פסקי דין על מרגלית מ.א. פיתוח עיסקי | פסקי דין על אבי מרגלית | פסקי דין על מילוז (1989) בע"מ

28972-06/10 א     26/06/2013




א 28972-06/10 מרגלית מ.א. פיתוח עיסקי בע"מ, אבי מרגלית נ' מילוז (1989) בע"מ








בית משפט השלום בכפר סבא



ת"א 28972-06-10 מרגלית מ.א. פיתוח עיסקי בע"מ
ואח' נ' מילוז (1989) בע"מ
ואח'

תיק חיצוני
:




לפני
כב' השופטת
מירב בן-ארי


התובעים

והנתבעים שכנגד:

1
.
מרגלית מ.א. פיתוח עיסקי בע"מ

2
.
אבי מרגלית
ע"י עו"ד פינצי


נגד


הנתבעת והתובעת שכנגד:

מילוז (1989) בע"מ

ע"י עו"ד דגן



פסק-דין


1.
תביעה ותביעה שכנגד שעניינן שירותי ייעוץ עסקי שניתנו על ידי התובעים לנתבעת.


תביעתם של התובעים היא תביעה חוזית לתשלום שכר עבור הייעוץ שניתן וכן תמורת הודעה מוקדמת בגין שלושה חודשים.


התביעה שכנגד היא בגין נזקים נטענים שנגרמו לנתבעת כתוצאה מפעילותם של התובעים.

רקע

2.
התובעת היא חברה פרטית הנותנת שירותי ייעוץ וניהול עסקי, זאת באמצעות מנהלה והבעלים שלה, התובע.

3.
הנתבעת היא חברה פרטית לייצור מוצרי עגבניות והדרים.

4.
הבעלות בנתבעת עברה שינויים ותמורות, העומדים ברקע התובענה.


ביום 19.9.06 רכשה חברת בוגופן בע"מ (להלן: בוגופן) את כל הון המניות המונפק והנפרע של הנתבעת.


בוגופן היא חברה פרטית בבעלותם של משה ארבוס (75.2% מהון המניות, להלן: ארבוס) ופריניר (הדס) 1987 בע"מ (24.8% מהמניות להלן: פריניר).


בעל השליטה בפריניר היה יעקב צ'סקלה ז"ל (להלן: צ'סקלה).


פריניר הייתה מתחרה עסקית של הנתבעת בשוק מוצרי העגבניות.

עקב כך, הממונה על הגבלים עסקיים הגיש בחודש 4/07 כנגד בוגופן, הנתבעת ואחרים, "בקשה להפרדת חברות", מהטעם שהמיזוג נעשה בניגוד לדין ומעלה חשש סביר לפגיעה בתחרות בשוק זה. במסגרת אותה בקשה ניתנו צווי ביניים שונים.


צווי הביניים כללו צווים האוסרים על צ'סקלה או כל אדם אחר מטעמו להיכנס למקום עסקיה של הנתבעת, והאוסר על הנתבעת לקבל הנחיות כלשהן מפריניר או מי מטעמה. כן נאסר על הנתבעת ועל פריניר, וכן הפועלים מטעמן, לקיים ביניהן קשר כלשהו בקשר להתנהלות העסקית ביניהן.


ביום 5.4.09 קבע בית הדין להגבלים עסקיים כי המיזוג בין בוגופן, פריניר והנתבעת מעלה חשש סביר לפגיעה משמעותית בתחרות, ולפיכך נקבע המשך דיון בשאלת הפרדת המיזוג.

5.
בתחילת שנת 2010, הנתבעת הגיעה למצב של חדלות פירעון.


בחודש ינואר 2010 הבנקים החזירו שיקים שניתנו על ידי הנתבעת, בסכומים העולים על מיליון ₪. בנוסף, הנתבעת חרגה ממסגרת האשראי שניתנה לה.


משכך, על מנת לנסות ולהציל את ערך מניותיהן בנתבעת, ביקשו בוגופן ופריניר לנסות למכור את הנתבעת כ"עסק חי" לצד שלישי, בטרם יינקטו הליכי פירוק או כינוס.


בתאריך 23.2.10 נחתם הסכם בין פרי גליל לבין בוגופן, במסגרתו בוגופן מכרה את כל מניותיה בנתבעת – לפרי גליל (להלן: הסכם המכירה).


התובעים חלקו על תאריך חתימת הסכם המכירה, אך תאריך זה הוכח.

הוגש העמוד הראשון להסכם, נושא תאריך 23.2.10, באמצעות שני עדים (סווט ועו"ד מרידור).

זאת ועוד, נספח י"ז שצורף לתצהירו של התובע, שנכתב ביום 23.2.10, מתייחס לבעלים חדש של הנתבעת, כלומר, נכתב לאחר חתימת הסכם המכירה. מאחר שלפי נספח ט"ז ביום 22.2.10 הסכם המכירה טרם נחתם (עמ' 48 ש' 9), עולה שהוכח שלכל המאוחר בתאריך 23.2.10 נחתם הסכם המכירה.

שירותי הייעוץ שניתנו על ידי התובע

6.
עוד בטרם נחתם הסכם המכירה, פנה ארבוס אל התובע, ולפי טענת התובעים ביקש לשכור את שירותיהם לצורך מתן שירותי ייעוץ לנתבעת.

7.
העובדות והמסמכים שאינם שנויות במחלוקת בנושא זה הם אלו:


התובע היה בקשר עם עו"ד מרידור, בא כוחה של הנתבעת (באותו עניין), בנוגע להתקשרות שבין התובעים לבין הנתבעת.


ביום 18.1.10 נשלחה לתובעים טיוטה של הסכם, ממשרדו של עו"ד מרידור, נספח א' לתצהירו של התובע (להלן: הטיוטה הראשונה).


ביום 28.1.10 כתב עו"ד מרידור לרשות ההגבלים העסקיים כי הנתבעת נמצאת בתהליכי התקשרות עם התובע, לקבלת שירותי פיקוח וניהול לצורך ביצוע הליך ההבראה וביקש את אישורה לכך (להלן: המכתב לרשות).


ביום 1.2.10 התובע החל לתת שירותי ייעוץ לנתבעת.


ביום 3.2.10 הודיע עו"ד מרידור לשני בנקים, כי החל מיום 1.2.10 (במקור נרשם בטעות
שנת 2009) שכרה הנתבעת את שירותיו של התובע לשם ביצוע הליך הבראה בחברה (להלן: המכתב לבנקים).


ביום 22.2.10 נשלחה לתובע טיוטה נוספת, ע"י עו"ד שרקי, ממשרדו של עו"ד מרידור.

התובע חתם על הטיוטה, והחזירה לעו"ד מרידור.

מסמך זה (נספח ט"ו לתצהירו של התובע), החתום רק על ידי התובע (בשם התובעת) ייקרא להלן - הטיוטה השנייה.

הטיוטה השנייה לא נחתמה על ידי הנתבעת או מי מטעמה.

קיימת מחלוקת בשאלה האם הטיוטה השנייה מהווה הסכם בעל תוקף משפטי מחייב כלפי הנתבעת.


כאמור, יום לאחר מכן נחתם הסכם המכירה שבו בוגופן העבירה את מניות הנתבעת לפרי גליל.


ביום שבו נחתם הסכם המכירה, 23.2.10, שלח מנכ"ל הנתבעת דאז, רמי סווט מכתב לתובעים, ובו רשם כך (נספח י"ז לתצהירו של התובע, להלן: הודעת הסיום):


"הנדון – הודעה על סיום התקשרות
נתבקשתי להודיעך, ע"י מר משה ארבוס, כי "מילוז" מוותרת על שירותיך ומכאן שאינך מוסמך לייצגה עוד.

החלטה זו היא על דעת בעליה החדשים של החברה.

תוקף ההחלטה מיום – 23 פברואר 2010"

טענות הצדדים

8.
לטענת התובעים, הנתבעת שכרה את שירותיהם למתן ייעוץ עסקי החל מתאריך 1.2.10, וחייבת בתשלום שכר בגין 23 ימי עבודה וכן תמורת הודעה מוקדמת (3 חודשים) בהתאם למה שהוסכם בין הצדדים, כפי שמשתקף מהטיוטה השנייה.

9.
לטענת הנתבעת, מעולם לא נחתם הסכם בין הצדדים.

כן טענה הנתבעת שהתובע הובא אל הנתבעת על ידי צ'סקלה, כנציג הבעלים, באמתלה של "הבראת החברה". בפועל, התובע קיבל הנחיות מבעלי השליטה לשעבר בנתבעת ופעל לקידום האינטרסים שלהם, ולא לטובת הנתבעת, ובכך גרם לנתבעת נזקים. לפיכך, הנתבעת הגישה תביעה שכנגד בגין נזקיה.

