פסקי דין על ליאור ברזנדה | פסקי דין על בראל יוסף | פסקי דין על יוסף בראל |

41363-10/10 סע     04/03/2013




סע 41363-10/10 ליאור ברזנדה נ' בראל יוסף בע"מ, יוסף בראל









בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ס"ע 41363-10-10




לפני:

כב' השופטת
שרה מאירי
-אב"ד
נציג ציבור מעבידים
מר יעקב גונצ'רובסקי
נציג ציבור עובדים מר אורי נדיב

ה
תובע
ליאור ברזנדה
ע"י ב"כ עו"ד אלון לב
-

ה
נתבעים
1. בראל יוסף בע"מ
2. יוסף בראל
ע"י ב"כ עו"ד הגב' קויפמן




פסק דין


כללי
התובע עבד במוסך ("הנתבעת") שבניהול ובבעלות הנתבע 2 ("הנתבע").
לאחר סיום יחסי העבודה הגיש התביעה (21/10/2010) נגד הנתבעים ובה עתר לתשלום זכויות סוציאליות שנטען כי לא שולמו לו במהלך תקופות עבודתו השונות אצל הנתבעת: דמי גמולים וקרן השתלמות, תוספת וותק, הפרשי שכר, פדיון חופשה, הפרשי גמול שעות נוספות, הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים.
בנוסף, עתר לפיצוי בגין לשון הרע ובגין נזק לא ממוני וטען כי יש לייחס לנתבע אחריות אישית בין היתר מכוח הרמת מסך, אחריות מנהלים בתאגיד ובשל חוסר תום ליבו.

ביום 1/9/2011 הגישו הנתבעים כתב הגנה (במסגרת "בקשה להתיר הגשת כתב הגנה (מלא) מתוקן").

ביום 29/1/2012 הוגשו תצהיר התובע ותצהירו של סמי אביגדור (עבד אצל הנתבעת במחלקה בה עבד התובע בשנת 2010; "סמי").

ביום 3/4/2012 הוגשו תצהירי הנתבעת ובהם תצהירו של הנתבע, תצהיר טויטו גולן (עובד הנתבעת; "גולן"), תצהיר מנסור מחמוד (עובד הנתבעת; "מנסור"), תצהיר בראל דליה (מנהלת חשבונות במוסך ואשתו של הנתבע; "מנה"ח"), ותצהיר פורטה דליה (עובדת הנתבעת מ- 11/2008; "דליה").

ביום 8/7/2012 ביקשו הנתבעים לזמן לעדות את כריסי דורון (כשנטען להיותו עד חיוני, שהיה עד לנסיבות "יום האירוע", אלא שלאחר שמסר מידע לשם הכנת התצהיר סירב לשתף פעולה; טיוטת תצהירו הוגשה ב-4/9/2012).

ביום 16/12/2012 התקיים דיון הוכחות בו נחקרו העדים על תצהיריהם.
בדיון נכח ונחקר גם כריסי דורון.

בתום הדיון נשמעו סיכומי הצדדים בע"פ.

מצאנו לציין כבר בפתח הדברים כי הצדדים טענו לפנינו טענות משפטיות ועובדתיות למכביר, שאינן רלוונטיות להליך, את חלקן מצאנו מיותרות ואף בלתי ראויות (לשון המעטה), כשהסגנון בו בחרו הצדדים להציג טענותיהם לא היה הולם ולהלן נתייחס לעיקרי הדברים ולטענות הרלוונטיות בלבד.

ולהכרעתנו –

א. תקופות העסקה
:
התובע טען כי עבד אצל הנתבעים במהלך 3 תקופות העסקה נפרדות בהן פוטר פעמיים:
תקופה 1
: 5/7/2005-31/5/2006 (11 חודשים), הסתיימה עקב התפטרותו (בין היתר כיוון שהנתבע נהג לקלל אותו ולאחר שנתן הודעה מוקדמת (ס' 4 לתצהירו)) ;
תקופה 2
:
14/6/2007-19/11/2008 (שנה ו-5 חודשים), הסתיימה עקב פיטוריו לאלתר ללא הודעה מוקדמת;
תקופה 3
: 1/12/2008-15/7/2010, הסתיימה עקב פיטוריו לאלתר ללא הודעה מוקדמת.
התובע טען כי במהלך תקופות העסקתו מילא שורה של תפקידים לרבות יועץ שירות, חשמלאי רכב, דיאגנוסטיקה וכו' (ס' 3 לתצהירו) וכי במהלך תקופות העסקתו חלו הוראות הסכם עבודה קיבוצי כללי לענף המוסכים מיום 13/9/1993 שבין איגוד המוסכים להסתדרות הכללית, בין מכוח חברותה של הנתבעת באיגוד ובין מכוח צו הרחבה מכוחו טען להפרשות המעסיק לתגמולים, הפרשות המעסיק לקרן השתלמות ותוספת וותק (1% לכל שנת עבודה), שנטען כי לא שולמו לו.

טענות הנתבעים בעניין זה נטענו בערבוביה.
לטענתם התובע התפטר 3 פעמים מעבודתו אלא שמדובר בשתי תקופות העסקה בלבד כדלקמן:
תקופה 1
: החלה ביום 5/7/2005, התובע התקבל לעבודה כשהוא חסר מיומנות והושקעו בו הרבה הנחיה ולימוד, התובע התפטר מרצונו במפתיע ב- 18 או 19 לחודש 5/2006 ולא נתן הודעה מוקדמת.
תקופה 2
: לאחר שהתובע התפטר הוא טס לחו"ל ושהה שם תקופה ארוכה (ס' 6ב' לתצהירו), משהבין כי אינו נדרש בשוק העבודה ומשהסתובב מובטל, פנה אל הנתבע וביקש כי יקבלו שוב לעבוד בנתבעת; מתוך התחשבות הסכים הנתבע לקבלו לעבודה החל מ- 14/6/2007. הנתבעים טענו מחד כי תקופה זו הסתיימה
עקב התפטרותו ב- 19/11/2008 (ס' 13 לכתב הגנה, ס' 6א' לתצהיר תצהיר הנתבע), אלא שבד בבד נטען, כי לא היתה תקופת עבודה שלישית (ס' 92(ב) לתצהיר הנתבע), כי התובע חזר לעבודה ב- 12/2008 ועבד בנתבעת עד להתפטרותו בפעם השלישית ב- 15/7/2010 (ס' 6א לתצהיר הנתבע).

לאחר שבחנו את טענות הצדדים וראיותיהם אנו קובעים כי יש לראות את עבודת התובע אצל הנתבעת ע"פ שתי תקופות העסקה כדלקמן:

תקופה 1
: 5/7/2005-31/5/2006 (11 חודשים). אין חולק כי תקופה זו החלה והסתיימה במועדים כאמור, לאחר התפטרות התובע (נספח ג' לתצהיר התובע).

תקופה 2
: 14/6/2007-15/7/2010.

תקופת עבודה כאמור עולה מטופס 161 (אינו חתום) שם צוין "תאריך התחלת העבודה: 14/6/2007" ו"תאריך הפרישה: 14/7/2010" ובסה"כ וותק 3.1.1.

כך גם עולה מתלושי שכרו של התובע החל מ- 6/2007 שם צוין "תחילת עבודה: 14/6/2007"; וותק התובע
עד לסיום העסקתו חושב מיום 14/6/2007 (צוין בתלוש אחרון וותק: 3.1.18). ויובהר, שוכנענו כי התובע קיבל תלושי שכרו מדי חודש וכסדרם, לא הוכח כי התובע הלין על אודות הרישום כאמור או פעל לתיקונו, לרבות בעניין זה.

לא שוכנענו כי יחסי עבודה הסתיימו ב- 19/11/2008 וממילא, לא הוכח שהסתיימו בפיטורים או בהתפטרות. גרסאות הצדדים בעניין זה נטענו בערבוביה, לא נתמכו בראשית ראיה וסתרו האחת את השניה וכל אחת את עצמה:

כך טען התובע כי למרות קללות הנתבע בתקופה 1 ועל אף שפוטר ב- 19/11/2008, הרי שזמן קצר לאחר מכן פנה אליו הנתבע והפציר בו לעבוד מחדש בשירות הנתבעת כבר מיום 1/12/2008 (התובע הסכים לחזור לעבודה בשל מצבו הכלכלי, הצורך לפרנס משפחה ולשלם משכנתא, שגברו בחשיבותם על כבודו העצמי (ס' 11, 5 לתצהירו); התובע הצהיר כי התנה את הסכמתו לחזור בכך שיקבל שכר גבוה מזה שקיבל בעבר ובאשר לקללות "לא הצבתי תנאים כי הצורך להתפרנס גם הפעם גבר על הכבוד העצמי" (ס' 11 לתצהירו), ביום 19/11/2008 הודיע הנתבע לתובע על פיטוריו לאלתר, ללא הודעה מוקדמת, ללא שימוע ובאופן שרירותי (ס' 7 לתצהירו). כתמיכה בטענתו על פיטוריו לאלתר הציג את נספח ה', מכתב מיום 19/11/2008, על גביו חותמת הנתבעת ובו מצוין: "אנו משחררים את ליאור ברזנדה
ונשלם לו מה שמגיע לו".

דא עקא שגרסת התובע נותרה עלומה: מעבר לטענה כי פוטר, לא הוכחו הנסיבות שהביאו לפיטוריו לכאורה ב- 19/11, כאשר נשאל התובע על ידי ביה"ד למה הגיע למוסך אחרי שבועיים, מאז שפוטר השיב כי הגיע כדי לקבל טפסים לביטוח לאומי כדי לקבל דמי אבטלה ואז הנתבע אמר לו בּאׁ תחזור לעבודה ונשכח מהכל ואז התובע הסכים לחזור (עמ' 7 לפרוטוקול). גרסה כאמור לא מצאנו בתצהירו ממילא גם ממנה אין להבין את נסיבות סיום העסקתו ולא עולה כי פוטר. והעיקר – לא היה כאן נתוק יחסי עובד מעביד כמשמעם בחוק.

הנתבעים טענו לעומת זאת, כי התובע רמז יותר מפעם אחת שיכול הוא לקבל שכר גבוה יותר במקום עבודה אחר, טען כי אשתו מרוויחה יותר ממנו (ס' 6 לתצהיר מנה"ח) ולפיכך, דרש להעלות שכרו תוך כדי הפעלת אלימות ולחץ, ביקש לשחרר אותו ולתת לו מכתב כדי שיוכל להציגו בלשכת עבודה ולעבוד ב"שחור". הנתבע הצהיר כי התובע ביקש ממנו את המכתב נספח ה' לתצהירו "וזו היתה תוכניתו ואני שיתפתי פעולה" (ס' 16 לתצהירו)
ולפיכך, "שחרר אותו" (ולא "פיטר" אותו) בהסכמה הדדית ולבקשתו, ביום 19/11/2008 (ס' 17 שם). לקראת סוף חודש 11/08 (ס' 17 שם) / מייד בסמוך ל- 19/11 / לקראת 1/12/2008 התובע הופיע במשרדי הנתבעת (ס' 6ד' שם) התנצל והבטיח כי ישפר את התנהגותו, הסביר שקנה דירה ונטל משכנתא, התברר לו שהתרגיל לא הצליח כי לא מצא מקום עבודה אחר וקצבת אבטלה נמוכה והוא זקוק לכסף והתחנן שיוחזר לעבודה, התובע לא העמיד תנאים לחזרתו (כולל הסרת דרישותיו להעלאת שכרו, לרבות 7,500 ₪ (נטו) ותוך וויתור על דמי הודעה מוקדמת ופירעון מיידי של זכויותיו), הנתבע התחשב בו וכך התובע חזר לעבוד ב- 1/12/2008 (ס' 17, ס' 20 שם).

אלא שגם הנתבע לא הציג גרסה עקבית בעניין זה.
כך למשל כשנחקר על אודות נספח ה' העיד: "זה לא שלי זה אשתי בטעות רשמה, הוא ביקש את הגמל שלו והיא טעתה ושלחה את זה לסוכן הביטוח ואני כשהראתה לי אמרתי שתתקשר מיד ושתגיד שלא, שמשחררים לו את הגמל, היא טעתה הוא פשוט לחץ עליה. אשתי עשתה את זה שלא ברשותי. ש. בית הדין: במה היא טעתה? ת. לשחרר לו את הגמל ולא הפיצויים" (עמ' 19).

ובהמשך: "ש. אני מפנה אותך לסעיף 16 לתצהיר שלך, אתה מספר על משהו שלהבנתי הוא קנוניה בא אליך עובד ואומר שהוא רוצה לעבוד בשחור תפטר אותי ואז ביקש מימך את נספח ה' נכון? ת. לא. ש. אז מה אתה אומר בס' 16? ת. שניה אחת, אני רוצה להבין את זה (קורא); יש פה בלבול, זה בכלל לא קשור לזה. תקופה שניה לא קשור בכלל. תקופה שניה הוא לא דרש הוא עשה דברים שנאלצתי לשחרר אותו בהסכמה, התקופה השניה אחרי שהוא חזר מחו"ל והסכמתי. ש. הסכמת לפטר אותו? ת. כן... לא סליחה רגע. יש תקופה ראשונה שנסע לחו"ל וחזר, יש תקופה שניה. התשובה היא כן. ש. וכתוב שאנו משחררים את ליאור ברזנדה
ואתה פיטרת אותו? ת. כן. סליחה התבלבלתי... כן פיטרתי אותו" (עמ' 19-20).

