פסקי דין על מנהל מקרקעי ישראל | פסקי דין על שביט בתיה | פסקי דין על אלי אברהם | פסקי דין על אלי יוסף | פסקי דין על בוכריץ יפה | פסקי דין על קריספיל אהובה |

114/04 א     26/09/2004




א 114/04 מנהל מקרקעי ישראל נ' שביט בתיה, אלי אברהם, אלי יוסף, בוכריץ יפה, קריספיל אהובה




1
בתי המשפט
א 000114/04
בית משפט השלום בית שאן
26/09/2004
תאריך:
כב' השופט אשר קולה

בפני
:

מנהל מקרקעי ישראל

בעניין:
תובע
עו"ד שרם אורי

ע"י ב"כ
נ ג ד
1 . שביט בתיה

2 . אלי אברהם

3 . אלי יוסף

4 . בוכריץ יפה

5 . קריספיל אהובה

6 . נוח כרמית
7 . אלי אתי
8 . מזור עופרה
9 . אלי שלום

נתבעים
עו"ד זנטי מאיר

ע"י ב"כ
פסק דין
רקע

1. בפני
נו תביעה לסילוק יד ופנוי הנתבעים ממקרקעין הנמצאים בתחום שיפוטה של עיריית קרית שמונה והידועים כנכס בגוש 13145, חלקה 57, מגרשים 8 ו-9 כמסומן בתרשים אשר צורף לכתב התביעה, (להלן: המקרקעין ו/או המגרשים), ולהשיבם לתובע כשהם נקיים מכל אדם וחפץ מטעמו.

2. הנתבעים הגישו כתב הגנה ובו טוענים שהוריהם ז"ל היו בעלי הזכויות במקרקעין ולאחר מותם באו הם במקומם, ולפיכך ביקשו לדחות את התביעה.

3. בהחלטת ביהמ"ש מיום 23.06.02, נקבע לאור הצהרת הצדדים, כי המחלוקת היחידה בתיק היא, "האם לנתבע, קיימות זכויות להחזיק במגרשים 8 ו-9 , בחלקה 57 בגוש 13145".

4. עוד יש להקדים ולומר, כי מלכתחילה הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר כנגד נתבע מס' 9 בלבד, ובעקבות הסכמה דיונית שהושגה בין הצדדים סוכם, כי כל הנתבעים יצורפו לכתב ההגנה המתוקן שיוגש, וממילא התביעה תהיה כנגד כולם.

5. ענין זה סירבל במעט את הדיון בתובענה זו, שכן כתב התביעה מתוקן לא הוגש וב"כ התובע מסיק בסיכומיו, כי משמעות ההסכמה הדיונית הינה, כי הטענות המועלות על ידי התובע בכתב תביעתו ובתצהיר שהוגש מטעמו מתייחסות לנתבעים כולם.

6. תצהיר התובע הוגש לאחר ההסכמה הדיונית בה נקבע כי, הצדדים אמורים היו לפעול בהתאם להצהרותיהם (ראה החלטת השופט עיילבוני, על גבי ההודעה הדיונית המוסכמת מיום 04.03.03, ואילו התצהיר הוגש ביום 23.06.03!).
ואכן, בתצהיר שהוגש מטעמו טוען התובע, גם טענות כלפי המנוח אלי ג'ומעה ז"ל וממילא, טענות אלו כוחן יפה גם כנגד הנתבעים כולם, שכן אם להורי הנתבעים לא היתה זכות להחזיק במקרקעין, ממילא גם אין זכות לנתבעים להחזיק במקרקעין (אלא אם כן רכשו הם זכות עצמאית ועניין זה לא נטען על ידם).

הפלוגתאות בין הצדדים

7. טיעוני התובע
א. התובע הוא נציגם החוקי של המדינה, רשות הפיתוח והקרן הקיימת לישראל, (להלן, גם המינהל).

ב. מדינת ישראל הנה הבעלים של חלקה 57 בגוש 13145 בשלמות.

ג. הנתבע מס' 9 תפס חזקה בנכס כמסומן בצבע צהוב (נספח "ב" לכתב התביעה), ומחזיק בו שלא כדין, ללא רשות התובע וללא הסכמתו.

