פסקי דין על ניר כהן | פסקי דין על אמיר כהן | פסקי דין על אלון כהן | פסקי דין על עיריית טבריה

2093-08/12 עתמ     17/09/2013




עתמ 2093-08/12 ניר כהן, אמיר כהן, אלון כהן נ' עיריית טבריה




1



1
בית המשפט המחוזי בנצרת

בפני
כב' השופט עאטף עיילבוני
17 ספטמבר 2013
עת"מ 2093-08-12 כהן ואח' נ' טבריה





העותרים


יורשי עיזבון רחמים כהן ז"ל
1. ניר כהן
ת.ז. 23958044
2. אמיר כהן
ת.ז. 58090572
3. אלון כהן
ת.ז. 028094399


נגד

המשיבה

עיריית טבריה




פסק דין


הקדמה
:

העותרים, יורשי עיזבון המנוח רחמים כהן ז"ל שנפטר ביום 26/9/08 (להלן: "המנוח"), עותרים במסגרת העתירה שלפניי להורות למשיבה, עירייה טבריה (להלן: "העירייה"), למחוק כל חוב ארנונה ומים הרשום על שם המנוח ו/או על שם עיזבונו בגין ששה נכסים שונים המצויים בשטחה של העירייה: דירת מגורים ברח' אלחדיף 71, גו"ח 15007/1; נכס מסחרי (מכולת) ברח' אלחדיף 30, גו"ח 15077/14; נכס בשוק העירוני, גו"ח 15026/72; נכס מסחרי (קיוסק) ברח' הגליל; שילוט שווארמה לי; דירת מגורים בכיכר ז'בוטינסקי 21, גו"ח 15003/85 (להלן יחד: "הנכסים").

המנוח, שהעותרים באים בנעליו, צבר חוב כספי לעיריית טבריה
בסך כולל של 499,002 ש"ח, נכון ליום 21/8/12, בגין מיסי עירייה שלא שולמו החל משנת 2003 עבור הנכסים המפורטים לעיל, כמפורט בתדפיסים אשר צורפו כנספחים לתגובת העירייה לעתירה המנהלית.

יושם אל לב כי בתדפיסים אלה וכן בטיעוני העירייה, לא קיימת התייחסות לשילוט שווארמה לי הנזכר לעיל, ובנסיבות אלה, בית המשפט מניח כי המדובר בנכס שאינו נכלל במסגרת הנכסים ברי החיוב מושא עתירה זו.

בתמצית, טוענים העותרים כי חובות המנוח ו/או עיזבונו לעירייה בגין הנכסים התיישנו, כי העירייה השתהתה שיהוי ניכר בניסיונה לגבות את החוב בגין אותם נכסים, וכן כי חלק מהנכסים נושא העתירה כלל לא הוחזקו על ידי המנוח.

מהלך הדיון בעתירה
:

העתירה בה עסקינן הוגשה לבית המשפט ביום 1/8/12. העתירה הוגשה נגד העירייה ונגד חברת מי רקת טבריה בע"מ, שבהמשך נמחקה ללא צו להוצאות. עתירה זו נקבעה לדיון לפניי.
ביום 29/11/12 הגישו העותרים בקשה לבטל את העיקולים שהטילה העירייה על כספיהם ונכסיהם המצויים בידי צדדים שלישיים, וכן עתרו בבקשה לעכב את הליכי הגבייה הננקטים על ידי העירייה עד לסיום הדיון בעתירה. בו ביום ניתנה החלטה בדבר עיכוב הליכי הגבייה וביטול כל פעולה מבצעית שנקטה העירייה נגד העותרים במתכונת של מימוש נכסים ותפוסים, וזאת עד למתן החלטה המורה אחרת.

במהלך הדיון הראשון שנערך לפניי ביום 31/1/13 ביקשו הצדדים שהות על מנת לנסות ולבוא בדברים לצורך סיום התיק בפשרה. במהלך הדיון שנקבע ליום 14/4/13 הוברר כי הצדדים לא קידמו דבר והמחלוקות שהיו ביניהם נותרו על כנן. אי לכך, ניתנה החלטה המורה על הגשת סיכומי הצדדים בכתב.

בהמשך, ביקשו הצדדים להאריך את המועד להגשת סיכומיהם, כדי לנסות ולמצות את המשא ומתן הישיר ביניהם. דא עקא שלבסוף הוברר שגם ניסיון זה לא צלח, כך שלא נותר אלא להכריע בעתירה לגופה.

טענות העותרים
:

העותרים טוענים כי לא ידעו על חובותיו של המנוח בטרם פטירתו בשנת 2008.

