פסקי דין על דוד ביטון | פסקי דין על אברהם אביטל יודובסקי
34634-11/09 א 24/05/2013
א 34634-11/09 דוד ביטון נ' אברהם אביטל יודובסקי
בית משפט השלום בהרצליה
ת"א 34634-11-09 ביטון ואח' נ' יודובסקי ואח'
בפני
כב' השופטת
אירית מני-גור
תובע
דוד ביטון
ע"י ב"כ עוה"ד א. דניאל ואח'
נגד
נתבע
אברהם אביטל יודובסקי
ע"י ב"כ עוה"ד טולדנו ואח'
פסק דין
א.
מבוא וטענות הצדדים
1.
התובע בתביעה הראשית מר דוד ביטון
הינו אזרח ישראלי העוסק בתחום יזמות מקרקעין (להלן: "התובע" ו/או "מר ביטון"), ובעל הזכויות בנכס ברח' סוקולוב 56 בהרצליה (להלן: "הבניין").
2.
הנתבע בתביעה הראשית והתובע בתביעה שכנגד מר אבי יודובסקי הינו קבלן בניין במקצועו (להלן: "הנתבע" ו/או "מר יודובסקי").
3.
התובע והנתבע התקשרו בהסכם בכתב ביום 2.6.08. ההסכם צורף כנספח ת/1 לכתב התביעה המתוקן (להלן: "ההסכם"). עפ"י ההסכם, מר יודובסקי צריך היה לבנות בבניין 22 יחידות משרדים. בעבור עבודות השיפוץ והבנייה, התחייב מר ביטון לשלם למר יודובסקי סכום של 520,000 ₪. הצדדים בין היתר חלוקים ביניהם אם סכום זה כלל מע"מ בחלקו, במלואו, או שמא בכלל לא.
4.
עפ"י ההסכם, היה אמור הנתבע להתחיל את עבודות השיפוץ ביום 15.7.08 ולסיימן ביום 1.1.09. הנתבע אכן החל עבודתו במועד שנקבע 15.7.08.
5.
לטענת התובע, מר יודובסקי התנהל בעצלתיים, לא סיפק די עובדים מטעמו, ברוב שעות היום לא היה נוכח במקום ולא פיקח על העבודות כנדרש. פועל יוצא מהתנהלות זו, במקום לסיים את עבודות השיפוץ ביום 1.1.09, סיים הנתבע באופן בלתי שלם את העבודות ב-1.6.09, היינו באיחור של כ-5 חודשים מהמועד המיועד.
לטענת התובע, איחור זה גרר אחריו נזק כספי בתשלומי ארנונה, מיסי וועד בית ודמי שכירות לאותם חודשים, סכום זה הוערך ע"י התובע ב- 80,000 ₪ (ראה סעיף 10 לכ' התביעה המתוקן).
6.
עוד טוען התובע, כי כבר בחודש ספטמבר הודיע הנתבע לתובע, לאחר שהועבר אליו סך של כ-190,000 ₪ כי הוא בקשיים כלכליים של תזרים מזומנים, ולפיכך התבקש התובע להקדים לו את התשלומים לפני השלב בו הוא צריך לשלם. התובע התנה זאת בקבלת שיקים לביטחון מאת הנתבע. כעבור זמן ובסביבות חודש ינואר 2009, סיים התובע לשלם את חלקו בתמורה עפ"י ההסכם, ומאידך העבודות לא הסתיימו. הפועלים איימו להפסיק לעבוד, והנתבע הודיע לתובע כי איננו יכול להמשיך בפרויקט מחמת חיסרון כיס. בלית ברירה, שילם התובע לפועליו של הנתבע וכן עבור ציוד וחומרי בניין בסכום כולל נוסף של 310,000 ₪ מעבר לתמורה הנקובה בהסכם (ראה סעיף 11 לכ' התביעה המתוקן).
7.
התובע מבקש מביהמ"ש לפסוק כנגד הנתבע את הסכומים הבאים:
א.
310,000 ₪ בגין תשלום ביתר מעבר לתמורה החוזית.
ב.
50,000
₪ בגין עבודות שטרם הושלמו.
ג.
15,000
₪ בגין שכר ראוי לתובע עבור עבודתו בנכס במשך 3 חודשים.
ד.
451,000 ₪ בגין איחור במסירה
(החישוב נעשה עפ"י אובדן דמי שכ"ד + תשלום ועד + תשלום ארנונה).
ה. לחילופין, סך של 260,368 ₪ בגין איחור במסירה (הבנוי על פיצוי מוסכם של 500 $ ליום
x
137 יום = 68,500 $).
8.
בכתב ההגנה המתוקן, טען הנתבע כי התובע תיקן את תביעתו רק לאחר שהנתבע חשף בפני
ביהמ"ש, כי כנגד התובע התנהלו הליכים בביהמ"ש לעניינים מקומיים, הוצא כנגדו צו להפסקת בנייה ביום 29.6.09, עקב שימוש חורג ובניית דירות במקום משרדים.
9.
עוד טוען הנתבע, כי שיק ע"ס 30,000₪ מסר הנתבע לתובע כבר עם חתימת ההסכם לצורך הבטחת קיום ההתחייבות החוזית. מר יודובסקי טוען, כי ההסכם מיום 2.6.08 בוטל בהסכמת הצדדים בחודש אוג' 2008 או בסמוך לכך. הנתבע טוען כי נפל קורבן להטעיה ו/או לתרמית ו/או לחוסר תשומת לב מצד התובע, הציג לו מצג שווא, ונתן לו להבין כי מדובר בעבודות סטנדרטיות (עמ' 12 לכ' ההגנה).
10.
עוד טוען הקבלן מר יודובסקי, כי כל העיכוב לא נוצר אלא מחמת התנהלותו הקלוקלת של התובע, שלא סיפק תוכניות עבודה. התוכנית היחידה עליה נאלץ הנתבע להתבסס היתה כתב כמויות ותרשים כללי של 22 משרדים שצורף להסכם (סע' 15 לכ' ההגנה). כך גם עוכבה התקדמות העבודה מחמת אי מסירת תוכנית אינסטלציה מפורטת, אישור קונסטרוקטור וכד'.
11.
הנתבע טען, כי בשלב המו"מ עובר לחתימת ההסכם, הצעת המחיר שנתן לתובע הינה בסך של 850,000 ₪. התובע הפעיל לחצים ו"מכבש של שכנועים" (סע' 18.2 לכ' ההגנה), דבר שיצר הסכמה של הנתבע לסכום הנקוב בהסכם. כבר באוג' 2008, מיד עם תחילת העבודה, הובהר לתובע כי לא ניתן להמשיך בהסכם ולעמוד בהתחייבות לאור המועדים והסכומים שננקבו בו, ולפיכך סיכמו הצדדים בע"פ כי ההסכם בטל. התובע יישא בכל ההוצאות לפועלים, לקבלני משנה, ולציוד, והנתבע יעבוד ללא שכר כמפקח עד לסיום העבודות.
12.
עוד לטענת הנתבע, התובע סחט ממנו שלוש המחאות ע"ס 120,000 ₪ כל אחת בטענה כי לא יעביר תשלומים ומשכורות לפועלים, אותם הכיר הנתבע מזה שנים והם ראו בו אחראי לתשלום שכרם (סע' 18.6 לכ' ההגנה). כמו כן, לטענת הנתבע, התובע הסב שלא כדין את שיק הביטחון בסך 30,000 ₪ למר יעקב סבן, וזה הוגש לביצוע בלשכת הוצל"פ.
13.
זאת ועוד, הנתבע הגיש תביעה שכנגד מר ביטון להחזר תשלומים ושכר עבודה כדלקמן:
א.
177,000 ₪ שכר עבודת מר יודובסקי מ-1.8.08 ועד 19.4.08 לפי 1,000 ₪ ליום.
ב.
13,500 ₪ שכר ראוי עבור מר יודובסקי בגין עבודתו מ-20.4.08 ועד 31.5.09 לפי 500 ₪ ליום.
ג.
40,124 ₪ פיצוי בגין משכורות ששולמו לעידו בנו של מר יודובסקי בגין עבודתו במשך 5 חודשים.
ד.
24,027 ₪ פיצוי עבור הוצאות דלק כולל הסעות הפועלים.
ה.
26,184 ₪ שיפוי למר יודובסקי בגין תשלום עבור מכולות פסולת.
ו.
2,852 ₪ שיפוי בגין תשלום עבור חומרי בניין.
ז.
50,000 ₪ פיצוי בגין הצגת שיק הביטחון לפירעון.
ח.
150,000 ₪ בגין אובדן רווח ראוי שנמנעו מ- 8/08 ועד 1.6.09.
ט.
50,000 ₪ פיצוי בגין אובדן מוניטין.
ב.
השאלות השנויות במחלוקת
1.
הסוגיות השנויות במחלוקת בין הצדדים הן בעיקר עובדתיות, האם הטעה מר ביטון את מר יודובסקי ובנו עובר לחתימת ההסכם? האם הציג מצגי שווא? האם ההסכם נגוע בהטעיה המזכה בזכות ביטול? או שמא עסקינן בטעות בכדאיות העסקה?
2.
מעבר לכך, האם לאחר שנכרת ההסכם, הוא בוטל בהסכמה ע"י הצדדים? האם נכרת הסכם אחר בע"פ? ואם כן - מהו? אם לא בוטל ההסכם, האם הופר ע"י הנתבע?
3.
מי אשם באיחור, האם האיחור בסיום הפרויקט נבע מכשל התנהלותי של התובע, או שמא הנתבע עצמו התנהל בעצלתיים, כי התפרס על מספר פרויקטים במקביל, היה נגוע בחוסר ניסיון בפרויקט מסוג זה, ו/או מחמת קשייו הכלכליים?
4.
אף שאלת הנזקים שנויה במחלוקת, ממתי היה ניתן להשכיר את היחידות ולאיזו מטרה? האם הסתבכותו של התובע בביהמ"ש לעניינים מקומיים בגין צו הפסקת בנייה מעיב על סוגיית הערכת הנזק, ואם כן- כיצד?
5.
שאלות אלו, שרובן ככולן שאלות עובדתיות גרידא, יבחן להלן ביהמ"ש באמצעות הראיות שהובאו לפניו, הן בעדויות והן במסמכים.
ג.
האם ההסכם נגוע בהטעיה או טעות בכדאיות העסקה?
1.
