פסקי דין על אופירה אסייג | פסקי דין על רשות השידור

1995/03 עב     13/10/2004




עב 1995/03 אופירה אסייג נ' רשות השידור




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו
עב 001995/03


בפני
:
כב' השופטת דוידוב-מוטולה סיגל

נ.צ. (ע) גב' ברכה זיגלמן
תאריך:
13/10/2004



בעניין:
אופירה אסייג

ע"י ב"כ עו"ד מוריאנו אילן

התובעת

נ ג ד


רשות השידור

ע"י ב"כ עו"ד דפנה חסון

הנתבעת

פסק דין


1. התובעת, גב' אופירה אסייג
, הועסקה ככתבת במחלקת הספורט ב"קול ישראל" ברשות השידור
(להלן גם "הנתבעת") החל מחודש אוקטובר 1996 ועד חודש נובמבר 2002. במסגרת עבודתה סיקרה משחקי כדורגל (בדרך כלל כ"שדרנית קווים") וכדורסל, והגישה פינות ספורט במהדורות החדשות השונות.

2. במהלך תקופת ההתקשרות הוגדרה התובעת כ"משתתפת חופשית", על כל המשתמע מכך לגבי דרך תשלום התמורה, אי קבלת זכויות סוציאליות וכיו"ב. למרות האמור, טענה במסגרת תביעה זו כי התקיימו יחסי עובד ומעביד בינה לבין רשות השידור
. בתחילת דיון ההוכחות הודיעה באת כוח הנתבעת כי בהתחשב בהתפתחויות בפסיקה החליטה שלא לכפור במעמד התובעת כעובדת, ולאור זאת אין צורך להכריע בסוגייה זו. עם זאת, נותרה מחלוקת לגבי היקף משרתה של התובעת ולגבי דרך סיום עבודתה, כפי שיפורט להלן.

3. התביעה שבפני
נו הנה לקבלת פיצויי פיטורים, פדיון חופשה ודמי הבראה. הנתבעת כופרת בזכאות התובעת לפיצויי פיטורים (שכן לגרסתה התובעת עזבה מרצונה), ועם זאת מודה בזכאות לפדיון חופשה ולדמי הבראה (תוך מחלוקת על היקף המשרה ועל מספר השנים בגינן זכאית התובעת לזכויות האמורות). להלן נדון בכל אחת מהזכויות הנתבעות בנפרד.

הדרישה לפיצויי פיטורים – האם התובעת פוטרה או התפטרה

התשתית העובדתית וטענות הצדדים

4. במהלך חודש אוקטובר 2002 קיבלה התובעת הצעה ממנהל מחלקת הספורט בערוץ 2, להחליף למשך כחודש ימים את שדרנית הספורט של ערוץ 2, אשר אמורה היתה לצאת לחופשת לידה, בשידורי כדורגל מהמגרשים בשבתות. הצדדים מסכימים כי התובעת שוחחה על כך עם מר אמנון נדב, מנהל הרדיו דאז, נתנה – בידיעתו - את הסכמתה להצעה, והחלה לעבוד בערוץ 2. עוד אין חולק כי במהלך תקופת החודש לא עבדה במקביל ברשות השידור
.

המחלוקת בין הצדדים הנה בשאלה מה נאמר לתובעת, במהלך שיחה זו, על ידי מר נדב: האם, כטענת הנתבעת, הבהיר מראש כי אין אפשרות לעבוד במקביל ברשות השידור
ובערוץ 2, תוך שהזמין את התובעת לחזור ולעבוד עבורו עם סיום תקופת החודש כפוף לתנאי זה, או שמא – כטענתה – סיכם עמה כי תצא לחל"ת, מבלי שאמר לה דבר על איסור לעבוד במקביל.