על פי הנטען, משמדובר בחובות אותם ירשו יורשי המנוח – כך לטענת העירייה – הרי שיש לקבוע כי נטל ההוכחה הנדרש מהעירייה הוא נטל כבד במיוחד, בזיקה לכלל שלפיו נטל ההוכחה הנדרש בתביעה נגד עיזבון הוא נטל מוגבר.

העותרים טוענים עוד כי העירייה התרשלה בהליכי גביית החוב וישבה בחיבוק ידיים מאז שנת 2003, בניגוד לחובת ההגינות המוטלת עליה כרשות ציבורית, תוך שהיא מבקשת ליהנות כיום מהריבית שנצברה על קרן החוב. לטענתם, פעולות העירייה נעשו בשיהוי ניכר, דבר המצדיק היעתרות לעתירה. כן טוענים העותרים כי בנסיבות אלה, מן הראוי להורות על העברת נטל ההוכחה לעירייה, שגרמה להם במחדליה לנזקים ראייתיים משמעותיים, כך שעליה הנטל להוכיח כי הרישום בספריה נכון וכי המנוח לא הודיע על העברת החזקה בנכסים.

בשאלת סמכותו העניינית של בית משפט זה להידרש לעתירה, טוענים העותרים כי הואיל ומדובר בעתירה המגלמת בתוכה מספר טענות, לרבות טענת שיהוי והתיישנות ולרבות טענה שעניינה אי החזקת המנוח בחלק מהנכסים, ובנסיבות הספציפיות של המקרה הנדון, מקום בו עסקינן בחיוב יורשים בחובות ישנים של אביהם המנוח בגין נכסים שלא ניתן למצוא עוד כיום תיעוד לכך שהועברו לצדדים אחרים, הרי שלבית משפט זה סמכות להיזקק לאותן טענות ולהכריע בהן. על פי הנטען, הואיל ובנסיבות המקרה הנדון הגשת בקשה להארכת מועד להגשת השגה, גם אם תתקבל, לא תועיל לעותרים, שכן נגרם להם נזק ראייתי משמעותי ואין ביכולתם עוד לאתר מסמכים הקשורים לשימוש בנכסים, הרי שמן הראוי לקבוע שיש לברר את כל אותן סוגיות בין כתלי בית המשפט ולא בדרך של השגה, מה גם שאין מדובר בבירור עובדתי קשה או מורכב.

עוד מוסיפים העותרים בנקודה זו כי דחיית העתירה על הסף רק משום טעם זה, תפגע בהם ותגרום להם לעיוות דין, וכי המדובר בסוגיה בעלת חשיבות כללית וציבורית שבמרכזה שאלת חיוב עיזבון בגין חיובי ארנונה עבור נכסים שלא נכללו בעיזבון ולא הוחזקו על ידי המנוח, ועל כן יש להותיר את בירור טענותיהם בנדון לבית המשפט.

באשר לגובה החוב, טוענים העותרים כי העירייה לא עמדה בנטל להוכיח כי המנוח חייב לה חוב כלשהו. לטענת העותרים, התדפיס המפרט את שלבי הטיפול בגביית החוב מהמנוח כלל במקור התייחסות רק לדירת המגורים בכיכר ז'בוטינסקי, כאשר לטענת העירייה במסגרת מסמך זה ההתייחסות הייתה לכלל הנכסים כמקשה אחת (ראו מכתב העירייה מיום 24/6/12), ואולם בדיעבד התברר כי הונפק תדפיס מעין זה גם ביחס לנכסים הנוספים, באופן המעמיד בספק את כשירותם ואמינותם של מסמכים אלה. מכל מקום, לטענת העותרים המדובר במסמך פנימי של העירייה שאינו נתמך בכל מסמך אחר, כך שאין להסיק ממנו כי פעולות הגבייה הנקובות בו אכן בוצעו על ידי העירייה.

בנוגע לשילוט שווארמה לי, בגינו חויב המנוח, טוענים העותרים כי למנוח לא היה מעולם עסק שמכר שווארמה, כך שלא ברור כיצד זה נקשר החיוב בגין רכיב זה למנוח, מה גם שעל פי התדפיסים שצורפו לעתירה, נכס זה חויב בחיוב כפול, דבר המעיד אף הוא על כך שהחוב בגין השילוט האמור בטעות יסודו.

באשר למכולת ברח' אלחדיף 30, טוענים העותרים כי חיוב זה אף הוא מקורו בטעות, שכן המנוח כלל לא החזיק בנכס זה.

ביחס לנכס בשוק העירוני, טוענים העותרים כי זה נמכר בחודש אוגוסט 2005 למר גדו שמעון, כי החובות בגין הנכס הוסדרו לקבלת אישורים לרישום העסקה במרשם המקרקעין, וכי כל האישורים הנדרשים, לרבות הודעה על החלפת זהות המחזיק בנכס, הועברו לידי העירייה.

