פסקי דין על דוד צור | פסקי דין על מלי בונבידה | פסקי דין על יורשי המנוחה סוניה דבח ז"ל |

48817-10/10 א     30/04/2013




א 48817-10/10 דוד צור נ' מלי בונבידה, יורשי המנוחה סוניה דבח ז"ל








בית משפט השלום באשדוד



ת"א 48817-10-10 צור נ' דבח ואח'




בפני
כב' השופט אריאל ברגנר


התובע
דוד צור
ת.ז. 23793763


נגד

הנתבעות
1.
מלי בונבידה
ת.ז. 022765994
2.
יורשי המנוחה סוניה דבח ז"ל
077380848







פסק דין


כללי
התובע, בעליו של בית מגורים ברחוב הרב בן דיוון 1 באשדוד (להלן: "המושכר") הגיש
תביעה כנגד הנתבעים לפיצוי בגין נזקים אשר נטען כי נגרמו למושכר אותו השכיר להם במהלך השנים 1997-2004.

1.
תחילתה של תביעה זו בהגשת שטר ערבות על סך של 10,000 ₪ עליו חתמה הנתבעת 2 ז"ל כעושת השטר והנתבעת 1 חתמה כערבה, לביצוע במסלול המקוצר בלשכת ההוצאה לפועל.

הנתבעת 1 הגישה התנגדות לביצוע השטר וציינה כי אמה, הנתבעת 2 כפי שהופיה בבקשת הביצוע, נפטרה בנסיבות טרגיות ביום 21/2/2010. לאחר דיון בבקשת ההתנגדות, התקבלה התנגדות
ביום 10/3/2011 והתיק הועבר להליך של סדר דין מהיר.


ביום 10/11/2011 תוקן כתב התביעה לסך של 18,000 ₪.

ביום 18/6/2012 תוקן כתב התביעה פעם נוספת וסכום התביעה הועמד על סך של 30,000 ₪.

2.
טענות התובע
לטענת התובע בנה יחד עם אביו שני בתי מגורים סמוכים, אשר נבנו על פי אותו מפרט ועל ידי אותו קבלן.

לטענתו, הנתבעת מספר 1 (אומנם בכתב התביעה המתוקן נרשמה כנתבעת מספר 5 אולם בהיעדר מספור שכזה בכותרת כתב התביעה המתוקן, לא מצאתי מקום להורות כן והגברת מלי בונאבידה מלי תירשם כנתבעת מספר 1- להלן: "הנתבעת") ואמה המנוחה שכרו את ביתו וביקשו שהחוזה יירשם על שם הנתבעת מספר 2 כאשר הנתבעת התחייבה לשאת בהתחייבויות על פי הסכם השכירות.

בדיעבד, כנטען, התברר לתובע שהנתבעות ניהלו במושכר גן ילדים וזאת על אף העובדה שבהסכם השכירות נרשם כי השכירות הינה למטרת מגורים בלבד.

בשנת 2004 הוגש כנגד הנתבעת כתב אישום ולאחר ההליך הפלילי עזבו הנתבעות את המושכר בחודש יולי 2004 אך השאירו את ציוד במושכר מתוך כוונה להעבירו עם מציאת גן אחר.

לאחר שהופנו מתווכים לדירה על מנת להשכירה ונוכח העובדה שהתובע ומיופה כוחו לא הגיעו למקום בתום השכירות, הסתבר להם שהמושכר נהרס בצורה קשה, ריצוף נשבר, מדרגות נהרסו, קירות נהרסו, דלתות חלונות וארונות מטבח נהרסו בצורה קשה וחמורה, ואף הגינה הוסבה מגן ירק למשטח חול.

במצב דברים זה פנה התובע לגרסתו לנתבעת על מנת שתחזיר המושכר למצבו הקודם בהתאם להסכם השכירות ולאחר פגישה בין הצדדים בקשה הנתבעת מהתובע שיבצע התיקונים בעצמו מאחר ואין לה נסיון בשיפוצים והיא תישא בעלויות ככל שיידרש. לאחר שבוצעו השיפוצים נפגשו הצדדים ובאותו מעמד טענו הנתבעת ובעלה שמדובר בסכום שיפוצים גבוה ובפגישה נוספת בינם לבין התובע ומיופה כוחו התכחשו להתחייבותם והודיעו שאינם מוכנים לשלם דבר.

