פסקי דין על אהרון רוזנברג | פסקי דין על זמיר נחום | פסקי דין על חיים סבן | פסקי דין על מבדק מכוני בדיקה פתח-תקווה | פסקי דין על איטה יבלונקה - יורשת המנוח אברהם יבלונקה ואח' |

9247/10 עא     24/07/2013




עא 9247/10 אהרון רוזנברג, זמיר נחום נ' חיים סבן, מבדק מכוני בדיקה פתח-תקווה בע"מ, איטה יבלונקה - יורשת המנוח אברהם יבלונקה ואח'




פסק-דין בתיק ע"א 9247/10
st1\:*{behavior:url(#ieooui) }




בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים


ע"א 9247/10



לפני:

כבוד השופטת א' חיות


כבוד השופט ע' פוגלמן


כבוד השופט י' עמית


המערערים:

1. אהרון רוזנברג



2. זמיר נחום



נ


ג


ד



המשיבים:

1. חיים סבן



2. מבדק מכוני בדיקה פתח-תקווה בע"מ



3. איטה יבלונקה - יורשת המנוח אברהם יבלונקה


4. ויקטור סעדיה


5. מ.מ.מ ירושלים בדיקות רכב בע"מ


ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופט א' אורנשטיין) בת"א 1884/07 מיום 1.11.2010


תאריך הישיבה:
כ"ח בניסן התשע"ג

(8.4.2013)


בשם המערערים:
עו"ד שמוליק קסוטו


בשם המשיבים 2-1:
עו"ד ד"ר יוסי כהן


בשם המשיבה 3:
עו"ד רז בן-דור


בשם המשיב 4:
עו"ד ליאור רוב


בשם המשיבה 5:
אין התייצבות


פסק-דין

השופט ע' פוגלמן

:


בתביעה שהגישו לבית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, ביקשו המשיבים 2-1 לאכוף חוזה אשר לטענתם השתכלל ביניהם, מצד אחד, לבין המערערים
ומשיבים 4-3 (להלן בהתאמה:
יבלונקה
ו
סעדיה
) מצד שני,
במסמך שנחתם ביום 22.11.2006
(להלן:
מסמך הסגירה
). במסמך הסגירה נקבעו הסכום שהמשיב ישלם למערערים, ליבלונקה ולסעדיה בעד מניותיהם במשיבה 2 (להלן:
חברת פתח תקוה
), והסכום שהאחרונים ישלמו למשיב 1 (להלן:
המשיב
) בעד מניותיו במשיבה 5 (להלן:
חברת ירושלים
). המחלוקת בין הצדדים נסבה על השאלה האם מסמך הסגירה – בצירוף תנאים אחרים שסוכמו במהלך משא ומתן שהתנהל בין הצדדים לפני שנחתם – מהווה הסכם מחייב ואכיף. בית המשפט המחוזי
(כב' השופט
א' אורנשטיין
)
השיב לכך בחיוב. הערעור שלפנינו מכוון למסקנה זו, כמו גם להחלטת ביניים שעניינה עיון במסמכים.

הרקע הצריך לעניין

1.
המשיב, המערערים, יבלונקה וסעדיה הם בעלי מניות בשתי חברות שכל אחת מהן מפעילה מכון לבדיקת כלי רכב – האחד בירושלים ומופעל על ידי חברת ירושלים, והשני בפתח תקוה ומופעל על ידי חברת פתח תקוה. בתקופה שקדמה לחתימת מסמך הסגירה, המשיב ניהל את המכון בפתח תקוה ולא היה מעורב בניהול המכון בירושלים; והמערערים ניהלו את המכון בירושלים ולא היו מעורבים בניהול המכון בפתח תקוה. לימים התגלעו מחלוקות בין הצדדים והם גמרו אומר להיפרד באופן שהמשיב ירכוש את מניות הצדדים האחרים בחברת פתח תקוה ויחזיק בכולן; והאחרים ירכשו את מניותיו בחברת ירושלים. לשם כך פתחו הצדדים במשא ומתן. את המשיב ייצג עו"ד רמי פילו, ואת המערערים ייצג עו"ד נתן מינקוביץ. ביום 1.10.2006 שלח עו"ד מינקוביץ טיוטה לעו"ד פילו (להלן:

הטיוטה הראשונה
) ובה כתב, בין היתר, כי הצדדים יפנו לרשות המסים לקבל אישור ביחס לשיעור המס בו תחויב מכירת המניות על פי ההסכם (להלן:
פרה-רולינג
) (פרק המבוא); כי התמורה בגין מכירת המניות בחברת פתח תקוה תהיה 500,000 דולר (סעיף 8.1); כי המשיב ישא בתשלום המס שיחול בגין מכירת המניות (סעיף 9.1); והושאר מקום ריק להשלמת סכום המס שישולם כפי שיוערך בהליך הפרה-רולינג (סעיף 9.2). עו"ד פילו סימן על הטיוטה הראשונה הערות בשיטת "עקוב אחר שינויים" של תוכנת
word
, ושיגר אותה חזרה לעו"ד מינקוביץ ביום 10.10.2006 (להלן:
הטיוטה השנייה
). בין היתר, כתב עו"ד פילו על גבי הטיוטה כי "יש לשקול "עסקת ברוטו" ולא "עסקת נטו"". ביום 22.10.2006 ערך עו"ד מינקוביץ שינויים על הטיוטה השנייה ושלח לעו"ד פילו טיוטה נוספת בדואר אלקטרוני (להלן:
הטיוטה השלישית
). במכתב ששלח לעו"ד פילו ביום 21.11.2006, הציע עו"ד מינקוביץ להגדיל את התמורה שיקבלו המערערים בגין מכירת מניותיהם לסך של 800,000 דולר (במקום 500,000 דולר כאמור בטיוטה השלישית), לנוכח השינוי במבנה העסקה מנטו לברוטו. המשיב, מצידו, הציע לשלם עבורן 700,000 דולר.

2.
ביום 22.11.2006 נפגשו הצדדים כולם, ללא פרקליטיהם, במשרדו של רו"ח יהודה פרקש, אשר שימש כרואה-החשבון של החברות. לאחר דין ודברים נחתם מסמך הסגירה
ובגדרו הוסכם כדלקמן: המערערים ימכרו למשיב את מניותיהם בחברת פתח תקוה תמורת 775,000 דולר; המשיב ימכור למערערים את מניותיו בחברת ירושלים תמורת 100,000 דולר; וכל צד ישא בתשלום המס בגין מכירת מניותיו. מפאת חשיבותו לענייננו נביא את מסמך הסגירה כלשונו:

"בס"ד
22/11/06

שעה 10:00 בשו"טמ


הסגירה

i
מכירה $ 775
חיים משלם עבור חלקם במבדק פ"ת
ii
מכירה $ 100
חיים מקבל עבור חלקו
במבדק י-ם

_________

יתרה
$ 675

כל אחד משלם את המס שלו.
כלומר
אהרון/נחום/ויקטור/אברהם משלמים מס על
k
775 $
חיים משלם מס על
ה-
k
100 $

לאחר חתימת זכרון דברים/חוזה תתקיים פגישת שמירת יחסים כללית במסעדה.

ולראיה חתמו כולם

______
______
______
______
_______
חיים סבן

ויקטור


אהרון
נחום
אברם


עד לחתימה




______________


רו"ח יהודה פרקש"


בפגישה זו נחתמו גם דוחות כספיים של החברות לשנת 2005. ביום 2.12.2006 שלח עו"ד פילו לעו"ד מינקוביץ טיוטה חדשה (להלן:
הטיוטה הרביעית
) ששיקפה את ההסכמות שעוגנו במסמך הסגירה מבחינת התמורה. בטיוטה זו נכתב, בין היתר, כי הרוכשת היא חברה בבעלות המשיב ולא המשיב עצמו ושונו מועדי התשלום ואופן התשלום (מתשלום כל הסכום במועד החתימה לפריסת התשלום). במכתב שצורף לטיוטה זו נכתב: "במסגרת המו"מ", וצוין כי "בהמשך למוסכם בין הצדדים" מצורפת הטיוטה הרביעית, וכי "כל השינויים בנוסח הקודם (ובהתאמה למוסכם בין הצדדים)" סומנו בפונקציית "עקוב אחר שינויים" של תוכנת
word
. בתגובה הודיע עו"ד מינקוביץ במכתבו מיום 13.12.2006 כי מרשיו יבחנו את היבטי המס של ההצעה לשינוי זהות הרוכש. ביום 2.1.2007 הודיע עו"ד פילו כי כדי למנוע טענה של המערערים כי המשיב חזר בו מהסכם הסגירה, המשיב מוכן לרכוש את המניות בעצמו, כפי שהוסכם מלכתחילה.