ד. הנתבע החל בנטיעת וגידול כרמי ענבים וגידור החלקה בגדר תיל, ללא קבלת רשותו של התובע וללא הסכמתו ומעשיו מהווים הסגת גבול, כמשמעות המונח בסעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח-1968.

ה. הנתבע לא שעה להוראות המפקח מטעם המנהל להפסקת הפעולות המבוצעות על ידו במגרשים 8 ו-9 הנ"ל וסילוק ידו מהם.

8. טיעוני הנתבעים
א. בשנת 1951, הגיעו ארצה הורי הנתבעים, בשנת 1957 לערך הוקצה מגרש 9 וחלק ממגרש 8 בגוש 13145, להורים על ידי החלטת המועצה המקומית, קרית שמונה, כאשר ביצוע החלטה זו הוטל על הסוכנות היהודית לארץ ישראל בע"מ (להלן - "הסוכנות"), אשר פעלה על פי סמכותה, ובמגרשים אלו החזיקו ההורים ז"ל מאז ועד פטירתם, וכיום מחזיקים במגרשים אלו, מכח צו ירושה, הנתבעים כולם.

ב. דין התביעה להדחות מחמת התיישנות, ושיהוי בהגשת התביעה.

ג. הנתבעים בעלי זכויות כדין במגרשים.

ד. התובע הרחיב ו/או שינה את חזית התביעה.

הרחבת חזית

9. כתבתי לעיל שכתוצאה מתיקון כתב ההגנה ללא שתוקן גם כתב התביעה במקביל, חל סרבול בהליכים שבפני
וכתוצאה מכן, טוען עתה ב"כ הנתבעים, ולמעשה הדבר נטען על ידי הנתבעים גם בתצהיר שהוגש על מטעמם, כי בתצהיר התובע יש משום שנוי ו/או הרחבת חזית.
מסתמך ב"כ הנתבעים בטענתו זו על כך שביום 23.06.02 נקבע "כי המחלוקת היחידה בתיק היא האם לנתבע קיימות זכויות להחזיק במגרשים", ואולם, הצהרה זו נתנה בטרם הוספו הנתבעים האחרים, לפיכך ומשהוספו נתבעים נוספים הטוענים, כי הם זכאים להחזיק במגרשים, הרי שממילא טענתם זו, הינה חלק מהחזית ומהפלגותאות בתיק.

10. זאת ועוד, משהסכימו הצדדים, כי הנתבעים כולם יצורפו כצד לתיק, הרי שממילא יש לקרוא את הצהרת הצדדים בדבר המחלוקת, כמתייחסת לכלל הנתבעים בתיק ואכן ב"כ הנתבעים מצטט את פרוטוקול ביהמ"ש מיום 23.06.02 כדלהלן: "הנתבעים מעולם לא החזיקו בחלקה ומשום כך אין להם כל זכות בה".
יוער, כי בתצהיר מטעם הנתבעים צוטטה פסקה זו באופן הבא: "המחלוקת היחידה בתיק היא האם אנו התובעים (כך במקור, וצ"ל הנתבעים א.ק.) זכאים להחזיק במגרש מס' 9 אם לאו".

הוי אומר איפוא, בסיכומיהם, מוסיפים הנתבעים לתוך ההצהרה המוסכמת את מה שלא היה בה מלכתחילה, וכאילו, כביכול, נטען על ידי ב"כ הצדדים כי הנתבעים מעולם (ההדגשה שלי - א.ק) לא החזיקו במקרקעין ...
ציטוט זה אינו נכון, וב"כ התובע לא הצהיר לפרוטוקול, כי הנתבעים מעולם לא החזיקו במקרקעין, כל שטען ב"כ התובע היה, שלנתבע (ולאחר תיקון כתב בי-דין גם לנתבעים) לא היתה זכות להחזיק במקרקעין.
לפיכך איפוא, טענת שנוי החזית או, הרחבתה נדחית.

