פסקי דין על צפורה לביא | פסקי דין על אלי לביא | פסקי דין על משה בן-דוד | פסקי דין על שושנה בן-דוד |

15157-05/13 הפב     28/07/2013




הפב 15157-05/13 צפורה לביא, אלי לביא נ' משה בן-דוד, שושנה בן-דוד








בית המשפט המחוזי בירושלים



הפ"ב 15157-05-13 בן-דוד ואח' נ' לביא ואח'

תיק חיצוני
:




מספר בקשה:
3

בפני

כב' השופט
משה בר-עם


מבקשים

1
.
צפורה לביא

2
.
אלי לביא


נגד


משיבים

1. משה בן-דוד
2. שושנה בן-דוד





החלטה

מונחת לפניי בקשה לביטול פסק דיני, מיום 18.6.2013 (להלן: "פסק הדין"), שניתן בהיעדר המבקשים, בגדרו אושר פסק בוררות מיום 17.2.2013 (להלן – "פסק הבוררות" או "הפסק"), על פי בקשת המשיבים ומשלא הוגשה בקשת המבקשים לביטולו, עד למועד הקבוע בדין.


העובדות הצריכות לעניין

1.
הצדדים הם חברי האגודה השיתופית רמת רזיאל (להלן: "האגודה") ומחזיקים מזה שנים רבות משקים סמוכים הגובלים זה בזה. בין הצדדים קיימת מחלוקת בעניין מיקומו של קו הגבול העובר בין שני המשקים. לאחר שכשלו הליכי הידברות מוקדמים בעניין, פנו המשיבים, על יסוד סעיף 150 לתקנון האגודה, ליושב ראש "משקי חירות בית"ר בע"מ" (המוסמך למנות בורר בסכסוך בין חברי האגודה) וביקשו למנות בורר להכריע בסכסוך שביניהם.

2.
בהמשך מונה כב' הבורר מר יצחק נודל (להלן: הבורר"). לאחר ישיבת הבוררות הראשונה, פנו המבקשים לבורר וטענו שהסכסוך העומד לפניו אינו ראוי להתברר בהליך בוררות שכן מדובר בעניין קונסטיטוציוני. בטרם ניתנה החלטתו, פנו בבקשה נוספת לפסילתו בטענה, כי קיים חשש למשוא פנים מצידו של הבורר בשל קשרים עסקיים שקיים עם המשיב 1. הבורר דחה את טענות המבקשים ואלה עתרו לבית משפט זה בתובענה להפסקת הליכי הבוררות, לחלופין, להעברת הבורר מתפקידו (הפ"ב 26706-12-11). בנוסף, עתרו לסעד זמני על דרך של עיכוב הליכי הבוררות עד למתן

פסק דין
בתובענה. בהחלטה מיום 1.2.2012 דחה בית המשפט (כב' השופט רומנוב) את הבקשה לסעד זמני, תוך שקבע כי אין מניעה לנהל את הסכסוך בין הצדדים על דרך של בוררות. כמו כן נדחתה טענתם לחשש ממשי למשוא פנים מצידו של הבורר, בהיעדר תשתית ראייתית לכאורית לקיומו. המבקשים לא השיגו על החלטת בית המשפט ולאחריה, התובענה נמחקה על פי בקשתם.

3.
ביום 8.5.2013 הוגשה בקשת המשיבים לאישור פסק הבורר. בטרם מתן החלטה בבקשה הודיעו המבקשים, כי על פי הקבוע בסעיף 27(ב) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות"), זכאים לארכה סטטוטורית להגשת בקשתם לביטול הפסק, עד ליום 19.6.2013. זאת, משהגישו לבורר בקשה לעיון מחדש ולתיקון טעות סופר שנפלה לטענתם בפסק הבוררות. לפיכך, התבקש בית המשפט שלא לאשר את הפסק בטרם תוגש התנגדותם.

4.
ביום 18.6.2013, בחלוף המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות, הגישו המשיבים בקשה לאישור הפסק ותוך שהתייחסו למועדים הקבועים בחוק הבוררות ובתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, תשכ"ט-1968 (להלן: "תקנות הבוררות") להגשת בקשה לביטולו, טענו, כי המועד להגשת בקשת הביטול חלף והוסיפו, כי בקשת המבקשים לבורר לתיקון טעות סופר הינה למעשה בקשה לעיון מחדש בפסק שיש לדחותה.

