פסקי דין על תקוה - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד | פסקי דין על רו"ח גדעון דרמן | פסקי דין על משה פישמן ו-102 אח' | פסקי דין על אריה פינקוביץ | פסקי דין על פרץ רבס | פסקי דין על אריה שרון ז"ל ואח' |

163/03 א     21/03/2013




א 163/03 תקוה בע"מ - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד, רו"ח גדעון דרמן, משה פישמן ו-102 אח' נ' אריה פינקוביץ, פרץ רבס, אריה שרון ז"ל ואח'








st1\:*{behavior: }
בית המשפט המחוזי בחיפה



ת"א 163-03 תקווה - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד
ואח'
נ' פינקוביץ ואח'






בפני

כב' השופטת
ברכה
בר-זיו


התובעים:

1
.
תקוה בע"מ
- כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד

ח.פ. 510451958
2
.
גדעון דרמן, רו"ח

3
.
משה פישמן ו- 102 אחרים
כולם ע"י ב"כ עוה"ד אבני הרצוג שועלי
ואח'

נגד


הנתבעים:

1.אריה פינקוביץ
ע"י עו"ד מארון עילוטי

2.פרץ רבס
3.אריה שרון
ז"ל
ע"י עוה"ד בלטר גוט אלוני ושות'

4.יחיאל גוטויין
5.נירה דן-גור
(נמחקה)
ע"י עוה"ד עודד ישראלי ושות'

6.הורן שמעון

7.מגדל חברה לביטוח בע"מ
ע"י ב"כ עוה"ד לוטן טייטלר ואח'


8.יהודה שפורן
ע"י ב"כ עוה"ד יצחק שפרבר ואח'


9.הרי מילנר
ז"ל
ע"י עוה"ד לויתן שרון ושות'




פסק דין



בפני
י תביעה נזיקית בעוולת הרשלנות ו/או הפרת חובות חקוקות, נגד דירקטורים (והמבטחת) ורואי חשבון מבקרים של חברה שמטרתה העיקרית להוות מסגרת ובית לחוסים (בעלי לקות שכלית ברמות שונות) הזקוקים לעזרה ופיקוח. התביעה הוגשה על ידי החברה, המנהל המורשה שלה וחלק מהורי/אפוטרופסי החוסים (ההורים והאפוטרופסים של החוסים יקראו להלן ביחד: "ההורים" ו/או "הורי החוסים").

בתמצית, נטען בכתב התביעה כי מנכ"ל החברה גרם לחברה הפסדים ונזקים, המסתכמים נכון ליום הגשת התביעה (23.1.03) ב- 24,349,133 ₪, וכי הדירקטורים של החברה לא פיקחו על פעולותיו ולא מנעו אותם ורואי החשבון לא יישמו את כללי החשבונאות המקובלים בביקורת ועריכת דוחות כספיים. כן נטען כי על המבטחת של נושאי המשרה והדירקטורים של החברה לשפותם על סכומים שיחוייבו לשלם לתובעים.

לצרכי אגרה הועמדה התביעה על סך של 12,000,000 ₪.

הצדדים להליך:

1.
התביעה הוגשה על ידי 105 תובעים.
התובעת מס' 1, "תקווה" כפר להכשרה מקצועית בגבעת זייד בע"מ (להלן: "החברה" ו/או "הכפר"), הינה מלכ"ר. החברה מעניקה לחוסים, בעלי לקות שכלית ברמות שונות, מסגרת לכל החיים, הכוללת מקום מגורים (ב"כפר" עצמו בטבעון, וכן בבתים פרטיים בטבעון המוחזקים למטרה זו), תעסוקה ופיקוח. במועד הגשת התביעה התגוררו בכפר כ-210 חוסים.

התובע מס' 2, רו"ח גדעון דרמן
(להלן: "רו"ח דרמן") הינו רואה חשבון שמונה כ"מנהל" של החברה, על פי החלטת בית משפט המחוזי בחיפה מיום 24.10.02 בתיק פש"ר (חיפה) 528/02 (פרטים בדבר המינוי יובאו בהמשך).

התובעים מס' 3 עד 105 הינם הורים של חלק מהחוסים בכפר.

2.
הדירקטורים הנתבעים:

הנתבע מס' 1, מר אריה פינקוביץ
(להלן: "מר פינקוביץ" ו/או "פינקוביץ" ו/או "מנכ"ל החברה"), כיהן בתפקיד מנהל כללי ודירקטור בחברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

הנתבע מס' 2, מר פרץ רבס
(להלן: "רבס" ו/או "מר רבס"), כיהן כדירקטור בחברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

הנתבע מס' 3, מר אריה שרון ז"ל (להלן: "שרון" ו/או "שרון ז"ל"), כיהן כדירקטור בחברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה ושימש עד שנת 2001 כגזבר החברה. שרון נפטר לאחר הגשת התביעה.

הנתבע מס' 4, מר יחיאל גוטווין (להלן: "גוטווין" ו/או "מר גוטווין"), כיהן כדירקטור בחברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה.

הנתבעת מס' 5, ד"ר נירה דן גור, כיהנה כדירקטורית בחברה מטעם התנועה הקיבוצית. התביעה נגדה נמחקה.

הנתבע מס' 6, מר הורן שמעון (להלן: "הורן" ו/או "מר הורן"), כיהן כדירקטור בחברה בזמנים הרלוונטיים לתביעה. הורן מתגורר בחו"ל ולא נטל חלק בהליך.

3.
הנתבעת מס' 7, מגדל חברת לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל"), ביטחה את הדירקטורים של החברה, בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה, בפוליסת "ביטוח חבות נושאי משרה בחברה" שמספרה 2520000311/02 (להלן: "הפוליסה").

4.
הנתבע מס' 8, רואה חשבון יהודה שפורן (להלן: "רו"ח שפורן" ו/או "שפורן"), היה רואה החשבון והמבקר של החברה החל מיום 6.1.02 ועד חתימת הדו"חות המבוקרים לשנת 2001 (סוף שנת 2002). בתקופה הרלוונטית לתביעה, ביקר רו"ח שפורן את הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2000 (נחתמו ביום 30.6.02) והדוחות הכספיים לשנת 2001 (נחתמו ביום 31.12.02). בנוסף, רו"ח שפורן היה רואה החשבון והמבקר של חברת הבת, טבעון פלסטיק בע"מ (להלן: "טבעון פלסטיק" ו/או "חברת הבת") וביקר את הדוחות הכספיים שלה לשנים 1998-2000.

5.
הנתבע מס' 9, רואה חשבון הרי מילנר ז"ל (להלן: "רו"ח מילנר" ו/או "מילנר ז"ל"), היה רואה החשבון המבקר של החברה החל מיום היווסדה ועד למועד בו נכנס רו"ח שפורן לתפקידו כרואה חשבון מבקר של החברה. הדוחות הכספיים של החברה לשנת 1999 בוקרו על ידו ונחתמו ביום 25.4.01. רו"ח מילנר ז"ל ביקר גם את הדוחות הכספיים של טבעון פלסטיק לשנת 1997.

הרקע לתביעה

6.
החברה נוסדה בשנת 1965. בהתאם לתזכיר ההתאגדות של החברה (נספח א' לתצהיר מר דייג (ת/5)), המטרה העיקרית של החברה היא "מתן עזרה לאנשים לקויי שכל ובמיוחד ההקמה והניהול של מוסדות לאישפוז ו/או טפול ו/או שיקום ו/או חנוך של אנשים כאלה לרבות למשלוח יד, לעיסוק ולכל עזרה אחרת למענם". עוד נאמר בתזכיר כי "החברה נוסדה – ותפעל לתועלת כללית לפי מטרותיה הנ"ל ולא למען השגת רווחים עבורה או עבור חבריה, וכי אסור יהיה לחברה לחלק לחבריה בתור שכאלה רווחים או עודף נכסים כלשהו...." .

על תזכיר ההתאגדות של החברה חתומים :

-
פרופ' אדיר נסאו
-
ד"ר אנה מאיר
-
ד"ר זיגפריד הירש
-
מר ברוך וייצמן
-
מר יעקב ארדון
-
ארנסט שמעון סלש
-
רו"ח הרי מילנר

לכל אחד מהחתומים על התזכיר הוקצו 1000 מניות יסוד, פרט לרו"ח מילנר, לו הוקצתה מניה אחת בלבד.

בהתאם לדוח רשם החברות מיום 13.10.02, אשר צורף לתצהירו של מר דייג, בעלי המניות בחברה במועד זה היו:
1,000 מניות יסוד – קסטרו
1,000 מניות יסוד – גילי כנעני פינקוביץ
4,000 מניות יסוד – אריה פינקוביץ
1 מנית יסוד א' – אריה פינקוביץ
2 מניות יסוד א' – רבס פרץ
1 מנית יסוד א' – הורן שמעון
1 מנית יסוד א' – גוטווין יחיאל
1 מנית יסוד א' – סטף ורטהיימר
1 מנית יסוד א' – ליבון דוד
1 מנית יסוד א' – שרון אריה
1,000 מניות יסוד – רסקו חברה בע"מ
1,000 מניות יסוד – הקדש לצרכי צדקה
1,000 מניות יסוד – ברית התנועה הקיבוצית
1,000 מניות יסוד – הורי כפר התקוה בע"מ

7.
בתקנון ההתאגדות של החברה נאמר כי יחול לוח א' של התוספת השלישית לפקודת החברות, בשינויים המפורטים בו. בין יתר השינויים נקבע כדלקמן:
-
כל 10 חברים המחזיקים במניות אשר מקנות זכות הצבעה רשאים לזמן אסיפה כללית שלא מן המנין של החברה, באופן דומה לזה שהיה נעשה זימון על ידי חברי הדירקטוריון של החברה, וזאת כשאין לחברה אותה שעה חברי דירקטוריון או חברי דירקטוריון הנמצאים בארץ, במספר הדרוש למנין חוקי, או כאשר חברי הדירקטוריון לא נענו לדרישה לזמן אסיפה.
-
המנין החוקי הדרוש לקיום אסיפה כללית הוא לפחות שני חברים המייצגים יחד לפחות 20% מכמות מניות היסוד המונפקות.
-
זכות החתימה בשם החברה , לכל ענין ועל כל מסמך, תהיה לכל שניים ממנהלי החברה יחד, אולם כל זמן שיכהן בחברה רק מנהל אחד, הוא יוכל לחתום לבדו בשם החברה.
-
המנהלים יהיו רשאים להאציל את זכות החתימה על ידי החלטת מועצת מנהלים לאחד או יותר מבינהם.
-
החלטות מועצת המנהלים יהיו על פי רוב דעות.
-
המנין החוקי לקיום אסיפות המנהלים יהיה נוכחותם של לפחות 3 מנהלים.
-
אסור לחברה לחלק דיוידנד או רווחים.

בהחלטה של האסיפה הכללית שלא מן המנין של החברה מיום 29.1.85, בה תוקן התקנון, נקבע כי "מספר חברי הדירקטוריון לא יפחת מ- 5 . אם ירד מספר הדירקטורים לפחות מחמישה, יהיו חברי הדירקטוריון הנותרים רשאים לפעול לשם זימון אסיפה בה יבחרו דירקטורים נוספים". כן נקבע כי הדירקטורים יבחרו מזמן לזמן על ידי האסיפה הכללית.

עוד נקבע בהחלטה זו כי:

"לצורך בחירת דירקטורים יהיה כל אחד משני התאגידים והם "הורי כפר תקוה בע"מ" מזה, ו"ברית התנועה הקיבוצית" מאידך, זכאים להציע נציג אחד (אחד לכל תאגיד משני תאגידים אלה) , אשר יכהן מטעם התאגיד האמור בדירקטוריון החברה, אולם לבעלי המניות של החברה (באסיפה כללית או בדרך אחרת) הזכות לסרב למנות מועמד שהוצע על ידי אחד התאגידים הנ"ל ואז יוכל אותו תאגיד (חברת הורי כפר תקוה בע"מ או ברית התנועה הקיבוצית) להציע מועמד אחר וחוזר חלילה , עד אשר מועמד כזה אכן יבחר".




וכן נקבע כי:

"הדירטוריון מוסמך לבחור משורותיו דירקטורים אשר יכהנו כועד מנהל (שייקרא להלן גם "מינהלה"). המינהלה תהיה מורכבת מ- 5 או יותר דירקטורים, ובינהם נציג אחד של חברת "הורי כפר תקוה בע"מ" ונציג אחד של "ברית התנועה הקבוצית", אולם המנין הדרוש למינהלה ופעולותיה – יהיה שניים. הדירקטוריון מוסמך להקנות למינהלה מזמן לזמן את כל הסמכויות כפי שהדירקטוריון יחליט".

נקבע כי במקרה ותהיה הצעה להעביר את השליטה או הבעלות בחברה לידיים אחרות, לא תובא הצעה כזאת לדיון אלא לאחר שניתנה הודעה בכתב על הכוונה לעשות כן , להורי כל המתיישבים בכפר באותה עת ולכל בעלי המניות בחברה לפחות חודשיים מראש, ולא תתקבל החלטה אלא לאחר שחלפה תקופה זו, וגם אז רק בהחלטה מיוחדת של חברי הדירקטוריון.

8.
כניסת כל חוסה לכפר נעשית באמצעות הסכם עם הוריו.תנאי מוקדם לקבלת החוסה הינו תשלום סכום חד פעמי כדמי כניסה ובנוסף, משולמים עבור כל חוסה דמי החזקה חודשיים.

באשר לדמי הכניסה נקבע כי הם מהווים השתתפות חלקית של ההורים בהשקעות שהכפר עמד ו/או יעמוד בהן, ליצירת תשתית פיתוח ובינוי לכפר, בגין פיתוח מערכת החינוך והטיפול בחברים לטווח הארוך (השקעות שאין להן כיסוי , אף לא חלקי בדמי ההחזקה) כאשר ההורים מאשרים כי התשלום הנ"ל מכסה רק חלק יחסי מההוצאות הנ"ל וכי לביצוע ההשקעות דרושים מקורות נוספים כמו תרומות ותקציבי עזרה מגופים אחרים.

לתצהירו של מר דייג צורפו מספר הסכמים בין החברה והורי החוסים (כאשר זהות המתקשרים נמחקה), בהם נקבעו הוראות שונות באשר לתשלומי ההורים כדלקמן:

- בהסכם אחד נקבע כי סכום דמי הכניסה יהיה כפוף לאפשרות החזר חלקי, עם סיום שהותו של חוסה בכפר, כאשר סכום ההחזר יופחת בכל שנה של שהיית החבר בכפר בסכום של 10% לשנה. עם חלוף 10 שנים מתחילת שהות החוסה בכפר, לא תהיה יותר זכאות להחזר דמי הכניסה.
- בהסכם אחר נקבע כי ההורה יהיה זכאי להחזר דמי הכניסה בניכוי 17% (אשר ישארו בחברה) וכי ההחזר יהיה מדמי כניסה של חבר חדש.
עוד נאמר כי בכל מקרה החברה לא תחזיר אלא דמי כניסה ו/או חלק מהם, לחבר אחד בשנה, לפי תור היוצאים מן החברה.
-
באשר לדמי ההחזקה נאמר באחד ההסכמים כי אלה יהיו "בסכום חודשי בשעור דמי הביטוח הלאומי . תשלום זה יבוצע עד אשר ניתן יהיה לקבל מימון עבור ... ממשרד העבודה והרווחה".
-
בהסכם אחר נאמר כי דמי ההחזקה יהיו בסכום שיקבע מזמן לזמן על ידי החברה.
-
בהסכם נוסף (משנת 1966) נאמר כי:

"החברה מתחייבת למנות ולהרכיב גוף מייעץ , לפי תקנה 24 לתקנות ההתאגדות של החברה שיכונה "ועדה מייעצת". הועדה תורכב ותפעל מידי זמן לזמן בהתאם לאמור בתקנה 24 לתקנות ההתאגדות של החברה.
הועדה המייעצת שתמונה על ידי החברה כנ"ל, תורכב מנציג או נציגים מטעם החברה, ונציג או נציגים מטעם "רסקו" חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ ו/או גוף אחר, בעלי אופי ציבורי, כפי שיצורפו לועדה על ידי החברה מזמן לזמן, וכן מנציג או נציגים מתוך חוג ההורים אשר ילדיהם מאושפזים במוסד. ההורים רשאים להציע נציג מטעמם לועדה המייעצת.
הועדה המיעצת תזומן ותתכנס, ככל האפשר, אחד לחודשיים לפחות. הועדה המיעצת תקבל מהנהלת החברה מידי שנה דוח כספי כולל הצעת התקציב השנתי של המוסד"
.

גם בהסכם זה נאמר כי הזכות להחזר דמי הכניסה תופחת ב- 10% לכל שנת שהייה בכפר.

9.
בתאריך 6.10.02 הגישו משה פישמן, יעקב שמש ועוד 57 הורים (בהתאם לרשימה שצורפה לבקשה שם) בקשה למתן צו הקפאת הליכים בהתאם לסעיף 350 לחוק החברות, בתיק פש"ר 528/02 בבית משפט המחוזי בחיפה.

המשיבים בבקשה היו "בנק לאומי לישראל בע"מ, אלבר שירותים פיננסיים מחדש, לאומי ליסינג בע"מ, עובדי החברה ונושים אחרים".

בהמשך תוקנה הבקשה והתבקש מתן צו לפיו במהלך 30 יום לא ניתן יהיה לפתוח או להמשיך בכל הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט וכן התבקש ליתן לנאמן שיתמנה שהות לגבש הסדר ו/או תכנית הבראה לחברה.

נאמר בבקשה כי הצו דרוש באופן מיידי "על מנת למנוע נזקים מיידיים ובלתי הפיכים להמשך פעולת החברה, על מנת למנוע השלכתם לרחוב של החוסים המתגוררים בכפר ואשר מטרת הקמתו היתה לספק להם בית מוגן לכל חייהם". ועוד נאמר כי מטרת הבקשה היא להגיע להסדר עם הנושים כאשר "התזרים השוטף של הכספים המגיעים ממשפחות החוסים, יש בו רק כדי לדאוג לכיסוי ההוצאות השוטפות של הכפר ".

המבקשים מציינים בבקשה כי הכניסה של כל אחד מן החוסים לכפר נעשתה במסגרת הסכם "לפיו שולם סכום חד פעמי של כ-70,000-100,000$ (אשר הוגדר כ"תרומה ודמי כניסה")... וכי "על פי חשבון מקורב מהווים המבקשים קבוצת נושים בלתי מובטחים בסך של כ- 4,720,000 $, על פי הכפלתם של סך של כ- 80,000$ לכל משפחה ב- 59 . ללא ספק קבוצת הנשיה הגדולה ביותר".

באשר לנושים נאמר בבקשה כי לטובת בנק לאומי לישראל בע"מ רשום שעבוד על בית הרשום על שם החברה, על סך 300,000 דולר, שעבוד ניירות ערך ושעבוד שוטף, וכי מפגישה עם נציג הבנק עלה כי החוב לבנק הינו כ- 3.1 מיליון ₪, הכולל כ- 2.9 מיליון מערבות שהחברה חתמה לחברת הבת "טבעון פלסטיק בע"מ" (להלן "טבעון" ו/או "חברת הבת"), וחוב אישי של החברה בסך 150,000 ₪ (מתוכו 143,000 ₪ נובע משימוש בכרטיס אשראי שבידי פינקוביץ).

באשר לחברת הבת נאמר כי לחברה יש את רוב מספר המניות המכריע וכי "לחברה זו יש מכונות אשר ערכן טרם ידוע למבקשים בשלב זה, אך בכל אופן בעלי ערך שניתן להיפרע ממכירתן (למבקשים נודע כי מתנהלים מגעים למכירת מלאי חומרי הגלם ושל לפחות מכונה אחת ממפעל הפלסטיק שלא בדרך העסקים הרגילה ועל אף השעבוד השוטף של הבנק".

באשר לאלבר שירותים פיננסיים בע"מ נאמר כי היא בעלת שעבוד כלי רכב וכי בהתאם להודעה שנמסרה לחברה העיסקה בינה לבין החברה כבר הסתיימה.

באשר ללאומי ליסינג בע"מ נאמר כי היא רשומה כבעלת שעבוד על מרכזיית טלפון שבשימוש החברה.

באשר לעובדי החברה נאמר כי "למיטב הידיעה, לפחות לחלק נכבד מהם לא שולמו משכורות עבור מספר חודשים (ויפורט להלן) . מס' העובדים עומד על כ- 50 על פי הערכה עומד סכום נשייתם (כולל אי העברות לבט"ל ולקופ"ג) על הסך של כ- 400,000 ₪".

בסעיף "הסכמת בעלי המניות לבקשה" נאמר כי ברית התנועה הקיבוצית שמחזיקה כ- 1,000 מניות יסוד הביעה הסכמתה למתן הצו.

באשר לסיבה להגשת הבקשה נאמר כי התגלה למבקשים בדיעבד כי הכפר נמצא בחובות עצומים לבנקים ולנושים אחרים, לא משולם שכר לעובדים ולספקים "וכי קיים חשש קרוב לודאי כי בנסיבות אלה ייסגר הכפר והחוסים יושלכו לרחוב חסרי כל". עוד נאמר בבקשה, כי החברה נוהלה על ידי פינקוביץ תוך הפרת חובת אמונים ופעולות תוך ניגוד אינטרסים, באופן שפינקוביץ ניהל את הכפר שלא על פי דין , העביר את כספי הכפר למימון פרוייקטים אחרים (לפחות במקרה אחד גם פרוייקט פרטי שלו- הקמת מוסד פרטי בשוויץ, שכל הוצאותיו מומנו מכספי הכפר בארץ בתקופה שהכפר כבר היה נתון בחובות), מינה בני משפחתו הקרובים לתפקידים שונים ולא בהכרח עקב התאמתם לתפקיד ו/או עקב צורך בתפקיד זה וכי "מר פינקוביץ פעל שלא לטובת הכפר ותוך הפרת חובת זהירות כללית וקונקרטית עד שהביא את הכפר למצבו הנוכחי על סף קריסה כלכלית וסגירה...".

כדוגמא להתנהלות כושלת של מר פינקוביץ נאמר כי הוא פנה להורי החוסים וביקש כי ישלמו מראש את דמי ההחזקה החודשיים למשך שנה, כנגד הנחה, ועל ידי כך הכסף ששילמו זרם לכיסוי חובות ממקורות אחרים ויחסר למימון ההוצאות השוטפות.

עוד נאמר כי עקב החשדות בדבר התנהלותו הפיננסית של הכפר, הוגשה תלונה למשטרת
ישראל.

לבסוף נאמר כי מטרת הבקשה להקפיא את ההליכים כדי להמשיך לנהל את הכפר ולהגיע להסדר עם הנושים וכי מטרה זו תושג על ידי מינוי מנהל זמני, אשר ידאג להמשך הפעילות השוטפת, שתמומן מן "ההכנסות השוטפות של הכפר שהן גבוהות מן ההוצאות" וכי לשם הגעה להסדר אמיתי "אין מנוס אלא להפסיק לאלתר את הניהול של הכפר על ידי מנהל החברה מר אריה פינקוביץ
, אשר תחת שרביטו הגיע הכפר אל המצב העגום בו הוא נמצא היום".

לבקשה צורף תצהיר של מר גינטר צנר, שהיה עובד החברה (ובהמשך אף סייע לפינקוביץ בהקמת החברה בשוויץ, כמפורט להלן) , של שניים מההורים ושל עובדים ונאמר כי "במצב דברים הנוכחי שתואר לעיל, נראה כי התמוטטות הכפר הינה עניין של ימים, ויש למנוע אותה בכל מחיר".

בתאריך 24.10.02 התקיימה ישיבה בתיק הנ"ל בפני
כבוד השופט גינת, בה נכחו עורכי דין מטעם החברה, בנק לאומי לישראל בע"מ, העובדים ונציגת האפוטרופוס הכללי. ב"כ המבקשים הודיע כי המבקשים הגיעו להסכם עם פינקוביץ . באת כוח החברה הודיעה על הסכמתה להסכם הנ"ל. ב"כ הבנק, עו"ד ריבנוביץ, ציין "אני לא רואה איזה מן הסכם זה, שמנהל החברה מגיע להסכם עם הורי החוסים במסגרת הליך זה, זה הסכם שאפשר להגישו לכל מקום אחר ולא במסגרת של הקפאת הליכים". בהמשך נאמר מפיו כי הבנק מתנגד לתת תוקף להסכם שהבנק אינו חלק ממנו ואף הוסיף כי "הבקשה הוגשה בשל 59 הורים של חוסים מתוך 250 וזה עדיין מעוט". ב"כ הבנק הביא לידיעת בית המשפט כי ביום 13.10.02 נערך הסכם בין הבנק לבין חברת הבת.
ב"כ המבקשים ציין כי המסמך אינו מסיים את ההליכים בתיק.

בסופו של דבר הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו להסכם פשרה , שלא חלות עליו הוראות סעיף 350 לחוק החברות, ואשר אין בו כדי למנוע ממי מהצדדים להגיש תביעה.
הסכם הפשרה שהגישו הצדדים, מהווה הודעה מוסכמת מטעם המבקשים ופינקוביץ בלבד, ולפיו פינקוביץ יחזיר לחברה מניות שהוקצו לו ולבני משפחתו , למעט מניית יסוד אחת, הוא יצא לחופשה בת 3 חודשים, תוך ניצול ימי החופשה המגיעים לו. בתקופה זו של 3 חודשים ימונה כמנהל מפעיל לחברה רו"ח יום טוב בילו ו/או רו"ח גדעון דרמן
(התובע מס' 2), אשר יוקנו לו כל סמכויות ניהול החברה. המנהל המפעיל יגבש תוכניות הסדר לאחזקת המניות בחברה ויגבש הסדר פשרה עם נושי החברה. כמו כן הוא יערוך בדיקה באשר למצב החברה ובמידה ולא ימצא כי בוצעה עבירה שיש עימה קלון מצד מר פינקוביץ, או אי סדרים כספיים החורגים במידה חמורה ממינהל תקין או כי נגרמו לחברה נזקים חמורים – ישוב פינקוביץ לניהול החברה.

בית המשפט נתן תוקף של

פסק דין
להודעה זו וקבע כי "בעל התפקיד המתמנה בהתאם למוסכם בין הצדדים לפי סעיף 3 להודעה המוסכמת נספח א' הוא רו"ח גדעון דרמן
(וזאת בהסכמתו)".



פסק דין
זה סיים את ההליכים בתיק .

10.
בתאריך 10.2.03 ערך רו"ח דרמן דו"ח שכותרתו "ממצאי ביקורת חקירתית – מר אריה פינקוביץ
" (להלן: "הדו"ח"). הדו"ח מופנה לחברי הדירקטוריון של החברה. בהמשך הגיש בתיק זה תצהיר מטעם התובעים (ת/3), כאשר הדו"ח שערך מהווה נספח לתצהיר. ממצאי הדו"ח יפורטו בהמשך.

התביעה נגד הדירקטורים

11.
לטענת התובעים, הפעולות שהביאו לקריסת החברה נעשו על ידי פינקוביץ, כאשר לדירקטורים האחרים מיוחסת רשלנות עקב אי פיקוח ובקרה על פעולותיו של פינקוביץ והיותם "חותמת גומי" למעשיו.

12.
מטעם התובעים הוגש, כאמור, תצהירו של מר מוטי דייג (ת/5), המשמש קרוב משפחה של חוסה בכפר. מר דייג מונה כחבר דירקטוריון החברה ביום 25.11.02 והחל משנת 2003 שימש כיו"ר הדירקטוריון. במבוא לתצהירו הוא מפרט את הרקע ובהמשך את המשבר אליו נקלעה החברה :

"1) החברה נוסדה בשנת 1965 ביוזמת קבוצת הורים של חוסים. בשנותיה הראשונות הצטרפו לחברה כבעלי מניות התנועה הקיבוצית וחברת רסקו, שהיתה אז חברה בבעלות ציבורית וכן הקדש צדקה על שם קלוג.
2)
כפר תקוה שימש במשך שנים רבות דוגמא ומופת למוסדות מסוגו . החוסים בו נהנו מהתנאים הטובים ביותר אשר מוסדות מסוג זה הציעו בשנים אלה בישראל. הכפר, בדרום היישוב קרית טבעון, בנוי בסגנון של קיבוץ – בתים חד קומתיים טובלים בירק, על גבעה פסטורלית הצופה לעמק יזרעאל ולפסל אלכסנדר זייד....
(6)
במהלך החודשים ספטמבר-אוקטובר 2002 נמסר לי ולהורים נוספים על ידי עובדי החברה, כי מזה חודשים לא שולמו משכורות לעובדי החברה, לא הועברו כספים לשלטונות המס, לבטוח לאומי, לקופות הגמל וכי החברה נקלעה למצב בו אין אפשרות להמשיך את פעילותה השוטפת והיא נמצאת למעשה על סף קריסה כלכלית.
6)
בעקבות בירורים שעשינו, אני והורים נוספים, הובהר כי הסיבה לכך שהחברה הגיעה לסף פירוק, היתה ניהולה הרשלני של החברה בידי מר פינקוביץ ורשלנות חמורה של שאר הדירקטורים בנהול ובפיקוח על ענייני החברה – התברר כי בפועל החברה נוהלה על ידי מר פינקוביץ באופן בלעדי, ללא מעורבות ו/או פיקוח ו/או ביקורת כלשהם מצד הדירקטורים בחברה אשר הזניחו את חובותיהם כדירקטורים, תוך רשלנות חמורה ותוך חריגה מאמות מידה ניהוליות תקינות
".

בהמשך סוקר מר דייג את הבקשה להקפאת הליכים ואת ממצאי הדו"ח שערך רו"ח דרמן ומסכם ואומר:

"בין היתר נמצא כי הניהול הכושל של החברה איפשר העברה בין השנים 1999 ל- 2002 של כספים בסכום כולל של 17,440,051 ₪, לחברת הבת טבעון פלסטיק בע"מ, אשר ירדו כולם לטימיון. כ"כ איפשר הדירקטוריון, בין היתר, מימון הקמת חברה בשוויץ בשם תקווה –
slg
, שאינה בבעלות חברת כפר תקווה, והשקעה בחברה נוספת בשם גולד הופ טבעון בע"מ
".

באשר לדירקטורים של החברה, הנתבעים 1-6, מציין מר דייג כדלקמן:
-
אריה שרון ז"ל נפטר לאחר הגשת התביעה. שרון שימש תקופת מה כגזבר החברה. לא היה מעורב בפועל בקבלת ההחלטות בחברה ושימש כחותמת גומי לכל החלטותיו של פינקוביץ.
-
שמעון הורן התגורר בשנים הרלבנטיות לתביעה בחו"ל.
-
יחיאל גוטווין שוהה בחו"ל חלק ניכר מזמנו.
-
רבס נהג לבוא דרך קבע לכפר, למספר שעות מידי יום "כשכל תפקידו היה חברתי/טיפולי והוא לא היה מעורב בפועל בקבלת ההחלטות בחברה, אלא שימש כחותמת גומי לכל החלטותיו של מר פינקוביץ".

באשר לגוטווין, הורן ודנגור (שכאמור נמחקה) נאמר כי הם "לא טרחו כלל בשנים 1999-2000 ואף לפני כן, לפעול על פי תפקידם כדירקטורים".

מר דייג סקר את הפרוטוקולים של ישיבת הדירקטוריון של החברה משנת 1999 והוא מציין כי "מצטיירת תמונה עגומה לפיה דירקטוריון החברה לא תפקד כהלכה. אי התפקוד נבע מאי השתתפות מרבית הדירקטורים באסיפות המעטות אשר קויימו, או מאי זימון אסיפות כלל". באשר לישיבות שהתקיימו, הוא מציין כי אלה היו ישיבות אד-הוק לאישור נושאים ספציפיים מצומצמים, ונכחו בהם לסירוגין, מלבד פינקוביץ, רבס או שרון. גוטווין נכח בישיבה אחת בלבד.

מר דייג מציין כי בתקופה מינואר 2000 הוחלט, בין היתר, על העלאת שכרו של פינקוביץ, על הגדלת תשלומים לחברת הבת, על רישום משכנתא להבטחת חובות החברה וחברת הבת בגובה 300,000$, הוענקו זכויות חתימה בחברת הבת לבנו של פינקוביץ, אורי פינקוביץ, אשר שימש מנהל של חברת הבת, ועל חתימת החברה על ערבויות לחובות חברת הבת. מאידך, לדבריו, לא התקיימו ישיבות בנושאים כמו קביעת מדיניות החברה, תשתיות הכפר וכל הקשור בחוסים, בדיקת מצבה הכספי של החברה וחברת הבת, הקמת תקוה שוויץ וגולד הופ וכיו"ב. כן נאמר כי הדירקטורים לא דאגו לכנס אסיפות כלליות ובכך נמנע מבעלי המניות לקבל מידע ונתונים בצורה מסודרת (כאשר הדוח השנתי האחרון שהעבירה החברה לרשם החברות הוגש ביום 30.12.88).

באשר לחברת הבת נאמר בתצהיר כי:

"בשנת 1991 הוקמה חברת הבת, טבעון פלסטיק בע"מ. החברה החלה את פעילותה כחברת "מיקור חוץ" דהיינו קיבלה מוצרים מחברות אחרות ותפקידה היה למיין את המוצרים ולארזם. עבודה זו- עבודת כפיים פשוטה – תואמת את יכולת החוסים שעבדו בה. במהלך
השנים התרחב המפעל והושקעו כספים ברכישת מכונות הזרקה, תבניות וציוד נוסף"

מר דייג מציין כי בשנת 1999 חל שינוי קיצוני לרעה ברמת הרווחיות של חברת הבת :
·
בשנת 1996 הרוויחה 29,995 ₪.
·
בשנת 1997 הפסידה 341,899 ₪
·
בשנת 1998 הפסידה 260,913 ₪
·
בשנת 1999 הפסידה 2,358,745 ₪
·
בשנת 2000 הפסידה 3,626,204 ₪
·
בשנת 2001 הפסידה 4,700,000 ₪
·
בשנת 2002 הפסידה 5,300,000 ₪

בד בבד הוא מפרט את השקעות החברה בחברת הבת:
·
בשנת 1999 – 1,443,771 ₪
·
בשנת 2000 – 3,510,263 ₪
·
בשנת 2001 – 3,510,263 ₪
·
בשנת 2002 – 8,978,680 ₪.

סה"כ ההשקעות מסתכם ב- 17,440,051 ₪, כאשר ממועד הקמת חברת הבת (שנת 1991) ועד סגירתה, העבירה החברה לחברת הבת בסך הכל 26,055,490 ₪.

מר דייג מציין כי ""רווחים" בחברה מסוג כפר תקווה (שהינה מלכ"ר) אינם "רווחים" הזהים לרווחי חברה מסחרית, אלא המדובר בדמי הכניסה ודמי ההחזקה ששולמו על ידי ההורים/האפוטרופסים . רווחים אלה צריך היה להשקיע בהתאם למטרות החברה – טיפול בחוסים. עוד יוער כי ההעברות לטבעון פלסטיק לא הופיעו בדוחות על שורת הרווחים שכן הן נרשמו כ"נכסים" בדוחות הכספיים של החברה".

מר דייג מציין כי בשנים 1999-2000 היו כשירים לעבוד כ- 120 חוסים בכפר, כאשר בחברת הבת הועסקו כ- 15 עד 20 חוסים ועוד 6 עד 10 עובדים חיצוניים שעסקו בעבודות שדרשו מיומנות. לדבריו, בהעדר פיקוח וביקורת מצד הדירקטורים, הפך פינקוביץ את המפעל של חברת הבת ממפעל קטן שנועד לספק תעסוקה למספר חוסים קטן לשם עבודת כפיים, למפעל תעשייתי מפסיד, שלא תאם את יכולות החוסים ואשר שאב מיליוני שקלים מהחברה. בכך, לדבריו, החטיאה חברת הבת את מטרת הקמתה, כאשר היחס בין ההשקעות העצומות והתועלת הדלה של העסקת מספר חוסים מצומצם – אינו עומד במבחן הסבירות.

מר דייג מפרט את השקעות החברה בחברות נוספות – תוך הפנייה לחוות דעת שערך רו"ח בילו (ת/8 ו- ת/9). הממצאים יפורטו בהמשך בסקירת חוות הדעת של רו"ח בילו, להלן.

מר דייג מפרט בהרחבה רבה את הרשלנות המיוחסת לפינקוביץ מחד, ולדירקטורים שלא פיקחו על מעשיו. בחקירתו הנגדית אישר מר דייג כי בעבר לא היה פעיל בכל מסגרת הקשורה בכפר ולא ידע מה קורה שם.

13.
התובע מס' 2 ,רו"ח דרמן, הגיש, כאמור, תצהיר עדות ראשית (ת/3) אליו צורף הדו"ח (שערך כאמור ביום 10.2.03).

בדו"ח מציין רו"ר דרמן כי הוא נערך, לאחר שנעשה לפינקוביץ שימוע והתקבלה תגובתו. עיקרי הדו"ח הם כדלקמן:

רו"ח דרמן מתייחס למצב החברה וחברת הבת ומציין כי בעת מינויו מצבן היה "מצב של ערב פירוק", כאשר בחברה היה גרעון שוטף (תזרים שלילי) של 5 מיליון ₪ שהתבטא באי ביצוע תשלומים שוטפים והגרעון בחברת הבת התבטא בצורך למחוק את כל ההשקעה של החברה בחברת הבת- למעלה מ- 17 מיליון ₪. בתקופה שלאחר יום המאזן נצבר חוב נוסף של 6 מיליון ₪ . מצויין כי מדובר ב"הרפתקה שיכלה להעצר לפני כמה שנים תחת "ניהול ושיקול דעת ריאליים" וכי בדוחות שהוגשו למועצת המנהלים הוצגה מצגת מסולפת של "עסקים כרגיל" – ואפילו רווחיות – דוחות שנה שנתיים אחרונות.

רו"ח דרמן מפנה לפרוטוקול מיום 15.11.00 בנושא תזרים, בו הובעה מצוקה תזרימית קשה ואחת ההחלטות שהתקבלו היתה "להקדים" רישום הכנסות 11/00 לחודש 10/00 במטרה ליפות את המצב. הוא מביא ציטוט מדברי פינקוביץ לפיו "120,000 ₪ של אספקה לסוף השבוע ייזקף למכירות אוקטובר". מפנה גם למצגת של הכלכלן/רו"ח וולפוביץ (שהיה יועץ פנימי לחברה), בו מוצגת חברת הבת כאילו שנת 2002 תסתיים ברווח (כאשר בפועל בשנת 1999 היה לחברת הבת הפסד של 2.350 מיליון ₪, בשנת 2000 הפסד של 3.626 מ' ₪ ובסוף שנת 2000 הסתכם ההפסד הנצבר ב-8.832 מ' ₪). עוד הפנה לדיווח של פינקוביץ לועד ההורים ביום 21.8.02 לפיו המצב הכלכלי של הכפר איתן.


רו"ח דרמן מציין כי ביום 14.10.02 נערך צפי תזרים מזומנים לחודשים נובמבר 2002 עד פברואר 2003, לצורך הצגה לבית המשפט, וכי מנהלת החשבונות של החברה העידה בפני
ו כי אין כל שחר לנתונים המופיעים שם, ההכנסות נופחו מעבר לכל פרופורציה בהסתמך על העבר, ומאידך בהוצאות לא נכללו חובות, שהיה ידוע לפינקוביץ על קיומם. בסופו של מסמך זה נאמר כי: "כל הסעיפים בהכנסות שלא נילקחו מהנ"ח – נמסרו לפי הנחיה מאריה. כמו כן הוראות תוקנו בהנחיה של אריה" (אריה – הכוונה לפינקוביץ – הערה שלי).

רו"ח דרמן מפנה לנתונים הכספיים של החברות. במאזן מבוקר של חברת הבת ליום 31.12.97 הסתיימה השנה בהפסד של 341,899 ₪ וההפסד המצטבר היה 2,144,810 ₪. המאזן פורסם ביום 19.11.99 . מאידך, בתמצית רוח והפסד בדוח פנימי של סקירת פינקוביץ (נספח ז' לדו"ח) – שפורסם במרץ 1998 מוצהר על רווח של 25,000 ש"ח. דוגמא נוספת היא כי בפועל הסתכמו המכירות לפי המאזן המבוקר ב- 8,831,000 ₪ ובסקירה של פינקוביץ ב– 9,654,000 ₪.

לאחר סקירת הדו"ח והסקירה רו"ח דרמן מקשה "ואיך נפלה "הטעות, ב- 800,000 ₪" מסקנתי-שוב – יפוי המצב על ידי ניפוח מכירות המוצג לדירקטוריון לקראת תכנית ההשקעות המתוכננת".

רו"ח דרמן מפרט את הרכב מועצת המנהלים של החברה:
אריה פינקוביץ
שמעון הורן – מעל גיל 80 (נמצא 7 שנים בארה"ב)
יחיאל גוטווין – בגיל 82 לערך (שוהה בחו"ל לתקופות ארוכות)
יוסף אדלר – נפטר
שרון אריה בערך בגיל 76 (לא מתפקד בשנתיים האחרונות)
רבס פרץ- בגיל 86.
בחברת הבת היה ההרכב דומה (למעט יוסף אדלר ז"ל) . רו"ח דרמן מוסיף כי ב- 5.11.01 דיווח פינקוביץ שגם בנו אורי נכלל במועצת המנהלים וכי לא היה על כך דיווח לרשם החברות. בנוסף, ביום 15.10.01 אורי פינקוביץ השתתף בישיבת דירקטוריון של החברה למרות שלא היה מנהל בחברה.

רו"ח דרמן מציין כי "מתקבל הרושם שפינקוביץ הפך את מועצת המנהלים לחותמת גומי לכל ההחלטות. פינקוביץ עשה שימוש ציני בנושאי משרה רדומים בגיל מופלג ומעולם לא ניסה אפילו להציע לרענן את הדירקטורים".

רו"ח דרמן מציין כי בישיבה מיום 5.8.02 , בה נכחו פינקוביץ, רבס, רו"ח שפורן, אשתו של פינקוביץ ועו"ד וולר, אושרה העברת 5,000 מניות יסוד (שהוחזקו על ידי בעלי מניות שנפטרו) לבני משפחת פינקוביץ. לדברי רו"ח דרמן, פינקוביץ מסר לו בתגובה לטענה על העברת המניות :" היתה לי מחשבה לחזק את הכפר ולבנות דור המשך, ולמניות אין למעשה כל ערך" ( רו"ח דרמן מציין כי בהזדמנות אחרת אמר פינקוביץ כי "הכפר שווה מבחינה נדלנית כ- 100 מיליון ₪").


רו"ח דרמן מציין כי נעשו השקעות של החברה ב"כפר תקווה שוויץ" ,אשר לחברה אין כל בעלות חוקית על החברה שם, וכי מתנהלת חקירה בענין זה ביוזמת "קרן דורון" (המשקיעה בחברה בשוויץ) .

רו"ח דרמן מפנה למשיכות שבוצעו מכרטיס אשראי של חברת הבת שהוחזק על ידי פינקוביץ. בשנת 2001 למשל, חוייב הכרטיס בסכום העולה על 800,000 ₪, כאשר מפורטים שמות ספקים אך לא מה נרכש, וכאשר אין בהנהלת החשבונות חשבוניות על הרכישות. לדבריו, פינקוביץ מסר לו כי השתמש בכרטיס האשראי כאמצעי תשלום עבור החברה וגם לקניית מוצרים לכפר (לרבות בדיוטי פרי ) אך למשל לסוף 2002 מופיעה משיכה מחשבון חברת הבת בסך 45,315 ₪, עבור הוצאות נסיעה לחו"ל. רו"ח דרמן מסכם את נושא משיכות הכספים באומרו כי " זוהי התנהגות שערורייתית שרק אחרי שנה מנסים לאתר את המסמכים (וגם אז לא מצליחים) לזיכוי כרטיסי המשיכות " .

רו"ח דרמן מציין כי פינקוביץ אפילו עבד מספר חודשים בכפר עידוד, וכי מסר לו כי הדירקטורים לא ידעו על כך. בנוסף, בשנתיים האחרונות שהה בחו"ל למעלה מ- 150 יום על חשבון החברה, בהוצאות שהסתכמו במאות אלפי שקלים.

רו"ח דרמן מציין כי לפי תקנון החברה מותר לקבל לכפר חוסים בעלי פיגור "גבולי קל עד בינוני" וכי בפועל פינקוביץ קיבל גם חולי נפש, ובכך פגע בתדמית הכפר וביחסים בין החוסים וכמו כן גרם לבקורת של ההורים.

רו"ח דרמן מציין כי לגבי שני פרוטוקולים שצורפו לדו"ח ואשר עליהם מופיעה חתימתו של רבס, טען בפני
ו רבס כי חתימתו זוייפה – דבר שאושר על ידי גרפולוגית.

רו"ח דרמן פירט תשלומים שקיבל פינקוביץ, ובמיוחד הפנה לעובדה כי בשנים 1990 עד 2000 קיבל פינקוביץ מענקים מחברת הבת בשווי של מאות אלפי שקלים לשנה , ובסה"כ – 2,276,800 ש"ח, בד"כ על בסיס אחוזים מהמחזור, ללא כל יחס לרווחיות, כאשר בפועל לחברת הבת היו הפסדים אסטרונומיים. לדבריו, "6% מהמחזור מהווה עושק של המפעל, גם אם היה משופע ברווחים , כאשר בפועל המפעל הפסיד". הוא מוסיף ומציין כי "שוב ושוב מנצל פינקוביץ את בורותם של חברי מועצת המנהלים".... "בכל השנים (למעט שנה אחת) הבעלים מפסידים ורק המנהל מרוויח סכומי עתק". פרוט הפסדי חברת הבת מופיע בנספח לדו"ח כדלקמן:

1992 – 563,297 ₪
1993 – 372,493 ₪
1994 – 695,194 ₪
1995 – 402,132 ₪
1997 – 341,899 ₪
1998 – 360,913 ₪
1999 – 2,358,745 ₪
2000 – 3,626,204 ₪
שנת 1996 היתה היחידה בה חברת הבת הרוויחה ואשר הרווח היה 29,995 ₪.

