פסקי דין על עסאם אבו שוקר | פסקי דין על אברהם שיטרית

1647/06 תעא     05/03/2013




תעא 1647/06 עסאם אבו שוקר נ' אברהם שיטרית








בית דין אזורי לעבודה בירושלים



תע"א 1647-06 אבו שוקר נ' שיטרית ואח'



בפני

כב' השופט אייל אברהמי
, סגן הנשיאה
נציג ציבור מר רבינוביץ אברהם
נציגת ציבור גב' חדוה אהוד


תובע

עסאם אבו שוקר
, ת.ז. 043131689
ע"י ב"כ עו"ד ענאן עבד


נגד


נתבעים

1.אברהם שיטרית
, ת.ז. 25533340
ע"י ב"כ עו"ד יגאל עיני

2.אבי בדק בית בע"מ
3.הארמון תעשיות אלומניום בע"מ
4.מיכה זקרי
5.דוד שיטרית




פסק דין


התביעה שבפני
נו עניינה תביעת התובע להפרשי שכר, פיצויי פיטורין וזכויות סוציאליות הנובעים מתקופת העסקתו אצל הנתבעים ומסיומה.

כללי
1.
התובע עבד בתחום האלומיניום. התובע עבד אצל הנתבע 1 (להלן גם: "הנתבע") מאוקטובר 1996 ועד פברואר 1998. באותה תקופה העסיק הנתבע 1 את התובע במסגרת עסקו "אבי בדק בית" כעוסק מורשה.
2.
במרץ 1998 החל התובע לעבוד בחברת "אבי בדק בית בע"מ" (הנתבעת 2) שבבעלות הנתבע 1 באותה עת.
3.
התובע עבד אצל הנתבעת 2 ולאחר מכן עבר לעבוד אצל "הארמון תעשיות אלומיניום בע"מ", הנתבעת 3. אין הכחשה של הרציפות במעבר זה שהיה באפריל-מאי 2001.
4.
סיום העבודה של התובע היה באמצע 2002. הצדדים חלוקים ביניהם אם התובע פוטר בחודש 6/02 (כטענת התובע) או התפטר מיוזמתו ונטש עבודתו בסוף חודש 5/02 (כטענת הנתבעת).
5.
הנתבע 5 הפך לבעלים הרשום של הנתבעת 2 בשנת 2003.
6.
כנגד נתבעים 2-4 ניתנו זה מכבר פסקי דין בהעדר הגנה שנותרו בעינם. התביעה כנגד הנתבע 5 נדחתה

בסוף הדיון מיום 16.5.10. נותרה אפוא בפני
נו להכרעה התביעה כנגד הנתבע 1 בלבד.
7.
בתיק התקיים דיון הוכחות ביום 16.5.10 בו העידו התובע, הנתבע 1 והנתבע 5. הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

גדר המחלוקת
8.
הפלוגתאות שעומדות בפני
נו כעת להכרעה הן אפוא אלו:
1.
האם התקיימו הנסיבות להרמת מסך ההתאגדות כנגד הנתבע 1.
2.
באילו נסיבות הסתיימו יחסי העבודה בין הצדדים והאם התובע זכאי לפיצויי פיטורים.
3.
מה הייתה תקופת העבודה האחרונה של התובע.
4.
מה היה שכרו הקובע.
5.
נוכח ההכרעה בפלוגתאות אלו, מה גובה פיצויי הפיטורים ו/או ההודעה המוקדמת.
6.
האם נותרה יתרת דמי הבראה לתשלום.
7.
האם נותרו דמי נסיעות לתשלום, ובגין איזה תקופה.
8.
מה היה היקף שעות עבודתו של התובע, האם עבד שעות נוספות, כמה שעות והאם נותרה יתרה לתשלום.
9.
הא ם התובע עבד בחודש יוני 2002, כטענתו והאם הוא זכאי להפרשי שכר.
10.
האם חלק מהתביעה התיישן. לעניין זה טוען התובע בין היתר, כי הוגשו על ידו שתי תביעות שנמחקו מחוסר מעש ועצרו את תקופת ההתיישנות ונשאלת השאלה האם תביעות אלו עצרו את מרוץ ההתיישנות גם כנגד הנתבעים 1 ו- 5, על אף שלא הוגשו כנגדם.

דיון
והכרעה

הרמת מסך
9.
הכלל הוא כי חברה הינה תאגיד הנפרד מבעלי מניותיו, מנהליו ועובדיו, לכל דבר ועניין, כי לא ייתכנו חיי מסחר ומשק תקינים מבלי שיוקפד על הפרדה בין התאגיד לבין בעליו ומנהליו (דב"ע נג/3-205 מוחמד וגיה - גלידות הבירה, פד"ע כז 345, 350). יחד עם זאת, יצר המשפט מנגנון המונע ממי שמקים חברה ופועל שלא בתום לב ובכוונה לרמות ולהונות את נושיה, ועובדיה בכלל זה, להתחמק מהתוצאות של מעשיו.