5. לאחר תקופת שידורים של כשלושה שבועות, קיבלה התובעת הצעה מערוץ 2 להמשיך ולעבוד בערוץ, ולהשתלב בשידורי הכדורגל מהמגרשים עד תום העונה. התובעת העידה כי מבחינת ערוץ 2, לא היתה מניעה כלשהי כי תחזור במקביל לכך לשדר שידורי כדורסל (אך לא כדורגל) מהמגרשים עבור רשות השידור
, כמו גם פינות ספורט במסגרת מהדורות החדשות (סעיף 9 לתצהירה). אין חולק כי בפועל התובעת המשיכה לשדר עבור ערוץ 2, מבלי שחזרה לעבוד ברשות השידור
מאז ועד היום. המחלוקת הנה לגבי הסיבה לכך:

לטענת התובעת, נפגשה בשלב זה פעם נוספת עם מר אמנון נדב, והלה הבהיר לה – לראשונה מבחינתה – כי חל איסור על עבודה במקביל ברשות השידור
ובערוץ 2. לאור זאת הדגיש באוזניה "כי אם בכוונתי להמשיך ולשדר עבור הטלוויזיה, עבודתי אצל הנתבעת מסתיימת" (סעיף 12 לתצהירה). התובעת רואה בכך פיטורים.

לטענת הנתבעת, לא התקיימה כלל פגישה נוספת בין מר נדב לבין התובעת בשלב זה, כך שלמעשה התובעת החליטה על דעת עצמה, לאחר קבלת הצעת ההמשך מערוץ 2, להמשיך ולעבוד בטלוויזיה תוך עזיבת רשות השידור
מרצונה.

6. התובעת העידה כי לו היתה יודעת מראש "שיכולה להיווצר בעיה ואני לא אוכל לחזור למקום העבודה שלי לא הייתי יוצאת ממקום העבודה שלי" (עמ' 3 לפרוטוקול). עם זאת הודתה כי העדיפה את העבודה בטלוויזיה, נוכח הקידום המקצועי הטמון בה וכן נוכח התמורה הגבוהה יותר. וכדבריה:

"ש. אני מבקשת ממך שתאשרי לי שמר נדב אמר לך שאת לא יכולה לשדר במקביל, אך אם תוותרי על הערוץ השני, תוכלי לשדר בערוץ הראשון.
ת. את זה הוא אמר לי לאחר שהציעו לי בערוץ השני להישאר עד סוף העונה. אז התקשרתי לדני דבורין, והוא יעץ לי לחזור לאמנון נדב ובפגישה עם אמנון הוא אמר לי שהוא הצטער ושאין באפשרותו לאפשר לי להגיש פינות ולשדר כדורסל ברשת ב' ולשדר במקביל כדורגל בערוץ 2... הוא אמר לי בצורה מפורשת שהוא רוצה שאשאר ברשת ב' אבל הוא לא רוצה שאני אחלק את העבודה שלי, למרות שאין קשר בין הכדורגל והכדורסל.
ש. כלומר יכולת לוותר על הערוץ השני ולהישאר בעבודה
ת. ערוץ 2 הוא קידום מבחינה כלכלית וקרייריסטית ואני ביקשתי להישאר גם וגם, אבל הוא לא רצה. לא הודעתי לו באף דרך שאני מוותרת על רשת ב'..."
(עמ' 4 לפרוטוקול).

7. מלבד התובעת עצמה, העיד מטעמה מר רון קופמן, עיתונאי ספורט, אשר העיד כי עבד במקביל ב"קול ישראל", בערוץ 2 ובערוץ 3 בכבלים (ובנוסף בעיתון "הארץ" ושני אתרי אינטרנט), כל זאת באישור בעל פה ממנכ"ל רשות השידור
דאז ושאר הממונים הרלוונטיים. מר קופמן העיד כי קיימים גם עיתונאים נוספים ששידרו ומשדרים במקביל – בערוץ 10, ברדיו האזורי וגם בערוץ 2 (הגם שאינו יודע אם ניתן להם אישור).