רו"ח דרמן מסכם את הדו"ח בקובעו כי:

"א. פינקוביץ פעל ברשלנות שלא על פי כללי מינהל תקין וניצל את סמכותו וכוחו לטובתו האישית.
ב. מוצע למועצת המנהלים שלא להחזיר את פינקוביץ לעבודתו – לא לתפקיד מקצועי ולא בתפקיד ניהולי.
ג. מסקנה זו מבוססת בין היתר גם על הערכת פוטנציאל הפגיעה המוראלית הקשה בהורים-אפוטרופסים, מוסדות, חברים ועובדים מעצם חזרתו לעבודה. יש חשש שעשרות "חברים" יוצאו מהכפר. יש חשש שמוסדות רווחה יוציאו את החוסים הממומנים על ידם. כל האמון שהולך ונבנה מחדש בתקופה שמאז הוצאתו מהכפר – ישוב ויקרוס.
ד. בכל מקרה אין להשיב את פינקוביץ לעבודה עד לסיום החקירה המשטרתית המסועפת וחקירת מס הכנסה בעניינו".

14.
בתצהיר שערך רו"ח דרמן (ת/3) , מפורטים שוב ממצאי החקירה (הדו"ח), העברות הכספים לחברת הבת, החובות והגרעון התזרימי השוטף, והוא מסכם באומרו כי:

"(5).
לאחר שבחנתי את מסמכי החברה, מסמכי הנהלת החשבונות, הדוחות הכספיים, הפרוטוקולים וכן את חובות החברה, מצאתי כי הגירעון התזרימי בחברה נבע בעיקר מהזרמת כספים בלתי מבוקרת לחברת הבת.
(6). הפסדי חברת הבת והפסקת פעילותה על ידי בתקופת כהונתי, הציף את הצורך למחוק את השקעות והלוואות החברה לחברת הבת. בדו"ח שנת 2001 נמחקו 17,076,810 ₪, ובדו"ח שנת 2002 נמחקו 8,978,680 ₪. סך הכל נמחקו 26,055,490 ₪.
(7). החובות הנ"ל נוצרו בגין ניהול רשלני וכושל, כאשר כ-26 מיליון ₪ מתוך הכנסות החברה, נוצלו למטרות אחרות, ללא בקרה כלשהי מצד הדירקטוריון, בניגוד לטובת החברה ותוך העמדתה בסיכון בלתי סביר בכל קנה מידה של ניהול חברה ובמיוחד לאור מטרותיה המיוחדות של חברה זו – טיפול בחוסים.
(8). מבדיקה שערכתי במהלך כהונתי ומעיון בפרטיכלים של החברה, שניים מהדירקטורים, רבס ושרון, אמנם השתתפו בישיבות אך שימשו למעשה כחותמת גומי של מר פינקוביץ, באופן שהיה מביא החלטות לחתימתם, מבלי שנתקיים בהם דיון לגופו של עניין, ומבלי שהיו מעורבים בקבלת ההחלטות הנ"ל.
(9). לשם המחשת התנהגות הדירקטוריון של החברה, הנני מפנה לפרוטוקול ישיבת הנהלת חברת הבת בה ישבו שניים מהדירקטורים של החברה בכובעם כדירקטורים בחברת הבת, החליטו באופן גורף, ללא כל בדיקה, "להלבין" את כל הכספים אשר נטל מר פינקוביץ, בהתעלמות מהחלטות קודמות של ההנהלה, ולאשר בדיעבד כל סכום אשר נטל בפועל מבלי לבצע בדיקה מפורטת ומבלי לנקוב בסכומים.
(10). במסגרת "אי ניהול" והיעדר הפיקוח על מערכת כספים מבוקרת ואחראית, מצאתי כי הועברו כספים, סכומים של מאות אלפי שקלים, לטובת מוסד שהוקם בשוויץ, "
slg
תקווה", אשר כלל אינו בבעלות החברה, אלא בבעלות פרטית של מר פינקוביץ ואחרים, ובהנהלת מר פינקוביץ. הוצאות אלה כללו גם הוצאות נלוות בסכומים גבוהים בגין טיסות, שכר עבודה, הוצאות משפטיות, העברת מזומנים, העסקת בתו של מר פינקוביץ והעברת כל משפחתה למגורים בשוויץ.
(11).
כמו כן מצאתי במסמכי הכפר ערבות של הכפר לטובת תקווה שוויץ בגובה 100,000 פרנק שוויצרי.
(12).
בבדיקתי מצאתי כי בוצעו משיכות כספים בסכום של כ-950,000 ₪ (לשנת 2001 בלבד) בכרטיס האשראי של חברת הבת, שהיה ברשותו של מר פינקוביץ, ללא הסבר לסכומים הגבוהים, ללא חשבוניות וללא ראייה שנעשה שימוש בכספים אלו לטובת החברה. בנוסף, בוצעו משיכת כספים במזומן מחשבון החברה בסכומים של עשרות אלפי שקלים, ללא מסמכים וקבלות.
(13).
נמצא כי מחשבון חברת הבת, טבעון פלסטיק בע"מ, הועברו כספים גבוהים ושלא כנגד קבלת שירות כלשהו, לחברת מולטי סרוויס, חברה בבעלות מר פינקוביץ ורעייתו.
(14). כן מצאתי כרטיס משיכות לנסיעות לחו"ל, ובו יתרה שעדיין לא כוסתה בסך עשרות אלפי שקלים חדשים, וכן חשבון הוצאות עצום המסתכם במאות אלפי שקלים חדשים בגין שהייה של מר פינקוביץ בחו"ל, מעל 150 ימים בשנה.
(15).
כן התברר כי נעשה שימוש בכספי החברה לכיסוי הוצאות אישיות של מר פינוקביץ, בקנה מידה שערורייתי, ללא כל ביקורת ופיקוח על הסכומים.
(16).
משפחת פינקוביץ התגוררה בוילה בטבעון, אשר נתרמה לכפר תקווה לצורכי מגורי מתנדבים מחו"ל, תמורת שכר דירה זעום של 100 ₪ לחודש וכאשר כל הוצאות המגורים לרבות חשמל, מים, ארנונה, ממומנות ע"י החברה.
(17).
בנוסף, נמצא כי מר פינקוביץ דאג להעסקתם של בני משפחתו בתפקידים ניהוליים, בתנאים משופרים, כאשר אלו נעדרו הכשרה והשכלה מתאימות.
(18).
למר פינקוביץ שולמו תנאי שכר ודמי ניהול חודשיים ע"י החברה וע"י חברת הבת, ואף ניתנה לו הלוואה בתנאים מיטיבים ללא ריבית, ללא הצמדה ולא זמן פירעון. הלוואה זו, בסך 85,000 ₪, לא כוסתה עד היום.
...............
(22).
ע"פ הנתונים אשר את חלקם פורטו בתצהירי זה ובדו"ח רו"ח בילו, עולה תמונה לפיה הנהלת כפר תקווה ונושא המשרה בה, לא מלאו את תפקידם העיקרי בחברה – מתן שירות לחוסים כנגד התשלום אותו שילמו משפחות החוסים או מי מטעמן. בלשון ציורית ניתן לומר כי משפחות החוסים שילמו עבור "מוצר" – טיפול בחוסים אותו התחייבה החברה לספק על פי מטרותיה, על פי מהותה ועל פי החוזים שחתמה עם המשפחות. תחת זאת, הוזרמו ע"י מר פינקוביץ ללא פיקוח וללא בקרה של דירקטוריון החברה כספי החברה למטרות בלתי רלוונטיות, הרפתקניות, בצורה בלתי אחראית, מבלי לקבוע מדיניות ומבלי לבצע בקרה ופיקוח. שיא הרשלנות ואי הניהול, היה אי עצירת הזרמת הכספים הבלתי מבוקרת לחברת הבת טבעון פלסטיק, אשר איבדה כל מידה בשנים 1999-2002.
(23).
הדבר הראשון שעשיתי כאשר התמניתי היה עצירת על הזרמת כספים לטבעון פלסטיק, סגירה מבוקרת של החברה ע"י מכירת נכסיה, העברת כספים לנושים המובטחים. דבר זה הווה תנאי הכרחי ובסיס להבראת החברה כפי שאנו עדים לה היום. הסרת גיבנת עצומה זו מעל כתפי החברה אפשרה לה לחזור לתזרים מזומנים חיובי ולעמוד בהתחייבויות לספקים. אין ספק בליבי כי הדירקטוריון ומר פינקוביץ היו חייבים לבצע פעולות אלה כבר בשנת 1999 כאשר התברר כי טבעון פלסטיק הינה משקולת על צוואר החברה אשר גררה את החברה לתהומות של הפסדים עצומים וכמעט הביאה אותה להתמוטטות כלכלית."

15.
בחקירתו של רו"ח דרמן בבית המשפט הוא הפנה שוב לפרוטוקול מישיבת הדירקטוריון, בו פינקוביץ הציג, לדבריו, נתונים לא נכונים. עוד אמר בחקירתו כי בדוחות המתייחסים לשנת 1999 יש נתונים לא נכונים, שלטענת מנהלת החשבונות של הכפר "הונחתו" למבקר על ידי פינקוביץ עצמו. לדבריו, מנהלת החשבונות אמרה לו כי "הדו"ח לא נכון". עוד אישר כי בדו"ח שערך נאמר במפורש כי פינקוביץ הציג לדירקטוריון מצגים מסולפים ומלאי זיופים, ומצגים שכאלה הוצגו גם בפני
הורי החוסים.

רו"ח דרמן הפנה לישיבת פורום ההיגוי מיום 31.12.01 בה דיווח פינקוביץ כי "מחודש נובמבר 2001 המפעל מאוזן", ולישיבה מיום 7.2.02 בה דיווח כי: "ניתן יהיה לשלם דיבידנד לבעלים הכפר", לישיבה מיום 14.2.02 בה דיווח כי "המפעל מאוזן". יתירה מזאת, בישיבת פורום ההיגוי מיום 7.1.02 הוחלט כי "הגוף המחליט בכפר תקוה הוא אריה (פינקוביץ-הערה שלי-ב.ב.) והאנשים שהוא מתייעץ אתם".

מר דרמן גם הפנה בדו"ח למצגת בדיקה כלכלית שערך רו"ח אהוד וולפוביץ, שם נאמר כי שנת 2002 תסתיים ברווח, כאשר במועד עריכת הבדיקה על ידו היתה החברה בהפסד של מיליוני ₪ ועל סף קריסה.

16.
מטעם התובעים הוגשו שתי חוות דעת שערך רו"ח בילו – (ת/8 ו- ת/9), נושאות תאריך 31.12.07. הנתבעים הגישו חוות דעת נוספת שנערכה על ידי רו"ח בילו (נ/12), ואשר אינה נושאת תאריך.

17.
להלן ממצאי חוות הדעת ת/8:

מטרת הביקורת נשוא חוות הדעת זו הינה , בהתאם לאמור שם:

"1. בדיקת אופן התנהלות הדירקטוריונים של הכפר והחברות הקשורות, בהשוואה לנתונים הכספיים של החברה וחברת הבת.
2.
כימות הנזק לכפר, כתוצאה מאי הסדרים ורשלנות הדירקטוריון, אם בכלל"

בפרק "עיקרי הממצאים" נאמר כי בשנת 2002 נוצר בחברה גרעון שוטף חמור, שהתבטא באי ביצוע תשלומים שוטפים למוסדות במשך כחצי שנה, ולאור הגרעון והקשיים בפעילות השוטפת, וכן "לאור החשדות לאי סדרים וכשלים ניהוליים של מנהל הכפר אישר בית המשפט בתאריך 24.10.02, לבקשת הורי החוסים בכפר את מינויו של רו"ח גדעון דרמן
כמנהל מורשה של הכפר".

בחוות הדעת מפנה רו"ח בילו באריכות להוראות חוק החברות הרלבנטיות בקשר לתפקידי דירקטוריון באופן כללי. ככל שאדרש לכך, אפרט הוראות אלה בפרק "דיון" להלן.

רו"ח בילו מציין כי בדק את מסמכי החברה לשנים 1999-2000, ומהמסמכים עולה כי בשנים אלו לא התנהלו בחברה ישיבות מנהלים באופן מסודר. מרבית המנהלים לא לקחו חלק בישיבות. התקיימו 15 ישיבות בהן נכחו באופן קבוע 3 חברים בלבד ומטרתן, בעיקר, אישור זכויות חתימה לבנקים, ערבויות ושעבודים. לדבריו, לא נמצאו פרוטוקולים שעניינם אישור הדוחות הכספיים, העברות כספים לחברות השונות וכיו"ב.
רו"ח בילו מפרט בטבלה את רווחי החברה מחד, והעברת הכספים לחברת הבת מאידך, בשנים 1998 עד 2002 כדלקמן:


שנה רווח/הפסד החברה העברה תזרים
הפסד חברה בת
1998
467,933


-376,187
-844,120
-360,913
1999
846,228
-1,443,771
-597,543
-2,358,745
2000
858,253
-3,507,337
-2,649,084
-3,626,204
2001
340,187
-3,510,263
-3,170,076
-4,799,000
2002
2,339,215
-8,978,680
-8,978,680
-5,300,000

ולדבריו:

"דירקטורים סבירים (הן אלה שחתמו על הדוחות הכספיים והן אלה שלא חתמו עליהם) היו צריכים לראות (כפי שמתואר בטבלה לעיל) כי הכפר מוציא כספים רבים לטובת חברות הקשורות, הרבה מעבר למה שהוא מייצר מרווחיו.
לדעתי דירקטור סביר היה צריך לבחון את הסיכון בהלוואות/השקעות אלו, כיצד יושבו הכספים לקופת הכפר, אם בכלל ו/או להחליט על הפסקתם וסגירת חברת הבת".

ועוד הוא אומר כי:

"מעיון בדוחות הכספיים המבוקרים של הכפר לשנים 1999-2000 עולה כי כבר בדוחות אלו הופיעו הערות לגבי מצבה הכספי של חברת הבת והגרעון שנוצר בהון, הערות המחייבות דירקטור סביר לחקור ולבחון המשמעויות של הערות המבקר, חברי הדירקטוריון בחרו להתעלם מהפניית רואה החשבון המבקר לעובדה זו... ובכך אפשרו להמשיך להשקיע כספים בחברת הבת, תוך סיכון המשך קיומו של הכפר כעסק חי".

בהמשך הוא מביא את הערות המבקרים בחוות הדעת (לענין ההסתייגות במבוא ובבאור 3) ואומר כי הדירקטורים היו רשלנים כאשר לא היו מעודכנים במצבה של חברת הבת.

על פי ממצאי בדיקתו קיבל פינקוביץ מחברת הבת בונוסים בסכום כולל של 2,775,800 ₪ בשנים 1990-2000, למרות שחברת הבת הפסידה כספים כל השנים. עוד הוא מציין כי נמצאה סתירה בין הדוחות הכספיים והדיווחים של פינקוביץ, וסתירה זו הצריכה לדעתו, חקירה ודרישה מצד הדירקטוריון

18. בהמשך חוות הדעת מפנה רו"ח בילו להשקעות נוספות שביצעה החברה, פרט לאלו בחברת הבת:

·
החברה ערבה, ללא הגבלה בסכום, להתחייבויותיה של חברת הבת כלפי בנק לאומי לישראל בע"מ (ואף הוגשה נגדה תביעה על ידי הבנק עקב ערבות זו), ואף שיעבדה לבנק לאומי נכס מקרקעין שבבעלותה להבטחת חובות חברת הבת.

·
בשנת 2001 הקים פינקוביץ את חברת גולדהופ (בבעלות החברה ובניהולו). ביום 21.4.02 החליט דירקטוריון החברה לתת לטובת גולדהופ ערבות בלתי מוגבלת בסכום, כלפי בנק הפועלים. בנוסף, השקיעה החברה בגולדהופ בשנת 2002 סכום של 457,037 ₪.
בפועל, גולדהופ צברה הפסדים והפסיקה פעילותה עוד באותה שנה והשקעת החברה בגולדהופ נמחקה בספריה.

·
פינקוביץ הקים את תקוה שוויץ. החברה לא היתה בעלים של תקוה שוויץ, אך פינקוביץ עשה שימוש בכספי החברה, לרבות תרומות שניתנו לחברה, לצורך מימון תקוה שוויץ.בתו של פינקוביץ הועסקה בחברה זו בשוויץ. החברה חתמה על ערבות לטובת תקוה שוויץ בסך 100,000 פרנק שוויצרי.

את הנזקים שנגרמו לחברה בשנים 1999-2002 עקב הפעולות הנ"ל העריך רו"ח בילו כדלקמן:

"א) העברות כספים לחברת הבת
המפסידה לשנים 1999-2002
-17,440,051 ₪ .
ב) השקעות בחברת גולדהופ
- 457,037 ₪
ג) השקעה בתקוה שוויץ
- 234,698 ₪
סה"כ
- 18,131,786 ₪"
.


ממסמכי היסוד של תקוה שוויץ (נספח לתצהירו של מר גינטר צנר (ת/6)) עולה כי בעלי המניות של חברה זו היו פינקוביץ, גוטווין, רות פנרו ואירן פון קנה. מר צנר הצהיר כי פינקוביץ היה המנהל "הכל יכול" של תקוה שוויץ, ועשה בה כבתוך שלו וכי מימן את כל הפעילות של תקוה שוויץ (לרבות הוצאות טיסה במחלקה ראשונה, שכירות כלי רכב יוקרתיים, לינה במלונות יוקרה, שיפוץ המלון שנתרם על ידי מר ריץ', רכישת ריהוט למלון, הטסת בני המשפחה לשוויץ, תשלום משכורות לבתו, לבעלה ולמטפלת של נכדו, ותשלום לעו"ד של החברה שם) מכספי החברה (תוך שימוש בכרטיס אשראי של החברה שהיה ברשותו).

מר צנר השיב בחקירתו הנגדית כי בפועל לא התקבלו כל כספי תרומות עבור תקוה שוויץ, אלא היו דיבורים בלבד על תרומות, וכי כל הכסף התקבל מהחברה.לדבריו, הוא התריע הן בפני
פינקוביץ והן בפני
רבס וגוטווין על התשלומים שמבוצעים לתקוה שוויץ מכספי החברה – כסף שנלקח לדבריו מחוסים מוגבלים, אך לדבריו הדירקטורים לא עשו דבר בענין.

יצויין כי צנר חתם על תצהיר בתמיכה לבקשה להקפאת ההליכים שהוגשה על ידי חלק מהורי החוסים, כאמור לעיל.

19.
בהתאם לאמור בחוות הדעת ת/9, מטרתה היתה:

"לבדוק חשדות לרשלנות של רואי החשבון של החברה
בדיקת יישומם של כללי חשבונאות מקובלים בדוחות הכספיים המבוקרים של החברה"

התייחסות לאמור בחוות דעת זו תובא בפרק הדן ברואי החשבון, להלן.
20. בהתאם לאמור בחוות הדעת נ/ 12 מטרתה היתה :

"1.
בדיקת אופן התנהלות הדירקטוריונים של הכפר והחברות הקשורות, בהשוואה לנתונים הכספיים שהיו מונחים בפני
הם.
2.
בדיקת חשדות לאי סדרים בניהול הכפר, אם היו כאלה.
3.
כימות הנזק לכפר, כתוצאה מאי הסדרים ורשלנות הדירקטוריון, אם בכלל".

עיקרי הרשלנות בחוות דעת זאת מיוחסים לפינקוביץ. בפרק "דיון" להלן אשווה בין ממצאי חוות הדעת של רו"ח בילו (ת/8 ו- נ/12).

21.
בתצהיר עדות ראשית של פינקוביץ (נ/14) הוא הצהיר באשר להשקעות בחברת הבת:

"בכפר תקווה היה מפעל לפלסטיק שנוסד בעזרתו של מר סטף ורטהיימר והיה נתון בליווי שוטף של מר ורטהיימר לכל אורך דרכו, ורוב העסקאות שבעיקר הגדולות שבהן, שבוצעו במסגרת המפעל, היו בהתייעצות של ורטהיימר וכן בהתייעצות עם ההנהלה ובאישורה. כך למשך אני יכול להזכיר את עסקת תרמילי הסיליקון עבור מפעל נירלט, וכך גם לגבי מבחנות מפלסטיק לקופת חולים, וכוסיות עבור בדיקות שתן לקופת חולים, בהן מר ורטהיימר, לא רק שהשתתף באופן פעיל, אלא גם מימן את רכש המכונות והתבניות שבאמצעותם בוצעה העבודה.
בשנת 2002 או סמוך לכך, חל פיחות גדול מימדים בטורקיה, ובתקופה של חודשיים, אחד הלקוחות הגדולים של מפעל טבעון פלסטיק שרכש את מוצרי המפעל, נקלע לקשיים כלכליים והודיע למפעל שבגלל הפיחות אינו יכול לשלם את חובו, שהיה מעל מיליון ₪, והדבר יצר קושי בתזרים המזומנים.
בנוסף, ובמקביל הכפר עמד לחתום עסקה עם חברת נולטון, לבניית בית אבות בכפר כאשר במסגרת עסקה זו הכפר היה צריך לקבל מקדמה של כחצי מיליון דול
ר...".

בהמשך, הצהיר פינקוביץ כי סטף ורטהיימר תרם לחברה הבת מעל חצי מיליון דולר בשנת 1984 וכי מטרת הקמת המפעל היתה "ליצור מצב שכפר תקוה יוכל להיות מערכת עצמאית ובלתי תלויה בכספים ממשלתיים וכספי הורים, וכל זאת מתוך מטרה שהאדם החריג , לא רק יחוש שהוא שווה בין כולם מבחינה "קוסמטית" אלא גם מבחינה מעשית על ידי זה שהוא עובד ומתפרנס בכבוד.....
ביחס לטענה של יצירת ערבויות, הרי תשובתי לכך היא שאני אישית חתמתי על ערבויות אישיות לטובת הכפר, כגון לחברת דור אנרגיה שתבעה אותי בבימ"ש השלום בתל אביב לאחר שפתחה הוצל"פ נגדי בו ביקשה לממש את שטר החוב עליו חתמתי, כאשר מדובר בדלקים שסופקו לרכבי הכפר עבור הסעת החניכים לטבעון וחזרה. אני משלם עבור ערבות זו מכספי אובדן כושר עבודה ונכות בשיעור 100% שאני מקבל מהביטוח הלאומי.
הבקשה של חב' דור אנרגיה לקבל ערבות שלי, היתה לאחר שהיא סירבה לקבל ערבות של הכפר עצמו היות וידעה שלא תוכל לממש שום ערבות של הכפר.
לאחר סגירת טבעון פלסטיק, כפר תקווה לא שילם אף לא שקל מערבויות שניתנו עבור טבעון פלסטיק".

פינקוביץ טען בתצהירו כי פישמן, הורה של אחד החוסים בכפר (אחד התובעים), טרפד את פעולותיו ומנע העברת כספים ממשרד השיכון לחברה, וכן חיבל בקבלת המקדמה מחברת נולטון. כן טען כי אותו פישמן הוא שיזם את ההליכים, לאחר שהסית את ההורים נגדו, כל זאת על מנת שבעתיד "יוכל בדרך כלשהי להשתחל לתוך ההנהלה כמושיע". פינקוביץ מצידו הצהיר כי "טובת הכפר היא הדבר היחיד שעמד לנגד עיניי"

בחקירתו הנגדית טען פינקוביץ כי כספי החברה "לא הועברו לטבעון פלסט אלא לכיס של ההורים" וכשנשאל כיצד הדבר אפשרי השיב כי ההורים שילמו דמי החזקה בסכום של 3,200 ₪ בלבד בעוד שבמקומות אחרים שילמו 5,000 ₪. לדבריו, הוצאות בחברת הבת נעשו לטובת החוסים – כמו נסיעות בכלי רכב של חברת הבת או משכורת לרופא שטיפל בחוסים, ובדרך זו נחסכו תשלומי ההורים עבור החוסים.

22.
באשר לכפר תקוה שוויץ הצהיר פינקוביץ כי:

"48. באשר לטענה כי הכפר נשא בהוצאות הקמת כפר דומה בשוויץ, הדבר הוא המשך העלילה והשקר המוחלט שמר פישמן ואחרים כגון גונטר צנר ומצהירים נוספים, מעלילים עליי לאורך הדרך. הכפר בשוויץ הוקם בתרומתו הנדיבה של מר מרק ריץ' שהוא התורם היחיד מאחורי קרן דורון המיוצגת בארץ שתרמה בעבר רבות לפרויקטים אחרים בכפר תקווה כולל כלביה, חממה ויקב.
49. אני הייתי זה שהציג בפני
הם שהקונספט הטיפולי של כפר תקווה, הוא שמירה על זכות האדם באשר הוא עם פגיעה מוחית או לא, ועלינו להתייחס אליהם כאדם שיכול להיות בעל מוגבלות מסויימת, אבל יכול לחיות בחברה ככל אדם אחר כולל חיי מיניות ומשפחה, וחיי אהבה, ואין צורך לסוגרו במסגרות שמרחיקות אותו כמצורע מהחברה.
50. זו היתה המטרה העיקרית להקמת כפר תקווה בשוויץ, ומחשבתי היתה שככל שהתנועה שמטרתה היא שיוון זכות האדם עם צרכים מיוחדים, תגדל ותתפתח בעולם כולו, כך יהיה יותר קשה לסובב את הגלגל אחורה וליצור מצבים שבמקומות שונים גם באירופה וגם בישראל יפסיקו להתייחס לחריג, כאסיר מאחורי סורג ובריח.
51. להקמת כפר תקווה בשוויץ היו שותפים חברי הנהלת כפר תקווה ומר גוטוויין יחיאל ששימש כיו"ר הדירקטוריון והיה אחד מהמנהלים המייסדים של כפר תקווה בשוויץ, כאשר הוא גם מנהל בכפר תקווה בישראל. כל הנהלת כפר תקווה בארץ היתה גאה בהקמת כפר תקווה בשוויץ, כולל מר אריה שרון , מר פרץ רבס
ואחרים. חברי הנהלה אלה היו פעילים ביותר במיוחד מר אריה שרון, בכל הקשור לעניינים הכספיים של הכפר, וחתימות על ש'קים היו אך ורק שלי ושל אחד מחברי ההנהלה הנוספים.
52. מעולם לא חתמתי על שקים לבדי.
53.מר ריץ' היה בכפר תקווה בישראל ולאחר שסייר בכפר במיוחד בליווי מר פרץ רבס
שהתברר ששניהם מדברים הונגרית, הסכים מר ריץ' לממן את הקמת כפר תקווה בשוויץ וזאת בכדי ליצור מוסד אוניברסאלי יותר עם אותן תפיסות טיפוליות של כפר תקווה, ובנוסף ליצור תרומה של ישראל (אור לגויים) עבור הקהילה השוויצרית שהוא השתייך לה, בהיותו תושב שוויץ.
54. כל הרעיון של כפר תקווה שוויץ לא היה קם לולא הרצון של הקרן ריץ' ורצונו הפרטי של מר ריץ' להקים פרוייקט דומה בשוויץ, לכן מימן הוצאות הנסיעה לשם בכדי לחפש מקום מתאים, והטענות שכאילו הוצאות אלה מומנו או שולמו על ידי כפר תקווה בארץ הינן טענות שקריות ומהווה הוצאת דיבה נגדי, שכן דברים אלה פשוט אינם נכונים. אמנם תרומתו של מר ריץ' הגיעה לכפר תקווה בארץ, אבל היא שימשה עבור מטרה ספציפית והיא הקמת כפר תקווה בשוויץ, וזה השימוש שיועד לכספים אלה, וכך נהגנו בהם.....
59. כפר תקווה בשוויץ מעולם לא היה עסק פרטי שלי, והוא היה תחת העין הבוחנת של עורכי הדין ורואי החשבון של מר מרק ריץ' והכוונה היתה שבהמשך הוא יהיה חלק בלתי נפרד מכפר תקווה, לכן בין חברי ההנהלה של הכפר בשוויץ, דאגתי שיהיה חבר הנהלה מכהן בכפר תקווה בישראל, שהוא מר יחיאל גוטוויין......
61. באשר לטענת מר צנר בדבר מתן ערבות של כפר תקווה בארץ עבור כפר תקווה בשוויץ, הנני להצהיר כי ככל הידוע לי לא היה מעולם דבר כזה ולא ניתנה ערבות כלשהי, כל מה שהיה הוא מכתב כוונות שהועבר מכפר תקווה בארץ לכפר תקווה שוויץ בהסתמך על תרומה של ארגון
vask
שהיא קבוצה של הורים עם צרכים מיוחדים בשוויץ, אשר התכוונו לתרום ולפי הידוע לי בהמשך תרמה לפיתוח הכפר בשוויץ, ורק על סמך זה ניתן אותו מכתב כוונות שנזכר על ידי מר צנר.
62. מכתב הכוונות היה לא יותר מאשר צורך פורמאלי שנדרש לרשויות שם כדי להתקדם בהקמת הכפר.
66. היתה רק פעם אחת סיטואציה שהכפר שם נקלע לקשיים כספיים והעברתי להם 10,000$ כהלוואה דחופה, כסף שהוחזר אחרי כ-40-60 ימים לכפר תקווה בארץ.
67. אציין בפני
בימ"ש הנכבד, כי לא היתה כוונה ליצור גוף נפרד מהכפר בארץ, אם כי לא נעשה שימוש בכספים של הכפר בארץ לצורך הקמת הכפר בשוויץ כפי שציינתי לעיל.....".

בחקירתו הנגדית השיב פינקוביץ כי כל ההוצאות של תקוה שוויץ מומנו על ידי "קרן דורון" , על ידי מר ריץ' שתרם רבות לחברה , וחשב להקים בשוויץ כפר במתכונת דומה.

23. פינקוביץ התייחס בתצהיר לטענות באשר לתשלומים ששולמו לו וטען כי לא גרם לכל הוצאות מופרזות. באשר להעסקת בתו טען כי:

"63. בהקשר לטענות המתייחסות לעבודתה של בתי שרון בכפר תקווה שוויץ, ברצוני לציין שקודם הצעתי את התפקיד של ניהול כפר תקווה שוויץ למנהלת השירות סוציאלית בכפר תקווה בארץ, גב' חיה רן, שאחרי מחשבה, לא יכלה לקבלו, ובנוסף הצעתי את התפקיד לעובד סוציאלי שעבד אז בכפר, ולאחר שגם הוא סירב היות והתכוון לאמץ ילד, הצעתי את התפקיד לבתי שתחילה סירבה, אך הצלחתי לשכנעה לעשות זאת, לאחר שהטלתי עליה מרות של אב.
64. בתי עבדה בשכר מופחת ממה שמקובל לשלם למנהל בשוויץ, והשכר שלה שולם מתוך כספי התרומות שנועדו להקמת כפר תקווה בשוויץ, ומההכנסות של הכפר שם....."

באשר לטענה כי השתמש בכרטיס אשראי של החברה לצרכיו הפרטיים טען פינקוביץ בתצהירו כי:

"94. באשר לכרטיס האשראי שהיה ברשותי ששימש את הכפר בין היתר כבטחון לרכישה שוטפת של התושבים בסופרמרקט בטבעון, מאחר ומבחינה לוגיסטית היה קשה שכל עובד רווחה יוציא כסף בסדר גודל של 20-30 ₪ מהקופה הקטנה, ימתין בתור לקבלת הכסף ויסע עם החניך לקניה בסופר טבעון עבור מסטיק והקוקה קולה, אזי מה שנעשה, זה שנתתי את כרטיס האשראי של כפר תקוה כבטחון ופעם בחודש היו מחייבים אותו. מדובר בסכום של כ-20,000 ₪ בשבוע לכל 200 החניכים בסכומים של בין 5-120 ₪ שהיו מוציאים על ידי התושבים פעמיים בשבוע מהסופר יחד עם עובד הרווחה שלהם, בסכומים שהצטברו לכדי כ-80,000 ₪ לחודש ובחישוב שנתי הגיעו לכדי סכום של כ-800,000 ₪ שנטען כי הוצא מכרטיס האשראי של הכפר.
96. באשר לכספים ששולמו לי, הרי שכל הכספים שקבלתי כבונוסים היו חלק בלתי נפרד ממשכורתי, והדבר היה בייעוץ ובאישור חשבונאי ובאישור ההנהלה וחתימה של שני חברי ההנהלה שכן לא יצא שום צ'ק בלי חתימתם, ובחישוב מצטבר, תשלומים אלו הגיעו לכדי סך של כ-2 מיליון ₪ במשך 10 שנים, קרי: סכום של כ-16,600 ₪ לחודש כולל הוצאות מעביד שכן סכומים אלה שולמו לי כנגד חשבונית, כאשר המטרה לכך היתה לחסוך לכפר את תשלומי החובה ואת ההוצאות הסוציאליות אשר היו נגזרות מסכומים אלה, אילו שולמו לי כנגד תלוש משכורת, אבל ביחד, שכרי כולל תלוש המשכורת ועוד הבונוס במונחי ברוטו, לא עלו על הסך של 37,000 ₪ לחודש, בשנת 2002, שהיא משכורת שנחשבת אפילו על הצד הנמוך של אדם בתפקיד ניהולי כה בכיר, האחראי על מערך מורכב של ניהול, של תשתית, של אחריות, של טיפול מקצועי באנשים חוסים, ועבודה בלתי נגמרת של לא פחות מ-12-13 שעות עבודה רצופות ביום. יודגש כי הבונוס לא שולם גם באופן חודשי....
98. באשר לשהייתי בחול, היות ואלו היו ונועדו לצורך פיתוח המפעל וכפר תקווה שוויץ, והם היו מתבצעות בצמצום של הצמצום מבחינת העלויות של הכפר עד כדי כך שהייתי חוסך לילות של בתי מלון על ידי שינה במכונית ובשדה התעופה..."

24. באשר למגוריו בוילה של החברה בטבעון הצהיר פינקוביץ כי הוא התבקש על ידי "הנהלת הכפר" לגור בבית מגורים בתוך הכפר, וכך היה גם בשנים 1975-1980, כאשר בתקופה זו הוא היה בתורנות גם אחרי שעות העבודה , במשך 24 שעות ביממה.

25. פינקוביץ טען בתצהירו כי לא הוא מינה את חברי הדירקטוריון האחרים וכי רובם כיהנו בתפקיד זה עוד כאשר הוא החל עבודתו בחברה. לדבריו:

" ..ואין אני יכול לעצור את הזמן, האנשים מן הסתם התבגרו, אך התבגרותם לא מנעה מהם באף רגע להשתתף באופן פעיל ואפילו בכל ישיבת הנהלה שהיתה...ולהגיד שאנשים אלה הם חותמת גומי זה עלבון לאינטיליגנציה".

בחקירתו הנגדית של פינקוביץ הוא אישר כי מאז שנת 1998 הוא לא דאג לכנס אסיפות כלליות של בעלי המניות, אלא שלדבריו לא היה זה תפקידו בחברה מאחר והיה יו"ר דירקטוריון וגזבר. הוא לא זכר אם בפועל אכן התקיימו ישיבות משנת 1998 ואילך. בחקירתו נשאל פינקוביץ האם בידיו פרוטוקולים של ישיבות דירקטוריון החברה, המאשרות פעולותיו (כמו העברות כספים לחברת הבת, העברת כספים לטובת תקוה שוויץ, מינוי בנו למנכ"ל חברת הבת ועוד). פינקוביץ לא יכול היה להציג פרוטוקולים שכאלה, למרות שטען שהחלטות בנושאים אלו התקבלו בישיבות הדירקטוריון. הוא הוסיף והשיב כי "הדירקטוריון ידע מכל פעולה. אני לא אומר שזה נכתב בפרוטוקול , אבל ידעו. זה היה ברור. זה היה חד משמעי".

פינקוביץ אישר בחקירתו כי רבס ושרון ז"ל עבדו בחברה בכפיפות אליו כמנהל, וכשנשאל כיצד יתכן כי הם גם מונו דירקטורים בחברה על מנת לפקח על הניהול השיב כי כל אחד מהם עבד בחברה מעל 20 שנה וכי הם היו "מאד אסרטיביים לגבי כל החלטה, לגבי כל צעד בין עניין גדול או קטן. שיק לא נחתם על ידי מבלי שאריה שרון חתם עליו קודם ואני חתמתי רק אחרון". לאחר ששרון ז"ל פרש, רבס היה חותם על השיקים, ולדבריו כאשר לרבס היו שאלות, הוא היה מתקשר אליו בענין.

פינקוביץ הופנה לפרוטוקול של ישיבות הדירקטוריון, עליו הוא חתום ולא גוטווין, שהיה יו"ר הדירקטוריון, והוא השיב כי "זה מסמך מאד לא חשוב מבחינת המהות שלו, אבל אולי אפילו לא שמתי לב שאני מופיע כיו"ר ואני בכלל לא זוכר את המסמך הזה".

26.
בדו"ח שערך רו"ח דרמן הוא ציין כי מפרוטוקול ישיבת דירקטוריון של החברה שכינס פינקוביץ ביום 5.9.02 ( בה נכחו פינקוביץ (שייצג גם את שרון ז"ל ואת גוטויין), אשתו, רבס, רו"ח שפורן ועו"ד וולר, (אשר שימש כעורך דין של החברה באותה תקופה), עולה כי הדירקטוריון אישר העברה ללא תמורה של 6,000 מניות בחברה לפינקוביץ או לבתו או לאשתו, באופן שבני המשפחה קיבלו שליטה ב-60% ממניות החברה (6,001 מניות מתוך 10,000 מניות). עוד נאמר כי העברה זו היתה בניגוד לאמור בתקנות החברה, ולפיכך היא בוטלה על ידו.

פינקוביץ טען בחקירתו הנגדית כי העברת המניות היתה בהסכמה, וכי באותה ישיבה הוא פעל על פי ייפוי כוח שקיבל מגוטווין. הוא לא זכר כי העברת המניות בוטלה לאחר שגוטווין חזר מחו"ל ונפגש איתו ועם עורך הדין של החברה. הוא גם שלל את הטענה לפיה קיבל את יפוי הכוח מגוטווין לאחר שאמר לו כי הוא מבקש למנות באותה ישיבה את בנו כמנהל, וטען כי הסביר לגוטווין במפורש כי המטרה היתה העברת מניות החברה.

27.
בדו"ח נאמר עוד, כי פינקוביץ מינה את בנו, אורי פינקוביץ, לתפקיד מנכ"ל חברת הבת, כאשר לבן לא היתה הכשרה מתאימה או ניסיון קודם וכי שכרו של אורי פינקוביץ שולם על ידי החברה "במשכורת טובה" (כ- 16,000 ₪ לחודש).

טענות ב"כ התובעים בסיכומים בקשר לפינקוביץ
:

28. התובעים טענו כי פינקוביץ העביר גם להורי החוסים דיווחים כוזבים אודות המצב הכלכלי של החברה. כך, בפרוטוקול ישיבת ועד ההורים של הכפר מיום 8.8.02, בה נכח בנוסף רק מר רבס, אמר מר פינקוביץ כי: "המצב הכלכלי של הכפר איתן. במפעל יש עליות וירידות בהשפעת המצב הכלכלי בארץ ובעולם. מצמצמים הוצאות ומחפשים אפיקים לרווחים גבוהים יותר".

לטענת התובעים כבר כחודש לאחר מועד זה הפסיקה החברה לשלם משכורות לעובדים, בשל העדר מקורות מימון.

29. לטענת התובעים, רווחי החברה, נועדו להשקעה בהתאם למטרות החברה, למטרות החברה בלבד, דהיינו הטיפול בחוסים, כאשר בפועל שימשו למטרות זרות. לטענת התובעים פינקוביץ ניצל את כספי החברה לצרכיו הפרטיים (לרבות בני משפחתו), יזם ומימן פרוייקטים בלתי רווחיים תוך סיכון החברה והבאתה למצב חדלות פרעון ולא דיווח לדירקטורים ולהורים על מצב החברה.

כן טענו התובעים כי פינקוביץ התרשל בכל פעולותיו, כמפורט לעיל, נכשל בתפקידו כמנכ"ל וכדירקטור בחברה, הפר את חובת הזהירות המוטלת עליו ולפיכך הוא נושא באחריות לנזקי החברה שנגרמו עקב התרשלותו.

30.
התובעים הוסיפו וטענו כי בחלק ממעשיו פעל פינקוביץ במצב של ניגוד עניינים בין תפקידו בחברה לבין ענייניו האישיים , בחוסר תום לב ובאופן שפגע בחברה. לטענתם, במעשיו אלה הפר פינקוביץ את חובת האמונים המוטלת עליו כלפי החברה.

טענות ב"כ פינקוביץ בסיכומים
:

31.
פינקוביץ טען בסיכומים כי יש בתביעה משום ניסיון של התובעים להוריד לטימיון למעלה מ- 30 שנות פעילות שלו בכפר, בשיתוף עם יתר הדירקטורים של החברה. פינקוביץ טען כי הטענות נגדו אינן מבוססות וכי בתקופת כהונתו בחברה הוא נתן את כולו ושעבד את חייו לטובת הכפר והחוסים, 24 שעות ביממה. עוד טען כי ניהול הכפר היה תקין ונקלע למשבר חולף, והראיה שהוא ממשיך לתפקד ללא קשיים וכל חובותיו סולקו.

32.
באשר לחברת הבת טען פינקוביץ כי לא הביא לידיעת דירקטוריון החברה את מצב חברת הבת לאשורו, בגלל סיבה חשבונאית גרידא, והיא אי איחוד הדוחות הכספיים של שתי החברות, כאשר גם רו"ח דרמן העיד כי במידה והיו מאחדים את הדוחות הכספיים של החברה עם דוחות חברת הבת, היו רואים לאשורו את מצב הקבוצה.

באשר לחובות של חברת הבת, טען פינקוביץ כי מדובר בחובות שנצברו מאז הקמת המפעל בשנת 1991, וכי לא ניתן לשייך את החובות דוקא לשנים 1999 ו- 2000.

33.
פינקוביץ טען כי גם מעדויותיהם של רבס וגוטווין עולה כי אין בסיס לטענה כי הוא ניהל את הכפר בעצמו ולהיפך, לטענתו הורן היה מומחה כלכלי, גוטווין יכול היה לעמוד בויכוחים כלכליים, שרון ז"ל היה מנהל חשבונות , ובנוסף, החברה נעזרה ברואי חשבון מבקרים שליוו את כל הפעילות הכלכלית של הכפר.
התביעה נגד הדירקטורים האחרים
:

34.
בנוסף לראיות לעיל, הוגש מטעם התובעים תצהירה של הגב' רינה קרסנר, מי ששימשה חשבת של כפר תקוה מחודש מאי 2002 עד חודש אוגוסט 2002 (ת/7).בתצהיר נאמר כי החברה נוהלה בפועל על ידי פינקוביץ ובנו אורי וכי יתר הדירקטורים בחברה לא קיימו ישיבות בתקופה זו ואף לא התעניינו במצב החברה. היא הוסיפה כי גם רבס לא היה מעורב בנושאים הכספיים של החברה , ורק כאשר נדרשה חתימה על מסמכים מסוימים, כמו בענייני בנקים, פינקוביץ היה קורא לרבס ומחתים אותו.

לדבריה, כבר בחודש השני לעבודתה היא הבינה שמצב החברה רע והיא דיברה על כך עם רבס. לשאלה האם רבס הבין את המצב הכלכלי היא השיבה:

"זה שהמצב לא טוב, בגדול, הוא שמע ממני. ידע או לא ידע, ראה הלכה למעשה אני לא יודעת".

על צעדי חרום שעל החברה לנקוט היא לא שיתפה את רבס אלא רק את פינקוביץ מאחר וחשבה שרק פינקוביץ או בנו יוכלו להוביל מהלכים שכאלה.

גב' קרסנר אישרה בחקירתה כי לכפר היו יועצים כלכליים שליוו את פעולתו, לרבות רואי החשבון ומומחים כלכליים כמו מר דוד קייני, רו"ח כרמין, רו"ח אהוד וולפוביץ ומר אברהם רז. על פי עדותה היועצים הנ"ל הכירו היטב את הקשיים הכלכליים, אך לא עידכנו את מנהלי החברה (כאשר מר וולפוביץ אפילו ערך מצגת לשנת 2002 ובה תחזית רווח). עוד העידה כי מנהלי החברה סמכו על אותם יועצים.

35.
בסיכום חוות דעתו של רו"ח בילו (ת/9) נאמר כי:

"מהאמור לעיל עולה כי החל משנת 1999 חלה קפיצה משמעותית בהעברות הכספים לחברת הבת. יודגש כי המדובר בסכומים המגיעים ליותר מ- 1/3 מכלל הכנסות הכפר ופי כמה וכמה מרווחיה. להערכתי הדירקטוריון של הכפר היה חייב לדון בנושא ההעברות, לרבות:
(א)
בדיקה והכנת תוכנית עיסקית.
(ב)
בדיקה והכנת תזרים מזומנים.
(ג)
ההשפעה על פעילות הכפר וחוסנו הפיננסי.
(ד)
על חשבון אילו פעילויות וטיפול בחוסים הכפר אמור לוותר.
(ה)
בדיקת הדוחות הכספיים של הכפר וחברת הבת.
(ו)
הפסקת העברת הכספים לחברת הבת וסגירתה.
היות ומדובר במלכ"ר הניזון מכספי חוסים והמדינה ולא חברה פרטית חובת הזהירות של הדירקטוריון צריכה להיות גבוהה יותר
".

רו"ח בילו התייחס לדוחות הכספיים של החברה לשנים 1999-2000, בהם הופיעו הערות של רואי החשבון באשר למצבה הכספי של חברת הבת כדלקמן :

"בדו"ח רואה החשבון המבקר לשנת 1999, נכתב על ידי רו"ח מילנר :
"לא נערכו דוחות כספיים מאוחדים עם החברה הבת כמתחייב מגילוי דעת של לשכת רואי החשבון בישראל....
מבלי לסייג את חוות דעתנו הננו להפנות תשומת הלב לאמור בביאור 3 בעניין ההשקעות בחברת הבת שבגינן לא נעשו הפרשות"
ובביאור 3 נכתב:
"לחברת הבת גרעון בהון בסך כ-2,006,000 ₪ (בשנה קודמת כ- 148,000 ₪).
בדו"ח המבקר לשנת 2000 שערך רו"ח שפורן נאמר:
"לא נערכו דוחות כספיים מאוחדים עם החברה הבת כמתחייב מגילוי דעת של לשכת רואי החשבון בישראל....
מבלי לסייג את חוות דעתי הנני להפנות תשומת הלב לאמור בביאור 3 בעניין ההשקעות בחברת הבת שבגינן לא נעשו הפרשות"
ובביאור 3 נכתב:
"לחברת הבת גרעון בהון בסך של כ- 4,632,000 ₪ (בשנה קודמת כ- 2,006,000 ₪
)".