התובע ומיופה כוחו חפשו את שטר החוב ומשלא מצאו אותו לא יכלו להגיש תביעה כנגד הנתבעות ורק במהלך שנת 2010
על רקע מציאת שטר החוב שלחו לנתבעת מכתב התראה ולאחר מכן הגיש התביעה.

לטענתו, בהתאם להערכת השמאי מטעמו מדובר בנזקים המגיעים לסך של כ- 27,700 ₪ ונוכח הפרת הסכם השכירות מגיעים נזקיו לסך של 30,000 ₪ בצירוף שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.






3.
טענות הנתבעים

מנגד טענו הנתבעים שמדובר בתביעה שדינה דחיה.


לטענתם, חוזה השכירות נחתם מול המנוחה והיא זו שנהלה את הפעוטון בפועל.
לגרסתם, התובע הוא שרצה והעדיף שהחוזה יהיה חוזה שכירות רגיל ולא יצוין בו כי מדובר בחוזה שכירות עסקי מאחר והתובע חשש מחיוב במס לשם ניהול עסק ואף אם לא ידע על כך במועד עריכת ההסכם, ידע על כך מיד לאחר מכן ולא עשה דבר.

הנתבעים הוסיפו וטענו כי עזבו המושכר בתום תקופת השכירות לאחר ששלמו מלוא חובם ומשכך, אין
בפי התובע כל הסבר מדוע רק כעת בכתב התביעה המתוקן בשנת 2012 עלתה לראשונה טענה של הפרת הסכם שכירות שהסתיים כבר בשנת 2004, שכן בפני
יתו היחידה לנתבעים טען התובע רק כי זכאי להחזרים בגין נזקים כספיים כביכול.

כך גם טענו שאין בפי התובע הסבר מניח הדעת לכך שהאריך ההסכם למשך חמש שנים נוספות מעבר לשנתיים המקוריות של ההסכם הראשון וככל שהתנגד התובע להשכרת המושכר כגן לא היה מאריך ההסכם. במיוחד נוכח העובדה שהתובע הגיע במהלך השנים למושכר על מנת לקבל דמי שכירות ובאותה העת בדק המושכר.

לטענתם פינו חפציהם בתום השכירות ולא הוכח כל קשר סיבתי בין הנזקים הנטענים לבין הנתבעים.

בהתייחס לדרישה להחלפת הריצוף טענו הנתבעים שהובהר לתובע שאין בסיס לדרישה זו ומדובר בבלאי סביר כתוצאה משימוש של 7 שנים במושכר. כן הוסיפו כי לא אשרו תיקון הליקויים ואין כל ראיה לקיומם
ואף הוסיפו כי בצעו תיקונים קלים בטרם עזיבת המושכר.

אשר לחוות הדעת שצורפה על ידי התובע נטען כי אין ליתן לה משקל כלשהו שכן נערכה באפריל 2011 למעלה משבע שנים לאחר שהמושכר הוחזר לתובע והוסיפו שלנוכח השיהוי הרב בגשת התביעה זנח התובע טענותיו ומדובר בתביעה שדינה להידחות.

4.
עדי התובע
מטעם התובע העיד השמאי, מר עופר עמיאל, אשר הגיש אומדן השקעות שווי השקעות במושכר מיום 20/4/2011 ובה העריך את שווי ההשקעות במושכר בגובה של 27,724 ₪ ואף הגיש חוות דעת מטעמו בה הוערכו שווי ההשקעות.

בחקירתו העיד השמאי כי לא ביקר במושכר בטרם נערכה חוות דעתו, הגם שמדובר בבית שנבנה לפני כשמונה עשרה שנים. לטענתו, הסיק שהשיפוצים במושכר נערכו בשנת 2004 נוכח תוכניות המושכר והמסמכים שהיו ברשותו ומדובר באומדן. כך גם העיד ביחס למועד טיוח המושכר והעיד כי מקור ידיעתו נובע
מידע מקצועי שלו.

בנוסף, העיד מטעם התובע, אביו, מר ישראל צור, אשר היה אחראי על כל ההתנהלות מול הנתבעת והוא שחתם על ההסכם מטעם התובע עם המנוחה.

