פסקי דין על ווליד עבד אל כרים | פסקי דין על ג'רוס אדיב אסעד ג'רוס | פסקי דין על נאדיה דיב עבד אל כרים |

6157/02 פ     22/09/2004




פ 6157/02 מדינת ישראל נ' ווליד עבד אל כרים, ג'רוס אדיב אסעד ג'רוס, נאדיה דיב עבד אל כרים




23
בתי המשפט

פ 006157/02
בית משפט השלום חיפה
22/09/2004
תאריך:
כב' השופטת ניצה שרון

בפני
:

מדינת ישראל

בעניין:
המאשימה

- נ ג ד -
1. ווליד עבד אל כרים

2. ג'רוס אדיב אסעד ג'רוס

3. נאדיה דיב עבד אל כרים
הנאשמים
ב"כ המאשימה - עו"ד גוטרמן

ב"כ הנאשמים 1 ו-3 - עו"ד חורי

הנאשם 1 - בעצמו
הנאשמת 3 - אין הופעה
ב"כ הנאשם 2 - עו"ד עוקל

הנאשם 2 - אין הופעה
בנו של הנאשם 2 - מר איברהים ג'רוס
נוכחים:

הכרעת דין

כנגד שלושת הנאשמים הוגש כתב אישום בו יוחסו להם שני אישומים בגין עבירות על חוק התכנון והבניה התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון").

אישום ראשון:
נאשם 1 (להלן: "וואליד") מואשם באי קיום צו של בית משפט - סעיפים: 210, 221, 242, 245 ו-255 לחוק התכנון.
נאשם 2 ונאשמת 3 מואשמים בשימוש ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה לחוק ובסטייה מתוכנית - סעיפים 145, 156(א), 204(א) ו-(ג), 205, 208, 212, 219,218, 221 לחוק התכנון וסעיפי חלק א', פרק ד' לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

אישום שני:
שלושת הנאשמים מואשמים בבניה ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה ובסטיה מתוכנית - סעיפים 145, 156 (א), 204(א) ו-(ג), 205, 208, 219, 218, 221 לחוק התכנון וסעיפי חלק א', פרק ד' לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
עובדות כתב האישום:
לגבי האישום הראשון:
מכתב האישום עולה כי במועד הגשת כתב האישום 14.11.02, נאשם 1 טרם קיים את צו בית המשפט שניתן נגדו בתאריך 7.5.97 בת.פ 4126/96 בבית משפט השלום בחיפה והאוסר עליו להשתמש במקרקעין, שימוש שאינו חקלאי החל מיום 1.9.97.
נאשמת 3, אחותו של נאשם 1 ושותפתו בחנות הירקות מואשמת בשימוש ללא היתר בחנות הירקות ובסטיה מתוכנית.
ואילו נאשם 2 הבעלים של הקרקע - מואשם בשימוש ללא היתר ובסטיה מתוכנית.

לגבי האישום השני:
כתב האישום ייחס לשלושת הנאשמים באישום זה בניה ללא היתר במקרקעין הידועים כגוש 10250 חלקה 25 (להלן: "המקרקעין") שהינה חלקה חקלאית על פי הכרזה שפורסמה בילקוט הפרסומים מספר 1435 מיום 7.3.68 עמ' 998.

במועד נשוא כתב האישום היו הנאשמים בעלים ו/או שותפים ו/או מחזיקים בחלקה ו/או מי שהוחזקו כבעלים ו/או מי שמוטלת עליהם החובה להשיג היתר והאחראים לשימוש בחלקה.

הנאשמים הניחו בחלקה מכולה המשמשת כמחסן בגודל של כ-12 מ"ר.

הצדדים אינם חלוקים על כך שכיום המכולה אינה נמצאת על הקרקע.