גרסת הנתבע על אודות פיטורי התובע – מבולבלת וממילא עומדת היא בסתירה לטופס 161 ולתלושי שכרו של התובע וכאמור לעיל, התובע מעולם לא הלין לגבי המצוין בהם לרבות לעניין רציפות תקופת העסקתו.
גם מנספח ה', בו צוין כי התובע "משוחרר" מעבודתו, אין כדי ללמוד דבר ולא ברור האם הכוונה היתה לסיום יחסי עבודה בהסכמה, בפיטורים או בהתפטרות.
גם בעדי הנתבעים לא היה כדי לשפוך אור על אודות "הפסקת העבודה" בתקופה 2, לכאורה.
כך, מנסור, שעובד במוסך מ- 8/2002, יותר מ- 10 שנים והיה מנהל עבודה של התובע (ס' 1-2, עמ' 24) הצהיר כי כשהנתבע שחרר את התובע ב- 10/2008 ורצה להחזירו לעבוד לאחר שבועיים "אמרתי לנתבע שלא מומלץ שהתובע יחזור לעבודה בגלל להט הויכוח של הפעם הראשונה" (ס' 11) וכשנחקר: "ש. אתה כותב בסעיף 11 (מקריא); אתה מתכוון כשהוא פיטר אותו ב- 2008? ת. לא אני לא מתכוון לזה. ש. מה זה שחרר? ת. הוא הבין את הכוונה הזאת בתצהיר ואני יכול להסביר. אני שליאור חזר לעבודה אחרי מה שקרה לא יודע מה היה בינהם צעקות וזה אמרתי לליאור וכעס עליי ... ואמרתי לו שבמקום יוסי לא הייתי מקבל אותו בחזרה ובמקומך לא הייתי חוזר לעבוד בגלל תקופה קודמת שהיה תקל של צעקות. ש. צעקות בעברית או פרסית? ת. צעקות. לא קללות. ש. מה זה שחרר? פיטר? ת. אני לא יודע. ואני התכוונתי שלא הייתי ממליץ מה שהמלצתי. ש. כשליאור היה שם ויוסי היה שם היית שם? ת.... אני הייתי שם. ש. שמעת מה היה? ת. לא שמעתי מה היה" (עמ' 24-25).

בנסיבות כמפורט לעיל ובכלל זאת, נוכח הראיות שהוצגו לפנינו וגרסאותיהם הלא משכנעות של הצדדים וכן, נוכח "הפסקת העבודה" לתקופה קצרה (בת 10 ימים בלבד), לא שוכנענו כי מדובר בהפסקת עבודה שדינה סיום יחסי עבודה.

לאור זאת הרינו קובעים כי התובע עבד אצל הנתבעת בשתי תקופות העסקה כאמור לעיל.

אשר לטענת התובע בדבר תחולת הסכם עבודה קיבוצי כללי לענף המוסכים בתקופות העסקתו – התובע צירף את ההסכם הקיבוצי אלא שלא הוצגו ראיות עובדתיות שמעידות על חברות הנתבעת באיגוד המוסכים או על תחולה ישירה של ההסכם הקיבוצי על הנתבעת ועובדיה.
ומאידך, הנתבעים לא הכחישו, לא סתרו את טענת התובעים ולא טענו לגופם של דברים בעניין זה.
מהטענות והראיות שהובאו בפני
נו ברי כי, לכל הפחות, חל על הנתבעת צו הרחבה בענף המוסכים הקובע כי הוא חל על "כל העובדים והמעבידים בענף המוסכים" (למעט בנסיבות המוחרגות כקבוע בו; לא נטען ולא הוכח כי הנסיבות דנא הוחרגו בצו).
לפיכך נדון בזכאות התובע לרכיבי השכר הסוציאליים הנתבעים ע"פ כך.

ב. קרן פנסיה וקרן השתלמות:
ע"פ ס' 17 להסכם הקיבוצי על המעסיקים לבטח את עובדיהם בקרן פנסיה יסוד או בקרן פנסיה מקיפה של מבטחים באופן שהמעסיקים יעבירו דמי גמולים בשיעורים הקבועים: בגין קרן פנסיית יסוד (11.5% בחלוקה 6% מעביד ו- 5.5% עובד) ובפנסיה מקיפה (17.5% מתוכם 12% מעביד וחלק העובד 5.5%). במקום זאת אפשרי כי המעסיק יעשה ביטוח אלטרנטיבי או קופת תגמולים ובלבד שהעובד יחתום על כתב וויתור בנוסח הקבוע שם.

ס' 27 להסכם קובע כי "א. הנהלות המוסכים יפרישו על חשבונן מידי חודש בחודשו 0.2% משכרם הכולל של העובדים וכן ינכו 0.1% משכר העבודה של העובד לקרן ההשתלמות לעובדי המוסכים שתקום בהנהלה משותפת של הצדדים להסכם.
ב. הגביה של כספי הקרן תיעשה ע"י "מבטחים" והכספים יעברו ללא ניכוי הוצאות לחשבון הקרן בבנק כמוסכם. ג. ההנהלה המשותפת של הקרן תעבד תקנון של הקרן וייקבעו דרכי השימוש בכספים שיצטברו למטרות הכשרה מקצועית והשתלמויות שונות. התקנון הנ"ל יהווה חלק בלתי נפרד מהסכם זה"

התובע טען כי בתקופה 1 הנתבעת לא הפרישה לקרן פנסיה וקרן השתלמות 6.2%, שכרו הכולל 60,500 ₪ (ברוטו) ולכן בסה"כ צריך היה להיות משולם לו 3,751 ₪ (ס' 4 לתצהיר); במהלך תקופות עבודתו 2-3, הנתבעת ניכתה סכומים וככל הנראה הפרישה בעצמה הסכומים, אך מסתירה מידיעת התובע את גובה הסכומים שהצטברו לזכותו ואף הורתה לסוכן הביטוח שלא למסור לו פרטים ועד למועד התביעה לא ניאותה הנתבעת למסור לידי התובע מסמכים כדין לשם שחרור הכספים (ס' 10 לתצהירו);
בתקופה 2 שכרו הכולל 114,630 ₪ (ברוטו) (ס' 6 לתצהירו) ולכן על הנתבעת היה להפריש 6.2% בגין דמי גמולים וקרן השתלמות שהם 7,107 ₪ וכן לנכות משכרו 5.5% בסך 6,304 ₪ ובסה"כ אמור להיות בקופה 13,411 ₪ (ס' 10 לתצהירו). בתקופה 3 על הנתבעת היה להפריש: 6.2% בסך 10,732 ₪ וכן לנכות משכרו 5.5% בסך 9,520 ₪ ובסה"כ אמור להיות שם סכום בסך של 20,252 ₪ (ס' 20.7 לתצהירו).

הנתבעים טענו בעניין זה בערבוביה.
אשר לקרן פנסיה נטען כי הם ועובדיהם החליטו שלא לבטח בקרן פנסית יסוד ומשכך, לא נוכו מהתובע 5.5% משכרו במשך "כל תקופת עבודתו" והנתבעת לא העבירה למבטחים גמולים בשיעור 11.5%.
בהזדמנויות שונות טענו להיפוכו של דבר ולמשל: בס' 92(ג) לכתב ההגנה נטען כי הכספים הופקדו כמקובל וכי בידי הנתבעים ראיות לפיהן עשו את כל הנדרש ע"פ חוק וע"פ ההסכם הקיבוצי אלא שנוכח התנהלותו וטענות הנתבעת כלפי התובע – אין לשחרר לידי התובע כספים שהופרשו עבורו (ס' 46-47 לכתב ההגנה);
בס' 35ז לתצהיר הנתבע נטען כי ניכתה משכר התובע כספים לקופ"ג והוסיפה על כך את חלקה (כעולה מתלושי השכר של התובע ופירוט תשלומים ותקבולים).
כן נטען, כי החל מחודש 1/2008 ולאורך כל תקופת עבודתו ועד התפטרותו הופרש לקרן הדר הוני בגין ביטוח מנהלים עבור תובע סך 324 ₪ לכל חודש (ס' 33 לכתב ההגנה);
הנתבעים לא טענו לגופם של דברים בכל הקשור לתשלום קרן השתלמות;
עם זאת, ככלל, טענו להתיישנות כלל רכיבי התביעה בגין התקופה הראשונה (ס' 92 לכתב ההגנה).

לאחר שבחנו את טענות הצדדים וראיותיהם החלטנו לקבל את התביעה ברכיב זה כמפורט להלן:

התובע המציא חלקית תלושי שכר בגין תקופת עבודה 1.

מתלושי השכר שצורפו לתצהירי הנתבעים עולה כי בתקופה 1 (נספחים נ/1- נ/11) לא הופרשו דמי הגמולים כקבוע בהסכם והנתבעים לא הציגו כל אסמכתא המעידה על תשלום חלקם לתגמולים / פיצויים בתקופה זו (כגון "פירוט תשלומים ותקבולים" שצורפו בגין שנים אחרות: נ/38-נ/42, או ריכוז סכומי שכר: נ/46- נ/51).

הנתבע נחקר והעיד כי אינו מבין בגמל ובביטוח, אינו יודע לקרא תלושי שכר, רו"ח הוא שעושה עבורו הכל
והוא לא עוסק בכך. כשנחקר מדוע לא הובא רו"ח השיב : "לא התבקשתי" (עמ' 23).
גם מנה"ח העידה כי אינה יודעת לקרא תלושי שכר, מי שהיה עושה את חישובי השכר היה רו"ח וכשנשאלה בחקירה מדוע לא הובא רו"ח העידה: "לא ראיתי צורך להביא אותו" (עמ' 29).

הנה כי כן – לא הוכח כי הנתבעים הפרישו עבור התובע תשלומים לקרן פנסיה בגין תקופה 1. מעבר לצורך יצויין כי לא שוכנענו מהעדויות דלעיל, כי אמת הן.
איננו מקבלים את טענת הנתבעים כי הם והעובדים החליטו שלא להפקיד הסכומים כאמור. מדובר בזכות קוגנטית שאינה נתונה להסכמות הצדדים או לשיקול דעת המעסיק משעה שנקבעה בהסכם קיבוצי / צו הרחבה.

מעיון בתלושי השכר עולה כי סה"כ משכורת התובע בתקופה 1 ( 15/7/2005- 31/5/2006):
58,647.5 ₪ ולכן, בגין תקופה זו היה על הנתבעת להפריש עבור התובע (תגמולי מעביד) – 3,518.85 ₪ (6%).

בגין תקופה 2 (14/6/2007-15/7/2010) עולה (מנספחים נ/12- נ/37 ותלושי שכר התובע שצורפו חלקית בגין שנת 2008) כי סה"כ המשכורת ששולמה לתובע הייתה (2010- 37,638.10; 2009- 73,681.36; 2008- 78,721.73; 6-12/2007 -37,814.7) ובסה"כ 227,855.89
₪.
לפיכך, צריך היה להיות משולם לתובע (תגמולי מעביד) סך של 13,671.35 ₪ (6%).

הנתבעים שלמו (החל מ- 3/2008 בלבד) (ב- 2007 אין הפרשות בתלושי שכר אך מנ/44 עולה כי שולם 655 ש"ח, מנספחים נ/46- נ/51 עולה כי בגין 2008 שולם 4,283.96, בגין 2009 שולם 4,464 ₪, בגין 2010 שולם- 2,604 ₪) ובסה"כ- 12,006.96 ₪.
[יוער כי בתלושי השכר צוין "זק. תגמולים" בסכומים משתנים ולא הובהר פשר עניין זה. כך גם לא הוברר פשר התשלום שכונה "שונות: הדר הוני" (נספח נ/47, נ/49, נ/51). לפיכך, בצבירת הסכומים לקחנו בחשבון רק את הסכומים שכונו "תגמולי מעביד: הדר הוני"].

נדחית טענת התובע על אודות השכר שהיה צריך להיות משולם לו. התובע טען כי הסכים לחזור לעבודתו בנתבעת בתקופה 2 לאחר שהנתבע פנה אליו והפציר בו לחזור לעבודה, לאחר דין ודברים סוכם כי שכרו החודשי הממוצע יעמוד על 7,500 ₪ (נטו) עבור משרה מלאה בתוספת נסיעות ועבודה בשעות נוספות (ס' 12 לתצהירו), וביום 1/12/2008 נשכר לעבודה מחדש על יסוד תנאי עבודה משופרים. שכרו הממוצע בתקופה זו אמור היה לעמוד על סך 8,877 ₪ (ברוטו) כולל דמי חגים ולא כולל שעות נוספות וכיוצ"ב לפי מס שולי 23% (נכון ל- 1.1.2009) (ס' 12 לתצהירו). מכיוון ששולם לו שכר חודשי ממוצע בגובה 6,500 ₪ (נטו) בלבד ולא כפי שסוכם עימו – הרי שהוא זכאי בגין כל חודש להפרש שכר בסך 1,000 ₪ (נטו) השווה ל- 1,230 ₪ (ברוטו) ובסה"כ- 23,985 ₪ (ברוטו) (ס' 20.1 לתצהירו). לטענת הנתבעים, לא סוכם על תנאי עבודה משופרים, המשכורת קודם ל- 19/11 ולאחר מכן היתה 240 ₪ לשעת עבודה (ס' 19 לתצהיר הנתבע, ס' 22 לתצהיר); הנתבע הסכים להעלות את שכר התובע ב- 1,000 ₪ החל מ- 8/2010 בלבד אך התובע לא התרצה והודיע שעוזב מהיום להיום.
טענת התובע נטענה סתמית ולא נתמכה אף לא בראשית ראיה, ומכל מקום – לא שוכנענו כי כך הוסכם.
ויובהר, לא נסתר כי לתובע נמסרו תלושי שכר מדי חודש ולכן התובע ידע או צריך היה להיות מודע לסכומים ששולמו לו.
ממילא כך אף לגרסתו, משטען כי הלין מעת לעת בנושא אי תשלום מלוא שכרו כפי שהובטח לו; כך שהעניין היה ידוע לו.
אלא שהתובע לא הוכיח כי פנה אל הנתבע בנושא, לא תמך טענתו כי פניותיו הושבו ריקן או כי נמסר לו כי לכשיפתח מוסך מורשה / ישתנה המצב הכלכלי, ישלמו לו הנתבעים את השכר שסוכם עימו (עמ' 9).
התובע לא הציג ראייה כלשהי לטענתו; בחקירתו אישר שלא דיבר על כך עם הנתבע וכי לא פנה להסתדרות (עמ' 7-8).
התובע גם לא הוכיח את עצם ההבטחה / הסיכום לתשלום אחר מזה המופיע בתלושי שכרו ולא הוכיח כי תלושי השכר אינם אותנטיים.
נטל הראיה בעניין זה מושת עליו, כמי שבא להוציא מידי חברו וכמי שטוען כנגד מסמך בכתב.
לפיכך – טענתו בעניין השכר שהיה זכאי להשתכר כמו גם חישוביו דלעיל בגין תקופה 2 – נדחים.