10.
כך קובע סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט – 1999:

(א) (1)
בית משפט רשאי לייחס חוב של חברה לבעל מניה בה, אם מצא כי בנסיבות הענין צודק ונכון לעשות כן, במקרים החריגים שבהם השימוש באישיות המשפטית הנפרדת נעשה באחד מאלה:
(א)
באופן שיש בו כדי להונות אדם או לקפח נושה של החברה;
(ב)
באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולתה לפרוע את חובותיה,
ובלבד שבעל המניה היה מודע לשימוש כאמור, ובשים לב לאחזקותיו ולמילוי חובותיו כלפי החברה לפי סעיפים 192 ו-193 ובשים לב ליכולת החברה לפרוע את חובותיה.
(2)
לענין סעיף קטן זה, יראו אדם כמודע לשימוש כאמור בפסקה (1)(א) או (ב) גם אם חשד בדבר טיב ההתנהגות או בדבר אפשרות קיום הנסיבות, שגרמו לשימוש כאמור, אך נמנע מלבררן, למעט אם נהג ברשלנות בלבד.
...

בהתאם ללשון סעיף 6 לחוק החברות, ניתן לבצע הרמת מסך כאשר השימוש באישיותה המשפטית הנפרדת של החברה נועד לסכל כוונתו של כל דין או להונות אדם או לקפח נושה של החברה ו"בנסיבות העניין צודק ונכון לעשות כן". זאת כאשר היה יסוד להניח שניהול עסקי החברה לא היה לטובת החברה והיה בניהול זה משום נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולת החברה לפרוע את חובותיה. אולם, בתי המשפט נוקטים זהירות רבה שעה שמשתמשים בדוקטרינה של "הרמת מסך". לפי ה
הלכה פסוקה, הרמת מסך ו/או חיובו של מנהל בחיובי החברה ייעש
ו
במקרים חריגים ובמשורה. המבחן המרכזי להרמת מסך הוא מבחן השימוש לרעה במסך ההתאגדות הנלמד על פי הנסיבות.

11.
בהתאם לפסיקה, במקרים בהם עולה חוסר תום לב של בעל המניות, תגבר הנטייה להרים את מסך ההתאגדות בין החברה לבעל המניות. זאת בפרט בחברות משפחתיות,

כך, בע"ע (ארצי) 129/10 אופיר זוננשיין –
g.s.s.
ג'ניוס סאונד סיסטם
(ניתן ביום 1.11.11) (להלן: "עניין זוננשיין") קבע בית הדין הארצי כי בנסיבות בהן מעסיקה חברה, ובייחוד חברה משפחתית, עובד במשך חודשים ללא תשלום שכרו ומתן תלושים כדין וזאת עקב קשיים כלכליים, ישנה הצדקה להרים את מסך ההתאגדות ולחייב אישית את בעל המניות בחברה בחובותיה כלפי העובד.
בק"ג (חי') 2343/06 "קהל" קרן השתלמות לעובדים נ' מן תעשיות מזון והשקעות (ניתן ביום 13.7.11) [הש' אלכס קוגן] הורם מסך ההתאגדות בין החברה לבעלי מניותיה. באותו עניין נקבע כי בעלי המניות בחברה, שהינה חברה משפחתית, חבים אישית בחובות החברה שנוצרו עקב אי העברת הפרשות סוציאליות שנוכו משכר העובדים לקופת הגמל.

12.
בית הדין הארצי חזר והדגיש את המעמד המיוחד שיש לעובד כנושה של החברה וחובת האמון המיוחדת והאחריות המוגברת של מעסיק כלפי עובדיו מכוח עקרון תום הלב. בעניין זה ראו עניין זוננשיין; ע"ע 1170/00 (ארצי) פרידמן נ' יוניוב ירחמיאל ובניו חברה קבלנית לבנין פ''ד לח 817 (להלן: "עניין פרידמן"); ע"ע (ארצי) 1201/00 יהודית זילברשטיין נ' ערב חדש (עתונות) (ניתן ביום 17.12.02).

13.
בית הדין הארצי קבע כי בנסיבות מסוימות, עת מפסיקים בעלי המניות את פעילותה של החברה, בלי להבטיח את זכויותיהם של עובדיהם, תהא הצדקה להרמת המסך. בית הדין הדגיש כי יש להטיל על בעלי המניות שהם בעלי השליטה את האחריות לכך שהחברה לא פורקה, כאשר אם היו מפרקים אותה, היו העובדים מקבלים לפחות חלק מהסכומים להם הם זכאים על פי דין, באמצעות המוסד לביטוח לאומי.

(ראו עניין פרידמן). כך נפסק בהקשר זה:
"החברה לא שילמה את מלוא הזכויות המגיעות לעובדים. לימים מחליט היזם
ובעל
המניות להפסיק את פעילות החברה והעובד נותר מול שוקת שבורה, בלא יכולת להיפרע מן החברה. בנסיבות בהן בעלי השליטה בחברה פועלים תוך התעלמות מזכויות העובדים, הם פועלים בחוסר תום לב, ומסך ההתאגדות לא יעמוד להם כמגן.
"
(ע"ע (ארצי) 1192/02 חב' סברס שירותי קייטרינג נ'
ריאד עבדל רחמן (ניתן ביום 27.7.03 (להלן: "עניין סברס")).