נאמר בחוות דעתו של רו"ח בילו כי גם אם הערות אלו אינן ברורות לאדם הסביר , הן חייבו כל דירקטור סביר לחקור ולבחון את משמעותן, ובמידת הצורך להתייעץ בנושא עם מומחה וכי בפועל הדירקטורים התעלמו מהערות אלו.

בחקירתו הנגדית נשאל רו"ח בילו מתי לראשונה ניתן היה לראות שמצבה הפיננסי של חברת הבת קשה, וצריך לעצור את המשך ההשקעות, והוא השיב שהדבר היה בערך בשנת 1999, שאז החלו ההפסדים של חברת הבת וכאשר החברה המשיכה להזרים כספים לחברת הבת לשם כיסוי הפסדים אלו. לדבריו גם רואי החשבון היו צריכים להתריע על המצב בסוף שנת 1999. הוא הוסיף כי לא היה צורך להמתין לדוחות הכספיים על מנת לאמור על המצב וכי במשך השנה נעשים דיווחים שוטפים, יש מאזן בוחן וגם אם הוצג בפני
הדירקטוריון מצג כוזב, יכול היה הדירקטוריון לעמוד על המצב לאשורו מאחר והדירקטוריון רשאי לעיין בכל מסמכי החברה ואם אינו מבין – עליו להעזר במומחה. לדבריו, זהו תפקידו הבסיסי של דירקטוריון – "להתוות מדיניות ולפקח על ההנהלה".

עוד נאמר בחוות הדעת כי דוגמא להתנהגות הדירקטוריון, שלא פיקח ולא מנע את מעשי פינקוביץ, ניתן למצוא בישיבת דירקטוריון החברה מיום 5.9.02, בה נכחו כאמור לעיל פינקוביץ (שייצג גם את שרון ז"ל ואת גוטווין בהתאם ליפוי כוח שהחזיק), רבס, אשתו של פינקוביץ, רו"ח שפורן ועו"ד וולר, כאשר הדירקטוריון אישר בישיבה זו העברת 6,000 מניות של החברה לפינקוביץ ובני משפחתו. נטען כי העברה זו היתה באופן מובהק בניגוד לטובת החברה ובעלי מניותיה , ובניגוד לסעיף 38(2) לתקנון החברה , המחייב להודיע להורי החוסים ולכל בעלי המניות על כוונה להעביר מניות בחברה לפחות חודשיים לפני מועד הדיון בהעברה וכאשר נדרשת החלטה מיוחדת של החברה המאשרת העברה זו (דברים שלא בוצעו בפועל).

בחוות הדעת ת/9 סוקר רו"ח בילו את ישיבות ההנהלה של החברה ומציין כי:

"מבדיקת פרוטוקולים של הכפר לשנים 1992-1997 עולה, כי בניגוד לשנים האחרונות, בשנים אלו כן התקיימו ישיבות סדירות של הנהלת הכפר, וענייני הכפר התנהלו תחת פיקוח של חלק מחברי הנהלת הכפר. בישיבות אלו דנו בעניינים השוטפים של הכפר , נמסרו סקירות של מנהל הכפר, הועברו לעיון הדירקטורים דוחות כספיים תקופתיים, דנו והחליטו בנושא ההשקעות, הוחלט על הקמת ועדת ביקורת ועוד. מהאמור לעיל עולה כי מנהלי הכפר ידעו היטב את עבודתם, והיו מודעים לאחריות הנדרשת מהם כחברי הנהלה. בשנים האחרונות בחרו המנהלים שלא להגיע לכפר, לא להשתתף בקבלת ההחלטות, ונמנעו מלמלא את תפקידם כפי שדורש החוק. מר פינקוביץ ניצל עובדה זו, ונהג בכספי הכפר וחברת הבת כבשלו".

באשר לחברת תקוה שוויץ נאמר בחוות דעתו של רו"ח בילו כי לא נמצאה בפרוטוקולים של דירקטוריון החברה כל התייחסות להשקעת כספים בתקוה שוויץ, וכי:

"מהאמור לעיל עולה, כי מר פינקוביץ פעל ללא פיקוח מצד חברי הנהלת הכפר, ובכך אפשרו לו להעביר מאות אלפי ₪ לטובת פרוייקט הקמת כפר תקווה בשוויץ מבלי לוודא שהבעלות תירשם על שם הכפר. כאמור, העברות כספים אלו שנעשו תחת אפו של דירקטוריון הכפר שכלל לא טרח לקבל מידע או לבדוק מהותם הוצאו עבור פרוייקט שלא ברור כלל במה הוא מסייע או תורם לחוסים ו/או לכפר וכאמור אינו מגשים את מטרות הכפר".

בחקירתו הנגדית של רו"ח בילו הוא נשאל האם ראה העברת כספים בפועל מהחברה לתקוה שוויץ והשיב כי ראה בכרטסת החברה שבוצעה העברת כספים או ששולמו כספים למשרד נסיעות עבור נסיעות לשוויץ. יחד עם זאת הוסיף ואמר כי היו בחברה שני כרטיסים וכנגד התשלומים ששולמו על ידי החברה חוייב הכרטיס של תקוה שוויץ. הוא אישר בחקירתו כי נאמר בחוות דעתו כי החברה השקיעה בתקוה שוויץ 234,698 ₪ אך לא ידע להשיב מה מקור הכספים הנ"ל, והאם המדובר בכספי תרומות שיועדו להשקעה בתקוה שוויץ.

רו"ח בילו התייחס גם לתשלום השכר והבונוסים לפינקוביץ וטען כי דירקטוריון החברה התרשל כאשר איפשר תשלום הבונוסים הנ"ל. רו"ח בילו הפנה לפרוטוקול ישיבת דירקטוריון משנת 1995 בה נקבע כי פינקוביץ יהיה זכאי לבונוס של 6% ממחזור מפעל חברת הבת, בתנאי שהמפעל יהיה רווחי, אך בפועל שולם לפינקוביץ בונוס גם בשנים בהן חברת הבת הפסידה.

כן נאמר כי הדירקטוריון התרשל כאשר אישר לפינקוביץ הטבות נוספות , לרבות מימון כל התשלומים עבור מגוריו בוילה בטבעון (כאשר בתלושי המשכורת חוייב פינקוביץ בסכום של 100 ₪ לחודש בלבד בגין כל הוצאות המגורים),מימון רכב יקר בליסינג (בעלות חודשית של 3,990 ₪) . רו"ח בילו הפנה לפרוטוקול ישיבת דירקטוריון מיום 30.3.99, בה השתתפו רבס ושרון ז"ל בלבד (כאשר בתקנון נדרש פורום של 3 דירקטורים לפחות), ובה אושר גילום ההוצאות השוטפות בוילה החל מתחילת שנת 1997.

גם באשר לילדיו של פינקוביץ נאמר בחוות הדעת כי לא נמצאה בפרוטוקולים של דירקטוריון החברה החלטה בדבר מינויים ותשלום שכרם.

36.

בחקירתו הנגדית של פינקוביץ הוא טען שהדירקטוריון של החברה היה מודע להעברות הכספים הגדולות לחברת הבת. עוד הוסיף כי הדבר הופיע בפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון (למרות שלא יכול היה להצביע על פרוטוקולים כאלה) וכן טען שהדבר הופיע במאזנים.

כשנשאל פינקוביץ בחקירתו האם העברות הכספים מכפר תקוה לחברת הבת תועדו בפרוטוקולים השיב כי:

"הדירקטוריון ידע על כל פעולה. אני לא אומר שזה נכתב בפרוטוקול, אבל ידעו. זה היה ברור. זה היה ברור חד משמעי".

הוא הדין לדבריו, באשר להשקעות בתקוה שוויץ.
יחד עם זאת, העיד פינקוביץ, כי אף אחד מהיועצים הכלכליים של החברה לא התריע בדבר מצבה הכלכלי הקשה.

37. רבס העיד עדות מוקדמת. לא הוגש על ידו תצהיר עדות ראשית, והתובעים הגישו כראיה מטעמם את תשובותיו לשאלון ששלחו לו (ת/ 1).

רבס העיד כי הוא היה אחראי בחברה על תחום הטיפול הסוציאלי בחוסים וכי הוא לא התעניין ולא הבין בתחום הפיננסי של החברה. כשנשאל מה עשה בתחום זה השיב:

"שום דבר. לא הייתי בכלל פעיל בנושא הזה. היה לי משרד לחוד. המשרד היה חדר קבלה בבנין שהיה מנותק, או מרוחק מהאדמיניסטרציה, מבנין המנהל".

לדבריו, הוא לא הבין מה כתוב בדוחות הכספיים וגם לא שאל את רואה החשבון בקשר לכך. הוא לא ראה צורך להכנס לנושאים הכלכליים והיה "רק בתחום של העבודה הסוציאלית". רבס נשאל כיצד אישר בישיבות נושא כלכלי והשיב שסמך על הדירקטורים האחרים שהיו. כשנשאל אם סמך על פינקוביץ השיב:

"לא. ישב שם אדם בשם הורן, שהוא היה די אגרסיבי ותפס שליש של הישיבה והיה נראה כאחד האנשים הבקיאים ביותר גם במדינה כמומחה כלכלי. האדם השני שהיה שם מר אדלר, אבא של אחד החוסים".

לאחר שהורן עזב ומר אדלר נפטר נשארו הוא, פינקוביץ וגוטווין שהיה עומד בויכוחים כלכליים. רבס הוסיף כי:

"לדאבוני הרב הייתי איזה שהוא פתי. האמנתי לכל דבר ומה שיותר גרוע, סמכתי על הצוות הכלכלי, שמה שכתוב בדוח, או מה שהוא סיפר זה מבוסס. חשבתי, היה מבקר חיצוני. היה בהתחלה רואה חשבון בבלי מילנר ולאחר מכן רואה חשבון שפורן..".

בשאלון נשאל רבס לגבי חתימתו על דוחות החברה והוא השיב בתצהירו (ת/1) כי חתם שני. ברגע שהביאו לחתימתו מסמך שכבר נחתם חתימה ראשונה, הוא הניח שזה בסדר וחתם גם הוא. הוא סירב לחתום ראשון ודרש תמיד לחתום חתימה שניה. לשאלה האם נכון שהוא עצמו לא בדק אלא הניח שזה בסדר השיב "נכון. גם לא היו לי את הכלים לבדוק את זה.."

באשר להקמת חברת הבת אישר רבס כי בגלל שהמטרה של המפעל היתה לספק תעסוקה לחוסים,הוא הסכים גם שהמפעל "יפסיד הפסדים נסבלים". כאשר נאמר לרבס שבשנים 1999 ו- 2000 העבירו לחברת הבת כ- 17.5 מיליון ₪ והוא נשאל האם מדובר ב"הפסד נסבל" השיב:

"בשום פנים ואופן לא הייתי מקבל דבר כזה. גם לא קיבלתי את האינפורמציה הזו. בדוחות שפינקוביץ מסר היו אופטימיים אפילו בשנת 1999 והלאה. הוא אמר שהמפעל הוא רווחי. לא היה לי מושג שקראתי את התיק עכשיו שהוא הוציא מיליונים, 20 מיליון או משהו קצת פחות, על הפסדים של המפעל. הוא דיווח לנו שהמפעל אמנם יש לו הפסדים, אבל של כמה אלפי, עשרות אלפי שקלים, ואפילו בשנת 1999 הוא אמר שהמפעל הוא רווחי וכולם האמינו לזה. שם ישבו אמנם מומחים, אז לא היו לי שום ספקות".

באשר למצב הכלכלי ולהעברת המניות למשפחת פינקוביץ השיב רבס שפינקוביץ אמר לו שאף אחד מהורי החוסים לא מתעניין בנעשה ולא מעוניין, והמטרה שלו שהמשפחה שלו תנהל את הכפר וזה חיזק אותו "שלא יכול להיות שהוא רוצה להיות בעל של משהו שנכשל".

רבס נשאל שוב בענין העברת המניות:

"ש. העברת המניות הזו, זה ענין דרמטי, כי אתה אמרת שנשלחת על ידי התנועה הקיבוצית..האם לא חשבת שאירוע דרמטי כזה, של העברת מניות בכפר, על נכסיו ונכסי המקרקעין שלו, זה לא דבר שצריך להתייעץ עם גורמים נוספים לפני שמאשרים?
ת. על זה לא חשבתי שמשהו צריך להשתנות אלא שהניהול של הכפר יהיה בידי המשפחה, אבל זה שהתיק יעבור לבעלותו, זה בכלל אני חושב שזה בלתי אפשרי. הוא אמר לי על העברת
המניות אבל אני חשבתי שמובטח לו הרוב בהחלטות בענייני הכפר..."

38.
גוטויין הגיש תצהיר עדות ראשית (נ/15) ובו הצהיר כדלקמן:

"9. הייתי שנים רבות דירקטור בכפר תקווה, אולם ניהול הכפר תקווה, התבצע על ידי מנהל הכפר, ועל ידי מינהלה המורכבת משלושה אנשים: נתבע מס' 1 – מר אריה פינקוביץ
, הנתבע מס' 2 – מר פרץ רבס
, והגזבר – נתבע מס' 3, מר אריה שרון ז"ל.
למינהלה היתה זכות החתימה ולהם הייתה נתונה הסמכות בענייני כספים.
למעשה, שלושת אלה הם אלה שהיוו את הגוף המנהל בפועל של החברה ואני הייתי בקשר רצוף עם חברי המנהלה וזאת מעבר לביקורי הקבועים בכפר והתעניינותי השוטפת בנעשה בו.
10. מעולם לא נמניתי על המנהלה האמורה ולא הייתה לי זכות חתימה בענייני כספים, או בכל עניין אחר מענייני הכפר או פעילותיו. כדירקטור, קיבלתי מעת לעת סקירות ודיווחים מהמנהלה, ובמיוחד ממר פינקוביץ, וכן מבעלי התפקידים בכפר, פנימיים (מנהלי חשבון ועובדים מקצועיים) וחיצוניים (יועצים כלכליים, רואי חשבון, עורכי דין), באשר לאיתנות הכספית של הכפר. אף פעם לא שמעתי, מאיש מהגורמים הנ"ל כי ישנן בעיות כלשהן.
אותם יועצים כלכליים (אחד בשם דוד והשני אינני זוכר את שמו), השתתפו בישיבות ההנהלה של הכפר, הציגו בפני
נו נתונים בנוגע למצבו הכלכלי הטוב של הכפר ושל המפעל, מבלי שהעלו כל הסתייגות בנודע למצב הכלכלי של הכפר או המפעל......
16. אשר לנושא העברת המניות המתואר שנעשה באמצעות יפוי כוח שנתתי למר פינקוביץ, כפי שנטען בכתב התביעה ובתצהיר, ברצוני להבהיר כדלקמן:
יפוי הכוח להעברת המניות הוצא ממני במרמה ע"י אריה פינקוביץ
. אריה פינקוביץ
התקשר אלי בעת שהותי בחו"ל, ואמר לי שיפוי הכוח נדרש כדי להוסיף את בנו בתור מנהל בישיבות הדירקטוריון הקרובה. לאחר הישיבה, בה לא נכחתי עקב היותי בחו"ל, התקשר אלי פרץ רבס
וסיפר לי שבישיבה התקבלו החלטות על העברת מניות, בניגוד למה שנאמר לי, לבני משפחת פינקוביץ, תוך שימוש ביפוי כוח שנתתי לאריה פינקוביץ
למטרה אחרת.
מיד ששמעתי על כך שלחתי פקס (שאותו לא איתרתי עד לרגע זה) לפיו אני מתנגד להעברה האמורה ושמבחינתי ההעברה בוטלה.
לאחר כשבועיים הגעתי לארץ, נפגשתי עם פרץ רבס
ועם עו"ד פנחס וולר, שהיה היועץ המשפטי של הכפר, והתרעתי כי מדובר ברמאות, דרשתי לבטל את העברת המניות ונמסר לי על ידי עורך הדין לאחר זמן, שההעברה אכן בוטלה.....
בתקופה בה הכפר תפקד כשורה ולא היה כל רמז לאי סדרים כספיים, שמעתי מאריה פינקוביץ
, כי קיבל תרומה ממארק ריץ, להקמת מוסד דומה לכפר תקווה בשוויץ ועוד תרומה כלשהי לצורך התפעול השוטף של מוסד זה. בשל שהותי בשוויץ בחלק מימי השנה, שמחתי מאוד על יוזמה זו ואף סייעתי בהתנדבות בתחילת הדרך להקמת מוסד זה. מעורבותי היתה לזמן קצר ביותר, ממש בתחילת המייזם, ולאחר זמן התגלו הבעיות בכפר תקווה בישראל והתנתקתי מאריה פינקוביץ
ומכפר תקווה בשוויץ. בשום שלב לא ידעתי כי כספים השייכים לכפר תקווה הועברו למימון המוסד האמור, אם אכן הועברו, ולא הייתה לי דרך לדעת על העברות כספים כאמור".

בחקירתו הנגדית של של גוטווין הוא השיב:

"ש: העיד כאן פינקוביץ, שאתה הייתי יו"ר הדירקטוריון......
ת: לא. מה פתאום... אף פעם לא חתמתי על שום מסמך בתור יו"ר הדירקטוריון.
ש: אתה לא דאגת לכנס את הדירקטוריון לישיבות
ת: לא".

בחקירתו נשאל גוטווין באשר לתקוה שוויץ והשיב כי הגיע לחברה (בישראל) "מיליארדר עם הליקופטר" ונפגש עם פינקוביץ ורבס ואמר שהוא מעוניין לתרום בית בשוויץ. בפועל, אכן נתרם "בית" ועל פי עדותו של גוטווין:

"זה היה במקום היוקרתי ביותר בברן. כשהגעתי לבית, נכנסתי לבית וחשכו עיני. מצאתי את הבת של אריה מתנחלת בבית עם תינוק ועם מטפלת ועם בעלה ועם כלב שראיתי שזה משהו לא טבעי, שהיא עושה את זה ואף אחד לא ידע שהוא בכלל מביא אותה וסיפרו לי שהביא משאית עם כל הדברים כאילו שזה שלו...כל הכפר תקווה שוויץ זה בלוף. המטרה שלו היתה לתת משרה לבת שלו".

39.
ד"ר נירה דנגור (שכאמור, התביעה נגדה נמחקה), היתה דירקטורית בחברה מטעם התנועה הקיבוצית. על פי עדותה היא מעולם לא נכחה בכל ישיבת דירקטוריון של החברה (דבר שאושר גם על ידי פינקוביץ בחקירתו).

40.
מטעם המבטחת, מגדל, הוגשה חוות דעתו של רו"ח אוסטרו, ובה נאמר, בין היתר, לענין המידע שנמסר לדירקטורים כי:

"אני לא קובע. אני כרואה חשבון לא קובע מה אחריותו של הדירקטור. אבל אני יכול להגיד לך כרואה חשבון שדירקטור סביר, שאין לו השכלה כלכלית, בלי לקבל הסבר מרואה חשבון על האמור בסעיף הזה, הוא לא מבין ממנו הרבה. הוא רואה את הסעיף, אם רואה החשבון אמר לו שזה הדוח וזה בסדר, אם הוא מקבל את זה, הוא המומחה שלו."

41. רו"ח שפורן העיד, כפי שיפורט בהמשך, כי הוא עצמו לא ידע את המצב לאשורו. האינפורמציה שהיתה לו על החברה היתה מיזערית והרבה פעולות לא נרשמו שם.הוא גם העיד כי לא נקרא לישיבות דירקטוריון וגם לא דנו איתו באשר למצב החברות.

טענות ב"כ התובעים בסיכומים נגד יתר הדירקטורים:

42. בסיכומים פרטו התובעים את "המסגרת הנורמטיבית" – הוראות החוק ותקנון החברה בכל הנוגע לפעילות הדירקטורים ונטען, כאמור, כי התרשלו במילוי תפקידם, כמפורט בהרחבה לעיל. בסיכום פרק "התרשלות הדירקטוריון" נטען כי יש לבחון את התרשלות הדירקטורים בראש ובראשונה לאור תכלית החברה – כאשר בראש סדר העדיפויות היו צריכים להשקיע את כספי החברה לאחזקת הכפר ומימון צורכיהם הבסיסיים של החוסים, בעוד שבפועל אפשר הדירקטוריון שינוי בסדר העדיפות הנ"ל, כאשר מרבית כספי החברה הושקעו בחברת הבת הכושלת ובפרוייקטים כושלים נוספים , כמו גולד הופ ותקוה שויץ, וכאשר רק יתרת הכספים שימשו לאחזקת הכפר ולצרכי החוסים.

התובעים טענו, כי הדירקטורים (הנתבעים 2-6) אפשרו לפינקוביץ לעשות בחברה כראות עיניו, בניגוד לחוק (האוסר האצלת סמכויות גורפת של הדירקטוריון למנכ"ל החברה) ובניגוד להוראות תקנון החברה, וכי במעשיהם נהגו באופן החורג באופן ניכר מהתנהלותו של דירקטור סביר.

בעניינם של הורן וגוטווין נטען כי בפועל ניתקו כל קשר עם החברה ו/או שהו בחו"ל בתקופה הרלבנטית, לא לקחו כל חלק בניהול החברה ולא פיקחו על המתרחש בה, למרות היותם דירקטורים בה. בענינו של גוטווין נטען גם כי "האציל" סמכויותיו.

בעניינם של רבס ושרון ז"ל נטען כי שימשו חותמת גומי של פינקוביץ , לא הבינו ו/או לא היו מודעים למעשיו של פינקוביץ, לא הכירו את מצבה הכלכלי של החברה וניזונו רק ממידע שנמסר להם על ידי פינקוביץ, שאמר תמיד "שהכל בסדר".

בעניינו של רבס נאמר גם כי הוא חתם על הדוחות הכספיים של החברה למרות שלא בדק את הנתונים ולא הבין את תוכנם.

43.
התובעים טענו בסיכום פרק אחריות הדירקטורים, כי מניתוח הראיות עולה כי כל אחד מהדירקטורים הנתבעים חב חובת זהירות לחברה והתרשל במילוי חובתו זו – דבר שגרם נזק לחברה. לטענתם, יש לראות את אחריות כל הדירקטורים "ביחד ולחוד" מאחר וכל אחד מהם גרם בהתרשלותו לנזק לחברה, מבלי שניתן לזהות בנזק את חלקו של כל אחד מהדירקטורים הנתבעים ולפצלו בנפרד מחלקם של שאר הדירקטורים.

44.
ב"כ רבס ושרון ז"ל טענו, כמו פינקוביץ, כי בניגוד לטענת התובעים, הם עשו כמיטב יכולתם לטובת הכפר, בהתנדבות ומתוך תחושת שליחות. רבס (שבמועדים הרלבנטיים לתביעה היה בערך בגיל 90), עבד בכפר כ- 30 שנה (משנת 1974 עד שנת 2004), כאחראי התחום הסוציאלי, כאשר במסגרת תפקידו זה , ליווה את המשפחות והחוסים. מתוקף תפקידו, ולבקשת ההורים, ישב רבס בהנהלת החברה. לרבס לא היה כל ידע בעניינים כספיים, לרבות קריאת דוחות כספיים והוא התייעץ עם הגורמים המקצועיים וסמך עליהם, דרש מידע מפינקוביץ, דרש מינוי מנהלים וקיום ישיבות, לא היה חותמת גומי של פינקוביץ, והעובדה שהוטעה ולא ידע ולא הבין חלק מן הנסיבות נשוא התביעה, אינו נובע מהזנחה או מרשלנות.

עוד נטען כי בדרך כלל רבס לא היה חותם על מסמכים או המחאות וכי כל הפעולות הכספיות נעשו על ידי פינקוביץ בעצמו. ב"כ רבס הפנה בסיכומיו לדברי רו"ח דרמן, לפיהם רבס נתן לפינקוביץ לחייב את החברה לבדו, דבר המעיד, לטענתו, כי לא היה מעורב במשיכת הכספים.
חמור מזה, נטען כי במקרים מסויימים אף זוייפה חתימתו של רבס (למשל, אישור חתימה על משכנתא וחתימה על פרוטוקול המאשר ביצוע פעולות בנקאיות של החברה).

באשר לשרון ז"ל נטען כי היה מרותק לביתו עקב מצבו הבריאותי הקשה החל מחודש אוקטובר 2000, ומאותו מועד הוא סיים בפועל את עבודתו ותפקידו בכפר, לא היה מעורב בנעשה שם ומובן כי אין לצפות ממנו במצבו הבריאותי, כאשר הוא מרותק למיטתו, כי יפקח על התנהלות הכפר. שרון ז"ל עבד בכפר תקוה כגזבר וחבר בהנהלה מטעם התנועה הקיבוצית (היה חבר בקיבוץ "אלונים"). ב"כ רבס ושרון ז"ל טען כי כל האירועים הנטענים על ידי התובעים ארעו, אם בכלל, לאחר פרישת שרון ז"ל, וכלל לא היו מוכרים לו.

נטען עוד בסיכומים כי אף אחד מההורים, נציגי ההורים , בעלי המניות וכל הנוגעים בדבר, לא נקף אצבע להחלפת הנתבעים או למינוי מנהלים נוספים, למרות שכולם ידעו כי רבס, בגילו ובמגבלותיו, אינו יכול לפקח על ההתנהלות הכספית של הכפר וששרון ז"ל מרותק לביתו עקב מחלתו.

ב"כ רבס ושרון ז"ל טען כי חברת הבת הוקמה והופעלה על ידי הכפר שלא למטרת רווח, כמעין מיזם פנימי של הכפר, שמטרתו להוות מקום תעסוקה לחוסים, וכי כל ההשקעות בחברת הבת בוצעו במטרה להציל את חברת הבת. נטען כי העובדה שהמפעל לא היה רווחי היתה ידועה תמיד, וכי חשיבותו היתה כמקום תעסוקה ולא כגוף שמטרתו רווח.

עוד טען ב"כ רבס ושרון ז"ל כי פינקוביץ לבדו ניהל את הכפר, ולא כל מינהלה מצומצמת של הכפר, וכי פינקוביץ נהנה מאמון כל הגורמים המעורבים , בין השאר בזכות פועלו במשך השנים. לטענתו, רבס ושרון ז"ל היו כפופים לפינקוביץ, מנכ"ל החברה, והיותם חברי "מינהלת הכפר" – לא שינתה עובדה זו (כאשר "מינהלת הכפר" כללה את בעלי התפקידים בכפר, אך לא היתה גוף מחליט ומנהל אלא גוף ביצועי בלבד).

ועוד נטען כי המנהלים סמכו על פינקוביץ ועל היועצים המקצועיים , ולא היו מודעים למצב הכספי הקשה אליו נקלעה חברת הבת, אלא להיפך, הובאה בפני
הדירקטוריון תכנית הבראה של חברת הבת . רבס עמד על המצב הכלכלי הקשה רק בסמוך למינוי המנהל המורשה. ב"כ התובעים הפנה בסיכומים הן לעדותה של הגב' קרסנר , לפיה המנהלים לא עודכנו באשר למצב הכלכלי של הכפר, והן לעדויות פינקוביץ וגוטווין בענין זה, כאשר כולם תמימי דעים כי נאמר ש"הכל יהיה בסדר ושיש רווח".

לטענתו, אפילו רו"ח דרמן, שבדק את כל מסמכי החברה, העיד כי להנהלת החברה נמסרו נתונים מופרכים, שלא שיקפו את האמור בדוחות הכספיים וכי הן פינקוביץ והן הגורמים המקצועיים, הטעו את הידרקטורים.

לסיכום נטען על-ידי ב"כ רבס ושרון ז"ל כי יתכן שבדיעבד היה מקום לסגור את חברת הבת בסוף שנת 2000, ולהפסיק להזרים לה כספים נוספים, אלא שבזמן אמת ראה פינקוביץ את ההשקעה בחברת הבת כהשקעה לטובת החוסים והדירקטורים הסתמכו על מצגיו ומצגי היועצים המקצועיים, שחלקם היו מוטעים, ולא ידעו, ולא היו צריכים לדעת את היקף ההשקעה – שחלקה בוצעה ללא אישורם , ולא כי כל ההשקעה תרד לטימיון.

גם באשר לעילות התביעה האחרות נגד רבס ושרון ז"ל, נטען כי לא הוכחו. לגבי תקוה שוויץ נטען כי גם אם היתה שם התנהלות בלתי תקינה של פינקוביץ – הוכח כי התקבלו תרומות ייעודיות עבור תקוה שוויץ, ולא הוכח כי הושקעו שם כספים מעבר לכספי התרומות (כאשר גם רו"ח דרמן אישר בדוחות שהגיש כי התקבלו בחברה תרומות ייעודיות לתקוה שוויץ בסך 100,000 פרנקים וגם צנר העיד על תרומות כאלה בהיקפים גדולים). עוד נטען כי רבס לא היה מודע להעברת כספים לתקוה שוויץ, הוא לא חתם על העברות שכאלה, וכי רבס אף התנגד להקמת תקוה שוויץ וכל החלטה שהיתה קשורה בחברה זו.

לגבי גולדהופ נטען כי לא הוכח שהיה מדובר בהשקעה רשלנית, אלא בהשקעה שלא צלחה, שהיתה יותר שינוי מבני מאשר השקעה חדשה. גם בקשר לחברה זו נטען כי רבס לא חתם על כל מסמכים ו/או העברות כספים.

לגבי המשיכות מהקופה הקטנה וכרטיסי האשראי – נטען כי לא הוכח שהסכומים הוצאו שלא לטובת החוסים ובכל מקום, דירקטור אינו יכול לפקח על קופה קטנה וכרטיסי אשראי.

לגבי העסקת ילדיו של פינקוביץ נטען כי היו ראויים לתפקידם, קיבלו שכר סביר והעסקתם היתה ידועה ומקובלת על הכל, לרבות הורי החוסים.

45.
ב"כ גוטווין (שהגיש את הסיכומים גם בשם ד"ר רינה דנגור, שבהמשך נמחקה ולפיכך לא אתיחס לטענותיו בקשר אליה), טען כי תביעת ההורים מעידה על כפיות טובה מצידם, כאשר במשך עשרות שנים, החל משנת 1965, התנהל הכפר באופן מופתי, ואיש מהתובעים ו/או הורי החוסים האחרים, לא טרח ליטול חלק בניהול הכפר ולא התעניין בנעשה בו. לטענתו, רק צירוף מקרים מצער של השקעה רחבת היקף בחברת הבת, שהיקפה צמח למימדים גדולים ללא ידיעת הדירקטורים, ואגב מצגי שווא והונאה מצד פינקוביץ והיועצים – הם שהביאו את הכפר לעברי פי פחת ובעקבותיה להגשת התביעה. ב"כ גוטווין הקשה ושאל כיצד יתכן שבמהלך עשרות שנים הכפר התנהל על ידי אותם דירקטורים ובאותה מתכונת, מבלי שנשמעה כל טרוניה מצד ההורים, וכיצד יתכן שלפתע בעקבות ההשקעה בכושלת בחברת הבת, הפך ניהולם ל"רשלני".

באשר לגוטווין נטען כי הוא אדם חולה, ניצול שואה, שכבר הגיע לגבורות ואשר בתו נמנית על החוסים בכפר מזה שנים רבות. נטען כי גוטווין נמנה עם מקימי הכפר ובוניו, אשר בניגוד להורי חוסים אחרים, פעל במשך שנים ארוכות לטובת הכפר והחוסים, ללא כל תמורה, תוך הסתייעות ביועצים מקצועיים אשר בדיעבד הסתבר כי לא הביאו לידיעתו את כל המידע הרלבנטי לגבי הנעשה בכפר, ולגבי ההשקעה בחברת הבת, וכאשר חלקם הטעו אותו ואחרים אף הונו אותו.נאמר עוד כי ברבות השנים חלה גוטווין וחלק גדול מזמנו שהה בחו"ל וכלל לא היה מעורה בנעשה בחברה.

ב"כ גוטווין טען כי בפועל הכפר נוהל על ידי "מינהלת" שמנתה את פינקוביץ, רבס ושרון ז"ל – כאשר אותה "מינהלת" הוקמה באסיפה כללית של החברה מיום 29.1.85 בהתאם לסעיף 23 לתקנון ההתאגדות של החברה, הקובע כי:

"הדירקטוריון מוסמך לבחור משורותיו דירקטורים אשר יכהנו כוועד מנהל (שיקרא להלן גם "מינהלה"). המינהלה תהיה מורכבת מחמישה (5) או יותר דירקטורים, ובינהם נציג אחד של חברת "הורי כפר תקוה בע"מ" ונציג אחד של "ברית התנועה הקיבוצית". אולם המניין הדרוש למינהלה ופעולותיה יהיה שניים. הדירקטוריון מוסמך להקנות למינהלה מזמן לזמן את כל הסמכויות שהדירקטוריון יחליט
".

לטענת ב"כ גוטווין , אכן סעיף 112 לחוק החברות אוסר האצלת סמכויות מסוימת, אך זו אינה כוללת האצלת הניהול השוטף של החברה, וכאשר במועד בו התקבלה ההחלטה, האצלת הסמכויות לא נאסרה. נטען עוד כי רו"ח בבלי אף מסר הודעה לרשם החברות על הקמת המינהלת.

גם ב"כ גוטווין טען כי הקמת חברת הבת לא היוותה אקט "רשלני" ונועדה לספק מקום תעסוקה לחוסים. לטענתו, חברת הבת הוקמה בשנת 1991 וכבר משנת 1997 צברה הפסדים של מאות שקלים, כאשר מאז הקמתה העבירה החברה לחברת הבת כספים בסכומים גבוהים (בין 1991 עד 1998 כ- 9 מיליון ₪ לפחות) , אך בגין שנים אלה לא מיוחסת לדירקטוריון שום רשלנות. ב"כ גוטווין מקשה מתי הופכת השקעה בחברת בת לרשלנית וברת תביעה והיכן עובר הגבול בין השקעה שאינה פסולה לרשלנית. לטענתו, גם התובעים לא נתנו מענה לשאלה זו ולכל היותר, מבחינת הדירקטורים מהווה ההשקעה בחברת הבת השקעה בלתי מוצלחת שאינה מעידה על רשלנות, כאשר הדירקטורים לא ידעו בזמן אמת את היקף ההשקעה והתביעה מבוססת על בחינה בדיעבד. לטענתו, קבלת התביעה תביא בהכרח למצב בו כל חברה מפסידה תגיש תביעה נגד הדירקטורים שלה בגין ניהול רשלני – וזו תוצאה בלתי סבירה.

גם ב"כ גוטווין טען כי הדירקטורים ניזונו ממידע שנמסר להם על ידי היועצים המקצועיים שהועסקו על ידי הכפר (שהוא התובע), לרבות אברהם רז (שהיה אחראי על הנהלת החשבונות והועסק במשרדו של רו"ח כרמין), דוד קייני שהיה יועץ תעשייתי (מנכ"ל סולתם לשעבר), הכלכלן אהוד וולפוביץ, מנהלת החשבונות/חשבת – גב' קרסנר, רואי החשבון מילנר ז"ל ושפורן ומנכ"ל החברה – פינקוביץ וכי הדירקטורים הוטעו על ידי יועצים אלו. עוד נטען כי משהוצגו מצגים של תוצאות כספיות סבירות – לא היתה לדירקטורים סיבה לחשוד באי סדרים ו/או בהתנהלות בלתי נאותה וכי הדירקטורים פעלו בנאמנות ובמסירות באופן תקין וראוי.

ב"כ גוטווין הפנה בסיכומיו לממצאי רו"ח דרמן ולראיות באשר לפעילות היועצים, וחזר וטען כי חלקם הטעו את הדירקטורים, חלקם לא התריעו בפני
הם על מצב החברה וחברת הבת וכאשר פינקוביץ הוליך שולל את הדירקטוריון והטעה אותו. לטענתו, לדירקטורים לא היתה כל סיבה לחשוד בפינקוביץ, שניהל את החברה במשך 30 שנה, לא עלו נגדו טענות ולא הוגשו כל תביעות ובמשך כל השנים הכפר התנהל על ידו על מי מנוחות.

בסיכום טענותיו נגד פינקוביץ הפנה ב"כ גוטווין לתשובת רו"ח דרמן בחקירתו הנגדית, לפיה פינקוביץ הטעה את הדירקטורים והציג בפני
הם מצגים מסולפים ומלאים בזיופים. עוד הפנה ב"כ גוטווין לטענות התובעים נגד רואי החשבון של החברה, שלא התריעו על מצב חברת הבת וכפועל יוצא, על מצב החברה, וגם לא איפשרו לעמוד על המצב לאשורו, כאשר לא איחדו את הדוחות הכספיים של החברה ושל חברת הבת. בנוסף, טען כי הדוח הכספי של החברה לשנת 1999 נחתם ביום 25.4.01 וזה לשנת 2000 ביום 30.6.02, באופן שחלק מהעברות הכספים ממילא כבר בוצע וחלק הארי של העברות הכספים (3.5 מיליון ₪ בשנת 2001 וכ-9 מיליון ₪ בשנת 2002), לא היה בא לידי ביטוי בדוחות אלה. לטענתו, גם אם הדירקטורים היו מחליטים בעקבות הדוחות לשנים 1999 ו- 2000 לעצור את העברות הכספים לחברת הבת, הדבר היה ניתן להעשות רק באמצע שנת 2002, כאשר מרבית הכספים של החברה כבר הושקעו בחברת הבת. בנסיבות אלה טען ב"כ גוטווין כי לא ניתן לייחס לדירקטורים בכלל, ולגוטווין בפרט, כל רשלנות.

ב"כ גוטווין הצטרף לטענות התובעים כנגד רואי החשבון וטען כי דירקטורים אינם נדרשים על פי החוק לכישורים מיוחדים ויכול שלא ידעו לקרוא דוחות כספיים של חברה, אך במקרה כזה, ובמיוחד בענייננו כאשר רקעם של הדירקטורים בסיעוד, חינוך וטיפול בחוסים, גדולה חשיבות רואה החשבון , שמשמש מומחה של הדירקטורים, והדירקטורים היו יכולים להסתמך על דבריהם והדוחות שערכו. ב"כ גוטווין הפנה לחקירתו של מר יעקב שמש שמשמש היום דירקטור בחברה, ולטענתו מהווה "בעל דין" ודבריו מהווים "הודאת בעל דין" ולפיהם כאשר רואה חשבון מוסר מידע, הוא לא בודק את המידע. הוא הוסיף וטען כי הדירקטורים נעזרו בכל היועצים הנדרשים וכי "הבעיה היחידה של הדירקטורים בענייננו הנה, שהם הוכשלו על ידי יועציהם המקצועיים".

46.
בכל הנוגע להתנהלות הדירקטורים, נטען בסיכומי ב"כ מגדל, כי הם פעלו כדין ולא היו יכולים לעמוד על המצב האמיתי של החברה ושל חברת הבת לאור מידעים מסולפים שנמסרו להם ודוחות כספיים שלא שיקפו את המצב לאשורו.

ב"כ מגדל טען כי הכפר נוסד בשנת 1965, וכי לבד מפינקוביץ, שהחל לעבוד בכפר כעובד סוציאלי, מונו לדירקטוריון הכפר הורי חוסים (למעט רבס שנשלח מטעם התנועה הקיבוצית לעסוק בתחום העבודה הוסציאלית). לטענתו, פרט להורים שנשאו תפקידים בכפר, יתר ההורים כלל לא טרחו לברר מה מצב הכפר, מה הפעילות של החוסים וכיצד הכפר מתנהל ובפועל משכו ידם כמעט לחלוטין מהתנהלות הכפר.

47.
בסיכומי התשובה שהגישו ב"כ התובעים נטען שוב כי דירקטור חייב למלא תפקידו כדין , על כל האחריות הכרוכה בכך, וכי ככל שאינו מסוגל לבצע תפקידו כהלכה, עליו להעזר ביעוץ מקצועי או להתפטר מתפקידו או לכנס ישיבת בעלי מניות שתמנה דירקטור אחר במקומו, המסוגל לקבוע מדיניות לחברה ולפקח על פעולותיה.

באשר לרבס נטען כי הטענה לפיה כולם ידעו כי בגילו ובמגבלותיו הוא אינו מסוגל לפקח על הפעילות בכפר – היא המעידה על התרשלותו שלו וזו של כל הדירקטורים האחרים בחברה, וכי משבחר לשמש דירקטור הוא אינו יכול להתנער מחובותיו ולשמש בתחום חלקי בלבד.

הוא הדין בטענה לפיה היה כפוף לפינקוביץ, שהרי היה על הדירקטורים לפקח על פינקוביץ ולמנוע ממנו לעשות את אשר עשה.

לטענת ב"כ התובעים "הקורבן" האמיתי הם החוסים אשר 26 מיליוו מכספם נזרו לרוח בהרפתקאה רשלנית של פינקוביץ, ממנו הוסר הפיקוח ההכרחי של הדירקטוריון. לטענתו, התפקיד שהוקנה לדירקטורים בדין היה לשמור שתשלומי הורי החוסים, המהווים את הכנסות החברה, יוקדשו לטיפול בחוסים ובכך בלבד.

ב"כ התובעים טען כי הדירקטורים לא שכרו כלל יועצים מקצועיים ולא הוטעו על ידי יועצים אלה.וכי הדירקטורים היו חייבים לדעת בזמן אמת מה נעשה בכספי החברה (ואפילו אין בסיס לטענתם כי יכלו לעמוד על המצב הכספי רק מהדוחות הכספיים).

ב"כ התובעים הוסיף וטען כי בשנים הרלבנטיות השקיעה החברה כרבע מכלל הכנסותיה החודשיות (שמקורן בתשלומי ההורים של החוסים) בחברת הבת, ולא למטרת הטיפול בחוסים וכי הדבר מעיד על רשלנות בניהול החברה.

התביעה נגד חברת הביטוח

48.
בכתב התביעה טענו התובעים כי מגדל ביטחה את הנתבעים 1 עד 6 (הדירקטורים) בפוליסת "ביטוח לחבות נושאי משרה בחברה" שמספרה 2520000311/02 (להלן: "הפוליסה") וכי מתוקף הפוליסה חייבת מגדל לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב רשלנותם, במעשה או מחדל, של הדירקטורים הנתבעים, בתפקידם כדירקטורים בחברה תוך הפרת חובת האמונים או חובת הזהירות שלהם כלפי החברה ו/או כלפי ההורים.

49.
לתצהירו של מר דייג (ת/5) צורפו מסמכים, התכתבויות ופוליסות בטוח מהן עולה כי עד יום 31.7.00 בוטחה החברה בביטוח חבות נושאי משרה בכלל חברה לביטוח בע"מ, כאשר הביטוח שם כלל תאריך כיסוי רטרואקטיבי משנת 1995. בשנת 2000 נוהל משא ומתן בין מגדל לבין החברה והוצאה פוליסה לתקופה מיום 1.8.00 עד 31.12.00. בפוליסה זו לא נקבע תאריך רטרואקטיבי לתחולה. ביום 31.12.00 הודיעה מגדל לחברה על חידוש הפוליסה החל מ- 1.1.01. החברה התבקשה למלא ולחתום על טופס הצעה לביטוח.

בהצעת הביטוח שמילאה החברה התבקש כיסוי רטרואקטיבי החל משנת 1995, כפי שהיה בביטוח בכלל. בין מגדל והחברה התנהל מו"מ באשר לתחולה הרטרואקטיבית, ובתעודת חידוש הפוליסה לשנת 2001 נקבע כי התחולה רטרואקטיבית מיום 11.9.96.

ביום 12.11.01 שלחה מגדל מכתב לחברה , בו התבקשה החברה להעביר למגדל דוחות כספיים עדכניים וטופס הצעה מלא וחתום, לשם חידוש הפוליסה לשנת 2002.

ביום 24.12.01 שלחה מגדל לחברה הצעה לחידוש הפוליסה, כאשר תאריך התחולה הרטרואקטיבי הינו 1.8.00.

בהתאם גם הוצאה הפוליסה לשנת 2002, כאשר תאריך התחולה הינו מיום 1.8.00 (פוליסה זו היא "הפוליסה" על פיה נתבעה מגדל בכתב התביעה).

50.
להלן עיקרי הפוליסה (לשנת 2002) שהוראותיה, למעט תקופת הכיסוי , זהות לכל תקופת הביטוח, כדלקמן:
א.
הפוליסה הינה על בסיס
made

clams
(יום הגשת התביעה).
ב.
הפוליסה נושאת תאריך 5.2.02 ותקופת הביטוח הנקובה בה היא "החל מדקה לאחר חצות ביום 1.1.02 ועד לדקה אחת לאחר חצות ביום 31.12.02".
ג.
גבול האחריות בפוליסה הינו 5 מיליון $ לתביעה אחת, ובסך הכל עבור מלוא תקופת הביטוח.
ד.
התקופה הרטרואקטיבית בפוליסה היא – 1.8.00.
ה.
תקופת ההמשכיות היא 1.8.00.
ו.
חריג בעלי המניות הינו 15%.
ז.
תקופת הגילוי המוארכת הינה 180 יום בתוספת 35% מהפרמיה.
ח.
נאמר במבוא כי למגדל נמסרו קודם להוצאת הפוליסה טופס הצעה חתום ודו"ח כספי לשנת 2000.
ט.
סעיפי הביטוח אותם מכסה הפוליסה הם כדלקמן:

"סעיף ביטוח א' :חבות נושאי משרה
בכפוף לתנאי וחריגי פוליסה זו, המבטח ישפה את נושאי המשרה בחברה בגין נזק כספי הנובע מכל תביעה או תביעות אשר הוגשו לראשונה נגדם, ביחד או לחוד, במהלך תקופת הביטוח בגין כל מעשה שלא כדין שבוצע או שנטען כי בוצע על ידם במסגרת תפקידם כנושאי משרה בחברה במהלך תקופת הביטוח או בכל תקופה רטרואקטיבית כפי שנקבע בפריט 8 לרשימה, למעט נזק כספי אשר המבטח שיפה בגינו לפי סעיף ביטוח ב'.
סעיף ביטוח ב: שיפוי החברה
בכפוף לתנאי וחריגי פוליסה זו, המבטח ישפה את החברה בגין כל נזק כספי אשר החברה שיפתה בגינו את נושאי המשרה בהתאם לדין החל על פוליסה זו, הנובע מכל תביעה או תביעות אשר הוגשו לראשונה כנגד כל נושא משרה של החברה במהלך תקופת הביטוח בשל כל מעשה שלא כדין אשר בגינו נושאי המשרה היו זכאים לשיפוי תחת פוליסה זו".

