פסקי דין על חגית ואלי השקעות בע"מ | פסקי דין על אברהם אורן

34984-07/13 עע     21/08/2013




עע 34984-07/13 חגית ואלי השקעות בע"מ נ' אברהם אורן








בית הדין הארצי לעבודה


ע"ע 34984-07-13


ניתנה ביום
21 אוגוסט 2013

חגית ואלי השקעות בע"מ
המבקשת


-

אברהם אורן
המשיב

בשם המבקשת - עו"ד דרור גל
; עו"ד כרמית לוי (זמיר)
.
בשם המשיב - עו"ד גיא אורטל
.



החלטה

השופט אילן איטח
1.
לפני בקשה לעיכוב ביצוע פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב

(השופט דורי ספיבק ונציגי הציבור מר רן ורדי וגב' עדנה גרוס; ס"ע 22860-12-10
; להלן: פסק הדין) מיום
11.6.2013
. בפסק הדין חויבה המבקשת לשלם למשיב גמול עבור עבודה בשעות נוספות, פיצוי בגין עבודה בימי מנוחה שבועית, ופיצוי בגין אי מתן מנוחת פיצוי על עבודה במנוחה שבועית, בסך כולל של 207,572 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.07 (אמצע תקופה).
בנוסף, הטיל בית הדין על המבקשת לשלם למשיב הוצאות משפט
ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

הרקע לבקשה:
2.
על פי התשתית העובדתית שנפרשה בפסק דינו של בית הדין האזורי, הועסק

המשיב החל מיום 1.2.2004 ועד ליום 2.1.2011, כסגן מנהל סניף נתניה של רשת הסופרמרקטים "מחסני להב", אותם הפעילה המשיבה בזמנים הרלוונטיים לתביעה. המשיב פוטר במסגרת פיטורים קולקטיבים שנערכו עם העברת הבעלות ברשת. עם סיום עבודתו הגיש המשיב כנגד המבקשת תביעה לתשלום גמול עבור עבודה בשעות נוספות ופיצוי בגין העסקה "ללא יום מנוחה שבועי ו/או מנוחת פיצוי" (ס' 20 ג' לכתב התביעה).