בנוגע לדירת המגורים ברח' אלחדיף, טוענים העותרים כי הנכס מוחזק מזה כ- 30 שנה על ידי מר שמואל כהן, בנו של המנוח, ועובדה זו ידועה לעירייה.

באשר לקיוסק ברח' הגליל, טוענים העותרים כי הלה היה מושכר בזמנים הרלוונטיים לאדם אחר, ואולם אין בידיהם כיום מסמכים התומכים בכך. ביחס לטענת העירייה שלפיה היה על העותרים להביא לידיעתה כי המנוח חדל מלהחזיק בנכס, טוענים העותרים כי לנוכח השיהוי הקיצוני מצד העירייה, לא עלה בידיהם לאתר מסמכים המעידים על כך שהמנוח הודיע לעירייה כי אינו מחזיק עוד בנכס. העותרים מוסיפים וטוענים כי העירייה גרמה להם נזק ראייתי כך שיש להעביר לכתפיה את הנטל להוכיח שלא הובא לידיעתה דבר הפסקת החזקתו של המנוח בנכס.

בנוגע לדירת המגורים בכיכר ז'בוטינסקי, טוענים העותרים כי המדובר היה בדירת המגורים של המנוח ורעייתו המנוחה. על פי הנטען, ככל שיתברר כי בגין נכס זה קיים חוב שלא התיישן ולא חל שיהוי בגבייתו, כי אז נכונים העותרים להסדיר את החוב על פי דין, בכפוף לדרישתם לקבל הנחה בגין הנכס, בין לאור העובדה שהמנוח ורעייתו הוכרו כבעלי נכות ואף קיבלו גמלת סיעוד מהמוסד לביטוח לאומי, ובין לאור העובדה שהנכס עמד ריק לאחר פטירת המנוח והעירייה אף ניתקה את אספקת המים לדירה, על כל המשתמע מכך. יתירה מכך, לטענת העותרים, הנכס הושכר ליהודה יונתן והלה עבר להתגורר בו החל מיום 1/8/12, ואולם לא ניתן היה לשנות את זהות המחזיק בנכס משום שהנכס רשום על שם העיזבון ומשום שטרם הוסדרו חובות המנוח. עוד נטען כי על מנת לחבר את הנכס האמור חזרה לשירותי אספקת המים, נאלץ העותר מס' 1 לשלם סך של 3,000 ש"ח על חשבון חוב המים (שהועמד במסגרת סיכום בין הצדדים על סך של 17,000 ש"ח), ואולם תשלום זה לא עודכן בספרי העירייה ולא נזקף רק על חשבון המים. כן טוענים העותרים כי אף הסיכום בין הצדדים (שנערך בעל פה) ביחס לגובה חוב המים הכולל, לא נרשם כראוי.

העותרים טוענים כי מעבר לעובדה שהנכסים לא הוחזקו על ידי המנוח, הרי שממילא יש לראות בחובות המנוח לעירייה מעבר לשבע השנים האחרונות כחובות שהתיישנו, וזאת ביחס לכל אחד מהנכסים המפורטים לעיל.

לטענת העותרים, גם השיהוי הניכר מצד העירייה מצדיק היעתרות לעתירה, וזאת אף אם טרם חלפה תקופת ההתיישנות האזרחית. בהקשר זה מוסיפים העותרים וטוענים כי העירייה ישבה בחיבוק ידיים משך שנים ולא עשתה את המוטל עליה לשם גביית החובות הנטענים, ובמחדליה וברשלנותה גרמה לעותרים נזקים ראייתיים קשים.

מן העבר השני, טוענים העותרים כי לא חל שיהוי בהגשת העתירה, שכן מיד לאחר שהתקבלה בידיהם הדרישה הראשונה על שם המנוח, פנו באמצעות בא כוחם כדי לקבל פרוט על אודות החוב, ואולם העירייה מצדה לא הגיבה למכתב זה במשך שנתיים נוספות, כך שלא היה זה בלתי סביר מצדם של העותרים לסבור כי אין עוד חוב. לשיטתם של העותרים, בנסיבות אלה אין שיהוי סובייקטיבי מצדם ואף אין כל שיהוי אובייקטיבי, משום שלא נגרם כל נזק לעירייה, שישבה מצדה בחיבוק ידיים משך זמן ממושך ולא עשתה מאומה לגביית החוב.
העותרים טוענים כי היה על המשיבה, כרשות ציבורית, לדעת כי הנכס בשוק העירוני ודירת המגורים ברח' אלחדיף אינם מוחזקים על ידי המנוח. בנוסף, לטענת העותרים, בהיות הנכס בשוק העירוני והשילוט שווארמה לי נכסים ידועים, הרי שהיה על העירייה לעשות בירור על אודות המחזיקים האמיתיים של הנכס מתוקף חובת ההגינות המוטלת עליה.

