פסקי דין על הדס ארזים קופות גמל בע"מ | פסקי דין על חיים הלפגוט

8866-02/13 א     25/06/2013




א 8866-02/13 הדס ארזים קופות גמל בע"מ נ' חיים הלפגוט








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



ת"א 8866-02-13 הדס ארזים קופות גמל בע"מ
(אחר/נוסף) נ' הלפגוט




בפני

כב' השופטת בכירה
ריבה ניב


תובעת/ משיבה

הדס ארזים קופות גמל בע"מ

ח.פ. 514016567
באמצעות ב"כ עוה"ד בלושטיין ושות'


נגד


נתבע/ מבקש

חיים הלפגוט

ת.ז. 60697836
ע"י ב"כ עו"ד דקל ברוקמן





פסק דין


לפני בקשה לסילוק על הסף.

1.
התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בניהול גופות גמל. הנתבע הוא עורך דין
ששימש עד ליום 24.10.10 כמזכיר חברת "פילת טכנולוג'יס אינטרנשיונל בע"מ" (להלן: "פילת"), ולאחר שהפסיק בכך, נותר בעל מניות בה. התובעת רכשה ביום 28.6.10 מניות בפילת.

לטענת התובעת, הוציא הנתבע דיבתה, עת שלח ביום 29.10.12 מכתב לחברי הדירקטוריון של פילת ובו ייחס לה מעשים אסורים על פי חוק ניירות ערך, העולים כדי מעשים פליליים. לשיטתה, לא די כי הכתוב במכתב אינו אמת, אלא שהנתבע ידע כי משלוח המכתב יחייב את פרסומו בידי חברי הדירקטוריון, שכן המדובר בחברה ציבורית. עוד טוענת התובעת כי הפרסום האמור נעשה מתוך כוונת זדון ומטרתו היתה להפיק לנתבע תועלת אישית.
לאחר פרסום המכתב, פנתה אל הנתבע באמצעות באי כוחה, במטרה להביא להתנצלותו. בתחילה, לא השיב הנתבע לפניותיה, ואילו ביום 3.1.13, חזר הנתבע על עמדתו הראשונית וסירב להתנצל.

לטענת התובעת, הנתבע ידע כי אין אמת בפרסום, שכן מדובר בטענות שהועלו עוד קודם לכך ע"י גוף אחר, שחזר בו מהן. התובעת העמידה את תביעתה בעילות לשון הרע ושקר מפגיע, על סכום של 100,000 ₪.





2.
תמצית טענות המבקש
המבקש מבקש את סילוק התובענה על הסף, עקב תחולתן של ההגנות המנויות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע"). לדבריו, חלות בעניינו ההגנות המנויות בסעיפים 13(5),13(7),
13(9) ו- 13(11) לחוק לשון הרע.

לטענתו, נשלח המכתב, המכונה "המכתב המשמיץ", מכוח סעיף 194 לחוק החברות התשנ"ט- מכתב טרם הגשת תביעה נגזרת- 1999 ובכותרתו אף הובהר כי נשלח מכוח סעיף זה. לפיכך, נכנס המכתב בגדר סעיף 13(5) המעניק הגנה לפרסומים שנובעים מהליך משפטי, לרבות
מכתבי התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים או מכתבי תשובה להם.
באשר לסעיף 13(9) מבהיר הוא כי הפרסום נעשה מכוח חובתו על פי חוק ולפיכך, יש להחיל את הגנת הסעיף וכן טוען הוא להגנה בהתאם להוראות סעיף 13(11).

עוד
טוען המבקש כי ביסוס התביעה בעילת "שקר מפגיע" בנוסף לעילת לשון הרע נעשה מתוך מגמה לעקוף את הגנות סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע ולפיכך, אין ליתן לה יד וכי תוכן המכתב אינו מהווה לשון הרע, כהגדרה בחוק, ולפיכך כתב התביעה כלל לא מגלה עילה.

3.
תגובת המשיבה
לטענת המשיבה, הצורך בהגשת תצהיר כתמיכה לבקשה מלמד כי היא מבוססת על טיעונים עובדתיים שיש לבררם, וכבר מסיבה זו, אין לדחות את התביעה על הסף.