3.
בית הדין האזורי

דחה את טענת המבקשת, לפיה החריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן: חוק שעות עבודה ומנוחה) חל על המשיב בהיותו עובד בתפקיד הנהלה או בתפקיד המחייב מידה מיוחדת של אמון אישי. בית הדין האזורי קבע כי על אף התואר שקיבל המשיב ("סגן מנהל הסניף"), הוא לא היה מוסמך להחליט על אופן ניהול הסניף, וכי הוא למעשה שימש כעובד רב-תכליתי שמילא תפקידים שונים בסניף לפי הצורך, לרבות תפקידים זוטרים ביותר. בנוסף לא מצא בית הדין האזורי כי יש בתנאי העסקתו או בשיעור שכרו של המשיב, אשר עמד על כ-6,300 ₪ נטו, כדי להוות אינדיקציה למידה מוגברת של אמון אישי.
4.
בית הדין האזורי קיבל את דו"חות הנוכחות שהוצגו על ידי המשיב – חלקם נעשו לפי שעון נוכחות שהוחתם פעמיים ביום, ובתקופות בהן הורתה המבקשת להחתים רק פעם ביום - עם השלמה של המשיב בכתב יד. דו"חות אלה מלמדים כי המשיב עבד שעות נוספות רבות, כמעט מדי חודש.
5.
באשר לתחשיב הגמול עבור שעות נוספות קבע בית הדין האזורי כך:
א.
יש לראות בשלושת רכיבי השכר של המשיב: "שכר יסוד" בגובה שכר המינימום, "שעות נוספות" ו- "שעות גלובליות", כ"שכר הרגיל" של המשיב. מסקנה זו של בית הדין האזורי מבוססת על כך שלמבקשת לא היה כל הסבר לחלוקת השכר בתלושי השכר וגם לא הוצג הסכם או הודעה על תנאי עבודה. בית הדין קבע כי "השכר הרגיל" כאמור לא יכול, לפי סעיף 5 לחוק הגנת השכר, לכלול תמורה עבור עבודה בשעות נוספות.
ב.
תחשיב המשיב בנוגע לגמול עבור עבודה בשעות נוספות נעשה עבור השעות שמעבר ל- 238 שעות חודשיות, תוך שרכיב "שעות גלובליות" נזקף תמורתן. בית הדין קבע כי לאור הקביעות בס"ק א' לעיל, הקל המשיב עם המבקשת.
ג.
בחישוב ערך השעה התבסס המשיב על הצרוף של שכר היסוד ושל "שעות נוספות", והדבר תואם את הקביעה כי הלכה למעשה מדובר ברכיבי שכר רגיל.
ד.
בית הדין קיבל את תחשיב המשיב, ולפיו השעות הנוספות חושבו לפי ערך של 150%.
ה.
בית הדין דחה את טענת המבקשת, לפיה יש לקזז מתחשיב המשיב סכומים ששולמו כמפורט בטבלה שצרופה התבקש. בית הדין דחה את הטענה הן מהטעם שטענת הקיזוז לא הועלתה בכתב ההגנה כמתחייב, והן מן הטעם שהסכומים שקיזוזם התבקש (רכיבי "שעות נוספות" ו- "שעות גלובליות") התבססו על רכיבי שכר שנקבע לגביהם כי הם חלק מהשכר הרגיל.
לאור האמור, חייב בית הדין את המבקשת לשלם למשיב גמול עבור עבודה בשעות נוספות בסכום של 181,946 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.07 (אמצע תקופה). התביעה לפסוק פיצויי הלנת שכר עבודה נדחתה.
6.
בית הדין האזורי דחה את טענת המבקשת באשר לחוסר תום ליבו של המשיב שהעלה טענות בנוגע לשכרו רק עם מכירת הרשת. בית הדין קבע, כי גרסת המשיב לפיה פנה במהלך עבודתו למנהל הסניף בעניין זה לא נסתרה, ועל כל פנים אין בעצם עמידתו של עובד על זכויותיו על פי דין משום חוסר תום לב.
7.
בית הדין האזורי מצא כי כפעמיים בחודש הועסק המשיב ללא הפסקה בת 36 שעות רצופות למנוחה שבועית. מאחר וגובה הפיצוי הושאר לשיקול דעתו של בית הדין האזורי, העמיד בית הדין את הפיצוי על גובה הגמול עבור עבודה במנוחה שבועית (דהיינו, תוספת נוספת של 50%) במכפלת מספר שעות העבודה בימי המנוחה השבועית (בממוצע כ- 8 שעות בחודש). בסך הכל חוייבה המבקשת לשלם למשיב פיצוי בסך 8,632 ₪.
8.
בנוסף פסק בית הדין האזורי כי העסקת המשיב ביום המנוחה השבועי, בניגוד להוראותיו של חוק שעות עבודה ומנוחה, ללא היתר מתאים, ומבלי שניתנה למשיב מנוחת פיצוי, מהווה התנהגות חסרת תום לב של המבקשת המזכה את המשיב בפיצוי נוסף בגין עצם העסקתו הבלתי חוקית. בית הדין האזורי העמיד את הפיצוי, שהוגדר כפיצוי לא ממוני – עגמת נפש, בגובה ערכן של שעות מנוחת הפיצוי להן היה זכאי חלף העסקתו בשעות המנוחה השבועית. סך הכל - 17,264 ש"ח עבור התקופה כולה.
9.
בנוסף נפסק לטובת המשיב תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 15,000 ₪.
10.
המבקשת הגישה לבית דין זה ערעור על פסק הדין. כעבור ימים ספורים, הגישה את הבקשה שלפני לעיכוב ביצוע הסכום הפסוק, ובכלל זה

הוצאות המשפט שהושתו עליה.