8. מטעם הנתבעת העיד מר אמנון נדב, מנהל הרדיו דאז, אשר הכחיש כי נתן אישור למר קופמן לשדר במקביל. עם זאת הודה כי נושא העבודה המקבילה "פרוץ" למדי ברשות השידור
, כאשר:

"ברדיו יש לפחות 1,500 פרילנסרים מתחלפים ואין שום אפשרות מעקב. יש מקרים שאנחנו לא יודעים, ויש מקרים שאנחנו יודעים בדיעבד ומובאים לידיעתנו ואז ההנהלה מחליטה אם היא נוקטת באמצעים או לא... על פי רוב, נוקטים באמצעים"
(עמ' 14 לפרוטוקול).

9. עוד מסר מר נדב כי היה מרוצה מאד מעבודתה של התובעת, וכי הנו סבור עד היום כי הנה עיתונאית מוכשרת וחרוצה. לאור זאת, כאשר סיפרה לו על ההצעה שקיבלה מערוץ 2, העדיף לאפשר לה להיענות להצעה למשך מספר קצר של שבועות, על מנת לתת סיכוי לחזרתה (עמ' 12 לפרוטוקול). מר נדב הדגיש כי היתה זו הפגישה היחידה ביניהם בקשר לכך, כאשר כבר במהלך פגישה זו הבהיר לתובעת על האיסור לעבוד במקביל. כאשר נשאל מה קרה לאחר שחלפה תקופת החודש בסופה אמורה היתה התובעת לחזור לרשות השידור
, השיב:

"כל מה שאני יודע הוא שהמנהלים מתחתיי אמרו לי שהתובעת מתכוונת להישאר בערוץ השני והסברתי להם שסיכום זה סיכום ושאין לי כוונה או יכולת לשנות את זה"
(עמ' 16 לפרוטוקול).

עוד העיד בהקשר זה כי:

"כאשר החלה התובעת לשדר בערוץ 2, הופסק שיבוצה לשידורים ברשות. כאשר התברר כי בכוונתה להמשיך לשדר בערוץ 2, נשאר מצב זה בעינו"
(סעיף 7 לתצהירו).

10. התובעת טענה עוד כדלקמן:

א. כי רשות השידור
לא הוכיחה נוהל כלשהו האוסר על עבודה במקביל בשידורי הרדיו ברשות השידור
ובערוץ 2 בטלוויזיה. לא די בהקשר זה בעדותו של מר נדב, שכן לא היתה כל מניעה להציג את הנהלים עצמם – ככל שהנם אכן קיימים.

ב. כי לא היה לה כל יסוד לחשוד, עם תחילת עבודתה בערוץ 2 באופן זמני, כי קיימת בעייתיות כלשהי בעבודה במקביל בשני ערוצי התקשורת, בפרט לאחר שקיבלה לכך אישור מפורש, לטענתה ללא כל הסתייגות, ממר נדב.

ג. כי אין לקבל כמהימנה את עדותו של מר נדב לעניין העדרה של פגישה שנייה – הן מאחר שהנה מנוגדת לאמור בכתב ההגנה בעניין זה (סעיף 18(א) סיפא), הן נוכח חוסר אמינותו של מר נדב, והן שכן אין סיבה הגיונית להניח כי התובעת ויתרה על האפשרות לעבוד במקביל ברשות השידור
ובערוץ 2 מבלי לנסות אפילו לקבל לכך אישור.

ד. כי סירובו של מר נדב, במהלך הפגישה השנייה, לאפשר לתובעת עבודה במקביל, הנו מחוסר סבירות באשר אין כל התנגשות בין שתי העבודות, באשר לעובדים אחרים אושר לשדר במקביל, וכאשר תחילת העבודה בערוץ 2 נעשתה מלכתחילה על דעתו ובאישורו.

ה. לחילופין, גם את תתקבל גרסתו של מר נדב, הרי שהצבת הדרישה לתובעת שלא לעבוד במקביל בערוץ 2 כמוה כפיטורים, שכן זהו תנאי בלתי סביר המונע ממנה להמשיך את עבודתה. קל וחומר, כאשר מר נדב לא טרח לבצע מאמץ מינימלי על מנת לאפשר לתובעת עבודה במקביל, דוגמת פנייה למנכ"ל הרשות, מבלי שהיה לו הסבר מספק לכך (עמ' 13 לפרוטוקול).