עוד טענה כי הפרסום בגינו הוגשה התביעה עונה להגדרות החוק, הן ביחס ליסוד תכן הדברים והן באשר לפרסומם.
על מנת ליהנות מן ההגנה שמקנה סעיף 13(5) יש להצביע על קיומו של הליך משפטי, אשר קשור בפרסום. במקרה דנן, לא הצביע המבקש על הליך שכזה. זאת ועוד, אין המדובר במכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים, כי אם במכתב שנשלח לדירקטוריון, על מנת שזה יבחן נקיטת הליכים משפטיים. ויתירה מזו- אין המדובר בצד לצדדים המתדיינים ואין בית המשפט מחיל את ההגנה מקום בו הפרסום נעשה מתוך כוונת זדון.

4.
סעיף 13(7) עוסק בדין וחשבון הוגן על מה שאירע או נאמר כמפורט בסעיפים 5 או 6. הואיל ולא חלים בענייננו סעיפי המשנה 5 או 6, לא חל אף סעיף משנה
7.

באשר לסעיף 13(9)- יש לפרש סעיף זה פרשנות דווקנית. מטרת המחוקק, בחוקקו סעיף זה, היתה מתן ההגנה לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ושל רשויות רשמיות. אין מקום בשלב מקדמי זה, לקבוע האם אכן נעשה המכתב המשמיץ מכוח חובה על פי דין, באופן שיש בו כדי להקנות את הגנת הסעיף וכן לא ניתן לקבוע כי אף אם חלה הגנת הסעיף, הותר למבקש לכלול במכתב , ביודעין, טענות שקריות.

סעיף 13 (11) – הטענה לפיה יש להחיל במקרה זה את הגנות הסעיף, שכן מדובר בפרסומים חוזרים של דברים שנאמרו במסגרת הליך משפטי, מהווה בלבול בין סעיפי המשנה ואין זה עולה מלשון הסעיף.

5.
עוד טוענת המשיבה, כי ביססה את תביעתה הן בעילת לשון הרע והן בעוולת שקר מפגיע, בשל הדמיון שבין שתי העילות ולא מתוך מטרה להתחמק מן ההגנות המנויות בחוק לשון הרע. זאת, במובדל מת.א. 20528-01-12 דניאל הרפז נ' מרחב, שם העמיד התובע את תביעתו בעילת שקר מפגיע בלבד. זאת ועוד, אין זה המועד לקבל הכרעה בעניין עילת שקר מפגיע ולבחון קיומה. ככל שבית המשפט ידחה את הבקשה לסילוק על הסף- יהא המועד לברר עילה זו, במהלך הדיון בתביעה.

לסיום, מטעימה המשיבה כי על מנת להביא לסילוק על הסף, נדרשת מידה גבוהה של וודאות וכי יש להורות כן
רק כאשר לא קיים כל ספק
כי אין לתובע סיכוי לקבל, על יסוד כתב התביעה, את הסעד המבוקש.

6.
תשובת המבקש
לטענתו, סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע מסגרת נורמטיבית עצמאית לסילוק תובענה שעילתה לשון הרע, על הסף ולפיכך אין לבחון את בקשתו במנותק ממתווה זה.

באשר לסעיף 13(5)- מבהיר המשיב כי במידה וייקבע כי הרחבת הגנת הסעיף אינה חלה לעניין מכתבים לפי סעיף 194 לחוק החברות, הרי שיש בכך אפליה של שולחי המכתבים והדבר עלול לגרום לפגיעה במוסד התביעה הנגזרת.
ואילו ביחס
לסעיף 13(9) טוען המבקש כי זה עוסק בפרסומים שחייב נתבע לעשות על פי דין. לשיטתו, מן הרגע שבחר המבקש בדרך הפעולה האפשרית של הגשת תביעה נגזרת, הרי שהיה חייב, בהתאם להוראות סעיף 194(ב) לחוק החברות, לשלוח את מכתב הדרישה. במידה ולא היה עושה כן- הרי שהיה חשוף לטענות כנגדו מצד המשיבה.