מן הכלל אל הפרט
14.
בענייננו, לאחר עיון בראיות ובטענות הצדדים ושמיעת עדויות התובע, הנתבע 1 והנתבע 5, אנו סבורים כי דין התביעה להתקבל ברובה. התובע העיד בפני
נו ועדותו עשתה עלינו רושם אמין בעיקרה. אכן, התובע השיב מספר פעמים כי אינו זוכר. עם זאת – מדובר בדיון שהתקיים בשנת 2010, בנוגע לתקופת עבודה שקדמה לשנת 2002. יצוין כי התביעה הוגשה בשנת 2006, אולם עקב בקשת הנתבע 1 לביטול

פסק דין
בהעדר הגנה שניתן כנגדו, שהוגשה זמן לא מבוטל לאחר שניתן, התעכבו ההליכים בתובענה. בנסיבות אלו אין בכך שהתובע ציין מס' פעמים כי אינו זוכר פרטים מסוימים, כדי לפגוע באמינותו. אדרבא, התובע אף ציין בעדותו למשל שקיבל את התשלום בשיעור 100% עבור השעות הנוספות. התובע אף נימק את אי עמידתו על זכויותיו בזמן אמת, בכך שהיה צעיר. ואכן, התובע, יליד 1980, החל לדבריו עבודתו בנתבע בשנת 1996, בהיותו בן 16. אף הנתבע לא חלק על כך שהתובע עבד אצלו בהיותו עוסק מורשה, דהיינו, קודם לשנת 1998 בה הקים את החברה הנתבעת 2. גילו הצעיר של התובע בהחלט תומך בטענתו לפיה לא עמד על זכויותיו בשל כך.

15.
מנגד, הנתבע לא עורר בעדותו רושם אמין. מחומר הראיות עולה כי אכן הנתבע הקים חברות חדשות ונטש את הישנות מבלי שאפילו פורקו, ללא שדאג כראוי לעובדיו. העובדים הועברו מחברה לחברה. בעניין זה מהימנה עלינו עדות התובע לפיה לא היה מודע לחילופי המעסיקים.
הנתבע הקים חברה חדשה מדי שלוש שנים, בדרך כלל לאחר שקודמתה נקלעה לחובות. כך, הנתבעת 2 הוקמה בשנת 1998 לאחר שנתיים בהן העסיק את התובע כעוסק מורשה. הנתבעת 3 הוקמה בשנת 2001. הנתבעת 3 הפסיקה פעילותה בשנת 2005. בשנת 2006 העביר הנתבע את מניותיו בנתבעת 2 לנתבע 5 ונתבע 4.
הנתבע נשאל בעדותו כמה חברות היו בבעלותו, והתייחס רק לנתבעות 2, 3, ולחברת א.ש. עוז (פרוטוקול עמ' 9 ש' 10). לדברי התובע חברת א.ש. עוז העוסקת בתחום הקרמיקה, פעילה משנת 1998 ועד היום ובה הוא פועל כיום. אולם, בהמשך עדותו צצה חברה רביעית, הארמון תעשיות אלומיניום מתקדמות 2004 בע"מ, שקמה בשנת 2004 (פרוטוקול עמ' 10 ש' 14-17). נראה כי לא בכדי הסתיר הנתבע בתחילה קיומה של חברה זו.
לטענת הנתבע הקים את הנתבעת 3 מכיוון שחזרה זו עסקה בשני תחומים גם יחד – אלומיניום ושיפוצים. הנתבע הסביר כי רצה לפצל את תחום האלומיניום מתחום השיפוצים, על מנת לבדוק את מידת רווחיותם, באופן שהנתבעת 2 תוסיף ותעסוק בתחום השיפוצים, והנתבעת 3 תעסוק בתחום האלומיניום. התובע, שעבד בתחום האלומיניום, הועבר לעבוד בנתבעת 3. ייתכן שניתן היה לקבל טענה זו של הנתבע, אלמלא הוקמה חברה נוספת בתחום האלומיניום בשנת 2004, הארמון תעשיות אלומיניום מתקדמות 2004 בע"מ. הנתבע היה בעליה של החברה יחד עם נתבע 4 ובני כהן. הקמת החברה הנוספת, לה לא נתן הנתבע טעם, מעט לפני שהנתבעת 3 הפסיקה פעילותה, מעידה ומלמדת על שיטת הפעולה של הנתבע.
לא זו אף זו, כתובותיהן של החברות השונות היו זהות. הנתבע טען בתחילה בעדותו כי כתובתה של חברת הארמון תעשיות אלומיניום מתקדמות 2004 בע"מ היתה ברחוב האומן 29, ואילו כתובותיהן של הנתבעות 2 – 3 היו במקום אחר. אולם, לאחר שעומת עם דו"ח רשם החברות בנוגע לחברה זו, שינה טעמו וטען כי "העברנו את המפעל לרחוב האומן 29. שינינו כתובת" (פרוטוקול עמ' 10 ש' 21- 26). כמו כן, עדות התובע, לפיה עבד כל השנים באותה מתכונת ובאותו מקום תחת הנתבע, מהימנה עלינו.
ראוי להביא בהקשר זה דברי הנתבע בעדותו כדלהלן:

כל החובות שהיה באלומיניום (נתבעת 3, ההוספה שלי, א.א.) שילמנו הכל.
ש. למה את הפס"ד בתיק הזה לא שילמת נגד תעשיות אלומיניום.
ת. לא ידוע לי שהיה

פסק דין
.
ש. אם עכשיו אנו אומרים לך אתה תשלם.
ת. אני לא מוכן לשלם לו לא מגיע לו.
ש. תעשיות אלומיניום מתקדמות עדין פעילה.
ת. לא.
ש. היא לא פורקה.
ת. לא.
ש. יש עליה חובות.
ת. כן. שאני משלם אותם.
ש. את הפעילות של אבי בדק בית העברת כל העובדים, כל המכונות של הייצור, כל הקליינטים העברת לארמון תעשיות אלומיניום.
ת. כן. כל הלקוחות.
(פרוטוקול עמ' 11 ש' 22- 32, עמ' 12 ש' 1- 3)

16.
העובדים, הציוד והלקוחות הועברו מהנתבעת 2 לנתבעת 3. הנתבע לא טרח לפרק את החברות שהפסיקו את פעילותן. כפי שנאמר בפסיקה שהובאה לעיל, נקבע כי בעלי מניות שהם בעלי השליטה הם האחראים לכך שהחברה לא פורקה, כאשר אם היו מפרקים אותה, היו העובדים מקבלים לפחות חלק מהסכומים להם הם זכאים על פי דין, באמצעות המוסד לביטוח לאומי

(ראו עניין פרידמן, עניין סברס).
אין מקום אפוא לקבל טענת הנתבע בעניין לפיה יש להטיל על התובע את האחריות לאי פירוק החברה, הואיל ויכול היה לבקש פירוקה כנושה שלה. ראוי לציין כי הנתבע עצמו העיד כי הינו משלם את חובות הנתבעת 3, אף כי לטענתו לא את אלו שנוצרו לטובת התובע דנן, הואיל ולשיטתו אין זה מגיע לו.

17.
התובע הרים את הנטל והצביע על כי מתקיימים תנאי סעיף 6 לחוק החברות, התשנ"ט -1999. הנתבע השתמש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה באופן שיש בו כדי לקפח את העובד, שהינו נושה מיוחד של החברה. התרשמנו כי הנתבע, כבעל מניות עיקרי או יחידי בחברות שהעסיקו את התובע, היה מודע להשלכות שעלולות להיות על העובדים, שבל האופן בו התנהל בהקמת החברות ובהפסקת פעילותן ללא פירוקן שימוש כאמור. התובע העיד כי פעל כנגד הנתבעות 2-3 למימוש פסקי הדין בהעדר הגנה שניתנו כנגדן, אולם טרם הצליח לקבל את הסכומים להם הוא זכאי בהוצאה לפועל. הנתבע עצמו העיד במפורש כי הוא משלם את חובות הנתבעת 3, אולם, משיקוליו שלו, בחר שלא לשלם לתובע דנן.

18.
מנגד, הנתבע לא הביא מסמכים או ראיות שיתמכו בטענותיו. כשנשאל על כך הנתבע בעדותו העיד כך:
ש. מה קיבלה אבי בדק בית בתמורה
ת. היתה העברת ניירת על ידי רו"ח מסודרת
ש. מי רו"ח שעשה את זה.
ת. איתן טוביה.
ש. עם איתן טוביה אתה ביחסים טובים
ת. אין לי אותו שום קשר. אני לא חייב לו כסף. אין לי ריב איתו
ש. בכל זאת לא פנית לבקש ממנו מסמכים
ת. כל מה שתרצה נביא.
ש. יש לך התנגדות שאני אפנה לאיתן לקבל מסמכים
ת. לא

(פרוטוקול עמ' 12 ש' 4-
13)
19.
הנתבע נשאל אפוא על המסמכים הרלוונטיים בנוגע לחברות שבבעלותו, וטען שאין קושי להמציאם. אף על פי כן לא הביאם. הואיל והמסמכים הינם מסמכים שנקל יותר על הנתבע להביאם, אי הבאתם עומדת לחובת הנתבע.

20.
בשולי סוגיה זו, נעיר כי הצדדים טענו בסוגיית הרמת המסך ועל כן התייחסנו לעניין זה. מבלי לקבוע מסמרות, נראה כי ניתן היה להגיע לתוצאה אליה הגענו אף מבלי להרים את מסך ההתאגדות. זאת בדרך של חיוב אישי כלפי הנתבע 1, בגין אחריותו האישית לחובות הנתבעות 2- 3 כלפי התובע, כאורגן בחברה בהיותו המנהל הישיר.

