פסקי דין על גיל דבש |

41/12 עפ     25/06/2013




עפ 41/12 גיל דבש נ' מדינת ישראל




פסק-דין בתיק ע"פ 41/12


בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים


ע"פ 41/12



לפני:

כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור


כבוד השופט י' דנציגר


כבוד השופט א' שהם


המערער:
גיל דבש



נ


ג


ד



המשיבה:
מדינת ישראל


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.11.2011 בתפ"ח 48181-08-10 שניתן על ידי כבוד סגן הנשיאה י' צבן, והשופטים מ' מזרחי, ר' כרמל


תאריך הישיבה:
ט"ז בתמוז תשע"ג

(24.6.2013)

בשם המערער:
עו"ד מוטי אדטו


בשם המשיבה:
עו"ד תמר פרוש



בשם שירות המבחן למבוגרים:
גב' ברכה וייס



פסק-דין

השופט י' דנציגר
:


לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיאה השופט
י' צבן
והשופטים
ר' כרמל
ו-
ד' מינץ
) בתפ"ח 48181-08-10 מיום 16.11.2011, במסגרתו נגזרו על המערער, לאחר שהורשע בעקבות הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, העונשים הבאים:
חמש וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל; שנת מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו לבל יעבור עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן:
חוק העונשין
); ותשלום פיצוי למתלוננים בסך 20,000 ש"ח
.

תמצית הרקע העובדתי על פי כתב האישום המתוקן
1.
בין השנים 2008-2006 שימש המערער, יליד 1965, כעובד ניקיון בבית כנסת בעיר במרכז הארץ, ובמסגרת עבודה זו פגש בקטינים אשר הגיעו לבית הכנסת. במהלך עבודתו בבית הכנסת ביצע המערער מעשים מגונים במספר קטינים לשם סיפוקו המיני. המערער חדל ממעשיו סמוך לתחילת שנת 2008 רק לאחר שנתפס מבצע מעשה מגונה בקטין על ידי אחד מבאי בית הכנסת.

2.

כתב האישום מנה שלושה אישומים שהתרחשו כולם בבית הכנסת בתקופה האמורה:

(א)

אישום ראשון
– בשנת 2006 פגש המערער בבית הכנסת בקטין שהיה אז כבן 10-9 שנים. המערער ביקש מהקטין לסייע לו בעבודות הניקיון ונהג לשלם לו מפעם לפעם בכסף או בתמורה אחרת. בנוסף המערער הציג את עצמו בפני
הקטין כאדם אומלל ונהג לומר לקטין שהוא צדיק ולכן עליו לסייע לאדם אומלל. המערער נהג להרים את הקטין בזרועותיו, ותוך כדי כך למשש אותו בגופו ולגעת באיבר מינו. בנוסף נהג המערער להכניס כסף לכיסו של הקטין תוך שהוא נוגע באיבר מינו. כאשר הקטין היה מסייע למערער בעבודתו, נהג המערער להיצמד אליו מאחור – כשבחלק מהמקרים הוא אומר לקטין שמדובר במקל של מטאטא – ולהתחכך בו עד שהגיע לסיפוק מיני ושפך את זרעו. בחלק מהמקרים נהג המערער להיכנס אחרי הקטין לשירותים כאשר מכנסיו מופשלים ותוך שהוא נוגע באיבר מינו שלו, ובחלק מהמקרים היה מכניס את ידו למכנסיו של הקטין ומנסה להחדיר את אצבעו לפי הטבעת של הקטין. בשלב מסוים אמר הקטין למערער שיספר לאביו על מעשיו אם לא יפסיק לגעת בו. במעשים אלו ביצע המערער מעשים מגונים ומעשי סדום לשם סיפוקו המיני בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים.