אין גם בטענתו כי לא נמסרה לו הודעה בדבר תנאי העסקתו בגין תקופה זו (ס' 25 לכתב התביעה) כדי לשנות ממסקנתנו. הגם שהנתבעת לא הכחישה כאמור ולא הציגה הודעה שמסרה לו על תנאי העסקתו (בניגוד לדין) הרי שאין בכך כדי להעביר נטלי הוכחה, בהנתן הנתונים שבפני
נו. מה גם, שלא נסתרה טענת הנתבעים, כי תנאי העסקתו בטרם "שוחרר" לא השתנו מ- 1/12/2008, וכי למעשה מדובר בתקופת העסקה אחת (14/6/2007- 15/7/2010) ולכן ממילא, גם לא היה מקום ליתן לתובע הודעה כלשהי, עפ"י החוק.
כמו כן, כל עוד לא הוכח אחרת –
הרי שניתן ללמוד על תנאי עבודתו מתלושי שכרו וכאמור, אין באמור בהם כדי לתמוך טענותיו, אלא ההפך.
נדחות גם טענות התובע על אודות כך כי הנתבע הורה לסוכן הביטוח שלא להעביר לתובע מידע בדבר הסכומים שנצברו בקופה. גם טענה זו נטענה בעלמא; מצופה היה מהתובע, כמי שנטל הראיה עליו, להעיד או לבקש להזמין את סוכן הביטוח לעדות בפני
נו. זאת אף בלי שנתייחס לאחריותו של העובד לוודא כי במהלך תקופת העסקתו, היה עליו לעקוב ולוודא כי הסכומים שהיה זכאי להם הופרשו כסדרם וככל
שלא –
להלין על כך בזמן אמת. זאת, כמובן, בלי לייתר חובת הנתבעים להוכיח כי שולמו לתובע סכומים כאמור במשך השנים או לשחרר הסכומים לידי העובד במידה והוא זכאי לכך.

עולה איפוא, כי בגין תקופה 2 על הנתבעת לשלם לתובע (תגמולי המעביד) - 13,671.35 ₪ בהפחתת הסכום ששולם 12,006.96 ₪= 1,664.39 ₪.
התובע זכאי ל- 1,664.39 ₪ בתוספת 3,518.85 ₪ (בגין תקופה 1) ובסה"כ- 5,183.24 ₪.
טענות התובע ביחס לסכומים שהיו צריכים להיות משולמים בגין חלקו (תגמולי עובד) או בגין סכומים שהיו צריכים להיות בקופה, נטענו בערבוביה ולא הוכחו במיוחד נוכח האמור לעיל בדבר אחריות העובד לוודא כי כל הכספים הופרשו כדין בזמן אמת, עת נמסרו לו תלושי שכר, וממילא משלא נדרש פיצוי בגין נזק ככל שנגרם (ולא הוכח) בגין אי ההפרשות בזמן אמת. אין יסוד לדרישה כי המעסיק ישלם בדיעבד גם את חלקו של העובד (תגמולי עובד).

אשר לתשלומים בגין קרן השתלמות –
ע"פ לשון ההסכם מדובר בהפרשת מעביד בשיעור "0.2% משכרם הכולל של העובדים וכן ינכו 0.1% משכר העבודה של העובד" וספק שמא התובע זכאי להפרשת מעביד ישירה בשיעור כאמור משכרו, מה גם שלא הוכח המנגנון שנקבע בהסכם.
אולם, משלא נטען כאמור על ידי הנתבעים וממילא, משלא הוצגו ראיות כלשהן מהן עולה כי שולם בגין התובע בסכום זה או אחר הרי שעל הנתבעים לשלם לתובע כדלקמן:
בגין תקופה 1: סה"כ השכר הקובע 58,647.5 ₪
x
0.2%=
117.29 ₪,
בגין תקופה 2: סה"כ השכר הקובע
227,855.89
₪

x
0.2%=
455.711 ₪,
ובסה"כ- 573 ₪.
נדחית הטענה בדבר "התיישנות הדרישות בגין תקופת עבודה ראשונה- 7/2005- 31/5/2006" –
בכל הנוגע לרכיבים פנסיה וקרן השתלמות משנטען לכך סתמית וממילא, משלגופא, לא חלפה תקופת ההתיישנות (התביעה הוגשה ב- 10/2010).

ג. תוספת וותק
התובע טען כי ע"פ ס' 6 להסכם הקיבוצי היה זכאי לתוספת ותק בגובה 1% בתום שנת עבודה ראשונה, "וזאת בגין מלא שכרי, לתקופה בת 7.5 חודשים שמעבר לשנה כאמור ובסכום מצטבר של 665 ₪ (ברוטו)" (ס' 20.5 לתצהיר).

הנתבעים טענו, כי התובע קיבל העלאות שכר אף מעל זכאותו ע"פ ההסכם הקיבוצי בשל הלחצים שהפעיל כולל אלימות מילולית ופעילות בסגנון של שביתה איטלקית וכי בתלוש השכר, בסעיף המשכורת, הכוונה לשכר משולב במובנו בסעיף ההגדרות של ההסכם הקיבוצי.

החלטנו להעתר לתביעה ברכיב זה, זאת משטענות הנתבעים לעיל נטענו סתמית ולא הוכחו, מה גם שהנתבע הצהיר (ס' 35ה): "הנתבעת 1 מודה באמור סע"ק ה' בדבר תוספת וותק בסך – 665 ₪".
הנתבע נחקר על כך והעיד: "...מפנה אותך לעמ' 9 לתצהירך סעיף ה' לדוגמא; כתוב שהנתבעת מודה שמגיע לעובד תוספת של 665 ₪. למה אתה בתור מנהל החברה לא נתת הוראה לרשום לו שיק על הסכום הזה? ת. זה הייעוץ שקיבלתי והלכתי לפי הייעוץ של העו"ד" (עמ' 22).
בנסיבות אלו אנו קובעים כי הנתבעים ישלמו לתובע תוספת וותק בסכום הנתבע.

ד. פדיון ימי חופשה
התובע טוען לפדיון חופשה בגין תקופת עבודתו הראשונה 10.87 ימים
x
243 ₪ ליום ובסה"כ 2,641 ₪ (ס' 4 לתצהיר).

הנתבעים טענו כי ניצל 10 ימי חופשה ללא תשלום, טענו להעדרויות שלאחר לידת בניו – אלא שלא צוין (לא כל שכן, הוכח) מתי ניצל התובע את ימי החופשה כאמור (ס' 38 לכתב הגנה).
בהזדמנות אחרת אשרו הנתבעים כי לתובע מגיעים 10.87 ימי חופשה (ס' 14 לתצהיר הנתבע) אלא שנטען כי זכות זו התיישנה ביום 31/5/2009 (מפנים לפס"ד ריבה אצ'ילדייב, ס' 38 לכתב הגנה, ס' 14 לתצהיר הנתבע). יצוין, כי לנתבעים גם טענה כללית להתיישנות רכיבי התביעה עבור התקופה הראשונה 7/2005- 5/2006 (ס' 92 לכתב הגנה).

לאחר שבחנו טענות הצדדים החלטנו לדחות התביעה בגין רכיב זה.
ס' 31 לחוק חופשה שנתית קובע תקופת התיישנות בת 3 שנים.
נפסק כי הזכות לפדיון קמה במועד ניתוק יחסי עובד- מעביד והיא עומדת בתוקפה למשך 3 שנים.
אין חולק כי תקופת עבודתו הראשונה של התובע הסתיימה ביום 31/5/2006.
התביעה הוגשה ביום 21/10/2010, בחלוף למעלה מ- 3 שנים.
לפיכך, התביעה ברכיב זה התיישנה.

ה. הודעה מוקדמת ופיצויי פיטורים
התובע טוען ביחס לפיטוריו ב- 11/2008 כי הוא זכאי לדמי הודעה מוקדמת בגין 10 ימים ובמכפלת ימי ההודעה המוקדמת בגובה שכרו היומי הממוצע (ברוטו) בסה"כ ל- 2,700 ₪ (ס' 8, עמ' 10 לתצהיר).
כן תבע פיצויי פיטורים: שכרו הממוצע במהלך תקופת עבודתו השניה (6,743 ₪)
x
תקופת העסקה (1.41 שנים) ובסה"כ-
9,552 ₪ (ס' 9 לתצהירו, עמ' 10 לתצהירו).

הנתבעים טוענים כי התובע לא פוטר מעבודתו אלא "שוחרר" בהסכמה הדדית ולכן אינו זכאי לפיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת (נספח ה' לתצהיר התובע).

דין התביעה להדחות ברכיב זה – זאת משקבענו לעיל כי התובע עבד אצל הנתבעת בשתי תקופות העסקה בלבד, כי תקופת העסקה 2 היא ברציפות (14/6/2007- 15/7/2010), ממילא לא הוכח כי במהלכה התובע "פוטר" אלא לכל היותר מדובר בהפסקת עבודה (שאין בה לקטוע רציפות העסקה) ולכן, התובע אינו זכאי להודעה מוקדמת ואינו זכאי לפיצויי פיטורים. לכך יש להוסיף: התובע לא הוכיח את הסכומים והחישובים כנטען על ידו.

אשר לסיום העסקתו ב- 15/7/2010 (תום תקופה 2):

התובע טען כי במהלך תקופה זו נהג הנתבע לקללו ולהשפילו בעשרות הזדמנויות, בפני
עובדים ולקוחות, הטיח בו מילים קשות (כמפורט בתצהירו, ס' 13 לתצהירו), מעשיו החמורים נעשו במטרה לפגוע במוניטין הטוב ולהשפילו
והנתבע עשה אותם בכוונת זדון ובידיעה מלאה (ס' 14 לתצהירו).
בנוסף, הנתבע לא שילם את השכר המוסכם, במקום זאת שולם לו שכר חודשי ממוצע בגובה 6,500 ₪ (נטו) שכלל 500 ₪ עבור נסיעות, זאת למרות ש"מעת לעת" דרש לקבל השכר המוסכם אך נדחה, הנתבע חזר על הטענה כי מצבה הכלכלי של הנתבעת בכי רע וכשישתפר ישולם לו שכרו המלא (ס' 15 לתצהירו).
ב- 15/7/2010, לאחר שנה ו-7 חודשים של סבל והשפלות, הודיע הנתבע על פיטורי התובע לאלתר, ללא מכתב פיטורין, ללא שימוע וללא מתן הודעה מוקדמת (ס' 16 לתצהירו), הנתבע אמר לתובע "תעוף מכאן אתה לא עובד כאן יותר", הנתבע העביר את כרטיסו בשעון הנוכחות והורה לו לעזוב המקום לאלתר. למרות זאת, התובע המשיך לעבוד כרגיל "הכניס כסף למוסך" ואמר כי יעזוב רק לאחר שיימסר לו מכתב הפיטורים (ס' 17 לתצהירו). במהלך היום, לאחר שנרגעו הרוחות התקיימה שיחה בין התובע ואביו ובין הנתבע, הנתבע הסביר כי אין לו ברירה אלא לפטרו וזאת מחמת מצבה הכלכלי של הנתבעת, סוכם כי יוכן לו למחרת מכתב לשחרור כספי התגמולים ופיצויי הפיטורים (ס' 18 לתצהיר). דא עקא, למחרת כשהגיע התובע, אמר לו הנתבע כי חשב על הכל "מחדש" וסירב למסור לו מכתב הפיטורים או מכתב לשחרור הכספים (ס' 18 לתצהיר) – לאור כל זאת נטען כי התובע זכאי לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת.
לחלופין, אם יימצא כי לא פוטר, יש לפסוק לו פיצוי פיטורים ומתן הודעה מוקדמת בגין הרעה מוחשית מפאת השתמטות רבת שנים מתשלום זכויותיו ע"פ דין או בגין נסיבות אחרות דוגמת התנכלות לתובע אשר די בכל אחת מהן, אם לא בכולן יחד, לזכותו בפיצויי פיטורים.

