פסקי דין על אברהם פריד | פסקי דין על תמרה טמיר | פסקי דין על רות ביהם | פסקי דין על אסתר ביהם ואח' |

1525/13 רעא     21/04/2013




רעא 1525/13 אברהם פריד נ' תמרה טמיר, רות ביהם, אסתר ביהם ואח'




החלטה בתיק רע"א 1525/13


בבית המשפט העליון


רע"א 1525/13



לפני:

כבוד השופט א' רובינשטיין


המבקש:
אברהם פריד



נ


ג


ד



המשיבים:

1. תמרה טמיר



2. רות ביהם



3. אסתר ביהם


4. נציגות הבית המשותף, רבי עקיבא 20 ירושלים


5. עזבון לאה הלנר ז"ל


בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט (כתארו אז) דרורי) מיום 29.1.13 בע"א 11956-10-12

בשם המבקש:
עו"ד אריאל רובין

החלטה


א.
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט (כתארו אז) דרורי) מיום 29.1.13 בתיק ע"א 11956-10-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופט (כתארו אז) רובין) מיום 8.8.12 בת"א 3891/06, ת"א 5759/06 ות"א 6845/06. המחלוקת היא חלק מסכסוך שכנים ותיק. עניינה של הבקשה – שאלת תוקפה של הסכמה להסדר דיוני שהוצע על-ידי בית משפט השלום על בסיס קיומו של השתק פלוגתא בעקבות הליך קודם, אחר שנקבע כי ההשתק טעות ביסודו.

רקע והליכים

ב.
בין הצדדים להליך סכסוך שכנים מתמשך (להלן מלבד המשיב 4
בעלי הדירות
), בבית משותף בן ארבע דירות (להלן
הבית
). המבקש והמשיב 5 (עזבונה של הגב' הלנר המנוחה, שהיתה בעלת דירה עד שהלכה לעולמה – להלן
הלנר
) מחזיקים כל אחד באחת משתי דירות הקרקע של הבית, המשיבות 2 ו-3 (להלן
האחיות

ביהם
) מחזיקות יחד בדירה בקומה הראשונה, ובדירה בקומה העליונה מחזיקה המשיבה 1 (להלן
המשיבה
). בשנת 1999 החל בית משפט השלום בירושלים (השופטת אביב) לדון בתביעתן של האחיות ביהם כנגד המבקש וכנגד המשיבה ובעלה המנוח (להלן


תביעת

ביהם
), שנגעה בין היתר לחלוקת השימוש בחצר הבית המשותפת. גב' הלנר לא היתה צד להליך האמור. בפסק הדין מיום 30.12.04 נקבע, כי זה שנים שבפועל מחולקת חצר הבית באופן שאין השימוש בה משותף על ידי כלל בעלי הדירות כיחידה אחת; לאחיות ביהם מוגדר בה חלק משלהן, וכל עוד לא יחליטו בעלי הדירות כדין על אופן שימוש שויוני אחר, חל איסור על המבקש והמשיבה לעשות שימוש בחלקן של האחיות ביהם בחצר (ת"א
018212/99
ביהם נ' טמיר
(2004), בעמ' 20 (להלן
הכרעתה של השופטת אביב
)).

