פסקי דין על מנורה מבטחים ביטוח בע"מ | פסקי דין על גיל יניב | פסקי דין על יעל יניב | פסקי דין על משה יניב ואח' |

28744-07/12 תאק     05/03/2013




תאק 28744-07/12 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' גיל יניב, יעל יניב, משה יניב ואח'








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



תא"ק 28744-07-12 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
נ' יניב ואח'

תיק חיצוני
:



מספר בקשה:
2

בפני

הרשמת - כב' השופטת
אביגיל כהן


התובעת


מנורה מבטחים ביטוח בע"מ
ע"י עוה"ד ארז דר לולו
ואוריה ששון


נגד


הנתבעים

1. גיל יניב
2. יעל יניב
3. משה יניב
4. רון יניב
5. שרה יניב
6. גילה יניב
7. סמדר יניב
8. פלמן ברטה
ע"י עו"ד יעקב קופנהגן



החלטה

1.
לפני שתי בקשות תלויות ועומדת.
האחת – בקשת הנתבעים לשינוי כותרת לתביעה כך שיימחקו ממנה המילים "בסדר דין מקוצר" או לחלופין בקשה למתן רשות להתגונן.
השניה – בקשת התובעת למתן צו עיקול זמני נגד הנתבעים.

2.
התובעת (להלן: "התובעת" או "מנורה") הגישה ביום 12/5/12 כתב תביעה בסדר דין מקוצר כאשר סכום התביעה הוא 6,984,384 ₪.

3.
עניינה של התביעה הוא ב- 42 הלוואות אשר נטלו הנתבעים מהתובעת (כך לטענתה), ואשר לא נפרעו על ידם.

3.
בכתב התביעה נכתב, כי הנתבעים אשר מתקיימים ביניהם קשרים משפחתיים ועסקיים נטלו מהתובעת 54 הלוואות שונות במועדים שונים.
42 הלוואות לא נפרעו. ההלוואות שכן נפרעו, נפרעו על דרך של קיזוז ערכי פדיון אשר נצטברו בפוליסות השונות על שם הנתבעים במנורה וזאת לאחר שהנתבעים הפרו את הסכמי ההלוואה מכוחם נתנו אותן הלוואות.
בכתב התביעה פורטה כל הלוואה והלוואה. צורף העתק של הסכם ההלוואה. צורף העתק הפוליסה לביטוח חיים וצורפה ההמחאה שהתקבלה ממנורה בגין כל הלוואה והלוואה.

4.
התובעת טענה, כי הנתבעים הפרו את התחייבויותיהם כלפיה מכוח הסכמי ההלוואה (ראה סעיף 429 לכתב התביעה) וכן ציינה בסעיף 430 לכתב התביעה כי מבלי לגרוע מהאמור, הרי שהימנעות הנתבעים מפרעון מלוא יתרת ההלוואות, גם מהווה עשיית עושר ולא במשפט.
הסכומים שנדרשו הנתבעים לשלם הם כדלקמן:
בגין הלוואה שנטל גיל (הנתבע 1) סך של 517,738 ₪.
בגין הלוואה שנטלה יעל (הנתבעת 2) סך של 1,343,197 ₪.
בגין הלוואה שנטל משה (הנתבע 3) סך של 905,529 ₪.
בגין הלוואה שנטל רון (הנתבע 4)
סך של 2,144,166 ₪.
בגין הלוואה שנטלה שרה (הנתבעת 5) סך של 1,010,285 ₪.
בגין הלוואה שנטלה גילה (הנתבעת 6) סך של 185,709 ₪.
בגין הלוואה שנטלה סמדר

(הנתבעת 7) סך של 252,243 ₪.
בגין הלוואה שנטלה ברטה (הנתבעת 8) סך של 625,472 ₪.

5.
בקשת הנתבעים נתמכת בתצהירו של הנתבע 4
(להלן: "רון").

6.
הטענות שהועלו בבקשה הן כדלקמן:
א)
ההלוואות
נלקחו על ידי חברת שרגרף בע"מ (שהנתבעים בחלקם הם מנהליה ועובדיה).

כאשר פנתה שרגרף בשנת 2005 למנורה באמצעות סוכן הביטוח מר גרובר, כדי לקבל הלוואה עבור שרגרף, התברר כי יתרות הפוליסה הקיימות של בעלי שרגרף ומנהליה, לא מאפשרות קבלת הלוואה בסכום המבוקש ולכן מנורה הציעה לתת הלוואות לשרגרף במתווה שבו התובעת תפתח עבור הנתבעים פוליסת ביטוח פרטיות. שרגרף תפקיד בידי התובעת סדרת שיקים דחויים בתשלומים חודשיים כתשלום פרמיה. מספר האנשים הפרטיים שעבורם תפתח פוליסה, זהותם, סכום פרמיה, סכום הלוואה השתנה מעסקה לעסקה.