העותרים טוענים כי בנסיבות אלה יש להורות על מחיקת כל חוב הרשום על שם המנוח או עיזבונו או יורשיו בנכסים המנויים לעיל. לחילופין וביחס לדירת המגורים בכיכר ז'בוטינסקי, טוענים העותרים כי יש להמציא לידם פרטים על אודות חיוב המנוח בארנונה, כדי שיוכלו לפנות בבקשה להנחה רטרואקטיבית, לאור מצבם הרפואי של המנוח ורעייתו המנוחה דאז.

טענות העירייה
:

בפתח הדברים טוענת העירייה כי העותרים לא יידעו אותה על אודות דבר מותו של המנוח, בניגוד לחובתם על פי דין, והדבר נודע לה רק במסגרת בדיקה שערכה מול משרד הפנים. על פי הנטען, יש לראות בעותרים, מבחינה מהותית, ככאלה הבאים בנעלי הוריהם המנוחים, כך שכל החובות שחלו על אלה האחרונים הועברו אליהם באופן אוטומטי.

עוד טוענת העירייה כי העותרים לא המציאו לה הודעה על שינוי בהחזקת הנכסים לפי סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש], אישור זכויות נכס בטאבו המאשר כי הועברה הבעלות, וכן אסמכתה כי ניתן אישור כנדרש להעברת הנכסים לפי סעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש].

על פי הנטען, בגין החובות מושא העתירה, נשלחו למנוח ולרעייתו המנוחה דרישות תשלום, וכן בוצעו נגדם פעולות אכיפה שונות.

לשיטת העירייה, לכל המאוחר כבר ביום 24/5/10 ידעו העותרים על ההליכים נגדם, שכן במועד זה שלח ב"כ העותרים מכתב למחלקת הגבייה בעירייה, בשמו של העותר מס' 1, בעקבות הליכי גבייה שננקטו ביחס לאחד מהנכסים, ואולם עתירה זו הוגשה לבית המשפט רק ביום 1/8/12, כך שהיא לוקה בשיהוי ניכר, שלא ניתן לו כל הסבר. על פי הנטען, במקרה זה לא טרחו העותרים, שהיו מיוצגים בידי עו"ד מנוסה וותיק, להגיש כל בקשה להארכת המועד להגשת העתירה וממילא שלא הצביעו על כל טעם מיוחד לשיהוי בעתירתם, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית העתירה על הסף לפי תקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000.

העירייה טוענת עוד כי יש לדחות את העתירה גם משום חוסר ניקיון כפיים של העותרים, אשר ידעו על החובות לפחות בשנת 2010 ואף ניהלו משא ומתן לסילוק החוב, ואולם בחרו להעלים עובדה זו ולא להזכירה בעתירתם. עוד טוענת העירייה כי חוסר ניקיון כפיהם של העותרים מתבטא גם בכך שלא מסרו לעירייה הודעה על מות המנוח, כאמור, וכן לא מסרו הודעה על כך שירשו מספר נכסים מהוריהם, וגם מטעמים אלה יש לדחות את עתירתם.

בנוגע לטענות העותרים שלפיהן אינם מחזיקים בחלק מהנכסים מזה שנים, טוענת העירייה כי המדובר בנושאים שהסמכות לדון ולהכריע בהם מצויה בידי מנהל הארנונה וועדת הערר, כך שעל העותרים היה למצות את זכויותיהם בנדון בזמנים הרלוונטיים ובפני
הערכאה המוסמכת, ומשלא עשו כן, הפכו השומות סופיות וחלוטות.

בהקשר זה מוסיפה העירייה וטוענת כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בטענות העותרים ככל שעניינן בחינת החיוב, גובהו ונכונותו, כמו גם בטענה שעניינה השאלה מי החזיק בנכסים נושא העתירה, בייחוד מקום בו מדובר בחובות שהפכו חלוטים זה מכבר.

העירייה מדגישה כי החוב בגין הנכסים לא התיישן, בין משום שהעותרים לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה (כאשר נודע להם לראשונה על הליכי הגבייה) ובין משום שהעירייה פעלה במהלך השנים לגביית החוב, דבר שהביא לעצירת מירוץ תקופה ההתיישנות.