11. הנתבעת טענה, כנגד כך, את הטענות הבאות:

א. כי קיימת החלטת ועד מנהל, עוד משנת 1995, המתבססת על נוהל איסור עבודה פרטית משנת 1998, ואוסרת על עבודה בערוץ 2 במקביל לעבודה ב"קול ישראל". החלטה זו אמנם לא הוצגה אך אושרה בעדותו של מר נדב (סעיף 5 לתצהירו, עמ' 11 לפרוטוקול, מבלי שנחקר על כך חקירה נגדית), וכן ניתן ללמוד עליה מפסק דינו של בית המשפט העליון בעש"מ 5205/01 שמעון פרנס נ. יו"ר רשות השידור
, פ"ד נו (2) 9.

ב. כי הנוהל האמור אושר כחוקי וסביר הן על ידי בית המשפט העליון (בפסק הדין שצוין לעיל) והן על ידי בית הדין לעבודה (עב' (י-ם) 2030/01).

ג. כי מר נדב הבהיר לתובעת, כבר בשיחתם שקדמה לתחילת העבודה הזמנית בערוץ 2, בהסתמך על הנוהל האמור, כי לא תוכל לעבוד במקביל בשני המקומות, ועם זאת אישר לה לשדר בערוץ 2 משך התקופה הקצרה אותה ביקשה, בתנאי שלא תשדר במקביל בשני הערוצים (וכראיה – כי אכן לא שידרה בקול ישראל במהלך תקופה זו). עוד הבהיר לה כי הנו שומר לה את מקומה ברשות השידור
עם סיום העבודה הזמנית בערוץ 2, כפוף לאיסור לשדר במקביל. הנתבעת כפרה עוד בכך שאושרה לתובעת חל"ת בתקופה זו, בהסתמך על העדר אישור כתוב ומסודר לכך, ובהתחשב בכך שנחשבה כ"משתתפת חופשית" בעוד שהמונח "חל"ת" מתייחס מעצם טיבו לעובדים.

ד. לחילופין, אפילו מוכח היה כי מר נדב הבטיח לתובעת שתוכל לשוב לעבודתה בנתבעת בכל תנאי, הרי שהפר בכך את נהלי הנתבעת והבטחה כזו אינה יכולה להקים לתובעת זכות לשדר במקביל (ב"כ התובעת השיב כנגד כך כי הנתבעת אינה יכולה להתנער מהבטחות שנתן מר נדב, מכוח דיני ההסתמכות והאחריות השילוחית).

ה. כי התובעת היא שבחרה, מסיבותיה ולפי רצונה, לעבוד בערוץ 2 ולא ברשות השידור
, כאשר מובן כי לא מגיעים לה פיצויי פיטורים כתוצאה מכך. למסקנה זו יש להגיע גם אם מקבלים את גרסתה העובדתית של התובעת.

ו. כי איש ברשות השידור
לא פיטר את התובעת, והיא לא הביאה ולו ראשית ראיה לכך.

ז. לחילופין, גם את התובעת פוטרה, הרי שהיה זה לאחר שביצעה שינוי מהותי בחוזה עבודתה שהנתבעת אינה מחויבת לקבלו, כך שמדובר למעשה בהתפטרות.

ח. בנוסף, אין רלוונטיות לכך שעובדים אחרים ביצעו עבודה במקביל, שכן אי אכיפת הנהלים במקרה אחד אינה מקנה זכות שלא לפעול על פיהם במקרים אחרים.

הכרעה

12. לאחר שקילת טענות הצדדים והעדויות מטעמם, החלטנו לקבל את גרסתה העובדתית של התובעת בנוגע לפגישתה הראשונה עם מר נדב, ולפיה לא נאמר לה במפורש, בפגישה זו, כי לא תוכל לשדר במקביל בערוץ השני וברשות השידור
, אלא מר נדב הציע לה לצאת לחל"ת למשך תקופה בת כחודש לצורך החלפתה של השדרנית בערוץ השני, ולשוב לאחר מכן לעבודתה ברשות השידור
.