גם הנתבעים טענו בעניין זה באופן לא אחיד.
נטען כי התובע התפטר ביום 14/7/2010 /
15/7/2010 (ס' 26), התפטרותו היתה מתוכננת כדי להפעיל לחץ על הנתבעת (ס' 26א) בסמוך לאחר שעובד אחר (סמי) התפטר בעידוד התובע (ביום 9/7/2010) (ס' 26ה לתצהיר) והדבר גרם נזק אדיר למוסך; קודם לכך, ב- 13/7/2010 (שעה 16:00), ביקש התובע להפגש עם הנתבע בדחיפות וביקש שהנתבע יסכים לשוחח גם עם אביו, הנתבע הסכים לכך, קודם לבוא האב התובע העמיד סדרת דרישות (רכב, העלאת שכר וכו'), הנתבע הסכים להעלות לו השכר בחודש 8/2010 ב- 1,000 ₪
אך התובע לא התרצה והודיע שהוא עוזב מהיום להיום. הנתבע ביקש ממנו שלא יעזוב אלא ימתין עד שיתקבל עובד אחר אך התובע סירב (ס' 26 לתצהיר), האב התייצב בשעה 17:30 והתקיימה שיחה ארוכה, אביו של התובע טען שהתובע שקוע בחובות כבדים ומבוקש שכדי לשפר מצבו הנתבעת תפטר התובע, הנתבע הבהיר כי התובע לא פוטר והשיחה הסתיימה באיומים וקללות מצד האב שדרש את פיצויי הפיטורים (ס' 26 לתצהירו).
למחרת ביום 14/7/2010 התובע עזב לפתע את מחלקת דיאגנוזה בה עבד והתייצב בקבלה, הנתבע קרא למנהל העבודה לבירור והלה אמר לו כי התובע מסר לו כי סוכם בינו ובין הנתבע על תפקיד חדש והתובע אף החזיר לידיו את מפתחות ארגז הכלים, הנתבע קרא גם לתובע לשיחת בירור והתובע הודיע לו כי מהיום הוא עובד בשירות לקוחות והוא לא עוזב את מקום עבודתו בשירות לקוחות עד שיוציא לנתבע את הנשמה, זאת במטרה שיסכים לשלם לו את פיצויי הפיטורים. הנתבע הבהיר כי עמדתו לא השתנתה, שאם ברצונו להמשיך לעבוד עליו לחזור לעבודה במחלקת דיאגנוזה ואז בתגובה התובע החל לקלל ולגדף במילים גסות. הנתבע ביקש מהתובע להתרחק מהלקוחות ולהפסיק לנבל את הפה בפני
הם וגם הלקוחות בקשו מהתובע שיתעשת ויחזור לעבודה (ס' 26ד לתצהיר הנתבע).
לאחר האירוע ביקש הנתבע מהתובע לעזוב את הקבלה.
התובע הדפיס שעון (10.10) אך סירב למסור לנתבע את הכרטיס, אח"כ פנה למקום אחר במוסך והחל מדבר עם לקוחות (14.00) למרות שהתבקש לא לדבר עימם.
התובע לא הגיע לעבודה לאחר 14/7/2010 וביום 15/7 הוא כבר לא עבד בנתבעת (ס' 28 לתצהיר הנתבעת);
מאידך, נטען בתצהיר כי למחרת הגיע התובע למוסך לבוש בבגדים שאינם בגדי עבודה ובנעלי בית והסתובב בלי רשות תוך שהוא מתסיס עובדים (אך לא עובד; ס' 29 לתצהיר הנתבע).
בדיעבד הסתבר כי מס' ימים לפני עזיבתו התובע דאג לעצמו לנעליים יקרות ע"ח המוסך באמצעות עובד אחר (ס' 26 ה לתצהיר הנתבע).
בעשותו כך וע"פ ס' 53א לתקנון העבודה, משהפר התובע משמעת באופן חמור רשאי המעסיק לפטרו ללא הודעה מוקדמת תוך שלילת זכותו לפיצויי פיטורים.
התובע עבר גם על חובותיו לפי ס' 17 לתקנון הקובע כי על העובד להמצא בזמן העבודה הקבוע במקום עבודתו ומוכן לעבודה בכל שעות העבודה.
התובע התפטר מעבודתו באופן מתוכנן בעצת אביו, לאלתר ללא הודעה מוקדמת, בתנאים הלוחצים את הנתבעת
(סירב לעכב את ההתפטרות ולעבוד עד שיימצא מחליף; ס' 6ד' לתצהיר הנתבע), עקב התפטרותו של סמי ומחסור בעובד (שניהם העובדים היחידים במחלקת דיאגנוזה), ברור שלא היתה לנתבעים כוונה לפטר את התובע והנתבע עשה כל מאמץ כדי למנוע עזיבת התובע (ס' 30 לתצהיר הנתבע).
התובע התפטר גם בלי שנתן הודעה מוקדמת. לפי ס' 38א' לתקנון העבודה זכותו של המעביד לנכות דמי הודעה מוקדמת לעובד שהתפטר.
בהתנהלותו גרם התובע לנתבעים נזקים כספיים, תדמיתיים, אישיים ואח'.
בנסיבות אלו איבד התובע את כל זכויותיו לקבלת פ"פ וזכויות סוציאליות אחרות.
התובע לא ביקש מכתב פיטורים מן הטעם שידע שלא פוטר והיה מודע להתנהגותו.
התובע אינו זכאי להודעה מוקדמת מכיון שהוא זה שעזב את מקום העבודה והיה עליו ליתן הודעה מוקדמת.
התובע קיבל במשכורת יולי 6.6.2010 ימי הבראה וכן פדיון 3 ימי חופשה.

לאחר שבחנו את הראיות –
הרינו קובעים כי התובע פוטר מעבודתו בנתבעת.

הגם ששוכנענו כי התובע הוא זה שהביא לידי סיום העסקתו אצל הנתבעת, התובע פוטר בנסיבות של התפרצות, זאת עקב ובשל התייצבות התובע במחלקת שירות לקוחות וסירובו לחזור לעבוד במחלקה שלו חרף הוראות הנתבע – מנהל ובעלי הנתבעת.

כך כפי שהעיד התובע בחקירתו על אודות נסיבות סיום העסקתו (עמ' 9-10):
"ש. אני רוצה שתגיד לנו מה קרה ב- 15.7.10 תספר לנו אחת לאחת את הסיטואציה שהוא פיטר אותך.
ת. יום לפני כן היתה לי שיחה עם יוסף בראל
לגבי המשכורת ואמרתי לו שאני מחכה להעלאה של המשכורת שהובטחה לי. יוסף בראל
אמר לי שאין אפשרות להעלות את המשכורת ושוב עד שיפתח מוסך מורשה נוסף ושזה בתהליכים והכל בסדר ושאני לא אדאג ואמרתי לו שאני תקופה ארוכה לא מקבל שום דבר למרות התחושה של העלאה ואמרתי לו שהוא לא נותן שום דבר והוא סוחב
אותי הלוך ושוב אז אני אחזור ליועץ השירות שהייתי ואני אעשה את העבודה שלי והוא רוצה שאני אתעסק יותר בחשמל ודיאגנוסטיקה אלא באתי להיות יועץ שירות.
...
ש. בית הדין: מה עשית
במהלך כל השנים?
ת. גם חשמל גם דיאגנוסטיקה וגם הייתי יועץ שירות.
ש. עוד לא ענית לי על השאלה אחרי כל הסיפור.
ת. לאחר מכן הוא ביקש ממני לגשת למחלקת חשמל ולעשות את המשך העבודות ואמרתי לו שאני לא עושה עבודות חשמל שאני חוזר להיות יועץ שירות והוא אמר לי שאני יכול לקחת את הרגליים שלי ולעוף מפה וזהו"

ובהמשך:
"ש. על יד מי הוא אמר לך שאתה מפוטר?
ת. בזמנו זכרונו לברכה היה את מיכאל ... היה אלי שהוא היה בוחן וזהו זה מה שאני זוכר.
ש. מי עוד?
ת. זהו.
...
ת. אמר לי קח את הרגליים שלך ותעוף מפה משהו כזה. ולקח את כרטיס הנוכחות שלי והעביר אותו.
ש. הוא אמר לך ממתי אתה מפוטר?
ת. באותו רגע אמר לי לעזוב את המקום.
ש. הוא אמר לך באותו רגע אתה מפוטר? הוא אמר לך קח את הרגליים ותעוף?
ת. כן.
ש. ואתה הבנת שזה פיטורים?
ת. כן ואח"כ הוא אמר לי שאני מפוטר. אני אמרתי לו שאני אלך שיתן לי את המכתב והוא אמר לי שאני מפוטר בלי מכתב בלי כלום.
ש. זה נכון שהוא אמר לך שאתה מפוטר ואתה עשית פרובוקציה וקיללת אותו והיו אנשים ואז הוא אמר לך ככה אתה מתנהג אתה מפוטר?
ת. לא. ברגע שלא רציתי לגשת למחלקה הוא אמר לי לעוף ועמדתי שם ולא הלכתי".

גם הנתבע אישר כי הוא שפיטר את התובע וכך העיד על נסיבות סיום העבודה: "ש. תאשר לי בבקשה שבסוף תקופת העסקה השלישית... אתה צעקת לעברו אתה מפוטר לאלתר אתה מתבקש לעזוב את שטח המוסך? ת. אני מודה. ש. כן? ת. אני מודה" (עמ' 22).

קריסי דורון, לקוח שנכח באירוע
העיד כי ס' 10 לטיוטת תצהירו: "כשמר בראל צעק את המילים האלה שכתוב כאן לליאור אחרי מה זה היה? ת. אחרי שליאור לא רצה לעבוד. פשוט לא רצה לעבוד. והוא אמר לו אם אתה לא רוצה לעבוד אז אתה מפוטר" (עמ' 19) ואישר כי שמע זאת באוזניו.

גולן טויטו הצהיר כי התנהל ויכוח בין התובע לנתבע שהתרחש ליד דלפק הלקוחות, ליאור קילל את יוסי כי הוא רצה תנאים יותר טובים: כסף ואוטו (ס' 6); ביום שעזב היה ויכוח קולני התובע קילל את הנתבע ואמר לו אני אוציא לך את הנשמה, אני אספר ללקוחות מה אתה עושה להם (ס' 9) והעיד: ש" אני אומר לך שכמה עדים אמרו שבסוף בסוף בראל אמר לליאור אתה מפוטר זה נכון? ת. היה בינהם איזשהם וויכוחים ובסוף הוא אמר לו שאתה מפוטר. ש. למה לא כתב בתצהיר שלך...? ת. אני לא יודע אם זה חשוב או לא אני יודע שהיו וויכוחים ואני יודע שכשיש ויכוחים בסוף זה נגמר או לפה או לפה. או שהוא ממשיך או שלא. ואני לא מחליט..." (עמ' 25).
ובחקירתו החוזרת שב והעיד: "ש. לגבי סעיף 9, חברי שאל אותך אם שמעת את המילים שיוסי אומר לליאור אני מפטר אותך, בתצהיר לא כתבת את זה, מה אתה זוכר באמת? מה היה? ת. היו כל מיני חיכוכים בינהם שהוא ביקש ממנו כל מיני דברים ויוסי לא רצה לתת לו את הדברים האלה ואז התחילו קללות שאדון ליאור קילל את יוסי ואמר לו שתמות ושישרף לך העסק ושלא יהיה לו עבודה ויוסי אמר לו לך הביתה פשוט לך הביתה אם אתה אומר לי את כל הדברים האלה אז לך הביתה אני לא רוצה אותך" ( עמ' 26).
יוער כי גולן הצהיר כי הויכוח היה מס' ימים אחרי שסמי עזב (ס' 7) וכי "נכחתי בחדר אוכל כשליאור התסיס את העובדים לדבר שטויות מאחורי הגב של יוסי"(ס' 8).

מנסור הצהיר כי שמע מהתובע שהוא רוצה שהנתבע יפטר אותו וייתן לו פיצויים (ס' 4). לפני זה חשב שהוא אחיו של הנתבע שכן היו בינהם יחסים טובים יותר מעובד מעביד (ס' 5). יום לפני שהתובע עזב שמע צעקות וקללות מכיוון התובע אל הנתבע וראה שאביו של התובע בא לדבר עם הנתבע (ס' 7).
ביום 14/7 ליאור מסר את מפתחות ארגז הכלים ואמר שמהבוקר הוא עובד כיועץ שירות לקוחות בלבד, אחרי זה התובע עזב את עבודתו במחלקה והלך לדלפק השירות (ס 9), "כשיוסי הגיע לעבודה אז שמעתי צעקות וקללות מצידו של התובע ובקשתי ממנו להירגע ולא לעשות פרובוקציות מול הלקוחות שלא יגרום לנתבע להתעצבן" (ס' 10) והעיד כי בכך התכוון ששניהם לא יתעצבנו, "היו לקוחות מחוץ למשרד ואם הוא היה ממשיך לצעוק זה לא נעים כשיש צעקות מעובד לבעל הבית (עמ' 24) ובהמשך:
"ש. יוסי כל הזמן מקלל? ת. זה לא נכון. ש. הוא מקלל לפעמים? ת. מה זה מקלל? ש. מילים לא יפות? ת. לתת לך רשימה? כמו איזה מילים ש. מה יוסי כן אומר לא יפה לעובד? מה הוא אמר לו? ת. אם אתה מתכוון לזה...הם דיברו בינהם כל מיני מילים בפרסית שאני לא מבין זה תמיד היה בכייף ובצחוק זה מה שאני יכול להגיד לך. ש. וגם יוסי ענה לו בפרסית? ת. שניהם דיברו והכל היה בצחוק. הוא לא קילל ולא הוא היה מקלל אבל בגלל שהיה את הבלאגן הזה אז הוא התעצבן ליאור וזכותו להתעצבן" (עמ' 24).