ההתיישנות

11. טענה נוספת שעלינו לסלק מדרכנו בטרם נמשיך בדיון שבפני
נו הינה טענת ההתיישנות.
טוענים הנתבעים, כי מאחר והם מחזיקים במקרקעין מאז שנת 1957 ובמשך 38 שנה, הרי שקמה להם הגנה בטענה של התיישנות.

12. ב"כ התובע הפנה לסעיף 5(2) לחוק ההתיישנות וטען, כי בסעיף זה נקבע, כי אין התיישנות במקרקעין מוסדרים.

13. צודק ב"כ הנתבעים בטענתו בסיכומיו, כי לא מצא בסעיף 5(2) הנ"ל את הקביעה האמורה של ב"כ התובע. ואולם, הקביעה הנ"ל, מצויה בסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין תשכ"ט - 1969 (להלן - "חוק המקרקעין") הקובע "כי חוק ההתיישנות לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים".

14. בסיפא לסעיף זה נקבע, כי אין בכך כדי למנוע טענה מכח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה.

בפסיקה נקבע כי על מנת שתעמוד לנתבע טענת התיישנות לגבי מקרקעין מוסדרים לפי סעיף 159(ב) לחוק הנ"ל, צריך שיתקיימו שני התנאים המצטברים הבאים:
1. לפי הדין הקבוע, לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, היה הנתבע זכאי לטעון טענת התיישנות.
2. תקופת ההתיישנות נסתיימה לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, דהיינו, 01.01.70.
הדין שחל על התיישנות במקרקעין לפני כניסתו לתוקף של חוק המקרקעין, הוא חוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958. לפי סעיף 5(2) לחוק ההתיישנות, ביחד עם סעיף 20 לחוק המקרקעין העותומני, תקופת ההתיישנות במקרקעין מוסדרים היא ל -25 שנה (ראה ע"א 69/85 להבי נגד רשות הפיתוח פדי מ(ד) 624).
בנדון שבפני
נו המקרקעין עברו הליכי הסדר בשנת 1944, כך טוען התובע והדבר מגובה במכתב מהמינהל מיום 11.10.03 (נספח ו' לתצהיר התובע), כנגד טענה זו לא טענו הנתבעים דבר !
לפיכך איפוא, וגם אם ניקח את המועד המוקדם ביותר בו טוענים הנתבעים, כי הוריהם החזיקו במקרקעין, דהיינו שנת 1957, הרי שממועד זה ועד 01.01.70 חלפו 13 שנה בלבד, כך שתקופת ההתיישנות לא נסתיימה במועד תחילת תוקפו של חוק המקרקעין, ועל כן, הסיפא לסעיף 159(ב) אינו חל, ונשארת הרישא לפיה חוק ההתיישנות אינו חל לגבי מקרקעין מוסדרים.
לאור האמור לעיל, דין טענת ההתיישנות להדחות.

שהוי

15. מוסיפים וטוענים הנתבעים, כי התביעה לוקה בשהוי ניכר ולפיכך, גם מסיבה זו יש לדחותה על הסף. גם טענה זו יש לדחות.
על מנת ש"יזכה" אדם רק על סמך טענת שהוי, צריך להוכיח הוא כי, אכן התובע "ישן" על זכויותיו וכי, כתוצאה משהוי זה שינה הנתבע מצבו לרעה.

16. בנדון שבפני
נו לא הצליחו הנתבעים להוכיח את שני הרכיבים דלעיל.
הנתבעים טוענים אמנם שהם מחזיקים במקרקעין משנת 1957, אולם לבד מתצהירו של דוד עוז, מי שהיה באותה עת, (כך נטען על ידי הנתבעים ולכך אתייחס להלן) ממונה מטעם הסוכנות היהודית והמצהיר, כי נמסרו להורי הנתבעים מגרשים בצלע ההר, אין על כך כל ראיה נוספת, וגם אם אקבל קביעה זו, הרי שאין בכך ראיה פוזיטיבית שהתובע "ישן" על זכויותיו, וכי כתוצאה מכן, שינו הנתבעים מצבם לרעה.
גם תצהירו של מר אלי יוסף
מטעם הנתבעים, מתייחס באופן סתמי לטענות ולפיהן הנתבעים, או מי מהם, עשו עבודות רבות ו/או מעשים ו/או פעולות וכדומה. ואולם, אין די בקביעה כללית וסתמית כזו, כדי להוכיח שאכן הנתבעים החזיקו בפועל בחלקה מאז 1957, ואין בכך גם כדי להוכיח שהתובע "ישן" על זכותו ושנגרם לנתבעים שנוי לרעה עקב כך.