החלטתנו זו נובעת מכך ששוכנענו מעדותה של התובעת כי אכן הופתעה, באופן כן, מהאיסור האמור, לאחר שנודע לה עליו מאוחר יותר. טעם נוסף הנו כי מבחינת מר נדב, דובר בשיחה אחת מני רבות שניהל מן הסתם עם הכפופים לו, וזאת כשנתיים טרם מתן עדותו, כך שסביר פחות כי הנו זוכר את השיחה לפרטיה. זאת ועוד, בהחלט ייתכן כי מר נדב ראה את האיסור על עבודה במקביל כדבר מובן מאליו, אשר מבחינתו היה חלק מחיי היום-יום שלו, ולכן כלל לא טרח לומר זאת במפורש לתובעת (גם אם חשב כי אמר לה, או גם אם חשב כי היא יודעת זאת ממילא).

13. אנו ממשיכים וקובעים כי גם אם מר נדב לא הזכיר במפורש, במהלך שיחתו עם התובעת, את האיסור על העבודה במקביל, איסור זה בהחלט עמד מול עיניו והדריך אותו במתן התשובה לתובעת (ובהחלט ייתכן כי היה ברור לו כי התובעת מודעת לכך). זאת, שכן רק קיומו של האיסור יכול להסביר את הצעתו של מר נדב לתובעת לצאת ל"חל"ת" למשך תקופה בת חודש, ולא להמשיך ולשדר במקביל בשני המקומות. נזכיר, כי דובר בשדרנית מוערכת ונדרשת ל"קול ישראל", כך שלא היתה כל סיבה למר נדב לוותר על שירותיה למשך חודש, לו סבר כי יש אפשרות כי תעבוד במקביל בערוץ השני וברשות השידור
– ולו לזמן קצר ובאופן זמני.

14. בהתחשב באמור לעיל, אנו סבורים כי אכן היתה פגישה שנייה, כטענת התובעת, בינה לבין מר נדב (גם אם מר נדב אינו זוכר אותה), לאחר שקיבלה את ההצעה להמשיך בערוץ השני לאורך זמן. פגישה שנייה כאמור נובעת גם מסעיף 18 סיפא לכתב ההגנה, בו נרשם כי "לא היתה כל הסכמה מצד הרשות לשידור במקביל, והדבר הובהר לתובעת הן מראש והן בשנית, לאחר שפנתה שוב לרשות" (ההדגשה שלי). אנו מקבלים לפיכך את גרסת התובעת לפיה הובהר לה בפגישה זו, מבחינתה לראשונה, כי אין אפשרות לשדר במקביל בערוץ השני וב"קול ישראל", כך שאם תבחר להמשיך ולעבוד בערוץ 2 – המשמעות הנה כי עבודתה ברשות השידור
מסתיימת.

15. על אף שקיבלנו את גרסתה של התובעת מהבחינה העובדתית, איננו מסכימים עם מסקנותיה מהבחינה המשפטית. זאת, שכן איש ברשות השידור
, לרבות מר נדב, לא פיטר את התובעת (לא במפורש ולא במשתמע), אלא רק הבהיר לה כי קיים נוהל ברשות השידור
האוסר עליה לעבוד במקביל, ולאור זאת עליה לבחור באיזה מערוצי המדיה היא מעונינת לעבוד. התובעת הודתה במפורש כי היא זו שביצעה את הבחירה – לעזוב את רשות השידור
ולעבור לערוץ 2, מתוך שיקולים כלכליים ושיקולי קריירה שלה עצמה. לאור זאת לא ניתן לראות זאת כפיטורים. ודוק:

א. איננו סבורים כי ניתן לפרש את דבריו של מר נדב, לפיהם בחירה בערוץ השני משמעה סיום העבודה בנתבעת – כפיטורים. זאת, שכן גם התובעת עצמה הודתה כי מר נדב הדגיש במקביל לכך כי הנו מעוניין מאד בהמשך עבודתה, וכי הבחירה בידיה. לא ניתן לפיכך לראות בדברים אלו משום הודעת פיטורים, כי אם הסבר נוסף על הנוהל, ועל האילוץ הנובע ממנו לבחור בין שני מקומות העבודה.

