פסקי דין על חיים כץ | פסקי דין על נופשים פלוס | פסקי דין על אליהו אמיתי |

41346-03/12 ער     11/04/2013




ער 41346-03/12 חיים כץ נ' נופשים פלוס בע"מ, אליהו אמיתי









בית הדין הארצי לעבודה



ע"ר 41346-03-12






ניתן ביום
11 אפריל 2013



חיים כץ



המערער


-


1

.

נופשים פלוס בע"מ

2

.

אליהו אמיתי



המשיבים



לפני: השופטת לאה גליקסמן
, השופט אילן איטח
, השופטת יעל אנגלברג שהם

נציג ציבור (עובדים) מר איתן כרמון,
נציג ציבור (מעבידים) מר דן בר-סלע


בשם המערער- עו"ד שמואל אראלי
בשם המשיבים - עו"ד יעקב אברמוביץ




פסק ד

ין

השופט אילן איטח
1.
ערעור זה סב על החלטה מיום 19.3.12 שניתנה על ידי רשם בית דין זה (כתוארו דאז), השופט אילן סופר (ע"ע 29537-10-11) ובה נדחתה בקשת המערער למחוק על הסף את הערעור שהוגש על ידי המשיבים, בטענה שהוגש באיחור.

הרקע לערעור
2.
המשיבה 1 הינה חברה העוסקת בשיווק תיירות פנים ובארגון קבוצות והזמנות פרטיות לבתי המלון (להלן - החברה). המשיב 2 (להלן - המנהל) הינו בעל המניות בחברה ומנהלה.
המערער (להלן - העובד) הועסק בחברה בשיווק תיירות פנים, ביצוע הזמנות בתחום התיירות ותיאומים בין מזמינים לבתי המלון, וזאת החל מיום 1.1.05 ועד ליום 1.11.07. אין מחלוקת כי התפטר מעבודתו, אלא שלטענתו התפטרותו מזכה אותו בפיצויי פיטורים לפי סעיף 11(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג- 1963 (להלן - החוק).

3.
על רקע האמור הגיש העובד תביעה לבית הדין האזורי כנגד החברה, המנהל (להלן גם - המשיבים) ונתבעת נוספת - אימו של המנהל –גב' תמר אמיתי (להלן - גב' אמיתי). גב' אמיתי נתבעה משבהזדמנויות שונות שולם שכרו של מר כץ באמצעות המחאות שנפרעו מחשבונה. במסגרת תביעתו עתר העובד לתשלום זכויות סוציאליות שונות המגיעות לו לטענתו בגין תקופת עבודתו בחברה וסיומה. בנוסף עתר להרמת מסך ההתאגדות בין החברה לבין המנהל וגב' אמיתי. המשיבים הגישו תביעה שכנגד במסגרתה עתרו לתשלום החזר הלוואות ופיצוי בגין נזקים כספיים שונים שלטענתם גרם העובד לחברה במסגרת עבודתו בה.

4.
ביום 10.7.11 ניתן פסק דינו של בית הדין האזורי בתל אביב-יפו (השופטת נטע רות ונציגי הציבור גב' נירית אשכר-טולקובסקי ומר צבי קוסטרינסקי; דמ"ש 8418/07; תע"א 10622/07) בו התקבלה בחלקה תביעתו של העובד. בית הדין קבע כי יש לראות בהתפטרותו של העובד ככזו המזכה אותו בפיצויי פיטורים על פי סעיף 11(א) לחוק. בית הדין חייב את החברה לשלם לעובד פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אי הפרשה לביטוח מנהלים, הפרשי שכר עבודה, פיצויי הלנת שכר עבודה, דמי הבראה, פדיון חופשה והוצאות משפט. באשר להרמת המסך קבע בית הדין כי יש מקום להרמת מסך ההתאגדות כלפי המנהל
בלבד, וגם זאת בכל הנוגע לשלושה רכיבים: פיצויי פיטורים, פיצויי הלנת פיצויי פיטורים ופיצוי בגין אי הפרשה לביטוח מנהלים. כפועל יוצא מקביעות אלה חייב בית הדין את המשיבים, ביחד ולחוד, לשלם לעובד את שלושת הרכיבים הנ"ל. התביעה שכנגד נדחתה על כל רכיביה.