גרסתו של מר יודובסקי כפי שהועלתה בכ' ההגנה (סעיף 18.2) וכן בתצהיר עדות ראשית (סעיף 8), הינה כי בנו עידו שעבד עימו נתן הצעה ראשונה לתובע בסך של כ-850,000 ₪. לאחר שהפעיל התובע "מכבש" של לחצים ושכנועים, והציג מצגי שווא, הסכים להוריד את הסכום לסך של 520,000 ₪ לא כולל מע"מ.
2.
מר יודובסקי הצהיר (סעיף 9), כי התובע אמר לו כי ברצונו לבנות מחלל הבניין 22 יחידות דיור, אך מאחר ואין לו היתר לכך, הוא יבנה 22 יחידות משרדים. בהתאם לכך, תמחר עידו את עלות הפרויקט, עם תחילת הפרויקט דרש התובע לבנות את היחידות למגורים ולא למשרדים. עובדה זו, לטענת מר יודובסקי, השפיעה הן על זמן הביצוע והן על המחיר שמטבע הדברים יקר יותר ממשרדים.
3.
מר יודובסקי ובנו עידו נחקרו בחקירה נגדית לגבי המו"מ בין הצדדים עובר לחתימת ההסכם. פרט חשוב הוא ניסיונם של הצדדים בענף הבנייה. התובע בחור כבן 32 במועד מתן העדות (עמ' 13 לפרו' מיום 12.2.12), וכבן 28 בעת המו"מ עם הנתבע. לתובע ניסיון מועט בפרויקטים נדל"ניים, יחד עם זאת הוא בעל תעוזה וביטחון ולא חשש להתקשר בהסכם בכתב ללא ייעוץ וליווי של עו"ד, גם את ההסכם עצמו לא ערך או ביקש שיערכו עבורו אלא "הוריד מהאינטרנט" (עמ' 35 ש' 3 לפרו').
הנתבע מר יודובסקי הינו קבלן עתיר ניסיון ועוסק במקצוע משנת 1999, כשבאמתחתו כ-80 פרויקטים (עמ' 58 לפרו' מיום 19.6.12). מר יודובסקי, גם הוא בחר שלא להיעזר בעו"ד, והמו"מ התנהל בין התובע לבין עידו בנו של יודובסקי שלא בליווי וסיוע ייעוץ משפטי. בנו של הנתבע עידו היה סטודנט בעת המו"מ (עמ' 7), ועסק בכעשרה פרויקטים של נדל"ן בטרם החל את המו"מ עם מר ביטון (עמ' 8 ש' 8-9 לפרו'). היינו, אף צד במו"מ לא היה בתחילת דרכו המקצועית, וכל אחד מהצדדים היה בעל ניסיון קודם ובקיא במקצוע, וכל אחד בחר להתנהל לבד ללא סיוע משפטי.
4.
הנתבע מתאר בתצהירו (סעיף 8), כי התובע הפעיל "מכבש של לחצים", בחקירה נגדית נחקר בנו של הנתבע עידו ונשאל ע"י ב"כ התובע (בעמ' 24 מול ש' 21 לפרו'), האם נכון כי הגיע להבנה והסכמה מתוך רצון חופשי, והעד השיב כי בסופו של יום אכן כך היה. לשאלה המתבקשת, מדוע אם כן השתמש הנתבע במונח "לחץ איימים", השיב העד עידו כדלקמן:
"ת.
אני אכנס לפרוש סובייקיבי אחר. אני חושב שרשמנו משא לחץ אימים, ההגדרה בראש, אצלי לפחות, הייתה נגיד את זה סליחה בסלנג שיהיה לי קצת יותר קל, הייתה חפירה. דודי ישב וחפר וישבנו ואמר ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר ודיבר ומסע הדיבורים".
(עמ' 23 לפרו' ש' 23-27).
והשלים את תשובתו בעמ' 24 מול ש' 2 לפרו':
העד:
ולאחר המון מסע שכנועים ופשוט ישב עלי בצורה כזאת עד שאני בשלב מסוים חשבתי שאולי האמת לצידו ויש משהו בטיעונים שלו,
ש.
יופי.
ת.
והחלטתי באותו רגע שאולי זה כן ריאלי.
ש.
מצוין.
ת.
פשוט מאד ככה.
5.
מתיאור זה, לא שוכנעתי כי התובע יצר "לחץ איימים" על עידו. מדובר בשני בחורים צעירים באמצע שנות העשרים עם ניסיון מועט בבנייה ובחזון גדול. התובע ניהל מו"מ נמרץ, ועידו נעזר באביו איש המקצוע הוותיק ושוכנע בנימוקי התובע.
6.
עידו עצמו מודה כי הוא האיש שניהל מול התובע את המו"מ (עמ' 7 לפרו' ש' 27). העד לא יכול לפרט פרויקטים נוספים בהם ניהל את המו"מ לבדו לרבות תמחור העסקה. העד ידע לפרט על עסקת ינקי שהיתה בין האחרונים, בה אביו - הנתבע היה שותף מלא במו"מ יחד עימו (עמ' 11-12 לפרו'). העד עידו לא ידע לפרט פרויקט נוסף אותו תמחר בעצמו לבד והנתבע הסכים לו, פרויקט דומה לפרויקט נשוא התביעה. משתיקתו, נצא למדים, כי ההסכם עם התובע היה בין הראשונים אם לא הראשון שתומחר ע"י עידו. הנתבע בניגוד לבנו, העיד בחקירה נגדית (שם, בעמ' 57 ש' 10 לפרו'), כי בנו תמחר לבד מספר פרויקטים. בין אם כך ובין אם כך, עולה המסקנה כי מדובר בתמחור לקוי. ייתכן והנתבע ובנו שוכנעו מנימוקי התובע, ייתכן והרצון לקבל את הפרויקט גרם להורדת המחיר וכד'. לא שוכנעתי, כי מדובר בלחץ בלתי הוגן של התובע, אלא בניהול מו"מ ארוך ועיקש.
7.
עוד טען הנתבע, כי דרכו של התובע היא להציג מצגי שווא, ולפיכך הוטעו לחשוב כי מדובר בפרויקט נוח וזול יותר מהתוצאה בפועל. מחקירת עידו, עולה כי האחרון היה בקיא בכל פרטי ושלבי העבודה. ידע כי יש לפרק ולהרוס מבנה קיים ולבנות חלוקה מחדש, תוך כדי בניית תשתיות חשמל, ריצוף, צבע (עמ' 13 ש' 12 לפרו'). היה מודע לשטח המבנה, ואף ידע להעריך את משך העבודות לכחמישה וחצי חודשים (עמ' 17 ש' 1 לפרו'), או ליתר דיוק, לחצי שנה לאחר "עבודות פיניש" (ראה עדותו של עידו בעמ' 17 מול שורות 5-8 לפרו').
טענה זו קשה לה לעמוד איתנה מול העובדה שהנתבע קבלן וותיק ורב ניסיון, כשבאמתחתו כ-80 פרויקטים של בנייה. חזקה, כי הנתבע ידע להעריך נכון את משך זמן העבודה ואת עלות העבודה.
8.
אלא שהנתבע טען טענה מרכזית, עליה התעכב בחקירה זמן רב, ולפיה הוטעה לחשוב כי התובע מבקש לחלק את המבנה ל-22 יחידות של משרדים, כשבפועל ביקש מהנתבע לבנות 22 יחידות דיור. עובדה זו, היא אשר שיבשה לטענת הנתבע את היכולת להעריך נכון את הפרויקט הן מבחינת זמן והן מבחינת עלות.
מחקירת התובע, עולה כי לא היתה כל מחלוקת עובדתית כי כוונתו הראשונה היתה לבנות דירות אותן קל יותר להשכיר, והתשואה בטוחה יותר, ואולם מפאת היעדר היתר החל בבנייה של משרדים עד לקבלת היתר. ב"כ הנתבע ניסה בכל דרך להגיש כראיה פרוטוקולים מההליך שהתנהל בבימ"ש לעניינים מקומיים לאחר המועד הקובע בתביעה הנדונה. פרוטוקולים אלה אין בהם ולא כלום לעניין זה, שהרי השאלה אם היתה כוונה להקים 22 יחידות דיור לא היתה מעולם שנויה במחלוקת.
9.
התובע נחקר בחקירה נגדית, ונשאל אם הציג בפני
הנתבע במו"מ כי בכוונתו לבנות משרדים. התובע השיב: "אמרתי לו או משרדים או דירות" (עמ' 15 ש' 24 לפרו'). ולשאלת ב"כ הנתבע, כיצד ניתן לבנות יחידות בלי לדעת מראש את ייעודן, השיב התובע:
"אני בונה את זה לאפטים של שלושים. שלושים וחמש מטר, שמתאימים גם להיות משרדים וגם להיות דירות".
(עמ' 16 ש' 1-2 לפרו').
להסכם ההתקשרות צורפה תוכנית המאזכרת משרדים, ומר ביטון השיב:
"כי נכון לאותו זמן זה היה משרדים, אבל רציתי שזה יתאים בעתיד לשינויים, עד שאני אוכל להפוך את זה לדירות".
(עמ' 16 ש' 6-7 לפרו').
לטענתו של מר ביטון, הנתבע ידע לאורך כל המו"מ כי הוא רוצה להפוך את היחידות בעתיד לדירות (עמ' 16 לפרו' ש' 13), וכי נושא זה מעולם לא נעלם מעיני הנתבע. התובע חזר על גרסה זו יותר מפעם אחת, וכך הוא העיד פעם נוספת בעמ' 19 מול ש' 12 לפרו' ואילך:
"התוכנית מבחינת איך שהצנרת הולכת, זה בדיוק ככה. גם כמשרדים וגם כדירה. זה אותו דבר. ולאורך כל המשא ומתן הוא ידע שזה יהיה או דירות או משרדים".
10.