כן העיד התובע בעצמו אשר הסתבר שאינו בקיא בפרטי עובדות התביעה שכן ההתנהלות מול הנתבעים בוצעה על ידי אביו.

בנוסף, העידה הגברת רבקה אפרים שעובדת כעשרים שנה בחנות קרן אורנה בע"מ באופקים אשר לגרסתה מכרה למר ישראל צור ריצוף ופאנלים בשנת 2004.

עדה נוספת שהעידה היתה הגברת אסתר שוקר זוהר, שכנה המתגוררת בסמוך למושכר שבקשה בתום תקופת השכירות להשכיר המושכר לאחותה וכשנכנסה למושכר ראתה שהמושכר היה במצב שאינו ראוי למגורים.

התובע גם צרף מסמך ככל הנראה בכתב ידו של אביו המפרט הוצאות שנטען כי הוצאו עבור שיפוץ הבית.

5.
עדי הנתבעים
הנתבעת הגישה תצהיר מטעמה וציינה שאמה אשר שכרה המושכר נפטרה ביום 21/2/2010 ועזבה המושכר בתום תקופת השכירות. לטענתה הבלאי שנגרם למרצפות היה בלאי סביר אשר נגרם לריצוף כתוצאה משימוש של שבע שנים ולאור העובדה שהריצוף אינו באיכות טובה. כן טענה הנתבעת שמעולם לא טען בפני
ה התובע כי הפרה ההסכם.

בנוסף, העיד מטעם הנתבעת בעלה, אשר טען כי הוא בצע בעצמו את התיקונים שנדרשו במושכר וטען כי הריצוף היה שחוק וכי מר ישראל צור קבע עובדה בכך שהודיע לו שרכש ריצוף חדש והודיע לו שיחליף הריצוף ואף העיד שהיה נוכח הדירה בעת שנעשתה עבודת הריצוף.




6.
דיון
כהערה מקדימה יוער שהואיל ומדובר בתביעה שהתבררה בהליך של סדר דין מהיר ואין בפסק הדין משום חידוש או חשיבות מיוחדת לציבור, הוא יהא מנומק באופן תמציתי בהתאם להוראות תקנה 214טז (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984.

בכתב התביעה המתוקן שהוגש ביום 18/6/2012 ציין התובע כי הנתבעים 1-4 הינם יורשי המנוחה סוניה דבח, אלא שכאמור לעיל, פרטי היורשים לא פורטו בכתב התביעה, לא ברור מיהם, מה שמותיהם ומספרי תעודות הזהות שלהם וזאת בניגוד להוראות תקנה 9 (3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984. משכך והואיל ולא הוכח כי היה לכלל יורשי המנוחה את יומם בהליך שבפני
י ולא הוכח כי מיהם יורשי המנוחה, די באמור בכדי להורות על מחיקת התביעה כנגדם וכך הינני מורה.

הצדדים אומנם לא טענו דבר לעניין זה ואף בכתב ההגנה נרשם כנתבעת "סוניה דבח ז"ל" אולם משנפטרה הנתבעת ולא פורטו שמות היורשים עומדת החלטתי בעניינם על כנה.

בכל הנוגע לתביעה לגופה ולאחר עיון בחומר המונח בתיק, ראיות הצדדים, עדויותיהם, המסמכים המופיעים בתיק וסיכומי הצדדים הגעתי לכלל מסקנה שמדובר בתביעה שדינה דחייה, שכן לא מצאתי שיש בעדים שהעידו מטעם התובע בכדי לסייע לו.

בעניין הנדון אין מחלוקת שהתביעה הוגשה תחילה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל
והוגשה למעלה משש שנים לאחר מועד יצירת הנזק הנטען, שכן התובע פתח את תיק ההוצאה לפועל ביום 17/8/2010 כאשר נטען שהנזק נגרם למושכר בקיץ 2004.

אומנם אין מחלוקת שהתביעה לא התיישנה אולם לנוכח הוראות סעיף 27 לחוק ההתיישנות, התשי"ח- 1958 בית המשפט רשאי לדחות תביעה מחמת שיהוי.

התנאים לפיהם בית משפט ידחה תביעה מחמת שיהוי בהתאם לפסיקה הם כי התובע זנח את זכות התביעה העומדת לו והשיהוי גרם להרעה במצבו של הנתבע. (ראו לעניין זה ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, פ"ד נז (5) 433).