17. יתר על כך, התובע צירף לתצהירו, מכתב משנת 1983 (נספח ו' לתצהירו) אשר הופנה לב"כ דאז של אבי הנתבעים ושם, נכתב מפורשות שהתובע מתנגד לכל חזקה וככל שהייתה כזו במגרשים וכי, רשות וככל שניתנה בטלה. גם דו"ח המפקח, מטעם התובע, אשר צורף כנספח א' לסיכומי התובע, מאשר, כי בשנת 94 היה המגרשים נשוא כתב התביעה פנויים ולא מוחזקים על ידי הנתבעים או, מי מהם.
באשר למועד משנת 83 ועד שנת 94, נטען על ידי התובע כי גם בשנת 83, ולאור העובדה שהמגרשים הוקצו לשווק, הרי שבכך יש להעיד, כי על פי נוהלי המינהל, המגרשים לא היו תפוסים. מאחר שגם בשנת 83 היו המגרשים פנויים וגם בשנת 94 היו המגרשים פנוים, הרי שלכל היותר עומדת לנתבעים טענת שהוי משנת 94 ועד 03.05.00 שאז פנה המפקח מטעם המינהל לנתבע מס' 9 (נספח ד' לתצהיר התובע).
אין בכך די כדי לדחות את תביעת התובע ואשר על כן גם טענת השהוי נדחית.

זכות במקרקעין

18. לפיכך איפוא, ועל מנת לבסס זכות להחזיק במקרקעין אין די בטענות ההתיישנות והשהוי ועל הנתבעים להראות ולבסס את זכותם במקרקעין ומכח מה הוקנתה להם זכות זו.

19. כאן יש להבהיר, כי הגם שהנתבעים טענו, כך לפחות בכתב הגנתם המתוקן, כי הינם בעלי זכויות במקרקעין, הרי שברור שדין טענתם זו להכשל, התובע הציג נסח רישום מקרקעין ממנו עולה בברור, כי הוא בעל הזכויות במקרקעין.

20. לפיכך, ומלכתחילה, נטענו טענות הנתבעים על דרך החלופין, דהיינו טענו הם "שבשנת 1957 קיבלו זכויות חזקה, ו/או חכירה, ו/או שימוש על החלקה ובחלקה" ומכח זה, כך טוענים התובעים "רכשו ההורים זכויות כדין בחלקה".

21. למעשה, את כל הקונסטרוקציה המשפטית, בונים הנתבעים על כך שנציג הסוכנות נתן להם זכות להשתמש בחלקה, ומכאן מסיקים הנתבעים, כי מדובר בהתחייבות לעשות עסקה, הנותנת לנתבעים זכות שביושר ומאחר וההתחייבות האמורה, נתנה לפני כניסתו לחוף של חוק המקרקעין, לפיכך מהווה "זכות זו מעין זכות קניינית מן היושר הישראלי".