הטיעון לגבי נאשם 1 באישום הראשון:
מעיון בת.פ 4126/96 שניתן בבית משפט השלום בחיפה עולה כי שני הנאשמים: עבד אל כרים דיב - אביו של נאשם 1 ווליד עבד אל כרים
- נאשם 1, הורשעו בשימוש במקרקעין ללא היתר, בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק - סעיפים 145, 156(א), 204(א)(ג), 205, 207א, 218, 219, 221, 208, 209 לחוק התכנון והבניה וסעיפי חלק א', פרק ד' לחוק העונשין, תשל"ז-1977.
דינם נגזר, הושת עליהם קנס והוצא צו איסור שימוש במקרקעין, החל מתאריך 1.9.97.
הנאשמים המשיכו להשתמש במקרקעין בניגוד לצו והוגש כנגדם כתב אישום בת.פ. 997/98, בו הואשם נאשם 1 ואביו באי קיום צו של בית המשפט על פי סעיפים 210, 221, 255 לחוק התכנון והבניה וסעיפי חלק א' פרק ד' לחוק העונשין.

בפסה"ד שניתן ביום 16.11.99 כב' השופט י. כהן קבע כי לא הובאו בפני
ו ראיות לכאורה המוכיחות את הקשר בין הנאשמים לשימוש הלא חקלאי שנעשה בקרקע, ולכן זיכה אותם מהעבירה שיוחסה להם.
.
כיום בתיק זה טוען ב"כ נאשם 1 שהעבירות נשוא כתב האישום הנוכחי הינן זהות לעובדות שהיו בת.פ. 997/98 ואשר בו זוכה הנאשם ולכן אין מקום לדון אותו שוב בגין אותה עבירה.

ב"כ המאשימה טוען כי מדובר בשימוש שאינו חקלאי בקרקע ללא היתר כאשר העבירה הינה עבירה מתמשכת שמתחדשת מידי יום ביומו, ולכן אין שום פסול בהגשת כתב האישום כאשר הוא מתייחס לתקופה אחרת מהתקופה אשר בה זוכו הנאשמים.

סניגורו של הנאשם 1 טוען בסיכומיו, כי עבירת אי קיום הצו כבר נדונה בעבר בת.פ. 997/98והנאשם 1 זוכה מעבירה זו, ועל כן אין טעם לדון אותו שוב על אותה עבירה.

בעניין צו שיפוטי המורה על איסור שימוש במקרקעין, כל עוד נעשה שימוש במקרקעין מבלי שיהיה היתר לשימוש חורג - יחשב הצו כמופר. ההפרה הזו מתחילה מהרגע שבו יש לקיים את הצו, והיא הולכת ונמשכת כל העת ובכל עת עד לביטול הצו.

מכאן, שעבירה של שימוש חורג במקרקעין היא עבירה נמשכת אשר ניתן להביא לדין בגינה כל עוד נעשה שימוש חורג במקרקעין מבלי שיהיה היתר לאותו שימוש.

הוכח כי לנאשם 1 אין היתר לשימוש חורג במקרקעין ולכן אני מרשיעה אותו באי קיום צו ביהמ"ש שניתן בת.פ. 4126/96.

וכפי שציינתי עבירה של אי קיום צו הינה עבירה נמשכת ומתחדשת מדי יום ביומו, הרי שאין בהחלטת ביהמ"ש בת.פ. 997/98 כדי להשפיע על תיק זה.

הטיעון לגבי נאשמים 2 ו-3 באישום הראשון:
באשר לעבירות - שימוש ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה לחוק ובסטיה מתוכנית, המיוחסות לנאשמים 2 ו-3: המאשימה להוכחת טענותיה העידה מטעמה את מר אלון בראונשטיין - מפקח במשרד הפנים בחיפה (להלן: "המפקח") והביאה 11 מוצגים.