לבסוף טוענת העירייה כי עומדת לה חזקת התקינות ביחס לרשום בפנקסיה, בפרט מקום בו לא הועלתה מפי העותרים כל טענה בעניין חישוב החוב, למעט טענת ההתיישנות והטענה כי העירייה לא הוכיחה את החוב. עוד מוסיפה העירייה וטוענת כי ממילא טענות העותרים בנוגע לקבילות התדפיסים שהונפקו הן בגדר הרחבת חזית אסורה, משום שלא בא זכרן בעתירה שהוגשה ובתצהיר התומך בה. כן טוענת העירייה כי גם מבחינת מדיניות ציבורית, אין זה נכון לפתוח שומות ארנונה סופיות וחלוטות רק משום מותו של אדם.

אי מיצוי הליכים
:

המתווה להשיג על החלטות העירייה בענייני ארנונה קבוע בסעיף 3(א) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר") הקובע כך:

"(א)
מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1)
הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2)
נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3)
הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;
(4)
היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג – שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס"
.

סעיף 3(ג) לחוק הערר מוסיף וקובע:

"(ג)
על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה"
.

התכלית העומדת ברקע הקמתם של גופי הערר השונים מבטאת מגמה כוללת לייחד את הדיון הראשוני במחלוקות בין האזרח לרשות במסגרתם, ולהוציא מחלוקות אלה, למצער בשלב הראשון, מתחום השיפוט של בתי המשפט הרגילים. כפועל יוצא, מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה, אם כי נשמרת האפשרות לפנות לבית המשפט כדי שיכריע במחלוקות מסוימות, גם כשאלו נתונות להליך של השגה וערר, וזאת במקרים חריגים בלבד ומקום בו מדובר בעניינים בעלי חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת (רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י. ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481 (2000)).

העותרים במקרה שלפני לא השיגו על הסכום שהוטל עליהם באופן ובמועד הנקוב בסעיף 3(א) לחוק הערר, ובתוך כך, לא הגישו השגה למנהל הארנונה וממילא שלא הגישו ערר על החלטת מנהל הארנונה לועדת הערר. תחת זאת, הגישו העותרים את עתירתם המנהלית דנא, במסגרתה עתרו להורות על מחיקת חיובי הארנונה הרשומים על שם המנוח ו/או העיזבון בפנקסי העירייה.

השאלה הנשאלת במקרה זה היא מה דינה של עתירה מנהלית בענייני ארנונה שהוגשה מקום בו לא מוצו הליכי ההשגה והערר הקבועים בחוק הערר. בפסיקה שדנה בסוגיה זו הסתמנה המגמה שלפיה, ככלל, אין מקום להידרש לעתירה מנהלית שבה הועלו לראשונה טענות בעניין חיובי ארנונה, שבהן היה מנהל הארנונה מוסמך לדון לפי חוק הערר, למעט במקרים חריגים, שבהם מדובר בעניין בעל חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת או כאשר יש ליתן את הבכורה לשיקולים דוגמת מידת מודעתו של האזרח להליכי ההשגה המנהליים ומידת הפגיעה ועיוות הדין שייגרמו לו כתוצאה מחסימת דרכו לערכאות השיפוטיות הרגילות (ראו לעניין זה רע"א 2425/99 עיריית רעננה נ' י. ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד (4) 481 (2000) הנזכר לעיל; רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (פורסם בנבו, 3/6/08)).

מפסיקה זו עולה, אם כן, כי על דרך הכלל, יש למצות תחילה את ההליכים שמתווה חוק הערר, שהוא בבחינת הסדר חקיקתי ספציפי באשר לאופן מיצוי הזכויות, ואין לפנות לבית המשפט המנהלי כערכאה ראשונה, מקום בו לא נערכה פנייה קודמת למיצוי הזכויות באופן ובמועדים המוסדרים בחוק הערר.

ודוק: אמנם סעיף 3(ג) לחוק הערר מעניק לבית המשפט שיקול דעת להתיר טענה בעניין "אינני מחזיק בנכס" בפני
בית המשפט, וזאת אף אם לא הוגשה השגה במועד (רע"א 1809/07 עיריית הרצליה נ' גיא לוי בע"מ (פורסם בנבו, 3/6/08) הנזכר לעיל), ואולם אפשרות מעין זו טעונה אישור בית המשפט, וממילא שלפי הפסיקה, רשות כאמור תינתן רק מקום בו עסקינן בשאלות משפטיות עקרוניות וחשובות, ולא מקום בו מדובר בנושאים עובדתיים וטכניים (ע"א 4452/00 ט. ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת הכרמל, פ"ד נו(2) 773 (2002)).