בעניין הנדון, הנתבעים טענו שמדובר הן בשיהוי דיוני והן בשיהוי היורד לשורשי ההליך , שכן לא ניתן להוכיח קשר סיבתי בין הנזק הנטען לתקופה בה היה בחזקת הנתבעת ואף טענו שהנתבעת 2 נפטרה כחודשיים לפני פנייתו הראשונה של התובע.

לתובע לא היה הסבר מניח הדעת לשיהוי. אומנם טען מר ישראל
צור, אביו של התובע כי שטר החוב אבד לו ולכן סבר שאין באפשרותו לתבוע את הנתבעים ורק לאחר שהשטר נמצא על ידי אשתו במהלך נקיונות הפסח בחר להגיש התביעה, אלא שטענה זו לא הוכחה. התובע לא טרח להגיש תצהיר מטעם אמו אשר נטען כי היא זו שמצאה השטר חוב ולנוכח השיהוי, המדובר בעדה רלוונטית, אשר יש באי העדתה בכדי להוות ראיה הפועלת לחובת התובע (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פד"י מד (4) 595).

לא זו אף זו, מר ישראל צור העיד בפני
י ואף הצהיר בתצהירו שכאשר סרבו הנתבעת ובעלה לשלם לו אמרו לו שיתבע אותם, אלא שהתובע ואביו בחרו שלא לעשות כן על אף שהועמדו על זכותם לעשות כן והטענה לפיה חשבו שניתן לתבוע רק כאשר קיים שטר היא טענה תמוהה, שאין לה כל בסיס ולכן אין לקבלה. התובע ואביו, יכלו להסתייע בייעוץ משפטי מיד לאחר תום השכירות על מנת לבחון האפשרויות העומדות בפני
הם בכדי לנהל הליך משפטי כנגד הנתבעים ומשלא עשו כן, אין להם אלא להלין על עצמם.

אומנם טען ב"כ התובע לענין זה בסיכומיו, כי התובע אדם תמים שאינו מורגל עניינים משפטיים אך אין בכך בכדי להצדיק העובדה שלא נהג כאדם סביר הנמצא במחלוקת משפטית ולא פנה לבירור משפטי של זכויותיו. משכך, איני מוצאת כל הצדקה לשיהוי הניכר ולכך שלא היתה כל פנייה לנתבעים ובפרט למנוחה בטרם נפטרה, מה גם שלא הוצגה כל ראיה התומכת בטענה בדבר הסיבה לשיהוי.

משכך, די בשיהוי שאינו מוסבר בכדי לקבוע שמדובר בויתור על זכות מצד התובע ולנוכח העובדה שעושת השטר, הנתבעת מספר 2 בתביעה השטרית נפטרה ודאי שהיה בשיהוי בכדי לגרום להרעה משמעותית במצבה של הנתבעת.

משכך, הואיל ומדובר בתביעה שהוגשה באיחור ניכר הפוגעת באפשרויות ההגנה של הנתבעת והשיהוי אינו סביר ואינו מוצדק, די בשיהוי זה בכדי להביא לדחיית התביעה שכן התובע לא נקט בכל הליך סביר לשם מיצוי זכויותיו במועד.

לכאורה, די באמור בכדי לסיים התביעה אולם למעלה מן הצורך אדרש לראיות ולעדי התובעת ולכך אתייחס בהמשך.

7.
כידוע, במשפט האזרחי על התובע מוטל נטל ההוכחה להוכיח תביעתו, שכן "המוציא מחברו עליו הראיה".


התובע צרף חוות דעת שמאי אשר האריך ביום 20/4/2011 את שווי ההשקעות שבוצעו שש שנים קודם לכן בסך של 27,724 ₪. אין מחלוקת שהשמאי לא ביקר במושכר בטרם ערך חוות דעתו. משכך לא ברור כיצד יכול היה להעריך שמדובר בשיפוצים שבוצעו בדיוק שש שנים לפני מועד עריכת חוות הדעת. אומנם טען השמאי שמדובר באומדן על פי ידע מקצועי, אלא שאין די האמור בכדי לקבוע שאכן השיפוצים נערכו באותה העת. העד לא פרט כיצד בדיוק הוערך האומדן וכיצד הסיק שהשיפוץ כולו נעשה דווקא בשנת 2004 ולא בשנת 2005 למשל או בשנים שלאחר מכן ונראה כי הדרך היחידה על פיה יכול השמאי להעריך שמדובר בשיפוץ שנעשה בשנת 2004 היתה ממידע שנמסר לו על ידי התובע.