נטען, כי סוכם שהנתבעים או מי מהם יקבלו את כספי ההלוואה כנגד שעבוד הפוליסה.

ההלוואה תינתן עם גרייס לשנה כך שבשנה הראשונה לא תצטרך שרגרף לשלם דבר ובתום השנה הראשונה הגרייס יחודש לשנה נוספת וכך הלאה וזאת עד תום פרעון סדרת השיקים, כך שהנתבעים לא ישלמו החזרים כלשהם עבור ההלוואה לכל אורך תקופת ההלוואה.

בתום התקופה היתה אמורה יתרת ערך הפדיון בפוליסה לכסות במלואה את יתרת ההלוואה ואת הריבית, כאשר יתכן ובשל רווחים גבוהים יותר, תישאר יתרת זכות לטובת הפוליסה.

ב)
הנתבעים טענו, כי שרגרף נדרשה במהלך השנים להלוואות בסכומים שונים וקיבלה הלוואות מהתובעת מפעם לפעם כאשר הנתבעים או מי מהם חתמו על הסכמי קבלת הלוואה פקטיבים.
ההסכמים היו פקטיביים כיוון שהאמור בהם לא תואם את המציאות ואת המוסכם והכל בידיעה ובהסכמה של התובעת מראש.

ג)
הנתבעים טענו, כי שרגרף היא זו שהתחייבה להשיב את סכומי ההלוואות.
הנתבעים שימשו רק "צינור" להעברת הכספים מהתובעת לשרגרף. (בהסכמה)

ד)
הנתבעים טענו, כי הוסכם שההלוואות לא יפרעו על ידם והפרעון יהיה רק בדרך של פדיון פוליסות ביטוח פרטיות וזאת עם סיום פרעון סדרת השיקים שהופקדה לאותה פוליסה, וכך הם גם נהגו בפועל.

ה)
הנתבעים ציינו, כי בידי התובעת סדרות שיקים שכלל לא הוצגו לפרעון על סך כולל של 2.6 מיליון ₪ ולא ברור מדוע הוגשה תביעה אם התובעת לא טורחת לפרוע שיקים המופקדים בידיה.

ו)
הנתבעים טענו, כי התביעה לא ראויה להתברר בסדר דין מקוצר. בכתב התביעה לא מוזכר הלווה המסתורי שהוא חברת שרגרף בע"מ והמציאות שונה לחלוטין מהמציאות אשר מוצגת על ידי התובעת באמצעות הסכמי ההלוואה הפקטיביים.
עוד נטען, כי לא ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר בגין עשיית עושר ולא במשפט.

ז)
הנתבעים טענו, כי סכום החוב האמיתי הוא נמוך במאות אלפי שקלים ואולי אף במיליוני שקלים מהסכום הנטען, אך הם לא יכולים לחשב את הסכום הנכון שכן התובעת מסתירה מהם נתונים רלוונטיים ואמיתיים וחישוב מדויק של יתרת החוב מזה כשלוש שנים (ראה סעיף 44 לבקשה).
עוד נטען, כי די באי המצאת מסמכים כדי להעניק להם רשות להתגונן. הנתבעים הביאו דוגמאות לחישובים שגויים לטענתם שנערכו על ידי התובעת [ראה סעיף 55 לבקשה – אציין כי מדובר בהפרשים בסכומים זניחים ביותר ביחס לסכום התביעה).

ח)
הנתבעים טענו, כי התובעת פדתה את פוליסות הביטוח או לכל הפחות את חלקן, שלא כדין, ובכך נגרם להם נזק רב. (ראה סעיף 31 לבקשה).

7.
באשר לבקשה להטלת צו עיקול זמני:
התובעת הסבירה בבקשה ובתצהיר התומך בה, מדוע הוגשה התובענה רק בשנת 2012 כאשר מכתבי ההתראה נשלחו עוד בשנת 2009.


