פסקי דין על צור יעקב | פסקי דין על צור עירית | פסקי דין על שרות התעסוקה

4076/04 עב     13/10/2004




עב 4076/04 צור יעקב,צור עירית נ' שרות התעסוקה




1


בתי הדין לעבודה
בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב-יפו
עב 004076/04


בפני
:
כב' השופטת דוידוב-מוטולה סיגל

תאריך:
13/10/2004


בעניין:
1. צור יעקב

2. צור עירית





המערערים


נ ג ד



שרות התעסוקה



ע"י ב"כ עו"ד
סנדלר עודד

המשיב

פסק דין


1. בפני
ערעור מכוח סעיף 43 לחוק שירות התעסוקה, התשי"ט – 1959, על החלטת ועדת הערר שליד שירות התעסוקה בחולון (להלן – "הועדה" או "ועדת הערר") מיום 11.12.03.

2. ועדת הערר אישרה את החלטת לשכת התעסוקה בחולון, שלא לראות את המערערים – בני הזוג יעקב ועירית צור – כמי שהתייצבו בלשכה במהלך החודשים מאי ויוני 2003.

התשתית העובדתית

3. במהלך שנת 2003 פנו המערערים למוסד לביטוח לאומי, לצורך קבלת גמלת הבטחת הכנסה. במקביל, התייצבו בלשכת התעסוקה. ביום 28.4.03 דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעתם נוכח ההנחה כי יש בבעלותם רכב; לדברי המערער נאמר לו לאור זאת במפורש, הן במוסד לביטוח לאומי והן בלשכת התעסוקה, כי אין טעם שהוא ורעייתו ימשיכו להתייצב בלשכה. רק מאוחר יותר, לאחר בדיקה נוספת, התברר כי אין ברשותם של בני הזוג רכב והם החלו לקבל גמלה (האישור מהמוסד לביטוח לאומי בקשר לכך נושא תאריך 21.7.03); נותרה לפיכך בעיה לגבי החודשים מאי ויוני 2003, במהלכם לא התייצבו המערערים בלשכת התעסוקה.

4. המערער, אשר העיד בפני
נו, הדגיש כי הוא ורעייתו התייצבו בלשכה במהלך החודשים מרץ ואפריל 2003 ובנוסף החל מחודש יולי 2003 ואילך, כאשר היתה נכונות מלאה מבחינתם להתייצב גם במהלך החודשים מאי ויוני 2003. הסיבה היחידה בשלה לא התייצבו הנה דבריה של "פקידת הקבלה במודיעין של הבטחת הכנסה... שאין צורך ואין טעם שאתייצב בלשכת התעסוקה שכן איננו זכאים לגימלת הבטחת הכנסה" (עמ' 1 לפרוטוקול). המערער הוסיף וציין כי גם הפקיד המטפל בלשכת התעסוקה, בשם דורון, אמר "שאנו יכולים להגיע אבל אין טעם לכך כי אינכם זכאים לקבלת הגימלה. נפלנו בין הכסאות והיינו מתייצבים אלמלא היו אומרים לנו שאין טעם לכך" (שם). המערער הוסיף כי המשיך לחפש עבודה כל אותה תקופה, באופן פרטי.

5. המשיב לא סיפק כל גרסה עובדתית מטעמו לאמור לעיל, ולא הביא לדיון כל עד רלוונטי, לרבות פקיד ההשמה. ב"כ המשיב בסיכומיו הסתמך על דברי פקיד ההשמה כפי שנרשמו בפרוטוקול ועדת הערר, ולפיהם "אמרתי לעוררים כי הם יכולים וזכותם המלאה להתייצב בלשכה גם אם אינם זכאים לה"ה, ע"מ לקבל עבודה, והם בחרו שלא להתייצב. אפילו נאמר להם כי הם יכולים להתייצב מדי יום". עם זאת, פקיד ההשמה האמור לא הגיע לעדות בפני
נו, והמערער מטעמו מסר כי "מה שנאמר בפרוטוקול ועדת הערר ולפיו נאמר לנו על ידי דורון שאנו יכולים להתייצב הוא לא נכון, הוא אמר שאין טעם לבוא כי איננו זכאים" (עמ' 2 לפרוטוקול).

6. המערער הוסיף, כי ממילא משרדי שירות התעסוקה היו סגורים, עקב שביתה, מרבית התקופה הרלוונטית, כך שלא היה באפשרותם להתייצב גם לולא הבעיה שנתגלתה.