לאחר עיון בבקשה לאישור פסק הבוררות ובנספחים שצורפו לה, מצאתי כי יש להיעתר לבקשה. בגדר פסק הדין קבעתי, כי על אף שהמבקשים הגישו לבורר בקשה לעיון מחדש, היה עליהם להגיש התנגדותם, על דרך של בקשה לביטול הפסק, חרף המועד הקבוע בסעיף 27 לחוק הבוררות, לא יאוחר מהמועד הקבוע בתקנה 10 לתקנות הבוררות ומשלא עשו כן, זכאים היו המשיבים למתן פסק הדין כאמור.


טענות הצדדים

5.
בבקשתם דנא לביטול פסק הדין, שהוגשה ביום 19.6.2013 לצד הבקשה העיקרית לביטול פסק הבוררות (הפ"ב 41063-06-13), נטען, כי המבקשים לא היו מיוצגים, טעותם בעניין חישוב המועדים נעשתה בתום לב והבקשה לביטול הפסק הוגשה לכל היותר באיחור של 15 ימים. המבקשים הטעימו, כי טעותם לא נבעה כלל מזלזול בבית המשפט, כעולה מבקשתם המנומקת לביטול הפסק, אלא בשל כך שקראו את הוראות תקנה 10 לתקנות הבוררות ככפופות להוראות סעיף 27 לחוק הבוררות. לכן, סברו בתום לב, כי אינם כפופים לסד 15 הימים הקבוע בתקנה 10 לתקנות הבוררות והיו רשאים להגיש את בקשתם לביטול הפסק עד למועד הגשתו בפועל. בהקשר זה הדגישו, כי הודעתם על כוונתם להגיש בקשה לביטול הפסק, הוגשה לבית המשפט בטרם חלף המועד להגשתה וכי טעם זה הוכר בפסיקה כטעם מיוחד להארכת מועד.
לעניין סיכויי ההליך, טענו, כי סיכויי קבלת הבקשה לביטול פסק הבוררות טובים. הפסק ניתן בחוסר סמכות, בהיעדר הסכם בוררות בר תוקף, ללא הנמקה ולאחר שחלף המועד הקבוע בדין. המבקשים הדגישו, כי הסכסוך אינו חוסה תחת סעיף 150 לתקנון האגודה, שכן סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות, שהינו סעיף קוגנטי, מגביל ניהול הליכי בוררות "בסכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה", בלבד. בענייננו, כך נטען, אין חולק, כי הסכסוך איננו נוגע כלל לעסקי האגודה שאף סירבה להיות צד להליך הבוררות. בנוסף נטען, כי אין לבורר סמכות להכריע בענייני רישום זכויות במקרקעין ומשכך עומדת להם עילה לביטול הפסק על פי הקבוע בסעיף 24(3) לחוק הבוררות. המבקשים הוסיפו וטענו, כי הבורר נתן את פסק דינו באיחור ניכר של ארבעה חודשים ומכאן, כי עומדת להם עילת ביטול נוספת על פי הקבוע בסעיף 24(8) לחוק הבוררות.

בהמשך, הוסיפו, כי הפסק אינו מנומק, וכי הבורר התעלם ממרוץ ההתיישנות החלה על עילת התביעה שהתבררה לפניו. זאת ועוד, לא ייגרם נזק מביטול פסק הדין שכן ביצוע פסק הבוררות ישנה את המצב הקיים. לסיכום, הדגישו, כי לאישור הפסק השלכות חוקתיות רחבות ומרחיקות לכת, כהגדרתם ונוכח האמור לעיל, ביקשו לבטל את פסק הדין ולקיים דיון בבקשתם לביטול פסק הבורר, שהוגשה יום אחד בלבד לאחר שניתן פסק הדין, לגופה.