התביעה לשכר ייעוץ ותשלום הודעה מוקדמת

העדויות שנשמעו

10.
עדותו של התובע


התובע העיד כי הוא כלכלן בהשכלתו ועוסק במתן שירותי ניהול וייעוץ עסקי באמצעות התובעת. התובע העיד שכיהן בתפקידים ניהוליים בכירים ומגוונים, ביניהם, משנה למנכ"ל כלל תעשיות, מנכ"ל סנפרוסט, מנכ"ל קבוצת חברות בכור, מנכ"ל תנובה אקספורט בפירוק ועוד. במקרים רבים, הוא מקבל פניות על סמך ניסונו והמוניטין שצבר, לצורך סיוע בשיקום חברות.

התובע העיד כי פרויקט של הבראת עסק כושל הוא פרויקט המשתרע על תקופה של מספר חודשים, ובתקופה כזו הוא נמנע מלקחת על עצמו פרויקטים נוספים. לפיכך, ההתקשרות מבוססת על הודעה מוקדמת בת מספר חודשים.


לפי עדותו של התובע, בתחילת חודש ינואר 2010, פנה אליו ארבוס, שהציג עצמו כיו"ר מועצת המנהלים של הנתבעת וביקש להיפגש עמו בקשר לנתבעת. השניים נפגשו כעבור מספר ימים, בבית קפה סמוך לביתו של ארבוס (עמ' 21 ש' 9) וארבוס הציע לתובע להתמנות כמנכ"ל הנתבעת במקום המנכ"ל המכהן (רמי סווט).


התובע השיב לארבוס כי אינו פנוי למשרה מלאה, ואינו מעונין בתפקיד מנכ"ל, והציע שירותי ניהול כקבלן עצמאי בהיקף של שלושה ימים בשבוע.

באותה פגישה, ארבוס הציג עצמו כמי שמוסמך לנהל משא ומתן מטעם הנתבעת ולסכם את תנאי ההעסקה, ותנאי ההתקשרות סוכמו.


התובע העביר את תנאי ההתקשרות, בכתב, לארבוס, ואז ארבוס הודיע לו שהעביר את הטיפול בהכנת ההסכם לעו"ד מתן מרידור, מטעם הנתבעת.


ביום 18.1.10 קיבלו התובעים מעו"ד מרידור את הטיוטה הראשונה.


התובע ציין כי לא ארבוס ולא עו"ד מרידור אמרו לו אי פעם שאין להם סמכות לנהל עמו משא ומתן בשם הנתבעת. נהפוך הוא, השניים פעלו מטעם הנתבעת גם מולו וגם מול צדדים שלישיים, וארבוס אף הודיע לצוות הניהולי של החברה על דבר מינויו של התובע.


לאור שאלת כשירות ההתקשרות בכל הנוגע להיבט של הגבלים עסקיים, ביקש התובע מעו"ד מרידור לקבל את אישור הרשות להגבלים עסקיים, ועו"ד מרידור שלח את המכתב לרשות. באותה פנייה צוין שקיימת היכרות בין התובע לבין צ'סקלה, אך אין ביניהם כל קשר עסקי או אישי מעבר לכך. לאחר משלוח המכתב לרשות, עו"ד מרידור הודיע לתובע כי שוחח עם אנשי הרשות, ואין מניעה להמשיך בהתקשרות בהיבט של הגבלים עסקיים.


עו"ד מרידור אף שלח את המכתב לבנקים ובו הודיע על מינויו של התובע.


התובע העיד כי החל במתן שירותים לנתבעת, בהתאם לתנאים שהוסכמו, כאשר העברת נוסח סופי לחתימה התעכבה.


בפגישה הראשונה במפעל של הנתבעת, בתאריך 1.2.10, התובע נפגש עם המנכ"ל, סווט, ומנהל הכספים, אדם בן פורת, ומצא כי מצבה של הנתבעת גרוע: הוטל עיקול על ידי המועצה האזורית על חשבון הבנק של החברה בבנק לאומי, הוגשו תביעות משפטיות מצד ספקים ולקוחות, לרבות סכסוכים בסכומים כספיים גבוהים, הנתבעת לא יכולה הייתה לשלם חובות לספקים ולרשויות המס, היו פיגורים בתשלום מע"מ וקם חשש שהנתבעת לא תוכל לשלם את משכורת חודש ינואר לעובדים.


פעולותיו הראשונות של התובע היו, לפי עדותו:

א.
שיחה טלפונית עם ראש המועצה האזורית, שהסכים לעכב את ביצוע העיקולים למשך מספר ימים.

ב.
פגישה עם דודי עזרא, מנכ"ל חברת נטו, הלקוח הגדול ביותר של הנתבעת, בה סוכם שיימכר לו מלאי בהיקף של מיליוני ₪, כנגד תשלום במזומן. המנכ"ל סווט החל בביצוע העסקה והתקבלה מקדמה בהתאם.

ג.
פגישה ושיחות עם מנהל מרחב מסחרי צפון של בנק לאומי, אמיר לזר, שהבהיר לתובע כי בהעדר הזרמה כספית או בטחונות, בנק לאומי לא יפעיל מחדש את חשבונה של הנתבעת.

ד.
פגישות ושיחות עם אילן הלפרין, מנהל מחלקת אשראים מיוחדים בבנק הבינלאומי, שהביע נכונות להמשיך בפעילות אך ביקש הזרמה כספית או חיזוק בטחונות.

ה.
במקביל, צוות ההנהלה החל להכין תקציב שנתי ותוכנית התייעלות בהנחייתו של התובע, והערכה ראשונית הועברה לבנקים, נספחים ד' ו- ה' לתצהיר.


למרות שיחתו של התובע עם ראש המועצה האזורית, בתאריך 5.2.10 בוצעו עיקולים במפעלה של הנתבעת. בהמשך, ביום 10.2.10 התקיימה ישיבת מועצת מנהלים של הנתבעת, שהחליטה לחדול מפעילות הייצור ולצמצם את ההוצאות, לרבות הוצאות השכר, למינימום האפשרי. התובע העיד, כי החלטה זו התקבלה לפי עצתו.


בשלב זה, ולאור חששם של אנשי הצוות המנהל של הנתבעת מפני אחריותם לאופן ניהולה של הנתבעת בתקופה זו, הכינו סווט ובן פורת, לפי הצעתו של התובע, מסמך המרכז את שאלותיהם בנוגע לניהול הנתבעת. המסמך הועבר לעו"ד גושן.


במסגרת תכנית ההבראה שגובשה על ידי התובע ועל ידי ההנהלה הבכירה של הנתבעת, הוכן בתאריך 16.2.10 מסמך שכלל הצעות שונות, נספח ט' לתצהיר.


בינתיים הצטברו גורמים רבים שחייבו פעילות מואצת על מנת "להציל" את הנתבעת: העיקולים, עצירת אשראי על ידי הבנקים, גירעון בתזרים השוטף וחובות כבדים לספקים.


לפיכך, התובע החל בפעילות מול מועצת הפועלים במטרה לצמצם את עלויות העבודה, באמצעות פיטורים והקטנת שכר ותנאים נלווים (נספחים י"א – י"ג). כמו כן, התקיימו פגישות עם מזכיר מועצת הפועלים וועד העובדים בחברה ללא תוצאה, ואז מועצת הפועלים פנתה לבית הדין לעבודה וביקשה ביטול או הקפאה של הפיטורים. במקביל, התובע הבהיר לארבוס, ולעוה"ד מרידור וגושן, כי נדרשת הזרמה של כ- 10 מיליון ₪ לנתבעת, ובהיעדר הזרמה כזו, הנתבעת תקרוס. מאחר שלא ניתן היה לגייס את הסכום מהבעלים, עקב מגבלות ההגבלים העסקיים, היה צורך למצוא משקיעים חיצוניים.


התובע העיד כי בשל קצב האירועים המתואר, הוא לא טיפל בשבועיים הראשונים לתקופת ההתקשרות עם הנתבעת בחתימת הסכם ההתקשרות. באמצע חודש פברואר שוחח התובע עם עו"ד מרידור וביקש שיעביר אליו את הנוסח הסופי של ההסכם לחתימה.


עו"ד מרידור אמר לתובע שההסכם תקף ומחייב, וכי "אין לו מה לדאוג", והבטיח להעביר נוסח כאמור לחתימה פורמאלית. עוד הוסיף עו"ד מרידור כי עקב בעיות אישיות הוא נעדר רבות מהמשרד ולכן צפוי עיכוב בהשלמת החתימות הפורמאליות.


ביום 22.2.10
התובע פנה לעו"ד עינת שרקי ממשרדו של עו"ד מרידור, וביקש את עזרתה בהעברת טיוטת ההסכם. ואומנם, באותו יום (עמ' 22 ש' 26 ואילך), עו"ד שרקי העבירה את נוסח ההסכם למשרדי הנתבעת, שם התובע חתם עליו, והטיוטה השנייה (החתומה על ידי התובע) הוחזרה בפקס לעו"ד מרידור (נספח ט"ו).