אני מקבלת את גרסת התובע, אף הנתבע עצמו מצהיר בסעיף 9 לתצהירו כי בתחילת המו"מ התובע אמר כי ברצונו לבנות דירות אבל אין לו היתר לכך, ולכן סוכם שיבנו משרדים ובהתאם תומחר הפרויקט ע"י עידו. היינו, לגרסת הנתבע עצמו, היה ברור כי המטרה הסופית של התובע היא בניית דירות ולא משרדים, אף במפרט המצורף להסכם אין וודאות, בפעם אחת כתוב משרד ובפעם אחרת דירה (סעיף 3.07 למפרט)
יתרה מכך, גם אם נכונה גרסת הנתבע כי התובע שינה דעתו במהלך הבנייה והתכוון לייעד את היחידות למגורים, הרי מה נפקא מינא? הנתבע לא הוכיח כי בניית דירה שונה ממשרד. מעיון בתשריט המצורף להסכם נ/1, עולה כי מדובר ביחידות בעלות אופי זהה, ובכולן נמצא חלל שיכול לשמש למגורים/משרד, וכן פינה של מקלחת ושירותים המחוברת לכל יחידה בנפרד. אף המומחה מטעם הנתבע אינג' מרדחאייב יוסף לא כתב בחוות דעתו ולא העיד על כך, מדוע שבניית דירה במקרה זה תהא שונה באופן מהותי ממשרד. המומחה התייחס לשינוי צנרת, ושינויי חיבורי אינסטלציה שאינם בהכרח רלבנטיים לשינוי הייעוד של היחידות שנבנו.
11.
מהעדויות עולה באופן חד משמעי, כי הנתבע ובנו ערכו מקח טעות במו"מ עם התובע באשר לעלות הפרויקט. עידו עצמו העיד, כי הבין שהחישובים של התובע שטחיים ואינם משקפים את המציאות (עמ' 25 ש' 12 לפרו'). אם כך, מה מנע ממנו מלבצע תחשיבים משלו ולעמוד על כך במו"מ מול התובע?
זאת ועוד, אף בעמוד 30 לפרו' נשאל עידו בחקירה נגדית ע"י ב"כ התובע, האם בשיחה שניהלו עם התובע בחודש ספטמבר – האם דיברו על טעות בתמחור, והעד השיב:
"זה אחד הנושאים שדיברנו עליהם".
(עמ' 30 לפרו' ש' 19).
12.
לא ניתן להאשים במקח טעות רק את עידו בשל חוסר ניסיונו, אלא גם את הנתבע עצמו החתום על ההסכם, הנתבע הוא בעל הוותק והניסיון והיה עליו לבדוק את תמחורי עידו בנו. בעדותו (ראה בעמ' 72 לפרו'), העיד הנתבע כי בנו עדכן אותו במו"מ מול התובע, על סוג העבודות הנחוצות, על אופי הפרויקט, אך באופן תמוה לא בדק את התמחירים של בנו (עמ' 72 לפרו' ש' 27-28), מאחר וסמך עליו. הנתבע בלהט עדותו, אף העיד כי טעה שנתן לבנו לתמחר עסקה זו, וכך העיד הנתבע:
"...אני, מה אני אעשה. עשיתי שטות. עשיתי טעות. עשיתי טעות שנתתי לבן לתמחר, עשיתי טעות שזה, אני לוקח הכל על עצמי"...
(עמ' 69 ש' 6-7 לפרו').
עדות זו הינה בבחינת הודאת בעל דין, כי הטעות היא של הנתבע בכך שנתן לבנו חסר הניסיון לתמחר את הפרויקט. הודאה זו, משמעה טעות בכדאיות העסקה ותו לא. לא ניתן להגיע למסקנה אחרת, כי הנתבע ו/או עידו הוטעו במזיד ובמכוון ע"י התובע במהלך המו"מ. מסקנה זו נתמכת אף בתמליל שצרף התובע (ת/4), המתייחסת לפגישה "מרובעת" בין התובע, הנתבע, בנו עידו והמפקח יניב (להלן: "הפגישה"). אכן, משקלה של הראיה ת/4 נמוך אם בכלל, התמליל איננו שלם ומופסק לפני סופו. יש מחלוקת בין הצדדים, האם התמליל חסר מספר דקות או חצי שעה ומעלה. די לי שהתמליל חסר על מנת שראיה זו תהא פחותת משקל. אך אין להתעלם לחלוטין מהתמליל המצוי עד הפסקת ההקלטה, בכל הקשור להודאת הנתבע ובנו בטעות התמחור שבוצעו (עמ' 2,3,7 ו-20 לתמליל ת/4). ראיה זו הגם שאיננה שלימה, מתווספת כנדבך נוסף לראיות האחרות שפורטו לעיל, ומשלימה את התמונה כי אכן מדובר בטעות בכדאיות שאיננה מזכה את הנתבע שהתקשר בהסכם בזכות ביטול מן הדין. ומכאן, מתבקשת השאלה הבאה - האם הצדדים ביטלו את ההסכם בהסכמה ויצרו הסכם אחר?
ד.
האם בוטל ההסכם בהסכמת שני הצדדים?
1.
לגרסת הנתבע כפי שהובאה בתצהיר עדות ראשית (סעיפים 33-37), בפגישה "המרובעת" בה השתתפו: המפקח יניב, התובע, הנתבע ובנו עידו בתחילת חודש ספטמבר 2008 (להלן: "הפגישה"), הנתבע ובנו הבהירו למר ביטון כי ברצונם לפרוש מהפרויקט, לאור העובדה כי לא ניתן לעמוד במועד סיום העבודות, בהתאם לתמחור. לטענת הנתבע, כוונתו היתה לנהל את השיחה והסיכום ברוח טובה, ולפיכך לא בא בטענות לתובע באותה עת.
2.
עפ"י גרסת הנתבע, באותה פגישה סוכם על דעת כל הצדדים כי ההסכם שנחתם ביום 2.6.08 בטל ומבוטל, וכי המועד לסיום העבודות לא ריאלי. התובע עצמו יישא בכל ההוצאות והתשלומים לפועלים, לציוד ולקבלני המשנה עד השלמת כל העבודות. הנתבע עצמו יעבוד כמפקח ללא שכר עד לסיום העבודות.
3.
הנתבע הצהיר (סעיף 35), כי לאחר אותה פגישה פעל עפ"י ההסכם החדש, תמה עבודתו של המפקח יניב והנתבע החליפו בתפקיד ללא שכר. לאחר אותה פגישה, לטענת הנתבע, התובע היה אחראי מאותו מועד ואילך לכל ההוצאות והתשלומים.
4.
גרסת התובע שונה לחלוטין. על אותה פגישה "מרובעת", מצהיר התובע בתצהיר עדות ראשית בסעיף 7, כי פגישה זו התקיימה במהלך חודש ספט' 2008, לאחר שהתובע העביר לנתבע ע"ח ההסכם סך של 190,000 ₪. באותה פגישה, הודיעו לו הנתבע ובנו כי תמחרו את הפרויקט במחיר הפסד, וכי הם שרויים במצב כלכלי קשה לאור בעיה עם תזרים מזומנים ואינם יכולים לסיים הפרויקט, ולפיכך ברצונם לפרוש מהפרויקט.
5.
לגרסת התובע, באותה פגישה סירב התובע בכל תוקף להצעת הנתבע כי יפרוש מהפרויקט ועידו בנו יעבוד כמפקח שכיר של התובע. התובע התעקש שהנתבע יעמוד בהתחייבויות החוזיות שלו עד תום. ולאור הקושי בתזרים מזומנים, הוסכם כי התובע יקדים תשלומים בהתאם להסכם לשם ייעול וקידום הפרויקט, וזאת בכפוף להבטחת התשלומים ע"י מסירת המחאות ביטחון של הנתבע שיופקדו בידי התובע כפי שנעשה בפועל.
6.
עוד לטענת התובע, במהלך ינואר 2009 הנתבע הפסיק לשלם לפועליו עקב בעיות כלכליות, וכן הפסיק לרכוש חומרי בניין עקב בעיית תזרים מזומנים. הפועלים איימו כי לא יגיעו לאתר, ופנו אל התובע בדרישה לתשלום. לפיכך, לגרסת התובע הגיע להסכמה עם הנתבע על פיה ישלם את שכרם של חלק מעובדיו של הנתבע, וכן ישלם עבור חומרי הבניין, ובהתאם להסכמה יקוזזו תשלומים אלה מהתמורה המגיעה למר יודובסקי בהתאם להסכם, התובע נהג להחתים את הנתבע על תשלומים אלה.
7.
מהתיאור לעיל, נצא למדים כי גרסאות שני הצדדים סותרות זו את זו. לשיטת הנתבע, ההסכם בוטל. כל התשלומים והעלויות מאותו מועד ביטול ואילך מונחים על כתפי התובע, הנתבע עשה מלאכתו מאותה פגישה בספטמבר בהתנדבות בלבד, ולפיכך דין התביעה העיקרית להידחות ודין תביעתו שכנגד להתקבל.
לשיטת התובע, ההסכם מעולם לא בוטל. נהפוך הוא, התובע סייע לנתבע לקיים את ההסכם ע"י הקדמת תשלומים כנגד שטרות ביטחון, וכן הסכים לשלם לפועליו של הנתבע ומאוחר יותר לקזז סכומים אלה מהיתרה, ולפיכך החתים את הנתבע על כל תשלום ותשלום. במהלך ההוכחות, הושמעו עדויות והוצגו ראיות אשר מהם על ביהמ"ש להסיק איזו גרסה עדיפה.
8.
מאחר ושני הצדדים מסכימים כי הסיכום היה בפגישה "המרובעת" שהיתה בספטמבר 2008, הרי תיעוד הפגישה משמעותי. התובע הקליט את אותה פגישה והתמליל הוגש כראיה (נספח ת/4). עולה בבירור, כי ההקלטה הסתיימה טרם סיום הפגישה, שכן קריאת התמליל בסופה מעלה כי השיחה נקטעה באמצע מבלי שיהיו חילופי דברים המעידים על סיום השיחה או על פרידה או על סיכום דברים.
כמובן, שבנסיבות אלה משקלה של הראיה פחותה. הצדדים אף חלוקים על משך הזמן הנעדר מההקלטה. עפ"י עדות התובע, מדובר בחוסר של דקה או שתיים. משנשאל התובע, כיצד יודע שאכן כך (עמ' 98 ש' 9), העד הפנה לדברי הנתבע עצמו כי הפגישה ערכה כשעה (בתשובה לשאלה מס' 23), וכי התמליל מצביע על זמן של כ-57 וחצי דקות.