בעניין שלפניי, טענותיהם העיקריות של העותרים הן כי המנוח לא החזיק בחלק מהנכסים המפורטים בעתירה, וכי העביר זה מכבר את החזקה בחלק אחר מהם לצדדים שלישיים, בבחינת "אינני מחזיק בנכס". לדידי, מלבד העובדה שטענות העותרים דורשות עריכת בירור עובדתי, הרי שאין המדובר בסוג המקרים החריגים שניתן לומר לגביהם כי הם מעוררים חשיבות ציבורית עקרונית מיוחדת או כי בנסיבות העניין עלול להיגרם לעותרים עיוות דין. לפיכך ועל יסוד הפסיקה המובאת לעיל והוראות חוק הערר, המקנה למנהל הארנונה סמכות לדון ולהכריע בטענות מעין אלה – טרם הגשת עתירה זו היה על העותרים למצות את זכויותיהם לפי חוק הערר, ובשלב ראשון להגיש השגה שתידון בפני
מנהל הארנונה ותוכרע על ידו.

מהמקובץ לעיל עולה, אפוא, כי טרם הגשת עתירה זו היה על העותרים למצות את זכויותיהם לפי חוק הערר, לפחות ככל שהדברים אמורים ביחס לטענות עובדתיות שעניינן העדר החזקת המנוח בנכסים, ולא להעלות את טענותיהם בנדון לראשונה לפני בית המשפט.

כאן המקום להוסיף ולהדגיש כי אמנם נראה שהמועד להגשת השגה מעין זו חלף, אך לאור טענות העותרים כי המדובר בנכסים שעברו לידיהם בירושה מלפני מספר שנים, כי המדובר בחובות ישנים וכי נגרם להם נזק ראייתי בשל חלוף הזמן, מן הראוי כי העירייה תעניק להם בכל זאת ארכה להגשת ההשגה, כדי שטענותיהם כי המנוח לא החזיק בנכסים תיבחנה ותידונה לגופן על ידי מנהל הארנונה, המוסמך לדון בטענותיהם לפי חוק הערר.

למעלה מן הנדרש, לגופן של הטענות בעניין החזקה, הרי שעל פני הדברים, העותרים לא הוכיחו את טענתם שלפיה הודיעו לעירייה בכתב על הפסקת החזקה והשימוש בנכסים, אף שהנטל בנדון, לפי סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש] מוטל על כתפיהם, וכן בשעתו – היה מוטל על כתפי המנוח (בר"ם 867/06 מנהלת הארנונה בעיריית חיפה נ' דור אנרגיה (1988) בע"מ (פורסם בנבו, 17/4/08) (להלן: "פרשת דור אנרגיה")).

בנוגע לטענת העותרים, שלפיה היה על העירייה, כרשות ציבורית, לדעת כי חלק מהנכסים אינם מוחזקים על ידי המנוח, כמו גם בנוגע לטענה שלפיה חלק מהנכסים הם נכסים ידועים, כך שהיה על העירייה לעשות בירור בנוגע למחזיק האמיתי בהם
- הרי שטענה זו אין בה כדי לסייע לעותרים בנסיבותיו של תיק זה, ודינה דחייה.

טענתם זו של העותרים משקפת את דעתו של כב' השופט דנציגר בפרשת דור אנרגיה הנזכרת לעיל. באותה פרשה סבר כב' השופט דנציגר כי אמנם סעיפים 325 ו- 326 לפקודת העיריות [נוסח חדש], מטילים על הנישום חובה אקטיבית להודיע לרשות בכתב על חדילת הבעלות או החזקה בנכס, ככל שברצונו לפטור עצמו מחובת תשלום הארנונה, ברם תיתכנה נסיבות חריגות שבהצטברותן עשויות להטיל חובת בדיקה אקטיבית על הרשות עצמה, אשר תידרש לבחון האם חל שינוי בבעלות או בהחזקה בנכס מסוים, אם לאו, במובן זה שלא תוכל לשבת בחיבוק ידיים ולהמשיך לשלוח הודעות חיוב לנישום שאינו משלם את הארנונה ללא עריכת אותה בדיקה.

על דעה זו חלקה כב' השופטת פרוקצ'יה, אשר סברה כי קיים קושי לעשות שימוש בעיקרון חובת ההגינות הכללית החלה על הרשות הציבורית כלפי האזרח בדרך של הסטת החובה המוטלה עליו להודיע לרשות על השינוי בחזקה, והעברתה לשכם הרשות בהתקיים נסיבות מסוימות. לשיטתה, לעמדה זו אין אחיזה בלשון החוק, והיא גם אינה מתיישבת עם מטרותיו ותכליתו. עוד הוסיפה כב' השופטת פרוקצ'יה וקבעה כי אין מקור שבדין ואין הצדקה מבחינת האינטרס הציבורי לאפשר פתח מילוט לאזרח מקיום חובה פשוטה וקלה שעניינה הודעה על שינוי ההחזקה בנכס, תוך המרתה של חובה זו בהטלת נטל כבד על הרשות, המייצגת את הציבור והאינטרס הציבורי. כב' השופטת פרוקצ'יה הותירה בפסק דינה בצריך עיון את השאלה אם תיתכנה נסיבות חריגות שבהן ידיעה בפועל של הרשות בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס עשויה להוות תחליף להודעה בכתב הנדרשת מאת המחזיק.