משכך ולאור העובדה שהשמאי ביקר לראשונה בנכס למעלה משש וחצי שנים לאחר קרות הנזק ואבי התובע העיד שהמושכר הושכר לאחר תום תקופת השכירות לאנשים אחרים, לא הוכח שמדובר בנזקים שנגרמו בתקופה שהתובעת נהלה גן במושכר ויכול שמדובר בנזקים שנגרמו לאחר מכן תקופת השכירות ואין ליתן משקל לחוות דעת השמאי ואין לקבל הטענה לפיה המדובר בנזקים שנגרמו נוכח השכרת המושכר לנתבעת ואמה.


התובע ואביו אף לא צרפו כל ראיות באשר לרכישת ציוד לצורך ביצוע השיפוץ ולא צרפו עדויות של העובדים שסייעו בשיפוץ ללא הסבר מניח הדעת.

אומנם העידה מטעם התובע הגברת רבקה אפרים אשר הצהירה כי מכרה למר ישראל צור ריצוף ופאנלים בשנת 2004, אך לא מצאתי מקום ליתן משקל לעדותה. המדובר במוכרת בחנות ענקית לחומרי בניין באופקים, אשר לכל הפחות עוברים בה מאות אנשים בשנה ומפתיע כיצד העדה זכרה דווקא את מועד ביקורו של מר ישראל צור לפני למעלה משבע שנים בחנות בה היא עובדת וזכרה את סוג הריצוף שלקח ואף זכרה שמר צור לקח את הריצוף בהובלה עצמית לאשדוד, אך לא זכרה מהיכן לקח את הריצוף ולא זכרה את עלותו.


בהתייחס לעדה הנוספת שהעידה מטעם התובע, השכנה, הגברת אסתר זוהר שוקר, אשר הצהירה כי בקשה שאחותה תגור בסמיכות אליה ולכן כאשר שמעה שהמושכר מתפנה הראתה הדירה לאחותה ונוכחה שהמושכר היה במצב תחזוקתי גרוע ואף הריצוף היה שבור בכמה מקומות, אין מחלוקת כי המדובר בעדה ניאטרלית.

עם זאת, העדה הצהירה במהלך הדיון כי: "היו שם עוד ילדים ולא יכולתי להכניס את אחותי" (עמוד 29 לפרוטוקול, שורה 2). משכך, לא ברור כיצד טענה בתצהירה שנכנסה עם אחותה לאחר שגן הילדים הפסיק לפעול.


בנוסף, העדה העידה שבעת שבקרה עם אחותה במושכר היה חסר ריצוף בכמה מקומות בסלון ואף ראתה את מר ישראל צור מגיע עם פועלים לבצע עבודות שיפוץ ובכלל זה ראתה שרוצף הסלון מחדש.


מנגד, העיד מר בונבידה, בעלה של הנתבעת,
כי ביצע השיפוצים בעצמו (יוער בעניינו כי אומנם נכח בדיון, בעת חקירת עדים קודמים, אך לא מצאתי מקום ליתן משקל לכך, נוכח טיבה ומהותה של עדותו ובמיוחד כשגם הנתבעת העידה כי הוא זה שביצע התיקונים ולא היא ואין לה כל מידע על התיקונים שבוצעו- הערה שלי- ע.ג).


מר בונבידה העיד כי ביצע שיפוצים במושכר במשך כשבועיים. כך גם ציין שבתקופת שהותו לא ראה העדה שבאה לבקר במושכר והעיד שבמהלך עבודתו נכנס מר ישראל צור עם עובדים על מנת להחליף הריצוף במושכר.


לטענתו, אכן הריצוף היה שחוק מעט, אך מדובר בבלאי סביר ואף טען שניתן היה להחליף הריצוף בריצוף זהה שהיה במושכר כעודפים אולם מר ישראל צור התנגד, ואף הודיע לו כי קנה ריצוף חדש.