3.
בסמוך לאחר העברת הטיוטה הרביעית התגלעו בין הצדדים מחלוקות בדבר מצבה הכספי של חברת פתח תקוה. כך, במכתבם מיום 26.2.2007 טענו המערערים כי המשיב הסתיר מהם מידע חיוני בנוגע למצבה הכספי, סרב להעביר להם את מאזן הבוחן לשנת 2006 ואת מסמכי הנהלת החשבונות של חברת פתח-תקוה, והציג להם מצגים שהתבררו בדיעבד כמצגי שווא. לטענתם, רק לאחר שביום 25.1.2007 העביר להם המשיב את מאזן הבוחן, התברר להם שבקופתה של החברה הצטברו מזומנים בסך של כשלושה מיליון ש"ח ולא 1,200,000 כפי שהוצג על ידי המשיב במהלך המשא ומתן; כי שווי הרכוש הקבוע שלה ניכר; כי מגיעים לה סכומי כסף משמעותיים מחייבים שונים; וכי התחייבויותיה מצומצמות. בכל אלה, טענו המערערים, יש כדי להצביע על שווי ניכר של חברת פתח תקוה, השונה מהערכתם בעת שניהלו את המשא ומתן וחתמו על מסמך הסגירה, ויש בכך להשפיע על סכום התמורה הראוי עבור מניותיהם. המערערים הוסיפו וטענו כי מצב החברה עמד בסתירה למצג שהמשיב הציג להם ולפיו חל פיחות ניכר בעסקיה; וכי נוכח הסתרת המידע על ידי המשיב, הם אינם מוכנים להמשיך במשא ומתן למכירת ורכישת המניות בסכומים שהוצעו. לשיטתם, כל שהוסכם הוא רק שלב במשא ומתן, הכפוף לבדיקה, בירור ובחינה, בין היתר באשר לשיעור המס שהמכירה תחויב בו ולבדיקת מצבה הכספי של החברה; וכי אין מדובר בהסכם מחייב, מגובש ומסוים דיו.


מנגד טען המשיב כי המערערים ידעו מהו מצבה הכספי של החברה; כי ספריה היו פתוחים לפניהם; וכי לא הייתה כל מניעה שיבדקו את הנתונים הדרושים להם לשם הערכת שוויה. לשיטתו, הייתה לצדדים גמירת דעת להתקשר בהסכם מחייב.


משסירבו המערערים לקיים את מסמך הסגירה, הגיש המשיב ביום 10.4.2007 תובענה אשר במסגרתה ביקש מבית המשפט להצהיר כי נכרת הסכם מחייב כאמור במסמך הסגירה. המערערים והמשיבים 4-3 טענו כי דין התובענה להידחות.

4.
בשלב ההליכים המקדמיים בבית המשפט המחוזי, הלך יבלונקה לבית עולמו, ואלמנתו באה בנעליו. או אז שינו האלמנה וסעדיה את עמדתם והודיעו כי הם תומכים בקבלת התביעה. עוד התברר כי ביום 2.3.2009 התקשר המשיב עם יבלונקה וסעדיה בהסכמים שלפיהם הוא ירכוש את מניותיהם כאמור במסמך הסגירה, תוך התחייבות לקיבוע שערי דולר; וכי ישולם לאלמנה שכר בגין עבודתה בחברת פתח תקוה. המערערים ביקשו לחשוף הסכמים אלה בטענה שדבקה בהם אי-חוקיות לפי דיני החברות. בהחלטה מיום 18.4.2010 הורה בית המשפט המחוזי על גילוי חלקי של הוראות ההסכמים הנוגעות לסכסוך מושא התביעה. בית המשפט הטעים כי אין לקשור בין טענות המערערים בעניין אי החוקיות שבה נגועים לטעמם ההסכמים האמורים לבין ההליך שלפניו. הערעור שלפנינו מכוון גם להחלטה זו.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

5.
בית המשפט המחוזי (כב' השופט

א' אורנשטיין
) קבע כי הצדדים גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב; כי הסכמתם במסמך הסגירה – בצירוף התנאים שהוסכמו קודם לחתימתו – הייתה מסוימת דיה; וכי התובעים זכאים לאכיפת ההסכם. הוטעם כי חומר הראיות מלמד שהצדדים גמרו אומר להיפרד; הסכימו על דרך ההיפרדות; ואף נפרדו בפועל בתקופה שקדמה לחתימה על מסמך הסגירה, כשכל צד להסכם ניהל בגפו את המכון שהתחייב לרכוש. קודם לחתימה על מסמך הסגירה הסכימו הצדדים בדבר הסוגיות המהותיות, זולת רכיב התמורה. לגבי רכיב זה נותרה מחלוקת בשאלה אם העסקה תהיה "נטו" כעמדת המערערים, או "ברוטו" כפי שרצה המשיב. בפגישה במשרדו של רו"ח פרקש הושגה הסכמה סופית שלפיה התמורה תהיה "ברוטו", וכפועל יוצא הוגדלה בשיעור ניכר התמורה שהמשיב התחייב לשלם למערערים בעד מניותיהם (מ-500,000 דולר ל-775,000 דולר). בכך הושגה במעמד הסגירה, בנוכחות כל הצדדים, הסכמה בסוגיה המהותית היחידה שנותרה פתוחה. עם הסרת מכשול זה, קבע בית המשפט המחוזי, התגבשה גמירת דעת להתקשרות מחייבת בין הצדדים.

6.
בית המשפט קמא למד על קיומה של גמירת הדעת אף מנוסח מסמך הסגירה – שלא כלל כל הסתייגות של מי מהצדדים מההסכמה שאליה הגיעו, ומכך שהצדדים העלו על הכתב הסכמה זו באופן מפורש וחתמו כראיה לכך. צוין כי אילו נותרו מחלוקות מהותיות בין הצדדים, הן היו מועלות על הכתב, ולמצער היו הצדדים מציינים שנותרו עניינים נוספים הדורשים בחינה נוספת. תימוכין נוסף למסקנתו מצא בית המשפט בכיתוב

"בשוט"מ" –
ראשי תיבות (משובשים) של
המונח "בשעה טובה ומוצלחת"
, בכותרת ההסכם ("הסגירה") ובלשונו, ובהתנהגות הצדדים עובר לחתימת ההסכם, במעמד החתימה ולאחריה. בית המשפט שוכנע – בין היתר על סמך עדויותיהם של המשיב, של עו"ד פילו ושל רו"ח פרקש – כי הטיוטה השלישית ביטאה הסכמה ביחס לכל העניינים המהותיים, זולת רכיב התמורה, והסכמה לגבי רכיב זה הושגה בעת החתימה על מסמך הסגירה. בית המשפט זקף לחובת המערערים את העובדה שלא העידו את עו"ד מינקוביץ, אשר יכול היה להסביר אלו נושאים מהותיים נותרו פתוחים לאחר הטיוטה השלישית – סוגיה שהמערער 1 – כשנשאל על כך בחקירתו – לא נתן לה מענה מספק; ואת אי-העדתו של המערער 2, אשר היה מעורב במשא ומתן ויכול היה לשפוך אור על נסיבות העניין.

7.
בית המשפט הוסיף וקבע כי אין בנושאים האחדים שנותרו פתוחים, וביניהם תנאי התשלום ומועדיו, כדי להוביל למסקנה שהצדדים לא גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב. בנוסף ציין בית המשפט כי המשיב ממילא הסכים לשלם למערערים את התמורה סמוך לאחר ההתקשרות, וכי אין פער משמעותי בין הצדדים בעניין זה. הוטעם כי אם הצדדים היו גורסים שהפרה-רולינג או הנתונים הנוספים אודות מצב החברה הם תנאי להתקשרות, הם לא היו חותמים על מסמך הסגירה, ולמצער היו כוללים בו תניה בנושא זה. בית המשפט מצא חיזוק למסקנה זו אף מהטיוטות והמכתבים שהוחלפו לאחר חתימת מסמך הסגירה. בית המשפט אף ציין כי במקרה דנן לא הוכפף תוקפו של הסכם הסגירה לחתימת הסכם סופי ופורמלי בהמשך, אלא כל שצוין הוא כי "לאחר חתימת זכרון דברים/חוזה תתקיים פגישת שמירת יחסים כללית במסעדה". לפיכך קבע בית המשפט קמא כי גם נוסחת הקשר תומכת במסקנה לפיה מסמך הסגירה הינו הסכם מחייב.