הבקשה וטענות הצדדים:
11.
המבקשת

טוענת, כי מדובר במקרה מיוחד בו נפלו טעויות מהותיות בפסק הדין, המצדיקות היעתרות לבקשה, וכי ביצוע פסק הדין באופן מיידי יגרום לה פגיעה חמורה ביותר שאינה ניתנת לתיקון.
12.
לענין מאזן הנזקים טענה המבקשת כי

סיכוייה להיפרע מן המשיב, אם יתקבל ערעורה, קלושים, שכן מדובר באדם כבן 68, שככל הידוע לה אינו עובד ומעל גיל הפרישה החוקי, כך שלא יהיה מסוגל להשיב סכומים כה משמעותיים (כ-300,000 ש"ח), היה ויתקבל ערעורה. המבקשת מדגישה, כי מההלכה הפסוקה ניתן ללמוד שיכולת ההשתכרות של המשיב, מהווה שיקול משמעותי בקבלת ההחלטה לעניין עיכוב ביצוע

פסק דין
כספי, ומטה את כפות המאזניים באופן שמאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת. בנוסף טוענת המבקשת כי היא חברה יציבה ואיתנה, ולכן אין חשש שלא יהיה למשיב מנין להיפרע ככל שיידחה ערעורה. המבקשת מסכימה להפקיד ערבות בנקאית בבית דין זה להבטחת התשלומים למשיב, היה ויידחה ערעורה או יתקבל באופן חלקי, ולחילופין מבקשת המבקשת, כי בית הדין יורה על הפקדת הכספים בקופת בית הדין שנפסקו למשיב עד להכרעה בערעור או על חיוב המשיב להפקיד ערבויות מתאימות להבטחת השבת התשלומים.
13.
לענין סיכויי הערעור