6.
המשיבים מתנגדים לבקשה. לטענתם, דין הבקשה להידחות על הסף, הן בשל כך שפסק הדין לא ניתן "במעמד צד אחד"
והן בטענה, כי בית המשפט אינו רשאי להאריך את המועד הקבוע בתקנה 10 לתקנות הבוררות, להגשת בקשת הביטול, מקום שאין חולק, כי המועד להגשתה חלף. לחילופין נטען, כי טעות בחישוב מניין הימים, אינו עולה לכדי "טעם מיוחד" המקנה זכות להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול הפסק ואין לראות בהודעתם לבית המשפט על כוונתם להגיש את הבקשה לביטול כמקימה טעם מיוחד, מקום שחדלו במסירת הודעה למשיבים.

לעניין סיכויי ההליך טענו, כי טענות המבקשים בעניין הליכי הבוררות והתנהלות הבורר נידונו והוכרעו בהחלטת בית המשפט המחוזי (הפ"ב 26706-12-11, לעיל), עליה לא הוגשה בקשת רשות ערעור והוסיפו והרחיבו לעניין עילות הביטול שפורטו בהרחבה בבקשת ביטול הפסק, שאין בהם כל ממש.

בתשובתם, חזרו המבקשים על טענותיהם בבקשה ובהתחשב בסיכויי הבקשה לביטול הפסק,
התבקש בית המשפט לבטל את פסק הדין.


דיון והכרעה

7.
בבואו לבחון בקשה לביטול

פסק דין
שניתן במעמד צד אחד (ויש לדחות את טענת הסף של המשיבים, כי אין לראות את פסק הדין שניתן - במעמד
צד אחד), לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד -1984 (להלן: "תקנות סדר הדין" ), שחלה בענייננו מכוח תקנה 2 לתקנות הבוררות, ישקול בית המשפט שני סוגי שיקולים: הסיבה למחדלו של המבקש
;
סיכויי ההצלחה של הגנתו או תביעתו, לפי העניין, של מבקש הביטול. ככלל שאלת סיכויי ההצלחה בהליך נושאת משקל רב יותר מן ההצדק למחדלו של המבקש (ראו למשל: רע"א 4163/13 בלאגנאק אינבסטמנטס לימיטד נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ פסקה 5 (18.6.2013)). בענייננו, הנני מוכן להניח לטובת המבקשים, נוכח הנסיבות שפורטו בבקשה ובפסק הדין, כי מחדלם בהגשת הבקשה לביטול הפסק, לא עולה כדי התעלמות מההליך המשפטי או זלזול בו. מכאן, כי יש להידרש, להלן, לסוגית סיכויי ההליך, בלבד. במקרה דנן, שאלת סיכויי ההליך הינה בעלת שני היבטים: ההיבט הדיוני - עניינו "הטעם המיוחד" שעל המבקשים לבסס נוכח האיחור בהגשת הבקשה לביטול הפסק וההיבט המהותי - סיכויי ההצלחה של הבקשה, לגופה.

8.
לשון אחר, המבקשים נדרשים לצלוח שתי משוכות: האחת – איחור של כחמישה עשר ימים בהגשת בקשת הבקשה לביטול הפסק, עליה אין חולק (כעולה מסעיף 8 לבקשה, וכן סעיף 1.1 לתשובתם לתגובה). השנייה –הסתברות קבלת טענותיהם בבקשתם לביטול הפסק. ודוק, אף אם ישנם סיכוי הצלחה בהליך העיקרי בגדר הבקשה לביטול הפסק, עליהם להגיש תחילה בקשה להארכת מועד להגשת בקשת הביטול, בשל חלוף המועד, ולהצביע על קיומו של טעם מיוחד, נוכח הקבוע בתקנה 528 לתקנות סדר הדין ( החלה בענייננו מכוח תקנה 2 לתקנות הבוררות, כאמור), בגדרה רשאי בית המשפט
(ושלא כפי שנטען –הינו מוסמך לעשות כן), להאריך את התקופה הקבועה בתקנה 10 לתקנות הבוררות "...מטעמים מיוחדים שיירשמו...". מעיון בבקשה ובתשובה עולה, כי הטעם היחיד שהובא, עניינו, טעות בתום לב בעניין חישוב המועדים של המבקשים שלא היו מיוצגים, שנבעה לטענתם מהבנה שגויה של הדין הרלוונטי. האם הטעם האמור עולה כדי טעם מיוחד? זו השאלה הדרושה ליבון והכרעה.