י.
"מעשה שלא כדין" מוגדר כ" כל הפרה, נטענת או בפועל, של חובה, רשלנות, טעות, הצהרה כוזבת, מצג שווא, מחדל, חריגה מסמכות או כל תביעת יחסי עבודה או כל מעשה אחר שבוצע או שהיה ניסיון לבצעו על ידי נושא משרה במסגרת תפקידו כנושא משרה בחברה".

כ.
"תביעה" מוגדרת בפוליסה , בין היתר כ:

א.
תובענה אזרחית שהוגשה נגד נושא משרה בבית משפט לראשונה במהלך תקופת הביטוח לסעד כספי, הצהרתי או אחר בגין מעשה שלא כדין של נושא המשרה.
ב.
כל מכתב דרישה מצד ג' כנגד נושא משרה העלול להוביל לתובענה אזרחית ואשר לראשונה ניתנה בגינו הודעה למבטח במהלך תקופת הביטוח
".

ל.
סעיף 4 לפוליסה מגדיר את החריגים:

"המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כל נזק כספי בקשר ואו כתוצאה מכל תביעה:
4.1שהוגשה על ידי או בשם כל אדם , או כל גוף משפטי אחר המחזיק במישרין או בעקיפין באחוז (%) מזכויות ההצבעה בחברה כמצויין בפריט 11 לרשימה....
4.3 המבוססת על הפקת רווח אישי בפועל או יתרון כלשהו לנושא המשרה לבני משפחתו או לחברה הנמצאת בבעלותו המלאה ו/או החלקית או קבלת שכר בפועל לו אינו זכאי.
4.4 עולה מ-נגרמה או נתרמה על ידי כל מעשה או מחדל בפועל של אי יושר או מרמה או מעשה או מחדל מכוון, המבוצע על ידי כל נושא משרה או שבוצע בהוראתו או באישורו או בידיעתו תוך כדי שימוש בתרמית, אי יושר, זדון או אי איכפתיות לתוצאות המעשה ו/או המחדל
4.14 שהוגשה או נוהלה ביוזמת או בהוראת החברה או כל נושא משרה, למעט
4.14.3 תביעה המוגשת על ידי מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה אשר מונה על ידי רשות מוסמכת...
למטרת החריגים הנ"ל לא ייוחס המעשה שלא כדין של נושא משרה כלשהו לנושא משרה אחר
".

51.
בכתב ההגנה טענה מגדל כי דין התביעה להדחות בהעדר כיסוי ביטוחי בהתאם לפוליסה וחריגיה.

52.
בתאריך 4.11.02 נמסרה למגדל הודעת סוכנת הביטוח , הגב' הרשקו (נ/18) לפיה לידיעתה, ולאור פרסום בעיתון, החברה בקשיים, נפתח נגדה הליך משפטי, מנהלה הורחק ונתמנה מנהל מחליף מטעם בית המשפט (המנהל המיוחד נתמנה על ידי בית המשפט ביום 24.10.02).

53.
ביום 29.12.02 נשלח למגדל מכתב על ידי ב"כ התובעים, ובו נדרשה מגדל לשלם לתובעים פיצוי בסך 25,500,000 אלף ₪. מכתב זה לא זכה למענה ממגדל.

54.
מטעם מגדל הוגש תצהירה של הגב' שרון תמרי (נ/17), ובו הוצהר, על השתלשלות העניינים טרם עריכת הפוליסה. לדבריה, מסמכי החברה בכל הקשור לביטוח נחתמו על ידי פינקוביץ בלבד, בשם החברה. לטענתה, מגדל לא קיבלה מהחברה את כל המסמכים שנדרשו , ולאחר שהומצאו חלקם, וקיבלה טופס הצעה ואישורה חתומים על ידי החברה ופינקוביץ, חידשה את הכיסוי הביטוחי והנפיקה לתובעת פוליסה לתקופה מ- 1.1.02 עד 31.12.02 (הינה הפוליסה הרלוונטית לתביעה).

לטענתה, בתאריך 29.12.02, יומיים לפני תום תקופת הביטוח, נודע למגדל, באמצעות סוכנת הביטוח מטעם החברה, כי נטען כי אירע "מקרה ביטוח". רק אז נודע למגדל לראשונה כי קיימים חשדות חמורים בדבר התנהלותם של החברה ושל פינקוביץ.

עוד נטען בתצהיר כי, הסכמתה של מגדל ליתן כיסוי ביטוחי לנושאי המשרה, הסתמכה על הנתונים וההצהרות שפורטו בטופסי ההצעה שנחתמו ע"י החברה ופינקוביץ, ועל 3 דוחות כספיים שנמסרו למגדל: דוח כספי לא מבוקר של החברה ליום 31.12.99, מאזן החברה ליום 31.12.98 ומאזן חברת הבת ליום 31.12.97, וכן על התחייבות החברה התובעת להמציא למגדל דו"ח כספי מבוקר לשנת 2000 כפי שפורט לעיל. כל הדוחות הנ"ל הוכנו ע"י וחלקם בוקרו ע"י רו"ח מילנר.

גב' תמרי ציינה בתצהירה כי בדיעבד הסתבר למגדל כי בטפסי ההצעה שמולאו ונחתמו ע"י פינקוביץ, טרם כריתת חוזי הביטוח, ניתנו תשובות כוזבות ומטעות לשאלות ספציפיות שנשאלו בעניינים מהותיים וכי תשובה מלאה וכנה לשאלות אלה היתה חייבת לכלול גילוי של המידע בדבר מצבה של החברה ושל חברת הבת, ואי גילויים מהווה הפרה של חובת הגילוי המוטלת על מבוטח , כאמור בסעיף 6 לחוק חוזה ביטוח (בתצהיר פורטו העובדות והפרטים שלא גולו ו/או שניתן לגביהם מידע כוזב ומטעה).

מאחר והפוליסה הינה על בסיס
claims made
והיא מכסה אך ורק תביעות המוגשות לראשונה במהלך תקופת הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה (לרבות נסיבות העלולות להוביל לתביעות כאלה), תביעות בגין הנסיבות שפורטו לעיל, שהיו ידועות טרם כריתת חוזה הביטוח ואשר לא נמסרו למגדל, אינן מכוסות בפוליסה. לאור האמור, פטורה מגדל מתשלום תגמולי ביטוח בגין התביעות הכלולות בדרישת התובעים.
גב' תמרי היפנתה להוראות הפוליסה וטענה כי הפוליסה מחריגה במפורש תביעות מסוג תביעה זו, כי פוליסה לביטוח אחריותם של נושאי משרה מכסה את הסיכון של חבות נושאי המשרה, אולם אינה מכסה את חבותה של החברה עצמה. כמו כן טענה כי התביעה נסבה ברובה המכריע על מעשים שנעשו טרם תקופת הפוליסה או התאריך הרטרואקטיבי ו/או כאלה שהיו קודמים וידועים לתחילת תוקף הפוליסה ולפיכך, אינה מכסה מעשים אלה. גם "הפרה בוטה של חובת הנאמנות" המיוחסת לדירקטורים אינה ברת ביטוח, כעולה מסעיף 263 לחוק החברות, ואינה מכוסה, והוא הדין במעשים המיוחסים לפינקוביץ, שבמפורש הוחרגו בפוליסה.

55.
מטעם מגדל הוגשה חוות דעתו של רואה חשבון יהודה אוסטרו (נ/20) אשר מסקנותיו כדלקמן:

"1. מהמסמכים אשר נמסרו ל"מגדל" אשר כללו בין היתר, דו"ח כספי מבוקר של התובעת לשנת 1998 ודו"ח כספי מבוקר של טבעון לשנת 1997, לא היה ניתן ללמוד על מצבה החשבונאי האמיתי של טבעון. באותו אופן גם דירקטור סביר אשר קיבל לידיו את המסמכים אשר עמדו בפני
"מגדל" ואשר בפני
ו הוצג הדו"ח לא היה מסוגל לאמוד את מצבה החשבונאי של טבעון וההשקעה של התובעת בטבעון...
4. מהמסמכים אשר הועמדו בפני
"מגדל" לא יכלה זו לדעת מהו הסיכון הביטוחי אותו מקבלת על עצמה לאשורו ואדרבא, על סמך אותם המסמכים ניתן לומר כי אין כל חשש להשקעת התובעת בטבעון ו/או חוסנה שלה.
5. עילת התביעה המבוססת על ראש פרק "נזקי ההורים" אינה מבוססת ומהטעם כי התובעת התבססה אף עובר לשנת 2002-2003 מתרומות, כך שפרק התרומות אינו חריג בתקציבה ולא הוכח הרכב התרומות. זאת ועוד, ההלוואות אינן בגדר נזק להורים ורק מרכיב עלות הערבות, למי שנתן כזו, או מרכיב ההצמדה והריבית ככל שתוכח, הינם בגדר נזקים אפשריים והדורשים הוכחה בראיות אשר לא הומצאו".

56.
בחקירתו הנגדית של רו"ח אוסטרו הוא נשאל לגבי הדוחות שהוצגו למגדל והשיב:

" בוא אני אגיד לך כך – אם היו שואלים אותי בחברת הביטוח והיו מראים לי את הדוח של כפר תקווה, נכון ליום 31/12/00, לאור ביאור 3, לאור זה שהדוחות לא מאוחדים, הייתי נותן להם המלצה טובה מאוד – תחפשו פרמיה במקום אחר...... הדוח שעמד בפני
חברת הביטוח היה דוח 1998... דוח לא מבוקר ל-1999 היה מאוחר והדוח הלא מבוקר, לא נותן שום דבר.......
ש: חברת הביטוח החליטה לבטח בשנת 2000, אחרי שהיא ראתה דוח לא מבוקר של שנת 1999 בעייתי
ת: אני לא יודע מה היו השיקולים שלה
"

57. בסיכומים טען ב"כ התובעים כי מגדל לא השיבה לתובעים כלל על מכתבו מיום 29.12.02, בו נדרשה מגדל, כאמור לעיל, לפצות את התובעים בסכום של 25.5 מיליוני ₪. אי מתן התשובה הינו בניגוד לחוזר הממונה על הביטוח מיום 9.12.98, המחייב חברת ביטוח להמציא למבוטח את כל הנימוקים לדחיית תביעתו בהזדמנות הראשונה, ובמידה והמבטחת לא עשתה כן, היא אינה יכולה להעלות במועד מאוחר יותר נימוק לדחיה אותו יכלה להעלות בהזדמנות הראשונה (אלא אם כן מדובר בעובדות או בנסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם המבטחת לא היתה יכולה לדעת עליהם במועד בו דחתה את התביעה – כמפורט בחוזר נוסף של הממונה על הביטוח מיום 29.5.02).

ב"כ התובעים הפנה לחקירתה הנגדית של העדה מטעם מגדל, הגב' תמרי, שלא ידעה להשיב בחקירתה האם מגדל הוציאה לחברה מכתב דחיה במענה על מכתב ב"כ התובעים וטען כי, בנסיבות אלה, כי מגדל מנועה מלהעלות טענות כנגד תביעת התובעים ועליה לפצותם בסכום הנדרש.

58. יתר טענות ב"כ התובעים כנגד מגדל נטענו "למען הזהירות ובכפוף לטענת המניעות, אשר משמעותה דחיית כלל טענות מגדל".

59. ב"כ התובעים טען כי אין תחולה לסעיף 4.14 לפוליסה, הקובע כי אינה אחראית לתשלום נזק שמקורו תביעה שהוגשה או נוהלה ביוזמת או בהוראת החברה. ב"כ התובעים טען כי התביעה של החברה הוגשה באמצעות המנהל המורשה שהתמנה על ידי בית המשפט ביום 24.10.02 בתיק פש"ר 528/02, לצרוך גיבוש תכנית הבראה לחברה, וכי בפוליסה נקבע במפורש שהחריג הנ"ל של תביעה שהוגשה על ידי החברה לא יחול אם התביעה מוגשת על ידי "מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה אשר מונה על ידי רשות מוסמכת", כפי המקרה בענייננו.

ב"כ התובעים ביקש לדחות את טענת מגדל לפיה אין לראות ברו"ח דרמן "מנהל מורשה" וטען, כי אין משמעות לכינוי אלא לעובדה שמונה לשם גיבוש תכנית הבראה לחברה , במטרה לחלצה מהמשבר הכלכלי אליו נקלעה. הפוליסה עצמה אינה מגדירה מיהו "מנהל מורשה" והעובדה החשובה היא כי מונה על ידי "רשות מוסמכת". כן טען כי ככל שיש משמעות לפרשנות המינוח, יש לפרשו נגד המבטחת.

60. ב"כ התובעים טען כי יש לדחות את טענת מגדל, כפי שנאמר בתצהירה של הגב' תמרי, כאילו החברה הפרה את חובת הגילוי כאשר לא גילתה למגדל והסתירה בפני
ה עובדות מהותיות טרם כריתת חוזה הביטוח. לטענתו, הנטל להוכיח כי החברה הסתירה ממגדל פרטים מהותיים חלה על מגדל – והיא לא הוכיחה טענתה זו.

61.
ב"כ התובעים טען כי במועד כריתת הפוליסה לא היה ידוע לחברה ו/או לפינקוביץ ו/או ליתר הדירקטורים הנתבעים, כי התנהלותם הקימה חשש לתביעת רשלנות נגדם. עוד נטען כי החברה מסרה תשובות מלאות וכנות לכל השאלות שנשאלה לפני שהונפקה הפוליסה לשנת 2002.

62. ב"כ מגדל טען בסיכומים כי התביעה הוגשה על ידי הורי חוסים, שבמשך שנים כלל לא התעניינו באשר לנעשה בחברה , וכי דינה להדחות. לטענת מגדל לא הוכח כל נזק שנגרם לחברה, התביעה אינה נופלת בגדרי הפוליסה והטענות נגד פינקוביץ מאיינות כל כיסוי ביטוחי , בעוד שכלפי הדירקטורים האחרים לא הוכחה רשלנות.

63. ב"כ מגדל טען כי הבקשה להקפאת ההליכים הוגשה מבלי שהוצגה כל ראיה כי מצבה של החברה בכי רע ו/או כי היא חדלת פרעון וכי כל פעולתו של רו"ח דרמן התמצתה בהכנת דו"ח חקירה שהופנה לדירקטוריון החברה בלבד, כאשר הדו"ח בעיקרו מכוון נגד פעולותיו של פינקוביץ בלבד.

64.
ב"כ מגדל הפנה להוראות הפוליסה וטען כי החברה עצמה אינה מבוטחת בגין חבותה ונזקיה, אלא רק בגובה החזר שיפוי שנתנה החברה לנושאי המשרה שלה, וכי נושאי המשרה עצמם מבוטחים כנגד תביעות צד ג' בלבד.

ב"כ מגדל טען כי הפוליסה לא נועדה לכסות הפסדים או נזקים עצמיים אשר נגרמו לחברה עצמה וכי ככלל, אין בנמצא פוליסה המכסה נזק עצמי שנגרם לחברה על ידי האורגנים שלה. ב"כ מגדל הפנה לחריג הקבוע בסעיף 4.14. לפוליסה , לפיו הפוליסה אינה מכסה כל תביעה שהוגשה ביוזמת החברה ו/או בהוראותיה. עוד טען כי יש לפרש את הכיסוי הביטוחי בהתאם ל"סיכון המבוטח" ובשים לב לכל האמור טען כי יש לדחות את תביעת החברה.


ככל שמדובר בחריג הקבוע בסעיף 4.14.3 (המאפשר הגשת תביעה במקרה של מינוי מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה), טען ב"כ מגדל כי הסייג נועד להיטיב עם נושי החברה ולא עם החברה עצמה. עוד הוסיף, כי רו"ח דרמן לא מונה להיות כונס נכסים, מפרק או מנהל מורשה ולפיכך, גם מטעם זה, אין תחולה לסייג.

ב"כ מגדל טען כי יש לדחות את טענת ב"כ התובעים לפיה המונח "מנהל מורשה" אינו ברור ומוגדר בחקיקה ולפיכך יש לתת לו פירוש המיטיב עם המבוטח. ב"כ מגדל טען כי מדובר במונח שמוגדר במפורש בשורה של חיקוקים, ואינו מתייחס לחברה פרטית כלל, אלא לחברות הכפופות לרגולטור. רו"ח דרמן לא מונה להיות "מנהל מורשה" ולא "מנהל מיוחד" אלא מנהל מפעיל במקום פינקוביץ, שמונה בהתאם להסכם פשרה שקיבל תוקף של

פסק דין
, כאשר רו"ח דרמן כלל לא היה כפוף לבית המשפט, הוא לא נדרש לתת כל דיווח לבית המשפט והתואר "מנהל מורשה" הודבק לו רק בכתב התביעה ולצרכי התביעה בלבד.

65.
ב"כ מגדל טען, כי התחולה הרטרואקטיבית הקבועה בפוליסה היא מיום 1.8.00 בלבד ולא קודם לכן, וכי בכל מקרה אין הפוליסה מכסה מעשים שנעשו ו/או נזקים שנגרמו עובר למועד זה.

66.
ב"כ מגדל טען כי הפוליסה מכסה מעשה שלא כדין אשר בוצע על ידי נושא משרה , וכי בגדר מעשה שכזה לא נכללת הפרת חובת אמונים. עוד הפנה להוראות החריגים בסעיפים 4.3. ו- 4.4 לפוליסה וטען כי מעשיו של פינקוביץ זהים למעשים והמחדלים הנטענים בסעיפים אלה.

כן הפנה להוראות חוק החברות, האוסרות מתן פטור לנושא משרה בגין הפרת חובת אמונים וכן אוסרות על חברה להתקשר בחוזה לביטוח, פטור או שיפוי במקרה של הפרת חובת אמונים וחובת זהירות שנעשתה בכוונה או בפזיזות.

67.
באשר לנזקים טען ב"כ מגדל כי לא הוכח כל קשר סיבתי בין הנזקים למעשים המתוארים בתביעה.

68.
ב"כ מגדל טען כי טענת התובעים לפיה מגדל מנועה מלהעלות נימוקים לדחית התביעה , מאחר ולא עמדה בהוראות הממונה על הביטוח, דינה להדחות, באשר נטענה לראשונה בסיכומים ומהווה שינוי חזית אסור (כאשר ב"כ מגדל התנגד לכך במפורש עוד בפתח שמיעת הראיות). כן טען כי למגדל כלל לא נמסרה הודעה על מקרה ביטוח, והמזכר אליו מפנה ב"כ התובעים (מזכר של הסוכנת הרשקו) מהוה רק הודעה כי פורסם שמנהל החברה הוחלף באחר , ואין בו כדי להוות מכתב דרישה או מסמך הדורש תגובה או התייחסות.

באשר למכתב הדרישה שנשלח על ידי ב"כ התובעים ביום 29.12.02 לא הוצגה כל ראיה מתי התקבל במגדל ובכל מקרה , בטרם יבשה הדיו עליו , וטרם היה סיפק למגדל לבדוק את האמור שם, ובטרם הומצא למגדל כל מסמך רלבנטי, הוגשה התביעה (ביום 23.1.03).

עוד נטען כי חוזר הממונה על הביטוח מתייחס ל"מבוטח", כאשר התובעים, שפנו אל מגדל במכתב דרישה, כלל אינם בגדר "מבוטח" (וכאשר הביטוח, במהותו, נועד לשפות את נושאי המשרה כנגד סכומים ששילמו ונושאי המשרה עצמם לא הגישו נגד מגדל כל תביעה).

69.
בסיכומי התשובה מטעם התובעים נטען כי הטיעון בדבר הכיסוי הרטרואקטיבי מלמד על חוסר תום לב מטעם מגדל, כאשר לשנת 2001 ניתן במפורש, לאור התעקשות החברה, כיסוי רטרואקטיבי החל מ- 11.9.96, ובשנת 2002 חודשה הפוליסה כאשר מגדל לא הפנתה את תשומת לב החברה לשינוי.

70. באשר לרו"ח דרמן טען ב"כ התובעים כי בפסק דינו של בית המשפט בתיק פש"ר 528/02 נקבע במפורש כי רו"ח דרמן הינו "בעל תפקיד" , והעובדה כי פסק הדין מבוסס על פשרה אינה רלבנטית ואינה גורעת מתוקף המינוי.

באשר להגדרת "מנהל מורשה" טען ב"כ התובעים כי המונח נכלל בפוליסה,למרות שהחברה אינה חברה ציבורית, ולפיכך נשמט הבסיס תחת טענת מגדל לפיה "מנהל מורשה" מתייחס לחברה ציבורית בלבד.

71. ב"כ התובעים טען כי מתן כיסוי ביטוחי לחברה בפני
התרשלות הדירקטורים שלה הינו ראוי, ואין לאמר כי הוא "בלתי מוסרי", כטענת ב"כ מגדל בסיכומים. כן נטען כי הדגש הוא על כיסוי למי שידו אינה במעל, ואין הכיסוי נועד דוקא להבטיח את נושי החברה. לטענת ב"כ התובעים, בחינת החריגים לפוליסה מלמדת כי נועדו למנוע מצב של הגשת תביעה בשם חברה, כאשר הידיים המושכות בחוטי התביעה ומנסות להנות מתגמולי הבטוח, הן אותן ידיים הנושאות באחריות לרשלנות, ואז יש בסיס לטענה בדבר "סיכון מוסרי", ואילו במקרה שלנו לא הדירקטורים הרשלנים ולא בעלי המניות (כפי שהיו אז) יהנו בדרך כלשהי מתגמולי הבטוח, והכספים יופנו אך ורק לטיפול בחוסים – שהוא מטרת החברה – ויהוו תחליף לכספים שפוזרו ברשלנות הדירקטורים.

72. ב"כ התובעים טען כי התביעה מתאימה להיגיון הכלכלי שבבסיס הפוליסה והחריגים לה, מאחר ומדובר בתביעה שהוגשה על ידי רו"ח דרמן, שמונה על ידי רשות מסומכת, על מנת לבחון את מצבה של החברה ולפעול לשיקומה.

73. באשר לפינקוביץ טען ב"כ התובעים כי אכן הוא היה רשלן , ובהתרשלותו גרם נזקים לחברה ואולם לא הוכח כי הפר חובת אמונים. נהפוך הוא, לטענת ב"כ התובעים הוכח כי פינקוביץ האמין כי הרפתקנותו הכלכלית תצמיח תועלת לחוסים , בעוד יתר הדירקטורים לא ראו וטענו שאמרו להם שהכל בסדר. לטענתו, הרשלנות זועקת, וההתרשלות המשותפת של הנתבעים כולם היא שאיפשרה לדברים לקרות, אבל אין לטעות ולהסיק כי פינקוביץ התכוון לעשות שימוש בכספי החברה לענייניו האישיים, שאחרת היה יכול לקחת את הכספים ישר לכיסו.

74.
לחילופין, חזר ב"כ התובעים וטען כי ככל שמדובר בהפרת חובת האמונים על ידי פינקוביץ. הרי שזו מתייחסת לפעולות ספציפיות, שהיקפן הכספי קטן, וגם פעילות זו היה על הדירקטורים למנוע.

75. באשר להפרת חובת הגילוי נטען בסיכומי התשובה כי אין מדובר במצב בו המבוטח יודע כי הסיכון הביטוחי כבר התממש , ובהנחה כי המתרשל לא התכוון להתרשל, רוב הסיכויים שאינו מודע להתרשלותו.

76. ב"כ התובעים טען כי בכל מקרה , גם אם פינקוביץ הפר את חובת הגילוי ולכן מגדל פטורה ממתן כיסוי בגין פעולותיו , אין לייחס זאת גם ליתר הדירקטורים , שלא חתמו על ההצעה.

77. באשר לטענה כי התובעים אינם מוטבים על פי הפוליסה ולא קמה להם זכות תביעה, טען ב"כ התובעים כי כבר נפסק כי סעיף 69 לחוק חוזה ביטוח מקנה זכות תביעה ישירה מול חברת הביטוח.



התביעה נגד רואי החשבון

78. בתביעתם, טענו התובעים כי רואי החשבון התרשלו בתפקידם כרואי חשבון מבקרים של החברה, והפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי החברה, כאשר לא יישמו את כללי החשבונאות המקובלים בביקורת ובעריכת הדוחות הכספיים של החברה לשנים 1999 ו-2000.

לטענת התובעים, כתוצאה מהתרשלותם של רואי החשבון, הדוחות הכספיים של החברה לא שיקפו באופן נאות את מצבה הכספי של החברה וכללו אך ורק "נורית אזהרה", שעה שהיו צריכים לכלול התראות ואזהרות ברורות וחד משמעיות, אשר היה בהם כדי להזעיק את הדירקטורים גם ללא ייעוץ מקצועי וסיוע בקריאה והבנה של הדוחות הכספיים.

עוד טענו התובעים, כי רואי החשבון התרשלו גם בכך שלא נקטו בשום פעולה אקטיבית, לידע את הדירקטוריון ו/או את בעלי המניות ו/או את הורי החוסים בדבר ליקויים מהותיים, אשר התגלו בבקרה החשבונאית של החברה, ובכך מנעו גילוי מוקדם של כשלים אלה (אשר כללו בעיקר אי העברת אינפורמציה במועד ואי עריכת דוחות כספיים במועד).

לטענת התובעים, חשיבות הדוחות הכספיים עולה בחברה מסוג החברה הרלבנטית – מלכ"ר שעיקר מטרתו טיפול בחוסים – כאשר הדוחות הכספיים מהווים מקור מידע לגורמים שונים, לרבות גורמים אשר לחוק יש אינטרס להגן עליהם – בעלי המניות, החוסים או התורמים.

79. בדו"ח רואי החשבון המבקרים של החברה לשנת 1999, אשר נחתם על ידי "ה.מילנר ושות' רואי החשבון והמבקרים" ביום 25.4.01 , נאמר במבוא כי ביקרו את מאזני החברה לשנים 1999 ו- 1998 וכי "דוחות כספיים אלה הינם באחריות הדירקטוריון וההנהלה של החברה. אחריותנו היא לחוות דיעה על דוחות כספיים אלה בהתבסס על ביקורתנו".

בהמשך המבוא נאמר:

"לא נערכו דוחות כספיים מאוחדים עם החברה הבת כמתחייב מגילויי הדעת של לשכת רואי החשבון בישראל.
לדעתנו, בהסתייגות הנ"ל ולאי הכללת המידע הנזכר דלעיל, הדוחות הכספיים הנ"ל משקפים באופן נאות בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים, מכל הבחינות המהותיות, את מצבה הכספי של החברה לימים 31 בדצמבר 1999 ו- 1998 את הדוחות על פעולותיה, הדוחות על השינויים בעודף הנכסים על ההתחייבויות ותזרימי המזומנים שלה לכל אחת משתי השנים שהסתיימו באותם תאריכים – זאת בערכים נומינליים.
מבלי לסייג את חוות דעתנו הננו להפנות תשומת הלב לאמור בבאור 3 בענין ההשקעה בחברה הבת שבגינה לא נעשו הפרשות
".

בסעיף "השקעות" במאזן נאמר כי בשנה המסתיימת ב- 31.12.98 הסתכמו ההשקעות בחברת הבת ב- 8,615,440 ₪ ובשנה המסתיימת ב- 31.12.99 ב- 10,059,211 ₪.

בסעיף "תזרימי מזומנים בפעילות השקעה" בדוחות הכספיים נאמר כי הגידול בהלוואות לחברת הבת בשנה שהסתיימה ב- 31.12.98 הסתכם ב- 963,512 ₪ ובשנה שהסתיימה ב-31.12.99 ב- 1,443,771 ₪.

בבאור 3 לדוחות הכספיים שכותרתו "השקעות – טבעון פלסטיק בע"מ – החברה הבת* " נאמר:
" שנה שהסתיימה ב- 31.12


1999



1998
מניות, העלות
800,000
800,000
תשלומים על חשבון הון המניות
2,400,000
1,900,000
הלוואות לזמן ארוך (שטרי הון)**
5,200,000
5,200,000
חשבון שוטף
1,659,211
715,440

10,559,211
8,615,440

* לתאריך הדוחות הכספיים לחברת הבת גרעון בהון בסך כ- 2,006,000 ₪.
**
ההלוואות על פי שטרי ההון, אינן צמודות, אינן נושאות ריבית ואינן עומדות לפרעון לפני שיפרעו התחייבויותיה השוטפות של החברה בת.
לא נעשתה הפרשה בקשר להשקעות בחברה הבת
".

80. נוסח זהה לאמור במבוא לדוחות הכספיים, נאמר במבוא לדו"ח רואה החשבון המבקר של רו"ח חשבון שפורן לשנת 2000, אשר נחתם ביום 30.6.02.

בסעיף "השקעות" במאזן נאמר כי בשנה המסתיימת ב- 31.12.00 הסתכמו ההשקעות בחברת הבת ב- 13,566,548 ₪ ובשנה המסתיימת ב- 31.12.99 ב- 10,059,211 ₪.

בסעיף "תזרימי מזומנים בפעילות השקעה" בדוחות הכספיים נאמר כי הגידול בהלוואות לחברת הבת בשנה שהסתיימה ב- 31.12.99 ב- 1,443,771 ₪. ובשנה שהסתיימה ב- 31.12.00 ב- 3,507,337 ₪.

בבאור 3 לדוחות הכספיים שכותרתו "השקעות – טבעון פלסטיק בע"מ – החברה הבת " נאמר:
"
31.12.00 31.12.99

מניות, העלות

800,000
800,000
תשלומים על חשבון הון המניות
2,400,000
2,400,000
הלוואות לזמן ארוך (שטרי הון)
6,200,000
5,200,000
חשבון שוטף

4,166,548 1,659,211

13,566,548 10,059,211

3.1
לתאריך הדוחות הכספיים לחברת הבת גרעון בהון בסך כ- 4,632,000 ₪ (שנה קודמת כ- 2,006,000 ₪).
3.2
ההלוואות על פי שטרי ההון, אינן צמודות, אינן נושאות ריבית ואינן עומדות לפרעון לפני שיפרעו התחייבויותיה השוטפות של החברה בת.
לא נעשתה הפרשה בקשר להשקעות בחברה הבת
".

81. נוסח זהה גם נאמר במבוא לדו"ח לשנת 2001 , אשר נחתם על ידי רו"ח שפורן ביום 31.12.2002, כאשר שם גם הוסף כי:

"אני מפנה את תשומת הלב לבאור 12 בדבר הרקע למינוי מנהל מפעיל מיוחד לחברה לצורך מציאת פתרון להשגת המקורות הדרושים למימון המשך פעילותה של החברה.
בדוחות הכספיים לא נכללו כל התאמות לגבי ערך הנכסים וההתחייבויות וסיווגם שתהיינה דרושות אם החברה לא תוכל להמשיך ולפעול כ"עסק חי".

בסעיף "תזרימי מזומנים בפעילות השקעה" בדוחות הכספיים נאמר כי הגידול בהלוואות לחברת הבת (טרם המחיקה) בשנה שהסתיימה ב-31.12.01 ב- 3,510,263 ₪. ובשנה שהסתיימה ב- 31.12.00 ב- 3,507,337 ש"ח

בבאור 3 לדוחות הכספיים שכותרתו "השקעות – טבעון פלסטיק בע"מ – החברה הבת " נאמר:

"
31.12.01
31.12.00
מניות, העלות
800,000
800,000
תשלומים על חשבון הון המניות
3,400,000
3,400,000
הלוואות לזמן ארוך (שטרי הון)
5,200,000
5,200,000
חשבון שוטף
7,676,811
4,166,548

17,076,810
13,566,548
= = = = = = = = = = = = =
הפרשה לירידת ערך ההשקעות
בחברת הבת
(17,076,810) ------
= = = = = = = = = = = = = =

1
13,566,548

1.
חברת הבת הפסיקה את פעילותה במהלך חודש 11/02 עקב הגרעון בהון שיצר קשיי מימון. החברה מחקה ערך השקעות בחברת הבת......

3.3
לאחר גמר שנת הכספים הזרימה החברה לחברת הבת בשנת 2002 עוד כ- 6,000,000 ₪. טרם נעשתה הפרשה בקשר לסכום זה
".

82.
יצויין כי בדוח הכספי לשנת 2001 מופיע גרעון (עודף התחייבויות על נכסים ) בסך 12,825,627 ₪ לעומת שנת 2000 בה הופיע עודף נכסים על התחייבויות בסך 3,910,996 ₪ ושנת 1999, בה היה העודף בסך 3,052,743 ₪. הגרעון נובע ממחיקת ההשקעות בחברת הבת (בסך 17,076,810 ₪) באותה שנה.

83.
רו"ח שפורן ערך, כאמור, גם את הדוחות הכספיים של חברת הבת. דוחות אלה מצביעים על הפסדים שנצברו לחברת הבת- לשנה שהסתיימה ב- 31.12.97: 2,486,709 ₪, לשנה שהסתיימה ב- 31.12.98: 2,847,622 ₪, לשנה שהסתיימה ב- 31.12.99: 5,206,367 ₪, לשנה שהסתיימה ב- 31.12.00: 8,832,571 ₪.

84.
בחוות דעתו של רו"ח בילו (ת/9) נאמר בהקשר לרואי החשבון כי:

1.
מממצאי חוות הדעת עולה כי רואי החשבון ערכו את הדוחות הכספיים ולא רק ביקרו אותם, מכאן אחריותם לאי העמידה בדרישות גילוי הדעת והצגה מוטעת של הדוחות הכספיים.
2.
המצג המטעה בדוחות הכספיים נבע מאי גילויי דעת בדוחות הכספיים הכולל:

i.
אי יישום גילוי דעת 58 של לשכת רואי החשבון

ii.
אי יישום גילוי דעת 57 של לשכת רואי החשבון

iii.
אי יישום גילוי דעת 54 של לשכת רואי החשבון

iv.
אי יישום גילוי דעת 11 של לשכת רואי החשבון

3.
רואי החשבון לא וודאו יישום כללי חשבונאות מקובלים בדוחות הכספיים אותם ערכו וביקרו על אף המידע שהיה ברשותם או שהיה יכול להיות ברשותם ערב החתימה על חוות דעתם כפי שרו"ח סביר היה נוהג בנסיבות אלו.
4.
להערכתי חובת הזהירות של רואי החשבון הייתה צריכה להיות מוגברת היות והמדובר במלכ"ר שעיסוקו בטיפול בחוסים ואיננו בבעלות מנהליו".

ובחקירתו הנגדית השיב רו"ח בילו:

"ש: אתה כתבת במספר סעיפים בחוות הדעת שלך שאופן הצגת ההשקעות בחברת הבת ועצם אי איחוד הדוחות של חברת הבת יצרו מצג שווא
ת: נכון
ש
:
זאת אומרת שהטעו את קוראי הדוח
ת: אולי לא התייחסתי למונח המשפטי של מצג שווא. המטרה שלי בקביעה הזו, שעצם העובדה שהם לא איחדו את הדוחות הכספיים ולא הראו את ההפסדים של חברת הבת שהם מובלעים בתוך ההפסדים של הכפר, זה יצר מצג שווא, והכוונה שזה לא עמד בפני
הדירקטורים ולא היתה בפני
הם התמונה המלאה.
ש: זה נכון שאין לכך אסמתכתא שרו"ח שפורן התריע על בעיה בהשקעת הכפר בטבעון פלסטיק
ת: לא ראיתי
ש: נכון שגם לא ראית התראה שלו לגבי מצבה של טבעון פלסטיק עצמה
ת: לא ראיתי
ש: אתה סבור שהדירקטורים היו צריכים לחשוד ברו"ח שפורן או ברו"ח מילנר ז"ל
ת: לא יודע, אבל מה שאני כן יודע, ששפורן היה רו"ח פרטי של פינקוביץ וזה....
ת: לשאלתך אם מיתנתי את חוו"ד שהעניין הדירקטורים אני משיב שברגע שנכנסתי לעומק בבדיקת אחריות רואה החשבון הבנתי שתמרורי האזהרה כפי שכיניתי אותם בהתחלה היו סימנים דקים. הבנתי שהמחויבות של רואה החשבון שהיה צריך לתת חוו"ד שלילית הבנתי שהיה על רואה החשבון לעשות יותר".

85.
מטעם רו"ח מילנר הוגשה חוות דעתו של אורי מורד (נ/24) בה קבע כדלקמן:

"1. איחוד דוחות כספיים של חברת הבת עם דוחות החברה ליום 31 בדצמבר 1999: .... מכללי החשבונאות אלה עולה כי על פניו היה צורך לאחד את הדוחות של חברת הבת עם דוחות החברה. בפועל דוחות כספיים אלו לא אוחדו על ידי החברה. ועל כן כפי שיוסבר להלן, היה צורך לפעול בהתאם להוראות גילוי דעת 72 של לשכת רואי החשבון בישראל...
בדוח המבקרים של החברה לשנת 1999 המצורף לדוחות הכספיים של החברה לשנה זו, נכללה הסתייגות רו"ח מילנר, לאור העובדה שלא נערכו דוחות כספיים מאוחדים עם חברת הבת. הסתייגות זו עולה בקנה אחד עם הוראות גילוי דעת 72 שכן אי איחוד הדוחות הכספיים אינו נראה מהותי עד כדי השפעה על הדוחות הכספיים בכללותם. ההחלטה כאמור בגילוי דעת 72 על יסוד חוות הדעת האם עליה להיות "מסויגת" או "שלילית" נתונה לשקול דעתו של רואה החשבון המבקר. מן הראוי לציין שבהתאם לפרקטיקה המקובלת במקצוע נהוג שבחברות פרטיות לא לאחד דוחות כספיים של חברה עם חברת הבת שלה ולהסתייג בחוות דעת וזאת משיקולי עלות תועלת......
תפקידו של רואה החשבון המבקר הינו לבצע ביקורת בהתאם לתקני ונהלי ביקורת מקובלים. רואה החשבון אינו מאחד דוחות כספיים ואינו מקבל החלטות עסקיות במקום הלקוח- החברה (כמו מחיקת השקעה וכיו"ב) – פעולות אלה עומדות בסתירה לתקנות האי תלות וניגוד עניינים אשר חלות על רואה החשבון המבקר, כגון, תקנות רואי החשבון (ניגוד עניינם ופגיעה באי תלות כתוצאה מעיסוק אחר), תשס"ח - 2008.
בפרקטיקה, נהוג שרואה החשבון מסייע בעריכת הדוחות הכספיים ולאחר מכן משלים את הביקורת ונותן את חוות דעתו המצורפת לדוחות הכספיים וכך אכן פעל רו"ח מילנר...
2. האם היה על רו"ח מילנר להתריע על הסיכונים הנובעים ממצבה של חברת הבת והאם הוא התייחס לאירועים לאחר תאריך המאזן בעת שחתם על דוחות המבקרים לשנת 1999:
...קורא הדוחות הכספיים קיבל מידע מלא המתייחס לסיכונים הנובעים ממצבה של חברת הבת: הפנייה בחוות הדעת (דו"ח המבקרים) וכן מתן מידע וסכומים בביאור 3 לדוחות הכספיים.
אירועים לאחר תאריך המאזן:
משיחות שקיימתי עם רו"ח מילנר ובמסגרת הנתונים שהועברו אליי, אני בדעה כי רו"ח מילנר ביצע את עבודתו בקשר לאירועים לאחר תאריך המאזן כנדרש מרו"ח סביר ונהג בהתאם לכללי הביקורת המקובלים הקבועים בעניין זה.
כמו כן, גם לאחר שהסתיימה הביקורת עיכב רו"ח מילנר את החתימה על דו"ח המבקרים עד לקבלת הדו"חות המבוקרים של חברת הבת ורק לאחר שעיין בדו"חות אלה לרבות דו"ח המבקרים של רוה"ח של חברת הבת אשר כלל חוו"ד בלתי מסוייגת (פרט לאי מתן מידע בדבר השפעת השינויים בכח הקנייה בכללי של המטבע הישראלי) וציין את גובה הגרעון בהון העצמי של חברת הבת, רק אז חתם רו"ח מילנר על חוות דעתו שצורפה לדוחות הכספיים של תקווה לשנת 1999".

בחקירתו הנגדית השיב מר מורד:

"ת: רו"ח מילנר מבקר את הדוחות כספיים ליום 31/12/99, וכאחד שמבקר את הדוחות הכספיים לדצמבר 99 הוא צריך להציג את מצב הדברים לדצמבר 99. נכון, יש תקן ביקורת מספר 11, דאז, 100 דהיום, שמדבר על אירועים לאחר המאזן. אירועים לאחר המאזן צריכים לקבל ביטוי בדוחות הכספיים, אבל מי שצריך לתת את הביטוי לגבי דוחות המאזן זה הנהלת החברה והדירקטוריון. רואה החשבון בתקן ביקורת 11 המפורסם שכולנו מדברים עליו, צריך לנהוג בהליכי ביקורת מסויימים כדי לבצע את הפעולות שלו כדי לוודא שהכל קיבל ביטוי. מהם תהליכי הביקורת שדורש תקן ביקורת 11? לקרוא פרוטוקולים, לקבל את הדוחות של חברת הבת, ולעשות בירורים עם ההנהלה. כשלקח רו"ח מילנר את הדוחות של רו"ח שפורן והסתכל עליהם, ראה שהגירעון בהון לא כזה משמעותי שצריך להשפיע על הדוחות הכספיים, הלך, קרא פרוטוקולים, שאל אם משהו קרה, משהו חריג.
שהבין שלא. חתם על חוות דעתו.....תקן ביקורת 11 אומר חד משמעית, אתה צריך להסתפק בבירורים עם ההנהלה, זה מספיק וזה מה שהוא עשה....
ש: האם סכומים של 15 מיליון השקעות בחברת הבת ו-9 מיליון הפסדים הם סכומים ניכרים ומהותיים בדוחות, זאת אומרת יחסית לחברת האם
ת: זאת שאלה היפותטית אני מקווה, כי היא לא כתובה פה בדוחות. המספרים שאתה אומר כרגע לא רשומים פה. אז כן, זה מאוד מהותי.
ש: ואם הוא היה יודע, הוא היה צריך להכניס הסתייגויות כלשהם בדוח חברת האם
ת: לא בהכרח...משום שאם הוא יודע שיש השקעות כל כך גדולות ויש גרעון כל כך גדול, היה לו תפקיד לשבת עם המנהלים, להבין איתם ולשאול אותם לאן החברה הולכת, להבין איתם כיצד הם רוצים לתת ביטוי בדוחות הכספיים, לבקש מהם לכלול במסגרת הדוחות הכספיים שלהם, כי הדוחות הכספיים הם שלהם והם עושים אותם, איזה שהוא ביאור שאומר שיש השקעות כאלה וכאלה בחברת הבת, וההשקעות האלה המשיכו גם לאחר תאריך המאזן, ולהגיד מה תוכניות ההנהלה לגבי העתיד, וחלק מהתהליך הזה, אם הנהלת החברה היתה עושה את אותו דבר שאני אומר שהיא צריכה לעשות, היא יכלה לתת גם חוות דעת חלקה.
ש: המילים "מבלי לסייג את חוות דעתי" זה הסתייגות, נכון?
ת: זה הפנית תשומת לב. זאת לא הסתייגות, חד משמעי".

86.
רו"ח אוסטרו, המומחה מטעם מגדל, העיד כי ההחלטה על ביצוע הפרשות מסורה לשיקול דעתו של רואה החשבון, לאחר שהוא מקבל נתונים כספיים מהחברה, וכן אמר כי במידה והדוחות הכספיים של החברה היו מאוחדים עם אלה של חברת הבת, ניתן היה לקבל תמונה יותר בהירה לגבי מצב החברה.
על פי עדותו בחקירה הנגדית גילוי דעת 57 מחייב את חברת האם לאחד את הדוחות של חברת הבת ואם לא, רואה החשבון חייב להסתייג, ולכתוב את זה.