5.
ביום 23.10.11
הגישו המשיבים ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי (ע"ע 29537-10-11). הערעור כוון כנגד קביעות שונות של בית הדין האזורי וכנגד הסכומים שנפסקו בגינן. במסגרת הערעור ציין ב"כ המשיבים דאז, עו"ד אבוש, כי פסק הדין מעולם לא הומצא לו, ותוכן פסק הדין הובא לידיעתו רק ביום 2.8.11. בעקבות הודעת הערעור האמורה הגיש העובד ביום 8.11.11 בקשה למחיקת הערעור על הסף, מהטעם שזה הוגש באיחור.

6.
לטענת העובד, ביום 12.7.11 הועבר פסק הדין באמצעות הפקס לידי בא כוחם של המשיבים (לבקשה צירף מר כץ את אישור הפקס למשיבים), ועל כן
המועד האחרון להגשת הערעור, בהתחשב בפגרת הקיץ ופגרת חג הסוכות, היה ביום 27.9.11. עוד טען העובד כי גם על פי טענת ב"כ המשיבים לפיה תוכן פסק הדין נודע לו רק ביום 2.8.11, הרי שהמועד האחרון להגשת הערעור היה יום 4.10.11. כך או כך, נטען, משהוגש הערעור באיחור של כמעט חודש לגרסת העובד, או 19 ימים לגרסת המשיבים, מבלי שהוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו ומבלי "נימוקים מיוחדים שירשמו", דינו להימחק
.

7.
ב"כ המשיבים בתגובה לבקשה טען כי לאור האמור בתקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן - התקנות) המועד להגשת ערעור על

פסק דין
של בית דין אזורי הוא 30 ימים מיום השימוע, או מהיום שבו הומצא למערער פסק הדין אם ניתן בהיעדר הצדדים. לטענתו, אין מחלוקת שלא התקיים שימוע של פסק הדין לצדדים או לבאי כוחם ועל כן יש לבחון האם פסק הדין הומצא למערער או לבא כוחו. בעניין זה טען ב"כ המשיבים כי פסק הדין מעולם לא הומצא לו, לא על ידי בית הדין האזורי ולא על ידי ב"כ העובד.
עוד נטען כי גם אם נניח שאכן נשלח פסק הדין בפקס על ידי ב"כ העובד, הרי שזה האחרון לא מילא אחר התנאים המצטברים הקבועים בתקנה 497א (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקסד"א) לעניין שליחת כתבי בי-דין באמצעות הפקסימיליה. שכן ב"כ העובד לא פעל על פי האמור בסעיף קטן (5) בו נקבע, בין היתר, כי יש להודיע לנמען טלפונית בתוך 24 שעות משעת המשלוח כי נשלחו אליו כתבי בי-דין בפקס, וכי העתק ממנו מצוי בבית המשפט, עריכת תרשומת על ההודעה הטלפונית וכו'. לפיכך, טען ב"כ המשיבים, גם על פי גרסת ב"כ העובד, הרי שפסק הדין מעולם לא הומצא לו ומניין 30 הימים להגשת הערעור טרם החל.
בנוסף נטען כי אין לקבל את טענתו החלופית של ב"כ מר כץ לפיה יש למנות את 30 הימים מהיום שנודע לב"כ המשיבים, כהצהרתו בהודעת הערעור, על פסק הדין והגיע לעיונו - יום 2.8.11. לטענתו, משלא הגיע אליו פסק הדין טלפן ביום 2.8.11 למרכז המידע הארצי, ובשיחה זו נודע לו שניתן

פסק דין
, ובהמשך היום השיג את פסק הדין ועיין בו. מכל מקום טען ב"כ המשיבים כי
אין לראות בכך המצאה כדין.
לאור האמור טען ב"כ המשיבים כי בשים לב לכך שמעולם לא הומצא לו פסק הדין, הרי שלא רק שלא חלף המועד להגשת הערעור, אלא שאף אין צורך בנסיבות העניין בהגשת בקשה להארכת המועד להגשתו.