21.
כמו כן, אמנם, הצדדים לא העלו טענות בעניין זה, אולם ייתכן שניתן גם לומר שהנתבע היה מעסיק במשותף של התובע, יחד עם החברות הנתבעות 2- 3. הנתבע היה הרוח החיה מאחורי החברות, והיה המנהל שלהן ישירות מול התובע, ולמעשה לא חל כל שינוי בדרך התנהלותו מול עובדיו בין התקופה שבה היה עוסק מורשה, לבין התקופות בהן פעל בשם הנתבעות 2- 3. מכל מקום, הואיל ולא נדרשנו לסוגיה במהלך ההליך, נשאיר עניין זה בצריך עיון.

22.
לסיכום, נאמר אפוא כי התרשמנו שיש הצדקה בעניין שבפני
נו להרים את מסך ההתאגדות בין הנתבע 1 לנתבעות 2 – 3 ולחייב הנתבע 1 בחובותיהן כלפי התובע כפי שייקבעו בהמשך

פסק דין
זה.

השתק פלוגתא
23.
בסיכומיו טען התובע כי חל מעשה בית דין כנגד הנתבע 1 לעניין פסקי הדין בהעדר הגנה שניתנו כנגד הנתבעות 2- 3. זאת, מאחר שהנתבע הינו חליפן של הנתבעות 2- 3 במהותו. לפיכך, סבור הוא כי ככל שתתקבל טענתו להרמת מסך, יש לקבל תביעתו במלואה. מנגד, טען הנתבע בסיכומיו כי מדובר בהרחבת חזית שהוא מתנגד לה, וכי לא התקיימו התנאים בפסיקה לקיומו של השתק פלוגתא.

24.
הכלל בדבר מניעות בשל קיומו של מעשה בית דין שואב את כוחו מעקרון סופיות הדיון. הטעמים שביסודו של הרצון למנוע התדיינויות חוזרות ונשנות באותו נושא הם בעיקרם אלה: מחד גיסא, מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בגין מסכת משפטית או עובדתית זהה על ידי מי שניתן לו יומו בבית המשפט; ומאידך גיסא, מניעת בזבוז זמנו השיפוטי היקר של בית המשפט ומניעת הכרעות סותרות בין ערכאות שיפוטיות שונות. (ע"א 3097/02 מלמד נ' קופת חולים כללית, פ"ד נח(5) 511, 519; נינה זלצמן, מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א), 141 (להלן: "זלצמן"); משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי). כלל זה איננו מוחלט והוא כפוף לקיומם של ארבעה תנאים שקבעה הפסיקה ולנסיבות בשים לב לעקרונות הצדק והאינטרס הציבורי.
אלו ארבעת התנאים אותם יש לבחון במסגרת יישום הכלל של השתק פלוגתא:
1)
זהות עובדתית ומשפטית

בין הפלוגתא העומדת לדיון במקרה הראשון לבין זו העומדת לדיון במקרה השני.
2)
זהות הצדדים

, חליפיהם או מי שיש להם "קרבה משפטית" במקרה הראשון לצדדים שהתדיינו במקרה השני וכן כי לצד שנגדו מועלית טענת ההשתק בהתדיינות השנייה היה יומו בבית המשפט ביחס לאותה פלוגתא.
3)
בהתדיינות הראשונה נקבע ממצא חיובי באותה פלוגתא, להבדיל מממצא שנקבע עקב היעדר הוכחה.
4)
הכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לתוצאה הסופית שנקבעה בהתדיינות.

(ראו ע"א 246,247/66 קלוז'נר נ' שמעוני פ"ד כב (2) 561; ע"א 53/74 בריסטול מאיירס נ' ביצים גרופ פ"ד כט (1) 372; ע"א 2576/03 וינברג נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים (ניתן ביום 21.2.07) (2007); ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס פ"ד נד(1) 642 (2000), וכן זלצמן בספרה עמ' 141).

25.
אכן, כפי שציין ב"כ הנתבע 1, מדובר בפלוגתא שלא נתבקשה הוספתה, וממילא לא נדונה בהליך דנן. מכל מקום, אין לומר שהתביעה נבחנה וניתן לנתבעות 2- 3 להתגונן ולהביא מלוא טענותיהן.
כך, התנאים הפסיקתיים 2 ו- 3 שנמנו לעיל, לפיהם יש צורך בקיום דיון ענייני בפועל ומתן הזדמנות לצד להביע טענותיו ולהביא ראיותיו, ולאחר מכן פסיקת

פסק דין
מהותי, לא התקיימו כאן, במקרה בו ניתן

פסק דין
בהעדר הגנה באותו הליך. לפיכך, בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, לא חל מעשה בית דין בענייננו. נמצא אפוא כי פסקי הדין בהעדר הגנה שניתנו כנגד הנתבעות 2- 3 אינם יוצרים השתק או פלוגתא פסוקה המונעים דיון ענייני בתביעה כנגד הנתבע 1. אשר על כן, יש לבחון את עילות התביעה לגופן.