ב"כ המאשימה הגיש באמצעות המפקח את המוצגים הבאים: תמונת המבנה המשמש כחנות ירקות מתאריך 2.7.01 (ת/1), דו"ח פיקוח נושא תאריך 6.9.01 שערך המפקח, המפרט את המבנים שנבנו במקרקעין ללא היתר (ת/2):
1. צריף בגודל 80 מ"ר עשוי מעץ ומתכת המשמש כחנות ירקות.
2. מכולה בגודל 12 מ"ר המשמשת כמחסן קירור.

הוגש גם דו"ח מאת המפקח המפרט את העבירות (ת/3), בדו"ח נכתב כי על המקרקעין חלות שתי תוכניות:
1. תמ"א 31 מיום 17.1.93 אשר ייעדה את המקרקעין לנוף כפרי פתוח.
2. תמ"א 23 שפורסמה למתן תוקף בילקוט פרסומים מס' 928 מיום 22.11.01 אשר ייעדה את המקרקעין למסילת רכבת.

בתמונות שהוגשו על ידי המפקח (ת/4), נראית בבירור הנאשמת 3 מעבר לדלפק המכירה, צולמה בתאריך 6.9.01, חנות הירקות והמכולה שבצידה.

בגליון גביית העדות של הנאשמת 3 (ת/5), מסרה כי היא והנאשם 1 שכרו את הקרקע והם שותפים בחנות הירקות ששניהם הקימו. לשאלתו של המפקח האם היא מודעת לעובדה שאסור לבנות ללא היתר - השיבה בחיוב.

באשר למחסן, אמרה הנאשמת 3 כי לגביו יש להם רשיון.

בתאריך 26.8.02, ביקר המפקח בחנות הירקות, קנה ירקות, שילם לנאשמת 3 את התמורה עבורם וניתנה לו קבלה מספר 1332 מתאריך 5.8.02 (ת/8א', ת/8ב').
המפקח הציג נסח טאבו (ת/9) בו ג'רוס (נאשם 2) רשום כבעלי הקרקע ומפה שבה סימן את מיקום המבנה (ת/10) וכן עדות שנגבתה מבנו של נאשם 2 (ת/6).

ב"כ נאשמת 3 טען כי התביעה לא הביאה כל ראיה ו/או מומחה שיקבע שאותה חלקה ו/או אותו מקום בו נטען שיש בו שימוש שאינו חקלאי היא החלקה נשוא כתב האישום. לדעתו, צילום נסח הטאבו (ת/9) וכן צילום המפה (ת/10) אינם הראיה הטובה ביותר כפי שדרוש במשפט פלילי.

באשר לדבריו של המפקח כי רכש את הירקות ושילם לנאשמת 3, טוען הסניגור כי המפקח באותו מעמד לא ביקש ממנה להזדהות ועל כן אין הוא יכול להוכיח שהנאשמת 3 היא זאת שמכרה לו.
ולגבי הצילומים שצילם המפקח, טען הסניגור כי הם צולמו במצלמה דיגיטלית ועברו שינויים במחשב והם אינם מקוריים ועל כן הם אינם קבילים.
מהטעמים האמורים לעיל ביקש הסניגור לזכות את הנאשמת מהעבירה המיוחסת לה באישום הראשון.

ב"כ נאשם 2, טען כי שמו של מרשו הוכנס בטעות הדפסה לאישום הראשון במקום שם נאשם 1. על כן, בהעדר התייחסות כלשהי בפרק העובדות לנאשם 2, לא ניתן ליחס לו אישום כלשהו על ידי הוספת שמו בצורה פתאומית וללא הסבר כלשהו להוראות החיקוק.

בנו של נאשם 2 העיד בבית המשפט והודה כי הוא יודע שהחלקה מיועדת לחקלאות בלבד.