ג.
בשנת 2006 הוגשו לבית משפט השלום ירושלים שלוש תובענות (שנדונו יחדיו), בהן תובענתה של המשיבה כנגד המבקש ויתר בעלי הדירות, שעיקרה פיצויים בגין נזקים לחלקה שלה בחצר ולגדר התוחמת חלק זה, ודרישה להסדרה בצו של חלוקת השימוש בחצר המשותפת בין בעלי ארבע הדירות. בהחלטתו מיום 20.7.08 נדרש בית משפט השלום (השופט רובין) לטענות סף שהעלו הצדדים. בכל הנוגע לחלוקת השימוש בחצר הבית נקבע, כי משהכריעה השופטת אביב בפסק דינה, שלעניין זה קיים בין בעלי הדירות הסכם מקדמת דנא, אשר מחייב אותם עד להחלטה אחרת, יוצרת הכרעתה זו השתק פלוגתא כלפי הצדדים שהתדיינו בפני
ה; קרי, כלל בעלי הדירות למעט הגב' הלנר. בישיבת קדם משפט מיום 5.10.08 הציע בית משפט השלום לגב' הלנר, שתסכים לכך שכהסדר ביניים יחול פסק דינה של השופטת אביב מבחינה פרקטית אף עליה, עד להסדרת רישום חלקי החצר מבחינה קניינית. באותה ישיבה הסכימו באי כוחם של כל הצדדים לתביעת ביהם, כי "אנו מסכימים שלפי פסק הדין של כב' השופטת מלכה אביב, בשלב זה כל בעל דירה ישתמש בגינה הנמצאת בשימושו מזה שנים כפי שהיה עובר לפסק דינה של כב' השופטת מלכה אביב", זאת בכפוף לשמירת זכויותיהם הקנייניות בחצר (להלן
ההסדר הדיוני
), ונקבע כי "בהנחה שגב' הלנר תסכים להצעה דלעיל, נותר לדיון רק תביעת הפיצויים של משפחת ביהם בגין העיכוב בתיקון הרטיבויות. וכן תביעת הפינוי והפיצוי של גב' טמיר נגד מר פריד". על כך השיבו באי כוחם של הצדדים כולם: "נכון". ביום 30.11.08 נתן בא כוחה של הגב' הלנר את הסכמתה להסדר.

ד.
בפסק דינו מיום 8.8.12 ציין בית משפט השלום (השופט רובין), כי בכתב הגנתו חלק המבקש על קיומו של הסכם בדבר חלוקת החצר וטען, כי החצר כולה היא רכוש משותף של בעלי דירות הבית. משכך, אף שהוטעם, כי הדבר נעשה בבחינת למעלה מן הצורך נוכח קיומו של מעשה בית דין בעניין, נדרש בית משפט השלום לדברי העדים ששמע לפניו ולמסמכים שהגישו הצדדים וקבע, כי קיום ההסכם האמור עולה בבירור מן הראיות. כן נקבע, כי המבקש גרם נזקים לגדר המפרידה בין חלקו שלו בחצר לחלקה של המשיבה כמו גם לצמחים שהיו סמוכים לה, וכי בגינם עליו לפצותה בסכומים של 5,000 ₪ ו-1,000 ₪ בהתאמה. עוד הושת על המבקש פיצוי בגובה 1,000 ₪ בגין עגמת הנפש שנגרמה למשיבה כתוצאה מן הנזקים שגרם. אביא כאן מפסקה 42 לפסק דינו של השופט רובין להביא גם בית המשפט המחוזי (בפסקה 59).

"ההליך שלפניי הוא רק הליך אחד מבין הליכים רבים שניהלו ומנהלים ביניהם בעלי הדין שלפניי. גם ההליך שלפניי, כמו ההליך הקודם, התאפיין ברוב מלל ומסמכים אשר גזלו זמן שיפוטי ניכר. לא אמנה כרוכל את כמות הישיבות שהתקיימו, את כמות העדים שנשמעו וכד'. אומר רק זאת, 'ייעשה צדק וייחרב העולם' כך אמר הקיסר פרדיננד הראשון וכך, לצערי, נהגו ונוהגים הצדדים – שלפניי. עסקינן בבעלי דין נורמטיביים ביסודם, אשר איבדו בשלב מסוים את דרכם, והם אחוזים זה בזה במאבקים משפטיים, קטנוניים לעיתים, אשר נמשכים כבר שנים. לעיתים נדמו בעלי הדין שלפניי לאותו מיכאל קולהאס בספרו הקלאסי של פון קלייסט, אשר חתר למימוש הצדק, צדק שהגיע לו בדין ואותו הוא קיבל בסופו של דבר, אך זאת במחיר כבד של חורבנו האישי. ואולם, מדוע ארחיק לדברי קיסרים וסופרים, כאשר שנינו מפי חז"ל כי: 'לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה' )בבא מציעא ל, ב(. ועל כך הוסיף כב' השופט חשין: 'כיצד כך, וכי היה עליהם לדון דיני גזלנות? אף אתה אמור: 'שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו )עשו( לפנים משורת הדין'. הכל עמדו על זכויותיהם, איש לא ויתר על זכותו, וכך חרבה ירושלים. זכות באה בזכות והמפץ היה בלתי נמנע' (ראו: בג"ץ 6403/96
תנועת נאמני הר הבית נ' ראש עיריית ירושלים
פ"ד נ(4) 241 (1996))".