התובע ציין כי לא ידע את פרטי המשא ומתן לרכישת הנתבעת על ידי פרי גליל (כאמור, הסכם המכירה נחתם יום לאחר שהתובע חתם על הטיוטה השנייה), ואף לא היה כל קשר בין מועד החתימה לבין מועד חתימת הסכם המכירה.


בהמשך, בתאריך 23.2.10 סווט פנה אל התובע, והודיע בשם ארבוס ועל דעת הבעלים החדשים של הנתבעת, על סיום ההתקשרות עמו. התובע שאל בדבר תקופת ההודעה המוקדמת, וסווט הבטיח לתת הבהרה והודעה מסודרת ביום 28.2.10, אך הבהרה כאמור לא הגיעה.


התובע הוסיף וציין כי בתקופה בה נתן שירותים לנתבעת, לא היה לו קשר כלשהו עם מי מחברת פריניר או ממשפחת צ'סקלה, והקשר היחיד היה עם ארבוס ועם עו"ד מרידור.

התובע הוסיף שהנתבעת ביצעה תכנית הבראה וסיימה את שנת 2010 ברווח, לעומת הפסד של כ- 14 מיליון ₪ בשנת 2009.

11.
לאור טענתם כי הטיוטה השנייה משקפת הסכם מחייב, דרשו התובעים תשלום דמי ייעוץ, מיום 1.2.10 ועד ליום 23.2.10, מועד ביטול ההסכם על ידי הנתבעת לפי חלק יחסי של החודש 23/28
x
54,000 ₪ = 44,357 ₪ בצירוף מע"מ, וכן שלושה חודשי הודעה מוקדמת, בעלות כוללת של 162,000 ₪ בצירוף מע"מ. הכול, לפי התנאים הרשומים בטיוטה השנייה.

עדותם של עו"ד מרידור ועו"ד שרקי

12.
התובעים זימנו כעדים מטעמם את עורכי הדין מרידור ושרקי, עימם התובע היה בקשר.


עו"ד שרקי אישרה שטיפלה בנושא ההסכם לצד עו"ד מרידור, שהוביל את הטיפול. כן אישרה ששלחה את הטיוטה הראשונה, וכי הטיוטה השנייה נשלחה על ידי מזכירה במשרד, ו"הגיוני" שנשלחה בשמה (עמ' 8 ש' 1 – 2, 7 – 8). לפי עדותה, לא היה לה כמעט כל קשר עם הלקוח, אך היא זכרה מעורבותו של אדם בשם ארבוס (עמ' 8 ש' 21 – 22).


גם עו"ד מרידור אישר כי טיוטת ההסכם מיום 18.1.10 וכן מיום 22.2.10 יצאה ממשרדו, כבא כוחה של הנתבעת (עמ' 10 ש' 30 ואילך). עו"ד מרידור ציין כי אינו מתייחס למשמעות המשפטית של העברת הטיוטה, וכי ככל הידוע לו, הטיוטה הייתה מצויה ברשותו של התובע עוד קודם לכן, וגובשה יחד עמו (עמ' 14 ש' 26 – 28).

מפאת חיסיון עו"ד – לקוח, עו"ד מרידור סירב להשיב על השאלה האם ארבוס סירב לחתום על טיוטת ההסכם עם התובע (עמ' 16 ש' 25).


בנוסף, עו"ד מרידור אישר שפנה במכתב לבנקים ובמכתב לרשות, כבא כוחה של הנתבעת.

עו"ד מרידור ציין שכאשר קיבל את ההודעה של הנתבעת על הפסקת ההתקשרות (נספח י"ז לתצהירו של התובע) הוא שוחח עליה עם ארבוס.


עו"ד מרידור הסכים, כי לא היה נושא משרה או מורשה חתימה בנתבעת, ולא היה מוסמך להתחייב בשמה, בכפוף להרשאה מפורשת (עמ' 17 ש' 16).


עו"ד מרידור ציין כי אינו זוכר אמירה שלו לתובע לפיה האחרון אינו צריך לדאוג וכי "ההסכם מחייב את החברה כלפיו" (עמ' 17 ש' 5 – 7).

13.
עדותו של סווט:



מטעם הנתבעת הוגש תצהירו של רמי סווט, מנהלה הכללי בתקופה הרלבנטית.


סווט הפנה לכך שהטיוטה השנייה מעולם לא נחתמה על ידי הנתבעת, מורשי החתימה שלה או איש מנציגיה. לפי עדותו הטיוטה השנייה מעולם לא אושרה כדין במוסדות הנתבעת ולפיכך אין לה תוקף מחייב כלפי הנתבעת.


סווט העיד כי התובע ידע היטב את זהות מורשי החתימה בנתבעת.


לפי עדותו של סווט, הוא עצמו ראה את הטיוטה השנייה בפעם הראשונה לאחר חתימת העסקה עם פרי גליל. התובע מסר את הטיוטה לאדם בן פורת, שהראה אותה לסווט. עד אותו מועד, לא ידע על קיומה של הטיוטה, וכלל לא דובר עליה.


סווט טען כי החתימה על הטיוטה השנייה נעשתה ערב חתימת הסכם המכירה, על מנת לבצע "מחטף" של הרגע האחרון.


לפי עדותו, ביום 22.2.10 כבר היה ברור וידוע לכל, לרבות לתובע, כי עסקת מכירת הנתבעת לפרי גליל היא עניין מוגמר. הסכם המכירה אף נחתם ביום 23.2.10, יום אחד לאחר שהתובע חתם על הטיוטה השנייה.


סווט ציין כי לא ראה פרוטוקול של דירקטוריון או אסיפה כללית, או מסמך אחר של הנתבעת המגדיר את סמכותו או תפקידו של התובע.


סווט ציין כי עו"ד מרידור, שנטען כי אישר בפני
התובע שההסכם תקף, לא היה מעולם בעל תפקיד כלשהו בנתבעת, ואינו מוסמך לאשר התקשרויות שלה. גם ארבוס לא חתם על הטיוטה השנייה.

דיון

14.
אני קובעת כי לא נכרת הסכם מחייב בין התובעים לבין הנתבעת.

15.
על מנת להוכיח קיומה של התקשרות מחייבת עם הנתבעת, באמצעות מנהלה (ארבוס) התובעים היו צריכים לעבור "שרשרת חוליות" (ע"א 4670/03 י.מ.ש. השקעות בע"מ ואח' נ' כלל (ישראל) בע"מ ואח' (13.12.06) (סעיף 14 לפסק הדין): האחת, נכרת חוזה כדין בין המנהל לבין התובעים, השנייה, המנהל פעל בהרשאה ובגדריה, השלישית, בהנחה שהתשובה שלילית – מתקיים אחד התנאים הקבועים בסעיף 56 לחוק החברות, תשנ"ט-1999.

16.
התובעים כשלו כבר בשלב הראשון, והוא, הוכחת קיומו של חוזה בין ארבוס, לבין התובעים.

17.
הטיוטה השנייה לא נחתמה על ידי הנתבעת, ואפילו לא על ידי ארבוס.


"חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה לקיומה של גמירת דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב".


דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א, עמ' 452 (1991).


ארבוס, לא חתם על הסכם כלשהו עם התובעים, ודי בכך כדי להקים חזקה לרעת התובעים, לפיה לא נכרת הסכם מחייב.

בכך שונה ענייננו מהמקרים שנדונו בפסקי הדין שהובאו על ידי התובעים – פש"ר (מחוזי חיפה) 463/07 התאטרון העירוני חיפה בע"מ (בהקפאת הליכים) נ' עו"ד עפר אטיאס בתפקידו כנאמן לתאטרון העירוני חיפה בע"מ (בהקפאת הליכים) ואח' (8.4.2008) ות.א. (שלום ראשל"צ) 3012/09 באר מים ישראל בע"מ נ' חברת גרי אלכסנדר בע"מ ואח' (6.11.2012) (להלן: עניין באר מים), בשניהם הסתמך הצד השלישי על מסמך חתום על ידי בעל הסמכות הנחזית.

18.
עד חיוני להוכחת קיומו של חוזה כדין בין ארבוס כמנהל – לבין התובעים היה ארבוס. באופן תמוה, התובעים נמנעו מזימונו כעד והסתפקו בעדותו של עו"ד מרידור.


לתובעים לא היה כל הסבר טוב מדוע ארבוס לא זומן, ותשובתו של התובע בנושא זה הייתה יותר מתמוהה. לשיטתו של התובע, מאחר שהקשר בנושא החוזה נעשה עם עו"ד מרידור, הרי "די בעו"ד מרידור כדי שיאשר שהיה הסכם" (עמ' 26 ש' 15).