דא עקא, לאחר חשיפת הנתבע לאותו תמליל, העיד הנתבע (עמ' 77 לפרו' מול שורות 4-14), כי הפגישה ערכה "שעה וחצי", שעה ושלושת רבעי"...יש להניח, כי גרסה "חדשה" זו לא באה אלא לקעקע ביתר שאת את התמליל ת/4. לו אכן הפגישה היתה כשעה ושלושת רבעי, היה משיב הנתבע מן הסתם בתשובה לשאלה, כי משך הפגישה היה כשעתיים או כשעה- שעתיים ולא כשעה. כך או כך, אני מסכימה עם טענת ההגנה כי משקלה של ראיה זו פחות, הראיה איננה שלימה ולא ברור מה היה בסופה ומה היה הסיכום. מאידך, לא ניתן לומר כי משקלה אפסי. התמליל משקף כשעה של שיחה, ובמהלכה ברור כי הנתבע ובנו שמיעטו לדבר ויותר הקשיבו לתובע וליניב, ביקשו לצאת מהפרויקט עקב קשיים כלכליים ומשבר נפשי. באותה שיחה, אף עולה מהתמליל כי התובע מסרב נחרצות לבקשת הנתבע, אף "מאיים" כי הנתבע יימצא כמי שמפר חוזה, ומזכיר לו כי הוא חתום אישית על ההסכם. התובע הציע להקדים תשלומים כנגד שטרות ביטחון, ועידו בנו של הנתבע הביע התנגדות (עמ' 15 בתמליל ש' 16-28). הגם שבשלב מסוים יניב המפקח מתאר מצב בו הנתבע ובנו יכולים "להריץ" את הפרויקט, אומר הנתבע לבנו כדלקמן:
"אבי:
יורש העצר מה אתה אומר?
עידו:
אין לי בעיה, בשבוע הקרוב, להעמיד את המקום הזה על הרגליים".
(עמ' 17 לתמליל ש' 12-13).
ב"כ התובע מבקש להיבנות מאמירה זו, ללמדך כי הנתבע ובנו הסכימו להצעת התובע. אכן האמירה מצביעה על נכונות לנסות ולהשתלט שנית על הפרויקט, אך אין בו כדי להצביע על הסכמה לכל התנאים שטוען להם התובע. בסופו של יום, נוכל להיעזר בתמליל ת/4 כראיה נוספת וכנדבך נוסף, ולא כראיה מכרעת על פיה יישק דבר.
9.
הראיה הטובה והמשכנעת ביותר לסיכום אליו הגיעו הצדדים, היא התנהגותם של הצדדים בפועל מיד ובסמוך לסיום אותה פגישה. בסיום אותה פגישה, המשיך הנתבע לעבוד בפרויקט, פועליו היו במקום, עידו בנו עזב את הפרויקט בסוף חודש אוקטובר תחילת נובמבר. היינו, גם לאחר הפגישה המשיך עידו לעבוד בפרויקט. אין לכך הסבר בתצהירו או בעדותו. לכאורה, אם ההסכם בוטל והנתבע פיקח בהתנדבות, היה אמור עידו להיעדר מהמקום כבר מיד לאחר הפגישה, ולא כך היה.
10.
על אף שהנתבע ועידו מצהירים כי באותה פגישה מתומללת (ת/4), הוסכם כי ההסכם מבוטל והנתבע יוצא מהפרויקט ומשמש מפקח בלבד. משנשאל על כך עידו בחקירה נגדית, העיד כי מטרת הפגישה היתה לצאת מהפרויקט, ואולם התובע לא הסכים לכך. וכך מעיד עידו בחקירה נגדית בעמ' 32 לפרו' מול שורות 9-13:
"ש.
עכשיו תגיד לי, מה היתה העמדה של דודי? עמדה הכוונה, הסכים לא הסכים.
ת.
לא הסכים.
ש.
לא הסכים. לא הסכים. אני לא תופס אותך חלילה במילה. לא הסכים. אין לי תנועות ידיים בפרוטוקול.
ת.
לא הסכים. לא הסכים, הביע את טרונייתו ולא ראה עם זה".
11.
עדות זו של העד, הבאה מפי בנו של הנתבע שמעורב לא פחות מהנתבע בהסכם, הינה שקולה להודאת בעל דין. העד מודה בפה מלא, כי התובע לא הסכים לבקשת הנתבע ועידו לאפשר להם לצאת מהפרויקט. על אף זאת, ולחיזוק טענתם מפנים הנתבע ובנו לראיה שסומנה נ/5. נ/5 הינו תמליל שיחה שהקליט הנתבע עם המפקח יניב. לטענת ב"כ הנתבע, מתמליל זה עולה כי המפקח יניב שנכח בפגישה "המרובעת", אישר כי כך היה סיכום הדברים. לא זו בלבד, שהנתבע לא זימן את יניב לעדות, מבלי שתהא סיבה מספקת (ראה עמ' 85 לפרו' דברי התובע מול ש' 1-14), אלא אף עיון בתמליל הארוך המחזיק 39 עמודים, מעלה כי אין המפקח יניב מאשר באופן נחרץ את גרסת הנתבע. בעמ' 3 אליו מפנה ב"כ הנתבע, מאשר המפקח יניב כי היה עד לכך שהנתבע ימשיך לנהל את הפרויקט. לא ברור מהאישור שלו אם אכן היה עד לסיכום שהנתבע יוצא מהפרויקט לחלוטין. לאחר שהשיחה בין השניים עברה לנושאים אחרים, שב הנתבע בעמ' 24 לתמליל נ/5, והניח בפני
יניב מילים ברורות, ושאל האם הוא זוכר שאמרו כי התובע לוקח את הפרויקט בתנאי שהנתבע ישגיח (בניסוח אחר, ראה שם בעמ' 24 לתמליל ש' 23-26), השיב יניב: "כן". על כך משיב לו הנתבע, "אתה עושה לי כן כזה מסכן" (עמ' 24 לתמליל ש' 28). ומיד לאחר מכן, מתפנה יניב לדבר בשיחה טלפונית עם מאן דהוא. משיחה זו עלה, כי הנתבע ביקש למשוך את יניב בלשונו ולחלץ ממנו הודאה. קשה לי לקבוע על סמך נ/5 באופן חד משמעי, כי המפקח יניב תומך בגרסת הנתבע דווקא, בייחוד כשיניב לא זומן לעדות ללא כל סיבה המניחה את הדעת.
12.
לאחר הפגישה "המרובעת", המציא הנתבע לתובע שיק ביטחון על סך 30,000 ₪, שיק אותו היה צריך להמציא כבר ומיד עם חתימת ההסכם, בהתאם לתנאי ההסכם (סעיף 45 להסכם). וכך אף מזכיר התובע לנתבע באותה פגישה (ראה
עמ' 11 לתמליל ת/4 מול שורה 11-12), כי עדיין הנתבע לא מסר לו את שיק הביטחון ע"ס 30,000 ₪ בהתאם לאמור בהסכם. לו היתה נכונה גרסת ההגנה, אין יותר כל משמעות לשיק זה, שכן ההסכם בוטל בהסכמה ולשם מה ייתן הנתבע שיק לביטחון כמתחייב בהסכם? אקט זה מצביע על המשך קיום ההסכם ולא על ביטולו.
עובדה זו תמוהה שבעתיים, שעה שהנתבע לא מציג דברים כהווייתם בלשון המעטה, ובתצהיר שהגיש בתמיכה לבקשה לביטול עיקול (תמ/5), הצהיר בסעיף 7 כדלקמן:
"...במועד החתימה על ההסכם וכביטחון למילוי התחייבותי בהתאם להסכם מסרתי למשיב שיק ע"ס 30,000 ₪"...
הנתבע עומת בחקירה נגדית עם הצהרה כוזבת זו, והודה כי אכן שיק הביטחון כמתחייב מסעיף 45 להסכם, נמסר לתובע לאחר הפגישה "המרובעת" (עמ' 95 לחקירת הנתבע ש' 24,26), כדלקמן:
"ת. בחתימת החוזה לא מסרתי.
ש.
יופי, גם בפגישה המרובעת עדיין לא מסרת אותה?
ת.
לא, מסרתי אחרי שיצאנו מהפגישה בגלל שהבחור אמר שלא יישארו לו פועלים".
לא ברור לי הסברו זה של הנתבע. מדוע מיד ובסמוך לאחר שתמה הפגישה היה על הנתבע למסור שיק בטחון לתובע, שהרי לשיטתו ההסכם מבוטל? גם אם אמר התובע אמירה, שאגב איננה מוצאת ביטוי בתמליל ת/4, כי "לא יישארו פועלים", אין זה מעניינו של הנתבע יותר, לאחר שלכאורה עפ"י שיטתו ההסכם בוטל. עובדת מסירת שיק הביטחון תומכת בגרסת התובע דווקא, כי הצדדים ביקשו להמשיך ולקיים את ההסכם. הנתבע אף עומת עם הצהרתו הכוזבת בסעיף 7 לתמ/5, ותשובתו הבלתי משכנעת בעליל היתה:
"אולי טעיתי בתצהיר הזה? למה שיקרתי? (עמ' 96 ש' 23 לפרו').
13.
סממן נוסף התומך בגרסת התובע היא העובדה, כי הנתבע לא מסר רק שיק ביטחון אחד כמתחייב בהסכם, אלא אף מסר שלושה שיקים בסכומים הבאים:
שיק על סך 40,000 ₪ - ת. פירעון 23.10.08
שיק על סך 50,000 ₪ - ת. פירעון 1.11.08
שיק על סך 30,000 ₪ - ת. פירעון 4.11.08
לגרסת התובע, שיקים אלה באו להבטיח את הקדמת התשלומים עפ"י ההסכם. עד לאותה פגישה "מרובעת", שילם התובע לנתבע סך של 190,000 ₪. לשיטת התובע, כבר אז שולם ביתר סכום שאיננו משקף את העבודה עד אותו שלב. לשיטת הנתבע, התובע באותו שלב קיבל עבודה שוות ערך לסכום ששולם. התובע הסכים להקדים תשלומים, ובלבד שהנתבע ימסור לו שיקים לביטחון בגין אותם תשלומים שהוקדמו לפני שהעבודה הסתיימה. כך מעיד התובע בחקירה נגדית ואף לשאלות ביהמ"ש בעמ' 81 לחקירתו הנגדית.
14.