22. אין חולק שמי שנתן את הרשות האמורה, היה לכל היותר, מר דוד עוז שהיה כהגדרתו הוא "מנהל המעברה" אולם מכוח מה ומי התיר לו לעשות כן, אין לכך תשובה.
מנסה להסתמך ב"כ הנתבעים על האמנה שנכרתה בין ממשלת ישראל לבין מינהל מקרקעי ישראל ולבין הסוכנות היהודית, והמסמיכה את הסוכנות יהודית לפעול לפיתוח הארץ וישובה.
ואולם, הנתבעים לא השכילו להוכיח כי במקרה דנן, פעלה הסוכנות היהודית, וככל שפעלה, ופעל דוד עוז, בהתבסס על אותה אמנה, כל שהוצהר על ידי דוד עוז היה "בהיותי מנהל המעברה בקריית שמונה הוקצו מגרשים למשפחות שונות לצורך גידול כבשים לפי מיטב זכרוני קיבלה משפחה ג'ומעה מגרש בצלע ההר וזאת במטרה לאפשר למשפחה גידול כבשים שלא בתוך שטח המעברה".
הנה כי כן, מר דוד עוז, כלל לא טוען שהוא פעל כנציג הסוכנות או כמנהל ראש הסוכנות דאז, כפי שהגדירו ב"כ הנתבעים בסעיף 24 לסיכומיו.
גם אם אניח לטובת הנתבעים כי מר דוד עוז, היה באותה עת נציג הסוכנות, הרי שאין די באמנה כללית שנחתמה בין הסוכונת למדינת ישראל, ויש צורך להוכיח בראיות פוזיטיביות, שבמקרה דנן פעלה הסוכנות, וככל שפעלה כאמור, בהתאם לאמנה זו.

23. זאת ועוד, מר עוז מתייחס במפורש לגידול כבשים מחוץ לשטח המעברה, זאת ותו לא, לא גידול כרמים לא גידולים חקלאים, לא ביצוע עבודות שונות ובוודאי שלא זכות חזקה לנצח !
לכל היותר, ניתן לראות במתן רשות זו, וככל שניתנה על ידי הבעלים הנכונים, רשות חינם, אשר ניתן לבטלה, ולכך אדרש להלן.

24. אין חולק, כי בשנת 1983 נוהלה חלופת מכתבים בין אבי הנתבעים לבין התובע, הנתבעים לא כפרו בכך ! אין חולק, כי כבר במכתב משנת 1983 הודיע התובע מפורשות, כי מעולם לא ניתנו לנתבעים זכויות במקרקעין האמורים וכי, וככל שנתנו זכויות כאלו, הרי שאלו בוטלו לאלתר.
עוד עולה, כי למעשה מאז אותו מכתב בשנת 1983 ועד שנת 2000, לא היו חיכוכים ו/או עימות בין הצדדים ואין כל ראיה, כי הנתבעים או מי מהם החזיקו כלל במקרקעין.
רק ביום 03.05.00 ובעת ביקור שערך במקרקעין המפקח מטעם התובע, הוברר, כי הנתבע מס' 9 מחזיק במקרקעין והחל בנטיעת כרמי ענבים וגידור החלקה.
כתוצאה מביקור זה, נשלח על ידי התובע מכתב ההתראה לנתבע מס' 9, ובו נדרש הוא לפנות את השטח הנ"ל תוך 30 יום (נספח ד' לתצהיר התובע).

25. לא הומצאה לעיוני התייחסות כלשהי של הנתבע מס' 9, או של הנתבעים האחרת למכתב זה.
יתר על כן, הנתבע מס' 9 כלל לא הגיש תצהיר מטעמו, לא במסגרת בקשת רשות להתגונן ולא כתצהיר עדות ראשית בתיק העיקרי.
הנתבעים טוענים, כי כל שעשה נתבע מס' 9 ללא אישור מהם היה, וכי רק הנתבע מס' 3 הוא זה שהוסמך על ידי אביו ז"ל לטפל בחלקה, תוך שהם מסתמכים על מכתב שניתן לנתבע מס' 3, בשנת 1982, מכתב שצורף כנספח א' לתצהיר הנתבעים.
גם אם אניח כי מדובר במכתב מקורי (וקשה להניח כך!) הרי שאין במכתב זה כלום, אם מדובר בצוואה הרי שאינו עונה על הוראות חוק הירושה, ואם מדובר ביפויי כוח, הרי שמכתב זה אינו הוא עונה על הגדרת יפויי כוח, ובקיצור, אין במכתב זה דבר !
זאת ועוד, הנתבעים האחרים גם לא תבעו מעולם, ומכל מקום לא הציגו כל ראיה על כך, את הנתבע 9, על כך שפעל במגרשים על דעת עצמו.
לפיכך איפוא לא הוכיחו הנתבעים כי ניתנה להם רשות, וכי ניתן לראות ברשות זו משום התחייבות לקיום עסקה, "המבססת זכות שביושר מתוצרת הארץ".