עו"ד מרידור אינו ארבוס, אלא בא כוח הנתבעת, שעדותו מוגבלת לנוכח חיסיון עו"ד – לקוח, ומלכתחילה היה ידוע לתובעים כי עו"ד מרידור לא יוכל למסור פרטים, עקב קיומו של החיסיון (ר' הודעת התובעים מיום 17.3.13). יתר על כן, עו"ד מרידור יכול היה להעיד, אולי, על קשר מסוים, אך לא יכול היה להעיד למה הסכים ארבוס, אם בכלל.

הדעת מחייבת, כי פלוני הרוצה להוכיח קיומה של הסכמה של אלמוני, יזמן את אלמוני לעדות, ולא את בא כוחו של אלמוני.

לבטח עו"ד מרידור לא יכול היה להעיד על הנקודה שבה ארבוס הביע את הסכמתו, קרי, בפגישה שהתקיימה בין התובע לבין ארבוס, או בשיחת הטלפון שנערכה בין השניים, ושבה ארבוס אמר, לטענתו של התובע, כי ההסכם מאושר. כך גם, עו"ד מרידור לא יכול היה לאשר שארבוס הודיע לצוות הניהולי על מינויו של התובע.

התובע לא העלה טענה לפיה לא יכול היה לזמן את ארבוס מסיבה כזו או אחרת, ואין מקום לכך שבית המשפט ייכנס להסקת מסקנות לוגיות בשאלה מה ארבוס אמר ומה ארבוס חשב, בהסתמך על מה שעו"ד מרידור עשה, מבלי שעו"ד מרידור היה יכול להסביר את פעולותיו (מפאת חיסיון).


נטל ההוכחה מוטל על התובעים, והם לא עמדו בנטל זה כאשר בחרו לתמוך את עדותו של התובע בעדות מוגבלת וסתומה של בא כוח (משום שהיה כבול בנושא החיסיון), במקום להעיד את בעל הדבר עצמו (ארבוס).

התובעים טענו כי עשו כן משיקולים טקטיים (עמ' 61 ש' 5 ואילך).


לטעמי, מצב שבו בית המשפט מקבל עדות של עורכי דין במקום עדות של לקוחותיהם באשר להתרחשויות, אינו מגלם מדיניות משפטית רצויה, אך בכל מקרה, עדותו של עו"ד מרידור אינה מספקת, ושיקולים טקטיים אינם ממין העניין בכגון דא.

איני רואה איזה שיקול טקטי קיים למנוע מבית המשפט את עדותו של העד המרכזי שעשוי לתמוך בגרסת התביעה, למעט העובדה שעדותו של עד זה אינה נוחה, ולתובעים נוחה יותר עדות של עורך דין, שאינו יכול להסביר את הרקע, ממי קיבל הנחיות, מה היה תוכנן, מדוע הלקוח בסופו של דבר לא חתם, ועוד שאלות שנותרו ללא מענה.


מאחר שעו"ד מרידור לא יכול היה להתייחס לשאלות אלו, הרי גם אם כתב מכתבים בשם הנתבעת, או שלח טיוטה לא ניתן לקבוע כל קביעה עובדתית באשר למצב הדברים מבחינת ארבוס או מבחינת הנתבעת. לבטח, אין במה שנרשם במכתבים אלה כדי להעיד על תנאי ההתקשרות, והרי תביעתם של התובעים אינה לשכר ראוי, אלא לשכר לפי הסכם, לרבות הודעה מוקדמת.


אני דוחה את טענת התובעים, לפיה נטל הבאת הראיות עבר לנתבעת, ומשכך, האחרונה צריכה הייתה להעיד את ארבוס. אין היגיון במצב דברים שבו התובעים סומכים את תביעתם בראש ובראשונה על כך שארבוס נתן הסכמה, ולאחר מכן, טוענים כי הנתבעת צריכה להעיד את העד הראשון במעלה להוכחת תביעתם. את הסכמתו של ארבוס היו התובעים צריכים להוכיח על ידי ארבוס. בהיעדרו, ובשים לב למשקל שייחסתי לעדותו של התובע (להלן), לא עמדו התובעים בנטל הראשוני של הבאת הראיות והנתבעת, כמו כל נתבע אחר, לא צריכה הייתה לזמן את העד המרכזי הדרוש להוכחת התביעה. כך, אין גם כל משמעות לכך שהנתבעת הסתפקה בעדותו של סווט, ולא הביאה מצהירים אחרים מטעמה, משום שהתובעים צריכים להוכיח את תביעתם, ואם לא עשו כן, אין הנתבעת צריכה לשלול את מה שלא הוכח.


אף אינני רואה לחייב את הנתבעת בשל כך שעמדה על חיסיון עו"ד – לקוח, חיסיון שמוקנית לו חשיבות יתרה בפסיקה, כאשר הנתבעת הודיעה מראש על כך, ולתובעים עמדה האפשרות להביא לעדות את ארבוס עצמו. בניגוד למה שטענו התובעים, ארבוס היה יכול להעיד על קשת רחבה של עניינים, שאינם תחת החיסיון, כגון: מה אמר לתובע ומה סוכם בין השניים, מי בנתבעת אישר את ההסכם, אם בכלל, כיצד הציג את ההתקשרות עם התובע, אם בכלל ומדוע הוא, ארבוס, לא חתם על ההסכם.

19.
זאת ועוד, כאשר עו"ד מרידור נשאל על ידי ב"כ התובעים, האם ארבוס סירב לחתום על ההסכם, הנתבעת סירבה להסיר את החיסיון (עמ' 16). מאוחר יותר, הנתבעת עצמה העלתה שאלה זו, ואז התובעים התנגדו לשאלה, מאחר שהנתבעת העלתה קודם לכן טענת חיסיון (עמ' 17 – 18) ומשכך, עו"ד מרידור לא השיב לשאלה.


כך נותרה שאלה חיונית להכרעה ללא תשובה. לא ידוע האם ארבוס הסכים. לא ידוע האם סירב. לא ידוע האם שינה את דעתו במהלך הזמן, או במועד קרוב למכירת מניות הנתבעת. היעדר התשובה לשאלות אלו פועל לחובת התובעים, שכן נטל ההוכחה מוטל עליהם.

20.
נסיבות העניין תמוהות, אינן תורמות למתן אמון בעדותו של התובע, ואינן תומכות בכך שארבוס נתן הסכמתו להתקשרות.


קיימים סימני שאלה רבים מדי שאינם מניחים את הדעת סביב ההתקשרות הנטענת.


ארבוס היה בעל מניות בבוגופן יחד עם צ'סקלה ז"ל. לאחרון הייתה היכרות רבת שנים עם התובע, החל משנות ה- 80 (עמ' 21 – 22), אך למרות האמור, לפי עדותו של התובע, בשיחה עם ארבוס עובדת ההיכרות כלל לא עלתה, ולתובע לא ידוע כיצד ארבוס הגיע אליו (עמ' 21).


בהמשך, כאמור, ידוע כי התובע החל לעבוד מבלי שנחתם הסכם. התובע העיד בתצהירו כי בשל קצב האירועים המהיר, לא התפנה לטפל בחתימת הסכם התקשרות. באמצע פברואר התובע פנה לעו"ד מרידור, ופעם נוספת פנה ביום 22.2.10, אז נשלחה אליו הטיוטה השנייה, עליה חתם לבסוף (סעיפים 27 – 28 לתצהירו).

עדות זו אינה מתיישבת עם חקירתו הנגדית של התובע, שם טען כי הפנייה ביום 22.2.10 הייתה הפנייה השביעית, וכי פנה מספר פעמים לעו"ד מרידור (עמ' 22 ש' 29 ואילך).



למרות פניותיו הרבות של התובע, ארבוס לא חתם על ההסכם, מה שאינו מתיישב כלל וכלל עם הסכמה. זאת ועוד, משך שלושה שבועות התובע היה במפעל של הנתבעת, ופגש בארבוס (סעיף 26 לתצהירו המשלים), אך לא מצא לנכון לשוחח עמו כלל על נושא ההתקשרות, אף שפנה מספר פעמים לקבלת הטיוטה ללא הועיל (לפי גרסתו לעיל).


כך היו פני הדברים עד יום לפני העברת השליטה בנתבעת מבוגופן (שבבעלות ארבוס וצ'סקלה) לפרי גליל, ואז ההסכם, שעד כה לא היה דחוף (משום שהיה כבר עובדה מוגמרת לשיטתו של התובע - עמ' 26), הפך לפתע כה בהול, עד כי התובע מצא לנכון לפנות לעו"ד מרידור ובהיעדרו – לא להשאיר הודעה (כמו בשבע הפעמים הקודמות) אלא לבקש מעו"ד שרקי להעביר את הטיוטה בפקס, לחתום ולהחזיר בפקס בו ברגע. יתר על כן: גם באותה הזדמנות התובע לא היה סבור שדרך המלך היא לגשת לארבוס, שנמצא לידו במפעל ושנתן את הסכמתו זה מכבר (לפי גרסתו של התובע), ולהחתים אותו על ההסכם, ולמצער – למסור לו את ההסכם. התובע לא הצליח לספק כל הסבר סביר מדוע מצא לנכון באותה נקודה, כאשר הוא נמצא מספר מטרים מיו"ר מועצת המנהלים, להחזיר את ההסכם בפקס לעו"ד מרידור.


