פסקי דין על אדו הלפט | פסקי דין על טיב טעם הולדינגס 1 בע"מ

41192-11/10 סע     30/08/2013




סע 41192-11/10 אדו הלפט נ' טיב טעם הולדינגס 1 בע"מ








בית דין אזורי לעבודה בתל אביב - יפו


ס"ע 41192-11-10


30 אוגוסט 2013

לפני:

כב' השופט
דורי
ספיבק
נציג
ציבור (עובדים)
גב' נעה נוריאל
נציג ציבור (מעבידים)
מר אהוד מטרסו

ה
תובע:
אדו הלפט
ע"י ב"כ עו"ד אביהו שושני
ועו"ד אתי סמל

-

ה
נתבעת:
טיב טעם הולדינגס 1 בע"מ
ע"י ב"כ עו"ד אלי שמילביץ'
ועו"ד מירית שלו




פסק דין

השופט דורי ספיבק

:
1.
התובע שימש כמנכ"ל הנתבעת בין השנים 2007 ו- 2010. עם סיום עבודתו התגלעו בין הצדדים שתי מחלוקות בהן אנו נדרשים להכריע במסגרת

פסק דין
זה. האחת נוגעת למימוש אופציות שהוענקו לו, והשנייה עניינה בזכאותו לפדיון ימי חופשה.

התשתית העובדתית
2.
החברה הנתבעת הינה חברה ציבורית הנסחרת בבורסה ועוסקת, בעצמה ובאמצעות חברות בנות,
בתחומי קמעונאות וייצור, יבוא ושיווק מוצרי מזון. בין היתר מפעילה החברה את עשרות הסניפים של רשת הסופרמרקטים "טיב טעם" הפרושים ברחבי הארץ.
3.
התובע שימש כסמנכ"ל כספים של החברה החל מיום 1.8.06, והחל מיום 4.5.08 כמנכ"ל הנתבעת, בהתאם להסכם ההעסקה (נספח ב' לתצהיר התובע). הסכם ההעסקה נכרת לתקופה בלתי קצובה, כשכל צד רשאי להביאו לידי סיום בהודעה מוקדמת של 120 יום, מכל סיבה שהיא (סעיף 12.1 להסכם ההעסקה). עוד נקבע, ולתנייה זו תהא חשיבות מיוחדת בהמשך הדברים, שבמקרה שבו יפוטר התובע לאחר שינוי שליטה בחברה, תעמוד תקופת ההודעה המוקדמת לה יהיה זכאי על 12 חודשים, שבמהלכה ימשיך למלא את מלוא חובותיו כמנכ"ל כלפי החברה, אלא אם תבקש החברה להפסיק את עבודתו בפועל בתקופה ההודעה המוקדמת.
4.
ביום 22.11.09 רכש מר חגי שלום (באמצעות חברה שבבעלותו) את השליטה בנתבעת. זמן לא רב לאחר מכן, ביום 11.2.10, פנה התובע לשלום וביקש שעבודתו בחברה תופסק (ראו לעניין זה סעיף 3 לסיכומי התובע). הצדדים הגיעו ביניהם להסכמות, שהועלו על הכתב במכתב אותו שלח שלום לתובע ביום 14.2.10, עליו חתם התובע ובכך הביע את הסכמתו לאמור בו. וכך נאמר במכתב (נספח ג' לתצהיר התובע):

"1. בסוף חודש פברואר תסיים את עבודתך כמנכ"ל החברה.
2. החל מ- 1 במרס ועד 30 בספטמבר תחול תקופת ההודעה המוקדמת. החברה פוטרת אותך מהצורך להגיע למקום העבודה במהלך התקופה הנ"ל, ואולם במידה והחברה תיזקק לך בעניינים הקשורים לתפקידך אתה תסייע לחברה ותהיה זמין לכל קריאה של החברה אשר תינתן בהודעה סבירה מראש.
3. במהלך כל תקופת ההודעה המוקדמת, ימשיכו לחול יחסי עובד-מעביד בינך לבין החברה וכל הזכויות המוקנות לך על פי הסכם ההעסקה שלך, ימשיכו לחול.
4. במהלך תקופת ההודעה המוקדמת כאמור בסעיף 2 לעיל, תהיה זכאי להודיע לחברה על רצונך לסיים את יחסי עובד-מעביד בין הצדדים, ובמקרה כאמור יסתיימו יחסי עובד-מעביד בין הצדדים במועד בו תודיע על כך לחברה, והחברה תפדה לידך בכסף את יתרת שכרך ושווי כל הזכויות שטרם נוצלו על ידך ביחס לתקופה שעד לתום תקופת ההודעה המוקדמת, למעט שווי רכב, וטלפון אשר יושבו על ידך לחברה במועד סיום יחסי עובד-מעביד.
למען הסדר הטוב, הסדר זה כפוף לאישור ועדת הביקורת ודירקטוריון החברה.
5.

בהתאם להסכם, המשיך התובע לקבל את שכרו ואת כל הזכויות הנלוות וזאת עד ליום 30.9.10, שבו נותקו יחסי עובד ומעביד.
ביום 9.11.10, דהיינו זמן לא רב לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד, הוגשה התביעה שבפני
נו, שכאמור כוללת שני רכיבי תביעה: נושא פדיון החופשה ונושא מימוש הסכם האופציות.
6.
ביום 30.6.11 התקיימה ישיבת קדם משפט בפני
כב' סגן הנשיא

שמואל טננבוים

. ביום 14.2.12 התקיימה ישיבת קדם משפט נוספת בפני
. בימים 6.5.12, 5.7.12, 6.12.12 ו- 15.1.13 התקיימו דיוני ההוכחות. לאחריהן הגישו הצדדים סיכומים בכתב, שהגשתן הושלמה (לאחר שהתבקשו וניתנו מספר ארכות) רק ביום 17.7.13. עתה הגיעה השעה להכריע.

מימוש האופציות

רקע כללי והצגת המחלוקת שבין הצדדים
7.
ביום 30.12.07, כשהתובע עוד שימש כסמנכ"ל הנתבעת, נחתם בינו לבין הנתבעת הסכם אופציות. זאת, בהתאם לתכנית הענקת אופציות לשנת 2007. במסגרתו, הוענקו לתובע 824,183 אופציות הניתנות למימוש ל- 824,183 מניות רגילות בנות 0.25 ₪ של החברה, במחיר מימוש 198.22 אג' בגין כל מניה, כשסכום זה צמוד למדד (הסכם האופציות ונספחיו צורפו כנספחים ז' וח' לכתב התביעה).
8.
בתוכנית האופציות נקבע שבחלוף שנה ממועד החתימה על ההסכם, רשאי התובע לממש מחצית מהאופציות שהוענקו לו, ובחלוף שנתיים, יהיה זכאי לממש את כולן. זאת, עד לחלוף ארבע שנים ממועד החתימה, שאז תפקענה האופציות כולן (ראו סעיפים 3 ו-4 לנספח להסכם האופציות).
ביום 30.12.09 חלפו שנתיים ממועד חתימת ההסכם. על כן, ברור שככל שהתובע היה ממשיך בכהונתו כמנכ"ל החברה, הוא היא זכאי לממש את כל האופציות שהוענקו לו, וזאת עד ליום 30.12.11 שבו היו אמורות לפקוע כל האופציות, בחלוף ארבע שנים למן החתימה על ההסכם.
ברם, כפי שציינתי בפרק התשתית העובדתית ל