השופטת הנוספת שישבה בהרכב שדן בפרשת דור אנרגיה, כב' השופטת ארבל, דחתה אף היא באופן עקרוני את עמדתו של כב' השופט דנציגר, אך הוסיפה כי תיתכנה נסיבות חריגות שבהן המידע בדבר שינוי זהות המחזיק בנכס הגיע לידי הרשות (גם אם לא באמצעות המחזיק היוצא), ואשר בהן ניתן יהיה לדרוש מהעירייה להימנע מלחייב את המחזיק היוצא בגין התקופה שבה לא החזיק בנכס. במילים אחרות, לדעת כב' השופטת ארבל, במצב דברים שבו נודע למחלקת הארנונה בעירייה על דבר שינוי זהות המחזיק בפועל, כי אז ניתן לדרוש מהעירייה לפעול לפי המידע שברשותה ולא לחייב את המחזיק היוצא בגין תשלומי הארנונה עבור התקופה שבה לא החזיק בנכס בפועל. עם זאת, הוסיפה כב' השופטת ארבל כי המדובר במקרים חריגים ונדירים בלבד, וכן הטעימה כי ממילא שבמקרים מעין אלה, הנטל מוטל על המחזיק היוצא.

מן המקובץ לעיל עולה כי טענת העותרים שעניינה הטלת חובת בדיקה אקטיבית על העירייה בשאלת החזקה בנכסים, וכן עמדתם כי יש לייחס לעירייה "ידיעה קונסטרוקטיבית" על כך שחלק מהנכסים לא הוחזקו על ידי המנוח – אין להן אחיזה בדין והן אף לא קיבלו גושפנקה מבית המשפט העליון, כך שבנסיבות מקרה זה אין לי אלא לדחותן.

עם זאת נראה כי בהתאם לפסיקה בפרשת דור אנרגיה האמורה, וככל שיעלה בידי העותרים להראות כי על סמך המסמכים שבידם, ידעה בשעתו העירייה על אודות שינוי זהות המחזיקים בנכסים בפועל (אף שלא נמסרה לה הודעה מסודרת בכתב מצד המנוח או העותרים), יש להניח כי העירייה תשקול להימנע מלחייבם בתשלומי הארנונה בגין התקופה אשר במהלכה ידעה כי המנוח או הם עצמם לא החזיקו בנכס בפועל.

לפיכך העירייה תשקול בחיוב לאפשר לעותרים להגיש השגה בנוגע לטענות שעניינן ההחזקה בנכסים, על יסוד המסמכים שצורפו לעתירה (לרבות נסחי הרישום, תצהיר אשת השוכר ביחס לדירה בכיכר ז'בוטינסקי, הסכם השכירות ביחס לאותו נכס, וכן הסכם השכירות ביחס לנכס בשוק העירוני וכל מסמך נוסף שיעלה בידי העותרים לאתר), תשקול גם שלא לחסום בפני
הם את האפשרות להעלות את בקשתם להנחה רטרואקטיבית בגין דירת המגורים בכיכר ז'בוטינסקי ואת טענותיהם ביחס לחיוב המים באותו נכס, ולאחר שתבחן את מכלול המסמכים שיוצגו לפניה – תכריע בטענות לגופו של עניין.

טענת ההתיישנות
:

משקבענו את שקבענו, יש להמשיך ולדון ביתר העניינים המועלים בעתירה שלפני, לגביהם לא ניתן להגיש השגה למנהל הארנונה על פי הוראות סעיף 3 לחוק הערר – ותחילה לשאלת ההתיישנות.

בהקשר זה, אין חולק – וכך גם קובעת הפסיקה – כי הרשות אינה רשאית לגבות חובות ארנונה שהתיישנו. ככלל, בתביעות בענייני ארנונה, לרשות עומד פרק זמן של 7 שנים לממש את תביעתה, כך שבחלוף אותה תקופה, לא ייחשף עוד הנישום לתביעה לתשלום הכסף (רע"א 187/05 נסייר נ' עיריית נצרת עילית (פורסם בנבו, 20/6/10), פיסקה 42 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'יה).