87.
רו"ח שפורן, הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו (נ/22) ובו הצהיר כדלקמן:

"7. בדו"ח המבקר אני מציין במפורש ועל פי כללי לשכת ראוי החשבון, כי אני ערכתי את הביקורת על הדוחות הכספיים, אולם מודגש (בפסקה השנייה) כי "דו"חות כספיים אלה הינם באחריות הדירקטוריון וההנהלה של החברה, אחריותי היא לחוות דיעה על דוחות כספיים אלה בהתבסס על ביקורת.
18. אריה פינקוביץ
, מנכ"ל ויו"ר מועצת המנהלים בחברה, פנה אליי וביקש לקבל הסכמתי לערוך ביקורת לשנים 2000-2001. לאחר שהוסדר שכרי, נתתי הסכמתי לכך, והחברה מינתה אותי כרואה החשבון שלה ביום 6/1/02. נכנסתי לתפקידי כמבקר ב-02/02... דהיינו לאחר 10 חודשים מיום שנחתמו הדוחות הכספיים של החברה לשנת 1999 (04/01).
הנהלת החשבונות של החברה היתה לא מעודכנת ולא מסודרת לשנים 2000 ו-2001, לרבות העדר התאמות חשבונות בסיסיים, כאמור להלן.
19. .... מצב דברים זה חייב עבודת נמלים שלי ושל עובד אחר מטעמי, ובאופן רצוף, כאשר פעלנו יחד מול הנהלת החשבונות של החברה..... את פקודות היומן הנוספות שבוצעו, בין היתר, בעקבות ההתאמות ("פעולות נוספות"), עדכנה הנהלת החשבונות בכרטסת הנהלת חשבונות של החברה, וביום 22/04/02 , קיבלתי מאזן בוחן (דו"ח יתרות) הכולל את הפעולות הנוספות שבוצעו כנ"ל.
20. עוד לפני התחלת הביקורת קבעתי נהלי עבודה מסוימים, ליעול ולשיפור הליכים בהנהלת החשבונות של החברה.
21. למרות הקשיים הרבים שהיו בדרך, הצלחתי לעמוד במשימה, וביום 2/5/02 נמסרה לחברה הצעת המאזן לצורך דיון על הדוחות הכספיים לשנת 2000.
22. הצעת המאזן פירושה טיוטה המשקפת את הדוחות הכספיים, והיא מועברת לעיון החברה לצורך הבהרת הדברים, לרבות השאלות המתעוררת ממנה.
23. בעקבות הצעת המאזן התקיימה ישיבה, בה לובנו הסוגיות העומדות על הפרק בדוחות הכספיים, וגם עלה מצב החברה והמשך הזרמת הכספים לחברת הבת, והמקורות הכספיים שחלקם באים מתקבולים נכבדים מדמי כניסה חדשים. לאחר הישיבה בוצעו מספר פעולות נוספות טכניות על מאזן הבוחן של יום 22/04/02. אני מבקש לציין כי לחברה היה גם יועץ חיצוני, רו"ח ותיק וכלכלן יצחק קרמין.
24. ביום 30/06/02 נחתמו הדוחות הכספיים של החברה לשנה שהסתיימה ביום 31/12/00, ע"י יו"ר הדירקטוריון והמנכ"ל אריה פינקוביץ
והדירקטור פרץ רבס
. באותו יום נחתמה גם הצהרת המנהלים. הצהרה זו, כאמור לעיל, משמעותה, הבהרה מאת המנהלים החתומים עליה, כי האחריות על הדוחות הכספיים נמצאת באחריותם של המנהלים וכי הם מודעים לחובתם ומאשרים כי המציאו לרואה החשבון את כל המידע והמסמכים הרלוונטיים......
כאמור לעיל, הדוחות הכספיים הינם באחריות החברה בלבד, ועליה היה לערוך דוחות כספיים מאוחדים עם חברת הבת שלה. זאת, על פי גילוי דעת 57 של לשכת רואי החשבון בישראל.
החברה לא איחדה את דוחותיה הכספיים לשנת 2000 עם אלה של חברת הבת, ועל כן הסתייגתי במפורש, בעניין זה בדוח רואה החשבון המבקר מיום 30/06/02... ההסתייגות נעשתה בהתאם לנוסח אחיד ומקובל הקבוע כאשר רואה החשבון המבקר מחליט ליתן חוות דעת מסוייגת. אציין כי קורא הדוח הכספי קיבל את המידע כי לא בוצע איחוד.....
29. יתר על כן, גם המנהל המפעיל המיוחד אשר מונה ע"י בית משפט, רואה החשבון גדעון דרמן, ולאחר שנכנס לעובי הקורה בענייניה הכספיים והחשבונאיים של החברה, הכיר בכך ומצא לנכון שלא לערוך דוח מאוחד של דוחות החברה עם חברת הבת, וחתם בשם החברה על המאזן שלה ליום 31/12/01.
30. הסתייגותי מהדוחות הכספיים של החברה, לאור אי איחוד הדוחות הכספיים על ידה, כאמור, נעשתה בהתאם לכללי הביקורת וגילוי הדעת שהיו רלבנטיים לאותה תקופה.
31. החברה לא איחדה את דוחותיה עם דוחות חברת הבת ואני הפנתי, כחלק בלתי נפרד מדוח רואה החשבון המבקר לבעלי המניות של החברה לשנת 2000 את "תשומת הלב לאמור בבאור 3 בעניין השקעות בחברת הבת שבגינן לא נעשו הפרשות.......
35. כלומר, הפניית תשומת הלב, בדוח המבקר שלי לשנת 2000, גם לפרטים המופיעים בבאור 3, נותנת לקורא תמונה ברורה לגבי חברת הבת, הנמצאת בעליה בגרעון ההון שלה ובגידול בקבלת הלוואות מחברה.
36. גילוי דעת 58 של לשכת רואי החשבון בישראל עוסק בסוגיית העסק החי וקובע , בין היתר, כי בעת תכנון ביקורת, ישום נוהלי הביקורת והערכת ממצאי הביקורת, על המבקר לשקול נאותות מוסכמות העסק החי המונחת ביסוד הכנת הדוחות הכספיים....
38. בחינתי את החברה כעסק חי במסגרת ביצוע הביקורת על הדוחות הכספיים שלה לשנת 2000, התבצעה בהתאם לגילוי דעת 58 כאמור. בהתאם לדוחות הכספיים לשנת 2000 אשר בוקרו על ידי,למיטב הבנתי ושיקול דעתי, החברה לא הייתה בסכנת חדלות פרעון, ועל כן לא היה צורך באזהרת עסק חי בדוח המבקר לשנה זו.
39. אני שולל לחלוטין את הטענה כי התעלמתי מסימני אזהרה. המצב מוצג בבירור בדוח הכספי של כל חברה בנפרד, והפנתי אל האסמכתא המתאימה.
בכל מקרה, מובן שקורא סביר של הדוח הכספי של החברה יכול לבקש גם את הדוח הכספי של חברת הבת, במיוחד לאור העובדה שהחברה מחזיקה ב-100% מהמניות של החברת הבת, וקיומה של זו, האחרונה, מצוינת, כאמור, בדוחות החברה.
אני מבקש לציין כי גילוי דעת של לשכת רו"ח, מתייחס לפרק זמן של חלוף שנה מיום המאזן או מיום חתימת המאזן (במקרה שלנו – 30/06/02). באותו פרק זמן החברה המשיכה לעבוד, ולפי מבחן התוצאה, לא חל גילוי הדעת.
40. עוד אציין, כי במהלך השנים חלה נסיגה ברעיון להכריז על אזהרת עסק חי, בשל ההשפעה הקרדינאלית הנובעת מכך, כגון הפסקת פעילות, הפסקת הזרמת אשראי מבנקים וכיוצ"ב,ולשכת רו"ח עצמה הגיעה למסקנה כי אין לעשות שימוש גורף בכלל זה....
45. למעשה, דוח המבקר בצירוף הדוחות הכספיים המבוקרים מופנה לבעלי המניות של החברה, אך אין עליהם חובה לזמן אותי לאסיפה שלהם, מה גם מעולם לא זומנתי.
46. בנוגע לחברה אציין כי במהלך מילוי תפקידי כרו"ח מבקר (תקופה של כ-10 חודשים, עד חתימתי ביום 31/12/02 גם על דוח המבקר לשנת 2001), מעולם לא זומנתי לאסיפה של בעלי המניות בחברה, ומעולם לא נדרשתי לתת לבעלי המניות כל הסברים או אינפורמציה. אף לא ידוע לי כי בעלי המניות אכן קיימו אסיפה כללית שנתית לעניין הדוח הכספי של שנת 2000.
47. הקשר שלי בחברה עם דירקטורים היה בעיקרו מול אריה פינקוביץ
ופרץ רבס
. אלה היו מעורבים בענייני החברה וחברת הבת".

88.
בחקירתו הנגדית חזר שפורן והשיב כי האחריות על הדוחות הכספיים היא על החברה ואינה באחריותו. לדבריו, הוא התבקש לעשות דוח כפי שהיה בשנה הקודמת, שיתאים לצורכי מס הכנסה. בשנה קודמת הוגש דוח לא מאוחד ונאמר לו לעשות אותו דוח. שפורן השיב כי הדברים נאמרו לו על ידי פינקוביץ ואולי גם על ידי שרון ז"ל. לדבריו, החברה היא הקובעת לא לעשות דוחות מאוחדים, ורואה החשבון יכול לא להסכים ואז הוא כותב, כפי שנעשה על ידו, ולפיה לא נערכו דוחות כספיים מאוחדים. הוא הוסיף ואמר:

"אמרו לנו – אדון יהודה שפורן הנכבד, עלות מול תועלת, להוציא עוד כסף על מאזן מאוחד אין לנו כסף לכך, לא רוצים להוציא את זה, במילא אנחנו נמצאים באותו צד, גם המנהלים של כפר תקווה וגם המנהלים של טבעון פלסטיק, יש להם אותה אינפורמציה, יש להם במקום מאזן אחד, יש להם שני מאזנים, שהסך הכל שלהם הוא אותו דבר".

שפורן נשאל באשר למינוי שלו, שנעשה על ידי הדירקטוריון ולא על ידי האסיפה הכללית, והוא השיב כי מבחינה תאורטית יתכן והמינוי שלו אינו תקף, אך הדבר מקובל שמקבלים מינוי ואז כשיש אסיפה כללית, מאשרים את המינוי. לדבריו, בפועל לא אושר המינוי מאחר ולא התכנסה אסיפה כללית של בעלי המניות.

שפורן גם נחקר באשר להשקעות בחברת הבת:

"ש: תאשר לי גם שהשקעה מצטברת לסוף שנת 2000, של 13 מיליון שקל של חברת האם וחברת הבת, היא סכום מהותי וניכר לחברת האם
ת: נכון. סכום מהותי. בגלל זה כל ההסברים שהיו פה. נכון....
ש: אני מפנה בהקשר של שאלתי הקודמת, לגילוי דעת 11, לאירועים לאחר המאזן שבוודאי מוכרים לך. תסכים איתי שבחוות בדעת שלך לשנת 2000 אין התייחסות לאירועים שלאחר המאזן.
ת:... השנה וחצי שזה עבר, אתה לא מצפה מרואה חשבון שעושה מאזן שהוא יהיה אחראי, בוא נגיד, אמרתי לדוגמא מקודם – אם המאזן הזה היה מתפרסם חמש שנים לאחר מכן. אז יש מגבלות של שנה בדרך כלל ואם החתימה היתה מאוחר יותר, אז עד גבול החתימה.....
ש: אני מפנה אותך לגילוי דעת 54. סעיף 12 של גילוי דעת 54. פה יש דוגמא לחוות דעת שלילית. והפלא ופלא, הדוגמא ממש המקרה שלנו. כאשר הוצגה חברת הבת על בסיס עלות ולא על בסיס השווי המאזני, צריך רואה החשבון לתת חוות דעת שלילית, לא להסתייג.
ת: אני לא מסכים איתך. יש הרבה פעמים שיש שיקול דעת לרואה החשבון, ורואה החשבון הוא הבלעדי שאחראי על השיקולים האלה. מאוד קל לבוא היום, לאחר עשר שנים כמעט, מאז הדוח הכספי ולהגיד – הייתי עושה ככה והייתי עושה ככה.
ש: נכון שאם היית רושם את ההשקעה בטבעון פלסטיק לפי שווי מאזני, אז היית צריך לרשום אפס ולא 13 מיליון ...נכון שאם היית רושם את זה לפי הכללים אז לכפר תקווה במאזן הזה היה גרעון בהון, של כמה מיליונים ולא הון עצמי של 4 מיליון
ת: היה גרעון אבל היה גם כן סעיף של דמי כניסה שאמרתי קודם..זה הכנסות נדחות.
ש: לא, אז, באותו מועד. 540 יום אחרי תאריך המאזן. טעית או לא טעית כשחתמת?
ת
:
לא טעיתי. שיקול הדעת שלי היה לחתום...... וחותמים לי שאין שום דבר שינוי. חותמים לי על כך. מה אני אעשה עוד? חותמים לי על כך, שלא היה שום שינוי לרעה וכל זה, יש שם איזה 17 סעיפים של מנהלים. מה אני אעשה? אני אלך לאמת אותם אם הם לא זה?
ש: היתה סיטואציה שאתה יושב עם כל הדירקטורים של החברה ומסביר להם שיש פה הסתייגות ומה המשמעות שלה
ת: לא קראו לי. אף אחד מהם לא קרא לי לישיבה, לא זה ולא הדירקטור ואף אחד לא קרא לי לישיבה ולא היה בנושא הזה איתי דיון. אולי הם דנו אבל לא איתי.
ש: אתה בכל שלוש הדוחות הללו של טבעון פלסט כרגע, אנחנו מדברים
כרגע על טבעון פלסט, נמנעת מלרשום הערת עסק חי, נכון?
ת: לא היה צריך...
ש: כל דוחות הביקורת שלך, דוחות הביקורת שלך לטבעון פלסט אינם מסויגים כלל
ת:

נכון... יש מאזן של טבעון פלסט. יש פה יחסים שוטפים, יחסים עם כל מיני זה, ויש פה מכירות. ועוד דבר אחד – החברה קנתה מכונה חדשה שתלתה בה הרבה תקוות ואתה רואה שיש פה מאזן, יש פה תשלום על חשבון הון מניות. זה אומנם נכון, בשנת 2000, היה הפסד של 527 אלף רווח גולמי, אבל הצפי היה, שהדבר הזה ישתפר. ולפי גילוי הדעת, אם יש לך אינפורמציה מהחברה שמשהו חיובי עומד להשתנות אז אתה לא צריך לכתוב פה את ההערה הזאת.

89.
מטעם רו"ח שפורן הוגשה חוות דעתו של עו"ד ורו"ח גדי שילדן (נ/23) , על פיה רו"ח שפורן הכין את הדו"ח הכספי של החברה, לשנת 2000, בהתאם לכללי המקצוע וכנדרש מרואה חשבון סביר. הן התובעים והן המומחה מטעמם, רו"ח בילו, אישרו כי שפורן הציג בדוח שביקר תמרורי אזהרה. רו"ח שילדן הדגיש בחוות דעתו כי הדוחות הכספיים הינם של החברה, וכי מנהלי החברה חתמו על מסמך אשר מחייב אותם למסור מידע לרואה חשבון מבקר לאחר מועד הדוח ואשר יש בו להשפיע על הדוח.

לעניין איחוד דוחות כספיים של החברה עם דוחות חברת הבת, נאמר בחוות הדעת, כי על פי גילוי דעת 57 החובה לערוך דוחות כספיים מאוחדים הנה באחריות החברה ולא באחריות רואה החשבון, ואילו רואה החשבון צריך להפעיל שיקול דעת כיצד לפעול במקרה זה על פי גילוי דעת 72. בענייננו, שפורן הסתייג בדוח שערך, נוכח אי איחוד הדוחות הכספיים, והפנה את תשומת הלב לביאור 3 בדבר השקעות החברה שבגינן לא נעשו הפרשות, בהתאם לכללים. עוד נאמר בחוות הדעת כי רואה חשבון מבקר אינו חייב לכנס אסיפת בעלי מניות, לשם אישור הדוח הכספי.

לעניין הערת "עסק חי" נאמר בחוות הדעת כי שפורן הפעיל שיקול דעת, לא התעלם מההפסדים של חברת הבת ומהגרעון בהון ובחר שלא להגדיר את העסק כעסק חי, אלא להסתפק בהפניית תשומת לב לביאור 3 לעניין הגרעון בהון של חברת הבת, לגידול בו, לסך כל ההשקעה בה ולהרכבה.

בחלק סיכום ומסקנות בחוות הדעת נאמר כי:

"51. בהתאם לבדיקתי מסקנתי היא כי רו"ח שפורן פעל בהתאם לנדרש מרואה חשבון סביר, בהתאם לסטנדרטים המקצועיים המקובלים ובהתאם לכללי המקצוע.
52. גילוי דעת 72, וכן התקנות, קובעים כי חוות הדעת יכולה להיות בלתי מסוייגת, מסוייגת או שלילית, וכן קיימת הימנעות ממתן חוות דעת. רו"ח שפורן מצא לנכון לכלול הסתייגות בחוות דעת המבקר על הדוחות הכספיים של החברה לשנת 2000. חשוב לציין – הסתייגות בחוות דעת המבקר, משמעותה תמרור אזהרה משמעותי, מופנה לקורא חוות הדעת. רו"ח שפורן גם בחן את סוגיית העסק החי, ושוכנע כי החברה לא נמצאת בסכנת חדלות פרעון. יחד עם זאת, הוא הפנה, ואף זאת בדוח המבקר, את תשומת הלב לאמור בבאור 3 בדוחות הכספיים, ואף בכך היה תמרור אזהרה ברור.
53. בסופו של דבר קוראי הדוחות הכספיים – ככל שהיו כאלה – קיבלו מצג נאות המשקף באופן נאות הן את מצבה של החברה והן את מצבה של חברת הבת, והיו יכולים לנהל את ענייני החברה לאור מצג זה, וככל שחדלו בעניין זה, אין כל מקום לבוא בטענות כלפי רו"ח שפורן".

בחקירתו העיד רו"ח שילדן כדלקמן:

"ש: בסעיף 2 לחוות דעתך אתה כותב בסוף כי נאמר לדירקטורים שלא נעשתה הפרשה להפסד בגין השקעות חברת הבת. האם הפניה לביאור 3 בחוות דעת שפורן מלמדת כי שפורן מסכים לכך שלא צריך היה לעשות הפרשה להפסד?
ת: בהחלט כן. לא היתה הצדקה, באותן נסיבות, לעשות הפרשה להפסד. החברה בת המשיכה להיות חברת עסק חי, וכל עוד בעלי המניות שזה שליטה מלאה 100% חברת האם לחברת הבת הזרימה כספים ולא היתה הצדקה לעשות כן.
ש: אבל תסכים איתי שגם היו לה הפסדים של כ-3.5 מיליון שקל כל שנה
ת: אם היו דירקטורים משקיעים טיפה זמן, כמו שאמר גם רו"ח בילו בחקירה שלו, קצת זמן לראות מה קורה בחברה, ולא בדיעבד אלא גם לפניי, אז יכול להיות שהיו פני הדברים שונים. בכל מקרה זה עסק שמוכר כמעט 8 מיליון שקל כל שנה.
ש: ...זאת אומרת לא הייתה לה הצדקה בלי הזרמות של חברת הבת, מסיבות שונות, בין היתר.
ת: אם לא היו לה הזרמות אז לא היתה לה הצדקת קיום.
ש: אם היית מציג לפי השווי המאזני, חברת הבת היתה עוברת להפסד? אם הוא היה מציג את חברת הבת חברת האם לפי שווי המאזני ולפי שווי היסטורי של השקעה, לא היתה חברת האם עובדת להפסד
ת: מי שמציג את ההשקעה זו החברה, והמספרים מופיעים בביאור 3.
ש: נכון שיש חובה לכתוב בדו"ח ביאור על אירועים שלאחר המאזן
ת: ככל שיש דברים לאחר תאריך המאזן שיש להם השפעה, נוהגים לכתוב"

ובאשר לדוחות חברת הבת העיד כי:

"ש: למה הוא ואמר "בלי לסייג את חוות דעתי"? ברגע שאני קורא ואני רואה "בלי לסייג את חוות הדעת", אני נרגע, לא צריך הסתייגות אפילו, אני קצת נרגע, אבל המספרים מראים שדווקא היה צריך לצלצל בפעמון האזהרה, אתה בעצמך קראת את המספרים, למה הוא לא הסתייג?
ת: אמרתי קודם, הוא לא היה צריך להסתייג מהסיבה, שהחברה ממשיכה להיות עסק חי
ש: עקב הזרמת כל ההפסדים
ת: זה לא משנה....אתה צריך לנהל נכון את החברה ואתה תתווה מדיניות שיווק נכונה, אתה יכול להכפיל את המכירות.....כל עוד העסק הוא עסק חי, אז אין סיבה לעשות הפרשה להפסדים מחובות אבודים או לאובדן השקעה. תזכור, יש שם רכוש שהעלות שלו היתה 13.5 מיליון.
ש
:
3 חודשים אחרי המאזן של שנת 2002, החברה בעצם הגיעה לקריסה, זאת העובדה, כאשר רואה החשבון גם הכיר את חברת הבת ואת כל הבעיות שלה, וגם הכיר את החברה, כי הוא היה רואה חשבון של שתיהן במאזן 2000, אז בעצם העובדה הזו לא אומרת לנו שאולי הוא צבע קצת את הדוחות בורוד?
ת: הוא לא צבע, אלו נתונים אמיתיים, זה לא עניין של צבע, אלה הנתונים שהחברה הוציאה מבחינת סכומים שהיא השקיעה.
ש: אבל לא היתה דרך לכתוב את זה בדוחות בצורה ברורה יותר וחדה יותר? שכל קורא היה מיד נזעק ואומר רגע, יש לי פה בעיה אמיתית
ת: לא, אם החברה ממשיכה לפעול אז אין בעיה, אם החברה נסגרת אז אתה מציג את זה......
ש: אתה ראית ישיבת דירקטוריון שהחליטו להתעלם מגילוי דעת 68 ולעשות דוח בערכים היסטוריים ולא מאזניים?
ת: זה לא הוא החליט, זה רץ כמדיניות כל השנים גם הנושא הזה.
ש: אבל קודם כל ראה שהשקיעו ורק הפסדים שנצברו. אז אין לזה השפעה
ת: לכן הרים דגל אדום, אתה בעל המניות, תפנה לבעל המניות, תסתכל על אותו ביאור, תראה את גודל ההשקעה שלך ואת ההפסדים של חברת הבת. הוא אומר את זה וכותב את זה במפורש.
ש: אז למה הוא לא כותב מה היה אחרי זה
ת: כי לא היה משהו שישפיע על אותן דוחות
ש: הנתונים האלה לא היה בהם כדי להשפיע על אותם דוחות
ת: לא, כי החברה המשיכה לעבוד, גם חברת הבת.
ש: אז מה אם היא ממשיכה לעבוד, גם ממשיכה לצבור הפסדים. מה זה המשיכה לעבוד? זה מישהו שהולך עם הראש בקיר. אתה צריך להגיד לבן אדם תשמע, אתה הולך עם הראש בקיר, אתה משקיע 10 ואתה מפסיד 20, כל פעם אתה עוד משקיע ועוד משקיע ועוד מפסיד ועוד מפסיד, לא צריך להגיד את זה?
ת: אלה נתונים שלא היו בידי רואה החשבון באותה עת...גם שאתה ממשיך להשקיע, זה לא אומר שזה הולך לאבדון בהכרח
ש: תאשר לי בבקשה שהשקעה מצטברת בחברת הבת לשנת 2000 כ-13.6 מיליון שקל זה סכום מאוד ניכר ומהותי לחברת האם
ת: בנסיבות שלפנינו זה לא מהותי, אני מפנה את גברתי לעמוד 4, אני מבקש שיהיה רשום גם בפרוטוקול , בעמוד 4 סך הכל רכוש 20 מיליון, כאשר מעל זה יש רכוש קבוע 4.4 מיליון, ואני מפנה לביאור 4 לגבי הרכוש הקבוע שרוב הרכוש הקבוע הוא מקרקעין... כשאתה בא להסתכל מתחת לזה שתי פסקאות, מופיע קרקע בחכירה...302.9 דונם..זה שטח ענק.... אפשר לבנות שמה מבנים ולכן 13 מיליון לדעתי לא מהותי במקרה הזה...
ש: רוח שפורן לא נתן כל הסתייגות בדוחות המבקר לחברת הבת, נכון? כל שלושת השנים שהוא שימש כמבקר שלה.
ת: פרט לנושא שהדוחות נעשו בשקלים נומינלים, אם אני זוכר טוב, זה הדבר היחידי, אבל לפי העלות ההסטורית הוא התעלם מהנשוא הזה.
ש: ידוע לך ש"טבעון פלסט", החברה, הסתמכה על אשראי לטווח קצר
ת: גם לזמן קצר וגם לזמן ארוך
ש: נכון שהיה לה גרעון גם בהון החוזר
ת: היה לה גרעון גם בהון חוזר
ש: יפה. נכון שגם היה לה גרעון בהון העצמי
ת: היה גרעון
ש: תסכים איתי שכבר עכשיו מניתי 3 דוגמאות, סימנים מתריעים לאזהרת עסק חי. בהתאם לגילוי דעת 58....

90.
יוער כי בדוח הכספי לשנת 2000 מופיעה הצהרת הדירקטורים של החברה מיום 30/06/02:

"1.
ידוע לנו שהאחריות הראשונית לנכונות הדוחות הכספיים ולשלמותם חלה עלינו.
2.
העמדנו לרשותכם:
א.
את כל רשומות החשבון והמסמכים המתייחסים אליהם
ב.
את כל הפרוטוקולים מאסיפות בעלי המניות, ישיבות הנהלה וועדות הדירקטורים שהתקיימו עד היום
3.
העניינים המפורטים להלן, ניתן להם גילוי נאות בדוחות הכספיים או שהובאו לידיעתכם.
א.
עסקאות עם צדדים הקשורים והסכמתם לקבל ולשלם הקשורים בעסקאות אלו ובכללן, מכירות, קניות, הלוואות, העברות, הסדרי חכירה וערבויות.
ב.
הסכמים לרכוש בחזרה נכסים שנמכרו".

91.
בחקירתו הנגדית של גוטווין הוא נשאל לגבי הדוחות הכספיים:

"ש: אתה קראת את הדוחות הכספיים של הכפר
ת: בטח. מה זה קראתי? קראתי על הלוח. כל פעם היתה ישיבה ואריה היה כותב על הלוח ומביא כל מיני אנשים כמו דוד והיה כותב מספרים כל מיני. אני את המספרים לא כל כך הבנתי אבל שאלתי את המומחים שהוא הביא מה השורה התחתונה אז כולם תמיד אמרו שהכל בסדר ושיש רווח".

92.
בסיכומים טען ב"כ התובעים כי רואה החשבון משמש "שומר הסף" של החברה. תפקידו להבטיח את האינטרס של המשקיעים במידע אמין באשר למצב החברה, וכאשר נגרם לבעל המניות נזק כתוצאה ממצג מטעה בחוות דעתו או בדוחות הכספיים שאושרו על ידו – קמה לבעל המניות עילת תביעה אישית נגדו. (ע"א 3506/09 שלמה צאייג נ. קסלמן וקסלמן רואי חשבון (

פסק דין
מיום 4.4.11)). בהמשך, נאמר שם כי "אחריותו של רואה החשבון כלפי המשקיעים נסמכת על עוולת הרשלנות מסוג מצג שווא רשלני וקמה במקום שבו הסתמכו בעלי המניות על מצג מטעה שנכלל בדוחות הכספיים ונגרם להם נזק".

ב"כ התובעים גם הפנה להוראות סעיף 170 לחוק החברות, הקובע כי חובת הזהירות של רואה החשבון הינה כלפי החברה, כלפי בעלי מניותיה וגם כלפי צדדי ג' מכוח דיני הנזיקין, כאשר רואה החשבון צריך לצפות כי מקבל המידע יפעל על פיו.
בענייננו טען ב"כ התובעים כי חובת הזהירות של רואי החשבון חלה הן כלפי החברה ובעלי מניותיה והן כלפי החוסים והוריהם (התובעים 3 עד 104), כאשר האחרונים מהווים את מקור המימון של החברה (תשלום דמי הכניסה ודמי האחזקה החודשיים) ובכך הם דומים למשקיעים בחברה ציבורית. בנוסף, לטענתו, החוסים הם המוטבים, אשר "מרוויחים" מפעילות החברה, חלקם של בעלי המניות הינם הורי חוסים או חברות וארגונים , אשר הקימו את החברה עבור החוסים.

93.
בהמשך, הפנה ב"כ התובעים להוראות גילויי הדעת של לשכת רואי החשבון וטען כי הכלל הוא כי רואה חשבון אשר לא פעל על פי תקני הביקורת הקבועים בגילויי הדעת – פועל ברשלנות. הוא הוסיף כי יתכנו מקרים בהם גם פעולה בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים תחשב כרשלנות, מקום שיסתבר כי הפעולה לא היתה סבירה בנסיבות הענין אשר חייבו הפעלת שיקול דעת מקצועי על ידי רואה החשבון. ב"כ התובעים טען כי תפקידו של רואה חשבון אינו מתמצה בלהיות "כלב שמירה" אלא שמיוחס לו היום תפקיד אקטיבי וחקרני יותר.

ב"כ התובעים הוסיף וטען כי חלה חובה על רואה החשבון לוודא כי מידע מהותי יובא לידיעת בעלי המניות בדרך ראויה המאפשרת הבנתו ונאסר עליו ליתן יד לדירקטורים ולהסוות מידע בדוחות הכספיים.

94.
ב"כ התובעים טען כי חובת הדיווח של רואי החשבון היתה לא רק לפינקוביץ, אשר שלט בצורה מוחלטת בדירקטוריון ובהנהלת החברה, ושימש גם כיו"ר הדירקטוריון ללא בקרה מצד הדירקטורים וחובת הזהירות שלו היתה גם כלפי בעלי המניות וגם כלפי החוסים והוריהם והיה עליהם לדוח ולהתריע אודות ליקויים מהותיים בבקרה החשבונאית של החברה – ישירות לגורמים אלה ובכלל זה לדווח על כך שלא מועברת לידיהם האינפורמציה והמסמכים שהיו דרושים להם לצורך הכנת הדוחות הכספיים. ב"כ התובעים טען כי חובה זו מוגברת במיוחד כאשר מדובר בחברה עם תכלית מיוחדת. וכי היה על רואי החשבון להתריע בפני
בעלי המניות, הורי החוסים והדירקטורים (למעט פינקוביץ) על ליקויים מהותיים בבקרה החשבונאית שערכו, ולכל הפחות היה עליהם לדרוש כינוס של כל הדירקטורים לצורך דיווח על המצב.

95.
ב"כ התובעים טען כי על רואי החשבון היה לערוך את הדוחות הכספיים בהתאם לתקנים (גילויי הדעת), וכי בהתאם לראיות רואי החשבון ערכו את הביקורת ונתנו את חוות הדעת לדוחות הכספיים מבלי שיישמו את ההוראות הכללות בגילויי הדעת הנ"ל וכי רואי החשבון לא פעלו כך במיוחד בדברים הבאים:

א.
עריכת דוחות מאוחדים (כאשר כל רואי החשבון המומחים שהעידו בתיק זה תמימי דעים שיש לעשות כך).
ב.
ההשקעה בחברת הבת לא נרשמה לפי שיטת השווי המאזני, וכאשר רואי החשבון החליטו שלא לאחד את הדוחות, היה עליהם, לפחות להציג את ההשקעה לפי שיטה זו.
ג.
היה על רואי החשבון להתייחס לארועים שחלו בין תאריך הדוח הכספי לבין התאריך בו חתמו על חוות דעתם.
ד.
היה על רואי החשבון לשקול בזהירות את חשיבות סימני אזהרה בקשר להמשך קיומו של העסק כ"עסק חי" ולפעול בדרך הקבועה בגילוי הדעת כאשר יש ספקות בדבר המשך קיומו של העסק כעסק חי.
ה.
על רואה החשבון לשקול באילו נסיבות יש לתת הסתייגות מחוות הדעת, חוות דעת שלילית או להמנע ממתן חוות דעת , ובנסיבות כפי שהיו בפועל היה על רואי החשבון להמנע ממתן חוות דעת ולכל הפחות – ליתן חוות דעת שלילית.

96.
ב"כ התובעים טען כי אין לקבל את עמדת רואי החשבון לפיה החברה היא זו שעורכת את הדוחות הכספיים, ואלה נמצאים באחריותה הבלעדית ו/או באחריות הדירקטוריון, כאשר רואי החשבון רק מסייעים בעריכת הדוחות ובהשלמת חוות הדעת. ב"כ התובעים טען כי הוכח כי רואי החשבון הם שעשו את עבודת הנהלת החשבונות, ערכו את הדוחות הכספיים, את הביקורת עליהם והם שנתנו את חוות הדעת בקשר אליהם. ב"כ התובעים הפנה הן לעדויות רואי החשבון, שאישרו (רו"ח שפורן בחקירתו ורו"ח בבלי המנוח במכתבו לחברה) כי ערכו את הדוחות, הדירקטורים שהעידו כי לא עסקו בכך ולא היה להם כל מידע בקשר לכך (רבס וגוטווין), ורו"ח אוסטרו, המומחה מטעם מגדל, שאישר בחקירתו כי רואה החשבון הוא זה שמיישם את ככלי החשבונאות ואת גילויי הדעת , והוא אשר מחליט על אופן הצגת הנתונים בדוחות הכספיים. ב"כ התובעים הפנה גם לעדותו של רו"ח שילדן, המומחה מטעם רו"ח שפורן, שאמנם לא טען ששיקול הדעת הוא של רואה החשבון אך כשנשאל מי מחליט על אופן הצגת הנתונים השיב כי כך זה היה נהוג במשך שנים.

כפועל יוצא מכל האמור טען ב"כ התובעים כי רואי החשבון הם אלה שלא איחדו את הדוחות הכספיים של החברה ושל חברת הבת, לא ביצעו הפרשה לירידת ערך במאזנים ולא נתנו אזהרת עסק חי בביאורים לדוחות.

97.
ב"כ התובעים טען כי יש להוציא מתיק בית המשפט את תצהירו של רו"ח מילנר ז"ל, שלא הוגש בפועל כראיה וכמובן שלא נחקר על תצהירו. ב"כ התובעים טען כי בנסיבות אלה התצהיר מהוה עדות שמועה בלבד ולחילופין, ככל שלא יוצא מתיק בית המשפט, יש ליתן לו משקל אפסי.

98.
ב"כ התובעים טען כי הלשון בה נקט רו"ח מילנר ז"ל, לפיה לא נערכו דוחות מאוחדים "ומבלי לסייג את חוות דעתנו..." אינם מהווים הסתייגות, אלא רק הפניית תשומת לב וכי לאור העובדה שבביאור 3 הוצגו נתונים "קריטיים" – היה צריך לתת להם ביטוי בולט בחוות הדעת ובמאזנים של החברה.

99.
ב"כ התובעים הפנה ל- 3 נתונים שהופיעו בדוחות ה כספיים לשנת 1999, שערך רו"ח מילנר ז"ל וטען כי אלו מצביעים כי למעלה מ- 60% מנכסי החברה (כ-10 מיליון מתוך 16 מיליון ₪) מושקעים בחברת הבת, כי חברת הבת בגרעון של כ- 2 מיליון ₪ וכי הפסדים אלה אינם באים לידי ביטוי במאזנים, הואיל ולא נעשתה הפרשה לגביהם. לטענתו, מי שאינו בקיא בדוחות כספיים אינו יכול להבין את המצב ורואה החשבון היה חייב לערוך את הדוחות באופן אחר וחילופין לתת חוות דעת שלילית או להמנע ממתן חוות דעת.

ב"כ התובעים טען כי לו רו"ח מילנר ז"ל היה נוהג באופן שונה ועורך את הדוחות באופן שניתן היה להבין את המצב לאשורו, היו גם הדירקטורים בענייננו, אשר התרשלו ולא קיבלו יעוץ מקצועי לצורך קיראה והבנה של הדוחות, היו נזעקים נוכח הפסדי חברת הבת.

ב"כ התובעים ערך טבלה בה "הציג" את נתוני החברה וחברת הבת במקרה והדוחות היו מאוחדים, וטען כי במקרה שכזה היה הדוח המאוחד מצביע על הפסד של כ- 1.5 מיליון ₪ (במקום רווח של כ- 0.85 מיליון ₪) ויתרת הפסד צבור במשך השנים (גרעון בהון העצמי) של כ-2.1 מיליון ₪ (במקום כ- 3 מיליון ₪ רווח (עודף בהון העצמי), ובמצב כזה לא היתה נדרשת מומחיות על מנת להבין את האמור. ב"כ התובעים הפנה לחקירת כל המומחים, רואי החשבון, שאישרו עובדה זו.

עוד טען ב"כ התובעים כי הפער בין הצגת הנתונים באופן מאוחד ושאינו מאוחד הוא כה משמעותי וכה מהותי, עד כי ניתן לאמר בוודאות שהדוח הכספי, באופן בו נערך בפועל, מטעה ואינו משקף נכונה את מצב עסקי החברה או תוצאות פעולותיה. לטענתו, במצב דברים זה, היה על רו"ח מילנר ז"ל ליתן חוות דעת שלילית, ולציין במפורש כי הדוחות הכספיים אינם משקפים באופן נאות את מצבה הכספי של החברה ולו היה הדבר נעשה, היה פותח את עיני הדירקטורים.

ב"כ התובעים טען כי במצב בו נערכו הדוחות, וההסתייגות שנרשמה, היה על רו"ח מילנר ז"ל לכמת את ההסתייגות שנתן בכסף ואז היה צריך לרשום, בנוסף לעובדה שהדוחות לא אוחדו, את העובדה שלחברת הבת גרעון שנתי של 2,358,745 ₪ וגרעון צבור של 5,206,367 ₪, וכי כימות כזה היה פוקח את עיני הדירקטורים.

100.
ב"כ התובעים טען כי רו"ח מילנר ז"ל חתם על הדוחות לשנת 1999 ב- 25.4.01 וכי במועד זה עמדו בפני
ו דוחות כספיים של חברת הבת לשנים 1999 ו- 2000 כאשר בסוף 1999 דיווחה חברת הבת על הפסד צבור של 5.2 מיליון ₪ ובסוף 2000 הפסד צבור בסך 8.8 מיליון ₪, דהיינו חלה הרעה משמעותית במצב הכספי של חברת הבת והיתה חובה לתת לכך ביטוי בדוחות. ב"כ התובעים מאשר כי רו"ח מילנר ז"ל לא היה רואה החשבון של חברת הבת, אך לטענתו, הוא ביצע עבודה מקצועית שוטפת עבור החברה, והיה חייב לעמוד על התנהלותה הכספית והזרמת הכספים המסיבית מהחברה לחברת הבת הכושלת, וכאשר ידע כי הפסדיה הצבורים של חברת הבת עלו בצורה משמעותית, היה חייב לתת לכך ביטוי.

101.
ב"כ התובעים טען כי לאור העובדה שמצבה הכספי של חברת הבת היה בכי רע, והפסדיה המצטברים גדלו בשעור ניכר בשנת 1999, היה על רו"ח מילנר ז"ל לדרוש מחברת הבת לכלול בדוחות הכספיים אזהרת עסק חי, ולפי הערה זו לבצע הפרשה מתאימה בדוחות החברה.

102.
ב"כ התובעים טען כי מינויו של רו"ח שפורן לא היה תקין, והוא מונה לתפקידו על ידי פינקוביץ ולא על ידי האסיפה הכללית של החברה בניגוד להוראות החוק (עובדה בה הודה רו"ח שפורן בחקירתו).

ב"כ התובעים טען כי רו"ח שפורן שימש רואה חשבון של חברת הבת ושל עסקיו הפרטיים של פינקוביץ ומינויו שלא כדין על ידי פינקוביץ נעשה על מנת שיבצע הוראותיו ויסייע לו להסוות את מצבה הכספי הקשה של חברת הבת לשנת 2000.

ב"כ התובעים טען כי בפועל רו"ח שפורן "העתיק" את חוות דעתו של רו"ח מילנר ז"ל בכל הקשור להסתייגות והביאור, ולדבריו הדבר נעשה מאחר והיה נתון בלחץ זמן והתבקש לעשות דוח "כמו בשנה שעברה, שיתאים לצרכי מס הכנסה. בשנה שעברה הוגש דוח לא מאוחד, אמרו-יהודה תעשה כזה... אמרו לי יהודה לצורכי מס". כן העיד רו"ח שפורן כי התבקש לעשות את הדוחות שלא באופן מאוחד משיקולים כספיים של מזמין העבודה. לטענת ב"כ התובעים, במקום להפעיל שיקול דעת עצמאי, אשר נדרש מרואה חשבון בעת ביצוע עבודתו, רו"ח שפורן פשוט עשה את מה שנאמר לו לעשות והעתיק את ההסתייגות, כאשר הנתונים הכספיים של חברת הבת לאותה שנה היו חמורים בהרבה.

ב"כ התובעים טען כי בפועל הוצגו הדוחות הכספיים של החברה באופן טוב יותר משנה קודמת, כאשר נכסיה הסתכמו בכ- 20 מיליון ₪ ועודף ההון ב- 3.9 מיליון ₪ וכי במידה והיו מוצגים נתונים נכונים, המבטאים השקעה של כ- 13 מיליון ₪ בחברת הבת, ניתן היה לראות כי 67% מנכסי החברה (13.5 מיליון ₪ מתוך 20.3 מיליון ₪) מהווים השקעה בחברת הבת, הגרעון של חברת הבת הינו כ-4.6 מיליון ש"ח (לעומת כ-2 מיליון ₪ בשנה קודמת) וכי הפסדי חברת הבת אינם באים לידי ביטוי במאזנים, הואיל ומוצגים במאזני החברה כ"השקעה". במצב דברים זה טען ב"כ התובעים כי רו"ח שפורן היה חייב לאחד את הדוחות או לחילופין לפרט את ההשקעות לפי שיטת השווי המאזני, ליתן אזהרת עסק חי ולציין בדוחות את כל האירועים לאחר מועד הדוחות ועד מועד חתימתו או לחילופין, היה עליו להימנע ממתן חוות דעת לאור עדותו כי לא קיבל מידע לגבי חברת הבת.

103.
כמו בעניינו של רו"ח מילנר ז"ל, טען ב"כ התובעים, כי לו רו"ח שפורן היה פועל בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים, הנתונים האמיתיים היו מוצגים באופן בולט וברור באופן שגם הדיוט יכול היה ללמוד כי החברה נמצאת בקשיים כלכליים, עקב השקעה כושלת בחברת הבת. גם בעניינו של רו"ח שפורן צורפה טבלה הממחישה את ההבדל בדוחות בין זה שנערך על ידי רו"ח שפורן לשנת 2000 לבין דו"ח מאוחד, לו היה נערך, לטענתו, על פי כללי החשבונאות המקובלים לפי הטבלה הרווח השנתי של החברה לשנת 2000 ₪, בדו"ח היה 858,253 ₪ ואילו היה נערך דו"ח מאוחד היה הפסד של 2,767,951 ₪. באשר להון העצמי הרי שהדו"ח הראה עודף של 3,910,996 ₪ לעומת גירעון בסך 4,921,575 ₪ לו היה נערך דו"ח מאוחד.

ב"כ התובעים הפנה בסיכומיו לחקירתו הנגדית של רו"ח שפורן בה אישר כי דירקטור שהיה רואה את ההפסד היה נזעק יותר מאשר כאשר ראה את האזהרה וההסתייגות. עוד הפנה ב"כ התובעים לחוות דעתו של רו"ח בילו (ת/9) בה ציין כי היה מקום למחוק בסעיף ההשקעות של החברה סך של 9 מיליון ₪, המבטאים את ההפסד שנצבר בחברת הבת, ובמקביל היה מוצג גרעון בהון החברה בסך 5 מיליון ₪.

ב"כ התובעים הפנה לדוחות שערך רו"ח שפורן לשנת 2001, אשר נחתמו על ידו ביום 31.12.02 (4 חודשים בלבד לאחר חתימת הדוחות לשנת 2001), כאשר בדוחות אלה כבר הוצגה ההשקעה בחברת הבת בסך 1 ₪, על פי שיטת השווי המאזני, ואז חלה ירידה של ממש בנכסי החברה מסך של כ- 20 מיליון ₪ לכ- 7 מיליון ₪ בלבד (כאשר על פי האמור בתצהירו של מר דייג, הדבר נעשה לפי דרישת דירקטוריון החברה והמנהל המורשה של החברה, אשר סרבו לחתום על הדוחות ללא שינוי זה).

104.
ב"כ התובעים טען כי על פי עדותו של רו"ח שפורן לא נמסרו לו נתונים על מצב חברת הבת החל מתחילת שנת 2001, והוא ערך את הדוחות הכספיים מבלי לקבל נתונים על חברת הבת (הסתפק בהצהרה של הדירקטורים לפיה לא חל שינוי לרעה במצב החברה). בנסיבות אלה, טוען ב"כ התובעים, כי היה על רו"ח להמנע ממתן חוות דעת והיה עליו לציין כי לא קיבל את הנתונים הדרושים כדי להעריך תוצאות ארועים שהיו עשויים להשפיע על מצב החברה.

כמו כן הפנה ב"כ התובעים לארועים משמעותיים במצבה של החברה לאחר תאריך הדוחות הכספיים, ובטרם נחתמו (30.6.02) ובין היתר, העברה של כ- 9 מיליון ₪ לחברת הבת, העובדה שמנכ"ל חברת הבת הגדיר בשנת 2001 את מצבה כעומד על סף התמוטטות מידית, העובדה שהחברה וחברת הבת עמדו על סף פירוק , כאשר מחודש אפריל 2002 לא שילמה החברה משכורות לעובדים, למוסדות ולספקים והעובדה שבחודש אפריל 2002 הוגבל חשבון הבנק של חברת הבת.

עוד נטען כי לגבי שנת 2000, היה על רו"ח שפורן ליתן אזהרת עסק חי הן לגבי החברה והן לגבי חברת הבת לאור הגרעון בהון העצמי, הגרעון בהון החוזר, הפיגורים בפרעון התחייבויות של החברה, הפסדי הפעלה כבדים לחברה עקב ההשקעה בחברת הבת וידיעה כי מצבה של חברת הבת בכי רע, בהיות רו"ח שפורן גם רואה חשבון מבקר של חברת הבת. כמו כן הפנה ב"כ התובעים לחקירתו של רו"ח שפורן, בה אישר כי היו סימני אזהרה לעסק חי של חברת הבת וכן לחקירתם של רו"ח שילדן ור"ח אוסטרו שאישרו כי לחברת הבת לא היה כל קיום ללא הזרמת כספים מהחברה.

105.
ב"כ מילנר טענו כי רו"ח מילנר ז"ל פעל כפי שהיה על רואה חשבון סביר לפעול בנסיבות הענין, בעריכת הדוחות הכספיים של החברה לשנת 1999. נטען במבוא לסיכומים כי הבחינה של התנהלות רואי החשבון ע"י התובעים נעשתה כ"חוכמה שבדיעבד", תוך ניסיון למצוא "שעיר לעזאזל" שימלא את כיסי התובעים. ועוד נטען כי אפילו ימצא פגם כלשהו באופן הצגת הדברים בדוחות הכספיים של החברה לשנת 1999, אין קשר סיבתי בינו לבין מצבה הכלכלי של החברה ו/או נזק כלשהו שנגרם לכאורה לתובעים.