פסק דין
זה, ביום 10.2.10, לאחר שהתובע ביקש לסיים את כהונתו כמנכ"ל החברה, הוסכם בין הצדדים שהוא יפסיק לכהן כמנכ"ל בסוף פברואר 2010, וימשיך לקבל את שכרו ושאר התנאים (בתקופה שהוגדרה כתקופת הודעה מוקדמת) בלא לעבוד בפועל, וזאת עד ליום 30.9.10. אין גם מחלוקת בין הצדדים שהודעת מימוש פורמלית מצידו של התובע, לפיה הוא מבקש לממש את האופציות שלו, נשלחה רק ביום 11.11.10 (נספח י' לכתב התביעה). האם היה התובע זכאי למימוש האופציות שלו במועד זה?
9.
המחלוקת שבין הצדדים מתמקדת בשתי הוראות. 10.4 ו- 10.5, מתוך התכנית להענקת אופציות (נספח א' לכתב התביעה), המסדירות את תחולת ההסכם במקרים של סיום עבודה, והאופן שבו יש להחילן על המקרה של התובע והאופן שבו הסתיימה העסקתו. למען הסדר הטוב, להלן שתי ההוראות במלואן:

"10.4 בכפוף לסעיף 10.5 להלן, אם יחדל הניצע להיות עובד בחברה או בחברות קשורות, כל האופציות אשר הוענקו לו יפקעו מידית. הודעה בדבר סיום יחסי עבודה תיחשב כסיום יחסים כאמור. למען הסר ספק, במקרה של סיום יחסי עבודה, האופציות אשר טרם הגיע מועד הקנייתן במועד סיום היחסים לא יוקנו ולא יהיו ניתנות למימוש....
"10.5 מבלי לגרוע מהאמור לעיל ובמידה ולא נקבע אחרת בהסכם האופציות של הניצע, הניצע יהא רשאי לממש אופציה במועד מאוחר ממועד ניתוק יחסי עובד – מעביד או יחסי מתן שירותים במהלך תקופה נוספת לאחר ניתוק היחסים, אולם רק ביחס לאופציות אשר הגיע מועד הקנייתן במועד ניתוק היחסים, בהתאם לתקופות ההקניה של האופציות, והכל בהתאם למקרים המפורטים להלן
:
(1)
במקרה של סיום היחסים ללא "סיבה" כהגדרתה לעיל) תהיה לניצע זכות לממש את האופציות שהוא זכאי לממש מכוח הסכם האופציה בהתאם למועדי הקנייה ובתנאי שטרם פקעו, במשך תשעים (90) יום לאחר סיום היחסים".
10.
אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהתובע היה רשאי לממש את האופציות שלו, בהתאם להוראת סעיף 10.5 שלעיל, בתוך 90 ימים מ"מועד סיום היחסים". אך מהו אותו מועד סיום היחסים? על כך חלוקים הצדדים. נפרט תחילה את הטענות המרכזיות של כל אחד מהצדדים ביחס לכך.

טענות התובע
11.
לטענת התובע, בהתאם למכתבו של חגי שלום (נספח ג' לתצהיר התובע) מיום 14.2.10 בדבר סיום עבודתו בחברה, יחסי עובד ומעביד בינו ובין החברה נמשכו לכל אורך תקופת ההודעה המוקדמת בת 7 החודשים עליה הוסכם בין הצדדים, עד לניתוקם ביום 30.9.10. על כן, לשיטתו, המועד האחרון שבו יכול היה לממש את האופציות שלו היה 90 יום לאחר מועד זה, ביום 30.12.10. מכאן שהיה זכאי לממשן ביום 11.11.10, שהוא היום שבו שלח בפועל את הודעת המימוש.
12.
התובע טוען שלשון תכנית האופציות ברורה, ואין צורך להידרש לראיות חיצוניות על מנת לפרשה כשיטתו. יחד עם זאת, ונוכח טענות הנתבעת, מוסיף התובע וטוען כי החברה, בשורה של מצגים שקדמו להודעת המימוש שלו, גילתה את דעתה על כך שגם לשיטתה האופציות שלו תקפות וניתנות למימוש עד ליום 30.12.10.
מצג ראשון אליו מתייחס התובע הינו התכתבות שלו עם היועץ המשפטי דאז של החברה, עו"ד אהוד (אודי) ויינברגר, מיום 3.5.10. התובע טוען שערך בירור עם עו"ד ויינברגר לגבי מועד פקיעת האופציות שלו, והוא השיב לו שהמועד הזה יחול בתוך 90 יום ממועד ניתוק יחסי עובד ומעביד, דהיינו ביום 30.12.10. התובע מוסיף וטוען שמנהליה של הנתבעת היו מודעים היטב למצב הזה, אך לא התריעו בפני
איש, לרבות לא בפני
התובע, כי לשיטתם האופציות שלו פוקעות ב- 15.5.10;
מצג שני אליו מתייחס התובע הינו תשקיף שהוגש על ידי החברה לרשות לניירות ערך ביום 27.5.13, אשר בו (ובדו"חות הכספיים שנלוו לו) נקבע מפורשות שהאופציות שבידו עדיין תקפות. התובע מוסיף שרק לאחר שהודיע לחברה על מימוש האופציות שלו "נזכרה" החברה לטעון שהאופציות פקעו ביום 15.5.10 ורק אז, ביום 9.11.10, הודיעה על כך לרשות בדיווח מיידי רטרואקטיבי.
13.
התובע מוסיף וטוען, ביחס לטענת החברה שתכליתו של הסכם האופציות היתה ליצור לו תמריץ ברור במהלך עבודתו לשפר את ביצועי החברה, ולמעשה בבקשתו לממש את האופציות זמן רב לאחר סיום תפקידו הוא מנסה שלא בתום לב להנות מפרי עמלם של אחרים, שזו אינה תכלית ההסכם, שכן מדובר בהסכם אופציות על בסיס זמן ולא על בסיס ביצועים. מכל מקום הוא מדגיש שקיים קשר ארוך טווח בין פעולות מנכ"ל לבין מצב החברה, ולכן העובדה ששער המניה עלה (ועל כן מימוש האופציות נעשה כדאי) במועד שבו ביקש לממשן יכולה בהחלטה להיות מיוחסת (גם) לפועלו כמנכ"ל.