יודגש, כי הנתבע 4 – רון אישר בחקירתו הנגדית, כי משא ומתן מתנהל במשך שנים רבות וכי הוא קיבל את ההתראות שנשלחו אליו.
כמו כן נטען, כי מרבית הנכסים שבבעלות המשיבים עוקלו ו/או שועבדו לצדדים שלישיים, כך שקיים חשש ממשי ליכולת הפרעון של המשיבים.
נטען, כי מצבה הפיננסי של חברת שרגרף אשר רוב המשיבים מועסקים בה, הוא רעוע וקיים חשש ממשי באשר ליכולת הנתבעים לפרוע את החוב.
כך למשל, צורפו כנספחים (לדוגמא: נספחים: 4, 6, 8, 18 ו- 19)
מסמכים המעידים על רישומי משכונות בשנה האחרונה וכן נטען, כי על נכסי חברת שרגרף הוטלו לא פחות מ- 16 שעבודים וחשבונה בבנק לאומי הוכרז כ"מוגבל" עד חודש אוגוסט 2012.

8.
לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן למבקשים רשות להתגונן ויש להטיל צו עיקול זמני כמבוקש וזאת כפי שיבואר:

9.
באשר לבקשת רשות להתגונן:
א)
התביעה הוגשה כדין בסדר דין מקוצר. ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר מכוח חוזה שיש עליו ראיות בכתב כעולה מתקנה 202 (1) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א").
טענת הנתבעים בנוגע לאמיתות הסכמי ההלוואה היא טענת הגנה לגופו של עניין אך אין בה משום עילה למחיקת כותרת.
התובעת צירפה ראיות בכתב לגבי כל הלוואה והלוואה ודי בכך על מנת לאפשר את הגשת התביעה בסדר דין מקוצר.

ב)
בית משפט יסרב ליתן רשות להתגונן
רק כאשר ברור על פניו, ונעלה מספק כי אין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו.
בית משפט הבוחן את בקשת הרשות להתגונן צריך לצאת מנקודת הנחה ולפיה האמור בתצהיר התומך בבקשה הוא בבחינת אמת, כל עוד לא הסתבר כי מדובר בהגנת בדים.
בשלב המקדמי של בקשת רשות להתגונן לא בוחנים את אמינות עדותו של המצהיר (וראה לעניין זה:
ע"א 10189/07

עזרא ששון נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ
) ואף ניתן לטעון טענות בעל פה נגד מסמך בכתב.
רק אם מתברר, לאחר חקירתו של הנתבע על תצהירו, כי הגנתו הינה "הגנת בדים" כלומר, משוללת כל יסוד על פניה ואין לה על מה שתסמוך, לא נותנים רשות להתגונן.
יפים לעניין זה גם הדברים שנכתבו בע"א 518/87

פטלז'אן בנק איגוד לישראל בע"מ
.
"ההלכה היא, שבבחינת בקשת רשות להתגונן מספיקה הגנה לכאורה להצדקת הבירור המשפטי, ואין צורך לפסוק בדבר טיב הזכויות והטענות לגופן. הנתבע איננו נדרש להוכיח את גרסתו, אלא רק להראות הגנה אפשרית. השופט מצדו לא ייכנס לבחינת שאלות של מהימנות. אפילו חוסר אמון בטענות ההגנה איננו יוצר כשלעצמו בסיס לאי מתן הרשות. הדיון אינו אלא בחינה ראשונית של העניין (לא משפט, ואף לא קדם משפט).
הרשות תוענק, אם התצהיר על פניו (יחד עם החקירה הנגדית, כשמתקיימת) מגלה טענה, שאם תוכח במשפט תהווה הגנה מפני התביעה.
ויודגש: אין צורך להגיע למסקנה שלנתבע סיכוי טוב בהגנתו; מספיקה המסקנה, שאם תתקבל גרסת הנתבע כמהימנה – אזי יש לו סיכוי כלשהו להצלחה. לטובת התובע ניתן לפסוק רק, כאשר אין ספק בכך, שאין לנתבע הגנה כלשהי, ולא התעורר כל נקודה הגיונית, שאפשר לטעון לטובת הנתבע. כל זאת בסייג אחד: שהחומר שהובא לפני בית המשפט לצורך הדיון בבקשה איננו מפריך על פניו (ו/או לאחר החקירה הנגדית, כשמתקיימת) את טענות המבקש. (ר' למשל: 102/83 ל.ג.ל. כרמיאל נ' בנק לאומי, פ"ד מא (1) 752,

ע"א 105/89
קו אופ אבן יהודה נגד בנק הפועלים,
פ"ד מה
(3) 585,
רע"א 39/86 גליק נ' גליק פ"ד מ
(1) 51".