עדותו של התובע בשאלת ידיעתו את דבר ההסכם המתגבש עם פרי גליל גם הייתה בלתי מסתברת. בתצהיר העדות הראשית, התובע העיד כי נודע לו על המשא ומתן בנושא הסכם המכירה רק מספר ימים לפני שניתנה לו הודעה רשמית על דבר חתימתו (סעיף 30).
הודעה רשמית, כזכור, ניתנה כבר ביום חתימת הסכם המכירה, במכתבו של סווט, ויכול שעוד קודם לכן, במייל שיצא ביום 22.2.10 באשר לנוכחותם של נציגי פרי גליל במפעל (נספח ט"ז לתצהירו של התובע). כאשר התובע עומת עם מייל זה, הוא טען שבבוקר יום 22.2.10 (כלומר: עת הזדרז לחתום על הטיוטה השנייה) לא ידע שיש סיכום של העסקה, ובאופן נוח ביותר פגש את מנהל הכספים של פרי גליל רק בשעות אחר הצהריים של יום 22.2.10. זאת ועוד, התובע חתם על הטיוטה השנייה 3 שעות לפני שהתקבל המייל של עו"ד מרידור בדבר כניסה של נציגי פרי גליל לנתבעת. גרסאות אלו אינן מתיישבות זו עם זו ואינן משכנעות.


כל אלה, מביאים למסקנה שקיים קושי לקבוע ממצאי עובדה על יסוד עדותו של התובע, ואין מקום בנסיבות העניין להסקת מסקנות לוגיות באשר לאופן פעולתו של עו"ד מרידור.

21.
צירופם של אלה: היעדר החתימה, שיוצר חזקה לרעת התובעים, הנסיבות האופפות את חתימת הטיוטה השנייה על ידי התובע, אי הבאתו של העד המרכזי, והקשיים שניבטו בגרסתו של התובע, מוביל למסקנה שלא הוכח קיומו של הסכם.

22.
יתרה מכך, אני מקבלת את עמדת הנתבעת לפיה, מאחר שביום תחילת עבודתו של התובע – 1.2.10, טרם נחתמה הטיוטה השנייה, הרי לא ניתן להחיל את תנאי הטיוטה השנייה (שנשלחה ביום 22.2.10) על עבודתו של התובע, ושאלת התמורה היא, לכל היותר, נושא לשכר ראוי.


23.
אף לו הוכח שארבוס נתן את הסכמתו להתקשרות, לא היה בכך כדי להועיל לתובעים, משום שלא הוכח שארבוס פעל תחת הרשאה ובגדריה.

24.
כלל היסוד בדיני החברות, הוא עיקרון האישיות המשפטית הנפרדת. גם אם החברה פועלת באמצעות מנהלה, הסכמת המנהל אינה בהכרח הסכמת החברה, וכל התחייבות של מנהל צריכה להיות בסמכות וכדין.

25.
אני דוחה את עמדת התובעים לפיה, די בכך שארבוס, כיו"ר הדירקטוריון אישר את ההתקשרות, כדי לתת לה תוקף כלפי הנתבעת, מבלי שיש צורך באישור של האורגן המוסמך או בחתימה בהתאם לזכויות החתימה (עמ' 24).


עמדה זו אינה תורמת למהימנותו של התובע, שהעיד שהוא בעל תואר ראשון בכלכלה, צבר ניסיון רב בניהולן של חברות ובקיא היטב בתחום זה (ר' הפירוט בתצהירו המשלים). העובדה, שחברה פועלת באופן מסוים, ומאשרת התקשרויות באופן מסוים, היא עובדה בסיסית, שלבטח אמורה הייתה להיות ידועה לתובע.


התובע עצמו הסתבך כאשר ניסה להגן על עמדה מופרכת זו.

התובע העיד כי "לדעתו" טיוטת ההסכם נדונה בדירקטוריון הנתבעת ואושרה שם (עמ' 23 ש' 1). ראשית, עובדה אינה עניין ל"דעה". שנית, לשיטתו של התובע כלל אין צורך בדיון בדירקטוריון, שכן יו"ר הדירקטוריון הוא החברה. אם כך, מדוע ציין שהטיוטה נדונה בדירקטוריון ואושרה שם? ומדוע לא הביא את יו"ר הדירקטוריון כדי להוכיח "דעה" זו?

לאחר מכן,
כאשר התובע התקשה להסביר את מעורבות הדירקטוריון בהתקשרות עמו (משום שמעורבות כזו כלל לא הייתה) הוא חזר לגרסת "ארבוס הוא הדירקטוריון" וטען כי אישור של ארבוס הוא "אישור מועצת המנהלים" עמ' 23 ש' 9).


אין צורך להבהיר עד כמה עמדה זו שגויה מבחינה משפטית (עמ' 53 ש' 11), והיא מובאת על מנת להמחיש מדוע קיים קושי בקביעת ממצאי עובדה על סמך עדותו של התובע. יש לציין כי הוכח שהתובע הבין היטב את ההבדל בין ארבוס לבין הדירקטוריון, ולראיה, את המלצותיו הביא לאישור מועצת המנהלים, ולא לאישורו של ארבוס כאדם בודד (נספח ז' לתצהירו של התובע).


בהמשך, התובע התקשה להסביר כיצד עמדתו לפיה די באישורו של ארבוס, מתיישבת עם התעקשותו לחתום על הסכם, ובכלל – מהו המועד שבו נכנס אותו הסכם בלתי חתום לתוקף. בתצהיר העדות הראשית, התובע טען כי תנאי ההתקשרות סוכמו בפגישה שהתקיימה עם ארבוס. בחקירתו הנגדית שינה וטען כי ארבוס אישר את התנאים לאחר שהתובע העביר אותם בכתב (עמ' 23 ש' 7 – 8). לאחר מכן, התובע העיד כי הוא סבור שביום 18.1.10, מועד העברת הטיוטה הראשונה, היה לו הסכם משפטי מחייב עם הנתבעת (עמ' 23 ש' 24). לאחר מכן, טען כי ההסכם מחייב רק אם הוא יחתום על הטיוטה (עמ' 23 ש' 27) לאחר מכן, טען כי ההסכם מחייב, "לפי השערתו" מאותו יום שהחל לעבוד, כלומר, מיום 1.2.10 (עמ' 24 ש' 1). לאחר מכן, שב וחזר בו, וטען כי ההסכם מחייב ממועד משלוח הטיוטה הראשונה (עמ' 24 ש' 25). העובדה שלא ברור, אפילו לשיטת התובעים, מתי נכרת הסכם מחייב, עשויה היא כשלעצמה להראות שלא התגבש הסכם מחייב (ע"א 10859/07 חברה קדישא גחש"א (ע"ר) נ' דוד לוי (22.1.2012).

26.
לגופו של עניין, הנתבעת הוכיחה כי לארבוס לא הייתה סמכות להתקשר עם התובעים.


ראשית, הדין תומך בעמדתה של הנתבעת. לפי סעיף 46 לחוק החברות, האורגנים של החברה הם האסיפה הכללית, הדירקטוריון והמנהל הכללי. ליושב ראש הדירקטוריון, ככזה, אין סמכויות עצמאיות (למעט נושאים בלתי רלבנטיים לענייננו, כגון כינוס ישיבות הדירקטוריון או קול נוסף).

"דירקטור יחיד, להבדיל מן הדירקטוריון כ"אורגן-רבים" המורכב מכמה דירקטורים, אינו מוסמך, בדרך כלל, מעצם מעמדו, לבצע פעולות בשם החברה"

(ע"א 3998/07 צ. בכור ניהול ואחזקות בע"מ נ' ממשל ירושלים התשנ"ה בע"מ, (6.1.2011), סעיף 18 לפסק הדין).


אמנם, יכול שדירקטור פלוני יוסמך על ידי הדירקטוריון לבצע פעולה מסוימת, אך עדותו של סווט שוללת אפשרות זו, שכלל לא נטענה.

27.
סווט, שהיה מנכ"ל הנתבעת בתקופה הרלבנטית, העיד שהסכם ייעוץ מעולם לא נחתם על ידי הנתבעת, לא על ידי מורשי החתימה שלה או איש מנציגיה. כן העיד, כי הטיוטה מעולם לא אושרה כדין במוסדות הנתבעת.

עדותו זו לא נסתרה והובהרה היטב בחקירתו הנגדית (עמ' 41).

28.
בנוסף, סווט צירף לתצהירו פרוטוקול זכויות חתימה (נספח א').