לעניין השימוש בחלקה, סניגורו של נאשם 2 טען כי בכתב האישום בסעיף 5 נכתב:

"בתאריך 6.9.01 נמצא כי הנאשמים 1 ו-3 המשיכו להשתמש בחלקה שימוש שאינו חקלאי".
ואילו המאשימה הוכיחה את עבירת השימוש שאינו חקלאי בחלקה, בתאריך 5.8.02 בו המפקח רכש מהנאשמת את הירקות, כלומר השימוש שאינו חקלאי נעשה בתאריך אחר.
ועוד טען הסניגור, כי המאשימה לא הוכיחה שהשימוש נעשה דווקא בחלקה 25 מגוש 10250 הנמצאת בבעלותו של הנאשם 2 .

לגבי נאשמת 3 - לשיטתי, המאשימה הצליחה לעמוד בנטל ההוכחה המוטל עליה במשפט פלילי בכדי להוכיח את העבירות המיוחסות לנאשמת 3 עפ"י כתב האישום באשר הציגה תמונות ומסמכים התומכים בעדותו של המפקח.

מיגור הבניה הלא חוקית ושימוש בלתי חוקי וסטיה מתוכניות הינן מהמטרות העיקריות העומדות בפני
המפקח מטעם משרד הפנים, אשר במקרה שלפנינו עשה עבודתו נאמנה והביא בפני
ביהמ"ש מסמכים וצילומים רבים התומכים בטענותיו. לכן, מצאתי את עדותו של מפקח הבניה כנה ומשקפת נכונה את המציאות.
מה גם, שקיבלה תימוכין מעדותה, מדבריה וממעשיה של נאשמת זו.

לאור זאת, אני מרשיעה את הנאשמת 3 בעבירת השימוש ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה ובסטיה מתוכנית.

לגבי נאשם 2 - הנאשם 2, בחר שלא להתייצב לדיון, לא הובאו כל ראיות לתמיכה בטענה כי קיימת לגביו מגבלה המונעת ממנו מלהגיע לבית המשפט ולמסור עדותו.

בת.א. 4700/97 של בימ"ש שלום עכו שצורף לבקשת סניגור נאשם 2 הוגש תצהירו של נאשם 2 המעיד על כך שהינו הבעלים בשלמות של חלקה 25 בגוש 10250 וכן נסח הטאבו (ת/9) המציין אותו כבעלי החלקה.

סעיף 208 לחוק התכנון והבניה קובע בין האחראים לשימוש ללא היתר במקרקעין גם את הבעלים של המקרקעין:

"(א) בוצעה עבודה או השתמשו במקרקעין בנסיבות ובדרך שיש בהם עבירה לפי
סעיף 204, ניתן להאשים בה אחד או יותר מאלה:
(2) מי שמוטלת עליו חובה להשיג היתר כאמור מכוח חוק זה או תקנה
על פיו;
(3) בעל המקרקעין בשעת ביצוע העבירה.

(ב) נאשם אחד מהמפורטים בסעיף קטן (א) בעבירה לפי סעיף 204 תהא זו
הגנה טובה אם יוכיח שניים אלה:
(1) העבירה נעברה שלא בידיעתו;
(2) הוא נקט בכל האמצעים הנאותים לקיום הוראת חוק זה והתקנות על פיו
בכל הנוגע לעבודה הנדונה".
הנאשם 2 הינו הבעלים של המקרקעין ומכוח הוראות סע' 208(א)(3) לחוק התכנון ניתן להאשימו בכל שימוש ובניה לא חוקיים שנעשו בחלקה שבבעלותו.

סע' 208(ב) מהווה הגנה לבעלי הקרקע לגבי האמור בסע' 208(א), אולם התנאי הראשון לתחולת ההגנה שבסעיף 208(ב) לחוק התכנון הוא ש"העבירה נעברה שלא בידיעתו" של הנאשם.
לדעתי, הנאשם 2 היה מודע לשימוש שעשו השוכרים במקרקעין שלו וגם אם "העלים עין" או לא התריע בפני
הם שיהרסו את המבנים שבנו ללא היתר בחלקתו, אין בכך כדי להראות כי לא ידע על מעשיהם במקרקעין, ולכן אני מרשיעה את נאשם 2 בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום באישום הראשון.