ה.
המבקש עירער לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 11956-10-12), ועתר בין היתר להחזרת השאלה בעניין חלוקת החצר בינו לבין המשיבה לדיון בבית משפט השלום. ב

פסק דין
מיום 29.1.13 קיבל בית המשפט המחוזי (השופט דרורי) את טענת המבקש, לפיה אין הכרעתה של השופטת אביב יוצרת מעשה בית דין בכל הנוגע לשאלה האמורה. הוטעם, כי הואיל ובתביעת ביהם "לא היתה כל יריבות ישירה בין טמיר [המשיבה – א"ר] לפריד [המבקש – א"ר], והם היו ב'חזית אחת', כנגד ביהם" (פסקה 107), לא היה באפשרות המבקש להביא ראיות לעניין הפלוגתא שבנדון דידן, ולא מוצתה זכותו לטעון ביחס אליה (פסקה 108). משכך נקבע, פועלת הכרעתה של השופטת אביב לטובת האחיות ביהם כנגד חיובם של המבקש והמשיבה יחדיו, ואיננה מחייבת אותם זה כלפי זו. עם זאת קבע בית המשפט המחוזי, כי "המקור הנורמטיבי לכך שכל אחד מן השכנים זכאי להשתמש באותו חלק חצר וגינה שהשתמש בעבר, מבוסס עתה לא על פסק הדין של השופטת אביב אלא על הסכמה בפני
השופט רובין", ולפיכך דחה את הערעור (פסקאות 112-111).

הבקשה

ו.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפני, בה טוען המבקש "כי הטעות המשפטית שנפלה בבית משפט השלום הנכבד, והמשיכה אצל ערכאת הערעור הנכבדה, מנעה ממנו את יומו בבית המשפט ומצדיקה דיון ב'גלגול שלישי'" (פסקה 4). כן נטען, כי הבקשה מעוררת שאלה משפטית כללית בדבר תוקפו של הסדר דיוני המבוסס על השתק פלוגתא שהוחל בטעות, אשר חורגת מעניינם של הצדדים להליך דנא ומצדיקה אף היא היעתרות לבקשה (פסקה 62). הבקשה מסבה עצמה בעיקר על הטענה, כי הסכמת המבקש להסדר הדיוני שהוצע בבית משפט השלום "זו הסכמת 'המשותקים'" (אולי צריך להיות "המושתקים") אשר נכפתה עליו (פסקאות 29-28, 55), הואיל וניתנה לאחר שנקבע "כי לעניין השאלה האם יש חלוקת חצר בין המבקש לבין טמיר חל השתק פלוגתא שיצר פס"ד של כב' השופטת אביב וכי קיים ביניהם מזה שנים הסכם חלוקת חצרות לשימוש ייחודי של כל אחד בגינה" (פסקה 15), ומשכך היה "מנוע מלטעון את טענתו כי לא היתה מעולם חלוקה בינו לבין המשיבה" (פסקה 29). לפיכך טען המבקש, כי אין הסכמתו כשלעצמה יכולה להוות מקור נורמטיבי לחלוקת החצר ביניהם, ומרגע שקבע בית המשפט המחוזי שאין הכרעתה של השופטת אביב יוצרת מעשה בית דין בשאלת חלוקת החצר בין המבקש למשיבה, היה על בית המשפט לתת לו לטעון לעניין זה, ומשלא נעשה כן נגרם לו עיוות דין (פסקאות 28, 33-32).