טענות הנתבעת
14.
לטענת הנתבעת, יש לראות את הסיכום שבין התובע לחגי שלום מיום 11.2.10, שהועלה על הכתב ביום 14.2.10 (נספח ג' לתצהיר התובע), בדבר פרישת התובע מעבודתו בחברה כ"הודעה בדבר סיום יחסי העבודה" כמשמעותה בסעיף 10.4 לעיל. מכאן שלשיטתה, המועד האחרון שבו היה התובע יכול לממש את האופציות שלו היה ה- 15.5.10, ובמועד שבו שלח את הודעת המימוש (11.11.10) הוא כבר לא היה זכאי לממשן. הנתבעת מוסיפה שכפי שעולה מפורשות מלשונו של סעיף 10.4, הוראת סעיף זה הינה "בכפוף לסעיף 10.5" ולכן אין יסוד לטענת התובע לפיה סעיף 10.4 אינו רלוונטי לצורך פרשנות מועד פקיעת האופציות שלו.
15.
על אף האמור, הנתבעת מוסיפה וטוענת שקיימות אף ראיות נוספות חיצוניות לכך שאומד דעת הצדדים היה שפרשנות מועד פקיעת האופציות יהיה כשיטתה. לעניין זה היא מפנה בין היתר לטיוטא של הסכם האופציות, שהועברה בין היתר לתובע, שבה העירו מנסחי הסכם האופציות ממשרד רואי החשבון כי יש לשים לב מהו המועד לקביעת סיום היחסים לפי סעיף 10.4 – האם מיום מתן ההודעה או מיום סיום היחסים בפועל – שכן יש לכך השלכות על המועד הקבוע ממנו נמנים 90 הימים לפי סעיף 10.5. הנתבעת טוענת שמכאן ברור שהתובע היה מודע היטב ובזמן אמת לכך שמשמעות החלופה שנבחרה בסופו של דבר (יום מתן ההודעה) הינה שמועד הפקיעה יהיה מוקדם יותר, כשיטתה.
16.
הנתבעת מדגישה שתכלית הסכם להענקת אופציות הינה לתת למנהל בכיר בחברה הטבה ייעודית שתתמרץ אותו לפעול לשיפור מצב עסקיה, באופן שיעלה את שוויה. היא מדגישה שמתן הטבה שכזו למי שכבר אינו מצוי בעמדת השפעה על פעילות החברה עומד בסתירה לתכלית הבסיסית ולמהות ההטבה האמור, ועל כן מימוש האופציות צריך להיעשות בסמיכות מרבית למועד שבו הפסיק המנהל את קשריו עם החברה.
17.
באשר לטענת התובע שבתשקיף שפורסם על ידי החברה ביום 27.5.10 –כשבועיים לאחר המועד האחרון שבו ניתן היה לממש את האופציות לשיטת החברה – נאמר שהאופציות שלו עודן בתוקף, החברה טוענת שהאמור בעניין זה בתשקיף היה מוטעה (ועל כן תיקנה את האמירה הזו בהמשך הדרך, במועד שבו ביקש התובע לממש את מניותיו). החברה מדגישה שמטרת תשקיף הינה "לשקף" את המצב המשפטי ולא ליצור אותו, ובמקרה שכזה עצם העובדה שנפלה טעות בתשקיף אינה מקימה לתובע זכות שלא הייתה לו לולא התשקיף. זאת, במיוחד בהינתן שהתובע מודה שלא הסתמך על האמור בתשקיף, והוא רק מביאו כראיה לכך שפרשנותו להוראות ההסכם היא הנכונה.
18.
באשר לטענת התובע כי הסתמך על תשובה שקיבל מהיועץ המשפטי של החברה, הרי שהחברה מדגישה שהיועץ המשפטי לא היה בעל הסמכות לפרש את תוכני תכנית האופציות, וממילא לא רשאי היה התובע להסתמך על שמסר לו, דבר שהתובע ידע היטב כיוון שכיהן כמנכ"ל החברה. החברה מוסיפה ומציינת שהן התובע והן עו"ד ויינברגר מונו על ידי בעלי השליטה הקודמים,
היו מקורבים, ושניהם פוטרו בסופו של יום על ידי בעלי השליטה החדשים. מכאן שגם עו"ד ויינברגר מחזיק בעניין אישי נגד החברה, ועל כן אין להסתמך על עמדתו ועדותו.
19.
הנתבעת מדגישה שבכל מקרה אין להכיר בטענת ההסתמכות של התובע על מצג כלשהו שהוצג לו קודם שחלפו 90 ימים מהמועד שבו קיבל את ההודעה על הפסקת עבודתו, מהטעם הפשוט ששער מניית החברה במועד האחרון שבו היה התובע זכאי לממש את האופציות לשיטתה (14.5.10) היה נמוך באופן שמימוש האופציות לא היה מגלם כל הטבה עבור התובע. דהיינו, מצבו של התובע לא היה טוב יותר לולא הסתמך (באופן שגוי, לפי החברה) על מצגים שהוצגו לו.

המועד הקובע
למימוש
–
דיון והכרעה
20.
נקודת המוצא לצורך ההכרעה במחלוקת הינה, לדעתי, העובדה שהתובע אחז בידו בהסכם ההעסקה שקבע מפורשות הסדר בדבר זכויותיו בנסיבות שבהם יפוטר התובע מתפקידו כמנכ"ל בעקבות שינוי שליטה החברה. וכך נקבע לעניין זה בסעיף 12.1 להסכם ההעסקה של התובע (נספח ב' לתצהירו):

"מוסכם על הצדדים כי בנסיבות בהן המועסק פוטר על ידי החברה בשל שינוי השליטה בחברה ו/או במי מבעלי השליטה בחברה וזאת תוך 6 חודשים ממועד שינוי השליטה כאמור, יהיה המועסק זכאי לתקופת הודעה מוקדמת בת 12 חודשים.
בתקופת ההודעה המוקדמת ימשיך המועסק למלא את מלוא התחייבויותיו כלפי החברה על פי הסכם זה וכן יעביר את תפקידו באופן מסודר, אחראי ומיטבי למי שתורה החברה, ויהיה זכאי למלוא התנאים שבהסכם. על אף האמור לעיל, החברה תהיה זכאית להפסיק את עבודתו בפועל של המועסק בכל עת בתקופת ההודעה המוקדמת, ובמקרה זה יהיה המועסק זכאי להמשיך ולקבל את המשכורת וכל שאר התנאים הנלווים המפורטים בהסכם זה, לרבות רכב, טלפון נייד והפרשות סוציאליות, והכל עד לתום לתקופת ההודעה המוקדמת".
כפי שעולה בבירור מנוסח ההסכם שלעיל, לא נקבעה בו כל החרגה ספצפית של נושא מימוש האופציות, דהיינו לא נקבע בהסכם שזכויות התובע במהלך תקופת ההודעה המוקדמת בת 12 החודשים שנקבעה בסיטואציה של העברת שליטה לא תכלול את זכויותיו על פי הסכם האופציות.
21.
אין כל מחלוקת בין הצדדים כי השליטה בחברה הועברה לידי מר חגי שלום ביום 22.11.09. מכאן שעל פי הסכם ההעסקה, ככל שהיה התובע מפוטר עד ליום 22.5.10, הוא היה זכאי לתקופת הודעה מוקדמת, שבה יימשכו כל התנאים הנלווים – בין אם היה ממשיך את העסקתו בפועל ובין אם לאו – למשך 12 חודשים מלאים.
22.
בהתאם לסיכום שבין הצדדים בדבר סיום עבודתו של התובע, שהועלה על הכתב במכתבו של שלום אל התובע מיום 14.2.10 (נספח ג' לתצהיר התובע, אותו ציטטתי במלואו קודם לכן), הסתיימה העסקתו בפועל של התובע ביום 28.2.10, ואילו תקופת ההודעה המוקדמת לה היה זכאי התובע קוצרה והועמדה על 7 חודשים מלאים בלבד, עד ליום 30.9.10. הצדדים הסכימו אם כן מפורשות, גם בנקודת זמן זו, על כך שכל זכויותיו של התובע לפי הסכם ההעסקה ימשיכו לחול גם בתקופת ההודעה המוקדמת, כדלקמן:

"3. במהלך כל תקופת ההודעה המוקדמת, ימשיכו לחול יחסי עובד-מעביד בינך לבין החברה וכל הזכויות המוקנות לך על פי הסכם ההעסקה שלך, ימשיכו לחול".
למען הסר ספק, אחזור ואדגיש שהצדדים לא סיכמו גם בנקודת זמן זו, או בכל נקודת זמן אחרת, שעל אף האמור לעיל, זכויות התובע למימוש האופציות שהוקנו לו יוחרגו מההסדר האמור, דהיינו שהתובע יהיה זכאי לכל הזכויות לפי הסכם העסקתו
למעט

מימוש האופציות. מכאן, להבנתי, ברור שהתובע היה זכאי לממש את זכויותיו לפי הסכם האופציות שלו בתוך 90 יום ממועד סיום יחסי עובד ומעביד המוסכם, דהיינו עד ליום 30.12.10, לרבות ביום 11.11.10, שהוא היום בו שלח לחברה את הודעת המימוש (נספח י' לכתב התביעה).
23.
בחומר הראיות שהוצג בפני
נו לא מצאתי דבר ממנו עולה שהחברה לא הייתה מודעת למחויבותה זו כלפי התובע, גם אם ברור לגמרי שבעלי השליטה החדשים לא היו מרוצים מכך שרכשו חברה המנוהלת על ידי מנכ"ל שידעו שיהיה זכאי, בהנחה סבירה שלא ימשיך בתפקידו, לתקופת הודעה מוקדמת ארוכה ביותר עם שורה משמעותית של זכויות נלוות ("מצנח זהב" כינה אותן מר שלום בסעיף 8 לתצהירו). להיפך, מצאתי אינדיקציות רבות לכך שהחברה הייתה מודעת היטב לכך שהתובע זכאי לממש את האופציות שלו עד למועד זה. להלן אפרט:
ראשית

ביום 15.5.10 הגישה החברה לרשות לניירות ערך תשקיף מדף מטעמה. בפרק 3 לתשקיף הדן בהון החברה נאמר מפורשות כי האופציות אשר הוקצו לתובע ולמר רן גיל (בחלקים שווים) בכמות כוללת של 1,648,366, ניתנות למימוש למניות רגילות של החברה. בנוסף לכך, לאותו תשקיף צורפו הדוחות הכספיים המאוחדים של החברה ליום 31.12.09, שכללו בתוכם את העדכונים שחלו מפרסום הדוחות המקוריים ב- 25.3.10 ועד ליום 27.5.10 (מועד פרסום התשקיף). בדוחות אלו לא רק שלא הייתה כל הערה על פקיעת האופציות, אלא שהאופציות הוזכרה מפורשות בביאורים 24ד ו- 28 לדוחות (נספח יט1 לתצהיר התובע) – תוך אמירה מפורשת שהאופציות תקפות. לדעתנו ברור לחלוטין, שככל שאפילו אחד מבעלי המקצוע ובעלי התפקידים האחרים בחברה, שהיו מעורבים בהכנת התשקיף, היה מגיע בנקודת זמן זו (שלושה וחצי חודשים
לאחר

שנשלח לתובע מכתב בדבר סיום העסקתו) שהאופציות שבידי התובע פקעו, הוא היה פועל כדי לוודא שעניין זה יצויין ויתוקן בתשקיף. אדגיש שאינני סבור שהתובע הסתמך בדרך כלשהי על האמור בתשקיף (התובע עצמו מודה שלא היה מודע לאמור בתשקיף עד לאחר ששלח את הודעת המימוש), אך יש באמור בתשקיף, לדעתי, להוות אינדיקציה חזקה לכך שבאותה נקודת זמן איש מהמעורבים הרבים בהכנת התשקיף לא סבר שהאופציות של התובע פקעו;
שנית

ובהמשך לאותה נקודה, מקובלת עלי טענת התובע, שככל שהחברה סברה כי האופציות של התובע פקעו ביום 15.5.10, היה עליה לתקן את התשקיף, או לכל הפחות להגיש לרשות לניירות ערך דיווח מיידי על פקיעתן בסמוך לאחר מכך. זאת, בין היתר לאור הוראות
תקנות ניירות ערך (דוחות תקופתיים ומיידיים) תש"ל-1970

. ברם, אין כל מחלוקת שהחברה לא הגישה דיווח מיידי בעניין זה לרשות לניירות ערך במשך ששת החודשים שלאחר מכן, ועשתה זאת רק לאחר שהתובע הודיע על רצונו לממש את האופציות. טענה זו, בדבר חובתה של החברה לדיווח מיידי שכזה לרשות לניירות ערך, נתמכת הן בעדותו המפורשת בפני
נו של עו"ד אהוד ויינברגר, שבאותה נקודת זמן מילא את תפקידה מזכיר החברה ויועצה המשפטי (עמ' 10 ש' 24), והן בעצם העובדה שהחברה מצאה לנכון במועד המאוחר יותר – שבו כבר התגלעה מחלוקת בינה ובין התובע בדבר זכותו למימוש האופציות – לדווח לרשות רטרואקטיבית לרשות על פקיעת האופציות של התובע, לשיטתה;
שלישית

עו"ד אהוד ויינברג ששימש כיועץ המשפטי של החברה העיד בפני
נו, באופן אמין להערכתי, כי סבר אז – והינו סבור גם היום – שלתובע עמדה זכות לממש את האופציות שלו במשך 90 יום ממועד סיום יחסי עובד מעביד שהוסכם על הצדדים, דהיינו מסוף ספטמבר 2010 (עמ' 31 ש' 14, עמ' 36 ש' 1). אציין שלא הוצגה בפני
נו כל טענה לפיה ניתן לחברה ייעוץ משפטי או אחר שממנו עלה כי בנקודת זמן כלשהי, עד למועד מימוש האופציות על ידי התובע, ניתן לה ייעוץ מקצועי לפיו האופציות של התובע פקעו;
רביעית