הנאשמים 2 ו-3 המואשמים גם בעבירה של סטיה מתוכנית, מודעים לכן שהקרקע הינה קרקע חקלאית ושיש צורך בהיתר על מנת לבנות עליה.
מהטעמים שפורטו בהרחבה לעיל, אני מרשיעה את נאשמים 2 ו-3 בעבירות המיוחסות להם באישום הראשון.

אישום שני:
שלושת הנאשמים, מואשמים שהניחו מכולה (להלן: "המכולה") המשמשת כמחסן, בגודל של 12 מ"ר על הקרקע שכאמור, הינה קרקע חקלאית ועל כן הואשמו בכתב האישום שבפני
נו בבניה ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה ובסטיה מתכנית .

אין מחלוקת שהמכולה סולקה, אך בזמנים הרלוונטיים לכתב האישום, המכולה היתה על הקרקע ללא היתר.

ב"כ הנאשמים 1 ו-3 טוען כי החלקה שעליה היתה מונחת המכולה לא זוהתה כראוי על ידי עד התביעה ולא די בהגשת צילומים של המכולה כאשר עצם הזיהוי של החלקה 25 בגוש 10250 לא בוצע על ידי מודד מומחה. ולכן יש לזכותם מאישום זה.

ב"כ הנאשם 2 מעלה גם הוא את הטענה שהמקום שבו הונחה המכולה לא זוהה כראוי וגורס כי אולי המכולה הונחה בחלקה הסמוכה לחלקתו אשר נמצאת בבעלות אדם בשם נג'יב חורי כפי שטענה הנאשמת 3 בת/5.
וטוען כי קשה להגיע למסקנה שהמכולה היתה מונחת בחלקה נשוא כתב האישום. גם מתוך התצלומים שהוגשו וגם מתוך עדותו היחידה של המפקח שהעיד בעצמו כי הוא לא מומחה בעריכת מפות והוא הנדסאי אדריכלות בלבד ולכן אין מקום להסיק על מיקומה המדוייק של המכולה מדבריו של המפקח בלבד.

ומוסיף הסניגור, שגם אם יתקבל הטיעון שהמכולה היתה מונחת בגבולות החלקה, הרי שהנאשם 2 לא ידע על עצם הנחתה שם ובשל העובדה שמדובר באדם מבוגר לא ניתן לצפות ממנו שיפקח על המתרחש בחלקה מידי יום.
מעבר לזאת, לדעת הסניגור לנאשם 2 עומדת טענת ההגנה הקבועה בסעיף 208(ב)(1) ו-(2), הסניגור טוען כי הנאשם 2 לא היה מודע למכולה שהונחה בשטח והשכיר את הקרקע רק לשימוש חקלאי.

לדעתו, סעיף 209 לחוק התכנון והבניה אשר כותרתו "אחריות פלילית של בעל המקרקעין או של המחזיק" עומד לזכותו של הנאשם 2 באשר קיים את חובותיו על פי הסעיף בשעה שנגבתה עדותו של בנו (ת/6) שבה מסר את שמותיהם של השוכרים.

לדעתו של ב"כ הנאשם 2, מההוראה שבסעיף 209 המטילה אחריות על בעל המקרקעין, ניתן ללמוד על "פטור" מאחריות במקרה שהוא מסר את פרטיהם של המשתמשים או מבצעי העבירה כפי שהיה במקרה הנדון ומהטעמים שמנה, ולכן יש לזכות את הנאשם הזה.

ב"כ הנאשמים טענו כי המאשימה לא הביאה מודד מומחה בכדי שיוכיח כי המכולה הונחה בחלקה נשוא כתב האישום והוסיפו כי עדותו של המפקח אינה מספקת להוכחת העובדה מאחר ואינו מומחה למפות.