טענה זו מתיישבת עם טענת העדה לפיה הריצוף היה שבור במספר מקומות, אולם משביקש העד לתקן את הריצוף ולהחליפו בריצוף אשר היה קיים במושכר והתובע סרב חכך, בניגוד לחובה המוטלת על התובע להקטין נזקיו, אין הנתבעת צריכה לשאת בעלויות החלפת הריצוף כפי שפורט בחוות דעת השמאי.


בנוסף, ולנוכח טענה זו, נראה שאכן העדה בקרה במושכר בטרם בוצעו התיקונים על ידי מר בונבידה אשר העיד כי החליף ידיות וצבע את הבית מבפני
ם ומבחוץ ולכן אין בגרסתה בכדי לסתור העובדה שהנתבעים תקנו הליקויים במושכר. יתרה מזאת, כפי שצוין לעיל ולאור השיהוי הניכר בהגשת התביעה, הרי שהתובע ויתר על זכותו לתבוע בגין נזקי הריצוף.


יתר הנזקים לא הוכחו דיים ולא הוכח כל קשר סיבתי בינם לבין שכירות המושכר כגן ילדים נוכח פרק הזמן שחלף מעת תום השכירות ועד מועד עריכת חוות הדעת ובמיוחד כאשר המושכר הושכר לדיירים נוספים.


יתרה מזאת, בניגוד לטענתו של מר ישראל צור לפיה ביצע התיקונים בעצמו יחד עם עובדים, בהתאם להסכמות אליהן הגיע עם הנתבעת, שינה גרסתו בעת חקירתו והעיד כי מי שביצע את תיקוני הטיח והצבע היה השוכר החדש (ראו עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 19-24).


התובע לא הציג ולו ראייה אחת ממועד תיקון הנזקים הנטען באשר לנזקים שהתגלו במושכר. כך לא הוצגה בפני
י כל תמונה שיש בה בכדי להעיד על מצב המושכר בסמוך לעזיבת הנתבעת ואמה. אומנם טען מר ישראל צור שהוסכם בינו לבין הנתבעת ובעלה כי יתקן והם ישלמו לו את עלות התיקונים אולם לא הוצגה ולו ראייה אחת התומכת בטענה זו ומשכך, אין לקבלה והיא נדחית.

8.
התובע הוסיף וטען שהנתבעת ואמה הפרו ההסכם בכך שהפעילו במושכר גן ילדים אך לא מצאתי מקום לקבל גם טענה זו, שכן מר ישראל צור העיד שבתום החוזה הראשון ידע שהמקום הושכר לגן ילדים וחרף זאת המשיך ההסכם. לטענתו, לא הפריע לו שנמצא גן ילדים כל עוד הוא קיבל דמי השכירות ורק לאחר שקיבל כתב אישום אמר לנתבעת שתצא מהמושכר. אין מחלוקת שמר ישראל צור ביקר במושכר במהלך השנים וסביר שאף לו מלכתחילה היה המושכר מושכר כגן ללא הסכמתו, היה מבחין בכך
מיד ובמידת הצורך מפסיק השכירות.

מר צור לא עשה כן ולא הפסיק השכירות ולכן אין לקבל הטענה לפיה הופר הסכם השכירות. למר צור גם לא היה כל הסבר לכך שבעמוד 2 להסכם השכירות שערך ביום 6/5/1997 עם אמה של הנתבעת נרשם שבמקרה שמדובר בהשכרה למטרה עסקית, הרי שקבלת רשיון להפעלה מהרשויות הוא עניינו של השוכר. בנוסף ולאור עדותו של מר צור לפיה כל עוד קיבל דמי שכירות לא הפריע לו שהתנהל במקום גן ילדים נראה כי אכן ידע על קיום הגן ואין לקבל הטענה לפיה הופר ההסכם.

9.
אשר על כן ונוכח האמור, הינני קובעת שמדובר בתביעה שדינה להידחות וכך הינני מורה.

התובע יישא בהוצאות הנתבעים בגין ההליך בסך כולל של 4500 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום, שאם לא כן, יישאו הפרשי ריבית והצמדה כחוק.

ניתן היום,
כ' אייר תשע"ג, 30 אפריל 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 48817-10/10 דוד צור נ' מלי בונבידה, יורשי המנוחה סוניה דבח ז"ל (פורסם ב-ֽ 30/04/2013)