעש, פרט להצהרה בדיעבד, שנפל פגם כלשהו בפעילות המנהל (ראו בג"ץ 521/76 אוגרינובסקי נגד שר הקליטה, פ"ד לא(2) 813). משכך, דינה של טענה זו להידחות על הסף. גם טענתו השלישית של העותר, כמו קודמתה, תוקפת את הליך הכרעות החוב, אשר, כאמור, משאושר ההסדר הינו חסר כל נפקות ועל כן גם דין טענה זו להידחות על הסף.

אשר-על-כן, דין העתירה להידחות.

והערה לסיום

בשולי פסק-הדין ברצוני להוסיף הערה כללית. חדלות פירעון הפכה בימינו לתופעה שכיחה, לחלק בלתי נפרד מחיי העסקים. הגישה המסורתית דגלה בכך, שחדלות פירעון היא עילה לפירוק חברה, אולם עם השנים, לאור הישנותה של התופעה ועקב תמורות כלכליות וחברתיות בעידן המודרני, השתנתה הגישה והיום נדמה, כי הדעה הרווחת היא, כי לעיתים יעיל יותר להימנע מחיסולה של החברה ועדיף לברור דרכים חלופיות שמטרתן שיקומה של החברה ובכך למנוע נזקים כבדים הן לנושיה, הן לעובדיה והן לכלל המשק. הסדר הנושים הינו אחת מן הדרכים הללו. שיקום חברה הפך לערך בפני
עצמו בעיניו של בית-המשפט, אולם בית-המחוקקים טרם מצא לנכון להסדיר את הדבר. טרם חוקק הסדר, שיקיף את הליך הבראתה של חברה. גם לאחר תיקון הוראות החוק המסדירות את נושא הסדר הנושים, חסר בחוק הישראלי טיפול ממצה בנושא הבראת חברות, המאפשר לחברה להשתקם ולהמשיך בפעילות עסקית. המקור החקיקתי היחיד, הקיים כיום בנושא זה, קבוע בסעיף 350 לחוק החברות. הסעיף אמנם תוקן והורחב, אולם עדיין הפרוץ בו רב על העומד. הליך ההבראה כרוך בשאלות סבוכות, מדובר בתחום מורכב הדורש איזון בין אינטרסים רבים ורצוי, כי תחום זה יוסדר באופן ממצה על-ידי המחוקק.

לסיכום, מכל האמור לעיל, אני מציע לחבריי לדחות הן את הערעור והן את העתירה, ולהשאיר את החלטת בית-המשפט המחוזי על כנה, כך שהסדר הנושים מאושר. כמו-כן, אני מציע לחייב את המערערים לשלם לכל אחד מהמשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסכום של 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט
הנשיא א' ברק
:
אני מסכים.

ה נ ש י א

השופט מ' חשין
:

אני מסכים.

ש ו פ ט
הוחלט כאמור, בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן
.
ניתן היום, ט"ו באלול תשס"ד (1.9.04).
ה נ שי א ש ו פ ט ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02095550_h10.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 9555/02 זידאן זידאן,כרמי שושנה,איכנבאום ניצה,צביה לוין,אריה כץ,יעל טויטו,שמעון ביתן,זאב פוגל,אורי כהן,אילן אביבי נ' ברית פיקוח לקואופרציה החקלאית העובדת בע"מ,עו"ד צוריאל לביא,רשם האגודות השיתופיות,כונס הנכסים הרשמי, [ פ"ד: נט 1 538 ] (פורסם ב-ֽ 01/09/2004)