ב"כ מילנר הפנו לעובדה שכתב התביעה המקורי הוגש רק נגד הדירקטורים ולעובדה שבחוות דעתו של רו"ח בילו (נ/12), אשר צורפה לכתב התביעה המתוקן , אשר במסגרתו הוספו רואי החשבון כנתבעים, נאמר כי רואי החשבון הציגו בדוחות שערכו "תמרורי אזהרה" לגבי מצבה הכספי של חברת הבת והגרעון בהון של חברת הבת וכי הדירקטורים התעלמו מאותם תמרורים ובכך איפשרו לפינקוביץ להמשיך ולהשקיע בחברת הבת, וכי דברים אלה משמיטים את הקרקע תחת התביעה נגד רואי החשבון.

עוד נטען, כי משחוות הדעת נ/12 לא הוחלפה ולא תוקנה ו/או לא נטען כי נפלה בה טעות – יש לראות בתובעים כמי שטענו כי בדוחות הכספיים הופיעו "תמרורי אזהרה" ובכך נשמט הבסיס תחת התביעה.

106.
ב"כ מילנר טענו כי יש לקבל את תצהירו של מילנר, למרות שנפטר בטרם נחקר על התצהיר. לטענתם הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שהתובעים השתהו בהגשת התביעה נגד מילנר (כתב התביעה המתוקן הוגש ב- 25.4.06) והתובעים היו מודעים לגילו המופלג.

107.
ב"כ מילנר טענו כי התובעים לא הוכיחו כלל את התקיימותם של יסודות עוולת הרשלנות ולא הוכיחו כי הרשלנות המיוחסת לרו"ח מילנר ז"ל היתה הסיבה או אחת הסיבות לנזק שנגרם לתובעים ועוד לא הוכיחו כי אלמלא רשלנותו של מילנר, לא היה נגרם לתובעים הנזק הנטען. כמו כן, לטענתם, אף לא הוכח קיומו של נזק כלשהו למי מהתובעים, וכל קשר בינו לבין הרשלנות הנטענת.

108.
ב"כ מילנר טענו כי טענות התובעים מתמצות בכך שהדוחות לשנת 1999 לא נערכו כראוי ולו היו נערכים כראוי – היו הדירקטורים נמנעים מלקבל החלטות שגויות , שהסבו לתובעים נזק. לטענתם, למעט טענה בדבר השקעות בחברת הבת, לא הובאה כל טענה מהן אותן החלטות, על ידי מי התקבלו ומתי – כאשר כל החלטה שהתקבלה לפני פרסום הדוחות לשנת 1999 (25.4.99) אינה רלבנטית לגבי רו"ח מילנר ז"ל, וכן לא החלטות שהתקבלו על ידי פינקוביץ לבדו.

ב"כ מילנר הוסיפו וטענו בהמשך, כי כפי שגם עולה מטענות התובעים, כל ההחלטות בחברה התקבלו על ידי פינקוביץ לבדו, כאשר הדירקטורים האחרים לא היו שותפים לקבלת ההחלטות, וככל שנדרשה חתימתם, היא ניתנה כחותמת גומי מבלי שבחנו את ההחלטה ואת השיקולים העומדים מאחוריה.

ב"כ מילנר טענו כי כפי שעולה מחוות דעתו של רו"ח מורד, מילנר פעל בהתאם לתקנות ולגילויי הדעת הרלבנטיים וכי בנסיבות, לא היה מקום להוסיף הערת עסק חי לחברה.

109.
ב"כ מילנר טענו כי על אף הטענות בדבר הפסדים או גרעונות לחברה, לא הובאה ולו ראשית ראיה לכך שמצבם של החוסים נפגע כהוא זה וגם רו"ח דרמן ומר דייג אישרו כי החברה לא קרסה והמשיכה לתפקד ללא הפסקות, ולמעשה עד היום. כן טענו כי גם הורי החוסים שביקרו בכפר לא הרגישו כל פגיעה בחוסים והמצב של החברה התגלה רק כאשר התברר כי העובדים לא קיבלו משכורות (וללא כל קשר למצבם של החוסים שלא הוזנחו ולא נאמר כי הטיפול בהם היה לקוי).

110.
ב"כ מילנר טענו כי בכפר היו באופן שוטף אנשי מקצוע בתחום הכספי, אשר סייעו לדירקטורים ועמדו לרשותם לכל התייעצות וטיפול בענין הכספי ומפליא כי יועצים אלה לא נתבעו למרות שרו"ח מילנר ז"ל, שלא יעץ מעולם לדירקטורים ולא היה מעורב בעניינים הכספיים של החברה, נתבע.

111.
ב"כ מילנר טענו כי הורי החוסים לא היו מעורבים בכל דרך בנעשה בחברה (כפר) מבחינה כלכלית, לא התעניינו בדרכי ניהול החברה ובמצבה הכספי ולא ביקשו כלל מידע על הנעשה בחברה, לרבות בכל הנוגע לדוחות הכספיים (כפי שאישר דייג בחקירתו). הורי החוסים גם מעולם לא פנו אל רו"ח מילנר ז"ל בשאלה לגבי הדוחות הכספיים. ב"כ מילנר הפנה בטיעוניו לתצהירו של משה פישמן, שניתן בשם כל התובעים, ובו השיב כי מעולם לא ביקש לקבל לידו דוחות כספיים של החברה, מעולם לא עיין בדוחות שכאלה ואף לא נפגש ולא ביקש להפגש עם רו"ח מילנר המנוח, לשם קבלת מידע על מצב החברה.

בנסיבות אלה, טענו ב"כ מילנר, כי ברור כי הורי החוסים לא הסתמכו על האמור בדוחות הכספיים, וגם עובדה זו יש בה כדי להשמיט את הבסיס לתביעתם, בהעדר קשר סיבתי.

112.
ב"כ מילנר טענו כי רו"ח מילנר ז"ל לא היה רואה החשבון המבקר של חברת הבת.

113.
ב"כ מילנר טענו כי כפי שעלה מהעדויות, הדירקטורים לא קראו את הדוחות הכספיים, ולפיכך אופן הצגת הנתונים ממילא לא היה רלבנטי לגביהם, והם גם לא היו פועלים בניגוד לפינקוביץ, כפי שעלה מהראיות. עוד טענו, כי גם כאשר כבר היה ידוע בחודש יוני 2002 כי מצב החברה בכי רע, לא מנעו הדירקטורים ו/או הורי החוסים שכבר ידעו שהחברה על סף קריסה כלכלית, מפינקוביץ להמשיך ולהעביר מיליוני שקלים לחברת הבת.

ב"כ מילנר טענו כי הדירקטורים גם התעלמו מתמרורי האזהרה שהופיעו בדוחות הכספיים (כפי שציין רו"ח בילו בחוות דעתו) ואין בסיס לטענת התובעים לפיה במידה והיו אזהרות חמורות יותר, הדיקרטורים היו נוהגים אחרת. ב"כ מילנר הפנו לחקירתו של רו"ח בילו, בה השיב כי דירקטור בעל יכולת להבין את האמור בדוחות הכספיים היה מסוגל ללמוד מהדוחות את מצבה האמיתי של החברה ודירקטור חסר יכולת שכזאת , ממילא לא היה מבין את האמור גם לו הדוחות היו נערכים אחרת. מאחר והוכח כי הדירקטורים לא התייעצו בשום מומחים להבנת הדוחות הכספיים, ממילא גם אם רו"ח מילנר ז"ל היה מציג את הנתונים באופן שונה – דרך ההצגה היתה מביאה לאותה תוצאה.

114.
ב"כ מילנר טענו כי חברת הבת לא הוקמה למטרת רווח, אלא כדי לספק לחוסים מקום תעסוקה, ולפיכך העובדה שלא היו לחברת הבת רווחים לא היתה משנה את התנהלות המעורבים ולא ניתן לבחון את השיקולים שבבסיס ההחלטות בקשר לחברת הבת, כשיקולים כלכליים גרידא.

115.
בהמשך הסיכומים, לאחר דיון ארוך בשאלת הקשר הסיבתי, טענו ב"כ מילנר באופן פרטני באשר לחובות רואה החשבון מחד והטענות הספציפיות כלפי רו"ח מילנר ז"ל, בהתבסס על התקנות וגילויי הדעת.

ב"כ מילנר טענו כי רואה החשבון פועל על פי שיקול דעתו וגם אם היתה לו טעות כנה בשיקול הדעת – אין להטיל עליו אחריות.

116.
ב"כ מילנר טענו כי רו"ח מילנר ז"ל קיבל את כל הנתונים הכספיים אודות החברה מהחברה עצמה (באמצעות מנהל החשבונות או הגזבר), כי תפקידו היה לבקר את הדוחות בהתאם לכללי המקצוע, וכי כך הוא פעל, בזהירות מקצועית ראויה וכנדרש על פי הדין. כפועל יוצא, טענו ב"כ מילנר, כי הוא לא ערך את הדוחות הכספיים , אלא שהדוחות הכספיים נערכו על ידי החברה (מנהל החשבונות או הגזבר) ומילנר רק ביקר דוחות אלה.

117.
ב"כ מילנר טענו כי שיטת השווי המאזני היא חלופה לאיחוד הדוחות הכספיים, מקום שלא חלה על חברה החובה לאחד את הדוחות עם דוחות חברת הבת (כאשר אין לה שליטה בחברה זו – מה שלא נכון בענייננו) וכי משהחברה החליטה לא לאחד את הדוחות – די בהסתייגות שנרשמה על ידי מילנר בחוות דעתו וכימותה הכספי בבאור.

118.
ב"כ מילנר טען כי מילנר המתין עם חתימתו על הדוחות הכספיים של שנת 1999 עד שקיבל את הדוחות של חברת הבת (שהוא לא היה רואה החשבון או המבקר שלה) וכי פרט לדוחות שקיבל לא היה לו כל מידע על מצבה של חברת הבת או על השקעות בה ולפיכך לא יכול היה לפרט ארועים לאחר תאריך החתימה על הדוח.

119.
ב"כ מילנר טען כי לגבי החברה לא היה מקום לאזהרת עסק חי, והראיה כי החברה המשיכה לפעול במשך כל התקופה ושערי הכפר מעולם לא נסגרו, וכי הוא לא התעלם מההפסדים של חברת הבת ומהגרעון בהון העצמי, אך בהתאם לשיקול דעתו, לא היה מקום לאזהרה (מה שהתברר גם בדיעבד כנכון, כאמור, לאור המשך פעילותה של החברה).

120.
גם ב"כ שפורן טען כי הדירקטורים בחברה ובחברת הבת היו זהים וכי לא היתה כל הסתמכות של הדירקטורים על הדוחות הכספיים, כאשר אף אחד מהדירקטורים לא קרא את הדוחות, ולכן אין לייחס לרואי החשבון כל אחריות. גם ב"כ שפורן טען כי רו"ח שפורן פעל כרואה חשבון סביר וכי לא היתה כל רשלנות במעשיו.

עוד נטען גם על ידי ב"כ שפורן, כי בעלי המניות של החברה הם שמינו את הדירקטורים, וכי דירקטורים אלה הם שאחראים אחריות בלעדית לתפקוד החברה וחברת הבת, וכי רשלנותם המתמשכת של הדירקטורים, היא זו שגרמה להפסד לו טוענת החברה. ב"כ שפורן טען כי הלכה למעשה דירקטוריון החברה , שהוא גם הדירקטורין של חברת הבת, היה חסר כל כישורי ניהול מינימליים, וכי הדירקטורים עצמם היו חסרי כישורים לשמש כאלה (חלקם קשישים שלא נטלו כל חלק בניהול החברה, חלקם אנשי חינוך שהתעניינו רק במטרה זו).

ב"כ שפורן טען כי ככל שבעלי המניות התרשלו בבחירת הדירקטורים, הרי שגם במקרה שכזה דין התביעה נגד רואי החשבון להדחות, מאחר והחברה שייכת לבעלי מניותיה. ב"כ שפורן טען כי עצם המינוי הכושל של הדירקטורים, שמלכתחילה לא התאימו לתפקידם, מהוה אשם תורם מכריע של התובעים ושומט את הקרקע תחת התביעה.

גם ב"כ שפורן טען כי מלכתחילה גם החברה סברה כי האחריות מוטלת על כתפי הדירקטורים בלבד, וכי רק משהמבטחת/מגדל התנערה מחבותה, ביקשו לתקן את כתב התביעה וצרפו חוות דעת חדשה לפיה גם רואי החשבון התרשלו, בחפשם "כיס עמוק".

ב"כ שפורן טען כי שתי חוות הדעת של רו"ח בילו אינן יכולות לדור בכפיפה אחת- כאשר בחוות הדעת הראשונה הוא טוען כי הדירקטורים התעלמו מסימני אזהרה בדוחות המבוקרים של רואי החשבון ובשניה טוען כי אותם תמרורי אזהרה לא היו ברורים די הצורך וכי אילו היו ברורים יותר – היה כל דירקטור סביר יכול להבחין בהתדרדרות מצבה של חברת הבת.

121.
ב"כ שפורן טען, כי ברור מאליו שאף אחד לא שם לב לאמור בדוחות הכספיים , שנחתמו על ידי הדירקטורים ביום 30.6.02, ואפילו היו הדוחות מנוסחים בצורה אחרת – לא היה כל שינוי בתוצאה.
122.
ב"כ שפורן טען כי רואי החשבון החיצוניים אינם חלק מהדירקטוריון של החברה, הם אינם מייעצים לדירקטוריון, אינם מכינים עבור החברה תכנית כלכלית, או תחזית כלכלית בדבר אופן ההשקעות של החברה (תפקיד שהיה מסור ליועצים הפנימיים של החברה), ואף אין זה מתפקידם להעריך סיכונים של השקעות של החברה. לטענתו, תפקידו של רואה החשבון הוא להאיר על נתוני השקעה ומרכיביה, ועל תוצאות ההפסד וגודלו – וזה מה שנעשה בפועל על ידי רו"ח שפורן. בנוסף, לרואה החשבון החיצוני אין כל קשר עם דירקטוריון החברה, והדירקטוריון אינו מחוייב לזמנו לאסיפותיו.לטענתו, עם השלמת הדוחות עליו להעבירם לחברה על מנת שזו תדאג לחתימת הדירקטורים, כאשר הדוח מיועד לבעלי המניות.

ב"כ שפורן טען כי הדוחות הכספיים הם של החברה ובאחריותה הבלעדית.

עוד נטען , כי אין כל טענה בדבר טעויות בדוח שערך רו"ח שפורן ואפילו נכונה הטענה כי לא נערך על פי כללי לשכת רואי החשבון, הרי שאין לכך כל חשיבות מקום שהוכח כי אף אחד לא קרא את הדוח שערך. לטענתו, סקירת הפסיקה מלמדת כי אפילו הוכח שהיתה רשלנות במצג שערך רואה החשבון, נותרה הדרישה כי מישהו יסתמך על המצג, וכל עוד לא היתה הסתמכות, נשמטת מאליה עילת התביעה נגד יוצר המצג. ב"כ שפורן טען, כי גם לא הובאה כל ראיה כי משהו מהתובעים עיין בדוחות או הסתמך עליהם, ולכן אין זה רלבנטי לבחון כיצד היה משפיע, לו היו מעיינים בו.

123.
ב"כ שפורן טען כי לדירקטורים בחברה היתה שהות של למעלה משנתיים וחצי על מנת להבין את מצב החברה וחברת הבת והם התרשלו בכך שלא נתנו את הדעת למצב החברות, ואפילו לאחר דוח המבקר מיום 30.6.02 המשיכו בהזרמת כספים לחברת הבת. הוא הוסיף וטען כי תפקידם של הדירקטורים להיות ערים למצב הכספי באופן שוטף, והעובדה כי ביום 6.10.02 בוצעה העברה של 1.2 מיליון ₪ לחברת הבת היא הנותנת כי לא היו ערים לכך.

124.
ב"כ שפורן הפנה לדו"ח שנערך על ידי רו"ח דרמן (ת/3) מיום 10.2.03, בו הוא תולה את כל האשם במצב החברה בפינקוביץ ולא טוען מאומה נגד רו"ח שפורן. לא זו בלבד, ביום 23.6.03 שלחה החברה מכתב תודה לרו"ח שפורן וקודם אף ביקשה ממנו לתת הצעת עבודה לעריכת מאזן לשנת 2002 – דבר המלמד כי בזמן אמת לא היו לרו"ח דרמן טענות כנגד רו"ח שפורן.

125.
באשר לחוות דעתו של רו"ח בילו, טען ב"כ שפורן כי רו"ח בילו מעולם לא עסק בעריכת דוחות מבוקרים, מעולם לא הכין דוחות מסוייגים, ובקיאותו ביישום גילויי דעת נמוכה ולכן אין מקום להסתמך על חוות דעתו. ב"כ שפורן גם הפנה לחקירתו של רו"ח בילו, שאישר כי לא ראה כי מישהו מהדירקטורים של החברה עיין בדוחות הכספיים שלה.

126.
ב"כ שפורן טען כי בדיקה ואישור דוחות שנתיים על ידי רואה חשבון מבקר, נעשית מתוך בדיקה של חומר קיים, כאשר בפני
רואה החשבון הצהרה של הדירקטורים לפיה מצהירים הדירקטורים החתומים על ההצהרה כי האחריות לנכונות הדוחות הכספיים ולשלמותם חלה עליהם וכי מסרו לידי רואה החשבון את כל הרשומות הרלבנטיות. בנסיבות אלה – הנחת המוצא של רואה החשבון המבקר היא של אמיתות ואמינות האינפורמציה המבוקרת, כאשר בדוחות עצמם מציין רואה החשבון כי הדוחות הם האחריות הדירקטוריון וההנהלה של החברה. זאת, טען ב"כ שפורן, בניגוד לפעולה של ביקורת חקירתית, כפי שעוסק בה רו"ח בילו, שנקודת המוצא שלה חשדנית מטבעה, והיא באה לאחר מעשה, כאשר התוצאות כבר ידועות וכאשר החומר העומד לרשות רואה החשבון רחב הרבה יותר. בנסיבות אלה, לטענתו, יש להעדיף את חוות הדעת של רו"ח מורד ורו"ח שילדן, כאשר רו"ח מורד עוסק באופן מעשי לא רק בביקורת אלא גם בניסוח הכללים החשבונאים של לשכת רואי החשבון וכאשר הוא קבע באופן חד משמעי כי לא היה כל פגם בעריכת הדוחות הן על ידי רו"ח מילנר והן על ידי רו"ח שפורן. לכך, הוסיף ב"כ שפורן וטען כי ניכר כי חוות הדעת שערך רו"ח בילו היו "מוזמנות", כאשר בחוות הדעת הראשונה (נ/ 12) הוא טען רק נגד הדירקטורים שלא הבחינו בתמרורי באזהרה בדוחות, ולא מצא כל פסול באופן ניסוח "תמרורים" אלה.

127.
ב"כ שפורן טען כי הדוחות הכספיים המבוקרים של החברה לשנת 1999 נחתמו ביום 25.4.01 וכי רו"ח שפורן נכנס לתפקידו רק ביום 27.2.02 והיה עליו לפעול במהירות (מאחר ואי הגשת הדוח במועד היה עלול לשלול את המעמד החברה כמלכ"ר), תוך עשית סדר בהנהלת החשבונות הלא מסודרת של החברה. עוד טען כי עד יום 30.6.02 השקיעה החברה כ- 17 מיליון ₪ בחברת הבת וכי מתוך כ- 2 מיליון ₪ שהושקעו לאחר הדוח שערך ועד מינוי המנהל המיוחד, הושקע סכום של 1.2 מיליון ₪, באופן חד פעמי, לאחר שכל פעמוני האזהרה כבר צלצלו. בנסיבות אלה, טען ב"כ שפורן, כי התנהגותו של רו"ח שפורן לא גרמה כל נזק.

128.
ב"כ שפורן טען כי ביסוד ההחלטה להשקיע בחברת הבת כספים רבים, עמדה החלטה ערכית, לספק מקום תעסוקה במפעל יצרני מכובד לחוסים- דבר שהתקיים בפועל כאשר היקף המכירות של חברת הבת עמד על כ- 9 מיליון ₪ בשנת 1998 ופינקוביץ עצמו העיד כי אחת הסיבות לכשלון היתה התקשרות עם חברה טורקית. הוא טען כי גם חברת הבת לא היתה חברה למטרת רווח וזוהי חוכמה לאחר מעשה לבוא ולבקר את ההתנהלות שם.

129.
ב"כ שפורן טען כי לא היה מקום ליתן אזהרת עסק חי לחברה, וכי במועד חתימת הדוח (30.6.02) לא היה חשש כי החברה עלולה לעמוד במצב של חדלות פרעון או בפני
סכנה שלא תוכל להמשיך להתקיים -כאשר עפ"י עדותו של רו"ח שפורן דווקא הצגת אזהרה שכזאת בדוחות עשויה לגרום למפולת, עקב סגירת קו אשראי על ידי הבנק ואי אספקת סחורה על ידי ספקים, למשל. ב"כ שפורן טען כי רו"ח שפורן לא התעלם מהפסדי חברת הבת ומהגרעון בהון העצמי שלה, וכי הוא הפעיל את שיקול הדעת ובעקבותיו הגיע למסקנה כי אין מקום למתן אזהרה ודי בהפניית תשומת הלב לגרעון בהון של חברת הבת ולהשקעות בה, תוך השוואה לשנה קודמת.

ב"כ שפורן הפנה לחוות דעתו של רו"ח שילדן, המומחה מטעם רו"ח שפורן, שבחן את הנתונים המאזניים של חברת הבת ושל החברה וטען כי החברה היתה יכולה להמשיך ולהתקיים מתוך הכנסותיה וכי בפועל אכן לאחר תקופה לא קלה, החברה התאוששה, וזאת מבלי שהיה כל שינוי מהותי בתזרים ההכנסות שלה. ב"כ שפורן אישר כי הורי החוסים נתנו הלואה לחברה, אך לטענתו הלואה זו הוחזרה זה מכבר ומר דייג אישר בחקירתו כי מצב החברה יציב. כן טען כי לחברה היו מקורות כספיים (עתודות קרקע במיליוני שקלים), וכי לא היה כל חשש לקיומה.

ב"כ שפורן גם הפנה לחוות דעתו של רו"ח מורד, המומחה מטעם רו"ח מילנר ז"ל, שגם הוא קבע כי באותה נקודת התייחסות בה ניתנו הדוחות – לא היה מקום לאזהרת עסק חי.

130.
ב"כ שפורן טען כי לא היתה חובה לאחד את הדוחות של החברה ושל חברת הבת , ובפועל מטרת האיחוד הושגה כאשר נרשמה בדוח הערה המשקפת את המצב לאשורו (הערה כי הדוחות לא אוחדו, הערה כי לא בוצעה הפרשה, ופרוט של הרכב ההשקעה, גודל ההפסד של חברת הבת והגרעון בהון העצמי שלה). כן טען כי ההחלטה בדבר איחוד הדוחות היא של החברה ולא של רואה החשבון וכי החברה לא היתה מוכנה להשקיע בכך. בנוסף, טען כי לא עמד לרשותו הזמן הדרוש לערוך דוחות מאוחדים.

131.
ב"כ שפורן טען כי החברה ניהלה הליך מקביל לתביעתה זו, נגד בנק לאומי לישראל בע"מ (ת.א. 19479/07 בבית משפט השלום בחיפה) ובתביעה זו נטען כי לחברה נגרמו נזקים עקב אישור הבנק לבצע תשלומים החורגים ממסגרת האשראי של החברה, ובניגוד להרשאה בספרי הבנק, ובהעברה על ידי גורמים לא מוסמכים, דהיינו אנשים שאינם מורשי חתימה. תביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה, במסגרתו ויתר הבנק על חלק מחובות החברה.

ב"כ שפורן טען כי מקום בו בחרה החברה להתפשר ולקבל חלק מנזקיה (ככל שנגרמו לה נזקים), הרי שבהתאם להוראות סעיף 83(ב) לפקודת הנזיקין, סך כל הסכומים שניתן להפרע בפסקי הדין שינתנו באותן תביעות לא יכול לעלות על סכום הפיצויים שנפסק בפסק הדין הראשון ולפיכך, משהתובעת קיבלה מהבנק את כל המגיע לה, בין על דרך תשלום ובין על דרך ויתור הבנק על חובות, עצם ניהול ההליך המקביל מהוה שימוש לרעה בהליכי המשפט ודין התביעה להדחות גם מסיבה זו.

132.
ב"כ שפורן הצטרף לטיעוני ב"כ התובעים בכל הנוגע לחיובה של מגדל, שלא פרטה את הטעמים לדחית הכיסוי הביטוחי. כן טען כי הפוליסה חלה על התביעה ומכסה את אחריות הדירקטורים.

133.
ב"כ שפורן טען כי לרו"ח דרמן אין כל מעמד באופן אישי אלא במסגרת תפקידו כאורגן של החברה וככל שיקבע כי דין תביעת החברה להדחות – ממילא יש לדחות גם את תביעת רו"ח דרמן.

134.
באשר לתביעת הורי החוסים טען ב"כ שפורן – כי אין לה על מה שתסמוך, כאשר סכומים ששולמו מעבר לדמי האחזקה הוחזרו להורים, ולא נגרם להם כל נזק. עוד טען כי התביעה שהוגשה היא כספית גרידא ואין עניינה תוצאות פגיעה ברווחת החסויים, למרות ש"זה היה אלמנט פסיכולוגי שהתובעת ניסתה "לנגן" עליו". לטענתו, רווחת החוסים אינה משמשת כעילת תביעה בתביעה זו, ובוודאי שההורים אינם יכולים לתבוע חוסר נוחות זמנית או עיכוב בפיתוח החברה .

135.
לסיכום טען ב"כ שפורן כי ככל שיש עילת תביעה במקרה זה, היא מוקנית לחברה בלבד, כפופה לקיומה של חבות בנזיקין, וכאשר יש לקזז ממנה באופן מלא את הרשלנות התורמת של החברה עצמה.

136.
בסיכומי התשובה של ב"כ התובעים הוא חזר וטען כי גילויי הדעת מהווים מקור מחייב לעבודת רואה החשבון וכי אם רואה החשבון לא יפעל לפיהם – לא יעשה מלאכתו נאמנה (כאמור בסיכומים מטעם רו"ח מילנר).

137.
ב"כ התובעים טען כי יש לדחות את הטענה לפיה הדוחות הם של החברה והחברה עורכת אותם, כאשר רו"ח שפורן עצמו, בחקירתו, הודה כי הוא זה שערך אותם (גם אם טען כי הדבר נעשה "בשם החברה").

138.
באשר לטענה לפיה לא היה מקום ליתן אזהרת עסק חי טען ב"כ התובעים כי הטבלה שערך, בה הוצגו הנתונים המאזניים אילו הדוחות היו מאוחדים, מלמדת כי ההשקעות בחברת הבת הסבו לחברה הפסדים כבדים ועובדה זו, ביחד עם האמור בגילוי דעת 58, מעוררת חשד בולט לחדלות פרעון. לטענתו, אין מקום לבחון שאלה זו של חדלות פרעון בדיעבד. גם העובדה שלאזהרת עסק חי עשויות להיות השלכות שליליות על החברה – אינה צריכה להיות משיקולי רואה החשבון ועליו לפעול לאור שיקול דעתו ולא זה של החברה.

139.
ב"כ התובעים טען כי יש לדחות את טענת ב"כ שפורן לפיה רו"ח בילו אינו מומחה וכל מאוויו לשרת את רצון קונהו. ב"כ התובעים הפנה לחקירתו של רו"ח שפורן, לפיה שכפל את הדוח מהשנה הקודמת כיון שהתבקש לעשות זאת.

140.
ב"כ התובעים טען כי קיומם של יועצים פנימיים אינו גורע מאחריות רואי החשבון, שתפקידם לבקר ולהציג נאמנה את מצבה הכלכלי של החברה.

141.
ב"כ התובעים טען כי אין תחולה לסעיף 83 לפקודת הנזיקין, באשר התביעות השונות הוגשו בשל נזק שונה ועל ידי תובעים שונים (למעט החברה).

142.
בסיכומי תשובה של ב"כ מגדל נטען כי אין מקום לטענה לפיה הדירקטורים לא קראו או הבינו את הנאמר בדוחות הכספיים, כאשר אין בדוחות הכספיים אזהרה של ממש והפניית תשומת הלב למצב האמיתי של החברה וחברת הבת ומשלא נעשתה התראה , ממילא יכלו חברי הדירקטוריון להניח כי אין כל סיכון בהשקעה בחברת הבת. נטען כי רואה החשבון הוא "העיניים של הדירקטוריון" וכי חברי הדירקטוריון נסמכים על מצגיהם ואף על שתיקתם. עוד נטען כי לגבי רבס הוכח במפורש כי הבין את משמעות המסמכים עליהם חתם וידע על מצבה של החברה.

143.
ב"כ מגדל חזר וטען כי מכתב הדרישה שלכאורה נשלח למגדל, נושא תאריך 29.12.02 ולא הוכח מתי התקבל אצל מגדל, אך בכל מקרה לא היה למגדל סיפק להשיב עליו ומיד הוגשה התביעה.

הנזק

144.
בתצהירו של מוטי דייג (ת/5), הוא פירט את הנזק שנגרם לחברה כדלקמן:


א.
סכומים שהועברו לחברת הבת בשנים 1999- 2002
–
17,440,051 ₪
(מתוכם 15,996,280 ₪ בשנים 2000-2002)

ב.
סכומים שהועברו לגולד-הופ


-
457,037 ₪
ג.
סכומים שהועברו לתקוה שוויץ


-
234,698 ₪
ד.
סכום ששולם לבל"ל עקב מימוש המשכנתא -
1,507,220 ₪
ה.
סכום ששולם לבל"ל עקב מימוש פקדון מט"ח -
264,000 ₪
ו.
סכום שהוצא על ידי פינקוביץ (כרטיס אשראי) -
1,615,583 ₪
ז.
סכום שהוצא לצורך הקמת תקוה שוויץ -
688,630 ₪

____________

סה"כ
22,520,828 ₪

באשר לנזקי התובעים ההורים נאמר בתצהיר כי הנתבעים התרשלו בכך שלא דאגו כי החברה תקיים את החוזים עם ההורים ולא דאגו כי דמי הכניסה ששילמו ההורים יוקדשו למטרות בניה, פיתוח, תשתיות ומתקנים בכפר וכן לפיתוח מערכת החינוך והטיפול בחוסים לטווח ארוך. כן התרשלו ולא דאגו כי דמי האחזקה השוטפים יוקדשו לטיפול בחוסים באופן ישיר (ולא בהרפתקאות אחרות) וכתוצאה מכך לא קיבלו ההורים את התמורה המלאה עבור הכספים שהשקיעו. נאמר כי מצב התשתיות בכפר חמור – ישנה בעיית מים, בעית הקצאת מבנים וטיפול סיעודי, וכפועל יוצא יאלצו ההורים לממן מכיסם שוב, בעתיד , את התשתיות , הפיתוח והבינוי.

עוד נאמר כי במטרה למנוע את סגירת הכפר הזרימו ההורים לחברה, מעבר לתשלומים השוטפים, סכום של 2,325,379 ₪, שבא לידי ביטוי בהלוואות על סך 50,000 ₪ במזומן או בערבות בנקאית, כאשר על בסיס הערבויות הועמדה לחברה הלוואה על ידי בנק דיסקונט בסכום של 250,000 ₪. בנוסף, נתנו ההורים תרומות על סך 10,000 ₪ כל אחד, ובסך הכל 1,345,379 ₪.

מר דייג טען בתצהירו, כי נזקי ההורים ונזקי החברה הנומינליים עולים, כל אחד מהם, בהרבה על הסכום של 12,000,000 ₪ (סכום התביעה כפי שהועמד לצרכי אגרה).

145.
בסיכומים טענו התובעים כי הנזק מסתכם ב- 24,349,133 ₪ , כאשר לצרכי אגרה הוא הועמד על 12,000,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה, כאשר עיקר הנזק נובע מההשקעות בחברת הבת ויתר ההשקעות ומשיכות הכספים שפורטו בחוות דעת המומחים מטעם התובעים.
ב"כ התובעים הפנה לדו"ח שערך רו"ח דרמן ולפיו עקב מחסור בכספים נפגע הטיפול בחוסים וצומצמו ההוצאות לאורך כל החזית

נטען בסיכומים כי יש לייחס לכל הדירקטורים את הנזק של 24,349,133 ₪ כאשר מתוך זה לפינקוביץ בלבד בגין הפרת חובת האמונים 1,488,630 ₪ (שהינו חופף לחיוב של יתר הדירקטורים בגין רשלנותם). בסכום זה יש לחייב גם את מגדל.

לגבי רו"ח מילנר נטען כי ממועד חוות דעתו 24.4.01 ועד סיום עבודתו בסוף שנת 2001,העבירה החברה לחברת הבת 3,971,722 ₪, ולאחר מכן בשנת 2002 העבירה עוד 8,978,681 ₪.
במידה ולא היה מתרשל בתפקידו – היתה העברת הכספים המסיבית נפסקת ולכן יש לייחס לו נזק של 12,950,403 ₪.
לגבי רו"ח שפורן נטען שיש לחייבו רק ב- 2,158,761 ₪ - ממועד כניסתו לתפקיד (6.1.02) ועד מינויו של רו"ח דרמן – 24.10.02.

דיון:

146
אפתח בדברים שנאמרו עוד בשנת 1925 בפרשת
re city equitable fire insurance co. ltd. (1925) ch 407
(צוטטו על ידי כבוד הנשיאה ב. גילאור בת"א(חי') 1009/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ. ברוידא ושות' רואי חשבון (

פסק דין
מיום
12.6.08),שם נידונה אחריות רואי החשבון של החברה שקרסה:

"מן הראוי לזכור, שכאשר מתרחש אסון גדול, כמו התמוטטות חברה....הרי ישנם כאלה אשר רוצים למצוא שעיר לעזאזל שניתן להטיל עליו את האחריות ואולי להשיג ממנו פיצוי בעד חחלק מההפסדים שנגרמו על ידי האסון לאנשים כה רבים. אולם חייב בית המשפט, במידת האפשר, להשתדל לקבוע מה היתה הבעיה שהועמדה בפני
רואי החשבון ומה היה המידע שעמד לרשותם באותו הזמן".

כך בענייננו – בשינויים המחוייבים – התובעים שנפגעו ממעשי המנכ"ל פינקוביץ (כאשר חלק מהאחריות מוטל גם על אחד מרואי החשבון, כמפורט להלן),
מנסים לקבל פיצוי מצדדים תמימים (הנתבעים מס' 2 עד 6, והנתבע מס' 9), שבמשך עשרות שנים פעלו לטובת החברה ובהגיעם לגבורות מנסים התובעים לייחס להם עוולות והפרות של הדין , על מנת להגיע ל"כיס העמוק" – חברות הביטוח, שרק להן המשאבים הדרושים לכיסוי הנזקים הנ"ל.

147.
ודוק: בראיות התובעים ובסיכומיהם, מבקשים התובעים להדגיש את אופיה המיוחד של החברה, שעל דיגלה חרוט הטיפול בחוסים, וטוענים כי נזקיהם נובעים מכך שכספי החברה לא הושקעו לטובת החוסים, אלא בפרוייקטים שהיו "גחמות" של המנכ"ל, פינקוביץ, ללא פיקוח של הדירקטוריון. ואולם, נשכח מהטוענים כי אותם "דירקטורים" (לרבות רו"ח בבלי המנוח) היו ממייסדי החברה, אשר מונו לתפקידם כדירקטורים לא מכוח כישוריהם ויכולתם, אלא מכוח היותם המייסדים (חלקם אף הורים לחוסים בכפר), כאשר בזמן הרלבנטי לתביעה גילם הממוצע עלה על 85, וחלקם הארי כלל לא תיפקדו.

מאידך – מול אותם "נושאי משרה" עמדו הורי החוסים, אשר מרביתם כלל לא התעניינו בנעשה בחברה (כעדותו של המצהיר מטעם התובעים – מר דייג) , ושמו מבטחיהם במנכ"ל החברה לבדו.
רק כאשר אירעה אותה "קטסטרופה" (לה טוענים התובעים), הם מנסים להטיל את האשם על נושאי המשרה (הנתבעים האחרים מלבד פינקוביץ) שכמותם נתנו מבטחם המלא במנכ"ל.


ויוער כבר במבוא זה , כי אין חולק כי אותו מנכ"ל, פינקוביץ, בו שמו כולם מבטחם, ניהל את החברה על הצד הטוב ביותר עשרות שנים, וכדברי מר דייג בתצהירו (ת/5) :

"כפר תקוה שימש במשך שנים רבות דוגמא ומופת למוסדות מסוגו. החוסים בו נהנו מהתנאים הטובים ביותר אשר מוסדות מסוג זה הציעו בשנים אלה בישראל..."

וביתר פירוט לגופו של ענין:

התביעה נגד הדירקטורים:

148.
לאחר שבחנתי את הראיות וטענות הצדדים, שבמכוון הבאתי בהרחבה לעיל, הגעתי למסקנה כי מי שהביא את החברה למצבה, כפי שהיה ערב הגשת התביעה, היה פינקוביץ לבדו, שפעל תוך מרמה והפרת חובת האמונים שלו לחברה (ולחברת הבת).

אמנם בחלק מהראיות ובסיכומי התובעים, הם מבקשים להמעיט מחומרת מעשיו של פינקוביץ, ו"כורכים" אותו כחלק מדירקטוריון החברה, ו/או טוענים כי רק חלק מזערי ממעשיו נעשה תוך הפרת חובת האמונים שלו, ואולם הראיות מצביעות באופן שאינו משתמע לשתי פנים, כי לא כך הדבר וכי יש לעשות הפרדה מוחלטת וחד משמעית בינו לבין יתר הנתבעים.
התביעה נגד פינקוביץ
:

149.
כבר בהליך הראשון שהגישו חלק מהורי החוסים בחודש אוקטובר 2010 (פש"ר 528/02), נאמר כי הסיבה להגשת הבקשה היא כי "החברה נוהלה על ידי פינקוביץ תוך הפרת חובת אמונים ופעולות תוך ניגוד אינטרסים, באופן שפינקוביץ ניהל את הכפר שלא עפ"י דין..."(ההדגשה שלי-ב.ב).

בבקשה זו לא נטען דבר נגד יתר הדירקטורים (הנתבעים האחרים) ולא יוחסה להם כל אחריות למצבה של החברה באותו מועד.

יתירה מזאת, כל שהתבקש בפועל באותו מועד היה להחליף את פינקוביץ, ובהתאם מונה רו"ח דרמן ל"מנהל מפעיל" לתקופה של 3 חודשים בלבד, שלאחר מכן מונה מנכ"ל אחר.

150.
יטען הטוען כי במועד הגשת הבקשה הנ"ל, טרם ידעו התובעים שם את הדברים לאשורם, והדבר התברר רק לאחר שנערכה בדיקה על ידי מומחים. ואולם גם בדו"ח שערך רו"ח דרמן (ששימש מנהל מפעיל של החברה ) בתום שלושת החודשים הנ"ל (דו"ח מתאריך 10.2.03 – שהופנה לדירקטוריון החברה) מיוחסת מלוא האחריות לפינקוביץ בלבד ונאמר שם כי:

"פינקוביץ פעל ברשלנות שלא על פי כללי מינהל תקין וניצל את סמכותו וכוחו לטובתו האישית...".

כל שנאמר בהקשר ליתר חברי הדירקטוריון הוא ש:

"מתקבל הרושם שפינקוביץ הפך את מועצת המנהלים לחותמת גומי לכל ההחלטות. פינקוביץ עשה שימוש ציני בנושאי משרה רדומים בגיל מופלג ומעולם לא ניסה אפילו לרענן את הדירקטורים
"

דברים אלה נאמרו לאחר שרו"ח דרמן סקר את הרכב דירקטוריון החברה, שפרט לפינקוביץ היו חברים בו

ׁ(כנאמר בדו"ח): רבס (בגיל 86) , גוטווין (בגיל 82 – שוהה בחו"ל תקופות ארוכות), שרון ז"ל (שהיה בגיל 76 ולא תפקד מזה שנתיים) דירקטור אחד שנפטר (אדלר) ואחר (הורן) (שהינו מעל גיל 80 ומזה 7 שנים שוהה בארה"ב).

151.
הוא הדין בחוות דעת המומחה מטעם התובעים (רו"ח בילו). בחוות הדעת הראשונה (נ/12) מיוחסת האחריות לפינקוביץ לבדו, ורק בחוות הדעת המאוחרות (ת/8 ו-ת/9), עליהן הסתמכו התובעים בראיותיהם, מיוחסת האחריות לדירקטוריון כולו. כך למשל בת/8 מתייחס רו"ח בילו לתכנית העסקית שהכין בנו של פינקוביץ באשר לחברת הבת ואומר כי על אף המצב הקשה של חברת הבת:

"המשיך הכפר להזרים מיליוני ₪ לחברת הבת, ללא שום הצדקה כלכלית ותוך התעלמות ממצבה של חברת הבת כפי שתואר על ידי מנהלה"

לעומת זאת בנ/8 נאמר באותו ענין כי:

"המשיך מר פינקוביץ להזרים מיליוני ₪ מהכפר למפעל, ללא שום הצדקה כלכלית ותוך התעלמות מסימני אזהרה".

בשתי חוות הדעת מתייחס רו"ח בילו לכך שלא אותרו פרוטוקולים של ישיבות ההנהלה של חברת הבת או של החברה, אשר דנו במצב המפעל והזרמת הכספים. בת/8 נאמר בהקשר זה כי:

"חברי הנהלת הכפר התרשלו במילוי תפקידם לשמירת האינטרסים של הכפר ובמיוחד בולטת רשלנותם של הדירקטורים המשותפים לכפר ולחברת הבת, אשר עליהם להיות מעודכנים במצבה של חברת הבת ולעדכן את דירקטוריון הכפר".

לעומת זאת בנ/12 נאמר בהקשר זה כי:

"חברי הנהלת הכפר, מלבד פרץ רבס
, בחרו שלא להגיע לכפר ולהתעדכן במצב הכלכלי של הכפר, ובכך איפשרו למר פינקוביץ ובנו לנהוג בכספי הכפר כבשלהם, תוך פגיעה בחוסנו הכלכלי של הכפר על אף היותו, כאמור, ריווחי בכל אותן שנים".

152.
משמעות חובת האמונים שחב דירקטור כלפי החברה היא כי:

"...בעל הכוח חייב לפעול בתום-לב, בהגינות ולמען טובת הגשמת תפקידו" (שם, בעמ' 278). חובת האמונים משמעה כי על הכוח המניע את פעולת הדירקטור להיות מכוון לטובת החברה ולתועלתה ולא לקידום אינטרס אישי שלו (
ע"א 610/94
בוכבינדר נ' כונס הנכסים הרשמי בתפקידו כמפרק בנק צפון אמריקה (להלן – פרשת בנק צפון אמריקה [2])). "חובת האמונים אינה מבוססת על קיומה של יריבות בין הדירקטור לחברה. חובת האמונים מבוססת על קיומו של אינטרס אחד בלבד הראוי להגנה והוא אינטרס החברה" (פרשת בנק צפון אמריקה [2], בעמ' 331). דיני הנאמנות והשליחות מקרינים על תוכנה והיקפה של חובת האמון של הדירקטור, והיא נגזרת מצורכי החיים, הכלכלה והעסקים"
(א' פרוקצ'יה דיני חברות חדשים בישראל [7], בעמ' 335) (ע"א 741/01 קוט נ' עיזבון ישעיהו איתן ז"ל, פ''ד נז(4)
171).

153.
בענייננו- הוכח מעבר לכל ספק כי החל משנת 1999 ואילך (השנים הרלבנטיות לתביעה), פינקוביץ הפר חובה זו, ופעולותיו, לא רק שלא נעשו לטובת החברה, אלא שנעשו בניגוד לטובתה.

154.
הפעולה העיקרית בגינה יש לייחס לפינקוביץ הפרת חובת אמונים היא העברת הכספים המסיבית מהחברה לחברת הבת (שמהווה את המרכיב הגדול ביותר בסכום הנזק שנתבע).

אכן, העברת הכספים לחברת הבת נעשתה ממועד הקמתה, והסברו של פינקוביץ להשקעה זאת מידי שנה, יכול להניח את הדעת
עד שנת 1999 או 2000– כאשר המטרה היתה לקיים מפעל יצרני בו יעבדו החוסים ושהיה אמור להביא את החברה עצמה למצב בו לא תהיה תלויה בכספי אחרים ( תצהירו של פינקוביץ - נ/14).

ככל שהעברה זו לא הביאה ל"שגשוג" חברת הבת, והיא הפסידה במרבית שנות פעילותה (למעט שנת 1996) – ניתן היה לאמר כי מדובר בשיקול דעת מוטעה של פינקוביץ, שאין בו רשלנות ולבטח לא הפרת חובת האמונים. ואולם משנת 2000 ואילך, לא היתה כל הצדקה להמשך פעילות המפעל "היצרני", וגם לאור מספר החוסים שהועסקו בו (פחות מ-10% מהחוסים בכפר), הוא
לא הצדיק את המשך קיומו למטרה לה נועד מלכתחילה. לבטח לא היה מקום להמשיך להזרים לחברת הבת כספים, משל היה "בור חסר תחתית". המשך הזרמת הכספים- כאשר פינקוביץ מודע למצב הכלכלי החמור של חברת הבת ולחוסר התכלית שבהשקעת הכספים – מהוה הפרת חובת אמונים וגרם לפגיעה המהותית בחברה.


יצויין כי לא הובאה כל ראיה למה שימשו הכספים שהועברו לחברת הבת . המידע בענין זה היה מצוי, מן הסתם, בידי פינקוביץ, בידי בנו אורי שהיה מנכ"ל חברת הבת ובידי רו"ח שפורן, שהיה רואה החשבון של חברת הבת – אך כל אלה מילאו פיהם מים.

אמנם בתצהיר (נ/14) נאמר על ידי פינקוביץ כי המפעל נקלע לקשיים בשנת 2002 כאשר חל בטורקיה פיחות גדול מימדים, ובתקופה של חודשיים גם אחד הלקוחות נקלע לקשיים , לא שילם חוב של מיליון ₪ והדבר גרם לקשיים בתזרים המזומנים של המפעל , ואולם אין באמור כדי לתת הסבר להשקעות עד שנת 2002 ולהפסדי חברת הבת במשך כל השנים.