התיישנות
26.
בתחילת ההליך העלה התובע טענה לפיה תביעתו לא התיישנה מתחילת עבודתו, הואיל והגיש תביעות כנגד הנתבעות 2 ו-3 קודם לתביעה זו. תביעות אלו נמחקו מחמת חוסר מעש. בסיכומיו לא חזר התובע על טענה זו, ונראה כי זנח אותה. כך גם בנספח לסיכומיו בו פירט מחדש את השעות הנוספות התייחס לתקופה שמחודש מרץ 1999 ואילך. למען הסר ספק, מובהר בזאת כי התביעה התיישנה בכל הנוגע לתקופה שקדמה לחודש אפריל 1999, דהיינו שבע
שנים לפני הגשת התביעה בחודש אפריל 2006. אין בכך שהוגשו תביעות שנמחקו מחמת חוסר מעש כנגד הנתבעות 2 – 3 כדי לחסום את תקופת ההתיישנות, בוודאי לא כלפי הנתבע 1.

גובה השכר
27.
לטענת התובע, שכרו עמד בפועל על 3600 ש"ח, ואילו השכר שנכתב בתלוש היה נמוך יותר ופיקטיבי. לטענת הנתבע, שכרו של התובע הינו כמשתקף בתלושים. דהיינו, שכרו האחרון של התובע המתועד בתלושים, בחודש 5/02, עמד על 3,144 ש"ח. יצוין כי סכום זה נמוך משכר המינימום החודשי שהיה אותה עת, בסך 3,266.58 ש"ח. מעיון ביתר התלושים עולה כי ברובם מדובר בסכומים נמוכים משכר המינימום החודשי. נראה אפוא כי גרסת התובע, שטען כי שכרו היה בגובה 3,600 ש"ח מדי חודש, ולא תבע הפרשי שכר מינימום כפי שיכול היה בהתאם לתלושים, הינה אמינה ומתקבלת יותר על הדעת.
הנתבע נשאל על השינויים התכופים בתלושי השכר, אולם לא ידע ליתן תשובה מניחה את הדעת:
ש. יכול להיות שהמשכורת של התובע היתה אותו דבר כל התקופה.
ת. לא זוכר ולא יודע.
ש. בדקת לפני התיק שהגשת את כתב ההגנה מה היה שכר התובע
ת. הסתכלתי על התלושים שאתם הגשתם ועיינתי בהם בגדול. מה רשום בכל תלוש לא זוכר.
ש. המשכורת לא יכול להיות שירדה.
ת. לא זוכר.
ש. למה בחודש 2001 המשכורת היומית היתה 152 ₪
ת. לא זוכר.
ש. למה המשכורת שלו ב 11/01 היתה יותר נמוכה
ת. לא זוכר
ש. יכול להיות ששיחקת עם התלושים
ת. ממש לא.
ש. מה ההסבר שלך שב 12/01 יש יומית 41 ₪ ולאחר מכן של 121 ₪.
ת.לא יודע זה הנהלת חשבונות. אתה יכול לפנות לכל רו"ח והם יתנו לך הסבר לגבי זה .
ש. שילמת לתובע על כל התקופה שעבד אצלך
ת. כן. עד האגורה האחרונה. אני לא מכיר בן אדם שרע לו בעבודה ונשאר לעבוד.

(פרוטוקול עמ' 12 ש' 29-32, עמ' 13 ש' 1- 12)

אנו מקבלים אפוא את גרסתו של התובע בעניין זה. שכרו החודשי של התובע היה אם כן 3,600 ש"ח.

סיום יחסי העבודה וזכאות לשכר חודש 6/02
28.
הצדדים חלוקים ביניהם בשאלה אם התובע פוטר בחודש 6/02 בשל כך שביקש תשלום בגין ימי חופשה (כטענת התובע) או עזב מיוזמתו ועל דעת עצמו מבלי להודיע מראש, בסוף חודש 5/02 (כטענת הנתבעת).
התובע העיד באשר לנסיבות פיטוריו כי היה זה לאחר שביקש מהנתבע תשלום בגין ימי חופשה:
תחילת החודש אמרתי לו שאני רוצה לשבת איתו. שאל למה אמרתי לו. יומיים לפני שקיבלנו שכר אמרתי לו ביקשתי ממנו את כל זה הוא אמר אני לא נותן לאף מה אתה רוצה לפתוח עיניים של עובדים אחרים, תצא החוצה."
(פרוטוקול עמ' 7 ש' 28- 30)
כן העיד התובע כי "הוא

אמר

לי

זה

השיק

שלך.

יש

לי

כאן

פתק

תחתום

שעזבת

ואז

אני

אתן

לך

את

השיק

המשכורת
" (פרוטוקול עמ' 6 ש' 20). התובע נימק מדוע לא הביא עובדים אחרים מבין חמשת העובדים שעבדו שם אותה עת, לתמוך בגרסתו בעניין פיטוריו: " מי שיבוא להעיד איתי אם הוא עובד אצל אבי הוא יפטר אותו. שאמר לי את הדברים האלה אף אחד לא שמע אותם לכן לא הבאתי אף אחד להעיד" (פרוטוקול עמ' 6 ש' 29 -30).