לפי סעיפים 6 (ב) ו- (ג) לאותו פרוטוקול, חיוב הנתבעת בנושאים הקשורים למהלך העסקים הרגיל יהיה בחתימה משותפת של אדם בן פורת (סמנכ"ל הכספים) ואחד מקבוצה של ארבעה אנשים (ארבוס, וינברגר, ד"ר פוגל או סווט) בצירוף חותמת הנתבעת או שמה. באשר לעניינים שאינם במהלך העסקים הרגיל, נדרשת חתימה של שניים מקבוצת הארבעה.


עדותו זו של סווט לא נסתרה, והוא אף לא נחקר עליה.

לא נטען, וממילא לא הוכח, כי פרט לארבוס היה עוד אדם מבעלי זכויות החתימה המנויים לעיל, שאישר את ההתקשרות.


ממילא, ההתקשרות של ארבוס, לו הייתה, אינה מחייבת את החברה, בין אם תוגדר כהתקשרות במהלך העסקים הרגיל ובין אם תוגדר כהתקשרות שלא במהלך העסקים הרגיל.

29.
די באלה כדי לקבוע, כי גם אם ארבוס הסכים להתקשרות, עובדה שלא הוכחה, הרי הוא פעל שלא בסמכות, ולא היה בהסכמתו כדי לחייב את הנתבעת.

30.
טענת התובעים לפיה, סווט צריך היה לבדוק ולשאול מכוח מה התובע פועל, היא בגדר היפוך סדרי עולם. התובע הוא זה שצריך היה לבדוק מכוח מה הוא פועל ולכך אתייחס בהמשך, בנוגע לתנאים הקבועים בסעיף 56 לחוק החברות.

31.
אני דוחה את טענת התובעים, לפיה הוכיחו שארבוס היה מרכז החברה, ועל כן, החלטה שלו משמעה, החלטה של הדירקטוריון.

הפורמליות, בהקשר של דיני החברות, מהותית. קיומה של חותמת של החברה עשויה לחרוץ את הדין ביחס לקיומה או אי קיומה של אחריות אישית. קיומו של פרוטוקול, גם בחברת יחיד, נדרש על מנת לפעול בשם החברה. קל וחומר, יש משמעות מהותית לכללים הפורמליים כאשר חברה נמצאת על סף מכירה לצדדים שלישיים.

32.
אינני מקבלת את עדותו של התובע לפיה עו"ד מרידור אמר לו "שלא לדאוג" וכי "ההסכם מחייב".


מהטעמים שפורטו לעיל, אינני מוצאת לקבוע ממצאי עובדה על סמך עדותו של התובע.
עו"ד מרידור לא זכר אמירה כזו.

זאת ועוד, עו"ד מרידור הותיר רושם של אדם מחושב, המייחס חשיבות רבה לפורמליות. כך אירע, למשל, כאשר ביקש מראש את אישור הרשות להגבלים עסקיים להכנסת נציג של פרי גליל למפעל של הנתבעת, ורק לאחר קבלתו, הודיע על דבר האישור (נספח ט"ז לתצהירו של התובע, עדותו של עו"ד מרידור – עמ' 11). התנהלות זו אינה עולה בקנה אחד עם האמירה שעליה העיד התובע.

כמו כן, אינני מקבלת את עדותו של התובע כאילו עו"ד מרידור אמר לו "שההסכם תקף עם חתימה או בלי חתימה". על אחת כמה וכמה, לא מסתברת עדותו של התובע לפיה עו"ד מרידור בחר ביוזמתו הוא "להצהיר" על תוקף ההסכם (עמ' 26 ש' 1).

האמירה אינה מתיישבת עם פעולותיו של התובע. אם כך אמר עו"ד מרידור, מדוע ביקש התובע לחתום על ההסכם? ומדוע בבהילות, יום לפני מכירת הנתבעת לפרי גליל? יש להעיר, כי עו"ד מרידור עצמו כלל לא נשאל האם אמר אמירה כה משמעותית (לפיה ההסכם תקף "עם חתימה או בלי חתימה").


אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה, הניסיון להיתלות ב"אישור" של עו"ד מרידור, כמו גם העובדה שהתובע מיהר לחתום על הטיוטה השנייה, ערב הסכם המכירה, מעידים על כך שהתובע ידע שלא היה כל אישור תקף של הנתבעת. משכך, לא יועיל "אישור" של עו"ד מרידור.

33.
לבסוף, אני דוחה את טענות התובעים בקשר להודעת הסיום.


התובעים טענו, כי מתוך כותרת הודעת הסיום, "הודעה על סיום התקשרות", ניתן ללמוד על קיומה של התקשרות.


טענה זו אני דוחה.


ראשית, מקובלת עלי טענת הנתבעת כי גם אם הייתה התקשרות לא הוכח מה היה תוכנה. הווה אומר: התובע אמנם חתם על הטיוטה השנייה, אך הנתבעת– לא, ואין כל ראיה שהנתבעת הסכימה להתקשרות בתנאים הרשומים בטיוטה השנייה, הכוללים הודעה מוקדמת של שלושה חודשים מראש.


שנית, נוסחה של הודעת הסיום יכול לשמש, במקרה הטוב, נדבך ראייתי, אך אינו מספק את הצורך בתשתית ראייתית ברורה לקיומו של הסכם. סווט נחקר באשר ללשון הודעת הסיום והעיד שהתכוון לוויתור על שירותיהם של התובעים (עמ' 57 ש' 20 ואילך), ואכן כך נכתב בגוף המכתב. הודעת הסיום אינה מציינת איזו התקשרות שפרטיה ידועים או מוסכמים. זאת ועוד, בלשונה של הודעת הסיום יש כדי לתמוך בעמדת הנתבעת, שכן נרשם בה שסווט התבקש על ידי ארבוס להודיע ש"מילוז" מוותרת על שירותי התובעים. לו ההתקשרות נוצרה על ידי הנתבעת, ניתן היה לצפות שהנתבעת תודיע על הפסקת השירותים.

34.
מעת שנקבע כי לא הייתה הרשאה של הנתבעת להתקשרות על ידי ארבוס, הרי אין תוקף להתקשרות כלפי הנתבעת, אלא אם יוכח קיומו של אחד מהתנאים הקבועים בסעיף 56 (א) לחוק החברות הקובע כך:


"פעולה שנעשתה בעבור חברה בחריגה ממטרות החברה, או שנעשתה בלא הרשאה או בחריגה מן ההרשאה, אין לה תוקף כלפי החברה, אלא אם כן אישרה החברה את הפעולה בדרכים הקבועות בסעיף קטן (ב), או אם הצד שכלפיו נעשתה הפעולה לא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה או על העדר ההרשאה".

35.
התנאי הראשון הקבוע בסעיף 56 אינו מתקיים. הוכח בעדותו של סווט כי הנתבעת לא אישרה את ההתקשרות בנקודת זמן כלשהי. למותר לציין, שלא הוצג כל מסמך המוכיח את ההפך, ולא הובא עד (לרבות ארבוס) שיטען אחרת.

36.
אני דוחה את טענת התובעים לפיה מתקיים התנאי השני הקבוע בסעיף 56 לחוק החברות, כלומר, שהתובע לא ידע ולא היה עליו לדעת על היעדר ההרשאה.

לא די באמירה בעלמא של התובע, כדי להוכיח שהתובע לא ידע שארבוס אינו מוסמך לחייב את הנתבעת, ובפרט, כאשר לא ראיתי לקבוע ממצאי עובדה על פי עדותו. סווט העיד שהתובע ידע את זהות מורשי החתימה של הנתבעת, ואף את הרכב החתימות המחייב. סווט כלל לא נחקר על עדותו בעניין זה, ולטעמי היא מתיישבת יותר עם כלל נסיבות העניין: התובע ניהל משא ומתן עם מפיצים, בנקים, נושים, מועצת הפועלים ועוד גורמים וקשה להניח שעשה כן מבלי לדעת מי אמור לאשר את כל תכניותיו וההסכמות אליהן יגיע. העובדה שהתובע הביא לאישור הדירקטוריון את תכניותיו השונות (נספח ז' לתצהירו) תומכת בכך שידע מי הגורם המוסמך וכיצד הוא פועל.

אני מקבלת את עמדת הנתבעת, לפיה בעצם העובדה שהתובע, לפי עדותו, פנה מספר פעמים לקבלת ההסכם החתום, אך לא קיבל אותו, יש כדי להראות שלא הייתה גמירות דעת ולא היה אישור מטעם הנתבעת ולהצביע על כך שהתובע ידע זאת. זאת ועוד, גם בעצם העובדה שהתובע מצא לנכון לפנות לעו"ד מרידור, ולא לגורמים המתאימים בנתבעת (אף שהיה בקשר שוטף עם ארבוס – סעיף 46 לתצהירו המשלים), יש כדי להראות שהתובע הבין שאין בידיו הסכם תקף המחייב את הנתבעת שכן לו היה הסכם תקף, לא נדרשה "גושפנקה" של עו"ד מרידור.