גרסתו של הנתבע לעניין מסירת השיקים לביטחון היא גרסה עמומה ובלתי משכנעת אף בתצהיר עדות ראשית, שם היה חופשי לנסח גרסתו ככל שיחפוץ, ולאור חשיבות נוסח הדברים אביאם כלשונם בסעיף 43 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע, כדלקמן:
"43. לאור הסידור המאולץ הנ"ל, דודי סחט ממני 3 המחאות ע"ס כולל של 120,000 ₪ (להלן: "ההמחאות"), בכך שאמר לי כי אם לא ארשום את ההמחאות אז הוא לא יעביר משכורות לפועלים ולקבלני המשנה, אותם הכרתי מזה שנים רבות ואשר ראו בי כמי שאחראי לתשלום שכרם. מסרתי את ההמחאות בצורה נאיבית ובתום לב מוחלט, מתוך כניעה ללחציו של דודי כי לא ישלם לפועלים ולקבלני המשנה משכורות ללא קבלת ההמחאות, וזאת בעקבות הבטחותיו החוזרות ונשנות של דודי כי יפצה אותי בסופו של יום, וכי אני לא ייפגע כלל וכי "אין לך מה לדאוג". דודי סחט ממני את ההמחאות ללא כל קשר להסכם ורק לאחר הפגישה שנערכה, בה כאמור בוטל ההסכם.
עותק של 3 ההמחאות ע"ס כולל של 120,000 ₪, מצ"ב ומסומן נ/7".
15.
הנתבע נחקר על גרסה זו ועדותו היתה שונה. בעמ' 68 לחקירתו הנגדית, הסביר הנתבע לביהמ"ש כי היה חותם לתובע על כל תשלום במסגרת התמורה החוזית, משהתובע שילם מעבר לתמורה החוזית, העביר לו שיקים לביטחון. וכך העיד הנתבע בעמ' 68 לפרו' מול ש' 15 ואילך:
העד: "עונה לי מר ביטון, תשמע, אני משלם כל שבוע כסף לפועלים, אתה תבוא אליי בסוף התהליך ותגיד לא קיבלת אגורה. אמרתי לו, אז מה אתה רוצה שנעשה? הוא אומר, אני כל יום חמישי אנחנו יושבים ואני משלם, שילמתי 1,000 ₪, אתה חותם שקיבלת 1,000 ₪, שזה יורד לך מהחמש מאות ומשהו אלף ₪ שהיינו בחוזה הכללי. אתה מבינה? הגיע זמן, כל זמן שהייתי במסגרת של החמש מאות עשרים או החמש מאות שלושים, כל זמן שהייתי במסגרת, לא הייתה בעיה והוא שילם, אני חתמתי, הכל היה בסדר. ברגע שהוא התחיל להילחץ עם כסף, הוא בא ואמר לי תשמע, אני לא יכול יותר לשלם לפועלים, אלא אם תיתן לי ערבות.
כב' השופטת:
כי זה כבר ערבתם את ה-520.
העד:
בדיוק. כאילו עברנו את החוזה.
כב' השופטת:
כאילו הוא שילם יותר ממה שצריך.
העד:
בדיוק. כאילו הוא מתחיל לשלם יותר. לא יודע אם זה היה בדיוק באותו, ואז נתתי לו את הארבעה צ'קים..."
16.
אם כך, לגרסת הנתבע בעדותו, השיקים שמסר לתובע משקפים את התשלומים ביתר מעבר לתמורה החוזית, ואם אכן ההסכם בוטל, מה לנו לחשב את התמורה החוזית? שהרי אף תשלום לא צריך לחזור אל התובע לכאורה, ולשם מה למסור שיקים לביטחון? הנתבע כקבלן מנוסה וותיק, הבין מיד ובסמוך לעדות כמפורט לעיל, כי עדותו לא משכנעת, אין מדובר במסירת שיק אחד שניתן בלחץ העיתים, אלא בארבעה שיקים שניתנו בסכומים שונים ובמועדים שונים, ועובדה זו לא מסתדרת עם "לחץ" שהפעיל התובע. במצוקתו, העיד הנתבע באופן ספונטני כדלקמן:
העד: "אני מודה שזה נשמע הזוי, אבל תאמיני לי זה בתום לב. אני, מה אני אעשה, עשיתי שטות. עשיתי טעות. עשיתי טעות שנתתי לבן לתמחר, עשיתי טעות שזה, אני לוקח הכל על עצמי. אבל מפה ולבוא להגיד לי שאני לקחתי כסף הביתה? אני לא לקחתי. איפה כל הכסף?
(עמ' 69 ש' 5-8 לפרו' 19.6.12)
אין צורך להוסיף ולהכביר מילים, עצם מסירת שיק הביטחון כמתחייב בהסכם, בשלב מאוחר לאחר הפגישה בה סוכם לשיטת הנתבע על ביטול ההסכם, וכן בנוסף מסירת 3 שיקים נוספים לביטחון ע"ח כספים ששולמו מעבר לתמורה החוזית, לא מתיישבים עם גרסת ההגנה בלשון המעטה. ואם בכך היה די ניחא, אלא שבכך לא די, הנתבע אף חתם לתובע על כל תשלום ותשלום שמסר התובע לנתבע ו/או לפועליו.
17.
התובע צירף את נספח ת/9, היא אסופת מסמכים המאגדת את חתימות הנתבע על כל תשלום ותשלום ששילם התובע לנתבע מיום חתימת ההסכם 2.6.08 ועד התשלום האחרון שנחתם ע"י הנתבע ביום 7.5.09 (התשלום האחרון ביום 14.5.09 לא חתום). סך כל התשלומים מגיעים לסך של 790,500 ₪. לו אכן התמורה החוזית היא 520,000 ₪, מדוע המשיך וחתם הנתבע על תשלומים מעבר לתמורה החוזית? לעניין זה, שאלה נכבדה היא שאשיב עליה בהמשך, האם התמורה החוזית כללה מע"מ אם לאו?
18.
לגרסת הנתבע, לאחר הפגישה לקח על עצמו התובע לשלם לפועלים ישירות, וכל יום חמישי נהוג להגיע לאתר ולשלם לפועלים, אלא שבערמומיותו שכנע אותו לחתום על התשלומים, וכך מצהיר הנתבע בתצהיר עדות ראשית מול סעיף 39 כדלקמן:
39. "דודי, בערמומיותו, שכנע אותי ודאג להחתים אותי ו/או את עידו על כל תשלום שהעביר ישירות אל הפועלים וקבלני המשנה וספקים. לדאבוני, מעשה נאיבי זה שלי ו/או של עידו, אשר נבע אך ורק מטוב לבי ומדאגתי לפועלים ולקבלני המשנה, היה בעוכריי, תוך שדודי מנצל את תמימותי ומעוות את המציאות לפי נוחיותו, באופן ממנו משתמע לכאורה כי קיבלתי את כל הכספים מדודי ושלשלתי אותם לכיסי. כל רצוני היה שהעבודה תסתיים כמה שיותר מהר".
19.
תמיהה זו הופנתה גם אל התובע, אם אכן התמורה החוזית מצביעה על סך 520,000 ₪ (ללא מע"מ), מדוע המשיך ושילם עוד כ- 270,000 ₪? מדובר בסכום נכבד המהווה מעל כ- 50% מסכום התמורה החוזית, תמיהה זו הונחה בפני
התובע בחקירה נגדית, ואף העד נשאל על כך ע"י ביהמ"ש בעמ' 82 לחקירתו. התובע הבהיר כי העדיף לשלם על מנת להקטין נזק, שהרי אם לא היה משלם, פועלי הנתבע לא היו מגיעים לאתר ובסופו של יום היה נאלץ לקחת קבלן אחר, וכך מסביר התובע עמדתו:
"אין לי ברירה. כאילו אם אני לא משלם לו כמו שעצרתי בשלב מסוים, לא באו כמה ימים לעבוד. וכל יום מבחינתי זה הפסד אדיר של כסף. אז עכשיו, אם אני מביא קבלן אחר אני גם צריך לשלם לו, אז מה זה משנה?
(עמ' 83 ש' 1-4 לפרו').
לשאלת ביהמ"ש, אם לא סוכם ביניהם כי הכספים הללו יוחזרו ע"י הנתבע השיב התובע כדלקמן:
כב' השופטת:
"לא סיכמתם את הנושאים האלה?
מר ביטון:
בכל שלב אני אמרתי לו שאת כל הכסף אני רוצה לקבל חזרה מה שאני משלם מעבר.
כב' השופטת:
ואז, מה הוא אמר?
מר ביטון:
אמר: "יהיה בסדר, יהיה בסדר". זה הכל. ועובדה שהוא חתם".
20.
אין מדובר בחתימה אחת ספורדית של הנתבע על קבלת התשלום. הנתבע נהג לחתום על קבלת הכספים לפני תום התמורה החוזית, והמשיך לחתום כ-14 חתימות לאחר תום התמורה החוזית. משלא היה הבדל בין התקופות, החתימות אף לאחר הפגישה "המרובעת" המשיכו כסדרם, בעוד שלפני הפגישה היו כ-10 חתימות, הרי לאחר מכן חתם הנתבע כ-46 פעם נוספות! אם אכן היה מדובר בלחץ ו/או תרמית, יש להניח שהנתבע היה מתעשת ושם ליבו לכך במהלך 46 החתימות שלאחר הפגישה. אין זה אלא, שהנתבע חתם מרצונו וכל הסבר אחר לכך המניח את הדעת לא הובא בפני
י. ההסבר היחיד שמתיישב עם עובדה זו, היא גרסת התביעה, כי הצדדים המשיכו את ההסכם וקיימו אותו ככתבו וכלשונו, התובע הקדים תשלומים ואף הוסיף תשלומים מעבר לתמורה החוזית על מנת שהעבודה לא תופסק. אלמלא ידע הנתבע כי עליו להשיב לתובע סכומים אלה מעבר לתמורה החוזית, מדוע שימשיך ויחתום לתובע על כל תקבול ותקבול באותו פורמט בדיוק כמו חתימותיו עד תום התמורה החוזית?
21.
הנתבע מטבע הדברים נחקר בנושא חתימותיו על ת/9 עפ"י גרסתו השונה מסעיף 39 לתצהירו, שם הצהיר כי התובע בערמומיותו שכנע אותו לחתום, בעדותו העיד הנתבע כי הרגיש מאוים וחס על נפשו של התובע. שכן התובע איים כי לא ישלם לפועליו אם לא יחתום, הנתבע מחשש כי יבולע לתובע מצד הפועלים הממורמרים, חתם לתובע על כל תקבול כדי ששכר הפועלים לא ייפגע (ראה עדותו בעמ' 66, 67 לפרו'). אינני מאמינה לגרסת הנתבע, מדוע שיחוס הנתבע על חיי התובע ועל שלומו ולא על מצבו הכספי קודם לכן. הרי בחתימתו, מסתכן הוא שהתובע יתבע חזרה את יתרת הכספים העודפים מעבר לתמורה החוזית, האם לא חשב לסייג חתימתו? או לכתוב לתובע מכתב לעניין סכומים אלה, או לבקש מהתובע אישור בכתב כי אין הוא אחראי להחזר הסכומים? עצם "האיום" כביכול של התובע לטענת הנתבע, מלמדת אם כן שלא היתה כל הסכמה שהתובע יישא בכל הוצאות הפועלים וחומרי הבניין, שאחרת מדוע יבקש התובע חתימה? שהרי הכספים הם בבחינת הוצאות שלו אישיות.