29.
התרשמנו כי עדות התובע בעניין זה מהימנה יותר, ולפיה אכן פוטר בסוף חודש 6/02 עקב פנייתו לנתבע בעניין זכויותיו הסוציאליות. התובע הצהיר כי לא קיבל שכר חודש 6/02, הואיל וסירב לחתום על טופס ויתור על זכויות. עדותו של התובע נאמנה עלינו אף בעניין זה.
התובע זכאי אפוא לתשלום בגין שכר חודש 6/02, בסך 3,600 ש"ח.

רציפות תקופות העבודה
30.
לנוכח קביעתנו בדבר ההצדקה שקיימת בענייננו להרמת מסך ההתאגדות בין הנתבע 1 לנתבעות 2- 3, יש לומר כי התובע עבד אצל אותו מעביד העבודה מתחילת העסקתו. נראה גם כי התובע עבד באותו מקום עבודה בפועל, מתחילת העסקתו (גם אם טכנית המפעל עבר כתובת במהלך השנים). התובע עבד אפוא באותו מקום עבודה, ואצל אותו מעביד, באופן המזכה אותו בפיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 1 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963. לפיכך זכאי הוא לפיצויי פיטורים. משך התקופה בגינה זכאי הוא לפיצויים תלוי בשאלת הרציפות בעבודתו.
התובע הציג תלושי שכר לתקופת עבודתו בנתבעת. התלושים הינם חלקיים, ואינם מכסים את מלוא התקופה. לטענת הנתבע בזמנים בהם לא הציג התובע תלושים, לא עבד אצלו. הנתבע טען כי התובע לא עבד בנתבעת 2 מחודש אוקטובר 1998 (לאחר שישה חודשי עבודה בה) עד חודש אפריל 1999, בו שב לעבוד, לאחר הפסקה של כחצי שנה. כמו כן, טען הנתבע כי התובע הפסיק עבודתו אצל הנתבעת 2 מספטמבר 1999 עד אוגוסט 2000.
אין בידינו לקבל טענה זו. התובע טען כי הנתבע לא העביר לו תלושים עבור כל חודש מחודשי עבודתו, אלא רק מדי מס' חודשים. הנתבע לא הציג כל תלוש שהוא מטעמו. מעיון בתלושים, אכן עולה כי מדי תקופה ישנם פערים בתלושי השכר, גם בתקופות בהן אין הנתבע טוען כי לא העסיק את התובע. כך למשל לא היו בידי התובע התלושים לחודשים מאי ויוני 1998 וכן מרץ ואפריל 2002. נראה אפוא כי הצדק עם התובע בטענתו כי הנתבע לא העביר לו את תלושי השכר מדי חודש בחודשו, ואין ללמוד מהעדרם של תלושי השכר לתקופות שצוינו, כביכול לא עבד בהן התובע. נמצא אפוא כי לא נסתרה טענת התובע כי עבודתו היתה ברציפות.

31.
תקופות עבודתו של התובע בנתבעים השונים הן אלו –
1.
אצל הנתבע: 10/96 – 2/98.
2.
אצל הנתבעת 2: 3/98 – 4/01.
3.
הנתבעת 3: 5/01 – 6/02 (ולא חודש 5/02 כטענת הנתבע, כפי שיבואר בהמשך).
סך הכל – 69 חודשים.
התובע זכאי לפיכך לפיצויי פיטורים בגין 69 חודשי עבודתו אצל הנתבע והנתבעות 2- 3.
אשר על כן, התובע זכאי לפיצויי פיטורים (3,600 ש"ח
x
69 חודשים) בסך 20,700 ש"ח.

שעות נוספות
32.
התובע תבע בתביעתו סכום של כארבעים אלף ש"ח בגין שעות נוספות. התובע טען כי עבד שישה ימים בשבוע. בימים א – ה עבד המשעה 7:30 ועד השעה 17:00, כולל חצי שעה הפסקה, דהיינו תשע שעות עבודה ביום. ביום ו' עבד מהשעה 7:30
עד השעה 14:00, ללא הפסקה, דהיינו שש וחצי שעות ביום. התובע עבד אפוא לפי טענתו 51.5 שעות בשבוע חלף 42.5 שעות, ולעיתים נדרש מפורשות לעבוד עוד שעות נוספות.
הנתבע טען כי התובע עבד חמישה ימים בשבוע (עדות הנתבע, פרוטוקול עמ' 14 ש' 23). לטענת הנתבע, התובע קיבל שכר על בסיס יומי ומעולם לא נדרש לעשות שעות נוספות.

33.
בעדותו העיד התובע כי בפועל קיבל תוספת שכר בגין השעות הנוספות עצמן, בגובה שכר רגיל, 100%, ולא בגובה תוספת שעות נוספות כנדרש בחוק. כך העיד התובע:
ש. על השעות הנוספות קיבלת שעות רגילות.
ת. כן.
ש. אז לא היה מצב שלא שילמו לך כסף.
ת. נכון. שעות רגילות.