המבקש שב ותוקף את טענות המשיבה נוכח פרסום המכתב. לשיטתו, מגרסת המשיבה עולה כי אף אם למבקש הגנות בפרסום, הרי שאלה מאוינות נוכח הפרסום שבצעה החברה באופן עצמאי. ולא כך היא. יתירה מזו, לשיטתו, במידה וכך הדבר, יש לפרש את ההגנה המנויה בסעיף 13(7) על מנת להחילה על שולח המכתב המקורי- קרי, המבקש.

עוד מדגיש המבקש כי הטענות שהועלו במכתבו, פורסמו עוד קודם בת.א. 16309-11-10. לדבריו, יסודות הפשרה בהליך, אינם תומכות עובדתית בטענות המשיבה דווקא ולפיכך, יש לקבוע כי המכתב נכנס בגדר הגנת סעיף 13(11) לחוק.
באשר להלכת הרפז, טוען המשיב כי שם קבע בית המשפט כי בכל מקום בו חלות ההגנות המנויות בסעיף 13 לחוק, לא יוכל התובע להעמיד תביעתו אף בעילת שקר מפגיע.

7.
דיון והכרעה-
סעד של סילוק על הסף הינו צעד קיצוני, אשר אין בתי המשפט נעתרים לו כדבר שבשגרה, כי אם במקרים חריגים בלבד. המבחן לסילוק תובענה על הסף הינו המבחן האם כתב התביעה מגלה עילה.
די בכך שהתובע "יראה" על פני כתב התביעה כי בידו עילה (ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשיות בירה, פ"ד נא(2), 312). בשלב זה, בו נבחנת קיומה של עילה- אין בית המשפט בודק את ראיות התובע "בציציות" . בית המשפט אינו ממהר למחוק או לדחות תובענות על הסף ומעדיף ליתן לבעל הדין את יומו בבית המשפט. בפסיקה נקבע כי אין להורות על מחיקת תביעה מחמת חוסר עילה, מקום שניתן להצילה על ידי תיקונה (ע"א 109/84 ורבר נ' אורדן, פ"ד מא(1), 577).

8.
התביעה שפני עילתה- הוצאת לשון הרע. בתביעה מסוג זה היקנה המחוקק הגנות מוחלטות, ההופכות פרסום אסור- למותר.

9.
סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע קובע-
"לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-
(5) פרסום על ידי שופט, חבר של בית דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשתה תוך כדי דיון בפני
הם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;..."

10.
בע"א (ת"א) 2271-09 רועי הרם נ' יצחק זקס, עו"ד (פורסם במאגרים) קבע בית המשפט המחוזי כי הגנת הסעיף לא חלה אך בקשר לפרסומים שנעשו תוך מהלך הדיון המשפטי, כי אם אף ביחס לפרסומים שקדמו לו, ובין היתר- מכתב התראה טרם נקיטת הליכים משפטיים:
"נדרשנו לסוגיית סעיף 13(5) לחוק בהיבט של היקף "ההגנה" במספר מקרים... מכל מקום, בהתאם לדעת הרוב, הרי מדובר בהגנה מוחלטת או יותר נכון בכעין חסינות. דהיינו, פרסום החוסה תחת האמור בסעיף 13(5)
לחוק, וכפי שמפורט ברישא של הסעיף האמור, "לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי".
בלשון אחרת אם אכן ייקבע כי הפרסום נכלל בגדר הסעיף האמור, אזי אין להידרש לשאלה הנוספת ודי יהיה בכך לדחות את התביעה.
השאלה שבמחלוקת, במקרה דנן, עניינה האם הקביעות האמורות חלות גם בעת שמדובר במכתבי התראה של עורכי דין, וכן האם במקרה דנן מדובר בשלב טרום משפטי, אשר בגינו יחול הסעיף האמור, אם לאו..."

ובהמשך- "אולם כבר בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2) 620 (להלן:"זיידמן"), נקבע כי סעיף זה משתרע גם על פנייה במכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט ואף לקראתו. בית המשפט שם קבע כי פירוש מילולי מצומצם של "בפני
הם " הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חופשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן, האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה..." (עמ' 624, ההדגשות לא במקור- י.ש.) .