הכרעה

7. סעיף 2(א) לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א – 1980 (להלן – "החוק") קובע כי תושב ישראל שמלאו לו 20 שנה יהא זכאי לגמלת הבטחת הכנסה כל עוד מתקיים בו אחד התנאים הנקובים בסעיף, ולענייננו – "הוא רשום בלשכת שירות התעסוקה כמחוסר עבודה בהתאם לכללים שנקבעו לעניין סעיף 163 לחוק הביטוח ולשכת שירות התעסוקה לא הציעה לו עבודה מתאימה... " (סעיף קטן (2)).

8. סעיף 163 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה – 1995 קובע כי יראו אדם כמובטל "אם הוא רשום בלשכת שירות תעסוקה כמחוסר עבודה לפי תנאים שקבע השר... ", ומתייצב בה למעט בימי מחלה או אבל בהתאם לתנאים שמגדיר החוק (סעיף קטן (ג)).

9. התנאים לרישום בלשכה נקבעו בתקנה 6 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח אבטלה), התשל"ג – 1972, אשר קובעת כדלקמן:

"רואים אדם רשום בלשכת העבודה כמחוסר עבודה... אם נרשם בה כדורש עבודה בהתאם לתקנון שירות התעסוקה והתייצב לרישום כמחוסר עבודה בלשכת העבודה בימים ובשעות שקבעה לשכת העבודה למתן סידורי עבודה באותו מדור שבו שובץ ושהודעה עליהם פורסמה על לוח המודעות של אותה לשכת עבודה".

תקנון שירות התעסוקה (י"פ התשל"ד 1938; י"פ התשמ"ג 2019), אליו מפנה התקנה, אינו כולל דרישות נוספות בנוגע להתייצבות מעבר לאמור לעיל.

10. במקרה שלפנינו, אין חולק כי המערערים לא התייצבו בפועל בלשכת התעסוקה במהלך החודשים מאי ויוני 2003. השאלה הנה האם ניתן להתייחס אליהם, מבחינה משפטית, כאל מי שהתייצבו בפועל, וזאת בהתחשב בטעמים אשר גרמו לאי התייצבותם ובכך שנמנע מהם, למעשה, להתייצב.

11. ראשית, מהפן העובדתי, אני נותנת אמון מלא בעדותו של המערער, אשר מסר כי נאמר לו במפורש על ידי פקיד ההשמה ש"אין טעם" כי יתייצב. אם חפץ המשיב לסתור זאת – אמור היה להביא לעדות את פקיד ההשמה, מבלי שניתן להסתמך על דבריו של אותו פקיד כפי שנרשמו בפרוטוקול ועדת הערר. עוד אני נותנת אמון בעדות המערער, כי הוא ורעייתו היו מתייצבים בלשכה לולא נאמר להם על ידי פקיד ההשמה שאין טעם בכך.

12. נותר לפיכך לדון בפן המשפטי. ב"כ המשיב הדגיש בסיכומיו את הפסיקה אשר אישרה את תוקפה של תקנה 6 (ע"ע 1037/01 אהוד קריב – שירות התעסוקה, עבודה ארצי כרך לג (93) 31) ואף הדגישה כי לשונה של התקנה "ברורה וחד משמעית". עם זאת, אין מחלוקת במקרה שלפנינו על פרשנות התקנה. עוד הסתמך ב"כ המשיב על מספר פסקי דין של כב' בית הדין הארצי בהם נקבע כי כאשר בזכות מכוח חוק עסקינן – אין די בעובדה כי נמסר לאזרח מידע מטעה על מנת להקנות לו את הזכות (דב"ע נג/7-02 בועז שלגי ואח' – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כז 117; עב"ל 20243/97 עזר מטרני – המוסד לביטוח לאומי, עבודה ארצי כרך לג (14) 27).