מנה"ח הצהירה כי שמעה את התובע מבקש מהנתבע שיפטר אותו וייתן לו פיצויי פיטורים לפחות פעמיים, ב- 11/2008 הגה רעיון לפיו ישוחרר מעבודתו במוסך ויקבל מכתב שחרור מהמוסך בעזרתו יקבל קצבת אבטלה ויעבוד ללא תלוש (ס' 8). בין התובע והנתבע היו יחסים חבריים וזו הסיבה שהתובע הגה את המכתב כי סמך על הנתבע (ס' 10), סמי והתובע היו חשמלאים ועבד באותה מחלקה לבד ולאחר שסמי עזב היינו זקוקים לעוד עובד (ס' 12), כשסמי עזב ביקש התובע להקדים פגישה עם הנתבע שנקבעה לשבוע שלאחר מכן ובה הוא דרש דרישות מופרזות (ס' 13-14), המצב הכלכלי של המוסך לא אפשר לתת העלאה וגם כדי שלא ידעו על כך עובדים אחרים (ס' 15), עמדתו של הנתבע שסרב להגדיל משכורת ולפטר את התובע גררה התפרצות של קללות. למחרת הפגישה שהסתיימה בכך שהתובע לא מפוטר ולא מקבל העלאת שכר למעט העלאת שכר בסך 1000 ₪ מה- 8/2010 והעובד יחזור להיות עובד ממושמע במחלקת חשמל.

גם דליה הצהירה כי שמעה מהתובע שהוא רוצה שהנתבע יפטר אותו ויתן לו פיצויים (ס' 4), לפני כן היו יחסי חברות בינהם (ס' 5), יום לפני שהתובע עזב שמעה את התובע מקלל את הנתבע במילים גסות ומעליבות (ס' 7), ביום 14/7 שהתובע עזב הוא קילל את הנתבע ליד לקוחות (ס' 9), לקוחות אמרו לתובע שלא מתנהגים בצורה כזאת, אחד הלקוחות ניסה להרגיע את התובע שיחזור לעבודה (ס' 10), ביום 14/7 בסביבות 10:00 הוא עזב את
המוסך (ס' 11) והעידה: "ש. ... בסוף הויכוח שהיה בין בראל לברזנדה יש עדים שהיו פה ואמרו שבסוף בראל בא ואמר שהוא מפוטר ושילך מפה האם גם את שמעת? ת. לא. ש. מה את שמעת בסוף? ת. ת. לא הייתי בסוף. ש. שמעת צעקות? ת. כן בשעות הצהריים ש. שמעת קללות? ת. לא." (עמ' 27).

גם בטענת הנתבעים כי התובע לקח זוג נעליים מהנתבעת במרמה (500 ₪) – אין כדי לשנות ממסקנתנו.
מה גם שטענה כאמור –
לא ממש הוכחה.
גולן הצהיר כי התובע פנה אליו וביקש שיביא לו נעליים "לא האמנתי לו אבל הוא אמר שזה באישור של יוסי והבאתי לו. אני חושב היום שהייתי צריך לשאול את יוסי, אבל בפועל הלכתי והבאתי לתובע נעליים" (ס' 4 לתצהירו).
הטענה כי מדובר במרמה או בשקר של התובע לא הוכחה וממילא אין לנתבעת אלא להלין בעניין זה אלא על עצמה משעה שלא נבדקו מלוא הפרטים בזמן אמת (ולא הוצגו ראיות לטענה).
מה גם שגולן אישר בעדותו כי מדובר בזכות של עובד אחת לשנה: "ש. אני אומר לך שלעובד המוסך מגיע פעם בשנה נעליים? ת. אני זה שהולך ומביא לכולם באישור של בעל הבית ואני זה שהולך ומקבל רשימה אחד לאחד כל אחד לפי המידה שלו וגם מחתים את העובד וגם באיזה שעה קיבל את זה ובאיזה יום. ש. פעם בשנה? ת. כן. (עמ' 26).
בכך תמך טענת התובע ועדותו שלא נסתרה (עמ' 13):
"ש. ... אני מבינה שלקחת זוג נעלי עבודה ולא החזרת?
ת. לא לקחתי, קיבלתי.
ש. מה זאת אומרת?
ת. פעם בשנה אני אמור לקבל...
ש. זה נכון שאתה שלחת את גולן לחנות שבראל היה קונה נעליים ואמרת לו שבראל מאשר שהוא יקנה עבורך נעליים והנעליים האלה היו מספר ימים לפני ה- 15.7?
ת. כן אבל זה היה באישור של יוסף בראל
.
ש. ולא החזרת את הנעליים?
ת. לא, אלו נעלי עבודה, צריך לקבל נעלים. הם נרכשו שבוע לפני."

לא נדרש גם לטענות התובע בתצהירו כי כעבור כחודש, הנתבע שלח את גולן "למקום העבודה החדש שלי, ואיים עלי כי אם לא אשיב במהרה
זוג נעלי עבודה שטרם הוחזרו, הוא (גולן טויטו), הנתבע וגם אנשים נוספים..., כך כלשונו" (ס' 18 לתצהירו). משאין בהן למהות – דבר.

לא למותר לציין, כי הנתבעים ידעו על "מעשה מרמה" זה, רק בדיעבד דהיינו, גם אם היה ממש בטענתם הרי שלא זו היתה הסיבה לסיום העסקתו.


הנה כי כן – בין אם מסיבה זו או אחרת ואף ככל שהסיבה לפיטורי התובע הייתה מוצדקת, הרי שבסופו של יום שוכנענו כי התובע פוטר. אין חולק כי הנתבעת רשאית הייתה לפטר את התובע ופיטוריו מובנים היו לאור התנהלותו. כך גם שוכנענו כי בדיוק לכך הוביל התובע ובמכוון. דא עקא, אין בכך כדי לפטור את הנתבעת מחבותה לשלם לתובע זכויות הנובעות מפיטורי עובד. כך גם שוכנענו כי היה על הנתבעת להתרות בתובע, לאפשר לו לחדול מהתנהלותו, להתרות בו כי חייב הוא לחזור לעבודה סדירה, שאחרת – יהא צפוי לפגיעה בזכויותיו, כדין!

בשקלול הנסיבות- שוכנענו כי המדובר בנסיבות שיש בהן כדי לשלול פיצויי פיטורים או הודעה מוקדמת, לפחות באופן חלקי. זאת מששוכנענו כי התובע הביא את הנתבעת למצב בלתי אפשרי, לאחר תכנון מראש, ולפיו מחליט העובד איזה תפקיד יבצע ובאיזו מחלקה! –הכל, תוך התנהגות שאין לקבלה, שיועדה אף היא "להצית הלהבות" באופן שהמעסיק, הועמד על ידו ככלי ריק, מול עיני עובדיו ולקוחותיו! – והגיב, כמצופה, בפיטורי התובע.

לפיכך- אשר לפיצויי הפיטורים: לטענת התובע זכאי הוא לפי שכרו המובטח 8,877 ₪
x
תקופת העסקה 1.625 שנים ובסה"כ לפיצויי פיטורים בסך 14,425 ₪ (ס' 20.2 לתצהירו), לתקופה ה- 3 (ו- 9,552 ₪ לתקופה השניה).
טופס 161 של התובע (נ/52(1) אינו חתום (אך סומן: "מקורי") צוין כי משכורתו החודשית האחרונה:
6,136 ₪.
מנ/38-נ/44 עולה כי בגין השנים 2008-8/2010 הפרישה הנתבעת בגין התובע סכומים לפיצויים בסה"כ-
20,195 ₪ (בטופס 161 צויין הסך 22,228 ₪).
מנ/45 עולה כי ב- 1/9/2010 הועברה הבעלות על "הפוליסה" לידי התובע. נוכח עדויות הנתבע והצהרותיו ונוסח נ/45 (המפנה לערך פדיון התגמולים) לא ברור האם שוחררו לידי התובע גם חלק הפיצויים או שרק התגמולים.
לפיכך ומששוכנענו כי התובע פוטר, הרינו קובעים כי הנתבעת תשחרר לתובע את כל הסכומים שנצברו עבורו גם בגין הפיצויים, ככל שלא שוחררו.

אשר לדמי ההודעה המוקדמת: לטענת התובע, בגין תקופת הודעה מוקדמת בת חודש ימים הוא זכאי לפיצוי 8,877 ₪ (ס' 20.4- 20.3 לתצהירו), אלא שהתובע לא הוכיח חישוביו. כמפורט לעיל, הנתבעת חישבה כראוי את שכרו הקובע האחרון.
מה גם שלגופם של דברים, מצאנו כי בנסיבות הארועים שהביאו להפסקת העבודה ומשלא ניתן היה להשיבו לעבודה (משבפועל לא ממש חפץ בכך, מחד ומאידך, לא ממש ניסה לשוב לעבודה, ולא בכדי) – כי אינו זכאי להודעה מוקדמת.

הנתבעת קיזזה דמי הודעה מוקדמת בתלוש 7/2010 וסך של 5,603.55 ₪ (שווה ערך ל- 23.35 ימי עבודה) משעסקינן בסכום פחוּת מחודש עבודה, לא מצאנו להוסיף על כך.

בנסיבות, מתייתרת טענת התובע כי יש לפסוק לו פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת בגין הרעה מוחשית.
ממילא, לא הוכחה הרעה מוחשית ולא הוכחו פיטורים בנסיבות המזכות פסיקה כאמור, מה גם שפסיקה כאמור היא כאשר הטוען לכך "מתפטר" ולא "מפוטר" וטענת התובע (במישור המשפטי או העובדתי) סותרת עצמה ונדחית.

בנוסף, התובע לא הוכיח כי הקללות וההשפלות גרמו נזק עצום לשמו, פגעו בפרנסתו, במשלח ידו, ב"מוניטין שרכש במשך השנים" וגרמו לנזקים במישור המקצועי והכלכלי ובשמו הטוב כך שהוא במצב של מי שנדרש להתנצל ולהסביר הסברים באשר לדברים שפרסם הנתבע ברבים, לכאורה (ס' 19 לתצהיר).

ו. הפרשי שכר
התובע טוען כי הואיל ולא שולם לו השכר המוסכם במלואו (אלא שכר חודשי ממוצע בגובה 6,500 ₪ (נטו) בלבד) הרי שבגין התקופה 3 הוא זכאי להפרש שכר בסך 1,000 ₪ (נטו) / 1,230 ₪ (ברוטו) ובסה"כ 23,985 ₪ (ברוטו) (ס' 20.1 לתצהירו).

הנתבעים טענו כי לתובע שולם שכר יומי לפי 240 ₪ ליום בתוספת דמי נסיעות ושעות נוספות (שכלל לא הגיעו לו) והוכחש כי התובע פנה מעת לעת בדרישה לקבל את מה שנטען כי הוסכם עימו.

כפי שקבענו לעיל, משהתובע לא הוכיח כי היה זכאי להשתכר סכומים גבוהים מאלו שהשתכר בפועל, משלא הוכחו הסכמות/הבטחות כנטען – הרי שתביעתו נדחית ברכיב זה.

ז. שעות נוספות בחסר
התובע טען כי ב- 3 תקופות העסקתו סוכם עימו שכר בגין עבודה בהיקף של משרה מלאה ואליו יתווסף גמול שעות נוספות (ס' 21 לתצהירו); התובע העביר כרטיס עבודה במהלך תקופת עבודתו (ס' 22 לתצהירו); במרבית תלושי שכרו צוין כי הועסק בהיקף של 8.5 שעות ליום וזכאי לגמול שעות נוספות (ס' 22 לתצהירו); בימי חול זכה להפסקה בת פחות מחצי שעה ובימי ו' וערבי חג לא זכה להפסקה בכלל (ס' 23 לתצהירו, עמ' 2 לפרוטוקול); הנתבעת נהגה לשלם לתובע שעות נוספות החל משעת עבודה תשיעית ואילך בימי חול והחל מהשעה השישית ואילך בימי ו' וחג (כעולה מתלושי שכרו ותדפיסי השעות, ס' 43-44 לכתב התביעה, ס' 24 לתצהירו); תובע חצי שעה נוספת בכל יום עבודה שעבד בשירות (חול, ו' וערבי חג) כדלקמן:
בגין תקופה 1
: 24 ₪ (ברוטו) עבור 0.5 שעה
x
264 ימי העסקה ובסה"כ - 6,336 ₪.
בגין תקופה 2
: 30.5 ₪ (ברוטו) עבור 0.5 שעה
x
412 ימי העסקה ובסה"כ- 12,566 ₪.
בגין תקופה 3
: 30 ₪ (ברוטו) עבור 0.5 שעה
x
כפול 429 ימי העסקה ובסה"כ- 12,870 ₪.
(ס' 25 לתצהירו).

לטענת הנתבעים, קיים נוהל עבודה במוסך אשר לא השתנה מאז שהתובע החל לעבוד (7/2005) לפיו העובדים עבדו בשעות 7:30-16:30, שולמה תוספת שעות נוספות למי שעבד כך ע"פ כרטיס נוכחות (ס' 38 לתצהיר הנתבע); לאורך תקופה ארוכה ועד שהתובע התחנן לחזור לעבודה והחל לעבוד ביום 1/12/2007 שולמו לו שעות נוספות בשיעור 150% מעבר למגיע לו; במרבית תלושי שכרו נרשם יום עבודה בן 8.5 שעות ואולם התובע עבד כמעט תמיד רק 8 שעות כולל הפסקות אוכל ולא עבד את כל הזמן שנדרש (נספח ד' לכתב התביעה); ע"פ ההסכם "יום עבודה" מוגדר בין השעות 6:30-17:00 קרי יום עבודה הוא בן 9 שעות, היה עליו לעבוד 10.5 שעות כולל הפסקות אך הוא לא עבד בהיקף זה (ס' 67 לכתב הגנה); התובע עשה הפסקות לארוחת בוקר, צהריים כל אחת מחצית השעה ובנוסף יצא לעשן ולשתות ונעדר מהעבודה; מתדפיסי השעות הנוספות עולה כי כמעט אף פעם לא עבד מעל 9 שעות עבודה (ברוטו) ולגבי יום ו' – 6 שעות (ברוטו), לנתבעים טענת התיישנות כללית בגין רכיבי תביעתו הנתבעים בתקופה 1.