(פרוטוקול עמ' 5 ש' 2- 5)

34.
בהתאם תיקן התובע תחשיבו בגין הפרשי השכר לשעות הנוספות, כך שיעמדו רק על הסכומים של התוספת לשעות הנוספות מעבר ל-100% שכבר קיבל – דהיינו עבור התוספות של 25% ו-50%. בהתאם לתחשיבו המתוקן שצורף לסיכומיו, תבע התובע תשלום בגין שעות נוספות בסך 8,412.99 ש"ח.

35.
הנתבע טען כי היה כרטיס שהעובדים החתימו בבוקר ובצהרים, אולם לא ידע היכן הכרטיסים (פרוטוקול עמ' 15 ש' 3 -4). הנתבע לא המציא דו"ח נוכחות של התובע, אף כי נאמר שהיה רישום מטעמו. יש בכך כדי לעמוד לחובתו.
לטענת הנתבע, המסמכים היו בידי רואה החשבון שלו שהיה מסוכסך עימו בשל אי תשלום, ולכן סירב להעביר אליו המסמכים. ראשית, לא סביר להניח כי מסמכים אלו הועברו לרואה החשבון שלו, וגם אם הועברו, היה על המעסיק לשמור עותק מהם אצלו. שנית, גם אם העביר דו"חות הנוכחות לרואה החשבון, יכול היה הנתבע לבקש כי בית הדין ייתן צו כנגד רואה החשבון לגילוי דו"חות הנוכחות. משבחר הנתבע שלא להגיש מסמכים אלו – על אי הגשת הראייה לעמוד לחובתו.
גרסתו של התובע באשר להיקף שעות העבודה ומספר השעות הנוספות שעשה מדי חודש, מתקבלת.
אנו מקבלים אפוא תחשיבו המתוקן של התובע, בהפחתת התשלום שנתבע בגין חודש מרץ 1999 שהתיישן. התובע זכאי לתשלום בגין שעות נוספות בסך 8,176 ש"ח.

הבראה
36.
התובע תבע דמי הבראה בסך 3,990 ש"ח, בגין 14 יום בתעריף של 285 ש"ח ליום, עבור השנתיים האחרונות לעבודתו. הואיל והתובע היה זכאי בשנתיים האחרונות לעבודתו, בהתאם לוותקו, ל7 ימי הבראה בשנה, הרי שאכן זכאי הוא ל-14 יום, בתעריף של 285 ש"ח ליום. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהתשלום שבוצע בפועל בתלושים, בגין דמי הבראה, כפי שביקש התובע. אמנם, בתלושים נכתב תשלום חודשי קבוע של דמי הבראה, בגובה 115 ש"ח, (דהיינו עבור שנתיים, סכום של 2,760 ש"ח) שהינו נמוך מזה שהגיע לתובע על פי דין. עם זאת, אין בכך כדי ללמד שהתשלום היה פיקטיבי. זאת בפרט בשים לב לכך שהתשלום שהועבר לתובע בפועל לפי עדותו, בסך 3,600 ש"ח, הינו גבוה מסכום שכר המינימום אותה עת בתוספת התשלומים החודשיים הקבועים שנרשמו בתלושים בגין הבראה ונסיעות. הואיל ובהתאם לתלושים שולמו דמי הבראה – ולו חלקיים - התובע זכאי אפוא רק להפרש בין מה ששולם לו (2,760 ש"ח) לבין מה שהיה זכאי לו (3,990 ש"ח) שהם 1,230 ש"ח.
התובע זכאי אפוא לתשלום של דמי הבראה בסך 1,230 ש"ח.

נסיעות
37.
התובע תבע תשלום דמי נסיעות בסך 192 לחודש. שוכנענו כי אכן התובע נסע בפועל לעבודה, ולא עם העובד ששמו חוסם, ולכל הפחות לא באופן קבוע. עם זאת, כעולה מהתלושים, שולמו לתובע מדי חודש 192 ש"ח בגין נסיעות. לנוכח האמור בתלושים, אין התובע זכאי לתשלום בגין נסיעות, ותביעתו ברכיב זה נדחית.

סוף דבר

38.
לנוכח כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה.

39.
הנתבע 1 ישלם לתובע תוך 30 יום את הסכומים הבאים:
א.
פיצויי פיטורים
20,700 ש"ח
ב.
שכר חודש 6/02
3,600 ש"ח
ג.
שעות נוספות
8,176 ש"ח
ד.
דמי הבראה
1,230 ש"ח

40.
הסכומים האמורים יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה, 26.4.06, ועד היום. אם לא ישולמו תוך המועד הנ"ל יישאו הסכומים הנ"ל בס"ק א-ב בפיצוי הלנה בשיעור המרבי הקבוע בחוק הגנת השכר מהיום ועד התשלום בפועל.

41.
הנתבע 1 ישלם לתובע תוך 30 יום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ש"ח.

42.
זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום,
כ"ג אדר תשע"ג, 5 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.




נציגת ציבור,
חדוה אהוד

נציג ציבור,
אברהם רבינוביץ

אייל אברהמי
, שופט
סגן הנשיאה







תעא בית דין אזורי לעבודה 1647/06 עסאם אבו שוקר נ' אברהם שיטרית (פורסם ב-ֽ 05/03/2013)