8.
בית המשפט דחה את טענת המערערים כי ההסכם נעדר מסוימות בקובעו, כאמור, שהטיוטה השלישית כללה את כל הפרטים המהותיים הנדרשים להתקשרות, למעט מנגנון התמורה אשר הושלם במסגרת הסכם הסגירה. בכלל זה נדחתה טענת המערערים לפיה הטיוטה הרביעית שהעביר עו"ד פילו מעידה על המשך ניהול משא ומתן מצד המשיב בנוגע לשינוי זהות הרוכש ולפריסת התשלום. הוטעם כי המשיב חזר בו מניסיונו לשנות את זהות הרוכש; וכי יתר העניינים אינם מהותיים, ולראיה עו"ד מינקוביץ כלל לא התייחס אליהם במכתבו לעו"ד פילו בעקבות קבלת הטיוטה הרביעית. לאחר שדחה טענות נוספות שהעלו המערערים, קבע בית המשפט המחוזי כי השתכלל בין הצדדים הסכם מחייב ובר אכיפה.

9.
בית המשפט המחוזי דן גם בטענה החלופית שהעלו המערערים שלפיה יש לבטל את ההסכם מחמת הטעיה בעקבות מצג השווא שיצר כלפיהם המשיב, או לחילופין מחמת טעות בנוגע למצבה האמיתי של החברה. בית המשפט דחה טענה זו בקובעו כי המערערים לא הוכיחו שהמשיב מסר להם מידע שגוי או הפר חובה כלשהי כלפיהם. הוטעם כי לו סברו המערערים שעליהם לקבל מהמשיב נתונים שלטענתם סרב למסור להם, היה עליהם להימנע מלחתום על מסמך הסגירה כל עוד לא קיבלו אותם. בית המשפט ציין כי משרדו של רו"ח פרקש שימש רואה-חשבון של החברות, והנתונים הנוגעים לחברת פתח תקוה היו אמורים להיות בידיו; למצער היה מצופה ממנו שיתריע בפני
המערערים שלא יחתמו על מסמך הסגירה לפני שקיבלו את הנתונים. אף לא הייתה מניעה שהמערערים עצמם – שהם דירקטורים בחברות ומורשי חתימה – יפנו לבנקים כדי לקבל את הנתונים; או שיבקשו לקבלם מהנהלת החשבונות של החברה. אף נדחתה הטענה כי המשיב הציג למערערים מצג שגוי שלפיו חלה התדרדרות במצבה הכספי של חברה זו. נקבע כי המערערים לא הוכיחו שהמצג שהוצג להם היה שונה מהותית ממצב החברה בפועל, וכי אכן הייתה ירידה ברווחיות החברה בשנים הרלוונטיות. בנוסף דחה בית המשפט קמא את טענת הצדדים לפיה על בית המשפט להורות על ביטול ההסכם מחמת טעות. טענת המערערים שאכיפת ההסכם בנסיבות העניין אינה צודקת נדחתה אף היא.


כאמור, בית המשפט קיבל את התובענה, והצהיר כי "ההסכם שנכרת ביום 22.11.06 [מסמך הסגירה – ע' פ'] ... הינו הסכם תקף ואכיף, אשר מכוחו זכאי התובע לרכוש את כל מניות הנתבעים בחברה, התובעת 2, בתמורה לסך 775,000 דולר והנתבעים מחויבים לרכוש את כל מניות התובע בחברה הנתבעת 5 בתמורה לסך 100,000 דולר". מכאן הערעור שלפנינו.

תמצית טענות הצדדים

10.
המערערים טוענים כי מסמך הסגירה נגע אך ורק לשאלת התמורה הכספית שישלם כל צד למשנהו בגין המניות שמכר. לטעמם, המסמך לא עסק בכל שאר הסוגיות הנוגעות להיפרדות העסקית, ושביחס לרבות מהן לא הושגה מעולם הסכמה. לפיכך הם סבורים כי מסמך הסגירה אינו מסוים דיו כדי לגבש הסכמה כוללת, ואין לקרוא לתוכו תנאים שנכללו בטיוטה השלישית ושמעולם לא נעשה לגביהם קיבול. עוד טוענים המערערים כי לאחר החתימה על מסמך הסגירה, המשיב המשיך לנהל משא ומתן לגבי כמה עניינים שאינם נוגעים דווקא לפרטים שהוסכמו במסמך הסגירה, באופן שמעיד על העדר גמירת דעת מצד המשיב עצמו להתקשר בהסכם מחייב. המערערים מוסיפים וטוענים כי ההסכם שבית המשפט המחוזי הורה על אכיפתו אינו ניתן לאכיפה משום שאין בנמצא הסכם ברור אחד שקובע את תנאי ההתקשרות בין הצדדים. המערערים טוענים כי חלופת המכתבים ביניהם לפני ואחרי החתימה על מסמך הסגירה מלמדת שהצדדים לא גמרו בדעתם להתקשר בהסכם מחייב; וכי סוגיות מהותיות רבות נותרו פתוחות, ובהן: מועדי התשלומים ושיעוריהם, אופן התשלום (לרבות סוגיית מנגנון ההפקדה בנאמנות), סודיות, אי-תחרות וקניין בלעדי בלקוחות וספקים, זהות הקונה, חיוב במסים נוספים, סוגיית הפרה-רולינג, השאלה אם המוניטין של מכון פתח תקוה וחובות של מכון זה למכון ירושלים נכללים בשיעור התמורה; ומה יהיה הדין במקרה שיחול עיכוב בתשלום התמורה אם יוטל עיקול או צו מניעה על זכויות של מי מהצדדים. עוד מציינים המערערים כי המשיב לא פעל על פי מסמך הסגירה, ומכאן שלא ראה בו הסכם מחייב; וכי תוכנו של מסמך הסגירה מלמד שאין מדובר בהסכם סופי. כמו כן נטען כי מסמך הסגירה וטיוטות ההסכם שהוחלפו אינם עומדים בדרישת המסוימות; כי בהעדר בחינה של השלכות המס, מסמך הסגירה נעדר כל רציונל עסקי, ואכיפתו אינה צודקת; ולחלופין, אף אם ייקבע שמסמך הסגירה הוא בגדר הסכם, היה מקום לבטלו מחמת טעות והטעיה; ולחלופי חלופין, הוא אינו בר ביצוע. המערערים משיגים גם על החלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר להם לעיין בהסכמים שנכרתו בין המשיב לבין יבלונקה וסעדיה. לטענתם, תוכן ההסכמים עשוי לשפוך אור על התנהלות הצדדים לאחר החתימה על מסמך הסגירה ולסייע בגיבוש המסקנה בשאלה אם הם אכן החליטו להיפרד.


המשיב תומך בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתו, פסק דינו של בית המשפט קמא מבוסס על ממצאים עובדתיים הנסמכים על התרשמות מן העדים, ובאלה אין להתערב. לגופו של עניין נטען כי המערערים מנסים להתנער מהסכם ברור ומסוים לאחר שגמרו בדעתם להתקשר בו; כי הנושאים שנותרו פתוחים לאחר חתימת מסמך הסגירה היו שוליים וניתנים להשלמה; כי לא הטעה את המערערים; וכי אין מניעה לאכוף את ההסכם. לבסוף טוען המשיב כי אין עילה להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין העיון במסמכים.


המשיבים 4-3 – שלא הגישו סיכומים – תומכים בעמדת המשיב.

דיון והכרעה

11.
לאחר עיון בטיעוני הצדדים בכתב ושמיעתם על פה, דעתי היא כי לא נפל פגם בפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי ואין עילה להתערב בו. אפתח בסקירה של המסגרת הנורמטיבית הצריכה לעניין, ובעקבותיה אעמוד על הטעמים למסקנתי.

המסגרת הנורמטיבית

12.
כידוע, מסמך שנחתם בין צדדים למשא ומתן – המבטא הסכמה בדבר תנאים מסוימים של עסקה אך מוסיף וקובע כי ייחתם הסכם סופי בעתיד – עשוי בנסיבות מסוימות להוות חוזה מחייב, ובנסיבות אחרות ללמד כי מדובר אך בשלב ביניים במשא ומתן שאינו כובל את הצדדים בהסכמות שנכללו בו

(ראו: ע"א 158/77
רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ
, פ"ד לג
(2) 281, 286
(1979) (להלן: עניין
רבינאי
);
ע"א 5332/03
רמות ארזים, חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' שירן
, פ"ד נט
(1) 931, 937 (2004)). מסמך מעין זה מכונה תדיר "זיכרון דברים" אולם כינויו אינו מכתיב את נפקותו. כדי שניתן יהיה להסיק מן המסמך שנכרת חוזה, נדרשים להתקיים שני יסודות מצטברים ברגע הכריתה: האחד, עליו ללמד כי הצדדים
גמרו בדעתם
להתקשר בחוזה מחייב; והשני, על ההסכמה להיות
מסוימת
די צרכה (ראו: סעיפים 2 ו-5 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן:
חוק החוזים
); ע"א 7193/08
עדני נ' דוד
, פסקאות 9-8 (18.7.2010) (להלן: עניין
עדני
);
גבריאלה
שלו
דיני חוזים –
החלק הכללי – לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי
166-165 (2005)
(להלן:
שלו
); דניאל פרידמן ונילי כהן
חוזים
כרך א 299-291 (1991) (להלן:
פרידמן וכהן
)). שאלת התקיימותם של יסודות אלו נבחנת על סמך מכלול נסיבות העניין
(ע"א 10859/07
חברה קדישא גחש"א נ' לוי
, פסקה 7 (22.1.2012) (להלן: עניין
חברה קדישא
)).