(ב)

אישום שני
– במועד שאינו ידוע למשיבה, במהלך התקופה שבה עבד המערער בבית הכנסת, ביצע המערער מעשה מגונה בקטין א' שהיה אז כבן 13 שנים. המערער נעמד מאחורי הקטין, נישק אותו על לחייו ונגע באיבר מינו של הקטין, ולאחר מכן נגע הקטין באיבר מינו של המערער עד שהמערער הגיע לסיפוק ושפך את זרעו. במועד אחר הגיעו המערער והקטין בשעת לילה למקלט בית הכנסת. המערער הפשיל את מכנסיו, וכשפלג גופו התחתון עירום כרע מעל הקטין (שפלג גופו התחתון היה עירום אף הוא), ונצמד אליו. במעשים אלו ביצע המערער מעשים מגונים בקטין שטרם מלאו לו 14 שנים.

(ג)

אישום שלישי
– במועד שאינו ידוע למשיבה, במהלך התקופה שבה עבד המערער בבית הכנסת, פגש המערער בבית הכנסת מספר ילדים, כחמישה או שישה, ונישק אותם על לחיים ושילם לאחד מהם סכום כסף קטן. במועד אחר באותה תקופה פגש המערער בקטין יליד 1998, נישק אותו על ראשו מספר פעמים, ובשתי הזדמנויות הושיב אותו עליו, החזיק בו וליטף את רגליו. במועד אחר באותה תקופה, פגש המערער בקטין נוסף, יליד 1998. המערער התקרב אל הקטין מאחור בעודו יורד במדרגות כדי שלא יבחין בו, תפס אותו בידו בחוזקה ונישק אותו על לחיו. המערער התכוון להמשיך לבצע בקטין מעשים מגונים אך הקטין דחף אותו ועזב את המקום.

3.
על כן, הואשם המערער בניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347 בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, ובמספר עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) בנסיבות 345(א)(3) לחוק.

הסדר הטיעון והכרעת הדין
4.
ביום 20.2.2011 הודה המערער במסגרת הסדר טיעון בעובדות כתב האישום המתוקן, והורשע בעבירות המנויות לעיל בהתאם להודאתו. בהסדר הטיעון סוכם כי המשיבה תטען לעונש מאסר בפועל בן שמונה שנים, למאסר על תנאי ולחיוב בתשלום פיצויים למתלוננים, ואילו בא כוח המערער יהיה חופשי בטיעוניו. בית המשפט קבע כי יוגש תסקיר בעניינו של המערער מטעם שירות המבחן למבוגרים, וכי תוגש חוות דעת בעניינו של המערער מטעם המרכז להערכת מסוכנות.

ההליכים בבית המשפט המחוזי בטרם גזר הדין
5.
לאחר שהוגשו תסקיר שירות המבחן וחוות דעת להערכת המסוכנות מטעם המרכז להערכת מסוכנות, התקיים ביום 26.7.2011 דיון בבית המשפט המחוזי. בדיון זה טען בא כוחו של המערער כי לנוכח תסקירי שירות המבחן עולה "דלות קיצונית" מבחינת יכולותיו ותפקודו של המערער. לנוכח טענה זו, ובהסכמת המשיבה, קבע בית המשפט כי המערער יופנה לבדיקה של ועדת אבחון על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים), התשכ"ט-1969 (להלן:
חוק הסעד
), אשר תעיין גם בתסקיר שירות המבחן ובחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות.