13. לאחר עיון בפסקי הדין שאוזכרו על ידי ב"כ המשיב, לא מצאתי כי הנם דומים למקרה שלפנינו. זאת, שכן באותם מקרים זכאותם של המתדיינים היתה תלויה בתנאים אובייקטיביים מסוימים (דוגמת משך זמן העבודה בעבודה "מועדפת") אשר נקבע כי אינם מתקיימים. בהתחשב בכך שהתנאים לקבלת הזכות לפי הוראות החוק לא התקיימו – נקבע כי עצם ההטעיה אינה יכולה לשנות זאת. במקרה שלפנינו, לעומת זאת, הנסיבות שונות, שכן המערערים לא הוטעו בנוגע לתנאי הזכאות, ולא מלינים על טעותו הראשונית של המוסד לביטוח לאומי, כי אם טוענים שנמנע מהם – על ידי פקיד ההשמה – לקיים את התנאי החוקי, על אף שהביעו נכונות מלאה בזמן אמת לקיימו (והתנהגותם מלמדת על כך שאכן היו מקיימים אותו, לולא אמר פקיד ההשמה את שאמר).

בנסיבות חריגות אלו, כאשר שוכנעתי כי המערערים היו מתייצבים בלשכת התעסוקה בהתאם להוראות החוק והתקנות לולא "נבלמו" על ידי פקיד ההשמה, אני סבורה כי יש לראותם מבחינה משפטית כאילו התייצבו (ניתן להשוות זאת למניעת התייצבות מחמת היותה של הלשכה סגורה, למשל בעת שביתה, כאשר לגבי מקרים אלו הסכים המשיב להכיר בהתייצבות "וירטואלית": ע"ע 1224/01 סיגל כהן – שירות התעסוקה, לא פורסם). ודוק: האמירה כי "אין טעם" או "אין צורך" בהתייצבות שקולה בעיני למניעת התייצבות, שכן אזרח סביר לא יתעקש להטריד פקיד השמה שאמר לו במפורש שאין צורך להגיע.

14. עוד שקלתי, את הפסיקה הקובעת כי אין לבחון את שאלת הזכאות מנקודת המוצא של התנהגות הלשכה, כי אם מנקודת המוצא של האזרח, והאם הוכיח כי עשה מאמץ כן למצוא עבודה. זאת, שהרי המערערים נדרשו למאמץ אמיתי בחיפוש עבודה, לרבות באמצעות התייצבות בלשכה, ולא רק למילוי טכני של המבחן התעסוקתי באמצעות התייצבות גרידא. לאחר ששקלתי נקודה זו החלטתי כי המערערים רשאים היו להבין מתשובתו של פקיד ההשמה כי אין טעם בהתייצבותם לא רק לצורך קבלת גמלת הבטחת ההכנסה, אלא גם לצורך מציאת עבודה (וזאת מתוך היכרותו, סביר להניח, עם אפשרויות ההשמה של הלשכה בהתחשב בגילם של המערערים ושאר המאפיינים התעסוקתיים שלהם). בהתחשב בכך, התרשמתי כי המערערים עשו מאמץ כן וסביר לחפש עבודה, ואין לשלול מהם את גמלת הבטחת ההכנסה.

15. אזכיר עוד כי עסקינן בגימלת הבטחת הכנסה, ובזכות לקיום בכבוד. אני סבורה לפיכך כי גם חובת ההגינות החלה על המשיב מצדיקה, בנסיבות חריגות אלו, כי יתייחס למערערים כאילו התייצבו.

16. נוכח מסקנתי לעיל, אין צורך כי אתייחס לטענתם החלופית של המערערים בנוגע להיותה של הלשכה סגורה בשל שביתה משך רוב התקופה הרלוונטית. זאת, למרות שהמשיב כבר הצהיר בעבר – כפי שצוין בסעיף 13 לעיל – כי יראה במי שלא התייצב עקב שביתה כאילו התייצב, וכאשר ב"כ המשיב לא התייחס כלל לטענתם העובדתית של המערערים בדבר השביתה.

17. סוף דבר – בהתחשב בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה, אני קובעת כי המערערים הביעו נכונות מלאה להתייצב בלשכה, כאשר ההגעה הפיזית נמנעה מהם על ידי פקיד ההשמה. בהתחשב בכך, יש לראותם כאילו התייצבו.

התוצאה הנה כי הערעור מתקבל. המשיב ישלם למערערים את הוצאות הערעור, בסך 1,000 ₪ בצירוף מע"מ.

ניתן היום כ"ח בתשרי, תשס"ה (13 באוקטובר 2004) בהעדר הצדדים


דוידוב מוטולה סיגל, שופטת


קלדנית: שירלי אימרמן









עב בית דין אזורי לעבודה 4076/04 צור יעקב,צור עירית נ' שרות התעסוקה (פורסם ב-ֽ 13/10/2004)