מחומר הראיות שהוצג בפני
נו עולה בפירוש שביום 3.5.10, דהיינו עוד קודם לפרסום התשקיף, התנהלה התכתבות במייל בין עו"ד ויינברגר לבין מר כהן
ששימש סמנכ"ל הכספים של החברה, בנוגע לזכויותיו של התובע למימוש האופציות שלו (ההתכתבות צורפה כנספח 3 לתצהיר כהן). בין היתר, שאל כהן את עו"ד ויינברגר מתי פוקעות האופציות של התובע, והוא קיבל תשובה מפורשת שהתובע יוכל לממשן עד לתום חלוף 90 יום ממועד סיום יחסי עובד ומעביד בינו לבין החברה. לאחר שקיבל תשובה זו, שאל כהן את עו"ד ויינברגר באימייל שנשלח בשעה 21:15: "האם מועד סיום יחסי עובד ומעביד אינו חל עת סיים את תפקידו לעניין מימוש האופציות?", ועל כך לא קיבל מייל תשובה. עו"ד ויינברגר העיד בפני
נו, באופן אמין להערכתי, שמסר לכהן תשובה בעל-פה לפיה האופציות עודן בתוקף (עמ' 10 ש' 18). בעדותו בפני
נו הכחיש זאת כהן, וטען כי משלא קיבל תשובה בכתב הוא סבר שהנושא "הובהר ונסגר" (עמ' 81 ש' 4), ולא חזר אליו. במחלוקת העובדתית שבין הצדדים בנקודה זו, אני מקבל את גרסתו העובדתית של עו"ד ויינברגר, דהיינו אני קובע שהוא אכן נתן תשובה בעל-פה לכהן, כפי הנראה למחרת היום, וזו הסיבה שההתכתבות בכתב נקטעה. בכל מקרה, אבהיר שאפילו הייתי מניח (לטובתו של מר כהן) כי הוא צודק בכך שהנושא נזנח ולא היה לו המשך בעל-פה למחרת היום, הרי שכהן ידע על פי המייל שקיבל שעמדתו של היועץ המשפטי של החברה הינה שהאופציות של התובע עודן בתוקף וימשיכו להיות בתוקף עד לסוף 2010. מכל מקום, אין כל דרך לפרש את ההתכתבות במייל שנקטעה – אפילו כאמור אניח שלא היה לה המשך בעל-פה – באופן התומך בטענת החברה כאילו כהן הבין את ההיפך בדיוק בנקודת הזמן הזו – דהיינו שזכויות התובע למימוש האופציות שלו פקעו.
ואם לא די בכל שאמרתי עד כה כדי לקבל את גרסת התובע בנקודה זו, אציין שעיון בסעיף 13 לתצהירו של כהן מעלה שאף הוא לא טען בתצהירו שהבין מתכתובת המיילים עם עו"ד ויינברגר שזכויות התובע למימוש האופציות שלו פקעו בחלוף 90 יום מהמועד שבו סוכם על סיום עבודתו.
24.
כאן המקום לציין שלאורך ולרוחב טיעוני החברה בפני
נו נשזרה כשתי וערב הטענה לפיה תכליתו של הסכם אופציות שניתן לתובע כמנכ"ל היתה לתמרצו לשפר את ביצועיו במהלך התקופה שבה הוא ממלא את תפקידו, ולכן אין זה סביר לפרש את הסכם האופציות של התובע באופן שהיקנה לו זכות לממשן תשעה חודשים לאחר המועד שבו סיים למלא תפקיד בחברה. בקשר לכך, החברה ניסתה לשכנע אותנו שמדובר בנסיון חסר תום לב של התובע ליהנות מהצלחות בעלי השליטה החדשים בחברה, לאחר שהוא עצמו השאיר להם – כך לפי הטענה – אדמה חרוכה. מנגד, טען התובע שנסיונם של בעלי השליטה החדשים להשחיר את שמו הינו חסר תום לב, וכי ממילא את עליית מחיר המנייה במהלך תשעת החודשים האלה ניתן וצריך לייחס גם לפרי עמלו, דהיינו לאופן המוצלח, לטענתו, שבו מילא את תפקידו כמנכ"ל.
אינני סבור שיש צורך שנכריע במחלוקת שבין הצדדים בדבר האופן – המוצלח או לא – שבו מילא התובע את תפקידו כמנכ"ל לאורך שנות עבודתו, ולגבי האופן – המוצלח או לא – שבו נהגו בחברה בעלי השליטה החדשים בתקופה שבסמוך לאחר רכישתה. זאת, מאחר שבמקרה שלפנינו אין כל מחלוקת שלתובע עמדה זכות להמשיך ולהיות מועסק בחברה במשך תקופת הודעה מוקדמת ארוכה – 12 חודשים על פי הסכם ההעסקה, שקוצרו ל-7 חודשים בהסכמת הצדדים – תוך שכל הזכויות שהיו בידיו נשמרות לו. במצב דברים זה, ובשים לב גם לכך שהסכם האופציות שבידי התובע נחתם עימו עוד קודם שנכנס לתפקידו כמנכ"ל (דהיינו, ההסכם היה בתוקף גם בתקופה שבה שימש כסמנכ"ל הכספים ולא כמנכ"ל החברה), והאופציות שהבשילו לאחר שנתיים היו אמורות ממילא לפקוע בחלוף ארבע שנים ממועד חתימת הסכם האופציות, ובהעדר החרגה חוזית מפורשת לפיה יפקעו זכויותיו של התובע למימוש האופציות עם סיום תפקידו כמנכ"ל, אין כל סיבה להניח שזו היתה תכליתו של הסכם האופציות. זאת ועוד, אין כל מחלוקת – ואף מר אבהרם ניר שהעיד כמומחה לתוכנית תגמול מטעמה של החברה אישר זאת (עמ' 89 ש' 25) –
כי האופציות שהוקנו לתובע הינן אופציות על בסיס זמן, ולא על בסיס ביצועים (להבחנה בין שני סוגי תוכניות תגמול מנהלים אלה, ראו לדוגמא: עע 499/07
אלפרן

נ'
סיפן מוליכים למחצה

(10.8.09), וכן את ההסבר המפורט שניתן על כך על ידי מר ניר בחקירתו הנגדית, עמ' 89 ש' 10 ואילך; לקריאה נוספת ומחקרים בקשר לאופציות למנהלים מבוססות ביצועים, בשוק ההון הישראלי ובכלל, ראו:
שרון חנס

, "אופציות למנהלים בשוק הון עם בעלות מרוכזת – הערכה מחודשת ודיון במקרה הישראלי",
משפטים

לו (תשס"ו-2006), 49).
אוסיף ואציין שאין לשלול את האפשרות שיינתנו לעובד אופציות שלא רק שאינן מבוססות ביצועים, אלא שגם אינן מוגבלות בזמן בקשר עם סיום העסקת העובד, וכבר היו דברים מעולם (ראו לדוגמא את המקרה שנדון בפסק דינה של כב' השופטת
אהובה עציון

, תע"א 10507/07
גפני

נ'
נצבא החזקות

(7.4.11)).
25.
כאן המקום לציין ולהדגיש שלא התעלמתי מטענתה המרכזית של החברה, לפיה מלשון סעיף 10.4 להסכם האופציות (שאת נוסחו המלא הבאנו מעלה) ניתן ללמוד שבין הצדדים הייתה הסכמה לכך שמועד מסירת ההודעה על סיום יחסי העבודה הוא המועד הקובע ממנו יש למנות את תקופת 90 היום. אין בידי לקבל טענה זו. זאת, מאחר שסעיף 10.4 הינו סעיף כללי

הכפוף

לפי לשונו המפורשת להוראות הספציפיות של סעיף 10.5, אליו מפנים כל יתר הסעיפים בהסכם ובתכנית ביחס לפקיעת האופציות. יתירה מזאת, הסעיף קובע את פקיעתן המיידית אך ורק של אופציות שטרם הגיע מועד הקנייתן (כלשונה של הסיפא לסעיף, אותה ניסתה החברה להצניע לאורך כל התדיינות: "האופציות אשר טרם הגיע מועד הקנייתן במועד סיום היחסים לא יוקנו ולא יהיו ניתנות למימוש"). באשר לאופציות שכבר הבשילו, חלות הוראות ההוראות המפורשות והברורות של סעיף 10.5, ואלה תומכות בעמדת התובע (ככל שהחברה ביקשה לוודא ש- 90 היום למימוש יימנו ממועד הפיטורים עצמו, היה עליה לקבוע זאת מפורשות בהוראת סעיף זה, בניסוח כדוגמת זה המופיע במקרה שנדון בפסק דינו של בית הדין הארצי בעניין ארבל (עע 93/07
ארבל