8.
בתשובתו טען העובד כי במקרה הנדון "כלל הידיעה" גובר על "כלל המצאה"; בפסיקה נקבע כי במקום בו הוכח כי בעל דין ידע אודות החלטתו של בית המשפט, הוא לא יוכל להסתתר מאחורי טענה בדבר היעדר המצאה; אין להיצמד לעקרון ההמצאה כטענת ב"כ המשיבים, שכן קיימת בהירות רבה לעצם ידיעתו כי ניתן

פסק דין
, לכל המאוחר ביום 2.8.11; כלל הידיעה הינו אחד מהשתקפויות של חובת תום הלב המוטלת על כל בעל דין, וכאשר יודע בעל דין על

פסק דין
בעניינו ותוכנו ומשתהה בהגשת הערעור, אזי תפעל חובת תום הלב כחסם דיוני.

9.
ביום 19.3.12 החליט הרשם כך:

"בהתאם לתקנה 497א.(א)(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ניתן להמציא כתבי בית דין באמצעות הפקסימיליה, בין השאר, כאשר מספר עמודיהם אינו עולה על עשרה.
משפסק דינו של בית הדין האזורי מונה שלושה עשר עמודים - הרי שלא ניתן להמציאו בפקס. משכך, ובהתחשב בעובדה כי בתיק בית הדין האזורי אין אישורי מסירת פסק הדין למערערת - הרי שפסק הדין לא הומצא למערערת כדין וממילא המערערת לא איחרה בהגשת הערעור עליו לבית דין זה. לפיכך - הבקשה נדחית. אין צו להוצאות."

הטענות בערעור
10.
לטענת העובד הרשם שגה בכך שלא התייחס כלל לטענתו המרכזית והיא ידיעת ב"כ המשיבים על פסק הדין ביום 2.8.11, זאת כאמור בהודעת הערעור שהגישו. העובד שב וטוען כי במקרה הנדון יש להתייחס לכלל הידיעה כקובע את המועד להגשת הערעור ולאור העובדה שב"כ המשיבים הודה בהודעת הערעור כי פסק הדין ותוכנו הובא לידיעתו ביום 2.8.11 ולא ביקש הארכת מועד להגשת הערעור, הרי משהוגש הערעור
באיחור דינו להימחק, תוך חיוב המשיבים בהוצאות משפט.

11.
המשיבים שבים וטוענים כי פסק הדין לא הומצא לידיהם כדין ועל כן הערעור הוגש בזמן. לחילופין טוענים כי אם יידרש בית הדין לדון בעניין הארכת המועד להגשת הערעור, הרי שעל פי הפסיקה, בבואו של בית המשפט להכריע האם להיעתר לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, שומה עליו לשקול ולשקלל את כל הנסיבות של כל מקרה לגופו, תוך התחשבות בסיכויו הלכאוריים של ההליך; במקרה הנדון סיכויי הערעור גבוהים, ולא בכדי נקבע הערעור לדיון בפני
מותב; המצאת פסק הדין בפקס כפי שנעשתה על ידי ב"כ העובד אינה נחשבת כהמצאה כדין; זכות הגישה לערכאות הינה זכות יסודית וחשובה; בנסיבות המקרה, הוגש הערעור באיחור קצר כתוצאה מטעות בספירת הימים של עורך הדין, ואין לראות בכך משום ניצול או זלזול בהליכי משפט המצדיקים סילוקו של הערעור על הסף. זאת במיוחד משלא הוכחה ציפייה של המערער לסופיות ההליכים. לאור האמור טוענים המשיבים כי דין הערעור להידחות על הסף, תוך חיוב העובד בהוצאות משפט.

12.
מר כץ בתשובתו טוען כי בסיכומי המשיבים נימוקים ארוכים להארכת מועד, לרבות סיכויי ערעור, אולם לא הוגשה מצידם עד עצם היום הזה כל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור.