13.
כוונת הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב נלמדת

ממכלול נסיבות העניין ובהן לשון המסמך, תוכנו והתנהגות הצדדים לפני ניסוחו, בזמן החתימה עליו ולאחר מכן. כאשר עסקינן ב"הסכם מוקדם" או ב"זיכרון דברים", יש לבחון גם את
לשונה ומתכונתה של "נוסחת הקשר"

בין ההסכם המוקדם לבין הסכם שאמור להיחתם בעתיד, ולבדוק אם היא מעידה על כך שהצדדים ראו בהסכם המוקדם משום הסכם מחייב (עניין
רבינאי
, בעמ' 288-287; ע"א 8320/09
אלחדד נ' שמיר
, פסקה 25 (29.3.2011)
).
מקובל לומר כי "נוסחת הקשר" שלפיה ההסכם המוקדם "כפוף לחוזה פורמאלי" מצביעה על כך שהצדדים ראו בהסכם זה שלב ביניים במשא ובמתן בלבד (עניין
רבינאי
, בעמ' 287). יודגש כי לשון נוסחת הקשר, גם אם מעידה היא לכאורה על כוונה להכפיף את ההסכם לחתימת חוזה פורמאלי בעתיד, אינה מכרעת כשלעצמה. כוונת הצדדים אינה נלמדת אך מלשון נוסחת הקשר, אלא גם מתוכנו של זכרון הדברים ומהתנהגות הצדדים לפני, בעת ולאחר ההסכמה (
פרידמן וכהן
, בעמ' 298-296; עניין
רבינאי
, בעמ' 287).

14.
יסוד המסוימות מתקיים אם ניתן להסיק ממכלול הנסיבות כי חל מפגש רצונות ביחס לתנאים המהותיים והחיוניים של העסקה. התשובה לשאלה איזה מתנאי העסקה ייחשב מהותי משתנה בהתאם לאופי העסקה ולנסיבותיה. להשקפתי,
אין מקום לקבוע באופן קטגורי וגורף כי מועד התשלום – שעליו נסבה עיקר המחלוקת בענייננו – לעולם יהיה מהותי, ושאי-הסכמה עליו מלמדת מניה וביה על היעדר מסוימות. גם תנאי
זה ניתן להשלמה מכוח דין או נוהג (סעיף 26 לחוק החוזים), ובנסיבות מסוימות הוא עשוי להיות טפל ליתר תנאי העסקה. נוסף על כך, סעיף 41 לחוק החוזים וסעיף 21 לחוק המכר, התשכ"ח-1968 קובעים מנגנונים להשלמת חיוב שלא הוסכם על מועד קיומו, ובית משפט זה לא נמנע מלהשלים את מועדי התשלום משהוכח כי לא דובר בתנאי מהותי שהצדדים התכוונו להסכים עליו ביניהם בעתיד (ראו, למשל,

ע"א 235/75
קאדרי נ' מסדר האחיות צ'רלס הקדוש
, פ"ד ל(1) 800, 803-802 (1976);
ע"א 774/75
עובדיה נ' אדרבי
, פ"ד ל(3) 533, 538-537 (1976
); ע"א 3102/95
כהן נ' כהן
, פ"ד מט(5) 739, 747-744 (1996);
השוו לעניין
חברה קדישא
, פסקאות 14-13
). יסוד המסוימות עשוי להתקיים אפוא אף כשלא הושגה הסכמה לגבי פרטים כאלה ואחרים (
ע"א 692/86
בוטקובסקי נ' גת
, פ"ד מד
(1) 57, 66 (1989) (להלן:
עניין בוטקובסקי
)). יודגש: ניתן לקבוע שנכרת חוזה ולהשלים את הפרטים החסרים אך ורק כשמדובר בפרטים שניתן להסיק לגביהם – אגב בחינת מכלול נסיבות העניין – כי
הצדדים לא ראו בהם תנאים מהותיים לעסקה
. פרטים שלא הושגה לגביהם הסכמה ושמסתברת יותר המסקנה שאילו הייתה מתעוררת מחלוקת לגביהם המשא ומתן לא היה מבשיל לכדי הסכם מחייב – יש לראותם כפרטים מהותיים. או אז יש לכבד את חופש הרצון של הצדדים שלא להתקשר בחוזה מחייב (
ראו: ע"א 3380/97
תמגר חברה לבניה ופיתוח בע"מ נ' גושן
, פ"ד נב
(4) 673, 682 (1998); ראו גם: שירלי רנר "דיני חוזים – מגמות והערכה"
משפטים
כא 33, 46-40 (2001); יהודה אדר "מגמות ותנודות בדין החוזים הכללי – ישראל 2010"
דין ודברים
ו 41, 54-44 (2011)). כאשר מדובר בהסכם מוקדם, באופן טיפוסי הוא מפורט פחות מההסכם הפורמאלי הסופי, אולם כל עוד הושגה בו הסכמה בנוגע לפרטים שהצדדים ראו בהם מהותיים לעסקה – דרישת המסוימות מתקיימת לגביו (
פרידמן וכהן
, בעמ' 299)
.


יסודות גמירת הדעת והמסוימות מקיימים ביניהם קשרי גומלין. כך, למשל, אי-הסכמה על פרט עיקרי עשויה להעיד על פגם בגמירת דעתם של הצדדים (עניין
עדני
, פסקה 9;
פרידמן וכהן
, עמ' 303). מנגד, ככל שמשתקפת מהתנהגות הצדדים גמירת דעת ברורה המעידה על כוונה ליצור קשר משפטי מחייב, כך תגבר נכונות בית המשפט להסיק כי הפרטים שנותרו פתוחים אינם מהותיים (ראו:
רנר
, בעמ' 44; עניין
רבינאי
, בעמ' 288; ע"א 18/77
בית חלקה 731, גוש 666 בע"מ נ' מיכקשווילי
, פ"ד לב(2) 57, 60 (1978))
. תשתית נורמטיבית זו צריכה יישום בענייננו.

מן הכלל אל הפרט

15.
בפתח הדברים אציין שלא מצאתי עילה להתערב בניתוח המקיף שערך בית המשפט קמא – הן ביחס לממצאים העובדתיים שקבע הן ביחס למסקנות שהסיק מהם. הדיון שלהלן יתמקד אפוא בטענות המרכזיות שעלו בערעור ומצריכות דיון.

גמירת דעת ומסוימות

16.
בדין בחן בית המשפט המחוזי אם מסמך הסגירה משקף את יסודות גמירת הדעת והמסוימות על רקע ההסכמות שגובשו בטיוטה השלישית. כידוע, את דרישות גמירת הדעת והמסוימות, כמו גם את דרישת הכתב, ניתן לקיים

גם אם המסמך היוצר את ההתקשרות אינו מסמך אחד אלא אסופת מסמכים (ראו והשוו: עניין
חברה

קדישא
, בפסקה 1 לפסק דינה של השופטת
א' חיות

)
.
אין עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי שלפיה מסמך הסגירה, לצד התנאים שנכללו בטיוטה השלישית, מעיד בבירור על גמירת דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב במועד החתימה. מסקנה זו נלמדת, בראש ובראשונה, מנוסח המסמך ומנסיבות חתימתו. כותרת המסמך –
"הסגירה"
– מעידה על פעולה שנועדה לסיים עניין פתוח. ראשי התיבות של הביטוי "בשעה טובה ומוצלחת" מבטאים ברכה על המוגמר (השוו:
ע"א 1049/94


דור אנרגיה (1988) בע"מ נ' חמדן
, פ"ד נ(5) 820, 832 (1997)). חתימת ידם של הצדדים
יוצרת חזקה כי ביקשו לתת תוקף מחייב לאמור במסמך הסגירה (
השוו: ע"א 571/79
דירות מקסים בע"מ ואח'
נ' ג'רבי
, פ"ד לז(1) 589, 604 (1983); עניין
בוטקובסקי
, בעמ' 70;
פרידמן וכהן
, בעמ' 452)
. חתימתו של צד שלישי על המסמך, כעד, נועדה כפי הנראה לשמש הוכחה שכל הצדדים חתמו עליו, ככל שיתעורר צורך להוכיח זאת במקרה של מחלוקת. אף העובדה שלא נכלל במסמך כל סעיף המאפשר למי מהצדדים לחזור בו מהמוסכם או המכפיף את תוקפו להתקיימות תנאים נוספים או לחתימת חוזה פורמאלי בעתיד תומכת במסקנה זו. מכלול סימנים אלה משקף גילוי חיצוני ברור של רצון הצדדים להתקשר בהסכם מחייב ובר תוקף. על כוונתם לתת תוקף מחייב להסכמות שהושגו ביום החתימה אף העידו הצדדים עצמם (ראו עמ' 49 לפרוטוקול הדיון מיום 14.7.2010, שם העיד המערער 1 (להלן:
רוזנברג
) כי "הייתה לנו כוונה כנה לקבל את המחיר שעליו חתמנו במסמך").