כפי שנקבע בעניין ששון נ' בנק המזרחי (סעיף 5). גם כאשר בית משפט לא נותן אמון בטענות ההגנה וגם שבית משפט סבור כי הטענות של מבקש בקשת רשות להתגונן עשויות שלא להתאמת בעתיד, סברה זו לא מצדיקה הימנעות מהענקת רשות להתגונן.

ג)
ובאשר לעובדות בענייננו:
טענות הנתבעים הן טענות המעוררות קושי רב וקיים ספק ניכר, אם יוכלו להוכיחן בבוא העת.
הנתבעים הרי לא טוענים, כי הם לא חתמו על הסכמי ההלוואה או כי הכספים שניתנו בגין הסכמי ההלוואה לא התקבלו בפועל אלא כל טענותיהם, הן טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב.
הם טוענים, כי למרות שבהסכמי ההלוואה כתוב, כי הם הלווים והם אלו אשר התחייבו להשיב את הכספים, אזי לטענתם היה ברור ומוסכם מראש, כי רק חברת שרגרף תחויב להחזיר את הכספים וכי הכספים הללו ישולמו רק באמצעות פידיון פוליסות.
האמור בהסכמי ההלוואות סותר לחלוטין את הטענות הללו. כך למשל בסעיף יא' להסכם נכתב במפורש, כי "הח"מ" מתחייב לפרוע את ההלוואה ואת כל התשלומים על פי ההסכם. לא כתוב ולו ברמז, כי חברה זו או אחרת תשלם את ההלוואה.
קשה גם לקבל את הטענה ולפיה סוכם, כי ההלוואות ישולמו רק באמצעות ערכי פידיון של הפוליסות.
אמנם היה מדובר בפוליסות המשתתפות ברווחים, אך מטבע הדברים, יכולים גם להיות הפסדים ולא רק רווחים והמצהיר אכן אישר זאת בחקירתו הנגדית.
הוא אישר, כי הפוליסות תלויות בשוק ההון. לפעמים יש עליות ולפעמים יש ירידות.
אמנם לטענתו, הכספים שהופקדו לפוליסות היו בשיעור של 120% מקרן ההלוואה כך שגם אם התובעת היתה מפסידה בחלק מהשקעותיה, היה מספיק כסף כדי לכסות את ההלוואה, אך אין חולק על כך, שאותם שיקים דחויים בשיעור של 120% נפרסו לאורך שנים רבות, ואין מדובר במצב שבו הפסד של הפוליסות הוא רק תיאורטי.
יחד עם זאת, אין לקבוע כי הטענה של הנתבעים היא טענה לא אפשרית, גם אם נראה שסיכוייה לא רבים.
לו יוכיחו הנתבעים, כי אכן סוכם עם התובעת כי הלווה היא שרגרף בע"מ, בניגוד לכתוב בהסכמים בכתב, ולו יוכיחו, כי התובעת הסכימה לאופן התשלום כנטען מראש, כי אז קיים סיכוי שיצליחו בהגנתם.
אין מקום לבדוק כרגע אם הגרסה נמצאת בעיני כאמינה ואם על פי הערכתי יוכלו הנתבעים להוכיח טענות מסוג זה בעתיד, וזאת לאור ההלכה הפסוקה אשר צוינה לעיל.

ד)
אציין, כי בדיון שמתקיים בבקשת רשות להתגונן, באופן רגיל, מונחת בפני
בימ"ש רק גרסת הנתבע אשר נתמכת בתצהיר.
הנתבע מעלה בתצהיר את טענות ההגנה שלו ביחס לתביעה. הוא נחקר על תצהירו בחקירה נגדית. ואם נותרת לו טענת הגנה אפשרית יש ליתן לו רשות להתגונן.