הכרעה

ז.
אקדים ואומר, כי הערכאות שנפל בחלקן לדון בענייני יחסי השכנות העכורים בין בעלי הדירות, מצאו להטעים, כי טיעוניהם נשמעו בהרחבה יתרה על פני עשרות ישיבות באולם בית המשפט, שתולדתן מאות רבות של עמודי פרוטוקול. על רקע זה, ומשנדרשו הן בית משפט השלום (פסקה 32) הן בית המשפט המחוזי (פסקה 113) למעלה מן הצורך אף להסברים חלופיים להכרעותיהם לגופו של עניין, אין להלום את טענתו של המבקש, כי נמנע ממנו יומו בבית המשפט. מכל מקום, כידוע, רשות

ערעור

בגלגול

שלישי

נשקלת

אך

במקרים

חריגים

בהם

מתעוררת

שאלה

חוקתית
,
ציבורית

או

משפטית עקרונית,

החורגת

מעניינם

של

הצ
דדים

להליך (ר"ע 103/82

חניון

חיפה

נ'

מצת

אור (הדר

חיפה)

בע"מ

פ"ד

לו
)
3) 123 (1982); רע"א 6418/93
בנק לאומי נ' כונס נכסים ומנהל של החברות
, פ"ד מט(2) 685, 689 (1995); אורי גורן
סוגיות בסדר דין אזרחי
633-632 (מהדורה עשירית, 2009) (להלן
גורן
). הבקשה שלפני אינה באה בגדרים אלה, שכן היא תחומה למחלוקת הצדדים, וגם לגופו, אף אם ניתן לפלפל בנוסחו של ההסדר הדיוני כדי לחפש "פתחי מילוט", הוצאתו המעשית היתה מוסכמת. ממילא אין אף להלום את טענת המבקש כי נגרם לו עיוות דין. מן הפרוטוקול מיום 5.10.08 עולה, כי הסכמת באי הכוח להסדר הדיוני, נאמרה מיד לאחר הבהרתה של עו"ד אביטל, באת כוחו של המבקש באותו הליך:

"פסק הדין ניתן אצל כב' השופטת מלכה אביב בהקשר של תביעת משפחת ביהם שמר פריד לא יכנס לחצר שלהם. אם הולכים לעשות משהו שהלנר יקבלו אותו, צריך להבהיר,
שאנו לא נמצאים במצב שלכל יתר הדיירים אסור להיכנס לחצרות של ביהם
בגלל חלוקת השימוש,
אלא זה חל על כולם
" (ההדגשה הוספה – א"ר).

ח.
ודוק, עד לאותה הסכמה על ההסדר הדיוני לא ציין בית משפט השלום מעולם את תוכן ההסכם בין בעלי הדירות נשוא הכרעתה של השופטת אביב, מלבד נפקותו לסעד שהתבקש על ידי האחיות ביהם בתביעתן, וכל שקבע היה תחולת הכרעתה כפי שהיתה. הגדרותיו של הסכם זה והרחבת תחולת השתק הפלוגתא לצורך ההסדר הדיוני, הותוו לראשונה על ידי באת כוחו של המבקש בעצמה, ובעקבותיהן הסכימו עליו הצדדים. באותה מידה ניתן היה לבקש באותו מעמד להבהיר את ההיפך הגמור – קרי, שפסק דינה של השופטת אביב ניתן בגין תביעת האחיות ביהם, כי המבקש לא ייכנס לחצרן, וכי החלתו על הגב' הלנר אין משמעותה אלא שעל דייריהן של כל שלוש הדירות האחרות חל איסור כניסה לחלקן של האחיות ביהם בחצר, אשר מופרד בהסכמה מיתרת החצרות המשותפות. כזאת לא נעשה.