הסגת גבול

26. א. תביעה זו, כאמור לסילוק ידם של הנתבעים הנה על פי עילה של הסגת גבול
במקרקעין. סעיף 16 לחוק המקרקעין, קובע: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם, זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
התובע, כאמור, הוכיח כי הוא בעל הזכויות במקרקעין, אותם מחזיקים הנתבעים, לכן אף אם אינו מחזיק בפועל, רשאי הוא לתבוע מכוח זכות הבעלות.
סעיף 29 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) קובע: "הסגת גבול במקרקעין, היא כניסה למקרקעין שלא כדין...".

ב. נטל הראיה: סעיף 30 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש) קובע: "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין, על הנתבע נטל הראייה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". כפי שנפסק: "...בעל בית יכול לבסס תביעת פינוי או סילוק יד על זכות קניינו, בטענה שהנתבע מחזיק ברכושו ללא זכות ... ואז על הנתבע להראות ולו גם לכאורה, זכות חוקית לישיבתו במקום. מספיקה לבעל הבית טענת בעלותו כבסיס להחזרת החזקה רק כנגד נתבע שאין בכוחו, להראות זכות חוקית לישיבתו במקום...".(ע"א 127/77 מלכה קפה נ יוסף לוי ו-3 אחרים, פ"ד ל"א (3), 455).
כאמור, הוכיח התובע את המוטל עליו, לפיכך עבר הנטל לנתבע, להראות, כי הוא מחזיק במקרקעין כדין.

27. הנתבעים טוענים, כי הם ברי רשות במקרקעין. בידוע הוא, כי אכן, גם ללא הסכם מפורש, ניתן להסיק בדיעבד, על קיומו של רשיון במקרקעין מתוך התנהגות של בעל המקרקעין. בע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית כנסת ובית מדרש החסידים, פ"ד ל"א (3) 210, נקבע, "שלשם יצירת רשיון של שימוש במקרקעין אין צורך בהסכם מפורש ומספיקה התנהגותם של בעלי המקרקעין שממנה ניתן להסיק שהסכימו בדיעבד והשלימו עם שימוש של אדם אחר ברכושם. העובדה שעבר זמן רב מאז תפס האדם את הקרקע, ושבמשך כל אותו זמן נמנע בעל הנכס מתגובה כלשהי למרות שידע על התפיסה, יכולה להעיד על הסכמתו, וליצור רשיון מכללא שלא התקיים מלכתחילה".
עוד כן נקבע בע"א 463/79 חנא פרח נ' סימון גבראן, פ"ד ל"ו (4), 403, "יצירתה של רשות... אינה מותנית בהסכם מפורש, ודי אפילו בהתנהגותו של בעל המקרקעין, שממנה ניתן להסיק הסכמה בדיעבד...".
אולם, אין די בעבירת הזמן לבדה בכדי לקבוע, כי מסיג גבול, הנו בר רשות ויש להתייחס אף לנסיבות אחרות. (ע"א 793175 ישראל אקסלרוד נ' מדינת ישראל ואח, פ"מ תשל"ז (ב), 466).
לכן, בנסיבות מסוימות בחלוף זמן רב, תוך שתיקת הבעלים יכול להווצר מצב בו מסיג גבול ייהפך לבר רשות מכללא.

28. כבר קבעתי לעיל שהנתבעים לא הצליחו להוכיח, כי יש להם זכות במקרקעין לא זכות שבדין ולא זכות שביושר. שאלה נוספת שיש להתייחס עליה, וכבר רמזתי אליה לעיל, היא האם ניתן להקנות לנתבעים מעמד של ברי רשות.

בר רשות במקרקעין

29. בכדי שהנתבעים יזכו במעמד של ברי רשות מכללא, עליהם להוכיח כי:
א. שהו במקרקעין זמן ממושך.

ב. התובע ידע על החזקתו של הנתבע במקרקעין ולא עשה דבר.