באשר לרכיב הגמול עבור השעות הנוספות טענה המבקשת, בין היתר כך:
א.
שגה בית הדין בקובעו שהחריג הקבוע בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה לא מתקיים בנסיבות העניין, שהרי: המשיב כיהן בין היתר בתפקיד בכיר של סגן מנהל סניף, היה קצין הביטחון של הסניף, תפקיד המחייב מידה מיוחדת של אמון אישי, היה בעל מפתחות הסניף והכספת, והיה מוסמך בתחומי אחריות הדומים לאלה של מנהל הסניף. עוד נטען כי שכרו של המשיב היה גבוה במיוחד, ואף כפול מעובדי הסניף האחרים אשר השתכרו שכר מינימום. לטענת המבקשת, לאור האמון המיוחד שניתן במשיב מתוקף תפקידו הבכיר, הוא זכה לקבל שכר גלובאלי ותוספות גלובאליות מיוחדות, מבלי שהמבקשת פיקחה אחר שעות עבודתו בפועל.
ב.
גם אם חל חוק שעות עבודה ומנוחה, שגה בית הדין האזורי עת התייחס לרכיבי השכר שאינם שכר יסוד כפיקטיביים וכחלק מהשכר הרגיל. לטענת המבקשת, שיעורם המצטבר של רכיבים אלה הוא 209,047 ₪ - שיעור גבוה יותר משתבע המשיב עבור עבודה בשעות נוספות. לטענתה, רכיבים אלה שולמו למשיב בנפרד בהתאם להלכה הפסוקה. בנוסף מציינת המבקשת, כי המשיב לא פנה להלין על אי קבלת גמול שעות נוספות אלא רק בסמוך למכירת הרשת, ומעדותו עולה כי היה ממשיך לעבוד במשרה זו אלמלא נמכרה הרשת. כך גם המשיב עצמו לקח בחשבון את אחד הרכיבים הגלובאליים בתחשיביו לשיעור שכרו הרגיל. מהתנהגויות אלה יש ללמוד, טוענת המבקשת, כי המשיב הסכים לתנאי עבודתו, וכי התוספות אינן פיקטיביות. מכל מקום היה על בית הדין האזורי לקזז תוספות אלה מתביעתו של המשיב, שאם לא כן מדובר בכפל תשלומים.
ג.
טעה בית הדין בחישוב ערכן של השעות הנוספות. לטענתה התמורה למכלול שעות העבודה של המשיב מדי חודש שולמה, ועל כן היה צריך להוסיף במסגרת חישוב השעות הנוספות רק את הגמול (בשיעור 25% או 50% לפי העניין), ולא את ערך הבסיס של שעות העבודה.
ד.
לענין התחשיב של המשיב נטען כי המשיב לא עמד בנטל להוכיח את מספר השעות הנוספות באופן פרטני כמתחייב; רישומי השעות שנעשו על ידי המשיב באופן ידני כוזבים ומנופחים, והדבר עולה מהשוואתם לרישומים בתקופה בה המשיב החתים את כרטיסו, או אז מופיעות ביום העבודה הפסקות בנות מספר שעות – הפסקות הנעדרות מהרישומים הידניים. עוד נטען כי התחשיב בוצע לפי חישוב חודשי ולא לפי חישוב יומי כמתחייב.
14.
בנוסף טוענת המבקשת, כי בית הדין התעלם מחוסר תום ליבו הקיצוני של המשיב עת שתק במשך כל שנות עבודתו, וכי המשיב לא הצביע ולו על פנייה אחת שלו לנציג המבקשת בקשר לתשלום עבור שעות נוספות או ביטול התוספות הגלובאליות במהלך העסקתו, אף שכבר משנת 2004 ערך רישומי שעות ידניים, אלא העדיף ליהנות מכל העולמות. גרסתו של המשיב לפיה פניותיו מדי חודש נדחו במהלך שבע שנות עבודתו היא שקרית ובלתי סבירה. על כן יש לקבוע, כי מדובר בחוסר תום לב קיצוני של עובד אשר גובר בנסיבות העניין על דרישות קוגנטיות בהתאם להלכה הפסוקה. בנוסף טוענת המבקשת, כי הדרישה להחתמה אחת ביום של המשיב רק מלמדת על האמון הרב שרחשה המבקשת למשיב ולא על ניסיון להימנע מרישום שעות נוספות כפי שציין בית הדין האזורי.
15.
לעניין הפיצוי הכספי למשיב בעד עבודתו בימי המנוחה השבועי (מוצאי שבת), טוענת המבקשת, כי מדובר בסעד שלא נתבע על ידי המשיב בכתב התביעה, וכי מדובר בכפל תשלומים מפני שרכיב זה נכלל במסגרת תביעת המשיב לגמול שעות נוספות, כפי שעולה מטבלת התחשיב שצירף. כמו כן טוענת המבקשת כי שגה בית הדין עת פסק לזכות המשיב מנוחת פיצוי מבלי שעמד המשיב בנטל להוכיח ולכמת רכיב זה של תביעתו בניגוד לפסיקה שלא מאפשרת פדיון מנוחת פיצוי, ועת יזם בית הדין תחשיבים על דעת עצמו ולפי שיקול דעתו.
16.
בנוסף נטען כי שגה בית הדין עת החליט להצמיד את הסכומים שפסק לטובת המשיב רטרואקטיבית מחודש פברואר 2007, שעה שמרבית הסכומים התגבשו במועדים מאוחרים יותר (מדובר בהפרשים משמעותיים של 60,000 ₪).
17.
המשיב

מתנגד נחרצות לבקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין וטוען, כי יש לפעול לפי הכלל שהגשת ערעור אינה מעכבת ביצועו של

פסק דין
במיוחד כאשר מדובר בחיוב כספי שעניינו תשלום זכויותיו הסוציאליות של עובד. לגופו של עניין טוען המשיב כי סיכויי הערעור קלושים, שכן מדובר ב

פסק דין
מנומק ומפורט כראוי, המבוסס בעיקרו על קביעות עובדתיות וממצאי מהימנות, שבהן ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב. המשיב תומך בפסיקתו של בית הדין האזורי לפיה בין היתר המשיב לא הועסק במשרת אמון מיוחדת. בהתאם לתשתית הראייתית, היו למשיב תנאי העסקה נמוכים ברמתם, ובנוסף לא ניתן לו רכב, טלפון נייד, או תמריצים אחרים כלשהן, ולא היה מוסמך להחליט על מדיניות המחירים, המבצעים, שעות הפתיחה של הסניף וכדומה.
18.
בנוסף טוען המשיב, בין היתר, כי נדחתה כדין טענת הקיזוז שהעלתה המבקשת לאחר שלב הסיכומים, ומשדובר בתוספות פיקטיביות שאינן ניתנות לקיזוז; חישוב ערכן של השעות הנוספות נערך לקולא (בהתבסס על השעות הנוספות העולות על 238 שעות חודשיות בלבד), ומכל מקום לא נסתר החישוב על ידי המבקשת שלא הגישה חישוב מטעמה