במקרה שלפני, נוצר מצב חריג במקצת.
כיוון שאיחדתי (בהסכמה) את הדיון בבקשה למתן צו עיקול והדיון
בבקשת רשות להתגונן לאותו מועד, נחקרה בפני
גם המצהירה מטעם התובעת, הגב' הדר רם.
ב"כ הנתבעים בחר לשאול אותה שאלות גם לגופה של התביעה וביחס לטענות ההגנה.
מתשובותיה ניתן לומר בפה מלא, כי הנתבעים יתקשו בעתיד, עד מאוד, להוכיח את טענותיהם.
בחלופת המיילים בין הגב' רם ובין רון לא נטען מעולם, כי הנתבעים לא חבים בהלוואות אלא רק חברת שרגרף.
חלופת המיילים וההידברות היתה בנוגע לסכום החוב ולא לגבי עצם קיומו של חוב אשר חל על הנתבעים.
עוד ציינה, כי חלק מהשיקים שבעזרתם שולמו חלק מההלוואות היו גם שיקים של נתבעים פרטיים או של חברות אחרות שאינן חברת שרגרף בע"מ.
ניתן לראות גם מתצלומי השיקים שהנתבעים נתנו הוראת ביטול לגביהם (מש/6), כי לא כל השיקים ניתנו על ידי שרגרף בע"מ. כך למשל, מצויים שיקים של חברת יניב הוצאה לאור בע"מ, וכן אישרה העדה, כי חברות נוספות כמו חברת שרגרף נתיבים בע"מ נתנה אף היא שיקים לצורך פרעון הפוליסות (ראה עמ' 22 שורות 24 – 30 לפרוטוקול).
כמו כן הובן מחקירתה הנגדית, כי טענת הנתבעים אשר הועלתה בבקשת הרשות להתגונן ולפיה מחלופת המיילים בין רון להדר רם עולה, כי לא נמסרו לנתבעים "מספרים אמיתיים" שקשורים להלוואות, נדמית כקלושה.
ראשית יצוין, כי רון אישר בחקירתו הנגדית, כי לא כל חלופת המיילים אכן צורפה לידו (ראה מש/7).
זאת ועוד, צורף המסמך מש/1 שהוא מייל ששלחה ב"כ התובעת לרון ואליו מצורף דו"ח מפורט ביותר ובו פרטי פוליסות, שם מבוטח, תאריך שבו התקבל תשלום, סכום הפקדה, ייחוס התשלום.
בבקשת הרשות להתגונן הוזכר הדו"ח אך הוא לא צורף ולמעשה, אין כל התייחסות עניינית לנתונים המופיעים פה.
הגב' רם הבהירה, כי לא נמסרו מעולם לנתבעים "מספרים לא אמיתיים", וכאשר כתבה במייל, כי עליה להמציא את כל הנתונים לא באופן מיידי אלא היא זקוקה לארכה מסוימת, וכתבה במייל, כי הבדיקה תיערך כשבועיים (ראה מייל המוזכר בסעף 47 לבר"ל), היה זה על מנת שתוכל לבצע בדיקה מקיפה לגבי אותם נתונים מספריים.

היה עליה לבדוק, שאכן כל שיק ושיק שחזר, מעודכן ובערך הנכון וכך עשתה.
לטענתה, הדו"ח אשר צורף למש/1 הוא דו"ח ובו "מספרים אמיתיים".
כלומר, הסיכוי להוכיח כי הנתונים המספריים שמסרה התובעת אינם נכונים, אינם גבוהים וזאת בלשון המעטה בלבד.
יחד עם זאת, ובשים לב לכך, שהנתבעים ביקשו לקבל מסמכים נוספים לאחר הגשת התביעה (כמו למשל, המסמך מש/8 – הצעת ביטוח), והתובעת אשר סברה כי היא לא צריכה למסור מסמכים אלו, לא מסרה אותם, והנתבעים סברו בהעדר כל הנתונים הם לא יכולים לערוך תחשיב מדויק משל עצמם באשר לסכום ההלוואות, הרי שלא ניתן לומר בשלב הנוכחי, כי לא יוכלו בשום פנים ואופן להוכיח בעתיד כי סכום התביעה אינו נכון.

ה)
ב"כ התובעת סבר, כי למצער, יש ליתן

פסק דין
חלקי לגבי סכום של כ- 3,500,000 ₪,
הסכום הנומינלי של ההלוואות שלא הוחזרו.
כיוון שלא ניתן בשלב הנוכחי לומר, כי אין טענת הגנה אפשרית ביחס לכל סכום התביעה, שהרי הטענה הבסיסית של הנתבעים היא, כי הם אינם הלווים, אלא שרגרף בע"מ היא הלווה בלבד, וכי ההסכמים בכתב הם פקטיביים ואינם משקפים את המוסכם באמת, לא מצאתי כי יש אפשרות ליתן

פסק דין
חלקי בשלב הנוכחי ואף אין מקום בשלב זה לחייב בהפקדת ערובה.