6.
לאחר שועדת האבחון קבעה כי המערער כשיר לעמוד לדין, התקיים ביום 6.11.2011 דיון נוסף בבית המשפט המחוזי, במסגרתו נשמעו טענות הצדדים לעניין העונש ונשמעו עדויותיהם של העדים מטעם המערער.
באת כוח המאשימה טענה כי ראוי להשית על המערער שמונה שנות מאסר בפועל, לנוכח ריבוי הקורבנות וחומרת המעשים, וכי בנסיבות אלה שיקולי הרתעה וגמול גוברים על שיקולי השיקום. נטען כי המערער השתמש בבית הכנסת כ"שדה ציד" להשגת קורבנות וניצל את תמימותם של הקטינים כדי לפגוע בהם מינית. צוין כי תסקיר שירות המבחן בעניינו של המערער הינו שלילי, מכיוון שהוא מגדיר את המערער כמניפולטיבי ואינו ממליץ על אפיק שיקומי (אך ממליץ לשלב את המערער בטיפול במסגרת המאסר בבית הסוהר). עוד צוין כי הערכת המסוכנות מטעם המרכז להערכת מסוכנות מצביעה על מסוכנות גבוהה ועל סטייה פדופילית. באת כוח המאשימה התייחסה גם לחוות הדעת הפרטית שהגיש המערער, במסגרתה הוערכה המסוכנות הנשקפת ממנו כבינונית, וטענה כי יש לייחס לחוות דעת זו משקל פחוּת ביחס לחוות הדעת של המרכז להערכת מסוכנות, וכי ההסתמכות של המעריך הפרטי על הצהרת בני המשפחה של המערער שבכוונתם להתגייס לטובת סיוע למערער הינה בעייתית, כאשר גם תסקיר שירות המבחן וגם הערכת המסוכנות של המרכז להערכת מסוכנות מציינים שקיימת בעייתיות בהבנתה של המשפחה את חומרת מצבו של המערער.


בא כוח המערער טען כי יש ליתן משקל ראוי לדלוּתו של המערער. נטען כי המערער אמנם נמצא כשיר לעמוד לדין אך יכולותיו וכישוריו דלים מאד, ולפיכך היכולת שלו להבין את החומרה שבמעשיו מוגבלת מאד. נטען כי השתת שמונה שנות מאסר בפועל על המערער תהווה ענישה מחמירה יתר על המידה שתחטיא את המטרה בעניינו של המערער. עוד נטען כי המערער הביע רצונו לעבור טיפול כימי ("סירוס כימי") ואף פעל לקבלת אישור רבני לביצוע הטיפול. נטען כי הטיפול יפחית משמעותית את המסוכנות הנשקפת מהמערער ויהפוך אותה לזניחה.

גזר הדין
7.
ביום 16.11.2011 ניתן גזר דינו של המערער.
בית המשפט המחוזי ציין כי מתסקיר המבחן עולים הנתונים הבאים: המערער הינו יליד 1965, סיים 12 שנות לימוד ושירת שירות צבאי מלא, נשוי ואב לילדה, ללא עבר פלילי. עוד צוין כי מתסקיר שירות המבחן עולה שאורח חייו של המערער לוקה מגיל צעיר בחוסר יציבות ומתאפיין בתכנים מיניים. צוין כי המערער התחיל לפגוע מינית בילדים אחרים באופן סדרתי ושיטתי החל מגיל 14. עוד צוין כי בשנת 2008 הופנה המערער לטיפול מיני, במסגרתו נטל המערער אחריות למעשיו, כך שנוצר רושם שהטיפול מועיל, אולם התרשמות קצינת שירות המבחן הייתה שהמערער נהג בצורה מניפולטיבית עם מטפליו והסתיר מהם כי פגע בילדים אחרים החל מגיל 14. בית המשפט המחוזי התייחס לחוות הדעת מטעם המרכז להערכת מסוכנות, אשר העריכה את המסוכנות הנשקפת מהמערער כגבוהה, ולחוות הדעת הפרטית שהגיש המערער, אשר העריכה את המסוכנות הנשקפת ממנו כבינונית. כמו כן ציין בית המשפט כי המערער הופנה לבדיקת ועדת האבחון על פי חוק הסעד, אשר מצאה כי המערער מבין את מצבו, מודע להליכי משפט, מבחין בין טוב ורע, ויכול לעזור לפרקליטו. לפיכך קבעה ועדת האבחון כי המערער אינו מפגר והינו כשיר לעמוד לדין. עם זאת, נמצא שאישיותו של המערער ילדותית ולא בשלה, כי המערער חסר יציבות בתחום הרגשי וסובל מפדופיליה, וכי תפקודו הכללי מצוי בתחום הנמוך של הנורמה.