;
חוסר תום הלב הוא של המבקשת אשר בחרה שלא להעיד את הנציגים מטעמה, מנהליו של המשיב, מר יצחק להב ומר אריה טיבי, אליהם פנה המשיב בעניין חישוב שכרו, כפי שצוין כבר בכתב התביעה; טענת המבקשת כאילו רישומי המשיב "כוזבים" נטענה ללא כל ביסוס ונדחתה כדין. זאת ועוד היציאה לארוחות צהריים הוא נוהג מקובל במשך שנים, וזכות מוכרת בדין, ומכל מקום מרבית ימות השבוע היה המשיב אוכל בסניף עצמו; הרכיב בדבר פיצוי בגין העסקת המשיב שלא כדין ביום המנוחה השבועי ובגין מנוחת פיצוי נתבע בסעיפים 9 ו-20(ג) לכתב התביעה בניגוד לטענת המבקשת. בית הדין האזורי ערך חישוב במסגרת הפיצוי בגין מנוחת הפיצוי על פי שיקול דעתו כפי שנתבקש בכתב התביעה לגבי רכיב זה, ואין כאן חריגה מהמקובל המצדיקה את התערבות ערכאת הערעור בעניין.
19.

בהיבט של מאזן הנוחות טוען המשיב
, כי המבקשת לא פירטה במה מצבו הכלכלי של המשיב חמור, וכל טענותיה נסמכות על גילו. בנוסף מצהיר המשיב כי אין לו חובות כלשהם, וכי הוא מתקיים בכבוד. כמו כן, המבקשת, שהיא חברה בע"מ, לא הביאה כל ראייה אודות מצבה הכספי של עצמה, ולא ברור מדוע לא שילמה עד היום את החיוב בפסק הדין.

20.
בתשובה לתגובת המשיב חוזרת המבקשת על האמור בבקשתה לעיכוב ביצוע ומדגישה כי התגובה נעדרת התייחסות לכלל טענות המבקשת, אלא המשיב למעשה חוזר בעיקרו של דבר על קביעותיו של בית הדין האזורי. לעניין מאזן הנוחות, חזרה המבקשת והדגישה את טענתה כי המשיב אינו עובד, אין לו מקור הכנסה שוטף, כך שהסיכוי להיפרע ממנו סכום כה גבוה במידה והערעור יתקבל קלוש. בנוסף נטען כי המבקשת היא חברה איתנה אך על כל פנים היא מוכנה להפקיד ערבות בנקאית בקופת בית הדין לטובת המשיב להבטחת תשלום פסק הדין.

הכרעה:
21.
הלכה פסוקה היא כי מי שזכה בדינו, זכאי לממש את פרי זכייתו באופן מיידי והגשת ערעור אינה מעכבת את מימוש פסק הדין. עיכוב ביצועו של

פסק דין
הוא בבחינת חריג לכלל, במיוחד כשמדובר בחיוב כספי. טעם מיוחד לעיכוב ביצוע מותנה, בדרך כלל, בהצטברות שני גורמים: האחד - הנזק היחסי שייגרם למבקש מאי היענות לבקשה גדול מן הנזק הצפוי לעובד אם יעוכב הביצוע; השני - סיכויי הערעור טובים[1]

. כאשר פסק הדין מטיל חיוב כספי על המבקש, הנטייה היא שלא לעכב את ביצוע הפסק אלא אם כן יוכח שהמבקש לא יוכל לגבות את כספו אם יזכה בערעור[2]