נ'
ניורומסקולר אלקטריקל סטימויולשין סיסטמס

(19.11.08, ראו בסעיף 14 לפסק הדין). ראו גם, לאופן שבו יש לפרש תוכניות אופציות לעובדים, את פסק הדין המנחה: ע"ע 182/07
מיקרוסופט ישראל

נ'
גרושקה

(21.8.07)).
26.
לאור כל האמור, ברור גם שהחברה אינה יכולה להיבנות מכך שהוכח בפני
נו שעוד קודם שנחתם הסכם האופציות, הועברה לתובע במייל (ביחד עם מכותבים אחרים בחברה) טיוטא עם הערות של הסכם האופציות על ידי משרד רואי החשבון שניסח את ההסכם, שבו הוסבר לו ביחס לנוסחו של סעיף 10.4 ש"בדרך כלל נהוג לקבוע כי סיום היחסים יימדד מיום מתן ההודעה או מיום סיום היחסים בפועל, ההשלכות הן בעיקר על סעיף 10.5 להלן, נודה על התייחסותכם בנושא" (ראו בפירוט בסעיף 34 לסיכומי הנתבעת). שהרי, בין אם היה נקבע שיום מתן ההודעה הוא הקובע, ובין שהיה נקבע שיום סיום היחסים בפועל הוא הקובע, הרי שבכל מקרה הכוונה הינה על פי נוסח הסעיף אך ורק לאופציות שטרם הגיע מועד הקנייתן. באשר למועד המימוש של אופציות שהגיע מועד הקנייתן, ברור שחלות הוראות סעיף 10.5, ואלה קובעות שהזכות למימוש הינה בתוך 90 יום ממועד "ניתוק יחסי עובד ומעביד". ודומה שאין מחלוקת במקרה שלפנינו שיחסי עובד ומעביד בין הצדדים נותקו רק בסוף ספטמבר 2010.
27.
לאור כל האמור, התובע זכאי היה לדעתי לממש את האופציות במועד שבו מימש אותם, ומכאן שהיה זכאי כפי שביקש לסעדים ההצהרתיים להם עתר בקשר לכך בכתב תביעתו.

פדיון חופשה
28.
בכתב התביעה טען התובע שהינו זכאי לפדיון 36 ימי חופשה בהתאם לתנאי העסקתו, בגין השנים 2009 ו- 2010. לטענתו, הנתבעת מחקה אותם שלא כדין מתלוש השכר האחרון שלו לספטמבר 2010.
29.
בכתב ההגנה טענה הנתבעת שלשיטת התובע אינו זכאי לפדיון חופשה כלשהו, מכיוון שלאחר סיום עבודתו הוא שהה בפועל בחופשה במשך שבעה חודשים תמימים, בשכר מלא ומבלי שעבד, החל ממרץ 2010 ועד סוף ספטמבר 2010. יחד עם זאת, הנתבעת הודיעה בכתב הגנתה כי לפנים משורת הדין, וכאות של רצון טוב, היא הסכימה לבוא לקראת התובע ולפדות לו את ימי החופשה להם הוא זכאי. ברם, בשלב זה נתגלעה בין הצדדים מחלוקת נוספת בין הצדדים בשאלת שוויו של יום חופשה. הנתבעת טענה שיש לחשב את שוויו של כל יום חופשה לפי שבוע עבודה של 6 ימים, ואילו התובע מצידו טען שיש לחשב לפי שבוע עבודה של 5 ימים.
30.
בישיבת קדם המשפט שהתקיימה ביום 30.6.11 אישר ב"כ התובע שמרשו קיבל מהנתבעת על חשבון פדיון ימי חופשה סך 98,140 ₪, ועל כן התבקש בית הדין להכריע רק ביתרה שנותרה – סך 24,660 ₪ מתוך הסך 122,724 ₪ שנתבע בכתב התביעה.
31.
לאחר שבחנתי את חומר הראיות שהוצג לנו בקשר לרכיב תביעה זה, ועיינתי בטענות הצדדים, אני מציע לקבוע שדין תביעתו זו של התובע להתקבל. להלן נפרט כיצד הגענו למסקנה זו:
ראשית

אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהסכם ההעסקה של התובע היקנה לו זכות לשני ימי חופשה בחודש, דהיינו 24 ימים בשנה. אין גם מחלוקת על כך שעל פי תלוש השכר הרלבנטי נכון למועד סיום ההעסקה, עמדה יתרת ימי החופש הבלתי מנוצלת על סך 36 ימים, שנמחקה על ידי הנתבעת;
שנית

אין גם מחלוקת שכאשר פנה התובע למר עדי כהן סמנכ"ל הנתבעת והסב את תשומת ליבו למחקה שנעשה שלא כדין, קיבל תשובה בכתב ביום 7.10.10 מאת מר עדי כהן סמנכ"ל הכספים של הנתבעת כדלקמן:
"על פי נוהלי החברה, נמחקה יתרת ימי החופש שלא נוצלה בסוף 2009 ולכן זכאי ל- 18 ימים בלבד. תנאי לתשלום היא חתימה על אישור גמר חשבון והעדר תביעות" (נספח ה' לתצהיר התובע).
דהיינו, הנתבעת הודתה בשלב זה במפורש בזכותו של התובע ל- 18 ימי פדיון חופשה (דהיינו היא לא עמדה על טענתה לפיה יש למחוק את כל 36 הימים), והוסיפה שהסיבה למחיקת היתרה הינו נוהל שהיה קיים בחברה, לפיו נמחקה יתרת ימי חופשה לא מנוצלת בסוף 2009. התובע מצידו כפר בקיומו של נוהל כאמור, ביקש שישולמו לו לפחות הימים שלא היו שנויים במחלוקת באותו השלב, והוסיף וסירב לחתום על ויתור על תביעות נוספות. התשובה שקיבל ביום 20.10.10, הפעם מחגי שלום עצמו, היתה "לא נוכל לשלם דבר עד שלא נסגור הכל" (נספח ו' לתצהירו). אין מחלוקת שעל אף שהתובע פנה פניות נוספות בעניין (נספח ז' ונספח ח' לתצהירו) הוא לא קיבל מענה עד למועד הגשת תביעתו. מכל האמור עולה לכאורה שאף לשיטת הנתבעת עד למועד שבו הוגש כתב תביעה זה היא הכירה בזכותו של התובע לקבל ממנה לכל הפחות 18 ימי פדיון חופשה, אלא שהיא התנתה
שלא כדין

את תשלום אלה בחתימת התובע על כתב ויתור על תביעות נוספות. עוד אוסיף שבכתב ההגנה כלל לא חזרה הנתבעת על אותה טענה בדבר אותו נוהל שכביכול מכוחו נמחקה לתובע מחצית מיתרת ימי החופשה;
שלישית

מעיון בסיכומי הנתבעת (סעיפים 81 ואילך) עולה שעל אף שהיא ממשיכה להחזיק בדעה שדרישתו של התובע לפדיון ימי חופשה "אינה ראויה" לאור העובדה שניתנו לו שבעה חודשי הודעה מוקדמת בלא שנדרש לעבוד בהם, ועל אף שהיא שבה והעלתה לפתע שוב בסיכומיה טענות שונות הנוגעות לנהלי ניצול חופשה במהלך תקופת כהונתו של התובע כמנכ"ל – ראו בסעיף 82 ו-83 לסיכומיה וההפניות לפרוטוקול שם, וראו מחאת התובע על שינוי החזית לכאורה בסעיף 1 לסיכומי התשובה שלו – היא אינה עומדת על טענתה זו. דהיינו, הנתבעת הסכימה ומסכימה – גם אם לטענתה "לפנים משורת הדין" – לשלם לתובע פדיון עבור 36 ימים כפי שתבע. על כן, אין צורך כלל שנכריע בשאלת מספר הימים להם זכאי התובע, והשאלה היחידה שבמחלוקת היא מהי דרך החישוב הנכונה של שוויו של כל יום חופשה, האם לפי שבוע עבודה של חמישה ימים (כטענת התובע), או של שישה (כטענת החברה);
רביעית