ב. איננו סבורים כי יש חשיבות משפטית לכך שקיומו של האיסור היווה הפתעה מבחינת התובעת, שכן לא נאמר לה מלכתחילה. יש לזכור כי בפגישה הראשונה דיברה התובעת על עבודה בערוץ השני למשך תקופה קצרה וזמנית בלבד, ולמרות זאת לא אושר לה לעבוד בשני המקומות במקביל – אלא רק לצאת ל"חל"ת" קצרה לצורך מימוש ההזדמנות בערוץ השני, תוך חזרה לאחר מכן לרשות השידור
. איש לא הבטיח לה, גם לפי עדותה, כי תוכל לשדר לאחר מכן בשני המקומות במקביל, שכן האפשרות הזו כלל לא עמדה על הפרק באותו זמן. רק כאשר האפשרות הפכה לרלוונטית – הובהר לתובעת כי הדבר לא אפשרי, כאשר ניתנה לה האפשרות לבחור. גם אם התובעת הופתעה והתאכזבה – עדיין אין בכך כדי להפוך את התפטרותה לפיטורים.

ג. איננו רואים צורך לבחון, במסגרת תיק זה, את נהלי רשות השידור
האוסרים על עבודה במקביל בערוץ השני. אף איננו רואים חשיבות למחלוקת בין הצדדים באשר לשאלה אם הנוהל האמור הוכח אם לאו. זאת, שכן הרלוונטיות היחידה בענייננו הנה לכך שהתובעת התבקשה, עובדתית, לבחור בין שני מקומות העבודה, ובחרה לעזוב מרצונה את רשות השידור
. לו היתה סבורה כי הנוהל עליו מסתמך מר נדב אינו קיים או אינו סביר – רשאית היתה להודיע לו על כך ו/או לנקוט בהליכים שיאפשרו לה לעבוד במקביל, כל זאת טרם עזיבת הנתבעת. במקום זאת, התובעת החליטה להתפטר (בדרך של התנהגות) לטובת הערוץ השני – זכות העומדת לה אך אינה מזכה אותה בפיצויי פיטורים.

ד. מעבר לצורך, נציין כי נהלי רשות השידור
האוסרים על עבודה במקביל כבר הוכרו ממילא כחוקיים וסבירים על ידי בית המשפט העליון (עש"מ 5205/01 שצוין לעיל), כך שלא ניתן לראות את התנהגותו של מר נדב כשרירותית או בלתי סבירה.

ה. ונוסיף, גם זאת מעבר לצורך, כי התובעת כלל לא הציעה להמשיך ולעבוד כרגיל ברשות השידור
תוך עבודה במקביל בערוץ השני, אלא הציעה שינוי משמעותי בעבודתה בנתבעת לצורך כך – שידור משחקי כדורסל והגשת פינות בלבד, ובמהלך ימי החול בלבד, תוך הפסקה גורפת של שידור משחקי הכדורגל בשבתות. גם בהתחשב בכך, התובעת היא זו שהביאה לסיומם של יחסי העבודה, שכן החליטה בכל מקרה לסיים את עבודתה בנתבעת כפי שנהגה קודם לכן, והציעה התקשרות בתנאים חדשים – אשר הנתבעת לא מחויבת היתה לקבלם.

16. באשר לטענת התובעת כי קיימים שדרנים רבים אחרים לגביהם לא הוחל הנוהל – איננו רואים משמעות משפטית לטענתה (גם אם נניח כי הנה נכונה עובדתית), וזאת שכן אין לכך השלכה על הקביעות העובדתיות שצוינו לעיל, ולפיהן התובעת עזבה את עבודתה ברשות השידור
מיוזמתה ומרצונה. כפי שצוין לעיל, לו היתה סבורה כי הנוהל אינו סביר או כי אינו מוחל באופן שוויוני – רשאית היתה לפעול כנגד כך בזמן אמת, אך היא בחרה שלא לעשות כן. בנוסף לכך, נכונה טענת הנתבעת כי נוהל שאינו נאכף על אדם א' – אין משמעו כי קיימת זכות לאדם ב' שלא ייאכף גם לגביו (וראו גם בקשר לכך את עש"מ 5205/01 שצוין לעיל).