.
22.
לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות המקרה, לפסק הדין של בית הדין האזורי ולטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל בחלקה:
אשר למאזן הנוחות
- מדובר בזכויות מכוח חוקי המגן שהמשיב היה זכאי לקבלן לכאורה לפני מספר שנים, ובדרך כלל אין הצדקה לדחייה נוספת של תשלומן לאחר שנקבע בפסק הדין
כי המשיב זכאי להן. מעבר לכך, טענת המבקשת
כי ביצוע מיידי של פסק הדין עלול לגרום לה פגיעה חמורה ביותר שאינה ניתנת לתיקון נטענה בעלמא, ללא כל ראיה תומכת. כל שנטען בקשר לכך הוא כי סיכוייה של המבקשת להיפרע מן המשיב, אם יתקבל ערעורה, קלושים, שכן מדובר באדם כבן 68, מעל גיל פרישה חוקי, שאינו עובד, כך שלא יהיה מסוגל להשיב סכומים כה משמעותיים. גילו של המשיב אין בו די. יצוין כי הנפסק בעניין עיריית מודיעין[3]
הוא היחיד אותו הביאה המבקשת כתימוכין לטענתה המרכזית, לפיה עובדת היותו של המשיב בגיל פרישה וללא עבודה היא מכרעת לעניין שאלת מאזן ההסתברויות. אולם מעיון באותו ענין מצאתי כי שאין בטענה זו ממש. חברתי השופט אנגלברג-שהם דווקא מציינת שם בפסקה 17, כי "הטענה שהעלתה המבקשת והנוגעת לכושר השתכרותה העתידי המוגבל של המשיבה בהיותה קרובה לגיל פרישה, אין די בה". כך שאין בדברים אלה כדי לתמוך בטענת המבקשת.
עם זאת , המשיב לא הביא ראיות להוכחת מצבו הכלכלי או יכולתו להתפרנס (מעבודה או מקצבאות מחליפות הכנסה). הדבר היחיד שנטען הוא שאיננו בעל חוב. משמדובר בסכומים משמעותיים שנפסקו לטובת המשיב (כ-300,000 ₪), ובהעדר ראיה להשתכרות או למקורות אחרים הרי שהדבר משליך על מאזן הנוחות.
אשר לסיכויי הערעור
– בית הדין האזורי קבע, בהסתמך על מכלול הראיות בתיק, ועל עדותו של המשיב שנמצאה אמינה, כי לא הוכחה הטענה שהמשיב הועסק בתפקיד הנהלה או במשרת אמון מיוחדת כמשמעם בסעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה. קביעה זו נראית על פני הדברים סבירה ולא נראה כי סיכויי הערעור לגביה יש בהם ממש. הוא הדין באשר לטענת המבקשת בנוגע לחוסר תום ליבו של המשיב נוכח הקביעה העובדתית על פניות מוקדמות למנהלים – מדובר בקביעה עובדתית שבית דין זה לא ימהר להתערב בה. מה גם שעל פני הדברים גם בהעדר פניות לא נראה כי יש לראות במשיב כחסר תום לב.
גם טענות המבקשת כנגד רישומי המשיב מוקשות, זאת נוכח הפרת החובות הרישומיות, לרבות לאחר תיקון 24 לחוק הגנת השכר, התשי"ח - 1958 (ס"ח תשס"ח מיום 6.7.08), שהגמיש באופן ניכר את נטל הראיה המוטל על עובד התובע גמול שעות נוספות ממעסיקו. באשר לרכיבי השכר נעיר רק זאת: ראשית, לכאורה עומדות זו כנגד זו – מן הצד האחד, השעות הנוספות שבין 186 שעות לחודש לבין 238 שעות בגינן לא נתבע סעד; ומהצד השני, רכיב השעות הגלובליות. שנית, הקביעה כי רכיב "שעות נוספות" הוא פיקטיבי היא קביעה עובדתית. אכן הופעתו של רכיב זה בתלושי השכר יכולים להקים בסיס לטענה כי רכיב זה נועד להוות תשלום עבור עבודה נוספת, אלא שטענה זו לא נתמכה בראיות עדי המבקשת. יתרה מזאת, אם תתקבל טענתה, תוצאת הדברים תהיה שמי שהוא סגן מנהל סניף (משרת אמון כטענת המבקשת) השתכר רק שכר מינימום, כמו כל עובד זוטר בסניף. ענין תמוה.
שלישית, משנקבע כי שני רכיבי השכר – יסוד ונוספות הוא השכר הרגיל, ברי שהמשיב לא קיבל תמורה עבור הבסיס של השעות הנוספות, ולכן אין לפסוק לו רק את התוספת, אלא את כל הגמול – 125% או 150%, בהתאמה.
מנגד, המבקשת הצביעה על טעויות שנפלו בתחשיב המשיב, ונראה כי ראוי שתחשיב זה יבחן שוב. בהקשר זה יצויין כי חישוב הפרשי הצמדה וריבית מאמצע תקופה, לא בהכרח פועל לרעת המבקשת. כך או כך, הטענה בענין זה ושיעור השפעתה ראויים להתברר.
בקשר לפיצוי בגין העסקה ביום המנוחה השבועי ללא הפסקה של 36 שעות – ראשית, השאלה האם ניתנה אם לאו מנוחה שבועית כחוק, היא שאלה עובדתית שהוכרעה, ובית דין זה לא ימהר להתערב בה. שנית, בכתב התביעה נתבע סעד בענין זה בסך של 50,000 ₪. בית הדין לא פסק למשיב גמול עבור עבודה במנוחה שבועית – רכיב שאכן לא נתבע, אלא פיצוי בשיעור זה. יחד עם זאת, השאלה האם מקום שעומד למשיב סעד בדמות גמול עבור עבודה במנוחה שבועית – סעד שלא נתבע, יש מקום לפסוק סעד שווה ערך היא שאלה משפטית שראויה להבחן ולא ניתן לומר לגביה כי היא נעדרת סיכויי ערעור. שלישית, בית הדין האזורי לא פסק פיצוי בגין מנוחת הפיצוי שלא ניתנה, אלא פסק פיצוי בגין אי מתן מנוחה שבועית כחוק. אלא שבית הדין חישב את הפיצוי הלא ממוני, לפי תחשיב ממוני ולכן גם בענין זה אין לומר כי סיכויי הערעור לא קיימים.
באשר לטענות לעיכוב הוצאות המשפט לא מצאתי בהן ממש.