לשיטתי, המפקח של משרד הפנים עשה עבודתו נאמנה, בצורה מקצועית, צילם את המקום שבו הונחה המכולה, והגיע לחלקה בעצמו ובחן את השטח. מהתמונות עולה כי המכולה הוצבה בסמוך לחנות הירקות, בתוך החלקה של נאשם 2 ואשר בשימוש נאשמים 1 ו-3. הנאשמים לא עשו דבר בראיות בכדי לסתור את הטענות בדבר המצאות המכולה במקרקעין ולא הביאו תימוכין לגירסתם שהמכולה לא היתה מוצבת במקרקעין אלא בסמוך להם.
תמוהים דבריו של ב"כ הנאשם 2 שטען כי מרשו הינו אדם קשיש שלא מסוגל לפקח על החלקה ועל כן לא ידע על הבניה הלא חוקית.
בנו של הנאשם 2 - ג'רוס איברהים, שהעיד בבית המשפט אמר כי כאשר הנאשם 1 לא שילם לאביו את דמי השכירות עבור החלקה, הלך הוא בעצמו לעורך דין ותבע אותו, וברור שגם דאג לפקח בעצמו על המקרקעין במקום אביו וזאת כדי לשמור על המקרקעין עצמם.
נכון שכאשר המפקח ביקש מהנאשם פרטים אודות השוכרים של החלקה, הוא מייד מסר את שמותיהם, אך אין בכך כדי למלא אחר חובת החוק.

אני מוצאת את עדות המפקח אמינה ומתארת נכונה את מצב המקרקעין בעת שערך את ביקוריו במקום, עדות שנתמכה במסמכים בדברי הנאשמים בגליון גביית עדותם, בתמונות, במפות ובאישורים רשמיים (נסח טאבו וכיוב') ומקבלת את דבריו כמאשרים את המצב בשטח לאישורו, וזאת בניגוד לעדיות הנאשמים שהיו סתמיות ומגמתיות ושמטרתן להרחיקם מהעבירות המייחסות להם ואשר לא נתמכו במסמכים ובראיות.

לאור זאת, אני מוצאת את הנאשמים 1, 2 ו-3 אשמים בעבירה המיוחסת להם באישום השני ומרשיעה אותם בעבירות של בניה ללא היתר בניגוד לתוספת הראשונה ובסטיה מתוכנית - סעיפים 145, 156 (א), 204(א) ו- (ג), 205, 208, 219, 218, 221 לחוק התכנון וסעיפי חלק א', פרק ד' לחוק העונשין, תשל"ז-1977.

לסיכום:
שלושת הנאשמים הורשעו בכל העבירות שיוחסו להם בכתב אישום זה.

ניתנה היום ז' בתשרי, תשס"ה (22 בספטמבר 2004), במעמד הצדדים.

ניצה שרון
, שופטת
עו"ד גוטרמן
טוען לעונש:
אני מגיש הרשעות קודמות לגבי נאשם 2. הוגש וסומן ת/12.

בראשית דבריי אתייחס לנאשם 1 - הורשע בעבר על בניה ללא היתר וקיבל הוראה שלא להשתמש ולהרוס את המבנה ולא קיים את הצו כמפורט בכתב האישום.
לכן, אני מבקש כנגדו מאסר בפועל על אי קיום צו, מאסר על תנאי, צו הריסה מיידי או תוך תקופה קצרה שתעשה על ידי הנאשם ולא תהיה רשאית הוועדה המחוזית לעשות זאת ללא הקצבת זמן. לגבי אי שימוש יש כבר צו.
אני מפנה את ביהמ"ש שעל כל יום של אי ביצוע צו ביהמ"ש זה 970 ש"ח קנס ומהיום שהנאשם התגלה שהוא לא ביצע את הצו ועד יום הגשת כתב האישום זה שנה ו-60 יום וזה קרוב לסך 400,000 ש"ח קנס ואנו מבקשים להטיל עליו סכום זה.
מדובר במבנה מסחרי והוא עושה זאת רק למטרת כסף ומן הראוי שלא ייצא חוטא נשכר ובנוסף לזה אני מבקש לחלט את ההתחייבות כנגדו שהיה בכתב האישום בסך 2,000 ש"ח.