מהפן העקרוני, מאותם הנימוקים שפורטו בפרשת זיידמן כך גם בפסיקה הנוספת, יש מקום להחיל את החסינות האמורה, גם במכתבי התראה הקשורים להליך המשפטי ולמשא ומתן המשפטי. אותו עקרון שיש להסיר מורא הגשת תביעה בגין לשון הרע במסגרת ההליך המשפטי עצמו, והחל גם על כל כתב המוגש לבית המשפט, יש להחילו גם ביחס למכתב התראה הקשור בצורה זאת או אחרת להליך המשפטי או לקראת הליך משפטי, ובלבד שאכן הוא קשור להליך משפטי ונעשה במהלך הרגיל ומשמשו כהלכה.

דברים אלו מקבלים משנה תוקף גם נוכח טענת ב"כ המשיב, אודות אותם מקרים בהם יכול ותוגש תביעה כנגד עורך דין שאזי כללי האתיקה מחייבים פנייה קודמת בכתב (סעיף 31 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א- 1961). אך גם כשלא מדובר בגדר פנייה שכזאת, אכן מהראוי כי קודם להגשת תביעה יפנה צד למשנהו במכתב התראה ודרישה...

יתר על כן, אם לא נאמר כן, הרי אם תוגש תביעה בעקבות מכתב שכזה ובסופו של יום יתברר כי אשר נטען בתביעה אינו אמת, אזי חרף זאת שלא ניתן יהיה להגיש תביעה בהתאם לחוק בגין הפרסום שבכתב בי-ד ין, ניתן יהיה להגיש תביעה כאמור, בגין מכתב ההתראה או הדרישה.
הנה כי כן המסקנה העולה כי גם מכתב התראה או דרישה, חוסה בצילו של הסעיף האמור.
מעת שקבענו שכזאת, הרי אין מקום לטענה כאילו ההלכה כפי שנקבעה בפרשת עו"ד חיר לא תחול על מכתב התראה שכזה. בפרשת חיר נקבעה אותה חסינות מוחלטת ועל כן כל אשר חוסה תחת אותה חסינות, אף אם מדובר במכתב טרום משפט, יש להחיל לגביו את ההלכה האמורה. .."

11.
ברע"א 431/11 עו"ד רועי הרם נ' יצחק זקס, (פורסם במאגרים) , קבע כב' בית המשפט העליון בהאי לישנא:
"פסיקתו של בית המשפט המחוזי אינה חורגת מגדרי הפרשנות המרחיבה שנתקבלה בפסיקה לגבי החסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע . עוד בעניין זיידמן נקבע כי אפשר שחסינות זו תחול גם על "סיפור המעשה לעורך הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט עתיד לבוא" (שם, בעמ' 624; ההדגשה הוספה). משמע- גם בעבר לא הוגבלה תחולתו של סעיף 13(5)
לפרסומים שהם מאוחרים לפתיחת ההליך. המבחן המתאים אינו מבחן הזמן, כי אם מבחן מהותי הבוחן האם הפרסום הוא בגדר "צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" (עניין זיידמן). בית המשפט המחוזי יישם מבחן זה על נסיבות המקרה שבא לפניו, והגיע למסקנה כי המכתב נשלח במסגרת הליך משפטי...

יתרה מכך, הוצאת מכתבי התראה לפני נקיטת הליך משפטי מגדר החסינות הנתונה לכתבי הטענות המוגשים בהליך אכן עשויה להקשות על יצירת התאמה בין הטענות שבמכתב ההתראה לבין הטענות שנטענות לבסוף בהליך. אין גם מקום להבחין בין פרסומים שונים, שנעשו בגדר הליך משפטי, לעניין נפקות היעדרה של זיקה בין הפרסום לבין תוכן ההליך. ההלכה שנקבעה בעניין חיר מתייחסת לכל פרסום שנעשה במסגרת הליך משפטי, לפי התנאים שנקבעו בעניין זיידמן, ובכלל זה גם למכתב התראה כדוגמת זה שנשלח במקרה שלפנינו. אף לא נמצא ממש בחשש שמעלה המבקש כי כל פרסום עשוי להיחשב בדיעבד ככזה שנשלח על רקע כוונה לנקוט בהליך משפטי וכך לזכות בחסינות. נסיבות שליחת המכתב הנדון כאן פורטו בהרחבה והן מצביעות על קשר ברור לסכסוך משפטי קיים ולהליך קונקרטי שנפתח לבסוף בקשר עם הטענות שהועלו במכתב".