17.
"נוסחת הקשר" שנכללה במסמך ("לאחר חתימת זכרון דברים/חוזה תתקיים פגישת שמירת יחסים כללית במסעדה") מעידה כי הצדדים סברו שייחתם מסמך נוסף המסדיר את יחסיהם. עם זאת, אין בדברים אלה כדי ללמד שמסמך הסגירה לא נועד לחייב את הצדדים כשהוא לעצמו, אלא שהצדדים התכוונו שייחתם הסכם סופי ומפורט יותר אשר "סוגר את כל הפינות". כך, רוזנברג העיד כי "אני רציתי לגמור ועורכי הדין היו ממשיכים ומגיעים להסכמה על כל העניינים גם הטכניים וגם המהותיים" (עמ' 56 לפרוטוקול הדיון מיום 14.7.2010). עו"ד פילו העיד אף הוא כי "בסופו של דבר, הליבה של ההסכם סוכמו בין הצדדים אצל גורם משותף. המספרים היו סופיים, התנאים היו סופיים" (עמ' 27 לפרוטוקול הדיון מיום 8.7.2010). הצדדים לא כתבו כי תוקפו של מסמך הסגירה

כפוף
לחתימה על הסכם מאוחר או כל תנאי דומה שמעיד על כוונה להכפיף את מסמך הסגירה להסכמה מאוחרת (השוו: עניין
רבינאי
, בעמ' 288-287). בעניין זה דחה בית המשפט המחוזי את גרסת
רוזנברג, אשר טען כי ביקש להוסיף שההסכמה כפופה ל
חתימה על הסכם סופי, ולא שם לב שבקשתו לא קוימה. אין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצא עובדתי מעין זה, ואין יסוד לחרוג מכלל זה בענייננו.

18.
המערערים מצביעים על כך שבהודעת דואר אלקטרוני ששלח עו"ד מינקוביץ לעו"ד פילו ביום 22.10.2006, ושאליו צורפה הטיוטה השלישית, כתב הראשון: "נראה לי כי קיימים

חילוקי דעות בסיסיים
ביחס למהות העסקה. אני מעביר את הטיוטה לצרכי מו"מ בלבד"; ובמכתב נוסף ששלח יום לפני החתימה על מסמך הסגירה הציע עו"ד מינקוביץ עסקת "ברוטו" בסך של 800,000 דולר תמורת מניות חברת פתח תקוה ו-100,000 דולר תמורת מניות חברת ירושלים, ובסופו כתב: "אם קיימת הסכמה לתמורות כמצוין לעיל,
קיים בסיס

להמשך מו"מ
על סמך האמור לעיל" [ההדגשות הוספו – ע' פ']. דברים אלה מעידים, לשיטת המערערים, כי הצדדים ראו במסמך הסגירה שלב במשא ומתן בלבד. אין לקבל טענה זו. יש להבין את הציטוט הראשון על רקע המחלוקת שהתגלעה לאחר שהועברה הטיוטה השנייה בנוגע למבנה העסקה – "ברוטו" או "נטו". בעוד שבטיוטה הראשונה הציע עו"ד מינקוביץ עסקת "נטו", בטיוטה השנייה כתב עו"ד פילו באותיות של קידוש הלבנה: "לדיון – עדיין יש לשקול 'עסקת ברוטו' ולא 'עסקת נטו' – לאור השלכות הגילום הכרוכות בכך" (סעיף 9.1). אין להתערב במסקנת בית המשפט שלפיה חילוקי הדעות הבסיסיים שאליהם כיוון עו"ד מינקוביץ נגעו לשאלה זו בלבד. עו"ד מינקוביץ אומנם כתב כי ככל שעסקת "ברוטו" במתכונת שהציע תהיה מקובלת על הכל – קיים בסיס להמשך משא ומתן. ברם, אין בכך כדי לשלול את תוקפו המחייב של מסמך הסגירה שעליו חתמו הצדדים
למחרת היום
, לנוכח העובדה שהמערערים לא הוכיחו שראו באיזה מהנושאים שנותרו פתוחים למשא ומתן במועד שנחתם מסמך הסגירה משום תנאי מהותי שעליו תקום או תיפול העיסקה. ואפרט.

19.
רוזנברג

התייחס בתצהירו לנושאים שנותרו פתוחים ואמר אך זאת: "[...] כמובן שהיו תנאים נוספים שללא הסכמה לגביהם לא יכול היה להיחתם הסכם [...] כמו למשל – עריכת
pre-ruling
קודם חתימת ההסכמים" (סעיף 37 לתצהירו).

בחקירתו הנגדית העיד רוזנברג בנושא זה: "יש כאן שאלה של התשלום, דיברנו שנקבל את הכסף עם החתימה על ההסכם, עו"ד פילו דיבר על פריסה. יש תביעות קודמות עם מחוייבות של שנים עברו אם אנו חייבים או לא. יש הרבה דברים מאוד מהותיים שעלולים לעלות הרבה כסף" (עמ' 56 לפרוטוקול). דא עקא שרוזנברג לא פירט מעבר לכך באלו נושאים מהותיים מדובר. רו"ח פרקש, בתצהירו, ציין פעמים מספר כי היה ברור לצדדים שמסמך הסגירה אינו סוף פסוק ושלאחריו ימשיכו הצדדים לנהל משא ומתן (סעיפים 12, 14, 15, 16 לתצהירו), אך גם הוא לא פירט מהם אותם נושאים מהותיים שטרם לובנו. מנגד העיד עו"ד פילו כי לאחר הטיוטה השלישית וחתימת מסמך הסגירה נותר לסגור סוגיות שוליות בלבד (עמ' 27 ו-30 לפרוטוקול). בית המשפט העדיף את גרסתו, ואין יסוד להתערב בכך. עוד נזכיר כי המערער 2 – שהיה מעורב במשא ומתן וחתם על מסמך הסגירה – לא נתן תצהיר ולא נחקר עליו; וכי המערערים לא העידו את עו"ד מינקוביץ, אשר ניהל את המשא ומתן מטעמם ויכול היה לתמוך בגרסתם לגבי הסוגיות שנותרו פתוחות.

20.
הנה כי כן, המערערים טענו שהסוגיות המהותיות שנותרו פתוחות לאחר החתימה על מסמך הסגירה והטיוטה השלישית נגעו לארבעה עניינים: הפרה-רולינג; זהות הקונה; מועד התשלום ופריסתו; ונושאים נוספים. אתייחס לסוגיות אלו להלן:



סוגיית הפרה-רולינג
.
כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הסכמת הצדדים על הגדלת התמורה נועדה לגלם את שיעור המס שהמערערים יידרשו לשלם בגין מכירת המניות, ולכן שינוי התמורה מספק הסבר הולם לוויתור על דרישת הפרה-רולינג. בית המשפט המחוזי אף קיבל את גרסת עו"ד פילו שהעיד כי המערערים ויתרו על דרישה זו כשחתמו על מסמך הסגירה ובהתאם לכך נמחקה סוגיה זו מהטיוטה הרביעית (עמ' 28-26 לפרוטוקול). נושא הפרה-רולינג היה בליבת המשא ומתן, ורוזנברג ורו"ח פרקש היו מודעים לו היטב (סעיף 8 לתצהיר של רו"ח פרקש). על כן יש להניח כי לו היו המערערים עומדים על דרישה זו, היא הייתה מוצאת ביטוי במסמך הסגירה או שהמסמך לא היה נחתם. ועוד: רו"ח פרקש לא נתן מענה מספק לשאלה מה טעם יש להסכים על התמורה אם הליך הפרה-רולינג עשוי לטרוף את הקלפים (עמ' 43-42 לפרוטוקול), מה גם שהמערערים עצמם טענו כי לא הייתה כל דחיפות להתקשר בהסכם. מעבר לכך, עו"ד מינקוביץ לא העלה את נושא הפרה-רולינג במכתבו מיום 13.12.2006, לאחר שקיבל את הטיוטה הרביעית (שבה נמחקה סוגיה זו), והדבר מעיד כי המערערים לא ייחסו לו חשיבות.