לאחר שבחנו את טענות הצדדים וראיותיהם החלטנו לדחות התביעה ברכיב זה.
הלכה פסוקה היא כי התובע גמול שעות נוספות חייב להוכיח כי עבד בשעות נוספות ובנוסף, את היקף השעות הנוספות שבהן עבד.
בענייננו התובע אומנם לא טוען להיקף שעות מסוים אלא לחישוב שגוי שערכו הנתבעים ביחס לשעות עבודתו ("אין

מחלוקת

לגבי

שעות

נוספות

ששולמו, אך

יש

לנו

מחלוקת

שלא

שולם

לו

חצי

שעה

עבודה
", עמ' 2 לפרוטוקול) ואולם, אך מובן כי לשם בחינת החישוב שערכו הנתבעים לעניין תשלום שכרו בגין עבודתו בשעות נוספות לשם בחינת טענתו – היה עליו להוכיח את שעות העבודה שביצע הלכה למעשה ולכל הפחות היה עליו להוכיח מתכונת עבודה קבועה.

כך במיוחד משעה שמעיון בתלושי השכר של התובע עולה כי לתובע שולמה מעת לעת תמורה בגין שעות נוספות ובהעדר ראיה כלשהי – לא שוכנענו כי תשלום כאמור אינו משקף את התמורה שהיה זכאי לה בגין שעות נוספות שביצע.

כך גם היה על התובע להוכיח טענתו כי לא ניצל מלוא הפסקותיו.

דא עקא, התובע לא הוכיח שעות עבודתו ולא טען למתכונת עבודה קבועה.
כל שטען התובע לעניין מתכונת עבודתו הוא כי במרבית תלושי שכרו צוין כי הועסק בהיקף של 8.5 שעות ליום והעיד כי הגיע לעבודה בכל יום בשעה 7:30 (עמ' 14).
סמי העיד כי יום עבודה שלו או של עובדי המוסך התחיל בשעה 7:30 ואמור להסתיים בשעה 17:00 (עמ' 16), העיד שלא היתה הפסקה לארוחת בוקר או סנדוויץ' והפסקת צהריים (עמ' 16) והצהיר כי במהלך העבודה כל עובדי הנתבעת יצאו להפסקה קצרה בת 20 דקות-חצי שעה וביום ו' לא היתה הפסקה כלל.

למעט תדפיסי נוכחות בודדים (נספח ז' לתצהירו) – התובע לא הציג מלוא תדפיסי נוכחות.
בקד"מ נטען על ידי ב"כ: "ביקשתי

שיראה

את

דוחות

הנוכחות,

נאמר

שהדוחות

נשרפו

או

נעלמו" (עמ' 3 לפרוטוקול) ונקבע על ידי כב' הרשמת ריכטמן: "הנני מורה לנתבעים ... להמציא לתובע העתק מדוחות הנוכחות המתייחסים לכל תקופת העסקתו של התובע בנתבעת וזאת בתוך 15 יום מהיום".

מאידך גיסא, גם הנתבעים לא הציגו את כל דוחות העבודה של התובע.
ויובהר, תיקון 24 לחוק הגנת השכר (כניסתו לתוקף ב- 1/2/2009) קבע כי על המעסיק לערוך רישום מהימן ומוקפד של שעות העבודה בפנקס העבודה תוך שבסעיף 26ב נקבע כי בהעדר רישום כאמור, יועבר נטל ההוכחה אל
המעסיק עפ"י החזקות כקבוע בו. ויובהר, תיקון 24 אומנם לא חל בכל התקופה הרלוונטית לענייננו עם זאת, תיקון 24 רק עיגן בחוק את שממילא נקבע בפסיקה ובתקנות ולפיכך על המעסיק לנהל פנקס עבודה ורישום על אודות שעות העבודה של העובד וימי חופשותיו, בין השאר.
כן נקבע ללא כל קשר לתיקון 24 – כי בהעדר רישומים בקשר לעבודת העובד כמתחייב בחוק, יועבר נטל ההוכחה למעסיק (עע 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ נ' אלי אפרים (מיום 12/11/2008).

כאמור, אומנם אין עסקינן בתביעה להוכחת שעות נוספות והרי תיקון 24 מעביר הנטל לעניין זה ואולם ברי כי על המעסיק רובץ הנטל להוכיח כי התמורה ששילם בגין עבודה בשעות נוספות שולמה במלואה. כך במיוחד משעה שנטען על ידי הנתבעים כי התובע עשה הפסקות לארוחת בוקר ולארוחת צהריים כל אחת חצי שעה ובנוסף יצא לעשן ולשתות ואף נעדר במהלך שעות העבודה (ס' 38 לתצהיר הנתבע) דהיינו שלא העמיד עצמו לרשות המעסיק.

יתרה מכך - ס' 7 (א) להסכם קובע כי במוסכים בהם עובדים 5 ימים בשבוע- יום עבודה הוא בר 9 שעות ואילו במוסכים בהם עובדים 6 ימים בשבוע יום עבודה רגיל הוא בר 8 שעות בעוד יום ו' הוא בן 5 שעות.
אשר לעבודה בערבי ימי חג- יום עבודה בר 5 שעות.
ס' 7(ב) קובע את התמורה בגין עבודה בשעות נוספות ובאופן דומה לחוק שעות עבודה בשעות נוספות- החישוב הוא פר יום: תוספת בגין שעתיים ראשונות 25% והחל מהשעה השלישית 50%.

הנתבע הצהיר כי שעות העבודה במוסך לכל העובדים היו בימים א'-ה' משעה 7:30 ועד 16:30 ובימי שישי משעה 7:30- 13:00. העובדים קיבלו הפסקה בת רבע שעה לארוחת בוקר ועוד חצי שעה להפסקת צהריים. כשהתובע עבד מעבר הוא קיבל שעות נוספות ע"פ חוק (ס' 37 לתצהירו).

דא עקא – מעיון בתדפיסי הנוכחות של התובע עולה כי לתובע שולמו שעות נוספות ביום חול החל מהשעה ה- 9 [גם מנה"ח אישרה כי בכל יום עבודה שסיים לעבוד 9 שעות, קיבל שעות נוספות (עמ' 28)], בעוד מהתדפיסים עולה כי התובע עבד לעיתים גם בימי ו' (למשל מנ/53 עולה כי בשבוע העבודה 10/8- 15/8 עבד התובע במשך 6 ימים בשבוע).
חרף זאת – חושבה התמורה ששולמה לו בגין עבודה בשעות נוספות ביום חול ע"פ 9 שעות עבודה וביום ו'- ע"פ 6 שעות עבודה (ראה גם שבוע עבודה 3/8/2008- 8/8/2008,
10/8/2008- 15/8/2008, 13/4/2008- 17/4/2008, 12/7/2009- 17/7/2009, 19/7/2008- 24/7/2009, 26/7/2009- 31/7/2009).
מהתדפיסים עולה כי התובע עבד בימי ו' גם מעבר לשעה 13:00, בניגוד לתצהיר הנתבע.
כמו כן, בניגוד לטענת הנתבע, לא עולה מהתדפיסים כי כמעט אף פעם לא עבד מעל 9 שעות עבודה ביום חול או מעל 6 שעות ביום שישי (ס' 38 לתצהיר הנתבע).

ברי כי לא ניתן להסיק כאמור, על אודות תקופת עבודתו של התובע ככלל, באמצעות תדפיסי נוכחות בגין 5 תדפיסים בלבד (נ/53- נ/57).

הנה כי כן – ככל שבמוסך נהוג היה לעבוד בימים א'-ה' בלבד, ברי כי תשלום בגין יום חול הוא ע"פ 9 שעות וביום ו' יש לשלם שעות נוספות החל מהשעה הראשונה בעוד ככל שנהוג לעבוד 6 ימים בשבוע, הרי שיום עבודה הוא בר 8 שעות ויום ו'- 6 שעות.
יוצא איפוא כי בין אם מדובר בשבוע עבודה בר 6 ימים או 5 ימים, אין לדעת מהי השיטה לפיה שילמו הנתבעים לתובע את התמורה בגין שעות נוספות.
עם זאת, התובע לא הוכיח חישוביו.
לא ברור על יסוד איזו הערכה תבע 0.5 שעה נוספת בגין כל יום עבודה ועל סמך מה ביסס תביעתו בעבור היקף הימים הנטען על ידו. כן לא הוכיח את ערך שעת העבודה כנתבע על ידו.
יתרה מכך – גם מעיון בתדפיסי הנוכחות שכן צורפו עולה כי לא בהכרח עבד מדי יום חצי שעה נוספת (7/4/2008, 21/4/2008) ולכן לא ברור לפי מה זכאי הוא לסכום כאמור.
כך במיוחד בגין ימי עבודה בהם לא עבד התובע בכלל (למשל 24/8/2008- 28/8/2008).
תביעתו של התובע בעניין זה נטענה בעלמא לא הוכחה כדבעי ואין לנו אלא לדחותה.

ח. פיצוי בגין לשון הרע והוצאת דיבה
התובע טען כי במהלך תקופת העסקתו נהג הנתבע לקללו בשפות שונות, להשפילו ולהוציא דיבתו רעה באשר לאופן ביצוע העבודה וזאת בפני
עמיתיו, לקוחות ועוברים ושבים בהזדמנויות שונות (ס' 49-50).
אף לאחר פיטורי התובע המשיך הנתבע לקללו ולהלך עליו אימים בקשר עם השבת זוג נעלי עבודה.
הנתבע ידע על משמעות מעשיו החמורים ועשה אותם בכוונה ובמודעות מלאה, ידע כי אלו דברי בלע והבלים שיפגעו בסיכויי העסקתו ובקשרי התובע עם עובדי הנתבעת, לקוחות ומעסיקים פוטנציאליים.
פרסומים אלו גרמו נזק עצום לשמו הטוב של התובע, פגעו בפרנסתו ובמשלח ידו ובמוניטין אותם רכש במשך שנים רבות ובעבודה מאומצת. הנזקים האלו הם במישור הפרטי חברתי ובמישור המקצועי כלכלי ומאז הוא מוצא עצמו מתנצל ומסביר דברים.
מעשים אלו מהווים עוולות נזיקיות על דרך של הפרת חובות חקוקות הקבועות בתקנון העבודה או בחוק העונשין ו"התקנות שיצאו מכוח חוקים אלו", ע"פ חוק איסור לשון הרע או עשיית עושר ולא במשפט או הפרה יסודית של הסכם עבודה שנכרת בין הצדדים.
נטען כי ביחס לכך הרי שבהתאם לס' 41 לפקודת הנזיקין יש להחיל על התובענה את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולפיו על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי התנהגותו התרשלות שיחוב עליה.
לחלופין ובמצטבר טען כי הנתבע חב כלפיו חובת זהירות מושגית וקונקרטית וכן כי הנתבע התרשל כאשר עשה או לא עשה באותן הנסיבות מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה. כל אלו נגרמו עקב רשלנותו או מחדליו או חוסר זהירותו או חוסר מיומנותו של הנתבע.
כל אחד מהאירועים הוא פרסום לשון הרע ועל כן זכאי התובע "בגין כל אירוע" לכפל הפיצוי הסטטוטורי 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק ולחלופין 50,000 ₪ פיצוי ללא הוכחת נזק (ס' 20.6 לתצהירו).

הנתבעים טענו כי עסקינן בתביעת נזיקין שאינה בסמכותו של בית הדין לעבודה, למעט תובענות ע"פ ס' 29 (שעניינו השגת גבול במקרקעין) וס' 31 (שעניינו השגת גבול במטלטלין) לפקודת הנזיקין המותרות להידון לפי ס' 24(1)(ב) לחוק בתי הדין לעבודה ולפיכך, מבוקש למחוק סעיפים 50-61; לגופא נטען כי יש לייחס את ביטויי לשון הרע הנטענים לתובע כי הוא זה שנקב בהם, מי שהיה אמור להגיש התביעה בגין הוצאת שם רע והוצאת דיבה הם הנתבעים שכן התובע עשה כן בנוכחות לקוחות שעמדו במוסך ובנוכחות עובדים אחרים ובנוכחות אשתו של הנתבע, הנתבעים ספגו מהתובע עלבונות ומילות גנאי וחסד עשו עם התובע שלא הגישו נגדו כתב תביעה בעילה זו (ס' 74-76 לכתב התביעה).

לאחר שבחנו טענות הצדדים הרינו קובעים כי דין התביעה להדחות ברכיב זה.

עסקינן בתביעת לשון הרע של עובד כנגד מעבידתו/נושא משרה אצלה, בקשר עם אמירות/התנהגויות (לכאורה),
במהלך יחסי עבודה או שבקשר עם יחסי העבודה ולכן מדובר בתביעה שהיא בסמכות בית הדין לעבודה [ס' 24(א)(1)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשנ"ט-1969 (תיקון תשס"ט-2009)].

אלא שבבחינת טענותיו גופא – שוכנענו כי התובע טען כללית להוצאת לשון הרע ולא הוכיח תביעתו.