9.
כלל הוא כי למונח "טעם מיוחד" לפי חוק הבוררות, יש לתת את אותו הפירוש כפי
שניתן לו בתקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי (רע"א 2594/13 אברהם פפיר נ' מקס גלפנד (20.5.2013); רע"א 4707/06 טנא סוכנות לביטוח בע"מ נ' אחים לבקוביץ, נובק, מינמר לביטוח בע"מ (6.1.2010) (להלן: "עניין טנא")). רע"א 5896/95 סיליס נ' בן ציון, פ"ד נ(1) 477, 480 (1996); סמדר אוטולנגי בוררות דין ונוהל כרך ב' 1137 (מהדורה רביעית מיוחדת, 2005) (להלן: "אוטולנגי")). נקודת המוצא הינה כי הנטל על המבקש להוכיח קיומו של טעם מיוחד לאיחור בהגשת ההליך. כידוע, המבחן של טעם מיוחד נועד לאזן כראוי בין האינטרסים של מבקש הארכה, למיצוי זכותו להשיג על

פסק דין
או החלטה שניתנה בעניינו, וכן להימנע מתוצאה שרירותית ומנוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין; לבין אינטרס המשיב, כמו גם של הציבור בכללותו, לסופיות ההליך, להשמת גבול להתמשכות ההליכים וכן לחיזוק הוודאות והיציבות המשפטית. קיומו של טעם מיוחד נבחן לפי נסיבותיו של כל מקרה לגופו
(רע"א 5896/95 סיליס נ' בן ציון, פ"ד נ(1) 477, 480 (1996)).

כאמור, תוכנו של מושג הטעם המיוחד בהליכים אזרחיים יפה גם להארכת מועדים לצורך ענייני בוררות. הארכת מועד תהיה מוצדקת מקום
"...שקיים טעם מיוחד אמיתי, בעל משקל, המסביר ומתרץ את העיכוב שחל בנקיטת הליך על ידי בעל דין. על פי רוב, טעם כזה יתקיים כאשר העיכוב נובע מנסיבות אובייקטיביות כאלה ואחרות, או מאילוצים שאינם נתונים לשליטתו של בעל הדין. הדברים מקבלים משנה תוקף בענייני בוררות, בהם קיים אינטרס ציבורי מובהק לסיים את הליך הבוררות באופן מהיר ויעיל" (עניין טנא, בפסקה 14; רע"א 10753/05 חסן נ' בן חמו
(5.4.2007))
.

ודוק, טעות סובייקטיבית של בעל דין בחישוב המועדים שמקורה בחוסר תשומת לב מספקת לא תהווה בדרך כלל טעם מיוחד למתן הארכת מועד. כך בכלל וכך גם טעות בחישוב של יום אחד בלבד. זאת ועוד, אף הטענה כי לבקשה לביטול פסק הבורר סיכוי גבוה להתקבל, אין בה כדי לסייע למבקש. הטעם המיוחד להארכת המועד צריך להתייחס לסיבת האיחור עצמה, ואין בסיכויי ההליך, טובים ככל שיהיו, כדי להוות טעם מיוחד לצורך הארכת מועד (רע"א 11667/05 מימי מבואות ירושלים נ' מרדכי כהן (17.10.2007)).