זהות הקונה.
על אף שבטיוטה הרביעית אכן שונתה זהות הקונה מהמשיב לחברת פתח תקווה, הרי שלאחר שהמערערים התנגדו לכך הודיע בא-כוח המשיב כי זהות הקונה תישאר כפי שהוסכם, דהיינו כי הקונה יהא המשיב עצמו והמניות לא תירכשנה על ידי חברה בבעלותו ברכישה עצמית. מכאן שפרט זה אינו חסר ואין בו כדי לכרסם במסוימות ההסכם בין הצדדים.



מועדי התשלום ושיעוריהם
. על אף ששיעור התמורה הוסכם במסמך הסגירה, לגבי אופן פריסת התשלום לא הושגה הסכמה מפורשת באותו מעמד. בטיוטה השלישית ששלח עו"ד מינקוביץ נכתב כי התמורה כולה תשולם במועד החתימה, ובטיוטה הרביעית ביקש המשיב לשלמה לשיעורין: סך של 475,000 דולר במעמד החתימה; 150,000 דולר תוך 60 יום ממועד החתימה; והיתרה – בסך של 150,000 דולר – 120 יום ממועד החתימה. במובן זה הטיוטה הרביעית כללה שינוי של התנאים – בבחינת הצעה חדשה – שהמערערים לא הסכימו לה. כפי שמצביעים המערערים, אין מדובר בשינוי של חודש אחד במועד התשלום כפי שקבע בית המשפט המחוזי. אף על פי כן, אין עילה להתערב במסקנתו של בית המשפט קמא כי מדובר בתנאי שהצדדים לא ראו בו כמהותי ולכן אינו גורע מקיומה של דרישת המסוימות. בהקשר זה העיד רוזנברג כי "יש להניח שלאחר החלפת הטיוטות, לאחר סיכום הסגירה אם לא היה מידע מטעה היינו מגיעים לעמק השווה" (עמ' 56 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף כי נושא זה לא נזכר במכתביו של עו"ד מינקוביץ מיום 13.12.2006 ומיום 26.2.2007; כי גרסת המערערים שמדובר בתנאי מהותי עומדת בסתירה לעדותו של עו"ד פילו בנושא זה; כי עו"ד מינקוביץ – שניהל את המשא ומתן בשם המערערים ויכול היה לתמוך בגרסתם – לא זומן להעיד; כי המערערים לא נתנו כל הסבר מדוע דובר בתנאי יסודי מבחינתם. מכלול זה מטה את הכף להעדיף את גרסתו העובדתית של המשיב, שבית המשפט ראה לאמצה, ולא נמצאה עילה להתערב במסקנתו.


נושאים נוספים
. המערערים מצביעים בסיכומיהם על מכלול נושאים שנותרו פתוחים: הפקדת חלק מהתמורה בנאמנות; חיוב במסים נוספים; הכללת מוניטין מכון פתח תקוה וחובותיו למכון ירושלים בתוך התמורה; עיכוב בתשלום התמורה במקרה של עיקול או צו מניעה; ושמירה על סודיות. עצם העובדה שרוזנברג לא התייחס לנושאים אלה בזמן אמת או בתצהירו מעידה שלא ראה בהם נושאים מהותיים להתקשרות. מסקנה זו מתחזקת מהאמור במכתבו של עו"ד מינקוביץ, שנשלח לאחר שהועברה לידיו הטיוטה הרביעית, שלא התייחס כלל לסוגיות אלו, אלא רק לסוגיית שינוי זהות הרוכש והפחתת התמורה. לא מצאתי אפוא כי היעדר הסכמה סופית בסוגיות אלו גרע מדרישת המסוימות ומאומד דעתם של הצדדים להתקשר בהסכם מחייב.

21.
אין חולק שהמשיב המשיך לנהל עם המערערים משא ומתן לאחר החתימה על מסמך הסגירה ואף ביקש לקבל נתונים. המערערים טוענים כי הדבר מעיד על העדר גמירת דעת מצידו להתקשר בהסכם מחייב. בנסיבות שלפנינו, אין בידי לקבל טענה זו. ככלל, התקשרות בזיכרון דברים המהווה חוזה מחייב העומד לעצמו – אך כולל "נוסחת קשר" שלפיה ייחתם הסכם סופי – מצריכה לנהל משא ומתן לאחר החתימה בניסיון לגבש הסכמות לגבי נושאים שנותרו פתוחים. אף ייתכן כי מי מהצדדים יבקש לנהל משא ומתן בניסיון לשנות את תנאי ההסכם – בבחינת הצעה חדשה – וככל שיתקיים מפגש רצונות בעניין כזה או אחר, ייכרת הסכם חדש שיחליף את קודמו. על כן, ניהול משא ומתן לאחר חתימה על זיכרון דברים אינו מוליך בהכרח למסקנה שלא הייתה גמירת דעת להתקשר בו בעת שנחתם. כל מקרה ייבחן לפי מכלול נסיבותיו.


בענייננו אין יסוד לשנות מקביעת בית המשפט המחוזי שלפיה ניהול משא ומתן לאחר החתימה אינו תומך בטענה זו של המערערים. בא-כוח המשיב הציע מספר הצעות בטיוטה הרביעית: שינוי פרטי הרוכש כך שתהיה זו חברה ולא הוא באופן אישי (לטענת המערערים, שינוי זה היה מגדיל את שיעור המס שיחויבו בו בסך של 50,000 דולר – אך המשיב כפר בכך); פריסת התשלום כמפורט לעיל; הפקדת חלק מהתמורה בנאמנות כדי להבטיח שהמוכרים ישלמו את המס שיוטל עליהם בגין המכירה. לגבי מועדי התשלום ומנגנון הנאמנות אכן לא גובשה הסכמה בין הצדדים; ולגבי זהות הרוכש הושגה הסכמה והמשיב ביקש לשנות ממנה. עם זאת, אין בשני אלה כדי להעיד שהצדדים לא גמרו בדעתם להתקשר בחוזה וכי החוזה לא היה מסוים. לגבי הפרטים שטרם הושגה לגביהם הסכמה, הרי שכאמור לעיל בנסיבות הקונקרטיות של המקרה אין מדובר בפרטים מהותיים שאינם ניתנים להשלמה מכוח דין או נוהג. לגבי הצעות המשיב לשינוי המוסכם, הרי שאף אם המשיב ביקש לפתוח מחדש נושאים שהוסכמו בעבר, המדובר בהצעה לשינוי החוזה ואין בכך כדי לגרוע מהמסקנה שהתקיים מפגש רצונות בשעה שנחתם מסמך הסגירה. ממילא, המשיב חזר בו מהצעתו לשנות את זהות הרוכש מיד כשהמערערים התנגדו לכך (ואף הסביר כי לא סבר שיתנגדו מאחר ששינוי זהות הרוכש לא היה צפוי להשפיע עליהם).

22.
המערערים משליכים יהבם על פסק דיננו (ברוב דעות) בעניין

עדני
, שם חתמו הצדדים על זיכרון דברים למכירת נכס מקרקעין אשר כלל את סכום התמורה, אך הוסיפו וקבעו כי פריסת התשלומים תפורט בנספח נפרד. לאחר מכן ניהלו הצדדים משא ומתן בניסיון להגיע להסכמות, אך הדבר לא עלה בידם. על רקע זה, נפסק כי לא התגבשה גמירת דעתם להתקשר בהסכם מחייב (
שם
, בפסקה 15; השוו: ע"א 530/84
יערות נ' חסון ראובן, עבודות בנייה ופיתוח בע"מ
, פ"ד מא(1) 162, 165 (1987); ע"א 416/89
גל-אור נ' חברת כלל (ישראל) בע"מ
, פ"ד מו(2) 177, 182 (1992); עניין
חברה קדישא
, פסקה 14). המערערים מבקשים ללמוד גזירה שווה מעניין
עדני
לענייננו, אלא שאין הנדון דומה לראיה. בעניין
עדני
לא ראיתי להתערב ב
ממצא עובדתי
שקבע בית המשפט המחוזי שלפיו הצדדים גילו את דעתם שסוגיית התשלום הייתה נושא חשוב ומהותי עבורם.
על כן קבעתי כי אין מדובר במצב של "חסר" בחוזה – קרי: אי-התייחסות לפרט מסוים המצדיקה לבחון אם ניתן וראוי להשלימו; אלא במצב שבו הצדדים עמדו על נושא מועדי התשלום כבר בשעת החתימה על זיכרון הדברים וקבעו כי יש להסכים עליו. מתשתית עובדתית זו הסקתי שהצדדים התכוונו שלא יוענק להסכם המוקדם ביניהם תוקף מחייב עד שיגיעו לעמק השווה בסוגיה זו, לאחר שגילו דעתם כי מדובר בתנאי מהותי (
שם
, פסקה 14). לעומת זאת, בענייננו קבע בית המשפט המחוזי
כ
ממצא עובדתי
כי הצדדים לא התכוונו שהסכמה על התנאים שנותרו פתוחים תהווה תנאי לכניסת הסכם הסגירה לתוקף. מקביעה עובדתית זו הסיק בית המשפט המחוזי כי הנושאים שנותרו פתוחים לאחר החתימה על מסמך הסגירה לא היו מהותיים ולכן ניתנים להשלמה מכוח דין או נוהג. מסקנתו זו מעוגנת היטב בחומר הראיות ואין עילה להתערב בה.