10.
באשר לבקשה למתן צו עיקול:
בית המשפט נותן צו עיקול זמני בהתאם לתקנה 374 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984
(להלן: "

תקסד"א
) כאשר שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד על ביצוע פסק הדין.
בית המשפט צריך להשתכנע, כי קימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תובענה וזאת כדרישת תקנה 362 לתקסד"א
וכן יש לשכנע את בית המשפט שמאזן הנוחות נוטה לטובת מבקש העיקול.
יש לבחון, האם הנזק שיגרם למבקש הסעד הזמני עקב אי מתן הצו, עולה על הנזק שיגרם לבעל הדין שכנגד עקב מתן הצו.


בין שני השיקולים (עילת תביעה ומאזן נוחות) "מתקיימים יחסי גומלין. כך שככל שיגבר משקלו של השיקול האחד יפחת בהתאמה משקלו של השיקול השני". (וראה לעניין זה סעיף 6 להחלטת בית המשפט העליון מיום 4/5/11 ברע"א 769/11
אלמוסני נ' כרמון ואח'
, וכן

רע"א 5288/07
נפטי נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות שיתופית,


רע"א 2176/12
לבנדה 38 נכסים והשקעות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל
סעיף 5 להחלטה.

כעולה מההחלטה בעניין בקשת רשות להתגונן, הרי שבמקרה דנן שוכנעתי, כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה.
אין מחלוקת על כך, שמצבה של חברת שרגרף אינו איתן כלכלית.
המצהירה מטעם התובעת לא נשאלה כלל בחקירתה הנגדית, בדבר הטענות שנטענו בעניין זה בתצהירה.
מר רון בחקירתו הנגדית אישר, כי
שרגרף לא יכולה לשלם היום את סכום התביעה ואף לא יכולה לשלם שיק על כ- 3 מיליון ₪. (ראה עמ' 15 ו- 19 שורה 22 לפרוטוקול).
לא בכדי נשאל, אם היא יכולה לשלם סך של כ- 3 מיליון ₪, שכן המעיין בבקשת רשות להתגונן, יכל לחשוב לתומו, כי חברת שרגרף נתנה לתובעת שיקים דחויים עד לשנת 2015 שמתוכם כבר הגיע מועד פרעונם של שיקים בשווי של כ- 2.6 מליון ₪, והתובעת, משום מה, לא פורעת את השיקים. (ראה סעיף 21 לבר"ל).
אלא הוברר, כי השיקים לא הוצגו לפרעון, כיוון שניתנה הוראת ביטול לגבי חלק מהשיקים (מש/6), לאחר מכן, בוטלו הפוליסות. ומטבע הדברים, משבוטלו הפוליסות, התובעת לא ביקשה להציג לפרעון שיקים שניתנו בגין פוליסות אשר אינן קיימות יותר.
כלומר, אותם שיקים בשווי של כ- 2.6 מיליון ₪ אשר לא נפרעו, ואשר רון לא חלק על כך, שהם היו צריכים להיפרע (על ידי שרגרף לטענתו), לא יכולים להיפרע היום על ידי חברת שרגרף.
מר רון אישר, כי מצבה הפיננסי של חברת שרגרף בעיקר מול הבנקים הורע וכי מסגרות האשראי שלה קטנו משנת 2008 ועד היום ביותר מ- 2 מיליון ₪ (ראה עמ' 20 לפרוטוקול).

משלא נסתרו טענות התובעת בבקשה למתן צו עיקול בנוגע לחשש ההכבדה היה ולא יוטל צו עיקול, ומשהוכיחה התובעת בפני
, הרבה יותר מראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת תביעה, ניתן בזה צו עיקול זמני כמבוקש לנכסים אשר התבקשו בבקשה למתן צו עיקול. סכום העיקול ביחס לכל נתבע ונתבע הוא בסכומים שפורטו בסעיף 4 לעיל.
הצו לא יחול על עיקולי משכורת ועל עיקול בחשבון עו"ש המצוי ביתרת חובה.

11.
לסיכום:
א)
לאור האמור לעיל, ניתנת בזה רשות להתגונן לנתבעים.

ב)
התצהיר התומך בבקשה ישמש כתב הגנה.

ג)
ניתן בזה צו עיקול זמני כמפורט בסעיף 10 לעיל.

ד)
המזכירות תדאג לשלוח החלטה זו לצדדים ולניתוב התיק.

ניתנה היום, כ"ג אדר תשע"ג, 05 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.

_________________________
אביגיל כהן
, שופטת

רשמת בית המשפט המחוזי

תל אביב-יפו








תאק בית משפט מחוזי 28744-07/12 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' גיל יניב, יעל יניב, משה יניב ואח' (פורסם ב-ֽ 05/03/2013)