37.
אף אם התובע לא ידע בפועל, היה עליו לדעת על היעדר ההרשאה.

38.
אני דוחה את עמדתו של התובע, לפיה לא יכול היה לדעת על היעדר הרשאה.


יש ממש בטענת ה"מחטף" שהעלתה הנתבעת: באותה תקופה התובע ידע שמתנהל משא ומתן למכירת הנתבעת (תשובה 13 לתשובות לשאלון, נספח 2 לתצהירו של סווט). במילים אחרות: התקופה לא הייתה תקופה רגילה בחייה של חברה, אלא תקופה שבה בכל יום יכול שיגיע אליה בעלים שהוא "צד שלישי" לכל הפחות כמו שהתובע הוא "צד שלישי". באותה מידה של סבירות, ניתן היה לצפות ששהותו של "השלוח", ארבוס, בנתבעת, היא זמנית וחולפת. כל זאת, על רקע העובדה שהנתבעת הייתה על סף חדלות פירעון וההסכם, לו נכרת, חייב אותה בשכר ייעוץ לא מבוטל (מעל 50,000 ₪ לחודש) ובתשלום הודעה מוקדמת של שלושה חודשים. בנתונים אלה, בחירתו של התובע שלא לבדוק את מסמכי הנתבעת עצמה, ולהסתמך על אמירות כאלה ואחרות, גובלת בעצימת עיניים.


זאת ועוד, אני מקבלת את טענת הנתבעת לפיה התובע אינו עונה להגדרת צד "חלש" שהדין נוטה להגן עליו (עמ' 53). התובע היה יועץ שנתן לנתבעת שירותי ניהול מקיפים, ובקשר לכך שהה במפעל לפחות שלושה ימים בשבוע, והיה בקשר שוטף עם בעלי התפקידים הבכירים ביותר בו, בכלל זה יו"ר הדירקטוריון (ארבוס), המנכ"ל (סווט) וסמנכ"ל הכספים (אדם בן פורת) (עמ' 25). בנוסף, התובע הוא כלכלן בהכשרתו, והעיד על בקיאות וניסיון רבים בניהול חברות.

אם גם אדם בעל השכלה והכשרה כה נכבדים בתחום החברות, שיש לו נגישות כה קלה ואינטנסיבית לחברה, למסמכיה ולבעלי התפקידים שלה, לא אמור לדעת על היעדר הרשאה, מתרוקן התנאי הקבוע בסעיף 56 לחוק החברות זה מכל תוכן ממשי.


לשם ההמחשה, בעניין באר מים שהובא על ידי התובעים, לא רק שהיה מסמך חתום על ידי המנהל, אלא שהצד השלישי (שלא היה אלא משכיר של מבנה ללא קרבה או נגיעה לחברה) הסתמך על פרוטוקול מורשי חתימה שאושר על ידי עורכי דין ולפיהם למנהל הייתה סמכות להתחייב בשם החברה (סעיף 37 לפסק הדין).

39.
לסיכום:


לא הוכח שארבוס הסכים לתנאי ההתקשרות המגולמים בטיוטה השנייה.



אף לו הוכח כך, ארבוס נעדר הרשאה להסכים לאותה התקשרות, ובנסיבות העניין התובע ידע או היה עליו לדעת על היעדר ההרשאה.

שכר ראוי

40.
מאחר שלא הוכח הסכם, ולא הוכחו תנאיו, התובע אינו זכאי לתגמול לפי הסכם, ובכלל זה – לתמורת הודעה מוקדמת.


עם זאת, אין למעשה מחלוקת שהתובע נתן שירותים לנתבעת (עדותו של סווט עמ' 41 ש' 6, 14 – 15).

41.
לכאורה, יכול שקמה לתובע עילה לתבוע בגין עשיית עושר, אך אני מקבלת את טענת הנתבעת (עמ' 57 ש' 13 ואילך) לפיה בית המשפט אינו מוסמך לפסוק בעילה זו.

42.
כתב התביעה כולל עילה הסכמית בלבד, ואין בו תביעה חילופית לתשלום מכוח עילה של עשיית עושר.



כבר נקבע בפסיקה כי אין בית המשפט רשאי לתת לתובע

פסק דין
על סמך עילה שונה מזו אשר נטענה בכתב התביעה, אלא אם הנתבע גילה את הסכמתו לכך, במפורש או מכללא (ע"א 5630/90 צבי תדמור נ' ישפאר חברה אלקטרונית למסחר בע"מ, מז(2) 517, עמ' 526.


הלכה זו רוככה אמנם עם השנים, ר' למשל ת.א. (מחוזי ת"א) 1187/05 משקו שיווק (1995) בע"מ ואח' נ' עיריית פתח תקווה ואח' (2.12.12) (שם קבע בית המשפט כי ניתן להתייחס לעילה של עשיית עושר, אף אם לא נטענה בכתב התביעה, ובלבד שכתב התביעה גילה את כל העובדות המבססות עילה זו – סעיף 14 לפסק הדין), אך אין בכך כדי לשנות את התוצאה כאן. זאת, שכן התובעים גילו דעתם במפורש כי הם עומדים על עילה חוזית, וזו בלבד, ואינם תובעים בעילה של עשיית עושר (עמ' 42 ש' 2).


כאשר התובעים לא רק שלא כללו את עילת עשיית עושר בכתב תביעתם, אלא אף ויתרו עליה במפורש בסיכומיהם, איני מוצאת מקור המקנה לבית המשפט סמכות לפסוק דבר מה בעילה זו.

התביעה שכנגד שהגישה הנתבעת

43.
הנתבעת טענה שהתובע פעל לטובת בעלי השליטה הקודמים של הנתבעת (פריניר ובוגופן) ולא לטובתה.


לטענתה, התובע היה נציג הבעלים הקודמים, ופעל בהתאם להנחיית בעלי השליטה הקודמים, לטובת האינטרסים שלהם, ובכך גרם לנתבעת לנזקים.

44.
נטל ההוכחה בנושא זה היה מוטל על הנתבעת, והיא לא עמדה בו.


לא הוכח כי התובע פעל מתוך כוונה כלשהי להזיק לנתבעת. התובע הכחיש טענה זו (עמ' 34 ש' 4), והנתבעת לא הביאה כל ראייה לתמוך בה, למעט הצבעה על פעולות של התובע, שהיו בלתי סבירות לטעמה.


לא הוכח שאיזו מפעולותיו של התובע לקתה בסטייה מסטנדרט מקצועי סביר. ודוק: גם אם מאן דהוא היה פועל אחרת, אין בכך כדי להצביע על פעולות הסוטות ממתחם הסבירות. מרחב שיקול הדעת באשר לאופן הטיפול בחברה קורסת, או הניסיונות להבראתה, הוא נרחב, ואין בהבדלי גישות כשלעצמם כדי לבסס טענה להתרשלות (לא כל שכן לפעולה בזדון).


בנוסף, אף לו הוכחו פעולות כאלו, הנתבעת לא הביאה ראיות מינימאליות לנזק שנגרם לה.


אדון בנושאים אלה כסדרם.

45.
לא הוכח כי התובע פעל באופן בלתי סביר:


כל שהונח בפני
בית המשפט הוא, כי סווט סבר שהמהלך הנכון הוא הקפאת הליכים ואילו התובע סבר שהמהלך הנכון הוא המשך הפעלה כעסק חי. העמדה לפיה סברתו של התובע היא בלתי מתקבלת על הדעת, טעונה הייתה הגשת חוות דעת מומחה לעניין, הכוללת – בראש ובראשונה – עובדות באשר למצבה הפיננסי של הנתבעת אותה תקופה (תזרים מזומנים, התחייבויות, בנקים), וכן מסקנות מנומקות מדוע בנתונים אלו מהלך של הפעלה כעסק חי לא היה אפשרי או לא היה נכון. הנתבעת לא רק שלא הביאה חוות דעת כזו, אלא אפילו לא הניחה מסד מינימאלי של נתונים, וממילא, אין כל בסיס עובדתי לטענה שסְברה מסוימת של התובע או פעולות מסוימות שנקט – היו בלתי סבירים.


הנתבעת טענה שהתובע הביא ליצירת משבר יזום עם העובדים.

לטענת סווט, התובע גרם לכך ש- 50% מעובדי הנתבעת קיבלו הודעה על כוונה לפטרם, דבר שהוביל לשביתה והכרזה על סכסוך עבודה במפעל. לפי עדותו, התובע לא רצה לסיים את השביתה, וטען באזני סווט שהעיקולים וסכסוך העבודה שימשו בידו כתירוץ להפסקת הפעילות בנתבעת. נימוק זה היה תמוה בעיניו של סווט, שכן הפסקת הייצור חשפה את הנתבעת לתביעות ולהפרת התחייבויות כלפי צדדי ג'. התובע אף לא טרח להתייצב לדיון בבית הדין לעבודה בעניין העובדים, והותיר את סווט להסביר את פעולותיו של התובע.