סיכומו של דבר, לא נפל פגם במסקנת בית המשפט המחוזי כי יסודות גמירת הדעת והמסוימות התקיימו בענייננו.

23.
כפי שקבע בית המשפט המחוזי, הצדדים הסכימו להיפרד בדרך של מכר המניות; במסמך הסגירה הם הסכימו על שיעורי התמורה וכי כל צד ישא בתשלום המס שיחול בגין מכירת מניותיו. משמצאנו כי המערערים ויתרו עד דרישתם לקיים את הליך הפרה-רולינג, בדין קבע בית המשפט המחוזי כי הצדדים לא ראו בנושאים שנותרו פתוחים כפרטים מהותיים לעסקה, ולכן הם ניתנים להשלמה וההסכם עומד בדרישת המסוימות. נדגיש כי העובדה שלא כל הפרטים ו"הקצוות" הוסדרו במלואם אין פירושה שיש לאפשר למי מהצדדים להתנער מההסכם מטעמים שאינם נוגעים במישרין לסוגיות שטרם הוסדרו.

טעות והטעיה

24.
לחלופין טוענים המערערים כי הוכח שהתקשרו בחוזה בעקבות הטעיה – מצג שגוי שיצר המשיב כלפיהם שלפיו חלה התדרדרות במצבה הכספי של חברת פתח תקוה – וזו מקימה עילה לביטול ההסכם. במסגרת זו טענו רוזנברג ורו"ח פרקש כי המשיב סרב לתת להם מאזן בוחן של חברת פתח תקוה לשנת 2006 לפני החתימה על מסמך הסגירה (סעיף 41 לתצהיר רוזנברג; סעיפים 4-3 לתצהיר רו"ח פרקש); וכי הסכמתם ביחס למסמך הסגירה ניתנה על יסוד נתונים שגויים שלפיהם בקופת חברת פתח תקווה סך של 1,200,000 ש"ח ולאחר העסקה ייוותר בידיהם רווח בסך 400 אלף דולר. לשיטתם, הם הוטעו בנוגע לשווי הריאלי של החברה ולסכומי המס הניכרים שיחויבו בהם אם העיסקה תצא לפועל, שאף עלולים להיות גבוהים מהתמורה.

25.
צד שהתקשר בחוזה עקב הטעיית הצד השני, בין במעשה ובין במחדל (לרבות אי גילוי עובדות אשר היה עליו לגלותן לפי דין, נוהג או נסיבות), רשאי לבטל את החוזה (סעיף 15 לחוק החוזים).

ואולם, בענייננו קבע בית המשפט המחוזי כי טענת המערערים שלפיה המשיב מסר להם מידע שגוי בדבר מצבה הכספי של החברה לא הוכחה, וכי כפי שהציג המשיב, אכן הייתה ירידה ברווחיות החברה בעת הרלוונטית (פסקה 14.5 לפסק הדין). לא מצאתי עילה להתערב במסקנה זו. גם טענת המערערים שלפיה הוטעו לחשוב שלאחר העסקה ייוותר בידיהם רווח בסך 400 אלף דולר נדחתה בדין, שכן הערכתם זו לא התבססה על מצג שגוי שהציג להם המשיב. יתר על כן, אם היו חסרים למערערים נתונים לצורך הערכת המחיר (ובכלל זה תוצאת הפרה-רולינג), סביר שלא היו מסכימים "לסגור" את סוגיית התמורה. זאת, מה גם שהם עצמם טענו שלא הייתה סיבה להשלים את העסקה במהירות (סעיף 17 לסיכומיהם). תשובת המערערים לשאלה מדוע ראו להסכים על המחיר אם הוא יכול להשתנות בעתיד הייתה שהם לא ראו עצמם כבולים במסמך הסגירה. אלא שטענה זו אינה מתיישבת עם תוכן המסמך ועם הנסיבות, שמהם עולה בבירור רצון לתת למסמך הסגירה תוקף מחייב. מעבר לכך קבע בית המשפט המחוזי כי היה באפשרות המערערים לפנות ישירות לבנקים ולקבל את כלל הנתונים הכספיים בנוגע לחשבון של חברת פתח תקווה, לנוכח היות המערערים דירקטורים בחברה ומורשי חתימה בחשבון.

26.
לחלופי חילופין מבקשים המערערים לבטל את החוזה מחמת טעות לפי סעיף 14(א) לחוק החוזים. לשיטתם, הם התקשרו עקב טעות יסודית בנוגע לרווחיות החברה ולשיעורי המס שבהם יחובו עקב מכירת המניות. לדבריהם, רק לאחר שהוצג להם מאזן הבוחן לשנת 2006, נוכחו לדעת כי שווי המניות גבוה בהרבה משחשבו והתמורה שסיכמו עליה אינה משקפת זאת, ובנוסף גילו ששיעור המס בו יחויבו בעקבות המכירה יהיה גבוה משחשבו. אכן, מקום שבו צד לחוזה התקשר בו עקב טעות יסודית, והצד השני ידע או צריך היה לדעת שאילו היה הצד האחר יודע את העובדות לאשורן הוא לא היה מתקשר בו

–
כאמור בסעיף 14(א) לחוק החוזים
–

זכאי הצד הטועה לבטל את החוזה (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן
חוזים
כרך ב 671 (1992); איל זמיר "טעות והטעיה בכריתת חוזה"
ספר אור – מאמרים לכבודו של השופט תיאודור אור
203, 227-229 (אהרן ברק, רון סוקול ועודד שחם עורכים, 2013
)). אולם טעות בכדאיות עסקה, דהיינו טעות ביחס לסיכון שנטל על עצמו צד לחוזה, אינה עילה לביטול חוזה (סעיף 14(ד) לחוק). אם צד נטל על עצמו סיכון, אין הוא יכול להתנער ממנו אחר כך באמצעות עילת הטעות (דניאל פרידמן "הסיכון החוזי וטעות והטעיה בכדאיות"
עיוני משפט
יד 459, 466 (
1989)).

27.
אין חולק כי נתונים בדבר מצבה הכלכלי והעסקי של החברה ושיעור המס שיוטל עקב מכירת המניות הם פרטים מהותיים ויסודיים לעסקה. אולם בית המשפט המחוזי קבע כי התקשרות הצדדים נעשתה על בסיס מסד נתונים נכון, שלפיו חלה הידרדרות במצבה העסקי של החברה, ולכן המערערים לא טעו באשר למצבה (פסקה 15 לפסק הדין). אין יסוד להתערב בקביעה עובדתית זו. בית המשפט המחוזי הוסיף כי ייתכן שהמערערים צפו ששיעורי המס שבהם יחויבו יהיו נמוכים יותר, אולם אין בכך משום טעות כמשמעותה בסעיף 14 לחוק החוזים. זאת, משום שהצדדים היו מודעים לשאלת המיסוי ולשינוי מבנה העסקה והסכימו לשינוי זה במודע, לאחר שהתנהל משא ומתן ממושך בסוגיה זו. עינינו הרואות: בטיוטה הראשונה שניסח עו"ד מינקוביץ נכתב כי התמורה תהיה 500,000 דולר "נטו". סכום זה נותר בעינו בטיוטות השנייה והשלישית, אולם על גבי הטיוטה השנייה כתב עו"ד פילו שיש לשקול "עסקת ברוטו" ולא "עסקת נטו".
במכתב מיום 15.11.2006 הציע עו"ד מינקוביץ כי התמורה תעמוד על 800,000 דולר בעסקת "ברוטו". על הצעה זו חזר במכתב מיום 21.11.2006 (יום לפני הסגירה). לאחר הדברים האלה נפגשו הצדדים במשרדו של רו"ח פרקש וחתמו על מסמך הסגירה, המתייחס

אך ורק
לנושא המחיר והחבות במס. בהינתן השתלשלות זו, מסתברת יותר המסקנה שלפיה המערערים חתמו על מסמך הסגירה, שבמסגרתו הסכימו על מבנה העסקה ועל תשלום המס, בעיניים פקוחות ומתוך בחירה מודעת שלא לבצע בדיקות נוספות, ולפיכך נטלו על עצמם את הסיכון שהחבות במס תהיה גבוהה משסברו.