בחקירתו הנגדית של פינקוביץ הוא טען, כי כספי החברה כלל לא הועברו לחברת הבת אלא הועברו "לכיס של ההורים" , אך הסברו לפיו דמי האחזקה בחברה היו נמוכים מאלה שמשולמים במוסדות אחרים – אין בו כדי ליתן תשובה לאן זרמו הכספים (כאשר ברור כי מקופת חברת הבת לא זרמו כספים בכיוון הנגדי – לחברה וכאשר במפעל עצמו הועסקו בשנים הרלבנטיות, רק כ- 20 חוסים).

155.
שימוש אחד שנעשה בכספי חברת הבת הוא הבונוס ששולם לפינקוביץ. בישיבת דירקטוריון של חברת הבת מיום 7.4.95 הוחלט לשלם בונוס, אשר יהיה מותנה ברווחיות, כאשר בסוף השנה תחליט מועצת המנהלים על הסכום.

רו"ח דרמן מציין כי כבר בישיבה מיום 23.1.96 אושר לפינקוביץ מענק בסכום של 320,000 ₪, למרות שהשנה הקודמת הסתיימה בהפסד של 402,132 ₪. בהמשך , שולם לפינקוביץ בונוס בשעור של 6% ממחזור חברת הבת , בעוד שבפועל הפסידה חברת הבת לאורך כל השנים (מעט 1996). הבונוס ששולם לפינקוביץ הסתכם ב- 2,776,800 ₪ לשנים 1990 עד 2000 , כפי שעולה מהדו"ח שערך רו"ח דרמן.

רו"ח דרמן ציין בדו"ח שערך כי:

"6% מהמחזור מהווה עושק של המפעל, גם אם היה משופע ברווחים, כאשר בפועל המפעל הפסיד
" ועוד הוא הוסיף כי "בכל השנים (למעט שנה אחת) הבעלים מפסידים ורק המנהל מרוויח סכומי עתק.... שוב ושוב מנצל פינקוביץ את בורותם של חברי מועצת המנהלים".

יוער כי בחוות הדעת נ/12 של רו"ח בילו הוא מציין בהערכת נזקי החברה את הסכום של 2,275,800 ₪ , תחת הכותרת "בונוסים שלא כדין" (כאשר ברור כי הכוונה לפינקוביץ) בעוד שבת/8 הושמט סעיף זה.

156.
מכרטסת הנהלת החשבונות של חברת הבת עולה גם כי מקופת חברת הבת נמשכו גם כספים בסכומים גבוהים לכיסוי נסיעותיו של פינקוביץ לחו"ל ולמטרות שונות (בהתאם לדו"ח של רו"ח דרמן משיכות אלה הסתכמו בכ- 950,000 ₪).

פינקוביץ הצהיר כי המשיכות בוצעו לטובת החוסים (קופה קטנה) אך מלבד משיכות בסכומים קטנים מאד, שניתן לייחסם לקופה קטנה, לא ניתן כל הסבר למשיכות ופינקוביץ לא דאג להציג לבית המשפט ואף לא להנהלת החשבונות של החברה במועדים הרלבנטיים, קבלות על משיכות אלה. בהעדר הסבר למשיכות- ממילא ניתן לקבוע כי המדובר במשיכות שבוצעו לכיסו הפרטי (אם לא כולם – לבטח חלקם הארי).

רו"ח דרמן מעיר לגבי המשיכות בדו"ח שערך:

"לסיכום נושא המשיכות: זוהי התנהגות שערורייתית שרק אחרי שנה מנסים לאתר את המסמכים (וגם אז לא מצליחים)".

כאשר, כאמור, כל המשיכות בוצעו על ידי פינקוביץ לבדו, באמצעות כרטיס אשראי של חברת הבת שהחזיק ברשותו.

157.
פינקוביץ העביר מכספי החברה, לא רק לחברת הבת אלא גם לחברת תקוה שוויץ, שאינה קשורה לחברה פרט לכך שפינקוביץ עצמו הינו בעל מניות בחברה זו (הערה מפורשת בענין מצויה בדו"ח שערך רו"ח דרמן).

החברה גם חתמה על ערבות בסך 100,000 פרנק שוויצריים לטובת חברה זו.

גם בתצהירו של מר גינטר צנר , בתמיכה לבקשה להקפאת ההליכים , נאמר כי הוא עצמו היה מעורב בהקמת מוסד דומה לכפר תקוה בשוויץ "בבעלותו של מר אריה פינקוביץ
".

158.
בשנת 2001 הקים פינקוביץ חברת בת נוספת בשם גולד-הופ בע"מ ואף לקופתה הזרים בשנת 2002 סכום של 457,037 ₪. לא ניתן על יד פינקוביץ הסבר לאיזו מטרה הוקמה חברה זו ואיזה שימוש נעשה בכספיה.

159.
פינקוביץ דאג כי יועברו לו ולבני משפחתו מניות בחברה (שבעבר הוחזקו על ידי בעלי מניות שנפטרו או שחדלו להיות בעלי מניות והפקידו מניותיהם בחברה), באופן שהוקנתה לו "השליטה " בחברה. מעשיו אלה חמורים ביותר הן לאור העובדה שהם אסורים על פי תקנון ההתאגדות של החברה, הן לאור העובדה שפינקוביץ עצמו נטל חלק בישיבה בה הוחלט על העברת מניות זאת, ואף בניגוד ליפוי כוח שקיבל מגוטווין (למרות שמעדותו של גוטיין עלה כי יפוי הכוח ניתן למטרה שונה לחלוטין).

בדו"ח שערך רו"ח דרמן הוא מציין כי בתגובה לטענה בדבר העברת המניות אמר לו פינקוביץ כי:

"היתה לי מחשבה לחזק את הכפר ולבנות דור המשך, ולמניות אין למעשה כל ערך"
.

אך בהמשך מעיר רו"ח דרמן כי:

"הכפר שווה מבחינה נדלנית כ- 100 מיליון ₪".

וגם בת/8 מציין רו"ח בילו כי:

"אותר מסמך ממנו עולה כי התנהל משא ומתן עם חברת נולטון אחזקות בע"מ לפיתוח משותף של הנדל"ן של הכפר לרבות הקמת בית אבות וקוטג'ים למגורים".


אין ספק כי פעילות ממין זה אינה לטובת החוסים – שהינה מטרתה העיקרית של החברה. מאידך, יש בפעילות זו, ביחד עם ניסיון ההשתלטות על החברה מצידו של פינקוביץ, כדי להוות הפרת אמונים מובהקת , בניגוד לטובת החברה ומטרותיה ולטובתו האישית של פינקוביץ ובני משפחתו.

מעדותו של רבס עלה כי פינקוביץ הסביר לו
כי הוא מעביר את המניות על שמו ובני משפחתו לשם נוחיות בקבלת החלטות (הסבר תמוה ביותר בפני
עצמו).

פינקוביץ גם מינה את בנו למנכ"ל חברת הבת בשנת 2001 ובנו אף נטל חלק בישיבת דירקטוריון החברה עצמה מיום 15.10.01 למרות שלא היה מנהל בה (כעולה מדו"ח רו"ח דרמן) וכן מינה את בתו למנהלת כפר תקוה שוויץ, כאשר לצורך זה מימנה החברה את כל הוצאותיה בשוויץ.

160.
בעוד שעד שנת 1999 כל הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון של החברה חתומים על ידי כל הדירקטורים הנוכחים (כאשר קיים מנין חוקי לישיבות), משנת 1999 ואילך לא התקיים מנין חוקי באף ישיבה, והפרוטוקולים אינם חתומים על ידי המשתתפים. יתירה מזאת, בשני
פרוטוקולים מופיעה חתימתו של רבס, כאילו נטל חלק בישיבה זו, כאשר רבס עצמו הכחיש את חתימתו (בדו"ח של רו"ח דרמן נאמר כי גרפולוגית אישרה שאכן חתימתו של רבס זוייפה).

161.
פינקוביץ דיווח לדירקטוריון החברה ולהורי החוסים דיווחים כוזבים אודות מצב החברה וחברת הבת. כך למשל, בישיבה עם ועד ההורים מיום 21.8.02 מסר כי המצב הכלכלי של הכפר איתן , כאשר במועד זה החברה לא שילמה משכורות לעובדים. במצגת שנערכה בקשר לחברת הבת נאמר כי שנת 2002 תסתיים ברווח למרות שבשנת 1999 הסתכם הפסדה של חברה זו ב-2.35 מיליון ₪ ובשנת 2000 בכ-3.6 מיליון ש"ח.

לא רק זאת, אלא שעל פי עדותה של מנהלת החשבונות של החברה, בתאריך 14.10.02 נערך צפי תזרים מזומנים של החברה לחודשים 11/02 עד 2/03 לצורך הצגתו לבית המשפט בהליך הקפאת ההליכים. על פי עדותה, ההכנסות בדוח זה נופחו ומאידך לא נכללו שם הוצאות וחובות שהיה ידוע לפינקוביץ על קיומם, וכאשר בתחתית המסמך שהוגש לבית המשפט נאמר כי "כל הסעיפים בהכנסות שלא נילקחו מהנ"ח – נמסרו לפי הנחיה מאריה. כמו כן הוראות תוקנו בהנחיה של אריה".

162.
מהדו"ח של רו"ח דרמן עולה כי תקופה מסויימת עבד פינקוביץ בחברה שעיסוקה דומה לזו של החברה – כפר עידוד, ובשנתיים האחרונות , שקדמו לעריכת הדו"ח, שהה בחו"ל למעלה מ- 150 ימים. הדבר עומד בסתירה לעדותו של פינקוביץ, לפיה עומד לשירות הכפר 24 שעות ביממה ולצורך זה גם הועמד לרשותו בית שבת החברה, כאשר החברה כיסתה את הוצאותיו שם.

עוד נאמר בדו"ח הנ"ל כי בניגוד לקבוע בתקנון החברה, לפיו מותר לקבל לכפר חוסים בעלי פיגור "גבולי קל עד בינוני" קיבל פינקוביץ לכפר גם חולי נפש, דבר שפגע בתדמית הכפר וביחסים בין החוסים וגרם לביקורת של ההורים.

163.
כאמור לעיל, רו"ח דרמן סיכם את הדו"ח שערך בקובעו כי:

"פינקוביץ פעל ברשלנות שלא על פי כללי מינהל תקין וניצל את סמכותו וכוחו לטובתו האישית.....בכל מקרה אין להשיב את פינקוביץ לעבודה עד לסיום החקירה המשטרתית
המסועפת וחקירת מס הכנסה בעניינו".



164. לא הובאה כל ראיה אודות ממצאי החקירה המשטרתית ו/או חקירת מס הכנסה, ואולם גם
בהעדרם ניתן לקבוע בודאות כי פינקוביץ פעל במירמה ובנוסף, הפר את חובתה אמונים שחב לחברות שבניהולו "תוך ניצול סמכותו וכוחו לטובתו האישית" – ומתוקף מעשיו אלה – יש מקום לחייבו באופן אישי לפצות את החברה בגין הנזקים שגרם לה.

165.
גם צנר, שהצהיר
מטעם ההורים בבקשה להקפאת ההליכים אמר בסעיף 10 כי :

"כפר תקוה נוהל באופן בלעדי על ידי מר אריה פינקוביץ
וכפי שיפורט בהמשך, ניהול הכפר בוצע תוך חריגות חמורות מניהול תקין וסביר. כיום, עקב ניהולו של פינקוביץ, הכפר מצוי בחובות ענק לבנקים ולספקים שונים, לא שולמו משכורות לעובדים. לאור המצב, קיים חשש קרוב לודאי כי המנהל, מר פינקוביץ, מתכוון לעזוב את הארץ בימים הקרובים כדי להימלט מאחריות ומחובות... בעיות הניהול החמורות בכפר תקווה, נובעות מניהול כושל של מר פינקוביץ, ומהעובדה כי ניהל את הכפר כאילו מדובר בחברה פרטית שלו... מר פינקוביץ הוציא כספים כרצונו, המקום נוהל בסגנון המערב הפרוע"".

ככל שהמומחים מטעם התובעים לא יכלו לדעת כבר בשלב ראשון על הגורמים האחראים, אין ספק כי המצהיר מטעם התובעים בהליך הבקשה להקפאת ההליכים היה מעורה בענין זה (כאשר עבד בחברה מסוף שנת 1999), באופן שיש לאמץ
דבריו ביחסו את כל האשם למצבה של החברה לפינקוביץ לבדו.

ודוק: אותו מר צנר הצהיר כי הוא בעל תואר בניהול מוסדות סוציאליים ופדגוגיים ומאז החל לעבוד בחברה לא נמצא כי התריע על ניהול לא תקין ו/או אי סדרים ו/או פגיעה בחוסים עקב התנהלות בלתי תקינה. יתירה מזאת, אותו מר צנר גם סייע בהקמת תקווה שוויץ.


התביעה נגד הדירקטורים האחרים (הנתבעים 2 – 6)

166.
בתקנון החברה נקבע כי מספר חברי הדירקטוריון לא יפחת מ-5 או יותר דירקטורים , בינהם יהיה נציג אחד של ההורים ואחד של ברית התנועה הקיבוצית, וכי המנין החוקי לקיום אסיפות יהיה של לפחות 3 דירקטורים. עוד נאמר כי הדירקטורים יבחרו מזמן לזמן על ידי האסיפה הכללית וכי במידה ומספרם ירד מ- 5 , הדירקטורים יהיו רשאים לפעול רק לשם כינוס אסיפה לבחירת דירקטורים נוספים.

167.
מדו"ח רשם החברות, ומהדו"ח שערך רו"ח דרמן, עולה כי חברי הדירקטוריון היו:

א.
אריה פינקוביץ
ב.
שמעון הורן
ג.
יחיאל גוטווין
ד.
יוסף אדלר
ה.
אריה שרון
ו.
פרץ רבס


יחד עם זאת עולה מהדו"ח הנ"ל כי שמעון הורן נמצא בארה"ב 7 שנים, יחיאל גוטווין שהה בחו"ל תקופות ארוכות, יוסף אדלר נפטר ושרון אריה (שבינתיים נפטר) לא תפקד בשנים האחרונות.

הנה כי כן – בדירקטוריון החברה נותרו 2 דירקטורים בלבד, אריה פינקוביץ
ופרץ רבס
, שכאמור בדו"ח רו"ח דרמן הוא בגיל 86 (וכפי שנאמר שם הוא היה מגיע לכפר מספר פעמים בשבוע לטפל בעניינים חברתיים בלבד).

168. בנסיבות אלה – וכאשר בפועל ניתן לאמר כי אין לחברה דירקטוריון (ובכל מקרה לא ניתן לקיים כל אסיפות דירקטוריון ולקבל החלטות בעניינה של החברה בהעדר מנין חוקי) – לא קמה לחברה זכות תביעה כנגד הדירקטורים הנותרים ו/או אלה שלא תפקדו והאחריות המלאה למצבה של החברה
– רובצת על "החברה" לבדה.

בחקירתו הנגדית של רו"ח בילו הוא נשאל באשר לאחריותם של בעלי המניות למצבה של החברה ואביא קטע מדבריו שם (ישיבת יום 30.11.09 עמ' 122 ואילך):

"נכון שהדוח הכספי מופנה בהגדרה לבעלי המניות.
נכון שהדירקטוריון באופן מעשי מעביר הדוח לבעלי המניות. יש אסיפה כללית.
לא ראיתי פרוטוקול של אסיפה כללית בפני
ה הובאו הדוחות.
איני יודע מה ידעו בעלי המניות. אולי משהו קרא ואולי לא. לא היתה אסיפה שהוצג בפני
ה הדוח או שאישרה את הדוח.
לשאלתך אם התבקשתי לבדוק את תפקוד בעלי המניות עצמם אני משיב שלא התבקשתי ולא בדקתי.
לשאלתך אם יש לבדוק זאת אני משיב שזה פילוסופי כי בעלי המניות הם בעלי החברה ומי יבוא בביקורת עליהם מבחינה קונספטואלית. מי יכול לאמר לבעלים שהוא התנהג שלא בסדר.
לשאלתך אם יש בעיה במינוי דירקטורים שאינם ממלאים תפקידם כשורה אני משיב שלא בדקתי את זה מהיבט של בעלי המניות. זה לא נראה לי אפשרי לטעון נגד בעל המניות שהוא בעל החברה".

יתכן ואין מקום לטעון נגד בעל המניות (ונושא זה אינו רלבנטי לדיון בפני
) אך מאידך – בעל המניות "שהוא החברה" אינו יכול לטעון נגד הדירקטורים שהוא עצמו מינה ביודעו את כישוריהם מחד ומגבלותיהם מאידך.

בענייננו, כאמור, חברי הדירקטוריון מונו עם היווסדה של החברה ומאז לא מונו מחדש .

אמנם בתקנון החברה נאמר כי חברי הדירקטוריון "יבחרו מזמן לזמן על ידי האסיפה הכללית" ולא נאמר כי יבחרו מחדש מידי שנה, אך "מזמן לזמן" אין משמעו ממועד שהחברה נוסדה "30 שנה ויותר", וחלה חובה על בעלי המניות לבחון "מזמן לזמן" את כשירותם של הדירקטורים למלא תפקידם. בשים לב לאופיה של החברה, אין ספק שבעלי המניות היו
מודעים לעובדה שהדירקטורים מכהנים כבר שנים רבות והגיעו לגבורות (אפילו לא ידעו את מצבם הבריאותי לאשורו). את מחדלם של בעלי המניות אין לזקוף אלא לחובתם בלבד.

בע"א 4845/04 מרדכי קליין נ. עובדיה בלס עו"ד ורו"ח (

פסק דין
מיום 14.1.206) נאמר על ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א. גרוניס, בהתייחסו להסכמת כל בעלי המניות של חברה להסכם שעשו הדירקטורים כי:

"..אנו מזכירים אפשרות זו, של הסכמה של כל בעלי המניות, משום שבאופן זה ניתן להכשיר עסקה עם בעלי עניין, אף אם לא ננקט הליך של האישור הפורמלי, הנדרש לפי חוק החברות...זאת, אף אם ההסכמה ניתנה באופן בלתי פורמלי...כלומר ההסכמה של כלל בעלי המניות מביאה לכך שהחברה לא תוכל לתבוע דירקטור (או מי שהיה דירקטור) בשל הפרה של חובת אמונים..."

והדברים יפים בענייננו, כאשר לדירקטורים (פרט למנכ"ל) מייחסים התובעים רשלנות בלבד ולא הפרת חובת אמונים וכאשר יש לראות בהתנהגות בעלי המניות, שנמנעו מלבחור דירקטורים אחרים או נוספים על אלה שלא תיפקדו כלל, הסכמה להתנהגותם בדרך בה התנהגו, ובאופן היוצר "מניעות" לתביעה נגדם.

גם רו"ח דרמן ציין בדו"ח שערך כי:

"... פינקוביץ עשה שימוש ציני בנושאי משרה רדומים בגיל מופלג ומעולם לא ניסה לרענן את הדירקטורים".

החובה לבחור את הדירקטורים "מזמן לזמן" או להחליפם, חלה בראש ובראשונה על בעלי המניות.

באשר להיות הדירקטורים האחרים "רדומים" הרי שגם רו"ח דרמן מציין את גילם המופלג כגורם לכך , ואכן מהראיות עולה כי גם הדירקטורים שלכאורה תפקדו, לא ידעו על מרבית מעשיו של פינקוביץ. לא
הובאה כל ראיה כי במצבם של הדירקטורים הם היו יכולים לדעת על
מעשיו של פינקוביץ, שבחלקם הגדול נעשו על ידו באופן אישי.

כך למשל, בדו"ח של רו"ח דרמן הוא מציין במפורש, בקשר לכך שפינקוביץ עבד מספר חודשים בכפר עידוד, כי לדברי פינקוביץ עצמו הדירקטורים האחרים לא ידעו על כך.

רו"ח דרמן גם ציין כי בפרוטוקולים של ישיבות הדירטוריון של החברה, פרט פינקוביץ את התקדמות במחזור המכירות ותאר רווחים שלא היו , ועוד ציין כי פינקוביץ קבע ישיבות של הדירקטוריון בתאריכים שלפני פרסום הדוחות הכספיים המבוקרים, אשר סתרו את הדיווחים שמסר לדירקטוריון.

גם ב"כ רו"ח שפורן טען בסיכומיו כי הלכה למעשה, דירקטוריון החברה, שהיה גם דירקטוריון חברת הבת, היה חסר כל כישורי ניהול מינימליים, וכי הדירקטורים עצמם היו חסרי כישורים לשמש ככאלה, כאשר חלקם היו קשישים שלא נטלו כל חלק בניהול החברה וחלקם אנשי חינוך שהתעניינו רק במטרה זו.

169.
בסיכומים הרבה ב"כ התובעים להפנות להוראות חוק החברות באשר לדירקטורים אך נשכח ממנו כי גם לבעלי המניות מייחס החוק חובות, אותם לא קיימו. הדברים אמורים במיוחד בהוראות סעיף 52(א) לחוק, הקובע אפשרות שהאסיפה הכללית תיטול את סמכויות הדירקטוריון – כאשר נבצר מהדירקטוריון להפעילן והפעלת הסמכות חיונית לניהולה התקין של החברה (ע"א 773/88 רדום נ. מחסני קרור פ"ד מד(1) 234). בענייננו, הדירקטוריון הקיים לא יכול היה להפעיל סמכויותיו וחובת בעלי המניות (האסיפה הכללית) היתה למנות דירקטורים נוספים ו/או אחרים ובכל מקרה לקחת את סמכויות הדירקטוריון שאינו מתפקד.

170.
במאמרו של עו"ד ערן רוזמן "בעלי מניות בחברה, שיתוף פעולה עסקי בראי חוק החברות, התשנ"ט-1999", משאיר המחבר בסימן שאלה את השאלה האם כאשר מניין חברי הדירקטוריון נמוך מהקוורום הדרוש – יש לאמר כי נבצר מהדירקטוריון להפעיל את סמכויותיו. בענייננו, כאשר המנין החוקי נמוך מהקוורום הדרוש וקיים ספק בכישורי יתר הדירקטורים, התשובה לשאלה זו - חיובית.

171.
אני סבורה, כי די באמור לעיל כדי לדחות את תביעת החברה נגד יתר הדירקטורים (הנתבעים 2-6). למעלה
מהענין אוסיף כי גם לגופו של ענין –
דין תביעה זו להידחות.

172.
ממעט הפרוטוקולים שהוצגו על ידי התובעים עולה תמונה לפיה עד שנת 1998 נוהלו ישיבות מסודרות של הדירקטוריון, אשר דנו בכל העניינים הרלבנטיים לניהול החברה, וקיבלו דיווחים על הנעשה בחברה.
כל הפרוטוקולים עד אותו מועד חתומים, כל אחד מהם, על ידי כל הדירקטורים שנטלו חלק בישיבות ומפורטים בהם כל העניינים שעל סדר היום. משנת 1998 ואילך לא התקיימו כל ישיבות דירקטוריון "במנין חוקי", הפרוטוקולים חלקיים בלבד, ומי שחתום עליהם הוא פינקוביץ בלבד (כאשר במקרה אחד אפילו רבס טוען כי חתימתו זוייפה).

הדבר גם עולה מפרק הסיכום בחוות דעתו הראשונה של רו"ח בילו (נ/12) , שם נאמר כי:

"מעיון בפרוטוקולים מישיבות דירקטוריון חברת הבת לשנים 1992-1997 עולה, כי בניגוד לשנים האחרונות, בשנים אלו התקיימו ישיבות סדירות של הנהלת המפעל, בהן דנו בענייניו השוטפים של המפעל,כגון: בחירת מנהלים, בחירת מנכ"ל וקביעת שכרו ודיונים בנושא הכנסות הפועל והתחזיות לשנים הבאות, סקירות מנכ"ל, בצירוף דוחות כספיים תקופתיים הקמת ועדת ביקורת ועוד. מהאמור לעיל עולה כי מנהלי המפעל ידעו היטב את עבודתם, והיו מודעים לאחריות הנדרשת מהם כחברי הנהלה במפעל. בפועל בשנים האחרונות בחרו המנהלים שלא להגיע למפעל ולא להשתתף בקבלת ההחלטות, ונמנעו מלמלא תפקידם, כפי שדורש החוק".

האמור בסיפא, לפיו בשנים האחרונות "בחרו" המנהלים לא להגיע ולהשתתף בקבלת ההחלטות, אינו "מדוייק" בלשון המעטה, ונכון יותר לאמר לאור הראיות, כי "נבצר" מהם למלא תפקידם.

בת/8 מציין רו"ח בילו עצמו כי "מרבית מנהלי הכפר לא השתתפו בניהול הכפר ובישיבות הדירקטוריון", כאשר מנגד, בנ/12, במקום המילים "ובישיבות הדירקטוריון" נאמר "ואף לא נכחו בארץ במרבית התקופה". בת/8 לאחר שהוא סוקר את הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון, מציין רו"ח בילו כי שרון נכח בישיבות רק עד שנת 2000 (כאשר בנ/12 הוא הוסיף גם את הסיבה להעדרו: "וכפי שנמסר לנו לאחר שחלה, תפקודו נפגע והוא הפסיק לפקוד את הכפר
"
).

על עובדת הניהול התקין בעבר ניתן ללמוד מדוגמת פרוטוקול של ישיבת דירקטוריון של החברה מיום 25.3.92, בה הוחלט לכנס אסיפה כללית של בעלי המניות לשם בחירת הנהלה ורואה חשבון. כל חברי הדירקטוריון חתומים על ההחלטה.

כנ"ל פרוטוקול משנת 1995, בו הוחלט למנות ועדת ביקורת של שני חברים, שתפקידם יהיה לעקוב אחר הניהול התקין של הכפר. על החלטה זו חתומים פינקוביץ, גוטווין, רבס ושרון.

כאמור, חרף אזכור ועדת ביקורת וועדה משותפת עם נציגי ההורים – אין כל התייחסות בראיות התובעים לועדות אלה (ואחזור ואעיר כי כל מסמכי החברה היו בידי התובעים בלבד ממועד הגשת התביעה, ונבחנו על ידי רו"ח בילו ורו"ח דרמן בלבד).

173.
החל משנת 1998 מי שתפקד בחברה היו פינקוביץ, רבס, גוטווין (ששהה בישראל רק חלק מהתקופה) ושרון ז"ל (ככל שתפקד ). אין ספק כי דירקטורים אלה לא היו מודעים למעשיו של פינקוביץ, וגם לא למצבה של חברת הבת ומאידך, לא מצאתי סיבה שהיתה מצדיקה חשד כי התנהלותו אינה תקינה ו/או מעקב אחר מעשיו. פינקוביץ שימש מנכ"ל החברה שנים רבות ומשך למעלה מ- 20 שנה פעל לטובת החברה/הכפר והביא את החברה לשגשוג והצלחה ומדוע שיחשדו כי שינה עורו לפתע להחל לפעול לטובתו האישית ולאו דוקא לטובת הכפר.

וככל שהיה מקום לחשד שכזה – מן הסתם היה צריך להתעורר חשד זה הן אצל בעלי המניות והן אצל הורי החוסים – כאשר עד שנת 1998 התקיימו ישיבות סדירות גם של בעלי המניות וגם עם הורי החוסים, והם קיבלו מידע מלא על הנעשה בחברה ודוחות כספיים שלה. מהמועד בו נטען כי היה צריך להתעורר חשד אצל הדירקטורים, פסקו גם האסיפות הכלליות וככל שלהורים נמסר מידע כוזב על ידי פינקוביץ, באופן שלא עורר חשדם, נמסר מידע זהה גם ליתר הדירקטורים, כעולה מעדותו של רבס, שנתתי בה אמון מלא (ודוק: הורי החוסים מהווים חלק מבעלי המניות של החברה).

אין לי אלא לשוב ולהפנות לדבריו של רבס בחקירתו. כאשר נשאל כיצד אישר נושאים כלכליים , השיב כי סמך על הדירקטורים האחרים שהיו, ולא על פינקוביץ בנושאים אלה:

"ישב שם אדם בשם הורן, שהוא היה די אגרסיבי ותפס שלישי של הישיבה והיה נראה כאחד האנשים הבקיאים ביותר במדינה כמומחה כלכלי. האדם השני שהיה שם היה מר אדלר, אבא של אחד החוסים".

ובהמשך, לאחר שהורן עזב לחו"ל ואדלר נפטר, נשארו לדבריו רק הוא, פינקוביץ וגוטווין, שהיה עומד בויכוחים כלכליים, כאשר לגבי עצמו הוסיף כי:

"לדאבוני הרב הייתי איזה שהוא פתי. האמנתי לכל דבר ומה שיותר גרוע, סמכתי על הצוות הכלכלי, שמה שכתוב בדוח, או מה שהוא סיפר זה מבוסס. חשבתי, היה מבקר חיצוני, היה בהתחלה רואה חשבון בבלי ולאחר מכן רואה חשבון שפורן...


והוא הדין באשר לחברת הבת:

"..הוא אמר שהמפעל הוא רווחי וכולם האמינו לזה. שם ישבו אמנם מומחים, אז לא היו לי שום ספקות...".

בנסיבות המתוארות – אין לאמר כי "אמונתו" של רבס מגיעה כדי התרשלות.

דוגמא לכך שלא היה מקום לחשד במעשיו של פינקוביץ הוא נושא העברת המניות לפינקוביץ ובני משפחתו. בישיבת הדירקטוריון בה אושרה ההעברה נכחו פינקוביץ (שפעל גם כמיופה כוח של גוטווין) ורבס. כן נכחו עו"ד וולר, היועץ המשפטי של החברה ורו"ח שפורן – רואה החשבון של החברה. איני רואה טעם לכך כי רבס יפקפק בתקינות העברת המניות, כאשר נוכחים יועציה החוקיים של החברה ורבס גם ציין, בתמימותו, כי קיבל את הסברו של פינקוביץ כי העברת המניות תקל על התפקוד שלו. גוטווין, לעומת זאת, לא שתק כאשר נודע לו כי פינקוביץ השתמש ביפוי הכוח שבידו למטרה זרה מזו שלשמה נמסר לו יפוי הכוח, ואף פנה ליועץ המשפטי של החברה בעניין זה.
דוגמא נוספת היא ענין מינויו של בנו של פינקוביץ למנכ"ל חברת הבת. בנ/12 נאמר כי לא נמצא כל פרוטוקול בו אושר מינוי זה. לעומת זאת בת/8 הוסיף רו"ח בילו כי: "מינוי זה מעלה חשד לניגוד עניינים אליו היו חברי הדירקטוריון של הכפר אמורים להדרש ולדאוג לפיקוח בהתאם". מאחר ולא נמצא פרוטוקול המאשר מינוי זה – כיצד יכלו הדירקטורים להדרש לענין ו/או לחשוד כי משהו אינו כשורה?

הוא הדין בגוטווין, שכאמור בחוות דעתו של רו"ח בילו, לא שהה בישראל במשך כל השנה. אני מקבלת בעניינו את האמור בתצהירו, לפיו שהה בשנים האחרונות מרבית השנה בשוויץ (ולכן גם שימש כמנהל בתקווה שוויץ תקופה קצרה). מתצהירו עולה כי לא היתה לו אפילו זכות חתימה בחברה וכי מעת לעת היה מקבל דיווחים מפינקוביץ או מבעלי תפקידים בכפר ויועצים חיצוניים של הכפר, באשר לאיתנות הכספית של הכפר וכי מעולם לא שמע על בעיות כלשהן.

גוטווין גם הצהיר כי היה מבקר בכפר וגם במפעל ולא ראה כל סימן לקושי כספי ולהיפך, כי היו שם אותות ברורים למצב כלכלי טוב, כאשר למפעל נרכשו מכונות חדשות ונעשו שם השקעות.בתצהירו של דייג מטעם התובעים אמנם נאמר כי לא בוצעו השקעות במבני הכפר ואולם הערתו ביחס למצב הכפר הינה סתמית, וסותרת את האמור בתצהירו של גוטווין, המהווה עדות ממקור ראשון.

כפי שאימצתי את דבריו של רבס, אני מאמצת גם את אלה של גוטווין לפיהם הסתמך על הדיווחים שקיבל בזמן אמת מאנשי המקצוע בתחום הכספים ומעולם לא שמע הסתייגויות, אף אחד לא התריע בזמן אמת על הפסדי חברת הבת וכאשר אפילו מר דייג בתצהירו התייחס לכך כי עד שנת 2000 הדוחות הכספיים של החברה לא הצביעו על גרעון קשה מאחר וההעברות לחברת הבת נרשמו כהשקעות.

גוטווין שימש גם דירקטור בתקוה שוויץ והוא תאר בתצהירו את המידע שהיה בידו בקשר לחברה זו:

"בתקופה בה הכפר תפקד כשורה ולא היה כל רמז לאי סדרים כספיים, שמעתי מאריה פינקוביץ
, כי קיבל תרומה ממארק ריץ', להקמת מוסד דומה לכפר תקווה בשוויץ ועוד תרומה כלשהי לצורך התפעול השוטף של מוסד זה. בשל שהותי בשוויץ בחלק מימי השנה, שמחתי מאד על יוזמה זו ואף סייעתי בהתנדבות בתחילת הדרך להקמת מוסד זה. מעורבותי היתה לזמן קצר ביותר, ממש בתחילת המייזם, ולאחר זמן התגלו בעיות בכפר תקוה בישראל והתנתקתי מאריה פינקוביץ
ומכפר תקוה בשוויץ. בשום שלב לא ידעתי כי כספים השייכים לכפר תקוה הועברו למימון המוסד כאמור, אם אכן הועברו, ולא היתה לי דרך לדעת על העברות כספים כאמור".

בהקשר זה של תקוה שוויץ אעיר כי אכן הוכח כי הועברו כספים מהחברה לתקוה שוויץ, אך לא הוכח כי הושקעו בתקוה שוויץ כספים מעבר לתרומות שהתקבלו בחברה למטרה זו. רו"ח בילו העיד בחקירתו הנגדית כי לא בדק מה היה מקור הכספים שהועברו. רו"ח דרמן ציין בדוח שערך כי התקבלו בחברה תרומות ייעודיות לתקוה שוויץ בסך 100,000 פרנקים שוויצריים וגם צנר העיד כי התקבלו תרומות בהיקפים גדולים. בנסיבות אלה – ודאי שלא היה יסוד לחשוד באי תקינות העברת הכספים. יתכן גם כי במידה והיתה נעשית בדיקה של מקור הכספים, ניתן היה לקבוע כי אכן הכספים שהועברו לחברה זו מקורם כתרומות, כפי שנאמר לגוטווין על ידי פינקוביץ. אמנם נטען על-ידי צנר כי גם מטעם התורם
לתקווה שוויץ (קרן דורון) נערכה חקירה – אך גם בהקשר זה לא הביאו התובעים ראיות בדבר תוצאות חקירה זו, והדבר פעל לחובת התובעים ככל שעסקינן בנתבעים 2-6.

אין באמור כדי לגרוע מאחריותו של פינקוביץ עצמו בקשר לחברה זו, כאשר הוא היה בעל מניות בחברה זו ולא החברה – ולא יכול להיות ספק כי התרומות לא ניתנו לפינקוביץ ובני משפחתו באופן אישי, אלא למטרת הקמת כפר לחוסים בשוויץ.

גוטווין העיד בעניין זה כי אכן היה מדובר בתרומה. לדבריו, הגיע לחברה בישראל "מיליארדר עם הליקופטר", נפגש עם פינקוביץ ורבס ואמר שהוא מעוניין לתרום בית בשוויץ, ובפועל אכן נתרם בית שכזה. ואולם, באשר להתנהלותו של פינקוביץ והעובדה שפעל "לעצמו" בלבד, הוסיף ואמר:

"זה היה במקום היוקרתי ביותר בברן. כשנכנסתי לבית חשכו עיני. מצאתי את הבת של אריה מתנחלת בבית עם תינוק ועם מטפלת ועם בעלה ועם כלב שראיתי שזה משהו לא טבעי, שהוא עושה את זה ואף אחד לא ידע שהוא בכלל מביא אותה וסיפרו לי שהביא משאית עם כל הדברים כאילו שזה שלו....כל הכפר תקוה שוויץ זה בלוף. המטרה שלו היתה לתת משרה לבת שלו".

174.
יצויין כי אפילו בבקשה שהגישו חלק מהורי החוסים להקפאת ההליכים , הם ביקשו את החלפתו של פינקוביץ בלבד, (כאשר "יתר" הדירקטורים , ככל שהיו, ועסקינן ברבס בלבד, המשיכו להיות בדירקטוריון החברה) ובמקום פינקוביץ בלבד מונה מנהל מפעיל לחברה לתקופה קצובה.

175.
רו"ח בילו מציין בת/8 כי כבר בדוחות הכספיים לשנים 1999-2000 הופיעו הערות לגבי מצבה הכספי של חברת הבת והגרעון בהון, וכי היה על הדירקטורים לחקור ולבחון את הערות המבקר. אולם בת/9, בה בחן רו"ח בילו את התרשלות רואי החשבון, הוא מציין כי רק "החל משנת 2000 חלה קפיצה משמעותית בהעברות הכספים מהחברה לחברת הבת לכיסוי הפסדיה". מאחר והדו"ח הכספי לשנת 2000 נתחם רק בשלהי שנת 2002, ממילא לא היה מקום לחקירה ודרישה, כאמור, ומן הסתם גם לא הופיעה הערה שכזאת בדוחות שהיתה צריכה להסב תשומת הלב של הדירקטורים.

176.
בהמשך חוות הדעת, לאחר שרו"ח בילו משווה בין ההשקעות בחברת הבת לעומת רווחי/הפסדי החברה עצמה הוא אומר בת/8 כי:

"דירקטורים סבירים היו צריכים לראות כי הכפר מוציא כספים רבים לטובת החברות הקשורות, הרבה מעבר למה שהוא מייצר ברווחיו"
.

לעומת זאת בנ/12 נאמר:

"כל דירקטור, גם כאלו שאינם כלכלנים, יכלו לראות כי הכפר מוציא כספים רבים לטובת החברות הקשורות, הרבה מעבר למה שהוא מייצר ברווחיו. כך שהיה ברור שהעברות אלו מסכנות את עתיד הכפר"
.

ועוד מוסיף רו"ח בילו בת/8 כי:

"מעיון בדוחות הכספיים המבוקרים של הכפר לשנים 1999-2000 עולה כי כבר בדוחות אלו הופיעו הערות לגבי מצבה הכספי של חברת הבת והגרעון שנוצר בהון, הערות המחייבות דירקטור סביר לחקור ולבחון המשמעויות של הערות המבקר. חברי הדירקטוריון בחרו להתעלם מהפניית רואה החשבון המבקר לעובדה זו"
.

בעוד שבנ/12 נאמר:

"מעיון בדוחות הכספיים המבוקרים של הכפר לשנים 1999-2000 עולה כי כבר בדוחות אלו הופיעו "תמרורי אזהרה " לגבי מצבה הכספי של חברת הבת והגרעון שנוצר בהון. חברי הדירקטוריון בחרו להתעלם מהפניית רואה החשבון המבקר לעובדה זו"
.

177.
לאחר שרו"ח בילו מפנה להערות רואי החשבון בדוחות הכספיים, הוא אומר בת/8 כי:

""מהאמור לעיל עולה כי בדוחות הכספיים לשנים 1999-2001 הופיעו הערות לגבי מצבה של חברת הבת. דירקטור סביר היה צריך לבחון את יכולתה של חברת הבת להשיב הכספים או להמשיך ולהתקיים נוכח הגרעון שנוצר. חברי הדירקטוריון בחרו להתעלם מסימנים אלו, ובכך אפשרו להמשיך להשקיע כספים בחברת הבת, תוך סיכון המשך קיומו של הכפר כ"עסק חי"
.

לעומת זאת בנ/12 נאמר רק:

"מעיון בדוחות הכספיים המבוקרים של הכפר לשנים 1999-2000 עולה כי כבר בדוחות אלו הופיעו הערות לגבי מצבה הכספי של חברת הבת והגרעון שנוצר בהון, הערות המחייבות דירקטור סביר לחקור ולבחון המשמעויות של הערות המבקר. חברי הדירקטוריון בחרו להתעלם מהפניית רואה החשבון המבקר לעובדה זו"
.

178.
בחוות הדעת של רו"ח בילו הוא מפנה לישיבות עם הורי החוסים ו"לפורום היגוי" שתפקידם היה לקבוע את מדיניות החברה. חרף זאת, התעלם רו"ח בילו מהפרוטוקולים של ישיבות ולא הביאם כלשונם. גם בהקשר זה, רב השונה בהתייחסותו לדירקטוריון בחוות דעתו הראשונה (נ/12) לעומת חוות הדעת המאוחרת (ת/8).

יוער
בהקשר זה כי בנ/12 מזכיר רו"ח בילו גם ועדת ביקורת של החברה ושל חברת הבת – אך זו אינה נזכרת כלל בהמשך חוות דעת זו ובחוות הדעת ת/8. מן הסתם , פרוטוקולים של ישיבות ועדת ביקורת, ככל שהתקיימו, היו יכולים לשפוך אור על התנהלות החברה והביקורת על התנהלות זו, ככל שהיתה (אחרת למה אוזכרה בנ/12?).

בסעיף "דיווחים מטעים לישיבות הורים ופורום היגוי", לפני פרוט הדיווחים, מופיע בנ/12 סעיף שאינו מופיע בת/8 ולפיו:

"כפי שנמסר לנו בשיחה שהיתה עם מר פרץ רבס
, נטען כי לא היה מודע לסכומים שדווחו בישיבות עם הורי החוסים ובפורום ההיגוי, וכי סמך על דבריו של פינקוביץ מבלי לבדוק אותם"
.

בהמשך נאמר בנ/12 כי:

"מעיון בפרוטוקולי ישיבת פורום ההיגוי עולה כי פינקוביץ ומר פרץ רבס
, אשר נכחו בישיבות אלה, הטעו את הנוכחים בדבר מצבם הכלכלי של הכפר והמפעל"
.

לעומת זאת בת/8 נאמר:

"מעיון בפרוטוקולי ישיבות הגוף המכונה "פורום ההיגוי" עולה כי מר פינקוביץ ומר רבס , נכחו בישיבות אלה, במהלכם נמסרו נתונים בדבר מצבם הכלכלי של הכפר ושל חברת הבת"
.

בסוף הסקירה בפרק זה נאמר בת/8:

"הסתירה בין הנתונים שהציג מר פינקוביץ לבין המצב הכספי הנכון והדוחות הכספיים חייבה החקירה ודרישה מצד חברי הדירקטוריון לקבלת נתונים מעודכנים ומדויקים והסברים לישוב הסתירות בין הנתונים ובמיוחד נציג הדירקטוריון באותן ישיבות, מר פרץ רבס
"
.

לעומת זאת בנ/12 נאמר:

"לו בדק הדירקטוריון את הנתונים שהציג מר פינקוביץ היה ניתן למעשה למנוע את כל המחדלים והעברות הכספים שנעשות בחסות רשלנות הדירקטוריון".

בפרק סיכום חוות הדעת נ/12 נאמר כי עד שנת 1997 התנהלו הכפר והחברה על ידי המנכ"ל תחת עינם הפקוחה של חברי הדירקטוריון כפי שעולה מפרוטוקולים התנהלו ישיבות סדירות של הדירטוריון והיו דיונים תקציביים, דיונים לגבי תחזיות כלכליות, בחירת ועדת ביקורת בדירקטוריון ונושאים נוספים בניהול השוטף וכי הדירקטוריון פעל כפי שנדרש ממנו בחוק החברות ואילו בשנת 1998 רואים תפנית קיצונית בהתנהגות הדירקטוריון, והזנחה של תפקידם. בסוף נאמר כי אי הסדרים הקשורים בפעילות של פינקוביץ לא היתה יכולה להתקיים ללא הרשלנות הבולטת של חברי הדירקטוריון שלא התעניינו בנעשה בכפר ובחברות הקשורות .

לעומת זאת בפרק הסיכום בת/8 נעדר המבוא של הסעיף הנ"ל ונאמר רק כי משנת 1999 ניכרת רשלנות במילוי תפקידו של הדירקטוריון ובסיום, במקום המילים "שלא התעניינו..." נאמר: "אשר לא מילאו את חובותיהם הבסיסיות בדירקטוריון החברה".

179.
אני סבורה כי די בהבדלים בין חוות הדעת כדי להצביע על המגמתיות הברורה שבחוות הדעת ת/8, לייחס את האחריות למצב החברה לכל חברי הדירטוריון, תוך מזעור חלקו של פינקוביץ לכדי רשלנות בלבד במקום הפרת חובת אמונים, וזאת על מנת להגיע ל"כיס העמוק" של המבטחת.

180.
ככל שהדירקטורים לא היו מוכשרים להבין את הדוחות הכספיים ו/או את אותות האזהרה, טוענים התובעים בסיכומים כי היה על הדירקטורים להעזר במומחים ואולם מהראיות עלה במפורש כי עמדו לרשות החברה יועץ משפטי, רואה חשבון וכן יועצים נוספים וכל עוד אלה לא התריעו בפני
הדירקטורים אודות מצב החברה מדוע היה על הדירקטורים לפנות ולחפש תשובות לשאלות שלא התעוררו?

באשר ליועצים הנוספים יוער כי גם רו"ח וולפוביץ, ששימש יועץ של חברת הבת, הציג מצג מטעה באשר למצבה של חברת הבת (כאילו שנת 2002 תסתיים ברווח בעוד שבשנים קודמות הפסידה חברת הבת מיליוני שקלים) ולבטח לא הוכח ואף לא נטען כי היה על הדירקטורים לחשוד גם ביועץ זה.

הוא הדין בישיבת הדירקטוריון בה נכחו רבס ופינקוביץ ובה הוחלט על העברת המניות לבני משפחת פינקוביץ. די ביועצים שנכחו שם (רואה החשבון והיועץ המשפטי של החברה) כדי להסיר החשד למעשים בלתי תקינים ו/או לעורר צורך ביעוץ נוסף לבדוק את תקינות המעשים (ודוק
:
טענת התובעים נגד הדירקטורים, שלא נעזרו ביועצים חיצוניים אינה מיוחדת רק להבנת הדוחות הכספיים).