22.
זאת ועוד, לנתבע אין כל הסבר הגיוני וכלכלי לעובדה שהסכים לעבוד כמפקח עד תום הבנייה, במשך כחצי שנה (!) ללא תמורה כלשהי. רק כיום לאחר שהוגשה התביעה הנוכחית, הגיש הנתבע תביעה שכנגד ותבע את הוצאות הדלק, שכרו וכד'. רק בתביעה שכנגד, תבע הנתבע את שכרו של בנו עידו ששולם ע"י הנתבע עד עזיבתו לקראת חודש נוב' 2008. אם כך, מדוע לא פסק לשלם לבנו מיד לאחר הפגישה "המרובעת"? אם לשיטתו, ההסכם בוטל, והנתבע התנדב לעבוד חינם על מנת לקדם את הפרויקט, הכיצד הוציא הוצאה שוטפת מכיסו ושכר את שירותי בנו עידו במשך כחודשיים שלושה נוספים? מדוע לא דרש לכאורה מהתובע לשאת בהוצאה זו? הכיצד רק עתה מבקש הנתבע החזר על הוצאות הדלק? מדוע בזמן אמת לא אסף הנתבע את הקבלות על הדלק וביקשן מהתובע? התנהגותו זו של התובע איננה מתיישבת עם גרסת ההגנה כפי שהועלתה בכתבי הטענות.
23.
העובדות שהועלו במהלך ההוכחות, מלמדות כי קיימים סממנים נוספים המצביעים על קיום ההסכם, וכי הנתבע שימש כקבלן ולא כמפקח בלבד. עובדות אלה עולות לא רק מיחסי בעלי הדין בלבד, אלא מהקשר של הנתבע עם קבלני המשנה. כך למשל מתמ/3, נצא למדים כי הנתבע התקשר אישית עם קבלן המשנה, ורשום בהסכם כמזמין העבודה. אף חתימתו מתנוססת בתחתית ההסכם, ללא כל הסבר. אם אכן שימש כמפקח בלבד, מדוע שיחתום כמזמין העבודה? לנתבע לא היה הסבר של ממש. משעומת בחקירה נגדית עם תמ/3 ונשאל מדוע חתם על הסכם העבודה עם קבלן המשנה, השיב:
"אני המפקח וזה ישן עד 14:00 בצהריים ואני צריך להתחיל לעבוד. יש עוד כמה חתימות. הגיעו סחורות, הגיע זה..."
(שם, בעמ' 90 ש' 25-26).
גרסה זו של הנתבע בלתי מהימנה בעיניי לחלוטין. ראשית, מדוע הנתבע ערך את ההסכם על נייר לוגו עם שם החברה שלו? ומדוע שלא יכתוב שהמזמין הוא התובע והוא חותם כמפקח בשמו של מזמין העבודה? כל הגרסה של הנתבע הינה תמוהה, הסבריו מסורבלים ולא משכנעים ואינם קוהרנטיים לעובדות המוצגות במהלך החקירה. אלא שהנתבע לא הודה בגרסת התובע וניסה לשכנע את ב"כ התובע ואת ביהמ"ש כי גרסתו אמת, וכי חתם על ההסכם כמפקח בלבד, כי הלוגו של החברה שבבעלותו "יוצאת בהדפסה", וכי קבלן הטיח רצה קשר בינו לבין התובע ובין הנתבע (עמ' 93 ש' 1 לפרו'). הנתבע לא רק שאיננו משכנע בהסבריו, אלא אף ממשיך ומסתבך בתשובותיו, שכן אם אכן רצה הקבלן משנה קשר עם המזמין "האמיתי" הוא התובע, מדוע אין שמו של התובע מופיע בצורה כלשהי
בהסכם זה? רק משביהמ"ש הבהיר קושי זה צעד אחר צעד (שם בעמ' 93 לפרו' מול ש' 2 ואילך), הודה הנתבע לבסוף "טעות שלי" (עמ' 93 ש' 16).
על מנת לקבל את גרסת ההגנה, על ביהמ"ש להאמין לנתבע כי כל פעולותיו מיום חתימת ההסכם ועד תום הפרויקט היו רצף של טעויות חוזרות ונשנות, החל מחתימה על הסכם התקשרות עם קבלן משנה וכלה במסירת שיקים לביטחון וחתימות על תקבולים.
24.
סממן נוסף אותו מאזכר ב"כ התובע בצדק, הינה העובדה כי הנתבע הצהיר בתצהיר מיום 21.7.09, שתמך בבקשתו לעיכוב הליכים והסרת העיקול, כי פנה לתובע וביקש את שיק הביטחון "בגמר העבודה", ולא ציין כי ההסכם בוטל מיד בתחילתו כבר בחודש ספטמבר 2008, שאז היה המועד הנכון לדרוש את שיק הביטחון חזרה, מאחר ותמו היחסים החוזיים לכאורה, והשיק נועד לקיום ההתחייבויות החוזיות, שכאמור תמו לגרסת הנתבע. אכן, קיימים סממנים נוספים שמיותר להוסיפם, לאור האמור לעיל בעניין חתימות הנתבע ומסירת השיקים לאחר אותה פגישה "מרובעת".
כך למשל, הנתבע תיעד לקויי רטיבות, ומסר למהנדס מטעמו כי סיים את הפרויקט ועוד כהנא וכהנא עובדות שלא "מרחיקות" את הנתבע מהפרויקט כמפקח בלבד, אלא "מקרבות" אותו לפרויקט, כל התנהלותו והתנהגותו לאורך כל הדרך היא כדרך קבלן ראשי וצד פעיל בפרויקט המצביע על קיום ההסכם דווקא, ולא על ביטולו!
25.
מנגד, לא הציג הנתבע סממנים אחרים היכולים לפעול כנגד גרסת התובע, למעט "סממנים" בודדים שאינם חד משמעיים. כאמור לעיל, אוזכר התמליל נ/5 שיחה בין המפקח יניב לבין הנתבע, שבה המפקח עונה "כן" לשאלת הנתבע, האם נכון שהתובע לקח על עצמו את כל הפרויקט. כאמור, בסעיף ד' 11 לפסק הדין, בפרק הדן בביטול ההסכם, כבר מצאתי כי אין האמור בתמליל זה מהווה ראיה מכרעת לטובת גרסת הנתבע.
מעבר לכך, הנתבע הציג תמליל נוסף נ/6, שיחה שהתקיימה באתר הבנייה, התובע ניהל שיחה עם פועל בשם חמיס בנוכחות הנתבע. מעיון בתמליל, עולה כי שלושת הצדדים יחד ניהלו מו"מ. אין בשיחה זו כדי להצביע שהנתבע מפקח בלבד. אכן, במועד שבו התנהלה השיחה, שלב הטיח, שלב לקראת סיום העבודות הינו שלב שהתובע שילם כספים מעבר לתמורה החוזית, רק הגיוני שבאותו שלב ירצה התובע להקטין את העלויות, שכן על שאלת סיכויי ההחזר הכספי מהנתבע ריחף סימן שאלה אותה עת. גם התובע וגם הנתבע ניסו במו"מ להקטין עלויות, ולא ניתן להצביע על כך כעל סממן מובהק "המרחיק" את הנתבע מההסכם.
26.
גם האמירה של הנתבע המופנית אל התובע בעמ' 28 לתמליל נ/6 שורות 7-11,כדלקמן:
"תקשיב רגע, אני יכול לבקש מג'ורג' שיביא לי מלט",
היא אמירה שגם אם נאמרה בתום לב ולא לצורך הקלטה, אין בה כדי לתמוך לחלוטין בגרסת ההגנה, שהרי כאמור התובע הוא המממן בשלב זה את כל ההוצאות מחמת חיסרון כיס של הנתבע. לגרסת התובע, מדובר במימון ביניים והקדמת תשלומים. בנסיבות אלה, רק טבעי שיפנה התובע בשאלה זו, שכן ייתכן והתובע לא יכול לשלם באותה עת על הזמנת חומרי הבניין, ייתכן כי רוצה להוזיל עלויות ולהזמין חומרי בניין ממקור אחר.
27.
מחקירות יתר עדי ההגנה, הפועלים שעבדו באתר והיו פועליו של הנתבע (העד זערור נאסר- הצבע, חמיס עוואד – הרצף, וכן חליל חמדן – האינסטלטור). לא ניתן היה להסיק מסקנה חד משמעית לגבי גרסת התובע או גרסת הנתבע. לטעמי, אין נפקא מינא אם התובע שילם ישירות את השכר לידי הפועלים והנתבע חתם על התקבול, או ששילם לנתבע, והנתבע חילק לפועליו את השכר וחתם על התקבול. נהפוך הוא, אם אכן הנתבע חתם על תקבול ששולם ישירות לפועליו, יש בכך יותר מתמיהה רגילה, לגבי חתימה על תקבול שמתקבל לידי הנתבע.
28.
בשוקלי
את העדויות הן התומכות בגרסת התובע והן התומכות בגרסת הנתבע, ובבוחני את עדות שני בעלי הדין כפי שהעידו בפני
י, עדיפה בעיניי גרסת התובע כי ההסכם לא בוטל אלא קוים במתכונת שונה, בה התובע מקדים תשלומים, ולאחר תום תשלום התמורה החוזית, ולאור הקשיים הכלכליים של הנתבע העדיף להמשיך ולשלם, ולהשאיר את הנתבע "בתמונה" על מנת להקטין את נזקיו.