12.
סעיף 194 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 קובע:
"(א) כל בעל מניה וכל דירקטור בחברה (בפרק זה- תובע) רשאים להגיש תביעה נגזרת אם התקיימו הוראות סימן זה.
(ב) המעוניין להגיש תביעה נגזרת יפנה לחברה בכתב וידרוש ממנה כי תמצה את זכויותיה בדרך של הגשת תובענה (בפרק זה- דרישה).
(ג) דרישה תופנה יו"ר דירקטוריון החברה, ויפורטו בה העובדות היוצרות את עילת התביעה והנימוקים להגשתה..."


13.
ומן הכלל אל הפרט-
כאמור לעיל, הכירה הפסיקה במכתבים הנשלחים במסגרת הליכים טרום משפטיים, כחוסים בצילה של ההגנה המוחלטת שמקנה סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
אין המדובר ברשימה סגורה, כי אם בכל אותם המקרים
בהם לצורך קיומו של הליך משפטי או בקשר אליו, נדרש מי מן הצדדים לשלוח מכתב טרם נקיטת ההליכים, הרי שתחול עליו הגנת הסעיף.

14.
במקרה דנן, עילת התביעה מבוססת על מכתב אשר נשלח על ידי המבקש מכוח סעיף 194 לחוק החברות. הסעיף קובע
כי על מנת שיוכל בעל מניות להגיש תביעה נגזרת- ההליך המשפטי-
עליו לפנות תחילה בכתב ליו"ר הדירקטוריון ולתאר את העובדות המקימות את עילת התביעה.

15.
עיון במכתב נשוא התביעה מעלה כי כותרתו הינה "דרישה לחקור ולתבוע את נזקי החברה בקשר עם הנושאים המפורטים בכתב זה להלן. כתב זה מהווה מכתב דרישה, בין היתר לפי הוראות סעיף 194 לחוק החברות, התשנ"ט- 1999 ("החוק")".

במכתב, פירט המבקש לפני חברי הדירקטוריון מהן העובדות המקימות לדידו את עילת התביעה והוסיף כי "אשר על כן כנדרש בזאת דירקטוריון החברה להכריז על הדס ארזים כבעלת השליטה בפילת, לתבוע את נזקי החברה על הסתרת הרוכשים
על היותם בעלי שליטה..."

אמנם, אין המשיבה צד למכתב, כי אם חברי הדירקטוריון של פילת, עם זאת נכתב מכוח הדרישה המפורשת של החוק, ובקשר, ואף לצורך, ההליך המשפטי. לעניין זה, מוצאת אני לציין כי אין נפקות האם בסופו של יום הוגשה התביעה, אם לאו, שכן המבחן מצביע כי כתיבת המכתב נעשתה לצורך אפשרות הגשתה בעתיד.

16.
אשר על כן, אינני נדרשת לבחון קיומן של הגנות נוספות ואף איני נזקקת לבחינה האם נושא בחובו המכתב דברי לשון הרע, שכן מצאתי כי מדובר בפרסום המותר נוכח הגנת סעיף 13(5) לחוק ובהתאם להוראות סעיף 194 לחוק החברות.

באשר לעילת שקר מפגיע-בית המשפט בתא (מרכז) 20528-10-12 דניאל הרפז נ' מרחב (מ.נ.פ) בע"מ (פורסם במאגרים) , קבע כי "כל עוד ביסודה של התביעה עומד פרסום המהווה לשון הרע שנעשה בנסיבות הקבועות בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, וטענת התובע היא כי אותה לשון הרע פגעה בו וגרמה לו נזק, לא יוכל הוא להגיש תביעה המושתתת על עילות אחרות מאשר העילה שבחוק איסור לשון הרע". משכך, אין המשיבה יכולה לבסס תביעתה בעילת שקר מפגיע, באופן ש"יעקוף" את ההגנה שמקנה סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

משכך, התביעה נדחית.
נוכח הנסיבות, איני מורה על תשלום הוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.






ניתן היום,
י"ז תמוז תשע"ג, 25 יוני 2013, בהעדר הצדדים.














א בית משפט שלום 8866-02/13 הדס ארזים קופות גמל בע"מ נ' חיים הלפגוט (פורסם ב-ֽ 25/06/2013)