בתצהירו של גוטווין הוא אומר במפורש כי פרט למצג של פינקוביץ, הדירקטורים הסתמכו גפ על יועצים ומומחים שאמרו ש"הכל בסדר ושיש רווח".

181.
יאמר עוד, כי בכתב התביעה המתוקן נאמר כי רואי החשבון התרשלו בתפקידם כרואי חשבון מבקרים של החברה "כאשר לא יישמו את כללי החשבונאות המקובלים בביקורת ועריכת הדוחות הכספיים של החברה לשנים 1999 ו- 2000" וכי כתוצאה מהתרשלותם הדוחות הכספיים לא שיקפו באופן נאות את מצבה הכספי של החברה וכללו אך ורק "נורית אזהרה", שעה שהיו צריכים לכלול התראות ואזהרות ברורות וחד משמעיות, אשר היה בהם כדי להזעיק את הדירקטורים גם ללא ייעוץ מקצועי וסיוע בקריאה והבנה של הדוחות הכספיים.

דהיינו – התובעים עצמם טוענים כי הדוחות לא כללו התראות ואזהרות ברורות וכי הדירקטורים עצמם לא יכלו להבין את מצב החברה לאשורו ללא יעוץ מקצועי – כל זאת בניגוד לטענה בסיכומים לפיה הדירקטורים התעלמו מ"נוריות האזהרה" שהיו יכולות להבהב בפני
מומחים בלבד.

182.
ודוק: התובעים מפנים בסיכומיהם לעדותה של מנהלת החשבונות של החברה,הגב' קרסנר,ואולם דוקא מעדותה עולה כי לא הפנתה את תשומת ליבו של רבס (הדירקטור היחיד איתו נפגשה בחברה) למצב לאשורו, אלא רק פנתה לפינקוביץ ולבנו.

יתרה מזאת, התובעים מסתמכים על דבריה של הגב' קרסנר לשם הוכחת טענתם כי הדירקטורים היו מעורבים במצבה הכלכלי של החברה, ואולם לאור האמור בתביעת החברה נגד בנק לאומי – הגב' קרסנר עצמה היא שחתמה לבדה על שיקים שנמשכו מחשבון החברה, על פי הוראותיו של פינקוביץ בלבד. מן הסתם , בתוקף תפקידה, היתה הגב' קרסנר צריכה להיות מודעת לזכויות החתימה בחברה ולעובדה כי כלל אינה מוסמכת לחתום בשם החברה, ובמצב דברים זה כיצד יש ליתן משקל לעדותה באשר לאחריות הדירקטורים.

הגב' קרסנר גם העידה מפורשות, כי פנתה בעניין מצב החברה לפינקוביץ ולבנו בלבד, ואינה יודעת אם רבס ידע על מצב החברה.

183.
בנסיבות אלה – אם בכלל, ניתן לאמר כי שיקול הדעת שהפעילו הדירקטורים היה מוטעה, אך בכל מקרה – אין מקום לייחס כל רשלנות למעשיהם והתנהלותם.


השתכנעתי לחלוטין כי הדירקטורים (למעט פינקוביץ) לא צפו
אפשרות כלשהי כי מעשיהם עלולים לגרום נזק לחוסים או לחברה – וברור לי כי במידה והיו צופים אפשרות שכזאת – לא היו נותנים לכך יד. במצב הדברים שהיה קיים במועדים הרלבנטיים, ועל פי הראיות שבפני
, השתכנעתי גם כי לא יכלו לצפות נזק שכזה.

אני מקבלת בהקשר זה את האמור בסיכומי ב"כ גוטווין לפיה קבלת התביעה נגד הדירקטורים האחרים, למעט פינקוביץ, תביא בהכרח למצב בו בכל מקרה של כשלון עסקי תגיש החברה ו/או יגישו בעלי מניותיה תביעה בגין ניהול רשלני נגד הדירקטורים שלה – תוצאה שהיא בלתי סבירה על פניה.


184.
מכל האמור – אני דוחה את תביעת החברה נגד הדירקטורים (הנתבעים 2 עד 6).

185.
הדברים מקבלים משנה תוקף ככל שעסקינן בתביעת ההורים. ראשית, מאחר וההורים מהווים חלק מבעלי המניות של החברה וכל שנאמר לגבי תביעת בעלי מניות או החברה נגד הדירקטורים יפה גם לגביהם.

186.
האמור יפה במיוחד ככל שעסקינן בקבלת הסכמת ההורים. מהראיות שהובאו עולה (אמנם במרומז בלבד), כי ההורים היו מעורבים באופן זה או אחר שנעשה בחברה ובחברת הבת, ונציגים מטעמם "ועד הורים" נטל חלק בישיבות בהם נכח פינקוביץ ועימו חלק מהדירקטורים. נאמר גם, כי ההורים נטלו חלק ב"פורום היגוי" שקבע את מדיניות החברה.

כפי שכבר נאמר לעיל, התובעים נמנעו מלהציג ראיות על מעורבותם זו ורק הפנו לפרוטוקול ישיבה אחת – בה לטענתם פינקוביץ הציג בפני
הם מצג מוטעה. הדבר תמוה במיוחד כאשר נאמר בכתב התביעה כי החברה מיוצגת על ידי רו"ח דרמן שהינו "בעל תפקיד" בחברה. ככזה , חלה חובה על "בעל התפקיד" מטעם בית המשפט להציג בפני
בית המשפט תמונה נכונה על מצבה ולא תמונה מגמתית , במיוחד כאשר כל ספרי החברה הוחזקו ברשותו במועד הרלבנטי לתביעה.

עובדת מעורבות ההורים
עולה גם מעדותו של פינקוביץ עצמו, שלטענתו היה לו דין ודברים עם אחד ההורים התובעים, משה פישמן, שחלק על דרך ניהול החברה במשך תקופה ארוכה, ולטענת פינקוביץ גם הפריע לניהול התקין של החברה וגרם להפסקת התרומות לחברה. אותו מר פישמן, ששמו מופיע כתובע הראשון מבין שמות הורי החוסים נמנע מלהזים דבריו של פינקוביץ (כאשר המצהיר העיקרי
מטעם החברה היה אפוטרופוס של אחד החוסים שאישר בחקירתו כי עד שנת 2002 כלל לא היה מודע לנעשה בחברה).

יצויין כי בתצהיר שהגיש משה פישמן בבקשה להקפאת הליכים נאמר, כי התעורר אצלו חשד באשר להתנהלותו של פינקוביץ, אך פרט לעימותים עם פינקוביץ, הוא ישב בחיבוק ידיים ולא פעל עד שהיה חשש להמשך קיומו של הכפר והשארות החוסים במסגרתו.

ועוד עולה הדבר מטענה שהועלתה על ידי הורי החסויים, לפיה פינקוביץ פנה אליהם בכתב וביקש להקדים את תשלום דמי האחזקה השנתיים, על מנת לאפשר המשך תיפקוד של החברה. לא בכדי נמנעו התובעים לצרף מכתב זה, שמן הסתם יכול היה להעיד על "פעמון אזעקה" שהיה צריך להדהד אצל ההורים, שהמשיכו לשבת בחיבוק ידיים, ואפילו לא הפנו תשומת לב "הדירקטורים" האחרים (ככל שהיו כאלה) ולא ביקשו לזמן אסיפה של בעלי המניות – ואם עשו מעשה - הדבר לא בא לידי ביטוי בראיות שהביאו. ׁ

לא אוכל להמנע מלהעיר בהקשר זה כי ככל שעסקינן בחברה עצמה, מצבה הכלכלי היה ונשאר איתן,
ולכל היותר הגיע למצב של קושי בתזרים המזומנים. החברה מעולם לא עמדה במצב של
פשיטת רגל או פירוק. רו"ח דרמן עצמו העיר כי לחברה היו מקרקעין בשווי של מאה מיליון ₪ ופינקוביץ אף תכנן להתקשר בהסכם עם חברת בניה, נולטון אחזקות, לפיתוח חלק ממקרקעין אלה. בעיניים אלה יש לבחון את התנהלות הדירקטוריון וממילא ברור כי מצב החברה לא הגיע לכזו "קטסטרופה", אותה תארו ההורים, כאילו לא תוכל להמשיך ולהתקיים (התובעים טענו כי הזרימו לחברה כ- 3 מיליון ₪ ובנוסף קיבלה החברה הלוואה מהבנק בערבותם, באופן שהחברה המשיכה לפעול פעילות תקינה וסדירה ומן הסתם מימוש נכס מנכסי החברה יכול היה להביא לאותה תוצאה).

כפי שעלה מהראיות, "הקטסטרופה" בעיני ההורים, ושבגינה הוגשה הבקשה להקפאת ההליכים, היתה כי לא ניתן יהיה להמשיך ולהפעיל את החברה לטובת החוסים וכי אלה ישלחו לבתיהם. במצב דברים זה – לכל היותר היתה עומדת להורי החוסים זכות תביעה נגד החברה בגין הפרת החוזים האישיים, בין כל אחד מההורים והחברה, אך ברי כי לא קמה להם כל זכות תביעה נגד הדירקטורים. יתירה מזאת, בבקשה להקפאת ההליכים טענו ההורים כי הם נושים של החברה במיליוני שקלים אך לא ניתן כל פירוט לגובה הנשיה (כאשר בהתאם לחוזים האישיים שדוגמתם צורפה , היו זכאים ההורים במקרה של הפסקת החוזה לדמי הפקדון ששילמו, בניכוי 10% לכל שנה בה שהה החוסה בכפר וכאשר לאחר 10 שנות שהיה לא זכאים ההורים לכל החזר).

ההורים גם לא הוכיחו את יסודות עוולת הרשלנות בכל הקשור ליחסיהם עם דירקטוריון החברה, כאשר, כאמור, ביחסים עם החברה ההורים מהווים "צרכני שירותים בלבד".

187.
בנסיבות אלה – אני דוחה את תביעת ההורים נגד הדירקטורים האחרים (הנתבעים 2 עד 6).

התביעה נגר חברת הביטוח

188.
בכתב התביעה המתוקן נאמר כי מגדל (הנתבעת מס' 7) "הינה מי שבכל הזמנים הרלבנטיים לתביעה ביטחה את הנתבעים מס' 1-6 בפוליסת "ביטוח נושאי משרה בחברה" פוליסה מס' 2520000311/02 (להלן "הפוליסה").

בסעיף 31 לכתב התביעה המתוקן, בפרק "עילות התביעה" נאמר כי:

"התובעים יטענו כי מתוקף הפוליסה חלה חובה על חב' הביטוח, הנתבעת 7, לפצות את התובעים בגין הנזקים שנגרמו להם עקב רשלנותם, במעשה או במחדל, של הנתבעים מס' 1 עד 6, בתפקידם כדירקטורים בחברה תוך הפרת חובת האמונים ו/או חובת הזהירות שלהם כלפי החברה ו/או כלפי ההורים".

189.
בסעיף 4.4 לפוליסה, בפרק "חריגים" נקבע כי:

"המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כל נזק כספי בקשר ו/או כתוצאה מכל תביעה: עולה מ-, נגרמה או נתרמה על ידי כל מעשה או מחדל בפועל של אי יושר או מרמה או מעשה או מחדל מכוון, המבוצע על ידי כל נושא משרה או שבוצע בהוראתו או באישורו או בידיעתו תוך כדי שימוש בתרמית, אי יושר, זדון או אי איכפתיות לתוצאות המעשה ו/או המחדל".

לאור האמור בהרחבה לעיל, בכל הקשור לפינקוביץ, אין ספק כי מעשיו נופלים בגדר חריג זה , ודין התביעה נגד מגדל, ככל שעסקינן במעשיו של פינקוביץ –
להדחות.

190.
בסעיף 4.14 לפרק "חריגים" בפוליסה, נאמר כי המבטח לא יהיה אחראי לתשלום כל נזק כספי בקשר ו/או כתוצאה מכל תביעה שהוגשה או נוהלה ביוזמת או בהוראת החברה או כל נושא משרה, "למעט: 4.14.3 תביעה המוגשת על ידי מפרק , כונס נכסים או מנהל מורשה אשר מונה על ידי רשות מוסמכת".

כאמור, ב"כ התובעים טען כי די בעובדה שמדובר במנהל שמונה על ידי רשות מוסמכת ומאידך טענה מגדל כי התביעה לא הוגשה על ידי "מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה" ולפיכך חל החריג לפוליסה.

191.
בשים לב לדחיית התביעה נגד הדירקטורים 2 עד 6, ממילא יש מקום לדחות את התביעה נגד מגדל בגין נזקים שנגרמו לחברה עקב מעשיהם/רשלנותם של נתבעים אלה.

192.
גם במידה והייתי קובעת כי יש להטיל אחריות על מי מהדירקטורים 2 עד 6, אני סבורה כי אין מקום לתחולת הסייג לחריג (כאמור בסעיף 4.14.3 לפוליסה) מאחר ואין מדובר בתביעת החברה שהוגשה על ידי "מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה" ואין די בעובדה כי מדובר במי שמונה על ידי רשות מוסמכת בלבד שאינו "מפרק, כונס נכסים או מנהל מורשה".

בפסק הדין נקבע, כי רו"ח דרמן ממונה כ"מנהל מפעיל" ולא כ"מנהל מורשה" ולכאורה די בכך כדי לקבוע כי אינו עונה על ההגדרה הקבועה בפוליסה .

גם אם יש ליתן למונח פרשנות רחבה, אין לאמר כי בנסיבות רו"ח דרמן מונה כ"בעל תפקיד" על ידי רשות מוסמכת. כל שנקבע בתיק פש"ר 528/02 הוא כי בית המשפט נתן תוקף להסכם פשרה בין המבקשים שם (חלק מהורי החוסים) ובין פינקוביץ בלבד (ואפילו לא נושי החברה) לפיו "עבודתו" של פינקוביץ בחברה תופסק לתקופה של 3 חודשים ובתקופה זו ישמש "מנהל מפעיל" של החברה רו"ח דרמן. בית המשפט שם נתן תוקף של

פסק דין
להסכם פשרה זה, מבלי שהורה דבר על הקפאת ההליכים נגד החברה (המטרה לשמה הוגשה הבקשה) וכאשר תיק בית המשפט נסגר ולא היה לו שום המשך שהוא.

אין במינוי זה של רו"ח דרמן ולא כלום עם "בעל תפקיד" המתמנה על ידי בית המשפט לצורך הקפאת הליכים , פירוק או פשיטת רגל, שאז מהוה אותו בעל תפקיד "נציגו של בית המשפט", ומעביר לבית המשפט (ולא לדירקטוריון החברה כפי המקרה בענייננו) דו"ח תקופתי לגבי קצב התקדמות ההליך לשמו מונה וכאשר ההליך בבית המשפט אינו מסתיים עם המינוי אלא ממשיך עד פירוקה של החברה ו/או עד הבראתה על ידי בעל התפקיד , בהתאם להוראות בית המשפט.

אמנם בחוות דעתו של רו"ח בילו ת/8 הוא מציין בפרק "עיקרי הממצאים" כי "אישר בית המשפט בתאריך 24.10.02, לבקשת הורי החוסים בכפר את מינויו של רו"ח דרמן כמנהל מורשה של הכפר" ואולם הבאתי לעיל את נוסח ההחלטה, בה מונה רו"ח דרמן כ"מנהל מפעיל" לתקופה של 3 חודשים בלבד, וראוי היה כי ידייק בהביאו את החלטת בית המשפט (ודוק: בנ/12 ציין רו"ח בילו כי רו"ח דרמן מונה על ידי בית המשפט כ"מנהל מיוחד של הכפר" ואין זאת כי שינוי הנוסח נעשה במגמתיות, בניסיון להכניס את התביעה תחת "כנפי" המבטחת).

גם בדוחות הכספיים של החברה, שנחתמו על ידי רו"ח דרמן ביום 31.12.12 נאמר כי הוא "מנהל מפעיל מיוחד לחברה", ולא "מנהל מורשה".

193.
כפי שנאמר לעיל, אני סבורה כי בכל מקרה לא היה מקום להגיש את הבקשה להקפאת ההליכים (פש"ר 528/02), כאשר החברה מעולם לא הגיעה למצב של חדלות פרעון, אלא למצב של מצוקת מזומנים בלבד (וכאשר עוד קודם להגשת הבקשה הגיעו החברה וחברת הבת להסדר עם הנושה הממשי של החברה – בנק לאומי).

מהראיות עולה כי כל שנדרש לשם "הבראת" החברה, כלשון התובעים, היה החלפת פינקוביץ, ואין זאת כי זו היתה התוצאה הבלעדית של בקשת ההורים בתיק הנ"ל, כאשר כל תפקידו של רו"ח דרמן התמצה בהיותו מנהל מחליף למר פינקוביץ לתקופה קצרה כאשר בסוף התקופה הוא הגיש דו"ח לדירקטוריון החברה שכותרתו "ממצאי ביקורת חקירתית – מר פינקוביץ אריה".

אכן, חברת הבת הגיע למצב בו עמדה על סף פרוק ואם נדרשה הקפאת הליכים הרי שנדרשה לחברת הבת בלבד ואולם החברה עצמה מעולם לא היתה "חולה" ולא נדרשו כל הליכים לשיקומה אלא רק החלפת המנכ"ל שלה. ודוק: אפילו בהליכי הקפאת ההליכים לא הוחלף דירקטוריון החברה אלא רק המנכ"ל/פינקוביץ, כאשר הדירקטור היחיד שהיה פעיל בחברה באותו מועד פרט לפינקוביץ היה רבס, אשר המשיך בתפקידו עד שהתפטר בעצמו .

194.
כפי שכבר נאמר, ב"כ התובעים ניסה בסיכומיו להמעיט מחומרת מעשיו של פינקוביץ ולייחס לו רשלנות ולא הפרת חובת אמונים. כפועל יוצא גם נטען כי בהצעת הביטוח לא התרשל במידע שמסר למגדל.


בשים לב להתנהלותו של פינקוביץ, כפי שפורטה לעיל, ולעובדה שהציג מצגי שווא אודות מצב החברה הן לדירקטוריון, הן להורים והן ליועצים – מן הסתם חטא לאמת גם במצגיו לחברת הביטוח – ויש ממש בטענת מגדל כי הפוליסה אינה בתוקף בשים לב למידע המטעה שנמסר לה. מאחר וכבר ציינתי כי דין התביעה נגד מגדל להידחות – איני נדרשת לטענה זו ביתר פרוט.

יוער כי במידה והייתי מקבלת את טענת התובעים באשר למעמדו של רו"ח דרמן היה בכך כדי ליצור "כלי" בידי כל
חברה שמנהלה פעל תוך הפרת חובת האמונים שלו לחברה ו/או לתועלתו האישית לכסות על הפסדיה, בדרך של הגשת תביעה באיצטלא של בקשה לפירוק, כינוס נכסים או מנהל מורשה, "סילוק" המנהל "המועל" בהסכמה, מינוי מנהל אחר תחתיו, וכיסוי הנזקים שגרם בדרך של תביעה נגד מבטחת, שביטחה את הדירקטורים כנגד פעולות ברשלנות . אין לי אלא לחזור על האמור כבר – כי החוק אוסר במפורש עריכת ביטוח כנגד מעשי מרמה והפרת אמונים – מעשים שרק בגינם עומדת זכות התביעה בתביעה שבפני
.

ועוד יוער כי ב"כ התובעים עצמו טען בסיכומיו כי מתן כיסוי ביטוחי לחברה בגין התרשלות הדירקטורים הינו ראוי, וכי הדגש הוא על כיסוי למי שידו אינה במעל. כאמור, התביעה בפני
היא נגד מי שידו היתה במעל , ולפיכך גם ב"כ התובעים מסכים כי במקרה שכזה – דין התביעה להדחות.

195.
פרק נכבד מהראיות
והסיכומים בתביעה נגד מגדל וחלק נכבד מראיות התובעים בענין זה נסבו סביב טענת התובעים כי הכיסוי בפוליסה הינו רטרואקטיבי ולא כפי שנאמר בפוליסה כי לפיו תקופת הביטוח הינה מ- 1.1.02 עד 31.12.02 והתקופה הרטרואקטיבית הינה מ- 1.8.00.

איני נדרשת למחלוקת זו מאחר ובכתב התביעה המתוקן נאמר במפורש (בסעיף 31) כי על מגדל לפצות את התובעים מתוקף הפוליסה ועילת התביעה צומצמה (כפי שנאמר בכתב התביעה המתוקן) לאמור בפוליסה בלבד. לא נאמר דבר על כיסוי ביטוחי בגין תקופה שקדמה לתקופת הכיסוי הביטוחי שנקבעה הפוליסה (תקופה רטרואקטיבית מ- 1.1.00). בהעדר ציון מפורש בכתב התביעה לטענה בדבר הרחבת הפוליסה מעבר לאמור בה, יש לדחות כל טענה העומדת בניגוד לכתב התביעה וממילא אין לתת סעד שלא נדרש (וראה בענין זה רע"א 8600/12 שרותי בריאות כללית נ. משטה ואח'
(

פסק דין
מיום 3.2.13).

196.
ב"כ התובעים טען בסיכומים כי יש לחייב את מגדל בשים לב לעובדה שלא השיבה על מכתב הדרישה שנשלח אליה ולא פרטה את הנימוקים לדחיית הדרישה ואולם מכתב הדרישה של ב"כ התובעים נשלח ביום 29.12.02 והתביעה הוגשה ביום 23.1.03 ולפיכך ניתן לאמר בודאות כי לא חלף זמן סביר למתן תשובה ולבטח לא ניתן היה להשיב לגופו של עניין בזמן כה קצר שלא איפשר אפילו בדיקה לכאורית של הדרישה.

197.
הוא הדין בטענת התובעים לפיה, אין לייחס את אי הגילוי ליתר הדירקטורים, שהרי פינקוביץ לבדו הוא שערך את הביטוח (למרות שלא היה מוסמך לחייב לבדו את החברה), וככל שמעשיו אינם מחייבים את החברה, ממילא אין משמעות לעובדה שהדירקטורים האחרים לא הציגו בפני
מגדל מידע מטעה. בכל מקרה, יש בטענת התובעים בהקשר זה סתירה על פני הדברים. מחד, הם מבקשים להטיל על הדירקטורים אחריות למעשיו של פינקוביץ. מאידך, כאשר פינקוביץ מסר מידע מטעה או חלקי בלבד, הם מבקשים לא לייחס ליתר הדירקטורים את מעשיו של פינקוביץ.
התנהלות שכזאת – אינה ראויה.

198. כפועל יוצא – גם דין תביעת ההורים להדחות. למותר לציין כי לא נטען דבר בקשר לחבותה של מגדל לפצות את הורי החוסים.

199. מכל האמור – אני דוחה את התביעה נגד מגדל – הנתבעת מס' 7.

התביעה נגד רואי החשבון
:

200.
גם בתביעה נגד רואי החשבון, אני מוצאת כי יש לעשות הפרדה בין התביעה נגד רו"ח מילנר ז"ל, לבין זו נגד רו"ח שפורן, ולהלן אתייחס לכל אחת מהתביעות בנפרד.



התביעה נגד רו"ח מילנר ז"ל
:

201.
רו"ח מילנר ז"ל נימנה עם מייסדי החברה, הוא החזיק במניית יסוד של החברה ושימש רואה חשבון שלה מיום היווסדה ועד שנת 2001 מועד בו פוטר על ידי פינקוביץ, שמינה תחתיו את רו"ח שפורן.
בנוסף, ביקר את הדוחות הכספיים של חברת הבת עד לשנת 1977.

202.
רו"ח מילנר ז"ל לא איחד את הדוחות הכספיים של החברה ושל חברת הבת במשך כל השנים, אלא רק העיר במבוא לדוח הכספי כי "לא נערכו דוחות כספיים מאוחדים עם החברה הבת כמתחייב מגילוי הדעת של לשכת רואי החשבון בישראל". בדוח הכספי לשנת 1999 הוא העיר גם כי "מבלי לסייג את חוות דעתנו הננו להסב תשומת לב לאמור בענין ההשקעה בחברת הבת שבגינה לא נעשו הפרשות".

הערה דומה הופיעה גם בשנים קודמות, כאשר בדוח הכספי לשנת 1999 מופיעה השוואה בבאור 3 בין ההשקעה בחברת הבת שבגינה לא בוצעו הפרשות בשנת 1999 לעומת שנת 1998.

203.
בנסיבות אלה – האמור לעיל באשר להסכמת בעלי המניות לדרך פעולה זו של רו"ח מילנר ז"ל, מאז הוקמה חברת הבת ועד הדוח לשנת 1999 – מונעת תביעה נגדו בגין אי איחוד הדוחות, ולכאורה די בכך כדי לדחות התביעה נגדו, שבבסיסה אי איחוד הדוחות כנ"ל.

204.
אכן, גילוי דעת 57 המורה כי "חברה אם חייבת לערוך דוחות כספיים מאוחדים" הינו בתוקף משנת 1996 בלבד ולפיכך עד שנת 1996 לא חלה חובה שכזאת והאמור בסעיף הקודם לעיל מתייחס לשלוש שנים בלבד, ואולם די גם בהם כדי להעיד על הסכמה.

205.
יתירה מזאת, החובה הקבועה בגילוי דעת 57 אינה מוחלטת אלא מהוה חובה שבשיקול דעת בלבד , כאשר תקנה 4 לתקנות רואה החשבון קובעת כי "רואה החשבון יכתוב הסתייגות מן הדו"ח הכספי או מפריט שבו, לפי הענין, שלגביהם הוא סבור , לאור הביקורת שערך כי נתקיים אחד מאלה:
(1) הדו"ח הכספי אינו ממלא אחר כללי חשבונאות המקובלים
".

206.
התובעים אמנם טענו כי רו"ח מילנר ז"ל הפעיל שיקול דעת לא נכון בשנה זו, בשים לב להשקעה בחברת הבת בשנת 1999 לעומת ההשקעה בשנה קודמת, ואולם גם אם מדובר בגידול ניכר בהשקעה, איני סבורה כי יש לייחס לרו"ח מילנר טעות ו/או רשלנות בשיקול הדעת שהפעיל. כפי שציינתי בהקשר לדירקטורים 2 עד 6, גם רו"ח מילנר כיהן כרואה חשבון של החברה מאז היווסדה ולא הוכח כי היה לו יסוד לחשוד בפינקוביץ. הדברים מקבלים משנה תוקף לאור העובדה שמאז היווסדה (ולמעט בשנת 1996) – חברת הבת הפסידה
וראה ע"פ 2910/94 יפת נ. מדינת ישראל, שם נקבע כי רואה חשבון צריך לגשת לביקורת בגישה חקרנית ולאו דוקא חשדנית.

זאת ועוד, כפי שנאמר כבר לעיל, בחוות דעתו של רו"ח בילו ת/9, שעניינה בדיקת חשדות לרשלנות של רואי החשבון, הוא מפרט את השקעות החברה בחברת הבת לעומת הפסדיה ומציין כי "החל משנת 2000 חלה קפיצה משמעותית בהעברות הכספים מהחברה לחברת הבת לכיסוי הפסידה", דהיינו, גם רו"ח בילו מסכים כי העברת הכספים בשנת 1999 (היא השנה הרלבנטית לתביעה נגד רו"ח מילנר) לא היתה משמעותית דיה עד כדי ייחוס רשלנות לשקול הדעת שהפעיל.

207.
בכל מקרה, לא היה כל מקום להערת "עסק חי" לגבי החברה בשנת 1999, כאשר גילוי דעת מס' 58 קובע כי יש ליתן הערת "עסק חי" כאשר יש חשש להמשך קיומו של העסק המבוקר, חשש שאין ספק שלא התקיים בענייננו.

208.
כאמור, בשנת 1999 שימש רו"ח מילנר כרואה החשבון של החברה בלבד ולא של חברת הבת ולא עמדה בפני
ו התמונה המלאה אודות מצבה של חברת הבת .

בסיכומים טענו התובעים, בין היתר, כי רו"ח מילנר לא התייחס בדוח הכספי שערך לפעולות שנעשו בחשבון לאחר תאריך המאזן ואולם, התובעים לא הוכיחו כי רו"ח מילנר ידע (או כי היה עליו לדעת) על הפעולות שנעשו בחשבון החברה לאחר תאריך המאזן ומהתכתבותו עם החברה לפני החתימה על הדוחות לשנת 1999 עולה כי נאלץ להמתין זמן רב עד שקיבל לידיו את הדוחות המבוקרים של חברת הבת ורק אז חתם על הדוחות, תוך הפניה להשקעות .

בנוסף, בחוות הדעת ת/9 מציין רו"ח בילו כי היה על רו"ח שפורן לציין ארועים לאחר תאריך המאזן לשנת 2000 בהיותו גם רואה החשבון של חברת הבת – דבר שלא נכון וגם לא נאמר לגבי רו"ח מילנר.

209.
אציין כי גם רו"ח אוסטרו, המומחה מטעם מגדל, ציין מחד את רשלנות רואי החשבון בעריכת הדוחות הכספיים באופן שלא היו מובנים לקורא סביר וחייבו מתן הסברים ואולם, כשם שמצאתי כי חוות דעתו של רו"ח מגמתית , כך אני סבורה כי גם חוות דעת זו מגמתית בניסיון להרחיק את האחריות מהדירקטורים ולהטילה על רואי החשבון בלבד, כאשר האמור בה סותר את קביעתי בענין שיקול הדעת של רו"ח מילנר.

כך, למשל, בהתייחסו לדוחות הכספיים של החברה לשנת 1999 מציין רו"ח אוסטרו כי לאור המידע שהוצג בדוחות אלה וללא הסברים בישיבת דירקטוריון של החברה, "לא ניתן היה לצפות מדירקטור שאינו מיומן בקריאת דוחות ואינו בעל השכלה כלכלית להבחין כי בשנת 1999 חל מפנה מהותי במצבה של חברת הבת כתוצאה מהפסד שנתי של 2,358,745 ₪, שאינו חריג ואינו חד פעמי ויש לו השלכה ישירה על השקעת התובעת בחברת הבת".

210.
בהקשר לדברים אלה יוער כי לא הובאה כל ראיה כי התקיימה ישיבת דירקטוריון בה הוצגו ו/או אושרו הדוחות הכספיים של החברה לשנת 1999 (ואכן דיווחי החברה לרשם החברות הסתיימו באשר לשנת 1998). כמו כן עולה כי המפנה שחל בשנת 1999 היה חריג וחד פעמי לעומת השנים הקודמות, אך יחד עם זאת לא משמעותי (כהערת רו"ח בילו) – באופן שלא חייב הסתייגות מפורשת פרט להערה שצויינה בדוח.

211.
לא אוכל להמנע מלהעיר כי גם חוות דעת המומחים מטעם רואי החשבון הן מגמתיות ואף עליהן לא אוכל לבסס ממצאי. בהקשר של רו"ח מילנר , לא אוכל לקבל את האמור בחוות דעתו של המומחה מטעמו, רו"ח אורי מורד (נ/24) לפיה האמור בגילוי דעת 57 בקשר לאיחוד הדוחות מתייחס "לחברה ולא לרואה החשבון", כאשר ברור כי מדובר בגילוי דעת של לשכת רואי החשבון, המפורסם לרואי החשבון בלבד ולא לכלל הציבור וככל שהוראותיו מחייבות ברור כי הן מחייבות את רואי החשבון בלבד.


אכן, על רואה החשבון, לפי גילוי דעת 72 להפעיל שיקול דעת ולהחליט במקרה שכזה אם יש צורך בהסתייגות, חוות דעת שלילית או המנעות ממתן חוות דעת – אך אין באמור כדי להעביר את נטל האיחוד לכתפי החברה.

גם איני מקבלת את האמור בחוות דעת זו (נ/24) כאילו בהערות שנרשמו בדוחות לשנת 1999 יש מידע מלא לסיכונים הנובעים ממצבה של חברת הבת, כאשר אני סבורה כי לא כך הדבר וכי אף רו"ח מילנר לא היה מודע לסיכונים אלה.

212.
יחד עם זאת, אני מקבלת את האמור בנ/24 לפיו:

"במועד החתימה על הדוחות לשנת 1999 (25.4.01) הסתמך על נתוני חברת הבת מדוחות חברת הבת לשנת 1999 שנחתמו ביום 24.4.01. עיכב חתימתו עד שקיבל דוחות אלה. לא היו לו נתונים נוספים על חברת הבת. הסכומים שצויינו על ידי רו"ח בילו השקעה של 15 מיליון והפסדים מעל 9 מיליון – נלקחו מדוחות מבוקרים לשנת 2000 שנחתמו ביום 24.3.02 ולא היו בידיעת רו"ח מילנר"

דבר התומך בקביעתי לעיל בדבר מודעותו של רו"ח מילנר לסיכונים. (ויושם לב כי מן הסתם הדברים בחוות הדעת נאמרו לרו"ח מורד על ידי רו"ח מילנר לקראת הכנת חוות דעתו, כאשר תצהירו של רו"ח מילנר אמנם הוגש לתיק בית המשפט במועד שנקבע להגשת ראיות הצדדים, אך אינו משמש כראיה, מאחר והלך לעולמו קודם לחקירתו).

אני מקבלת גם את האמור בנ/24 לפיו :

"העובדה שמילנר שקל הערת עסק חי בטיוטת הדוחות מעידה דוקא על הרצינות בעבודתו. עשה כן גם בטיוטת הדוחות לשנת 1996, כאשר הפסדי חברת הבת היו מינוריים. פעל בזהירות המתבקשת, כפי שמצופה מרו"ח סביר בנסיבות הענין"
.

גם לא מצאתי כי היתה הסתמכות כלשהי על האמור בדוח לשנת 2009.

213.
יצויין כי בסיכומי ב"כ רו"ח מילנר ז"ל נאמר כי התובעים לא הוכיחו את יסודות עוולת הרשלנות ופרטיה , ואני סבורה כי אכן כך הם פני הדברים, למרות שהתייחסתי לעיל לתביעה לגופה, ומסקנתי אחת.

214.
מכל האמור – דין התביעה נגד רו"ח מילנר ז"ל להידחות.

התביעה נגד רו"ח שפורן
:

215.
כפי שכבר ציינתי בתחילת הדיון בפרק זה, שונים הדברים לגבי רו"ח שפורן, כאשר הגורם העיקרי בעטיו ניתן להטיל עליו אחריות כלפי החברה הוא היותו רואה החשבון גם של חברת הבת. מתוקף תפקידו זה, מן הסתם היה רו"ח שפורן ער להעברות הכספים המסיביות לחשבונה של חברת הבת מחד, ולהעברות הכספים מחשבונה של חברת הבת לצרכים פרטיים של פינקוביץ (כאשר בהנהלת החשבונות לא נמצאו כל אסמכתאות למשיכות שביצע פינקוביץ מהחשבון). כמו כן, היה ער למצבה הכספי הגרוע של חברת הבת, שחייב בעניינה התראת "עסק חי", מאחר והיה חשש ממשי להמשך קיומה של חברת הבת כעסק חי.

216.
רו"ח שפורן העיד כי לא היתה בפני
ו תמונה מלאה מאחר ומונה לרואה חשבון של החברה רק באמצע שנת 2001 ולא היה סיפק בידו לערוך את כל הבדיקות הדרושות.

אני סבורה, כי עובדה זו פועלת דווקא לחובתו של רו"ח שפורן, הן לאור העובדה שמונה על ידי פינקוביץ בלבד ולא על ידי האסיפה הכללית (בניגוד להוראות החוק) והן לאור העובדה שכרואה חשבון של פינקוביץ ידע, או היה עליו לדעת, כי רו"ח מילנר משמש רואה חשבון קבוע של החברה מאז היווסדה וביטול המינוי על ידי פינקוביץ בלבד ומינויו שלו היה צריך לעורר בו חשד וחייב בדיקה ובחינה מדוקדקת ולא שטחית וחפוזה .

218.
כרואה חשבון של חברת הבת ושל עסקיו הפרטיים של פינקוביץ, היה רו"ח שפורן ער ו/או חייב היה להיות ער להתנהלות הבלתי תקינה של פינקוביץ. כרואה חשבון של חברת הבת הוא ידע על הפסדיה מידי שנה בשנה ועל "זליגת" הכספים מחשבון חברת הבת. כרואה חשבון של פינקוביץ עצמו ושל חברת מולטי סרוויס בע"מ, שבבעלות הפרטית של פינקוביץ, ידע על הבונוסים בסכומים הגבוהים ששולמו לפינקוביץ, באמצעות חברה זו, חרף ההפסדים הכבדים בהם היתה נתונה חברת הבת.

218. רו"ח שפורן גם ידע על העברת המניות בחברה לפינקוביץ ולבני משפחתו, כאשר לקח חלק בישיבה בה אושרה העברת מניות זו (כאמור בניגוד לתקנון החברה).

219.
זאת ועוד – בחוות דעתו של רו"ח בילו ת/8 נאמר כי בישיבת דירקטוריון של גולדהופ טבעון בע"מ מיום 8.1.02, הסמיכה החברה כל שניים מה"ה אריה פינקוביץ
, אורי פינקוביץ, פרץ רבס
או שלו רגב, להיות מורשי חתימה של חברה זו. מאידך, באישור שנתן רו"ח שפורן ביום 6.1.02, נאמר כי פינקוביץ הינו מורשה החתימה היחיד של חברה זו.

בישיבת דירקטוריון של חברה זו מיום 6.1.02 מונו כמנהלי החברה פינקוביץ ורבס וביום 22.1.02 שלח פינקוביץ מכתב לעו"ד וולר, בו הוא מבקש לבטל את מינויו של רבס כמנהל החברה.

יש בידיעתו של רו"ח שפורן על מעשיו של פינקוביץ, כדי להטיל עליו אחריות בשל הפרת חובתו כרואה חשבון של החברה. מאידך, יש בכך גם להעיד על תום ליבו של רבס, כאשר מאחורי גבו בוטל מינויו זה במעשה חד צדדי של פינקוביץ.

220.
בדו"ח של רו"ח דרמן נאמר כי רו"ח שפורן התנגד אפילו ליצור הפרשה (בגובה יתרת ההשקעה בחברת הבת) בדוח הכספי של התובעת לשנת 2001 .שנה זו אמנם אינה רלבנטית לתביעה בפני
, אך יש בה כדי להעיד על שיקול דעתו הרשלני של רו"ח שפורן, כאשר במועד זה כבר היה ברור כי הגידול המשמעותי בהפסדי חברת הבת מחד ובהשקעות החברה בחברת הבת מאידך מצביעים על מגמה נמשכת , ואינם חד פעמיים, כפי שניתן היה לאמר על הגידול בהשקעות ובהפסדי חברת הבת לשנת 1999.

למרות שדחיתי את ממצאיו של רו"ח אוסטרו באשר לדוחות שערך רו"ח מילנר, והמתייחסים לשנת 1999, אני מקבלת את האמור בסיפא לחוות דעתו בכל הקשור לדוחות לשנת 2000 שערך רו"ח שפורן ולפיהם: "מתקבל הרושם כי הדבר נעשה על מנת להסתיר את הבעיות שהתעוררו בנושא השקעה זו (ההשקעה בחברת הבת – הערה שלי-ב.ב.) הן לקורא הדוחות והן לדירקטורים בחברה".

אני מוכנה לקבל את דברי רו"ח שפורן, כי פעל על פי הנחיותיו של פינקוביץ, ואולם בהיותו רואה החשבון הן של החברה והן של חברת הבת – אין ספק כי לא היה לכך מקום ובכל מקרה היה עליו להסתייג במפורש מכך, תוך הוספת אזהרת "עסק חי" לגבי חברת הבת.

221.
גם איני מקבלת את האמור בחוות דעתו של רו"ח שילדן, המומחה מטעם רו"ח שפורן (נ/23). מהראיות עולה, כי רו"ח שפורן לא כלל בדוחות לשנת 2000, את כל המידע האמיתי אודות החברה וחברת הבת, וגם אם נכללו בדוחות אלה "סימנים שליליים ותמרורי אזהרה" – לא היה בהם די, ונדרשה כאן הסתייגות מפורשת וחד משמעית, במיוחד כאשר, כאמור, רו"ח שפורן היה גם רואה החשבון חברת הבת והיה מודע למצבה גם לאחר תום שנת הכספים אליה התייחס הדו"ח (לרבות ההשקעות המסיביות בחברת הבת לאחר 31.12.2000 ועד מועד חתימת הדוחות באמצע שנת 2002).

222.
רו"ח שפורן הצהיר בסעיף 23 לתצהירו כי בעקבות הצעת מאזן לשנת 2000 התקיימה ישיבה בה לובנו הסוגיות העומדות על הפרק, לרבות המשך הזרמת כספים לחברת הבת. האמור הינו סתמי ולא ניתן כל פירוט מתי התקיימה הישיבה ומי נכח בה. לעומת זאת בחקירתו הנגדית השיב כי כלל לא ישב עם הדירקטורים ולא נערך כל דיון על הגרעון בהון ועל מצב החברה (דברים אלה מתיישבים עם האמור בדו"ח שערך רו"ח דרמן, לפיו לא נמצאו כל פרוטוקולים שדנו במצב החברות משנת 1999 ואילך).

223.
רו"ח שפורן והמומחה מטעמו היפנו גם להצהרת מנהלי החברה שנמסרה לו ומופיעה בדוחות הכספיים לשנת 2000. ואולם בהצהרה זו נאמר כי הוצגו בפני
ו כל הפרוטוקולים של האסיפות הכלליות וועדות הדירקטורים עד היום. ככל שבחן את ההצהרה לעומת המסמכים שהוצגו בפני
ו – היה על רו"ח שפורן לשים לב לעובדה שלא הוצגו בפני
ו פרוטוקולים אסיפות כלשהן לשנת 1999 או לשנת 2000 ואפילו לא היתה כל החלטה של האסיפה הכללית למנותו לתפקיד (כאשר הוא השיב בחקירתו כי הוא מודע לכך שהמינוי צריך להעשות על ידי האסיפה הכללית)..

224.
מכל האמור אני מוצאת כי רו"ח שפורן התרשל בתפקידו כרואה חשבון מבקר של החברה וחברת הבת, כי הפר את חובת הזהירות שלו כלפי החברה, וכי עליו לפצות את החברה בגין הנזקים שנגרמו עקב התרשלותו זאת.

225.
ב"כ של רו"ח שפורן אמנם טען בסיכומים כי לא הוכח קשר סיבתי בין הדוחות הכספיים שערך לבין הנזקים הנטענים, מאחר ואף אחד מהדירקטורים של החברה ושל חברת הבת לא קרא את הדוחות ולא הסתמך עליהם ואולם הדוחות נחתמו על ידי הדירקטורים ביום 30.6.02. מן הסתם במידה ורו"ח שפורן היה פועל כפי שהצהיר שפעל בסעיף 23 לתצהירו (היה מביא לידיעת מי מהדירקטורים את מצבה האמיתי של חברת הבת וההשקעות המסיביות של החברה בחברת הבת) המשך ההשקעה של החברה בחברת הבת היה נמנע. ראוי לציין כי הנזק המיוחס לרו"ח שפורן על-ידי התובעים אינו מלוא הנזק הנטען אלא רק 2,158,761 ₪.

הנזק
:

226.
בסיכומים טוענים התובעים כי הנזק מסתכם ב- 24,349,133 ₪ , כאשר לצרכי אגרה הוא הועמד על 12,000,000 ₪ נכון ליום הגשת התביעה.

עוד נטען בסיכומים, כי יש לייחס לכל הדירקטורים את מלוא הנזק של 24,349,133 ₪ כאשר מתוך זה לפינקוביץ בלבד בגין הפרת חובת האמונים 1,488,630 ₪ (שהינו חופף לחיוב של יתר הדירקטורים בגין רשלנותם).

227.
מאחר וקבעתי, כי מלוא הנזק הנטען על-ידי התובעים נגרם על-ידי התובעים נגרם על-ידי פינקוביץ לבדו, בגין הפרת חובת האמונים שלו לחברה בלבד, ומאחר ובגין עילה זו נתבע מפינקוביץ סכום של 1,488,630 ₪ בלבד, יש לחייב את פינקוביץ בסכום זה בלבד.

228.
הוא הדין ברו"ח שפורן – לו יוחס נזק בגובה של 2,158,761 ₪.

229.
בנסיבות אלה, גם איני נדרשת להכרעה בכל ראשי הנזק, כאשר אין ספק כי הנזק בסכומים הנקובים לעיל – הוכח, והוא נובע במישרין ממעשי שני נתבעים אלה.

230.
הדברים אמורים באשר לתביעת החמרה בלבד. דין תביעתו של התובע מס' 2, רו"ח דרמן, להידחות באשר תפקידו בחברה פקע כבר בתחילת שנת 2003.


גם
דין תביעת יתר התובעים, מהתובע מס' 3 ואילך, להידחות באשר נזקיהם לא הוכחו. בכל מקרה נטען, כי הפיצוי דרוש וישמש רק
להמשך פעילות החברה ואין עסקינן בתביעה אישית, ולפיכך יש בפיצוי לחברה עצמה כדי לשפותם על נזקים כלשהם (במידה ונגרמו להם כאלה).




התוצאה
:

231.
אני מחייבת את פינקוביץ לשלם את הסכום של 1,488,630 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל ובצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 100,000 ₪.


אני מחייבת את רו"ח שפורן לשלם לחברה את הסכום של 2,158,761 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל, בצירוף הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד
בסכום כולל של 130,000 ₪.

התביעה נגד כל יתר הנתבעים – נדחית.

תביעת יתר התובעים, פרט לחברה – נדחית.

בנסיבות המיוחדות, איני עושה צו נוסף להוצאות, והן לחובת התובעים שתביעתם נדחתה והן לזכות מי מהנתבעים שהתביעה נגדו נדחתה.


ניתן היום,
י' ניסן תשע"ג, 21 מרץ 2013, בהעדר הצדדים.












א בית משפט מחוזי 163/03 תקוה בע"מ - כפר להכשרה מקצועית בגבעות זייד, רו"ח גדעון דרמן, משה פישמן ו-102 אח' נ' אריה פינקוביץ, פרץ רבס, אריה שרון ז"ל ואח' (פורסם ב-ֽ 21/03/2013)