8.
בית המשפט המחוזי הדגיש את החומרה הרבה שבמעשיו של המערער, לנוכח התמשכותם של המעשים לאורך פרק זמן של שנתיים ולנוכח ריבוי הקורבנות. צוין כי המעשים בוצעו תוך שהמערער ניצל את הגעת הקטינים לבית הכנסת ואת תמימותם לביצוע מעשים מגונים לשם גירויו המיני. בית המשפט הדגיש את הצורך בענישה מחמירה, בדמות מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח, כאשר מדובר בעבירות שבוצעו נגד קטינים בשים לב לפגיעה הנגרמת להם, וכן עמד על סטייתו הפדופילית של המערער והחשש שמא ישוב לסורו. במסגרת השיקולים לקולא זקף בית המשפט לזכות המערער את היעדר עברו הפלילי, את הודאתו, את השקעתו ונכונותו לגשת לטיפולים ואת נכונות משפחתו לסייע על מנת למנוע מחזרה על מקרים מסוג זה. אשר לטענות בדבר דלוּת

אישיותו של המערער קבע בית המשפט כי המערער נמצא כשיר לעמוד לדין על אף שאישיותו דלה, ילדותית ובלתי יציבה. בית המשפט ציין את חוות הדעת שהגיש המערער לפיה ניתן לצמצם את מסוכנותו באמצעות טיפול כימי ותרופתי, אך הדגיש כי מסקנה זו נכונה רק אם המערער ימשיך לתת הסכמתו לאותו טיפול, שדורש קבלת זריקות אחת לחודש, וכי הטיפול דנן מצריך פיקוח תמידי אשר ספק אם ניתן לקיימו לאורך זמן לנוכח מאפייניו הדלים והילדותיים של המערער.


לנוכח כל האמור לעיל, גזר בית המשפט על המערער את העונשים המפורטים לעיל.

טענות הצדדים לפנינו
9.
המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד מוטי אדטו
– טוען כי העונש שהושת על המערער הינו בלתי מידתי בשים לב למאפיינים הספציפיים של המערער, ובעיקר אישיותו הדלה הנמצאת ברף התחתון של הנורמה מבחינת כושר שכלי. נטען כי המערער אמנם נמצא כשיר לעמוד לדין, אולם אין להתעלם מכך ש"אך כפסע בינו ובין חוסר כשירות לעמוד לדין". כדוגמא ליכולותיו הדלות של המערער נטען כי המערער התקשה שלא לספר לעצורים נוספים במה הואשם וכי בשל כך הוא סבל מהתעללות קשה במהלך שהותו בבית המעצר. עוד נטען כי נכונותו של המערער לקבל טיפול באמצעות זריקות ("סירוס כימי") לא מצאה ביטוי מספיק בגזר הדין ולמעשה נשללה ממנו הדרך הטיפולית. לטענת המערער, היה מקום להעדיף את הדרך הטיפולית והשיקומית בה נקט במשך שנתיים, בשילוב עם "סירוס כימי", על פני מאסר ממושך שיפגע בו בשל המוגבלות האישיותית שלו. המערער טוען כי לצורך הבטחת שלום הציבור בעניינו די בקיומו של חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין, התשס"ו-2006 (להלן:
חוק ההגנה על הציבור
), ובנקיטת הדרך הטיפולית של "סירוס כימי". עוד נטען כי בכל שלב בהמשך אם יתברר שהמערער מסרב להמשיך בטיפול התרופתי – חשש שהועלה בגזר הדין – ניתן יהיה במסגרת חוק ההגנה על הציבור לחייבו להמשיך בטיפול. לכך יש לצרף, לטענת המערער, את ההירתמות המשפחתית שנועדה למנוע ממנו לחזור לסורו בעתיד.

10.
המשיבה – באמצעות באת כוחה, עו"ד תמר פרוש
– טוענת כי אין שום הצדקה במקרה זה להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. נטען כי בית המשפט המחוזי שקל את כל השיקולים הרלוונטיים, לרבות טענות המערער בדבר דלות אישיותו ובדבר היתרון שבמתן טיפול תרופתי וכימי על פני מאסר בפועל, ומצא שיש הצדקה למאסר ממושך מאחורי סורג ובריח. המשיבה שבה ומדגישה כי המערער נמצא כשיר לעמוד לדין, וכי מעשיו הינם חמורים לנוכח ריבוי המקרים והקורבנות ומשך התקופה שבה התבצעו המעשים. לבסוף הדגישה המשיבה כי שירות המבחן קבע בתסקיר המשלים שהוגש לקראת הדיון בערעור דנן כי המסוכנות הנשקפת מהמערער נותרה גבוהה וכי בשל כך לא הומלץ על שילובו של המערער בסבב חופשות.