האם התקיימה שהייה ממושכת של הנתבעים במקרקעין?
מחד גיסא, בתצהירו, הצהיר מר אלי יוסף
(נתבע מס' 3), בסעיף 10, "מאז 1957, החזיקו ההורים בחלקה הנ"ל, וגידלו בה כבשים ועזים" ועוד מוסיף, "בשנת 1974, נטעו ההורים כרמים על החלקה, והקיפו אותה בגדר מעץ. בשנת 1985 החליפו הגדר מעץ בגדר תיל".
ומאידך, המנהל בתצהיר מטעמו, הצהיר בסעיף 19, "עיון בתיק מגלה כי לא נרשם כל דיווח מאת הפיקוח על תפיסה ו/או חזקה ... וכן לא מטעם השמאי שערך ביקור במקום". רק ביום 03.05.00, במסגרת ביקור שבצע מפקח מטעם המנהל, בשטח המקרקעין, נתגלה כי מר אלי שלום (נתבע מס' 9) פלש למקרקעין והחל בנטיעת וגידול כרמי ענבים וגידור החלקה בגדר תיל.
לאור האמור לעיל, ומאחר והנטל מוטל על הנתבעים להוכיח, כי שהו במקרקעין זמן ממושך, הרי שכנגד תצהירם זה, שאינו נתמך בכל ראיה חיצונית, עומד תצהיר התובע, כי עוד בשנת 83, עת שווקו המגרשים שפוצלו ממקרקעין אלו, וכן בשנת 94, לא נמצא כי המקרקעין היו מוחזקים על ידי הנתבעים או על ידי מי מהם.
בנסיבות אלו, אין לקבוע, כי הנתבעים הרימו את הנטל המוטל עליהם. זאת ועוד מדובר בעדות יחידה כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות ולפיכך בהעדר טעם שהניע את ביהמ"ש להסתפק בעדות זו, לא תפול הכרעה על פיה במשפט אזרחי. בנסיבות שבפני
נו אין כל סיוע לתצהירו הסתמי של אלי יוסף
ולפיכך, אין ביכולתי ליתן טעם מדוע בחרתי להסתמך על עדות זו.
לפיכך איפוא אני קובע כי הנתבעים לא הוכיחו, כי הוריהם החזיקו במקרקעין תקופה המקנה להם זכות של בר רשות מכללא.
גם אם טעיתי במסקנתי זו, הרי שעל הנתבעים להוכיח רכיב נוסף והוא, כי התובע ידע על החזקתם של הנתבעים ולא עשה דבר, גם לענין זה, ולנוכח חומר הראיות בתיק, לא הרימו הנתבעים את הנטל המוטל עליהם.

רשות חינם

30. למעלה מן הצורך ולמקרה שטעיתי בשתי קביעותי העובדתיות כמפורט לעיל, הרי שאין ספק שהרשות גם אם ניתנה היא מכללא, רשות חינם היא. "רשיון הניתן חינם, ללא כל תמורה, איננו הסכם במובן החוקי של המילה. רשיון כזה מתפרנס מדי רגע ברגע מרצונו החופשי של המרשה והוא מתבטל כהרף עין עם גילוי דעתו של זה, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון". (ע"א 96/50 יעקב צינקי ואח נ' ויקטור ע. כיאט, פ"ד ה(1), 474). וכן ראה בע"א 50/77, אליהו מזרחי נ' אלברט אפללו, פ"ד ל"א (3), 433 כי: "מסיג גבול שמחזיק בקרקע תקופה ממושכת בידיעת הבעלים ובלי שהבעלים יפעלו לסילוקו, עלול להיהפך לבר רשות ללא תמורה או בר רשות חינם ובעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת...".

31. במקרה דנן, הנתבעים לא נתנו לתובע ו/או מי מטעמו תשלום ו/או תמורה עבור השימוש במקרקעין, ולכן מדובר ברשות חינם, אשר ניתנת לביטול.