בחקירתו הנגדית, סווט הסכים כי מהלך של פיטורים אינו שגוי כשלעצמו, אם הוא נעשה על מנת לשמר את מקום העבודה של יתר הפועלים, ואף הסכים, שמהלך של פיטורי עובדים החל עוד קודם לכניסתו של התובע כיועץ (עמ' 51 – 52). בהינתן כל הנתונים האלה, אין כל בסיס להתערבות של בית המשפט בשיקול דעת עסקי באשר לעצם הפיטורים או היקפם. עמדתו של מר סווט היא לא יותר מאשר דעה, שאינה בהכרח טובה יותר או נכונה יותר מאשר עמדתו של התובע.


אי גביית הכספים מחברת נטו מלינדה סחר בע"מ ואי הסרת העיקולים שהוטלו על מטלטלי הנתבעת:


בתחילת פברואר 2010, המועצה האזורית מטה אשר הטילה עיקולים על מיטלטלי הנתבעת.

לטענתו של סווט, התובע נמנע במכוון מלפעול להסרת העיקולים, הודיע שהנתבעת אינה יכולה להמשיך בפעילותה והורה על הפסקה מוחלטת והשבתת הפעילות היצרנית. התובע אף דחה פתרונות שונים שהציע סווט להסרת העיקולים. לטענת סווט, התנהלותו זו של התובע הייתה על מנת לאפשר פיטורים נרחבים, גם על חשבון קריסת הנתבעת.


בנוסף, סווט העיד כי בתחילת פברואר סוכמה ע"י התובע עסקה עם חברת נטו מלינדה, שהייתה המפיצה של מוצרי הנתבעת, לפיה הראשונה תרכוש כמות גדולה של מוצרי הנתבעת ותשלם לנתבעת במזומן כנגד ריבית. בפועל, הנתבעת סיפקה לנטו סחורה במיליוני שקלים, אך נטו לא שילמה את התמורה מידית, דבר שהחריף את המצוקה בה הייתה נתונה הנתבעת.


התובע, מנגד, טען כי בטרם הושלמה העסקה, הוטלו אצל נטו עיקולים על הכספים המגיעים לנתבעת (עמ' 34), עובדה שאושרה בחקירתו הנגדית של סווט (עמ' 50 ש' 4 – 6, עמ' 53 ש' 23 – 24).


גם כאן כשלה הנתבעת בהוכחת נתונים בסיסיים: קרי, מה סופק לנטו, מה שולם ומתי.

זאת ועוד, בחקירתו הנגדית סווט הודה שהיו עיקולים על הכספים המגיעים מ"נטו" לנתבעת וכן היו עיקולים על מטלטלי החברה (עמ' 50 ש' 4 – 6), וטען כי גִבֵּש פתרון, שהתובע טרפד, לפיו נטו תעביר את הכספים לרשות המקומית, ובכך תשחרר את העיקולים. כל שאוכל לומר הוא, שלסווט לא הייתה תשובה משפטית ברורה מדוע מעשה כזה לא עלול היה להיחשב כהעדפת נושים פסולה לפי הדין, בשים לב לכך שלפי עמדתו–הוא אותה שעה הנתבעת הייתה במצב של חדלות פירעון (סעיף 31 לתצהירו).

לסיכום: ההסבר שנתן התובע לאי השלמת עסקת נטו, נתמך בעדותו של סווט, והפתרון שהציע סווט, לאו דווקא היה פתרון אפשרי.

טענה אחרת של סווט הייתה, כי למיטב ידיעתו היה "חלון זמן" בין אספקת הסחורות לבין ביצוע העיקול אך לעדות זו, שלא הייתה חד משמעית, לא הייתה כל תמיכה, וסווט הסכים שאי אפשר להגיע למסקנה כזו מתוך עיון בכרטסת (עמ' 54 ש' 11 – 12).


אי מימוש עסקת הקוביות:


סווט טען כי התובע לא פעל לגבות את חובה של פריניר כלפי הנתבעת בגין עסקת הקוביות, שאושרה על ידי בית הדין להגבלים עסקיים ונועדה להזרים כספים לנתבעת. לפי טענתו, סוגיה זו מוכיחה בבירור את ניגוד העניינים בו התובע היה מצוי, ואת העובדה שפעל לטובת בעלי המניות של פריניר ולא לטובת הנתבעת. התובע, מצדו, טען כי סווט אמור היה לבצע את הגבייה.

סווט אותה עת היה מנכ"ל הנתבעת, ולא ראיתי להעדיף דווקא את עדותו באשר לכך שהתובע, שהועסק כיועץ, הוא שהיה צריך לבצע בפועל את הגבייה. לא כל שכן, כאשר סווט העיד שרק מנהלת השיווק הייתה רשאית לעמוד בקשר עם פרי ניר (עמ' 55 ש' 5 – 7) וכי ביקש מארבוס לטפל בנושא זה מול פרי ניר (עמ' 57). סווט העיד, שאת כל הפעולות שלא הצליח לבצע הוא הביא גם לידיעתו של התובע, וכי "ציפה" שהתובע יסייע (עמ' 57), אך בכל זה אין כדי לגבש דרך פעולה רשלנית של התובע.


הפסקת פעילות הייצור בנתבעת:


סווט טען כי התובע הביא להפסקת פעילות הייצור של הנתבעת, למרות שבפועל לא הייתה הצדקה כלכלית לעשות כן, שעה שכל פעילותה של הנתבעת מבוססת על פעילות הייצור.


לכך השיב התובע שהפסקת פעילות הייצור התבקשה מאחר שלא היה ברור האם ניתן יהיה לשלם לספקים את העלויות. בנוסף, העיד כי סבר שהפסקת פעילות הייצור תתרום להקטנת ההוצאות, כאשר במקביל נמשכה פעילות של אריזה ושיווק של מוצרים שכבר יוצרו (עמ' 32, ור' עדותו של סווט שאישר המשך פעילות האריזה והמשלוחים – עמ' 52 ש' 14 – 15).


גם כאן, עסקינן בהבדלי גישות, והנתבעת – שהנטל עליה – לא הוכיחה שגישתו של התובע הייתה בלתי סבירה או חרגה מהמתחם הסביר.

46.
אכן, נפלו סתירות בעדותו של התובע. כך, למשל, בתצהירו התובע טען כי הודיע שהנתבעת חייבת הזרמה כספית של 10 מיליון ₪ (סעיף 25) ואילו בחקירתו הנגדית טען טענה הפוכה, לפיה ניתן היה להבריא את הנתבעת אף ללא השקעה כזו (עמ' 30 ש' 26 – 27, עמ' 30 ש' 32 – עמ' 31 ש' 1). בהמשך, טען שכוונתו הייתה לחידוש מסגרות האשראי בבנקים (עמ' 31 ש' 11 – 13), אך נאלץ להודות שלא ידוע לו מה היו מסגרות האשראי (עמ' 31 ש' 26 – 30), והאם הן הוקטנו או שהנתבעת חרגה מהן. סתירות אלו רלבנטיות להערכת משקלה של העדות, אך אין בהן כדי ליצור תשתית עובדתית להוכחת הטענה שפעילותו של התובע סטתה מסטנדרט זהירות סביר.

47.
מכל מקום, לא הוכח נזק.


הנתבעת הסתפקה בטענות סתמיות, כלליות וכוללניות של סווט על "פגיעה בתדמית" של הנתבעת, והערכה סתמית ש"העמידה" את נזקיה של הנתבעת על סך של 500,000 ₪. לא הובאו חוות דעת מומחה או אסמכתה אחרת, לקיומם של נזקים או לשווים. אפילו פירוט של דרך החישוב של המספר הסתמי שננקב, לא ניתן.


אף לו הוכח נזק, היה צורך ברור בחוות דעת שתקשור בקשר סיבתי בין נזק כזה, לבין פעולותיו של התובע, לנוכח העובדה שמצבה של הנתבעת עת התובע פעל בה לא היה מיטבי, בלשון המעטה, וכל תקופת פעילותו של התובע הסתכמה בשלושה שבועות בלבד.

48.
לסיכום, בהיעדר ראיות כלשהן להתרשלות של התובע, לנזק או לקשר סיבתי בין השניים, דין תביעתה הנגדית של הנתבעת להידחות.

סיכום

49.
התביעה והתביעה שכנגד – נדחות.

50.
בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים, בדואר.

ניתנה היום, י"ח תמוז תשע"ג, 26 יוני 2013, בהעדר הצדדים.










א בית משפט שלום 28972-06/10 מרגלית מ.א. פיתוח עיסקי בע"מ, אבי מרגלית נ' מילוז (1989) בע"מ (פורסם ב-ֽ 26/06/2013)