ט.
כאמור בפסקה ג' מעלה, לאחר שהצדדים לתביעת ביהם הסכימו על ההסדר הדיוני, ובנתון להסכמתה של הגב' הלנר אף היא, הסכימו באי כוחם של כל הצדדים על רשימת הפלוגתאות שנותרו לדיון, אשר בית משפט השלום הגדירה כך:
"תביעת הפיצויים של משפחת ביהם בגין העיכוב בתיקון הרטיבויות. וכן תביעת הפינוי והפיצוי של גב' טמיר נגד מר פריד".
לעניין זה כתב המלומד אורי גורן, כי "פעולת המיון, הנערכת במסגרת קדם המשפט, נועדה 'להפריד בין הכחשות-שלצורך-הכחשה ובין ההכחשות שמן העניין'. כאשר נערכת רשימת פלוגתות והכחשה מסוימת של הנתבע לא הוכללה בה, יש לראות את הנתבע כמוותר על הכחשה זו" (
גורן
, בעמ' 282; ראו גם
ירמה נ' "מזרע" קיבוץ השומר הצעיר
, פ"ד לו(4), 113, 117 (1982); ע"א 228/65
חברת החשמל נ' חלקה 6 בגוש 7166 בע"מ
, פ"ד כ(1) 253, 268 (1966)). בהקשר זה, בית משפט השלום, בהליך בפני
השופט רובין, התייחס בפסק דינו להסתייגות שביקשה באת כוחו של המבקש להעלות ביום 30.11.08 באשר להסכמתו להסדר הדיוני וציין, כי "אילו פריד חשב באמת ובתמים כי ההסכמה לאו הסכמה היא, אזי היה עליו להגיש בקשה לתיקון הפרוטוקול או בקשה לחזור בו מהסכמתו, אך הוא לא עשה כן, והרושם שנוצר הוא שטענותיו בנושא ההסכמה נטענו מפעם לפעם אך ורק לשם יצירת 'רשת בטחון' לקראת ערעור עתידי למקרה שתוצאות ההתדיינות לא יישאו חן וחסד מלפניו" (פסקה 18). אכן, בהסדר הדיוני שמרו הצדדים על זכויותיהם הקנייניות, אך ברי מתוכו ומתוך הקשרו כי התוצאה האופרטיבית היתה ראויה, וראיה לדבר ההסכמה בפני
השופט רובין, שעליה ביסס בית המשפט המחוזי את הכרעתו. אם כן, גם אם ניתן למצוא פירכה כזאת או אחרת בהגדרה הכרוכה בהשתק הפלוגתא, יש לראות את התמונה ההסכמית במכלול, כפי שראה בית המשפט המחוזי. אין איפוא מקום כי בית משפט זה ישוב ויידרש לכך כל עיקר.

י.
זה המקום לומר, על דרך הכלל ומעבר לנסיבות דנא, כי יש לייחס משמעות משפטית ביותר מהיבט אחד להצטברות של הליכים בתיק ולהתמשכותם של סכסוכים רבי שנים. על בית המשפט לשקלל לתוך הכרעתו, בנוסף לדקדוק הפרטני בהליכים, גם את התמונה הכוללת; זאת – כדי שלא ליתן יד להיגררות סכסוכים עד אין קץ בטענות פורמליות ופורמליסטיות כאלה ואחרות, תוך שבתי המשפט נגררים אף הם שלא בטובתם להתדיינות סדרתית. דברים אלה על בתי המשפט לשוות לנגד עיניהם, ויפה כתב השופט ענבר, כפי שציטט השופט דרודי (בפסקאות 46 ו-132 לפסק דינו), שם לעניין השתק עילה – אך כך גם לגבי השתק פלוגתא, כי לכלל זה "שני טעמים עיקריים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל הדין בשל אותה עילה; ומניעת עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה" (פסקה 9 להחלטת השופט ענבר מ-17.2.09). לעתים אין מנוס, בהיעדר פשרה ובהתעקשות בעלי הדין, מהידרשות להליך אחר הליך אחר הליך, אך ככל שלאל ידם על בתי המשפט להימנע בכך.

יא.
סוף דבר, איני נעתר איפוא לבקשה. בשולי הדברים אחזור על שאמרו קודמי בהליכים נשוא דיון זה, כי מן המסמכים שבתיק עולה, שזה זמן רב מבקשים בעלי הדירות להסדיר את חלוקת השימוש בחלקי החצר והצמדתם לדירות כדין. מוטב להם שיפעלו לעשות כן תחת המשך ההליכים המשפטיים, על מחירם לכל.



ניתנה היום, י"א באייר תשע"ג (21.4.13).




ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

13015250_t01.doc

רח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il






רעא בית המשפט העליון 1525/13 אברהם פריד נ' תמרה טמיר, רות ביהם, אסתר ביהם ואח' (פורסם ב-ֽ 21/04/2013)