10.
כאמור לעיל, טוענים המבקשים כי לא היו מיוצגים וטעותם בעניין חישוב המועדים נעשתה בשל הבנה שגויה, בתום לב, של הוראות הדין הרלוונטי ולא מזלזול בבית המשפט או "מניסיון למשוך זמן לריק" (סעיפים 9-8 לבקשה). הכלל הוא כי טעות, ולו בתום לב, אינו מהווה טעם מיוחד להארכת מועד (בש"א 6708/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרון, פ"ד נד(4) 702 (2000)). עם זאת, ניתן להכיר בנסיבות מסוימות בטעות סבירה של הדין כמקימה טעם מיוחד להארכת מועד. המונח טעם מיוחד הוא מונח גמיש, המאפשר לבית המשפט לצקת לתוכו שלל שיקולים, בהם שיקולים הנוגעים לאינטרסים של המבקש ושיקולים מערכתיים. אחד מהטעמים הנפוצים הוא הטעם של טעות שבדין. זאת, נוכח הכלל כי מקום בו הוכיח בעל דין שהטעות שבדין שהובילה לאיחור בהגשת הבקשה היא טעות שאדם סביר היה יכול להיקלע אליה, יטה בית המשפט לקבל בקשה להארכת מועד. סבירותה של הטעות שבדין נבחנת בשתיים: במישור האובייקטיבי - ככל שהדין עמום יותר וניתן לפרשנות ביותר מאופן אחד, אשר טרם הוכרע בפסיקה, ניתן לראות בטעות שנעשתה כטעות סבירה. במישור הסובייקטיבי – על המבקש להראות כי הטעות נבעה מפירוש אפשרי של הדין ושנעשתה בתום לב תוך מאמץ כן למניעתה. במקרה זה, נטל ההוכחה יהיה נמוך מקום בו המבקש אינו מיוצג וניכר כי עשה מאמצים כנים לעמוד על זכויותיו (בש"א 937/13 תשלוז השקעות והחזרות בע"מ נ' עיריית אשקלון (9.5.2013); בש"מ 6229/11 שפרה דון-יחיא נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה, חיפה (10.1.2012) (להלן: "עניין דן-יחיא")).

11.
בענייננו, גם אם אניח, כי טעותם של המבקשים נבעה מפרשנות אפשרית של הדין שנעשתה בתום לב, בשים לב להודעתם מיום 29.5.2013, שהוגשה בטרם חלף המועד הקבוע בתקנה 10 לתקנות הבוררות, להגשת בקשה לביטול פסק הבוררות, בגדרה מנו, לשיטתם, את המועדים להגשת בקשתם לביטול הפסק, לא שוכנעתי במידה הדרושה, כי נעשה מאמץ כן למניעת הטעות ומשכך, אין לראות בטעותם טעות סבירה המקימה טעם מיוחד למתן הארכת המועד. טעותם של המבקשים הינה טעות סובייקטיבית גרידא שנולדה, לטענתם, בשל טעות בחישוב המועדים הקבועים בחוק הבוררות. טעותם בחישוב המועדים בנסיבות אלה איננה מגיעה כדי טעות סבירה, שאילו כך היה, הדרישה הקפדנית לעמידה בלוחות הזמנים שנקבעו בתקנות הבוררות הייתה מתרוקנת מתוכנה (עניין טנא). האיחור בהגשת ההליך לא נבע מאילוץ שלא היה נתון לשליטתם. ודוק, הדין בעניין זה איננו
עמום ולא ניתן לפרשנות בדרכים רבות, אשר טרם הוכרעו בפסיקה, ואו כי אין בנמצא הכרעות שיפוטיות קודמות הנוגעות ישירות לסוגיה הנדונה (עניין דון-יחיא, פסקה 8). כמפורט בפסק הדין (עמודים 3-2) שאלת חישוב המועדים והיחס בין חוק הבוררות לתקנות הבוררות נדונו פעמים רבות בפסיקה ובספרות. משכך, טעותם אינה טעות סבירה ואינה מקימה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הבוררות. מכאן, כי לא עלה בידי המבקשים לעבור את המשוכה הראשונה ודין הבקשה לביטול פסק הדין , להידחות.

12
.

למעלה מן הצורך, אף אם ניתן היה להכיר בטעות המבקשים בחישוב המועדים, טעות המקימה טעם מיוחד להארכת המועד להגשת בקשתם לביטול פסק הבוררות, יש לדחות את הבקשה, נוכח סיכויי הצלחת ההליך, שאינם נחזים להיות גבוהים. בחינת סיכויי ההליך נעשית על פי שני גורמים נפרדים: רכיב ראשון מודד את סיכויי ההליך עצמו, קרי: סיכויי ההתערבות של בית המשפט בהליכים מן הסוג אליו משתייך ההליך הספציפי המצוי בפני
ו (ובענייננו, בקשה לביטול פסק בוררות), מבלי להידרש לעובדות המקרה הקונקרטי. כך למשל, נמוכה יותר ההתערבות של בית המשפט בהליך "גלגול שלישי" מאשר ערעור בזכות. גורם שני המשפיע על סיכויי ההליך,
הוא הטענות שנטענות באותו הליך ובחינתן לגופן (עניין דון יחיא, פסקאות 11-10).