11.
בדיון לפנינו התייחס שירות המבחן למבוגרים – באמצעות הגב' ברכה וייס – לשאלת הטיפול באמצעות זריקות ("סירוס כימי"), כמו גם לטענת בא כוח המערער כי טיפול כזה יכול להוות חלופה למאסר מאחורי סורג ובריח. שירות המבחן למבוגרים ציין כי ממחקרים שנערכו בעולם בדבר יעילותו של הטיפול האמור עולה כי הטיפול יעיל אך ורק ככל שהמטופל מתמיד בו לאורך זמן, וזאת לנוכח ההשפעה קצרת הטווח של כל זריקה. לפיכך צוין כי יעילותו של הטיפול תלויה ביכולת ההתמדה של המטופל, וביכולת התמיכה וההשגחה מצד סביבתו של המטופל. עוד צוין כי מהסטטיסטיקה הקיימת בנוגע לטיפול עד היום עולה שלזריקה יש תופעות לוואי אשר גורמות למטופלים רבים להפסיק את הטיפול. לבסוף צוין כי הטיפול האמור נעשה גם בין כותלי בית הסוהר, בדרך כלל לקראת סיומו של המאסר, ולכן אין מקום לשחרר אסיר רק לצורך קבלת טיפול זה.

דיון והכרעה
12.
לאחר שעיינו בהודעת הערעור ושמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו, הגענו למסקנה שדין הערעור להידחות. לא מצאנו שהעונש שהושת על המערער במסגרת גזר דינו של בית המשפט המחוזי חורג באופן קיצוני מרף הענישה או שנפלה טעות בולטת בגזר הדין. משכך, לא שוכנענו כי מדובר במקרה חריג המצדיק התערבותנו בערעור [ראו, למשל: ע"פ 3091/08
טרייגר נ' מדינת ישראל

(29.1.2009)].


חומרת מעשיו של המערער הינה ברורה וזועקת, לנוכח ריבוי הקורבנות והתמשכותם של המעשים לאורך זמן רב. המערער ניצל את תפקידו כמנקה בבית הכנסת ואת תמימותם של קטינים שטרם הגיעו לגיל 14 שפקדו את בית הכנסת, על מנת לבצע שורה של מעשים מגונים לשם גירויו המיני. המענה על מעשים חמורים כגון דא הינו, ככלל, עונש מאסר ממושך מאחורי סורג ובריח, בהיעדר נסיבות ספציפיות חריגות. כך עשה בית המשפט המחוזי, וכך ראוי היה לעשות.

13.
יודגש, בא כוח המערער אינו טוען שהעונש שנגזר על המערער חורג מרף הענישה בנסיבות דומות, מבחינת ריבוי המעשים וחומרתם, אלא שלטענתו אף אם מדובר בעונש מידתי והולם כאשר מדובר בנאשם "רגיל", הרי שהעונש אינו מידתי כאשר מדובר בנאשם בעל מאפיינים אישיותיים מיוחדים. נטען כי בית המשפט המחוזי התעלם ממאפייני האישיות
הספציפיים
שמתקיימים במערער (אישיותו הדלה ויכולותיו הנמוכות) והתייחס אליו שלא בצדק כנאשם "רגיל". אין בידינו לקבל טענה זו. בית המשפט המחוזי לא התעלם מהטענות בדבר אישיותו הדלה של המערער ובדבר יכולותיו השכליות המוגבלות, ועשה מלאכתו נאמנה כשהורה על הפניית המערער לבדיקה על ידי ועדת אבחון לפי חוק הסעד. ועדת
האבחון מצאה כי המערער
כשיר לעמוד לדין
, כאשר הוא מבין את מצבו, מודע להליכי המשפט, ומבחין בין טוב ורע. ועדת האבחון קבעה אמנם כי תפקודו הכללי של המערער מצוי בתחום הנמוך של הנורמה, וכי אישיותו ילדותית ובלתי בשלה, אך סברה כי אין באלו כדי לשלול את כשירותו לעמוד לדין. די בכך לטעמנו כדי לדחות את הטענות במישור זה.