בקשר לכך אבהיר תחילה שהחברה טוענת שלאור העובדה שסניפיה היו פתוחים בסופי שבוע היה על התובע לעבוד גם בסופי שבוע, אך היא אינה טוענת שבפועל התובע אכן עבד בימי שישי. כך ובין היתר העיד מר עדי כהן בשם הנתבעת כי לשיטתו התובע "היה צריך" לעבוד שישה ושבעה ימים בשבוע (עמ' 77 ש' 26 לפרוטוקול) אך אין לו מושג כמה ימים עבד התובע בפועל (עמ' 78 ש' 3). במצב דברים זה, לא עלה בידי הנתבעת לסתור את טענות התובע בסעיפים 26 עד 32 לתצהירו שעבד בפועל לכל אורך תקופת עבודתו בחברה במשך חמישה ימים בפועל, והוא לא נדרש בשום שלב, גם לא לאחר שינוי השליטה, לעבור ולעבוד שישה ימים בשבוע. אוסיף ואעיר כי התובע לא נשאל ולו שאלה אחת ויחידה בחקירתו הנגדית בקשר למספר ימי עבודתו בשבוע. גם מר דן איתמר, שכיהן בתפקיד בכיר אחר בנתבעת והגיש תצהיר שבו העיד שגם הוא עצמו וגם התובע עבדו חמישה ימים בשבוע, לא נשאל ולו שאלה אחת בקשר לכך. לפיכך אני מציע שנקבע שהוכח בפני
נו שאכן התובע עבד חמישה ימים בשבוע;
וחמישית

באשר לטענת מר עדי כהן בסעיף 10 לתצהירו לפיה תלושי השכר של התובע ושל בכירים נוספים בחברה הופקו שלא בתום לב בהוראתו של התובע בידי חברה חיצונית, ועל כן ומסיבה זו תלושים אלה (ורק תלושים אלה) ציינו את שבוע העבודה של התובע והבכירים הנוספים כשבוע עבודה בן חמישה ימים, עד שהוא עצמו נתן הוראה לשנות זאת עם כניסתו לתפקידו במאי 2010, הרי שטענה זו לא נתמכה במסמכים כלשהם או בעדויות נוספות. הטענה נותרה כאמירה בעלמא מצידו של מר כהן. זאת, על אף שמר כהן אישר שקיימים מסמכים הנוגעים לכך בארכיון הנתבעת (עמ' 78 ש' 27) וכן שניתן היה להעיד על כך את חשבת החברה. חשוב מכך, בעוד שמר כהן טען מפורשות שתלושים של בכירים אחרים בנתבעת – שהופקו במשרדי הנתבעת ולא על ידי חברה חיצונית – חושבו לפי שבוע עבודה של שישה ימים, ועל אף שלכאורה כל שהיתה צריכה הנתבעת לעשות על מנת להוכיח טענתה זו היתה להציג כמה תלושים לדוגמא, הרי שתלושים שכאלה לא הוצגו בפני
נו. על כן אני מציע שנקבע שלא הוכח בפני
נו ששבוע העבודה של בכירים אחרים בחברה חושב לפי 6 ימים, ולא הוכח בפני
נו שהתובע עשה לעצמו (ולבכירים אחרים בנתבעת) דין שונה בעניין זה.
32.
נוכח כל האמור, אני מציע לקבל במלואה את התביעה לתשלום הפרשי פדיון חופשה לתובע, ולאור זאת לקבוע שעל הנתבעת לשלם לתובע בגין רכיב זה של 24,660 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום בפועל.

סוף דבר
33.
ככל שתתקבל דעתי, הרי שהתביעה תתקבל במלואה, דהיינו
:
א.
יינתן סעד הצהרתי לפיו התובע היה זכאי בהתאם להסכם האופציות ולתוכנית האופציות לתת את הודעת המימוש שמסר לחברה ביום 11.11.10. אציע לחייב את החברה להשלים בתוך 45 מיום קבלת

פסק דין
זה את כל הפעולות הנדרשות מצידה לצורך כך, ולהקצות לתובע את המניות כנגד תשלום מחיר המימוש הנקוב בהודעת המימוש.

ב.
הנתבעת תחוייב לשלם לתובע הפרשי פדיון ימי חופשה בסך 24,660 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.9.10 (מועד ניתוק יחסי עובד ומעביד) ועד למועד התשלום בפועל.
בנוסף, הנתבעת תשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 25,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

נציג הציבור מר אהוד מטרסו
:
1.
דעתי אינה נוחה מפסק דינו של כב' השופט ספיבק, בעיקר לאור היות החברה חברה ציבורית שכספי הציבור מושקעים בה,
הנורמה הנפסדת לתגמל מנהלים שלא יצרו שום ערך ממשי לחברה, חלוקת אופציות שאינן משרתות את תמרוץ המנהל ואינן יוצרות מוטיבציה, ולאור תיקון 20 לחוק החברות.
2.
הפרשה שלפנינו עוסקת במנכ"ל של חברה ציבורית, שבעת כהונתו הפכה החברה לחדלת פירעון. החברה נקנתה על ידי משקיע. כחודשיים לאחר רכישת השליטה בחברה הודיע בעל השליטה בנתבעת לתובע על סיום העסקתו בחברה. הבנות וסידורי הפרישה סוכמו להנחת דעתם של הנתבעת והתובע. נושא האופציות לא לובן ולא הוזכר. כאן המקום לציין, שבמועד ההודעה על סיום העסקתו לא היה כול ערך כספי לאופציות שהיו בידי התובע.
3.
חוק החברות (תיקון מס' 20), התשע"ג-2012

(ס"ח 2385, 12.11.12) מתווה מספר כללים לגבי מדיניות תגמול מנהלים, על מנת להבטיח התאמתה לקידום צרכי החברה בראייה ארוכת טווח וכדי להבטיח שנושאי המשרה יתוגמלו על בסיס ביצועיהם. כמו כן, הדירקטוריון נדרש לבחון את התגמול של הבכירים בחברה ביחס לשכרם של כלל עובדי החברה, לרבות עובדי הקבלן. התיקון מונה את השיקולים הבאים שינחו את החברה בקביעת מדיניות התגמול:
א.
קידום מטרות החברה, תכנית העבודה שלה ומדיניותה בראייה ארוכת טווח;
ב.
יצירת תמריצים ראויים לנושאי המשרה בחברה, בהתחשב, בין השאר, במדיניות ניהול הסיכונים של החברה;
ג.
גודל החברה ואופי פעילותה;
ד.
אם תנאי כהונה והעסקה כוללים רכיבים משתנים – יש להבטיח כי אלה יקבעו בשים לתרומתו של נושא המשרה להשגת יעדי החברה ולהשאת רווחיה, והכל בראייה ארוכת טווח.