העובדה שהנתבע מסר שיקים לביטחון ע"ס 150,000 ₪ בסה"כ, והעובדה כי חתם על תשלומים ששולמו מעבר לתמורה החוזית, היא הנותנת כי ההסכם לא בוטל, אחרת אין כל היגיון במעשי הנתבע. אני סבורה, כי הנתבע האמין לתובע כמי שאמר יותר מפעם אחת, כי יישב עם הנתבע ויבדוק את החשבונות לאשורן ויוודא כי הנתבע לא ייצא מופסד, ובלשונו: "לא יביא כסף מהבית". לפיכך, הסכים הנתבע לקיים את ההסכם ולא להפר אותו כבר בתחילה. עצם חתימתו על כל תקבול, מלמדת על אחריות לגבי התשלום, הודאה בקבלתו והסכמה להחזרו לאחר שהצדדים יתחשבנו ביניהם.
29.
אם אכן הצדדים המשיכו את ההסכם, נותרה השאלה- מדוע התעכב הפרויקט בחצי שנה? מועד סיום הפרויקט החוזי הינו 1.1.09, מועד סיומו בפועל הינו 1.6.09, מי אחראי לאותו עיכוב?
ה.
מדוע עוכב הפרויקט בחצי שנה?
1.
הפרויקט כאמור הסתיים כחצי שנה מאוחר יותר. לטענת התובע, הנתבע התנהל בעצלתיים, היה עסוק בפרויקטים אחרים במקביל, לא הביא די פועלים לפרויקט כה גדול, ולא נכח תדיר בשטח. לגרסת הנתבע, התובע התנהל כחובבן, לא סיפק תוכניות ביצוע, שינה תוכניות חדשות לבקרים, הגיע לאתר רק בשעות הצהריים המאוחרות, לא סיפק תוכניות אינסטלציה וכד'. מהעדויות שהובאו בפני
י, עולה כי לתובע חלק נכבד באיחור הניכר, והכל כפי שיפורט להלן.
2.
התובע הגיע באיחור לנכס – בכתב ההגנה, ציין הנתבע כי התובע איחר בהגעותיו מידי יום לנכס, ובתצהירו ציין כי הלה היה מגיע בשעות הצהריים המאוחרות בשעה 14:00 בקירוב (סעיף 28). אכן, לא צוינה חובה בהסכם ההתקשרות, כי על התובע להתייצב מידי בוקר באתר, אך נוכח הנסיבות שתוארו ע"י עידו ופועליו של הנתבע, התייצבות התובע היתה חיונית להמשך תקין של העבודה. בהעדר תוכנית ביצוע, היה צריך התובע לתת הנחיות לגבי המשך ביצוע העבודה. כך העיד עד ההגנה מר חמיס, כי המתין לתובע על מנת שייתן לו הוראות ריצוף לגבי אותו היום (ראה פרטיכל מיום 19.6.12 בעמ' 48, ש' 20, וכן בעמ' 49 ש' 13-22). מאחר ואין מדובר בפרויקט קטן ונקודתי אלא בפרויקט רחב היקף, ולאור העובדה
כפי שיפורט להלן, נעצרו תוכניות ביצוע מפורטות, הרי נוכחות של התובע היתה חיונית ונחוצה.
באשר לשעת הגעתו של התובע, אני מקבלת את גרסת ההגנה כי התובע נהג להגיע בסביבות השעה 14:00. הגם שעד הגנה אחד (מר חמדאן), העיד כי נהג לשתות קפה עם התובע בכל בוקר בסביבות השעה 10:00, הרי מרבית עדי ההגנה, הפועלים שעבדו באתר העידו כי ראו את התובע בשעות הצהריים. אף התובע מעיד על עצמו כי יש לו קושי להתעורר בשעות בוקר מוקדמות (עמ' 63 ש' 15 לפרו').
אני מקבלת טענת הגנה זו, כי התנהלותו העצלה של התובע בביקוריו באתר, והגעתו בשעות בוקר מאוחרת או בשעות הצהריים, עיכבה את העבודה השוטפת וגרמה לחלק מהפועלים להמתין לו לצורך קבלת הוראות והנחיות, וכד'.
3.
העדר תוכניות ביצוע:
א.
סעיף 2 להסכם קובע, כי תוכניות אדריכל לגבי בנייה, אינסטלציה, אוורור, גבס וכתב כמויות יסופקו לקבלן במהלך העבודה לאחר חתימת ההסכם. אחת מהטענות המרכזיות של הנתבע היא, כי התובע מעולם לא סיפק תוכניות ביצוע מפורטות לעבודה. כל שצורף זו "תוכנית העמדה" שצורפה להסכם, ותו לא. מעיון באותה תוכנית, אכן עולה כי מדובר "בתוכנית העמדה" מעין תרשים, המלמד על חלוקת המבנה באופן סכמטי בלבד, ללא מידות מדויקות, ללא ציון גבהים, מידות, חומרים וכד'. קשה לכנות את התרשים תוכנית ביצוע.
ב.
לעניין זה, לא הרים התובע את נטל הראיה הדרוש. הגם שנשאל בשאלון שנשלח אליו ע"י ב"כ הנתבע לגבי כל התוכניות, לא מצא לנכון לצרף תוכנית בנייה כלשהי למעט "תוכנית העמדה". תוכניות נוספות לא צורפו לגילוי מסמכים, לשאלונים או לתצהיר עדות ראשית. ניתן היה לסבור כי אכן ב"כ התובע מתכוון לעמת את הנתבע עם חתימתו על תוכנית בנייה מפורטת, וזאת על סמך אמירת ב"כ התובע בעמ' 33 ש' 20-21 לפרו', אלא שהעדויות כולן תמו ואף תוכנית בנייה מפורטת, היינו תוכנית לביצוע לא צורפה! משמע, התוכנית לא קיימת! יש להניח, שאם היתה קיימת כזו תוכנית, ניתן היה להמציא עותק ממנה ו/או להזמין את האדריכל שערך אותה. דבר מהשניים לא נעשה. אינני מקבלת את גרסת התביעה כי היתה תוכנית בנייה מפורטת .
ג.
מסקנה זו מקבלת חיזוק אף מעדי הגנה נוספים, כך העיד מר חליל חמדן (האינסטלטור), כי בתוכנית שהיתה תלויה על הקיר לא היו מידות, וכך מעיד העד בעמ' 51 לפרו' מול שורות 11-23:
"עו"ד אורי דניאל:
עכשיו תספר לבית המשפט השופטת היא רוצה לדעת, נכון אתה זוכר על הקיר היה תוכנית גדולה של עבודה, אתה זוכר אותה?
מר חליל חמדן:
משרדים כן, משרדים. על הדלת, ואחר כך לקחו את הדלת ולא נשאר לנו כלום.
עו"ד אורי דניאל:
אתה צודק, התוכנית שמה, אתה אבל ידעת לקרוא את המידות מה שכתוב שמה?
מר חליל חמדן:
מה כתוב, שמה יש מידות שמה על התוכנית, כתוב מטר, מטר אני יודע, מה זה מטר? 45 עולה הכל הכל, אחר כך לא עבד, הוא קודם כל,
עו"ד אורי דניאל:
תקשיב, אני שואל אם אתה ידעת לקרוא את התוכניות?
מר חליל חמדן:
תוכניות אני יודע. לא צריך להיות כתוב שמה בכלל, לא כתוב שמה מידות. המידות מה שהוא נתן, מה שנתן מידות עשינו, המידות הוא היה נותן לנו, תוכניות לא היה בכלל, שנים לא היה, הכול, אתה יודע מה שמה באמת היה משהו מרגיז.
גם עד ההגנה מר חמיס עוואד הרצף, העיד כי לא היו תוכניות מפורטות עם מידות, וכך העיד העד בחקירה נגדית בעמ' 44 לפרו' מול ש' 11 ואילך:
"ש. אבל זה לא סתם נייר, זו תוכנית עבודה
ת.
נכון, נכון.
ש.
יופי, תגיד לשופטת.
ת.
זה תוכנית עבודה. זה תוכנית למשרדים ואלו (לא ברור), זה סתם שרטוט. הנייר היה קשור על הדלת במסמרים, על הדלת חרבנה.
ד.
צודק ב"כ הנתבע כי התובע עצמו התייחס לתוכנית ההעמדה כאל תוכנית ביצוע. התובע הגיש בקשה לביטול צו המניעה בהליכים בבימ"ש לעניינים מקומיים (נ/14), ושם ציין כי מצורפת תוכנית שיפוצים סדורה ומפורטת ערוכה בידי אדריכל. התובע לא צרף אלא את אותה תוכנית מדוברת "תוכנית העמדה", ותו לא.
ה.
הנתבע צרף חוו"ד של המהנדס מורדחאייב אשר קבע ואישר כי לא ניתן לבנות את הפרויקט על בסיס תוכנית העמדה בלבד. מכאן, מבקש ב"כ התובע להסיק מסקנה הפוכה, כי גרסת הנתבע שקרית בדבר העדר תוכנית מפורטת, שהרי הראיה שהפרויקט נבנה, ואם נבנה משמע היו תוכניות ביצוע. אינני יכולה לקבל מסקנה זו. כל עדי ההגנה, העידו כי התובע היה מתייצב באיחור באתר ונותן הנחיות מעת לעת, ולעיתים מעכשיו לעכשיו. הנחיותיו הם אלו שהשלימו את תוכנית הבנייה שלוקה היתה בחסר. אכן, המומחה צודק כי לא ניתן לבנות באופן אחראי מבנה ללא מידות, אך השלמה זו נעשתה בע"פ, עובדה שעיכבה את העבודה כפי שטען לא אחת הנתבע.
ו.
התובע צרף תוכנית אינסטלציה (נה/3), תוכנית זו הינה מיום 18/08/08, וצוין לגביה כי הינה "לעיון בלבד", היינו גם תוכנית זו איננה תוכנית ביצוע סופית לצרכי עבודה. בסופו של יום, אף לא פעלו על פי תוכנית זו, שכן בפועל שונה מקום החיבור של היחידות לביוב הציבורי. למרבה הצער, עד היום אין לתובע אישור חיבור למערכת הביוב, וזאת כפי שהעיד נציג עיריית הרצליה, העד – רן בר-לב, בעמ' 19 לפרו' מיום 14.2.12 מול שורות 19-24.