לגבי נאשם 2 - אנו רואים שיש לו כבר עבר בתיק פלילי עבירה על חוקי התכנון והבניה וגם בעבירה זו, אני מבקש נגדו את צו ההריסה, קנס כספי, מתאים לסכומים שדיברתי עליהם קודם, מאסר על תנאי אם לא יבצע את החלטת ביהמ"ש היום וגם צו הריסה שבמידה ולא יבצע תוכל הוועדה המחוזית לבצעו.

לגבי הנאשמת 3 - אני מבקש קנס כספי ראוי בהתאם לסכומים שנקבתי בהם, אני מבקש מאסר על תנאי אם לא תבצע את מה שביהמ"ש יטיל וצו אי שימוש וצו הריסה כנגדה.

עו"ד חורי
טוען לעונש:
טיעוניי יתיישבו עם כפירתנו בעובדות כתב האישום.
לגבי הנאשמים 1 ו-3 - לגבי בקשות ב"כ התביעה: צו הריסה, מאסר ומאסר על תנאי וקנס, הבקשות אינן הגיוניות וכנגד הנאשם 1 אכן ניתן גזר דין ב-7.5.97 ביחד עם אביו והוטל עליו שם קנס בסך 500 ש"ח ואי שימוש בקרקע, כאשר הצו של אי שימוש בקרקע היה מותנה בהצגת היתר לפי החוק. למרות שכב' ביהמ"ש הרשיע את הנאשם 1 בעבירה המיוחסת לו, אני חושב שמבחינה עובדתית הנאשם לא הפר את אותו צו וזאת הואיל לאחר מכן כשנה הוגש נגדו כתב אישום חדש ובאותו כתב אישום קיבל זיכוי.

נכון שאם העבירה היא מתמשכת, אפשר להגיש כתב אישום מחודש, אבל המאשימה הגישה כתב אישום לאחר כ-5 שנים וזה המקום לטעון כפי שטוענים בדיונים אזרחיים על שיהוי רב בהגשת כתב אישום על אי קיום צו של ביהמ"ש.
לכן, לא הגיוני היום לבוא ולהגיד בפני
ביהמ"ש להטיל קנס בסך 400,000 ש"ח. זה לא יכול להתקבל על הדעת שהוועדה המקומית ישבה בשקט 5 שנים ולבוא היום ולהגיד שהם רוצים קנס יומי קרוב לסך 1,000 ש"ח.
אם באמת הוועדה היתה מעוניינת באכיפת החוק כראוי וכפי שצפוי היא היתה חייבת לבדוק את העניין למחרת היום בו קיבל אותו נאשם זיכוי בביהמ"ש, על מנת לבדוק אם אכן הוא ממשיך לבצע את העבירה או לא ממשיך לבצעה.
מדובר בנאשם שאין לו עבר פלילי, עובד מאוד קשה למחייתו, אין לו כל עבודה אחרת מלבד עבודת החלקאות, הוא איש שלא למד ואין לו שום מקצוע אחר ולא יכול לעבוד בשום עבודה אחרת.
מדובר בנאשם בן 39, אב ל-3 ילדים קטינים, אשתו אינה עובדת וזה מקור ההכנסה היחידי שיש לו. לנאשם יש חובות למס הכנסה וגם חוב לביטוח לאומי והוא מנסה לשלם חובות אלו וגם באותה עת חובתו לפרנס את משפחתו ובנוסף לזה יש לו ילדה בגיל 3 שסובלת מחיידק בכליות, מקבלת תרופות באופן קבוע ומתייצבת פעמיים בחודש לבדיקות וטיפולים ולכן אני מבקש להתחשב לגביו בכל הנסיבות, הן בנסיבות האישיות והן אופן ניהול העניינים מצד הוועדה ולהתחשב בכך ולהסתפק בעונש מינימלי.
לגבי הנאשמת 3 - אין לה כל חלק בניהול העסק, היא לא שותפה, היא בסך הכל לצורך עזרה בלבד, היא בת 33, אינה עובדת, נשואה כבר 3 שנים ולצערינו אין לה ילדים והיא עוברת טיפולי הפריה ולא מצליחה להיכנס להריון ואני מבקש להתחשב גם בנסיבותיה ולהסתפק בעונש מינימלי.