כמו כן, מונה התיקון שיקולים שיש להתייחס אליהם במדיניות התגמול והם:
א.
שיקולים הנוגעים להשכלה, כישורים, מומחיות, ניסיון והישגים של נושא המשרה, וכן התפקיד של נושא המשרה, תחומי אחריותו והסכמי שכר קודמים איתו.
ב.
היחס שבין תנאי הכהונה וההעסקה של נושא המשרה לשכר של שאר עובדי החברה, לרבות עובדי קבלן, ובפרט השכר החציוני והממוצע של שכרם, וכן השפעת הפערים בשכר על יחסי העבודה בחברה.
4.
כאמור, באשר למרכיבי השכר המשתנים כמו בונוסים ואופציות - אחת הבעיות המרכזיות בנושא שכר הבכירים נוגעת להבניית מרכיבי השכר המשתנים כמו בונוסים ואופציות. לאור הבעייתיות קובע החוק הסדרים מיוחדים למקרה שתנאי
כהונה והעסקה כוללים רכיבים משתנים:
א. ביסוס רכיבים אלה על ביצועים בראייה ארוכת טווח וקריטריונים מדידים.
ב.
תקופת החזקה או הבשלה מזערית של רכיבים משתנים הוניים.
ג.
חובת בחינה של היחס בין הרכיבים המשתנים לרכיבים הקבועים.
ד. קביעת תקרה לשווי רכיבים משתנים במועד תשלומם – אולם לגבי אופציות התקרה יכולה להיות במועד הענקתם.
ה. התייחסות לאפשרות להפחתת הרכיבים המשתנים לפי שיקול דעת הדירקטוריון.
5.
תחום נוסף, שאותר כבעייתי ומצריך הסדרה הוא תנאי פרישה מיטיבים יתר על המידה מן הסוג המכונה לעיתים גם "מצנחי זהב". לכן גם בעניין זה נקבעו בחוק הסדרים מיוחדים:
א.
בקביעת מענקי הפרישה נקבע כי צריך להתייחס לתקופת הכהונה, תנאי הכהונה, ביצועי החברה בתקופה זו, ותרומתו של נושא המשרד להגשת יעדי החברה ולהשארת רווחיה. כמו כן יש להתייחס לנסיבות הפרישה.
ב.
יש לקבוע תקרה למענקי הפרישה.
לצד הוראות אלה מסדיר התיקון חובה לקבוע תניה שלפיה נושא המשרה יחזיר לחברה, בתנאים שייקבעו, סכומים ששולמו לו כחלק מתנאי הכהונה וההעסקה, אם שולמו לו על בסיס נתונים שהתבררו כמוטעים והוצגו מחדש בדוחות הכספיים של החברה (בחו"ל נקראת תניה זו
clawback
).
6.
אני מודע כמובן לכך שהמקרה שנדון בפני
נו אירע עוד בטרם בא תיקון 20 לעולם, אולם משבא תיקון זה לעולם, יש לדעתי לפרש את המקרה שלפנינו גם לאור התיקון, כשם שחוקים שונים מתפרשים באופן שונה לאור חקיקת חוקי היסוד למרות פיסקת שימור הדינים.
7.
לאחר העברת השליטה בחברה לידי הבעלים החדשים, התובע לא הזכיר ולו ברמז את נושא האופציות שבידו, תוך שהוא עמד וציפה לתוצאות פעילות החברה. התובע מבקש בתביעתו ליהנות מפרי השקעתו ועמלו של בעל השליטה החדש בנתבעת שלא בתום לב, ולאחר שלא הזכיר את נושא האופציות כאשר נקבעו הסדרי פרישתו. יש לציין שהסדרי פרישתו של התובע היו נדיבים מאד בהתחשב בעובדה שהחברה בניהולו הגיעה לחדלות פירעון. לדעתי, כאשר עסקינן בהוצאת כספי
ציבור, יש לדקדק כחוט השערה ולהקפיד מאוד מאוד על קיום כל תג ותג בהוראות שעל פיהן מוציאים את הכספים.
7.
חובת תום הלב הינה יסוד מוסד בדיני החוזים בפרט ובדין הכללי בכלל. הסתרת עובדת קיום האופציות בידיו בעת הדיון על הסדרי הפרישה והניסיון ליהנות מפרי עמלם של אחרים מצביעים על חוסר תום לב יסודי.
8.
בהתחשב במקובץ לעיל מוטב היה שתביעה זו לא הייתה באה לעולם.
אם דעתי הייתה נשמעת הייתי דוחה את תביעת הנתבע בפרשת האופציות ומקבל את האמור בפסק דינו של השופט ספיבק לעניין נושא פדיון החופשה. כמו כן בהתחשב בדעתי לעיל, לא הייתי משית הוצאות על הנתבעת.

נציגת הציבור גברת נעה נוריאל
:
במחלוקת שנפלה בין חבריי, אני מצרפת את דעתי לדעתו של אב בית הדין כב' השופט ספיבק. אעיר רק בקצרה בקשר לעמדתו של חברי נציג הציבור מטרסו, שהתובע תבע מהחברה לממש את האופציות שהוקנו לו, מכוח הסכם ברור שהיקנה לו זכות זו. איני סבורה שיש מקום לייחס בנסיבות חוסר תום למנכ"ל הפורש, רק משום כך שביקש לממש את הזכויות שהוקנו לו בשורות ההסכם.
יחד עם זאת, באשר לנושא ההוצאות, לדעתי סכום ההוצאות שהושת על החברה בפסק דינו של כב' השופט דורי ספיבק
הינו גבוה מדי. הייתי מציעה להעמידו על סך 12,500 ₪ בלבד.

לסיכום
לאור פסקי הדין של חברי המותב השונים:
א.
על דעת רוב חברי המותב (כב' השופט ספיבק ונציגת הציבור נוריאל, ובניגוד לדעתו החולקת של נציג הציבור מטרסו), ניתן בזה סעד הצהרתי לפיו התובע היה זכאי בהתאם להסכם האופציות ולתוכנית האופציות לתת את הודעת המימוש שמסר לחברה ביום 11.11.10. על החברה להשלים בתוך 45 מיום קבלת

פסק דין
זה את כל הפעולות הנדרשות מצידה לצורך כך, ולהקצות לתובע את המניות כנגד תשלום מחיר המימוש הנקוב בהודעת המימוש.

ב.
בנוסף, על דעת כל חברי המותב, על הנתבעת תשלם לתובע הפרשי פדיון ימי חופשה בסך 24,660 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 30.9.10 (מועד ניתוק יחסי עובד ומעביד) ועד למועד התשלום בפועל.

ג.
באשר להוצאות המשפט, בשים לב לדעות השונות שהובעו בעניין זה, מוסכם על דעת כל חברי המותב שהחברה תחוייב לשלם לתובע הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 12,500 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

על

פסק דין
זה ניתן להגיש ערעור לבית הדין הארצי, בתוך 30 יום ממועד קבלתו.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ג, (30 אוגוסט 2013
)
, בהעדר הצדדים.






נ.צ. נעה נוריאל,
עובדים

דורי ספיבק
, שופט
אב"ד

נ.צ. אהוד מטרסו,
מעבידים







סע בית דין אזורי לעבודה 41192-11/10 אדו הלפט נ' טיב טעם הולדינגס 1 בע"מ (פורסם ב-ֽ 30/08/2013)