13.
לשלמות התמונה נציין כי ביום 16.10.12 נערך דיון קדם משפט מאוחד הן בתיק שבכותרת והן בתיק הערעור (ע"ע 29537-10-11), במסגרתו גובש הסכם פשרה בין הצדדים, והצדדים התבקשו לדווח לבית הדין על ביצועו.
ביום 19.2.13 הודיע ב"כ העובד כי המשיבים לא עמדו בהסכם שגובש ולא הפקידו את הסכומים שנקבעו ועל כן ביקש לדון בערעורים. בהודעה מיום 7.4.13 הודיע ב"כ המשיבים כי אינו מתנגד לחידוש הדיון בתיקי הערעור.

לאור האמור אין מנוס מלהכריע בערעור שלפנינו.

הכרעה
14.
לאחר ששקלנו את טענות הצדדים אנו סבורים כי דין הערעור להתקבל, ועמדתנו נבאר בקצרה:

'כלל ההמצאה' מול 'כלל הידיעה'

15.
מנין הימים להגשת ערעור נקבע בתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות). לפי התקנות, נקצבו 30 ימים להגשת הערעור (תקנה 73 לתקנות). לפי תקנות אלה מנין הימים הוא מיום 'שימוע' פסק הדין או מיום ההמצאה של פסק הדין או של כתב הערעור, לפי העניין. אופן 'ההמצאה' נקבע בתקנות 475 - 503 לתקסד"א, אשר חלות בבתי הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות. רק המצאה כפי שנקבע בתקנות מתחילה את מנין הימים שנקצבו לבעל דין לביצוע פעולה משפטית. מסירת כתב בית דין או

פסק דין
שלא לפי הקבוע בתקנות לא נחשבת כהמצאה. גישה זו כונתה בפסיקה "כלל ההמצאה", והיא נועדה לספק את הודאות הדרושה לצורך מנין הימים.
עם זאת, וכפי שנקבע בפסיקת בית המשפט העליון[1]

ובפסיקת בית דין זה[2]

:

"במרוצת השנים, התפתחה בפסיקה גישה לפיה ניתן, במקרים מיוחדים, למנות את הימים להגשת ערעור מן המועד בו הגיע פסק הדין לידיעתו של המערער, אף אם פסק הדין עליו הוא מבקש לערער הומצא לו במועד מאוחר יותר. גישה זו כונתה בפסיקה "כלל הידיעה". על פי גישה זו, ניתן לתת תוקף ל"כלל הידיעה" במקרים חריגים ומיוחדים בהם קיים "דבר מה נוסף", כלשונו, המצדיק סטיה מן האיזון שערך מחוקק המשנה בדיני ההמצאה שבתקנות. גישה זו אומצה על ידי בית דין זה. כך, בפרשת שדה (עא"ח 18/07
ד"ר אילן שדה – אוניברסיטת בן גוריון;

פסק דין
מיום 3.3.08) נקבע העקרון כי "גישת הידיעה" תיושם במקרים חריגים בלבד בהם מתקיימים שני תנאים בסיסיים של ידיעה ממשית של בעל הדין על תוכן פסק הדין ואופן התנהגותו בניהול ההליכים מאז. הכלל הוא שיש להעדיף את "כלל ההמצאה" על פני "כלל הידיעה", זאת בתנאי ש"כלל ההמצאה" אינו משמש מנוף להתנהגות חסרת תום לב, בלתי מוצדקת או בלתי מידתית של הצד שכנגד, או לשימוש בלתי סביר בהליכי בית משפט."