כך, לא שוכנענו כי הנתבע עשה שימוש בקללות ובביטויים כפי שטען.
סמי הצהיר כי בתקופת עבודתו בנתבעת נהג הנתבע לקלל את התובע בפני
ו ושלא בפני
ו ולהשפילו בפני
יתר העובדים והלקוחות בהזדמנויות שונות, בעברית ובפרסית והשתמש בביטויים כמפורט בתצהירו (ס' 5-6 לתצהיר). סמי גם העיד כי תמיד היו קללות (עמ' 17) הנתבע השפיל את התובע, והמילים האלו נאמרו גם לו וגם לעובדים אחרים (עמ' 17), אלא שבד בבד סמי העיד כי הקללות ששמע הן בפרסית (עמ' 18), אלא שאינו מבין "כל כך" פרסית וכשבית הדין שאל את סמי אם שמע את הנתבע מקלל השיב: "הבנתי שהוא מקלל בגלל שתרגמו לי. ש. בית הדין: מי תרגם לך ת. חברים שיש לי מהעדה הפרסית. ש. בית הדין: אז הקלטת במוחך את הקללות והם תרגמו לך? ת. למדתי את זה שמעתי כמו שלומדים שפה. ש. בית הדין: התובע מבין פרסית? ת. אני חושב שכן...ש. בית הדין: אז איך אתה יודע מה הוא קילל? הנתבע קילל את התובע בפרסית? ת. כן היו צעקות בינהם. ש. בית הדין: איך אתה יודע מה הפירוש שלהם? ת. את אותה מילה אני שומע כל הזמן, זה טקסט שגור..." (עמ' 18).

ויובהר, בקד"מ נטען על ידי ב"כ התובע "יש לנו עדים למכביר כדי להוכיח את העניין שעניינה לשון הרע" (עמ' 3 לפרוטוקול) ואולם למעט סמי, לא שמענו עד אחר מטעמו ממילא לא מצאנו עדותו של סמי משכנעת לעניין זה.

ככל שהנתבע עשה שימוש בביטויים כאמור, לא שוכנענו כי בנסיבות העניין, הם עולים כדי לשון הרע ע"פ חוק לשון הרע. חמורים ובלתי ראויים ככל שהם (בלשון המעטה) – הרי ששוכנענו (ככל שנאמרו) כי מדובר בסגנון דיבור והתנהלות
שנהגו אצל הנתבעת ככלל. ייתכן שבמצב דברים אחר היינו קובעים כי מדובר בביטויים העולים כדי לשון הרע – אלא ששוכנענו כי במקרה דנן מדובר בהתנהגות שגרתית ומקובלת גם על התובע עצמו שלא נועדה לבזותו, להשפילו או לפגוע בו, אלא נובעת ממערכת היחסים ה"משוחררת" בנסיבות העניין.

הנתבע העיד כי מעולם לא קילל את התובע, עם זאת אישר כי הוא יודע פרסית, כי במוסך הביטויים מצמררים את הפרסים האירניים אך את הלקוחות הישראליים זה מצחיק, הכל התחיל מצחוקים של התובע, גם ביחס לאבא שלו, "אבא שלו היה חבר שלי", והעיד כי בדיעבד כבר לא עושה כן במוסך (עמ' 22).

גם גולן העיד: "ש. בסעיף 2 אתה אומר שליאור היה מקלל את כולם בצחוקים? ת. נכון. ש. תאשר לי בבקשה שגם בראל היה מקלל את כולם בצחוקים? ת. אני לא יודע אם היה מקלל בצחוקים או לא, לא שמעתי קללות אני יודע שליאור היה מתלוצץ עם כולם זורק מילים ולפעמים יכול להגיד בפן אישי שלי הוא היה לפעמים שולח ידיים ואמרתי לו שלא יגע בי. ש. האם גם בראל היה מקלל את כולם בצחוקים? ת. אני לא יודע אם היה מקלל... כשאני עובד במוסך התפקיד שלי הוא בחוץ בעיקר...הזמנים שהייתי בפני
ם הם קצרים שאני יכול להגיד בזמנים האלה אם היה משהו או לא. ש. אתה מפחד להגיד לי את האמת בגלל שאתה עדיין שם? ת. לא אין שום קשר. ש. כמה זמן את עובד שם? ת. 6 שנים. ש. ואתה מפחד לתת עדות אמת? ת. אני אומר רק אמת. ש. אז למה לא אמרת שאמרו שהוא מפוטר? ת. בשבילי זה היה נראה לא חשוב. ש. אז אולי לא חשוב לך לספר שבראל היה מקלל את כולם בצחוקים? ת. הזמן שהייתי נמצא במוסך היה קצר שהייתי בא מוסר את הרכב ויוצא לנסיעה להביא רכב חדש. בזמן הזה היו כל מיני יציאות של ליאור שלא היו לעניין לפחות לגביי" (עמ' 26).

גם דליה העידה ש. במהלך השנים שאת עובדת שם שמעת פעם את בראל מקלל עובדים או מדבר אליהם לא יפה בצחוקים? ת. בצחוקים כן אבל לא קללות ולא גידופים... שאני מבינה... ש. יש צעקות בפרסית גם? בשפות שאת לא מכירה? ת. צעקות... לא ש. הכל על מי מנוחות? ת. היו ויכוחים אבל בעברית. אין בפרסית שום דבר במוסך? ת. ת. לא אמרתי שאין. אני לא מבינה על מה מדובר" (עמ' 27).

ויובהר – התובע עצמו טען כי בתקופת עבודה 1 הנתבע קילל אותו וכי בעקבות כך התפטר מעבודתו אצל הנתבעת והִנֵה חרף העובדה שטען לאלימות מילולית נגדו חזר לעבוד אצל הנתבעת. יוזכר – לכשעצמם, אלימות מילולית ולשון הרע לא חד המה.
עוד יש להזכיר – שפה שאינה ראויה וגם קללות בשפה שאינה השפה השגורה על הכלל (כלל "המאזינים") – אין בהם לכשעצמם כדי הוצאת לשון הרע.
משכך – לא הוכחה הוצאת לשון הרע ולא שוכנענו כי הנתבע הפר חובה שבחוק איסור לשון הרע.

גם טענותיו בדבר עוולות נזיקיות והפרת "חובות חקוקות" הקבועות בתקנון העבודה או בחוק העונשין, פקודת הנזיקין ו"התקנות שיצאו מכוח חוקים אלו",
נטענו סתמית – לא פורט באלו חובות חקוקות מדובר ולא הוכח כי המעשים שבענייננו (לכאורה), הם בסמכות בית הדין לעבודה ועולים כדי הפרתן.
כך גם אינה ברורה הטענה (בהקשר זה) על אודות עשיית עושר שלא במשפט – ודאי לא הוכחה.

התובע גם טען סתמית לנזקים והפסדים שנגרמו לו כתוצאה מהתנהגות הנתבע (לכאורה, שלא הוכחה) ובלי שהוצגה ולוּ

ראשית ראיה לתמיכה בכך.
לאור כל זאת – אנו דוחים את התביעה ברכיב זה.

ט. פיצוי בגין "נזק לא ממוני" (אי עריכת שימוע, עוגמת נפש, צער וסבל)
התובע טען, כי הנתבעים פיטרוהו פעמיים ללא עריכת שימוע (ס' 26 לתצהיר), החלטת הפיטורים המוגמרת היתה כבר בשלב מוקדם ויש להכריז על פיטוריו כפיטורים שאינם כדין.
בנוסף נטען, כי מעצם התנהלות הנתבעים בקיפוח תנאים סוציאליים וכן מעצם פיטוריו בפרט בדרך ובאופן בו נעשו – נגרמו לו עוגמת נפש, צער וסבל (ס' 67 לכתב התביעה, ס' 27 לתצהירו) ובית הדין רשאי לפסוק פיצוי בנסיבות אלו, שמטרתו להשיב את כבודו האבוד ולפצותו על הצער והבושה שנגרמו לו ולפיכך "(ו) בגין פיטורין שלא כדין, תוך הפרת חובת השימוע, תוך גרימת עוגמת נפש מרובה לתובע, נזק בלתי ממוני ובגין התנהגות הנתבעים הן במהלך תקופת העבודה והן בסיומה, העלבות, השפלתו ולרבות הפגיעה בזכויות הפנסיה והסוציאליות יש לחייב את הנתבעים בשווי ממוצע 6 משכורות חודשיות בסך 53,262 ₪" (ס' 28 לתצהירו).

לטענת הנתבעים, התובע ניסה פעמים רבות להסית עובדים אחרים ואף דיבר בגנותו של הנתבע והכפישו מאחורי גבו של באוזני עובדים אחרים (ס' 78 לכתב הגנה). התובע נעדר מעבודתו, איחר, לא עמד תמיד לרשות הנתבעת וכל הניסיונות ליישר את התובע כדי שיתנהל כאחד העובדים לא הועילו: הנתבע קיים "שיחות ארוכות למכביר עם התובע", העיר לו ואף קיים פעמיים בירור בנוכחות אביו של התובע "ביוזמת התובע". במקום אחר נטען: "הנתבעים קיימו שימועים אחדים לאורך כל תקופת עבודת התובע עקב התנהגותו במספר ארועים, ופעמיים שימוע לתובע בנוכחות אביו..." (ס' 80 לכתב הגנה), "אני מצהיר כי קיימתי עם התובע לאורך שנות עבודתו בנתבעת 1 שיחות "שימוע" בארבע עיניים למכביר" (ס' 26(ד) לתצהיר התובע) וכי "...בוצעו לו לפחות 2 שימועים שהסתיימו באולטימאטום שנתנו האב והתובע לנתבעת 1, ובהתפטרות חד צדדית ביום שלמחרת השימוע ..." (ס' 39 לתצהיר הנתבע).
התובע הוא שהתפטר ועזב את העבודה בלי לתת הודעה מוקדמת תוך העמדת הנתבעת 1 בפני
מצב קשה עקב התפטרותו של סמי, כלל לא היתה כוונה לפטר את התובע שעה שמקומו של עוד עובד היה חסר. שנית, דווקא הנתבע
עשה מאמצים בשיחות עם התובע ואביו והשתדל למנוע את התפטרותו של התובע.
מי אשר ביצע הליך פגום כלפי משנהו היה התובע כלפי הנתבעת כאשר נהג בניגוד לכללי הצדק הטבעי, עבר על כללי יסוד המחייבים עובד להתנהג ע"פ תקנון העבודה, עשה דין לעצמו והפסיק לעבוד במחלקת דיאגנוזה בה שובץ ועל דעת עצמו החל לעבוד בשירות לקוחות, התסיס עובדים אחרים ועשה מעשים בכוונת זדון לפגוע בנתבעים והכל כדי לאלצם לפטרו.

כפי שקבענו לעיל – לא שוכנענו כי התובע פוטר פעמיים מעבודתו אצל הנתבעת וטענתו נדחית.
קבענו כי התובע פוטר על ידי הנתבע פעם אחת בלבד ב 7/2010.
את הפיטורים היה על הנתבעים לבצע כדין ובכלל זאת לאחר זימון התובע לשימוע ועריכת שימוע כדין.
את ההחלטה על פיטוריו היה על הנתבעת לקבל רק לאחר שקילת טענותיו של התובע.
לא שוכנענו כי לתובע בוצע שימוע כדין, וודאי אין לראות בשיחה עם אביו "שימוע"! גם לא שוכנענו מכך כי בוצעו בעבר שימועים לתובע בנוגע להתנהלותו במוסך (מה גם שאין בין כך לשימוע בעת הפסקת העבודה – דבר).

עם זאת – שוכנענו כי בנסיבות המקרה דנן התקיימו "הליכים לא רשמיים" (שקדמו לפיטוריו), הנובעים מעצם מערכת היחסים שבין התובע ובין הנתבעת (יחסים "חבריים", היות הנתבע חבר של אבי התובע דבר שאפשר קיום של שיחה משותפת עם אביו). כמובן שאין באלו לייתר חובות המעסיק לקיים שיחת שימוע עם העובד (גם אם במתכונת פחות רשמית). עם זאת, לא ניתן להתעלם גם מקיומן של שיחות אלו.

לכך יש להוסיף – פיטורי התובע קרו בנסיבות של מריבה /התפרצות קולנית עקב סירובו המופגן של התובע לבצע עבודתו במחלקה בה היה משובץ ועל רקע זאת סולק ממקום העבודה. בנסיבות אלה – "קשה" היה לבצע שימוע כהלכתו (הגם שלא שמענו כי נעשה נסיון כן לכך, ביולי 2010).

התובע טען לפיצוי 6 חודשים וממילא לא הוכיח חישוביו בענין זה (ודאי לא השכר שחושב).
שוכנענו, כי בהתנהלותו הביא ובמכוון להפסקת עבודתו (כמפורט לעיל).
לאור זאת – נדחית התביעה לפיצוי בגין 6 משכורות חודשיות.

לא מצאנו להעתר לתביעה לפסיקת פיצוי בגין הפסדים, עוגמת נפש צער וסבל – משהתובע טען לכך סתמית ולא שוכנענו כי בנסיבות העניין הוכחה תביעתו ומשכָּרך פיצוי זה בטענתו לפיטורים שלא כדין ולאי עריכת שימוע (עניין בו פסקנו לעיל).