עו"ד עוקל
טוען לעונש:
לדעתי אין כאן השוואה בין נאשם 2 לנאשמים 1 ו-3 לעניין מידת העונש. הנאשם 2 מואשם רק בגלל היותו בעל הקרקע והוא לא עושה שום שימוש פעיל בחלקה ואין לו אינטרס כספי כלשהו לשימוש שנעשה בחלקה.
הנאשם 2 לא היה שותף לכל מערכת האישומים שהתנהלה בין המאשימה לנאשם 1 ואביו וזה אפילו עולה מנוסח כתב האישום, הוא היה מחוץ לתמונה ולא ידע שהיו דיונים עד שקיבל את כתב האישום.
מדובר באדם כבן 80 חולה סכרת ולב והוא אכן לא התייצב לדיון בביהמ"ש גם בשל מחלתו. בנו של הנאשם הזה הלך לוועדה וענה לשאלותיהם, שיתף פעולה ומסר להם את שמות המשתמשים.
לאחר הגשת כתב האישום, אני הצהרתי לאור הסכמה עם ב"כ המאשימה שלנאשם 2 אין התנגדות למתן צו הריסה ולמתן צו של איסור שימוש ואני מפנה את ביהמ"ש לפרוטוקול הישיבה מיום 25.2.03 עמ' 4 וכן להצהרתו של עו"ד גוטרמן
בעמ' 3 שהם שוקלים מחיקתו מכתב האישום. ברגע שאנו פועלים כך ומצהירים כך, לבוא היום ולבקש להכביד בעניינו ולהשוותו לשניים האחרים אינו ראוי.
לנאשם 2 אין שום עניין, אנו לא יכולים להרוס את המבנה מפני שאחרים השתמשו בו.
לגבי האישום השני - המכולה כשלעצמה הוסרה בזמנו וכל המדובר הוא כיום בצריף של 80 מ"ר. הנאשם 2 אכן השכיר את הקרקע לנאשמים וקיבל דמי שכירות צנועים בסך 2,000 ש"ח לשנה והיום לבקש כנגדו קנס גבוה זה נראה לי מכביד ביותר.
לגבי הרשעתו הקודמת, מדובר בעבירה קלה של בניית שירותים ללא היתר בשוק והבנתי מבנו שלאחר מכן הוא קיבל היתר.
אני מבקש שביהמ"ש יטיל עליו קנס סמלי בלבד וזה בהתחשב בכל הנסיבות ובהצהרתו ביום 25.2.03.

עו"ד גוטרמן
:
חברי אמר שנאשם 2 ידע על העבירה רק שהוגש כנגדו כתב אישום וזה לא כך, מכיוון שבנו זומן קודם לכן והוא ידע באפריל וכתב האישום הוגש בנובמבר.

החלטה

נקבע לגזר דין ליום 12.10.04 בשעה 08:30.

ניתנה היום ז' בתשרי, תשס"ה (22 בספטמבר 2004), במעמד הצדדים.

ניצה שרון
, שופטת
הקלדנית: עירית ת.








פ בית משפט שלום 6157/02 מדינת ישראל נ' ווליד עבד אל כרים, ג'רוס אדיב אסעד ג'רוס, נאדיה דיב עבד אל כרים (פורסם ב-ֽ 22/09/2004)