ביטול רשות חינם

32. כאמור, אף אם הנתבעים הנם ברי רשות במקרקעין (דבר המוטל בספק ניכר !), מדובר ברשות חינם, ההלכה היא כי: "... בעל המקרקעין רשאי לבטל רשות זו בכל עת", (ע"א 50/77, לעיל).
על כן, ניתן לבטל רשות זו בכל עת, שכן, נפסק: "כבר ראינו, כי דעת רוב השופטים היא, שרשיון חינם שאינו לזמן קצוב מתבטל כהרף עין עם גלוי דעתו של בעל המקרקעין, כי אין ברצונו להמשיך בהענקת הרשיון והגשת התביעה לסילוק יד בוודאי מגלה רצון זה... ולקבוע שעצם הגשת התביעה כנגד המשיבה כוללת בתוכה גם הודעת ביטול הרשיון". (ע"א 32/77 טבוליצקי נ' בית הכנסת פ"ד ל"א (3) 210).

33. במקרה דנן, הגיש התובע תביעה לסילוק יד, וכן טען, כי החזקת הנתבעים במקרקעין היא בניגוד לרצונם, כפי שנכתב בכתב התביעה, "הנתבע השיג את גבולה של התובעת בכך שפלש אל תחום החלקה ומגרשים 8 ו-9 מבלי שיקבל אישור...". ולכן הוכח כי, אפילו אם ניתנה רשות הרי, שהרשות בוטלה.
זאת ועוד, כבר במכתב מיום 08.10.83 (נספח ו' לתצהיר התובע) ואמר כי אם נתנה רשות הרי שזו מבוטלת לאלתר.

34. האם משבוטלה הרשות, הנתבעים הינם משיגי גבול ?
בע"א 477/68 הופמן נ' לויטל, פ"ד כ"ג (2)52 נקבע: "המערערים השכירו למשיב את המחסן הנדון והלה לא פינה אותו בתום תקופת השכירות, מאותה שעה ... הפך המשיב למסיג גבול".
ובמקום אחר נקבע, כי עוולת הסגת הגבול הנה עוולה מתמשכת ומתרחשת גם כתוצאה מהתמשכותה של חזקה שלא כדין בקרקע.
ומכאן ניתן ללמוד קל וחומר, במקום שהיתה שכירות כדין, מרגע שהסתיימה ולא פונה הנכס, מדובר בהסגת גבול, קל וחומר במקרה נשוא תביעה זו, בו מדובר, לכל היותר ברשיון מכללא, שברגע שזה מבוטל, הרי מדובר בהסגת גבול.
מכל האמור לעיל, עולה כי לנתבעים אין כל זכות או מעמד במגרשים 8ו-9 בחלקה 57 בגוש 13145, ויש להורות על סילוק ידם מהם.

השקעתם של הנתבעים במקרקעין

35. שיקול הדעת המסור לבית המשפט, מכוון ליתן פתרון צודק של מקרה בו השקיעו הנתבעים כספים להשבחת המקרקעין בשיפוצים ובאחזקתם, אך הנתבעים לא מצאו לנכון להמציא חוו"ד לעניין הערך הכספי של השקעתם במקרקעין, וככל שכלל הייתה כזו. בהעדר הערכה כלשהי של גובה הפיצוי הנדרש, מנוע בית המשפט, לתת לנתבעים, סעד של פיצוי כספי לעניין השקעתם במקרקעין ולמעשה ניתן גם לקבוע שלא הוכחה השקעה כזו.

סוף דבר

36. לאור כל האמור, הנתבעים ו/או מי מטעמם, מחויבים לסלק את ידם מהמגרשים 8 ו-9הנמצאים בחלקה 57 בגוש 13145, כמסומן בתשריט (נספח ב'לכתב התביעה).
ביצוע סילוק היד יעוכב עד ליום 10.10.04, וזאת על מנת לאפשר לנתבעים להתארגן.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.

ניתן היום י"א בתשרי, תשס"ה (26 בספטמבר 2004) בהעדר הצדדים.
המזכירות תמציא העתקים לב"כ הצדדים.
ערעור תוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.

_______________
אשר קולה
, שופט
000114/04א 117 דורין יבגניה








א בית משפט שלום 114/04 מנהל מקרקעי ישראל נ' שביט בתיה, אלי אברהם, אלי יוסף, בוכריץ יפה, קריספיל אהובה (פורסם ב-ֽ 26/09/2004)