28.
לסיכום: המסקנה שלפיה המערערים הסכימו על מחיר המניות במודע, לאחר שוויתרו על בדיקות שהיה באפשרותם לבצע קודם לכן – הן ביחס לשווי המניות הן ביחס לגובה החבות במס – הגיונית וסבירה יותר, בהינתן קביעותיה העובדתיות של הערכאה הדיונית, מגירסתם שלפיה התבססו על נתונים שגויים. מסתברת יותר המסקנה שלאחר שחתמו על המסמך וביצעו בירורים נוספים, לרבות בחינת מאזן הבוחן של החברה לשנת 2006, הם הבינו שהעסקה לא הייתה כדאית עבורם, בשל שיעור המס הצפוי וערך המניות, וניסו לסגת ממנה. אלא שטעות מסוג זה, הנובעת מהתממשות הסיכון שנטלו על עצמם המערערים בהסכם הסגירה, אינה אלא טעות בכדאיות העסקה אשר אינה מהווה עילה לביטול הסכם (סעיף 14(ד) לחוק זה). לכן בדין נדחו טענות המערערים והתקבלה תביעת המשיב.

עוללות

29.
לא מצאנו ממש ביתר הטענות שהועלו בערעור. כך, אין מקום לטענה שאכיפת ההסכם אינה צודקת, בהתאם לחריג שבסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970
(להלן:
חוק החוזים (תרופות)
)
. אכיפה היא סעד ראשוני ועיקרי בשיטתנו (ראו: ע"א 5131/10
אזימוב נ' בנימיני
, פסקאות 15-14 (7.3.2013)), ולא מצאתי כי נסיבות העניין מצדיקות סטייה מכלל זה. העובדה כי קיום החוזה ישית על המערערים סכום מס גבוה משצפו, וייתכן שאף גבוה מהתמורה עבור מניותיהם, אין בה כשלעצמה כדי להצדיק שימוש בחריג הקבוע בסעיף 3(4) לחוק החוזים (תרופות). כמו כן, לא מצאתי להתערב בקביעתו העובדתית של בית המשפט המחוזי כי המערערים לא עמדו בנטל להוכיח שהנזק שייגרם להם אם ייאכף החוזה גבוה בהרבה מהנזק שייגרם למשיב אם יורה בית המשפט שלא לאכוף את החוזה.

30.
אף יש לדחות את הטענה שמסמך הסגירה הוא הסכם בלתי אכיף. בהקשר זה טוענים המערערים כי המסמך לא הסדיר את כל הסוגיות שנותרו פתוחות וכי ללא הסדרתן הוא אינו בר אכיפה. אמנם לאחר שנחתם מסמך הסגירה נותרו סוגיות מסוימות פתוחות שהעיקרית שבהן נוגעת לאופן פריסת התשלום. אולם, אין משמעות הדבר כי לא ניתן לאכוף את ההסכם שאליו הגיעו הצדדים. בעת הצורך ניתן יהיה להשלים את הסוגיות שנותרו פתוחות באמצעות ערוצי ההשלמה החוזיים הקבועים בדין או בנוהג. יודגש כי בתובענה שהגיש המשיב התבקשה הצהרה כי בין הצדדים נכרת הסכם תקף המחייב אותם למכור את מניותיהם כאמור במסמך הסגירה. הא ותו לא. במצב דברים זה לא נדרש בית המשפט המחוזי להכריע בשאלות הנוגעות לאופן ביצוע ההסכם או להשלמה של תנאיו. משכך ייתכן שיידרשו הליכים משפטיים נוספים להכרעה בשאלות אלו (יש לקוות שבעלי הדין יגיעו להסכמות בנושאים אלה). ברם אין בכך כדי לגרוע מתוקפו של הסעד ההצהרתי שניתן אשר לפיו נכרת הסכם מחייב למכירת המניות כאמור במסמך הסגירה.

31.
המערערים הוסיפו וטענו כי המשיב לא פעל על פי מסמך הסגירה ולא יישם את ההסכם שהוא עצמו טען לתוקפו. טענה זו נסמכה על פעולות שנקט המשיב למעלה משנתיים ומחצה לאחר שנחתם מסמך הסגירה ולאחר שהוגשה התובענה, ובהן כריתת הסכמים עם יבלונקה וסעדיה. אין לקבל טענה זו ולו מהטעם שהיא לא הייתה חלק מחזית המחלוקת בין בעלי הדין. עובדות אלו לא נטענו בכתב ההגנה, וביום 30.5.2010 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת המערערים לתקן את כתב ההגנה בנושא זה. אף בסיכומיהם בבית המשפט המחוזי התייחסו המערערים לאירועים אלה ולנפקותם בשולי הדברים ובעקיפין בלבד. בנסיבות אלה לא ראיתי להידרש לטענות ולהכריע בהן לראשונה בשלב הערעור. לא מצאתי ממש אף ביתר הטענות שהועלו בערעור, לרבות ביחס להחלטת בית המשפט המחוזי בעניין העיון בהסכמים שנחתמו בין יבלונקה וסעדיה למשיב.

סוף דבר

32.
מכל המקובץ לעיל, אם תישמע דעתי, נדחה את הערעור ונחייב את המערערים לשלם למשיב 1 שכר טרחת עורך-דין בסך של 30,000 ש"ח.

ש ו פ ט

השופט י' עמית

:


אני מסכים.

1.
אי פירוט תנאי ומועדי התשלום במקרה דנן לא גרעו מגמירות הדעת והמסוימות של הצדדים (השוו פסק דיני בע"א 7193/08
עדני נ' דוד
(18.7.2010)).

2.
דומה כי דווקא הטענה החלופית של המערערים, בדבר טעות והטעייה לגבי שווי מצבה הכספי של החברה, הוא שעומד בבסיס רצונם להשתחרר מהחוזה.


סעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) קובע כלהלן:

מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה; לענין זה, "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.


ב

מישור העובדתי, נקבע על ידי בית משפט קמא כי המערערים לא הוכיחו כי המשיב מסר להם מידע שגוי, כך שאין לפנינו מצב של הטעיה אקטיבית. המערערים לא טענו כי היה על המערער, מיוזמתו, לגלות את אוזנם לגבי כלל הנתונים הרלוונטיים לצורך הערכת שווי החברה, מה עוד שהייתה להם נגישות למידע הרלוונטי. לכן, איננו נדרשים לדון בהיקף חובת הגילוי של בעל מניות למשנהו בעסקה של מכר מניות.

3.
אני נכון להניח כי ייתכנו מקרים בהם הערכה שגויה של שיעור המס בעסקה תיחשב כטעות שבעובדה או טעות שבדין (ראו דניאל פרידמן ונילי כהן
חוזים ב'
733 (1992). משלא הוכח כי המערער ידע או יכול היה לדעת על טעות של המערערים בהערכת שווי החברה, סעיף 14(א) לא חל בענייננו. סעיף 14(ב) לחוק החוזים, קובע כי
במקרה של טעות
שהצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על כך "רשאי בית המשפט, על פי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת

". אך לפני שאנו נדרשים לשיקולי צדק במקרה בו אחד הצדדים לחוזה טעה בשיעור המס, יש להוכיח כי ההתקשרות בחוזה נעשתה "עקב טעות". כפי שנקבע על ידי בית משפט קמא, התקשרות הצדדים נעשתה על בסיס מסד נתונים נכון, ולאחר שהמערערים בחרו בעסקת "ברוטו" בסכום גבוה יותר במקום עסקת "נטו" בסכום נמוך יותר, ובכך נטלו המערערים על עצמם, במודע, סיכון לגבי שיעור המס. מכאן, שלא בטעות בעובדה או בדין עסקינן, אלא בטעות בכדאיות העסקה הנובעת מאופן הערכת הסיכון על ידי המערערים.

ש ו פ ט

השופטת א' חיות

:


אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט ע' פוגלמן
ומצטרפת להערותיו של חברי השופט י' עמית
.

ש ו פ ט ת


הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ע' פוגלמן
.


ניתן היום, י"ז באב התשע"ג (24.7.2013).


ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
ש ו פ ט

_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

10092470_m07.doc

טח

מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט,

www.court.gov.il








עא בית המשפט העליון 9247/10 אהרון רוזנברג, זמיר נחום נ' חיים סבן, מבדק מכוני בדיקה פתח-תקווה בע"מ, איטה יבלונקה - יורשת המנוח אברהם יבלונקה ואח' (פורסם ב-ֽ 24/07/2013)