למען שלמות התמונה נחזור ונדגיש כי ועדת האבחון קבעה שהמערער סובל מסטייה פדופילית, וגם שירות המבחן והמרכז להערכת המסוכנות התרשמו שהמסוכנות הנשקפת מהמערער הינה גבוהה בשים לב לחוסר יכולתו להשתלט על יצריו. זאת ועוד, ראוי גם לשוב ולהזכיר כי המעשים שנכללו בכתב האישום נשוא הערעור דנן מתפרשים על פני פרק זמן ניכר ובוצעו בקטינים רבים. הנה כי כן, לפנינו נגלית תמונה ברורה של עבריין מין מסוכן, בעל אישיות דלה וגבולית (אך בו זמנית גם מניפולטיבית), אשר ספק אם יש הצדקה להקלה בעונשו. בהינתן כל אלו, אנו סבורים שבית המשפט המחוזי איזן נכונה בין השיקולים השונים וצדק בגוזרו על המערער עונש מאסר משמעותי מאחורי סורג ובריח, תוך התחשבות ברף הענישה הכללי ומבלי להתעלם ממאפייניו הספציפיים של המערער.

14.
אין בידינו לקבל גם את טענתו החלופית של בא כוח המערער, לפיה יש להתחשב בנכונותו לקבל טיפול כימי כשיקול להקלה בעונשו. טיעונו של בא כוח המערער במישור זה היה פשטני, ולא מצאנו בו ממש. בצדק קבע בית המשפט המחוזי כי טיפול תרופתי מחוץ לכותלי בית הסוהר מחייב שיתוף פעולה מתמשך מצידו של המערער ומתן הסכמתו לטיפולים מדי חודש, וכי ספק אם ניתן להבטיח שיתוף פעולה כזה בנסיבות העניין לנוכח מאפייני אישיותו של המערער. לכך יש להוסיף את הדברים שנאמרו על ידי שירות המבחן למבוגרים בדיון לפנינו, בדבר יעילותו המוגבלת של הטיפול, תופעות הלוואי שנובעות מהטיפול, והאפשרות לבצע את הטיפול בין כותלי בית הסוהר. מכל מקום, לא ניתן להתעלם מתסקיר שירות המבחן ומהערכת המסוכנות שנערכה למערער במרכז להערכת מסוכנות, אשר מהם עולה כי מדובר באדם מניפולטיבי שאינו שולט ביצריו, וכי המסוכנות הנשקפת מהמערער גבוהה. הדברים עולים גם מהתסקיר המשלים שהוגש לקראת הדיון לפנינו, ממנו עולה כי המסוכנות נותרה גבוהה גם במהלך מאסרו של המערער (ומסיבה זו לא אושרה, כאמור, השתלבותו של המערער בסבב חופשות). בנסיבות אלה, ועל אף נכונותם המבורכת של בני משפחת המערער להשגיח עליו ולסייע לו בטיפול מחוץ לכותלי בית הסוהר, לא מצאנו שיש הצדקה להתערב בעונש שגזר בית המשפט המחוזי על המערער.

15.
סיכומו של דבר; לא מצאנו הצדקה להתערב בגזר הדין, ואנו דוחים את הערעור.


ניתן היום, י"ז בתמוז תשע"ג (25.6.2013).


המשנָה לנשיא
ש ו פ ט
ש ו פ ט


_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

12000410_w01.doc

חכ

מרכז מידע, טל' 077-2703333
; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עפ בית המשפט העליון 41/12 גיל דבש נ' מדינת ישראל (פורסם ב-ֽ 25/06/2013)