16.
המקרה שלפנינו הוא המקרה החריג בו יש לסטות מ'כלל ההמצאה' ולהפעיל את 'כלל הידיעה' כטענת המערער, שכן התקיים בו אותו 'דבר מה נוסף'. ובמה דברים אמורים:
אחד המקרים הבולטים שבהם עשוי 'כלל ההמצאה' לסגת מפני 'כלל הידיעה' הוא במקום שבו בעל דין לא רק ידע על פסק הדין, אלא גם פעל לפיו או יצר מצג כלפי הצד שכנגד[3]

.
כעולה מהודעת הערעור ומעיון בתיק בית הדין האזורי, לכל המאוחר ביום 2.8.11 השיג ב"כ המשיבים דאז – עו"ד אבוש, את פסק הדין, עיין בו, וביום 3.8.11 הגיש לבית הדין האזורי בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון על מנת שזה ישקף את הצעת הפשרה שהוצעה בזמנו על ידי בית הדין. במסגרת בקשה זו ציין ב"כ המשיבים כי "גדלה תדהמתו של הח"מ ומרשו, נוכח פסק דינו של ביה"ד וקביעותיו העומדים בסתירה בולטת להצעת בית הדין כפי שפורטה לעיל", וכי "יש בדעת המבקשים להגיש ערעור על פסה"ד לביה"ד הארצי לעבודה".
בנסיבות האמורות, ולאור ידיעתו המלאה והברורה של ב"כ המשיבים בדבר מתן פסק הדין ותוכנו עוד ביום 2.8.13 ונוכח פעולתו מיום 3.8.11 על יסוד ידיעה זו, הרי שיש להפעיל את כלל הידיעה. שכן, אחיזה בטענה אודות כלל ההמצאה היא בבחינת חוסר תום לב דיוני. הגשת בקשה על יסוד

פסק דין
, כמו גם הודעה על כוונה להגיש עליו ערעור, כמוה כהודעה כולי עלמא כי

פסק דין
הגיע לידי מי שפעל לפיו.
המועד האחרון להגשת הערעור, בהתחשב בפגרת הקיץ ובפגרת חג בסוכות, היה ביום 4.10.11. משלא הוגש הערעור במועד ואף לא הוגשה בקשה להארכת המועד להגשתו, הרי שהיה מקום לקבלת בקשת העובד למחיקת הערעור.
למותר לציין שאין מקום להידרש לבקשה להארכת מועד שהוגשה, כטענה חליפית, רק במסגרת הסיכומים בערעור זה.
נציין כי נוכח הכחשת ב"כ המשיבים דאז כי קיבל את פסק הדין בפקס ביום 12.7.11, ובהעדר אישור טלפוני על המשלוח בפקס – לא הוכח שביום 12.7.11 ידע ב"כ המשיבים על פסק הדין.

17.
סוף דבר - הערעור מתקבל. החלטת הרשם מיום 19.3.12 הדוחה את בקשת המערער למחוק על הסף את הערעור שהוגש על ידי המשיבים מתבטלת, ודין הערעור שהוגש בהליך העיקרי (ע"ע 29537-10-11) להימחק. המשיבים ישאו בהוצאות המערער בערעור זה ובהליך שקדם לו בסכום של 3,000 ₪, תוך 30 ימים ממועד קבלת פסק הדין.



ניתן היום, א' אייר תשע"ג (11 אפריל 2013), בהעדר הצדדים וישלח אליהם
.






לאה גליקסמן
,
שופטת, אב"ד

אילן איטח
,
שופט

יעל אנגלברג שהם
, שופטת


מר איתן כרמון,
נציג ציבור (עובדים)



מר דן בר-סלע,
נציג ציבור (מעבידים)



[1]


רע"א 11286/05, אריק זמיר - בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, (2007) (להלן – רע"א זמיר).
[2]


ע"ר (ארצי) 38199-05-11 נתן קרמר- שרה אורן (29.8.11); ראה גם ע"ר(ארצי) 9952-04-12 מדינת ישראל- מירון חומש (20.9.12); עא"ח (ארצי) 48/06 בית יוסף בע"מ – שרה חן, (2007).
[3]

ראה רע"א זמיר בפסקה 14.







ער בית הדין הארצי לעבודה 41346-03/12 חיים כץ נ' נופשים פלוס בע"מ, אליהו אמיתי (פורסם ב-ֽ 11/04/2013)