י. תביעה כנגד הנתבע
התובע טוען לאחריות אישית של הנתבע ולהרמת מסך [זאת משהנתבע הוא בעל המניות הבלעדי בנתבעת, הוא מנהל רשום יחיד, היה בעל הסמכות הבלעדית לכוון ולנווט התנהלות הנתבעת בכל הזמנים הרלוונטיים (ס' 2 לתצהיר התובע, נספח א' לתצהירו) הוא שעמד בקשר יומיומי עם התובע, קיבל את כל ההחלטות, הפר באופן שיטתי את זכויות התובע, הנחה את סוכן הביטוח שלא למסור לתובע נתונים אודות הכספים השייכים לתובע ואשר הופרשו ממשכורתו לקופ"ג, ידוע כמי שנוהג לפטר עובדי הנתבעת מבלי למסור להם מכתבי פיטורים כדין מתוך כוונה לחמוק מפיצויי פיטורים, השפיל והעליב את התובע; הנתבע עשה שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של הנתבעת באופן שיש בו כדי להונות ולקפח את התובע כנושה / עובד/ באופן הפוגע בתכלית החברה ותוך נטילת סיכון בלתי סביר באשר ליכולותיה לפרוע את חובותיה ובשים לב לחדלות הפירעון של החברה; זאת משהנתבע התקשר עם התובע בהסכם העסקה כשידע או היה עליו לדעת כי אין יכולת או כוונה לשלם השכר המוסכם והתנאים הסוציאליים, בעת התקשרות עם התובע ידע כי הנתבעת שרויה בקשיים כלכליים ולמרות שהיה ברור לו כי החברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה בחר הוא להמשיך ולקבל עבודה מאת התובע או לדחות מועד פירעון החוב ולהימנע מתשלום תוך ניצול החברה והסתתרות מאחורי מסך ההתאגדות, הנתבע לא גילה לתובע את מצבה הכספי של החברה ואילו היה התובע יודע כאמור הרי שלא היה פועל וממשיך לעבודה בשירות החברה, הנתבע פיזר מצגי שווא שהתבררו בדיעבד ככוזבים והכל בכוונה שלא לשלם לתובע את התמורה כנגדה במלואה או במועדה או לדחות את הליכי הגביה, במעשיו הטעה את התובע במתכוון ובזדון באופן שיש בו משום תרמית; הנתבע ובפרט בכהונתו כמנהל החברה ביצע כלפי התובע עוולות של תרמית גזל הפרת חובה חקוקה ורשלנות, כן היה חייב כלפי התובע מכוח ס' 12 לחוק החוזים (הנתבע היה מעורב באופן ישיר וממשי במגעים שבין החברה ובין התובע בנוגע להעסקתו העתידית בשירותיה, הנתבע הפר את חובת הגילוי
על אודות הפרתו הצפויה את הסכם העסקה, אי תשלום שכר מובטח, ניכוי חצי שעת עבודה וכו' ואלו מטילים על הנתבע אחריות אישית] ומשכך חב אישית בנזק שגרם לתובע שהוא סכום התביעה.
"לחלופין ובמצטבר" התובע חוזר על טענותיו וטוען כי הנתבע חדל מלפעול במקצועיות, סבירות, שקידה ראויה, נאמנות, מהימנות (ס' 80 לכתב התביעה).

הנתבעים טענו, בין היתר, כי הנתבעת היא המעסיקה של התובע ואין לייחס אחריותה לנתבע, הנתבע פעל לטובת החברה ולא עשה מעשה שאינו בסמכותו, ביחסים שבין מעסיק ועובד חלים אך ורק הכללים הקבועים בדיני עבודה ואין להחיל את דיני חוזים על יחסי עובד מעביד ואין תחולה ל"מגעים חוזיים" ואין רלוונטיות ל"חובת הגילוי המוקדם" ו"הפרה צפויה". לפיכך מבוקש למחוק את סעיפים 76-83 לכתב התביעה. כן מודים בסמכות ביה"ד לדון בתביעה ככל שהיא עולה מדיני עבודה ומכחישים סמכותו לדון בהיבטים שבדיני נזיקין, חברות, דיני חוזים ושאר החוקים המפורטים בס' 85 לכתב התביעה.

לאחר שבחנו את הראיות – מצאנו לדחות התביעה ברכיב זה.

התובע עבד אצל הנתבעת ולא אצל הנתבע.
נעתרנו בתביעה זו אך לתשלום זכויות סוציאליות הנובעות מעצם העסקת התובע אצל הנתבעת.
הנתבע הוא אומנם מנהל ובעל מניות בנתבעת אלא שאין לייחס לנתבע אחריות אישית רק בשל מעמדו ככזה שאם לא כן – יהיה בכך כדי לאיין את עקרון האישיות המשפטית הנפרדת של החברה.
לא שוכנענו כי בנסיבות המקרה דנן – יש לבצע הרמת מסך (שממילא נעשית במקרים חריגים במיוחד),
זאת משהתובע טען להרמת מסך באופן כללי ולא הוכיח תביעתו ברכיב זה.
לא שוכנענו כי הנתבע הנחה את סוכן הביטוח שלא למסור לתובע נתונים אודות הכספים השייכים לתובע ואשר הופרשו ממשכורתו לקופ"ג, הטענה לא הוכחה וכאמור: סוכן הביטוח לא נקרא לעדות בפני
נו, לא הוצגה כל ראיה בעניין זה, אף לא נטען באלו נסיבות פנה התובע אל סוכן הביטוח וסורב. טענות ישירות ככל שיש לתובע כלפי הסוכן וודאי שאין לייחסם באופן בלעדי לנתבע.
גם לא שוכנענו כי הנתבע עשה שימוש במסך ההתאגדות שמטרתו להונות ולקפח (את מאן דהוא ובכלל זאת נושים / עובדים) את התובע.
גם הטענה כי הנתבע "ידוע כמי שנוהג לפטר עובדי הנתבעת מבלי למסור להם מכתבי פיטורים כדין מתוך כוונה לחמוק מפיצויי פיטורים, השפיל והעליב את התובע" – נטענה סתמית ולא הוכחה ואין בה כדי הרמת מסך לענין דנא.
גם הטענה על נטילת סיכון בלתי סביר על אודות יכולות הפירעון של החברה על ידי הנתבע – נטענה בעלמא.
בכלל זאת, לא הוכח כי הנתבע הבטיח כי ישולם לתובע השכר כנטען על ידו, ממילא טענה כאמור סותרת את טענתו החלופית כי פנה אל הנתבע מעת לעת כאשר לא קיבל את שכרו "המובטח" ואז נאמר לו כי הנתבעת שרויה במצב כלכלי שאינו מאפשר זאת / כי יקבל שכרו עד שייפתח מוסך אחר. דהיינו, התובע ידע לכאורה על אודות המצב וטענותיו (כי הנתבע "הסתיר" ופיזר "מצגי שווא" שהתגלו ככוזבים לכאורה, וכי אם התובע היה יודע עליהם הרי שלא היה מתקשר עם הנתבעת)- אין בהן ממש.
לא הוכח כי היתה לנתבע כוונה שלא לשלם לתובע את שכרו בגין עבודתו אצל הנתבעת.
כן לא שוכנענו כי הנתבע פעל כלפי התובע בחוסר תום לב.
זאת בין אם מכוח עקרון תום הלב הכללי הנובע מקיומם של יחסי עבודה, הסכם עבודה, תקנון העבודה או תום הלב הספציפי – מכוח ס' 12 לחוק החוזים. דיני העבודה אינם מנותקים ממארג הדין הכללי אלא הם חלק מהשיטה המשפטית הנוהגת. החובה לקיום פעולה משפטית ובכלל זאת קיום יחסי עבודה – חלה הן על העובד והן על המעסיק – בין אם מכוח הדין הספציפי או הכללי (ובהקשר זה נדחות טענות הנתבעים לאבחנה הסתמית שטענו לה). כמדומה, טען התובע בהקשר זה, כל טענה שנמצאה לו ב"ספר החוקים" בין אם רלוונטית בין אם לאו – והעיקר, לא הוכיח אף אחת מטענותיו.
לאור כל זאת – נדחית התביעה גם ברכיב זה.

יא. טענת קיזוז של הנתבעים
הנתבעים טוענים כי התובע גרם בהתנהלותו לנזקים ממוניים [זאת משעזב עבודתו במחלקת דיאגנוזה ועל דעת עצמו החזיר את מפתחות ארגז הכלים למנהל העבודה והפסיק לעבוד; הציב עצמו במחלקת שירות לקוחות והחליט כי זהו תפקידו ולא יעזוב את המקום עד שיוציא לנתבע את הנשמה; גם לאחר שיחת הבהרה שבה הודיע הנתבע כי אין כוונה לפטר את התובע
וכי הוא יכול לחזור רק למחלקת דיאגנוזה – פתח התובע בקללות ובגידופים בנוכחות לקוחות המוסך והעובדים; התובע קילל ואיים גם בנוכחות גולן ודליה; התובע גרם לנתבע התרגזות וכעס שפגעו בבריאות הנתבע; התובע פנה אל הנתבע וביקש מכתב פיטורים כדי שיוכל להציגו במוסד לביטוח לאומי ולקבל דמי אבטלה ולעבוד בשחור, הנתבע סירב והתובע התעמת עימו; הנתבע החל להעדר ולאחר לעבודה לאחר הולדת בנו הראשון ואף נהג לצאת מהמוסך לפני תום יום עבודה ותירץ זאת כחופשות היריון או חופשות לידה. בהסכמת התובע הנתבעת הפחיתה שכרו בגין העדרויותיו אך חסרונו של עובד מוסך פוגעת בשירות וגם בשמו הטוב של המוסך ובחוג לקוחותיו וגורמת להפסד לקוחות; זמן קצר לאחר שעזב את העבודה פורסמו באתר אינטרנט תגובה עמוסה בדברי שקר והכפשה על אודות הנתבע והמוסך וזה גרם לנזק תדמיתי עצום, עזיבת לקוחות ומריבות עם לקוחות ונזקים כספיים (ס' 26 לתצהיר)].
הנתבעת מעריכה את הנזקים בסכום שלא יפחת מ- 50,000 ₪ (ס' 95).
הנתבע 2 מעריך את הנזק כתוצאה מלשון הרע והפגיעה בשמו, הנזק מול עובדיו ולקוחותיו וגובה ההכנסות שנפגע בסכום שלא יפחת מסך 200,000 ₪ (ס' 95) וצוין (בס' 99), כי במקרה בו יפסוק ביה"ד לתובע תשלום כלשהו יתבקש ביה"ד לקזז ממנו סך של 65,000 ₪.

אנו דוחים את טענת הקיזוז.
הנתבעים לא הוכיחו כי בהתנהלות התובע נגרמו להם נזקים ממוניים כנטען ולא ברור על מה נתמכת הערכתם לנזק הנטען. הסכומים הנתבעים בעניין זה כמו גם התנהגותו הנטענת של התובע (שגם אם התקיימה על כל רבדיה) – נטענו סתמית ולא הוכחו.
בכלל זאת – לא הוכחה התרגזות וכעס שנגרמו לנתבע עקב התנהגות התובע וגרמו לו לנזק בריאותי ואין לדעת למה הכוונה בעניין זה;
לא ברור כיצד יש בדרישה למכתב פיטורים על מנת שיציג בבטוח לאומי – כדי לגרום לנתבע נזק;
לא ברור מהו הנזק התדמיתי שנגרם, מיהם הלקוחות שעזבו ובאיזה היקף ולא הוכח קשר סיבתי בין התנהגות התובע ובין כך, ככל שאכן עזבו לקוחות את הנתבעת.
גם לא הוכח כי התובע הוא שעודד את סמי שלא לעבוד אצל הנתבעת (ויוזכר כי גולן הצהיר כי התובע מסר לו שהנתבע מקללו מאחורי הגב והציע כי ימצא לו עבודה אחרת אך הוא סירב לכך (ס' 3). ממילא לא הוכח הקשר שבין כך ובין הפסקת עבודתו של התובע על מנת להפעיל לחץ על הנתבעים מיד בסמוך לכך ובמיוחד בנסיבות שבהן פוטר.
כך במיוחד גם לא הוכחה טענת הנתבעים על אודות פרסום דברי שקר באתר האינטרנט על ידי התובע. כלל לא ברור מה פורסם ומתי, לא הוצגה ראשית ראיה בעניין זה והטענה נטענה סתמית; גם לא הוכח כי התובע הוא שפרסם הדברים כאמור.
הנתבע נחקר בעניין זה והעיד: "ש. אתה תבעת הרבה מאוד כסף על פרסום באינטרנט נכון? ת. כן. ש. למה לא הדפסת את המסך של האינטרנט שראית והבאת לבית המשפט? ת. אני אספר מה קורה אני באינטרנט כמעט לא גולש מי שגולש זה מי שיש לו מחשבות זדוניות ומחפשים מוסכים. לסוכן של אחי יש חנות חשמל תמיד בקשר... ואמר לאחי מישהו פרסם לאחיך באינטרנט תגובה, לקח לי זמן לראות את זה. ש. ראית את זה בעיניים? ת. כן. באתי להדפיס את זה, אני לא איש מחשבים ביקשתי ייעוץ איך עושים את זה ואחרי יום או יומיים הסירו את זה מהאתר. ביקשתי ממנהלי האתר... המנהל עבודה ראה את זה ואשתי זעמה על זה ולא הצלחנו להדפיס את זה. ש. אתה ראית במו עינך את העובד יושב על מחשב ומקיש על מחשב מה שרשום שם? ת. וודאי שלא, כתבו שם תגובה של ליאור ברזנדה
" (עמ' 21).
לאור כל אלה – נדחית הטענה.

יב. סיכום
לאור כל האמור ולאור תוצאות ההליך – אין צו להוצאות.


ניתן היום, כ"ב אדר תשע"ג, (04 מרץ 2013
)
, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.





נ.צ. (ע) מר אורי נדיב

שרה מאירי
, שופטת-אב"ד

נ.צ. (מ) מר י. גונצ'רובסקי

נחתם ע"י נ.צ. ביום 21.4.13.






סע בית דין אזורי לעבודה 41363-10/10 ליאור ברזנדה נ' בראל יוסף בע"מ, יוסף בראל (פורסם ב-ֽ 04/03/2013)