כבר בראשית הדרך, היה קושי לבצע את תוכנית האינסטלציה המוצעת לעיון בלבד, שכן לגרסת הנתבע ביצוע עפ"י התוכנית היה מגביה את הרצפה, באופן שהיה מסכן את יסודות המבנה. אף התובע אישר, כי הנתבע ועידו מצאו פתרון חלופי, אישור קונסטרוקטור לגבי הגבהים ניתן 4 חודשים לאחר תחילת העבודה, על פי נ/4 הקונסטרוקטור ביקר בבניין בתחילת חודש נוב' 2008. אני מקבלת את גרסת ההגנה, כי אישור הקונסטרוקטור עיכב את המשך הריצוף והמשך תוכנית האינסטלציה עד להוצאת נ/4. זהו עיכוב שלא תלוי בנתבע ו/או בפועליו, אלא ההתנהלות הלקויה של התובע מול יועצת האינסטלציה, וכל זאת יש להניח בהעדר תוכנית סופית לביצוע והתחלת עבודה אלא רק מתוכניות שהינן לעיון בלבד.
כך ארע שהצדדים לא תיאמו ציפיות לגבי סוג הצנרת בהעדר תוכנית לביצוע. הנתבע הכין את הצנרת מ-
p.v.c
, ובדיעבד היועצת ביקשה שתתוקן צנרת גובריט. הצדדים לא ציינו מאומה בהסכם, אלא הוסכם הדדית לעבוד לפי תוכנית ייעוץ אינסטלציה מבלי לצרף תוכנית מוגמרת להסכם. עובדה זו, גרמה הוצאה גבוהה יותר הן מבחינת עלות צנרת גיבריט בהשוואה ל-
p.v.c
, והן עיכוב בעבודה לצורך החלפת הצנרת.
סיכומו של דבר, לא שוכנעתי כי העיכוב נעשה אך ורק מחמת התנהלות הנתבע בפרויקט. הרושם שעולה מהעדויות כי התובע ניהל את הפרויקט באופן חובבני ולא מקצועי, לא הנפיק כנדרש תוכניות ביצוע מסודרות ומפורטות עם תחילת העבודה. עצם העובדה, כי התובע עצמו מודה כי החל בתוכנית של חלוקה למשרדים, ובהמשך הסב אותם לדירות, היא הנותנת כי התנהלותו היתה לקויה. זאת ועוד, אף ההליכים בבימ"ש לעניינים מקומיים מעידים כאלף עדים כי לא היו לתובע היתרים לבניית דירות, חיבור לביוב ולחשמל אינם תקינים עד היום, והעדויות מלמדות כי הנחיותיו היו מבלבלות וסותרות. בנסיבות אלה, לא מצאתי את הנתבע אחראי בלעדית לעיכוב, סבורני שחלקו של התובע הוא חלק מכריע בנסיבות העניין, ולא חלקו של הנתבע. אינני סבורה, כי יש לחייב את הנתבע בפיצוי מוסכם או פיצוי אחר בגין העיכוב בבנייה שנבע בעיקר מהתנהלות קלוקלת של התובע מול הרשויות ומול אנשי המקצוע, כגון: אדריכלים, יועצי אינסטלציה וכד'.
ו.
נזקים:
1.
בתביעה שכנגד, טוען הנתבע לנזקים כגון הפיכתו למוגבל באמצעים עקב ניסיון לפרוע את השיקים לביטחון שנתן, אשר אמורים היו לחזור לחזקתו מבלי שייפרעו. שיקים אלה נמסרו לתובע על פי גרסתו להבטחת הקדמת תשלומים, אך בדיעבד לאחר שהתובע המשיך לשלם מעבר לתמורה החוזית, שימשו שיקים אלה כביטחון נוסף מעבר לחתימות הנתבע. הנתבע עצמו מאשש מסקנה זו בעדותו בעמ' 68 לפרו' מול שורה 15 ואילך (כפי שאוזכר בסעיף ד' 15 בפסה"ד), שהרי לשיטתו מאחר והתובע שילם סכומים מעבר לתמורה החוזית, ניתנו לו ארבעת השיקים. אם אכן נסכם את סך כל הכספים שמסר התובע כנגד החתימה, נמצא בסכום של כ- 790,000 ₪. התמורה החוזית כולל מע"מ הינה כ- 600,000 ₪, ולפיכך רק הגיוני כי הנתבע הסכים שהשיקים שסכומם הכולל כ- 150,000 ₪ ישמשו ביטחון עבור תשלום יתר של כ- 190,000 ₪. לפיכך, אינני רואה בעצם הצגת השיקים לפירעון כל עילה נזיקית כנגד התובע, זכותו של התובע היה להציג את השיקים שניתנו כערבון לצורך פירעון החוב.
2.
אף הצגת השיק בסך 30,000 ₪ לביצוע והסבתו לסבן, איננה מעלה כל עילה נזיקית כנגד התובע. שיק זה ניתן כביטחון, והעיד מר דודו רואמי ע.ת. 1, שהינו עד ניטרלי לחלוטין, כי הנתבע הסכים בנוכחותו להסב את השיק הנדון למר סבן לצורך כיסוי חוב בגין הזמנת חומרי בניין. מר רואמי, שעדותו היתה מהימנה ללא כחל ושרק, העיד כי הנתבע הוא שיזם את הפגישה (עמ' 7 ש' 28 לפרו'), לצורך מציאת פתרון לפירעון החוב ע"י הסבת שיק אחד, שבדיעבד חזר מבלי שנפרע. גם על כך, לא מצאתי כל עילה כנגד התובע, ואין לנתבע להלין אלא על עצמו כי הוא מסכים להסב שיק לפירעון חוב שחוזר בדיעבד מבלי שנפרע.
3.
בסעיף 93 לסיכומיו, מציין ב"כ הנתבע כי עולה מחווה"ד שהנתבע ביצע עבודות נוספות ששווין כ- 441,000 ₪. דא עקא, סעיפים 28 ו-29 להסכם ההתקשרות בין הצדדים, קובע מפורשות כי מוסכם שכל התוספות והשינויים יועמדו על סך של 20,000 ₪ בלבד.
4.
מיותר לציין, כי משדחיתי גרסת הנתבע לגבי ביטול ההסכם והיותו מפקח בלבד, אין מקום לפסוק לנתבע שכר ראוי בגין עבודתו, הגם שמלכתחילה עפ"י גרסתו הסכים לעבוד כמפקח ללא תשלום, ואין מקום להורות על החזר הוצאות דלק ו/או שכר עבודה של בנו עידו. אלה נזקים שהיו מתקבלים לו היתה מתקבלת גרסת הנתבע, אלא משדחיתי גרסה זו נזקים אלה כלל לא רלבנטיים.
5.
באשר לנזקי התובע בתביעה העיקרית – משדחיתי את הטענה כי הנתבע היה אחראי לעיכוב בין 6 חודשים, אין על הנתבע לשלם פיצוי מוסכם בגין האיחור ו/או תשלום פיצוי בגין אבדן שכירות, תשלום ארנונה, וועד בית למשך 6 חודשים. נזק זה שייך ישירות לעיכוב בסיום הפרויקט, ועיכוב זה רובץ כולו לפתחו של התובע בגין התנהלותו בפרויקט.
כמו כן, הנני סבורה כי אין מקום לפסוק שכר ראוי לתובע בגין עבודתו כמפקח הפרויקט הוא שלו, ועל התובע היה להשקיע את מירב זמנו ומרצו בפרויקט, ואין כל היגיון כי הנתבע שהינו הקבלן ישלם לתובע מזמין העבודה עבור שעות נוכחות באתר.
6.
התובע לא הוכיח ולא הרים את נטל הראיה כדרוש, להוכיח כי קיימות עבודות שטרם הושלמו ואשר שווין הינו 50,000 ₪. בפני
י אם כן ראש נזק אחד לו טוען התובע בתביעתו העיקרית, ואשר הוכח כנדרש והוא תשלומי היתר מעבר לתמורה החוזית.
7.
נושא המע"מ- ההסכם איננו מציין אם התמורה כוללת מע"מ אם לאו. לגרסת התובע, הוסכם לשלם מע"מ על מחצית מהסכום, ולפיכך נושא זה לא צוין בהסכם. בתמליל ת/4, עולה מפורשות כי התובע מוכן לשלם מע"מ על כל סכום התמורה (עמ' 13 לתמליל ת/4 מול שורה 17,23). אינני סבורה, כי על ביהמ"ש לתת יד ולהתחשב ברצון הצדדים
לגבי תשלום מע"מ על חלק מהתמורה או כלל לא. בשעה שקיים חוק לעניין מע"מ, יש לקיימו ככתבו וכלשונו, ולפיכך יש להוסיף מע"מ מלא על כל סכום התמורה. היינו, על התובע היה לשלם לנתבע את סכום התמורה 520,000 ₪ + מע"מ.
מאחר וצורפה חוו"ד מטעם הנתבע לגבי עבודות נוספות, חוו"ד שלא נסתרה בחוו"ד נגדית, יש להוסיף לסכום זה 20,000 ₪ כמפורט בסעיף 28 להסכם, ולפיכך סכום התמורה החוזית הינו:
540,000 ₪ + מע"מ = 631,800 ₪.
מאחר והתובע נשא בתשלומים חתומים ע"י הנתבע בסך של 790,500 ₪, התשלום ביתר הינו בסך 158,700 ₪. למרבה הפליאה, סכום זה כמעט וזהה לביטחונות שהעביר הנתבע לתובע בסכום של ארבעת השיקים (150,000 ₪).
סוף דבר
:
1.
אני קובעת כי גרסת התובע מתקבלת באופן שההסכם לא בוטל אלא קוים, הנתבע התחייב בחתימתו להשיב את הכספים העולים על התמורה החוזית. פועל יוצא מכך, שתביעת הנתבע שכנגד נדחית!
2.
אינני מקבלת את גרסת התובע בדבר אחריותו הבלעדית של הנתבע לעיכוב. מסקנתי כי העיכוב נוצר מחמת התנהלות קלוקלת של התובע כבעל הפרויקט.
3.
לפיכך, התביעה העיקרית מתקבלת בחלקה באופן שעל הנתבע להשיב לתובע את התשלומים בהם נשא התובע מעבר לתמורה החוזית, כמפורט בסעיף 7 דלעיל, סך של 158,700 ₪. סכום זה יישא ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
4.
כמו כן, אני מחייבת את הנתבע בהחזר האגרה הראשונה והשנייה בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום ההוצאה ועד התשלום בפועל, ובשכ"ט עו"ד עבור התביעה והתביעה שכנגד בסכום כולל של 20,000 ₪.
המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לבאי כח הצדדים.
ניתן היום,
ט"ו סיון תשע"ג, 24 מאי 2013, בהעדר הצדדים.
א בית משפט שלום 34634-11/09 דוד ביטון נ' אברהם אביטל יודובסקי (פורסם ב-ֽ 24/05/2013)