23.
לאור האמור אני מורה על עיכוב ביצוע חלקי כך שיעוכב תשלום של 80,000 ₪ מקרן פסק הדין בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 1.2.07 ועד למועד ההחלטה (להלן – הסכום המעוכב), וזאת בכפוף לכך שהסכום המעוכב יופקד בקופת בית הדין עד ליום 8.9.13.
24.
סוף דבר

-
הבקשה מתקבלת בחלקה כאמור בסעיף 23 לעיל. לא יופקד הסכום המעוכב בקופת בית הדין במועד יבוטל עיכוב הביצוע. בשים לב לתוצאה, אין צו להוצאות.


ניתנה היום,
ט"ו אלול תשע"ג (21 אוגוסט 2013) בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.








[1]


ראו: רע"א 6480/00 עיריית תל-אביב-יפו ואח' נ' בצלאל אהובה ואח', (2000); י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) עמ' 859 ואילך והאסמכתאות שם; ע"ע (ארצי) 44025-02-12 פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבנין בע"מ – מוחמט סווחטורק, (14.6.12).
[2]


ע"א 9296/03 עזרא אהרוני - יוסף מנשה ואח', פ"ד נח (2) 301 (2003), 305-304; ע"ע (ארצי) 15929-07-12 דחן בע"מ –
peter ebuka

ואח',
(1.8.12).
[3]

ע"ע 55172-06-13 עיריית מודיעין – אורה לילינטל, מיום 11.8.13 (להלן: עניין עיריית מודיעין).







עע בית הדין הארצי לעבודה 34984-07/13 חגית ואלי השקעות בע"מ נ' אברהם אורן (פורסם ב-ֽ 21/08/2013)