17. לסיכום נושא זה – התובעת עזבה את רשות השידור
מיוזמתה, שכן העדיפה – על סמך שיקולים מקצועיים וכלכליים שלה – לעבור ולעבוד בערוץ השני. בהתחשב בכך, אינה זכאית לפיצויי פיטורים.

הדרישה לדמי הבראה ולפדיון חופשה

18. כפי שצוין לעיל, הנתבעת אינה כופרת עוד בזכאותה של התובעת לדמי הבראה ולפדיון חופשה, אך טוענת להפחתת הסכומים שנתבעו על ידי התובעת וזאת מהטעמים הבאים:

א. תקופות ההתיישנות הנקובות בחוק ובצו ההבראה (שלוש שנים לגבי חופשה, ושנתיים לגבי הבראה);

ב. היקף משרתה של התובעת – שלא עמד על 100% אלא על שיעור חלקי (ללא ציון אחוזי משרה מדויקים).

19. התובעת לא השיבה כנגד טענות ההתיישנות (שנטענו עוד במסגרת כתב ההגנה), ולכן החלטנו לקבלן. המשמעות הנה כי התובעת זכאית לפדיון חופשה בגין שלוש שנות עבודתה האחרונות, ולדמי הבראה בגין השנתיים האחרונות לעבודתה בנתבעת.

20. באשר להיקף המשרה – הנתבעת מסתמכת על דבריה של התובעת עצמה בחקירתה הנגדית, ולפיהם עבדה – משך תקופה בת שנה וחצי – באתר אינטרנט במקביל לעבודתה בנתבעת, וזאת בהיקף של 30 שעות שבועיות (עמ' 2 לפרוטוקול), היינו כ – 75% אחוזי משרה. עוד מסתמכת הנתבעת על גובה שכרה של התובעת, שעמד – הגם שנחשבה כ"משתתפת חופשית" – על תעריף חודשי ממוצע של 2,500 ₪ בלבד – סכום שאינו משקף עבודה במשרה מלאה. בהתחשב בכך, מבקשת הנתבעת כי נקבע שיעור משרה התואם לעבודה בפועל.

21. מעדותה של התובעת ניתן להבין כי שידור משחק דורש כ – 4.5 שעות עבודה, וכך גם הכנת פינות ושידורן (עמ' 2 לפרוטוקול). זאת, כאשר היו (כפי הנראה) ימים בהם התובעת שידרה משחקים והגישה פינות גם יחד, והיו גם ימים בהם לא היו כלל משחקים (ליגות הכדורגל והכדורסל אינן פעילות משך כל חודשי השנה). בהתחשב בכל זאת, נראה לנו כסביר לקבוע את היקף משרתה של התובעת על 60%. כתוצאה מכך הנה זכאית לזכויות הבאות:

א. דמי הבראה בסך 2,528 ₪ (7 ימים x 301 ₪ x 60% x 2), בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה החל מיום 1.12.01 (מחצית התקופה) ועד התשלום בפועל;

ב. פדיון חופשה בסך 4,000 ₪ (48 x 30 : 2,500), בצירוף ריבית כדין והפרשי הצמדה החל מיום 1.12.02 ועד התשלום בפועל.

22. סוף דבר – התביעה מתקבלת בחלקה. הנתבעת תשלם לתובעת את הזכויות המפורטות בסעיף 21 לעיל.



בהתחשב בתוצאה הכוללת, הנתבעת תשלם לתובעת הוצאות משפט בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום כ"ח בתשרי, תשס"ה (13 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים


נ.צ. – (ע) ברכה זיגלמן

דוידוב מוטולה סיגל, שופטת – אב"ד


קלדנית: שירלי אימרמן








עב בית דין אזורי לעבודה 1995/03 אופירה אסייג נ' רשות השידור (פורסם ב-ֽ 13/10/2004)