13.
ככלל, הלכה פסוקה היא, כי התערבות בית המשפט בעניינים לפי חוק הבוררות, תעשה בצמצום ולא תינתן אלא אם מתעוררת שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים לסכסוך, או כאשר שיקולי צדק או מניעת עיוות דין מחייבים התערבות (רע"א 2181/13 דרור חרזי נ' טיב הכרמל אחזקות בע"מ (24.7.2013) רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, פ"ד נז(6) 605( 2003)). עניינו של
ההליך שלפנינו בסכסוך גבולות פרטני וככזה, איננו מעורר שאלה משפטית או ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים. זאת ועד, לא נמצאה תשתית לכאורית מספקת לעיוות דין. לפיכך ועל פי ההלכה הנוהגת, הסתברות ההתערבות בית המשפט בפסק הבורר, בנסיבות העניין, קלושה וכפועל יוצא, סיכויי ההצלחה בהליך העיקרי נחזים להיות נמוכים.

14.
לא זו אף זו, בחינת טענות המבקשים לגופם של דברים, איננה מעלה סיכויי הצלחה גבוהים. טענותיהם (שהובאו בהרחבה בבקשה לביטול פסק הבוררות), לעניין תוקפו של פסק הבוררות וסמכויות הבורר, כמו גם החשש למשוא פנים וניגוד עניינים בהתנהלותו של הבורר, הוכרעו בהחלטת כב' השופט רומנוב מיום 1.2.2013 (הפ"ב 26706-12-11, לעיל). על החלטת בית המשפט לא הוגשה בקשת רשות ערעור, הגם שעל פי טיבם ומהותם של הטענות, היה על המבקשים לעשות כן וההליך העיקרי נמחק לבקשתם. בנסיבות אלה, מקום בו המבקשים המתינו עד לסיום הליך הבוררות ולתוצאותיו, אין ליתן משקל רב וסיכוי של ממש להצלחת טענותיהם. זאת ועוד, גם סיכויי הצלחת הטענות הדיוניות - לאיחור במתן הפסק והיעדר הנמקה–נמוכים (ראו למשל: סעיף 26(ג) לחוק הבוררות, ועוד לעניין זה: בג"ץ 1649/13 מנחם קאופמן נ' רשם האגודות השיתופיות (7.3.2013); רע"א 2650/95 מרכז ציון חברה לפיתוח נ' כידון, פ"ד נ(5),

466 (1997); אוטולנגי, בעמוד 1147)
ולעניין חובת ההנמקה, ראו: סעיף 24(6) לחוק הבוררות ואוטולנגי, בעמוד 1054-1053).

15.
כללם של דברים, שוכנעתי, כי בנסיבות העניין, בשים לב לטיבו של ההליך העיקרי וסיכויי ההצלחה, זכותם הדיונית של המשיבים והסתמכותם על עקרון סופיות הדיון, מקום בו לא ידעו על כוונת המבקשים להגיש בקשה לביטול הפסק, גוברת ועדיפה על פני זכותם של המבקשים. אכן ראוי היה, כי המשיבים יפנו למשיבים בהודעה מתאימה על כוונתם להשיג על הפסק ולמנוע מהם לפתח ציפייה לגיטימית כי לא יוטרדו עוד בהליך נוסף באותו עניין (ראו והשוו: רע"א 9382/10 פלוני נ' היועף המשפטי לממשלה (19.7.2011)) ומשלא עשו כן, אין להם להלין, אלא על עצמם.




סוף דבר

16.
הבקשה נדחית.

המבקשים ישאו בהוצאות המשיבים בסכום של 2,000 ₪.



ניתנה היום, כ"א אב תשע"ג, 28 יולי 2013, בהעדר הצדדים.








הפב בית משפט מחוזי 15157-05/13 צפורה לביא, אלי לביא נ' משה בן-דוד, שושנה בן-דוד (פורסם ב-ֽ 28/07/2013)