מקום בו עסקינן בהליכי גביה מנהלית, יש לראות בנקיטת הליכי גביה כאקט העוצר את מרוץ ההתיישנות. עם זאת על מנת לקבוע שמרוץ ההתיישנות נעצר בשל נקיטת הליכי הגביה, יש לברר אימתי ננקטו הליכי גביה כאמור, באיזה אופן התנהלו הליכי הגבייה (האם באופן רציף וממושך, אם לאו), וכן האם העובדה שהעירייה נקטה באותם הליכי גביה הגיעה לידיעת החייבים (לעניין הפסיקה הקובעת כי על מנת שהליך הגבייה המנהלי יביא לעצירת ההתיישנות, יש להראות כי המדובר בהליך משמעותי וממשי, שהנו הליך רצוף וסדור באופן המלמד על הליך אינטנסיבי לגביית החוב, ראו: עת"מ (חי') 17053-03-12 עזאם נ' עיריית קרית אתא (פורסם בנבו, 15/4/12); עת"מ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 6/6/12; עת"ם (י-ם) 4662-11-12 קפלינסקי נ' עיריית ירושלים (פורסם בנבו, 12/12/12)).

במקרה דנא, צירפה העירייה לטיעוניה מספר מסמכים שכותרתם "הדפסת שלבי הטיפול בחייב", ובהם מפורטים שלבי הטיפול בחובות העותרים ביחס לכל נכס ונכס ומועדיהם. גם מבלי להכריע בשאלה האם ניתן לראות במסמך זה כ"רשומה מוסדית", הרי שעל יסוד הוראות סעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש], קיימת חזקה כי רישומי העירייה בענייני ארנונה כגון דא משקפים נכונה את תכנם, על כל המשתמע מכך (ראו: עת"מ (חי') 17053-03-12 עזאם נ' עיריית קרית אתא (פורסם בנבו, 15/4/12) הנזכר לעיל). לפיכך, נקודת המוצא היא כי תוכן המסמכים שכותרתם "הדפסת שלבי הטיפול בחייב" משקפים את הפעולות שביצעה העירייה לגביית חובות המנוח ו/או העותרים בגין הנכסים נושא העתירה.

ייאמר מיד: טענת העותרים כנגד קבילותם ומהמינותם של אותם מסמכים, המבוססת על העובדה שתחילה טענה העירייה כי התדפיס הראשון שהועבר לעותרים כולל התייחסות לכל הנכסים כמקשה אחת (אף שרשום בו כי הוא מתייחס לדירת המגורים בכיכר ז'בוטינסקי בלבד), בעוד שלבסוף התברר כי ישנם כמה וכמה תדפיסים ביחס להליכי הגבייה (תדפיס ביחס לכל נכס ונכס) – אין בה כדי לסייע להם בהפרכת חזקת תקינות רישומי העירייה, וזאת גם בהתעלם מהשאלה אם טענה זו בא זכרה בעתירה או שמא מדובר בהרחבת חזית אסורה.

על אזרח המבקש לסתור את חזקת התקינות המנהלית "לסדוק" בהנחת התקינות, במובן זה שיצביע על בעייתיות לכאורה בפעולתה של הרשות. אחת מאמות המידה לסתירת חזקה זו קושרת בין עוצמתה של חזקה זו לבין חלוף הזמן, במובן זה שחזקת החוקיות עשויה להוסיף משקל עם הזמן, כך שברבות השנים יהיה לה משקל רב יותר (עע"מ 4072/11 עיריית בת-ים נ' לוי (פורסם בנבו, 6/11/12))

לדעתי, בנסיבות המקרה שלפנינו אכן ראוי היה שהעירייה תמסור לעותרים, בזמן אמת, את כל הנתונים המצויים בידה ביחס לחובות המוטלים על הנכסים והפעולות שבוצעו לגביית אותם חובות, תוך העברת הפירוט הנדרש ביחס לכל נכס ונכס, ולא תפטור עצמה באמרה כללית כי הפעולות שננקטו לגביית החוב בנכס שבכיכר ז'בוטיסקי "היו כמקשה אחת על כל חובות המשלם". עם זאת, משהוברר בסופו של יום כי אכן קיימים רישומים המתעדים את פעולות הגבייה שבוצעו ביחס לכל אחד מהנכסים (אף שהודפסו רק בשלב מאוחר יותר), ומשהוברר כי ההתייחסות במסגרת אותם מסמכים הינה לפעולות גביה שאכן בוצעו במקביל, באותם מועדים, ביחס לכל אחד מהנכסים וכל זאת במשך תקופה לא מבוטלת (באופן הנראה כי אכן אותן פעולות בוצעו באופן אחיד ובו בזמן, כמעין "מקשה אחת", ביחס לכל הנכסים), אין להתעלם מכך ואין לאפשר לעותרים להיבנות ממחדלה של העירייה בהמצאת כל התיעוד הנדרש. לפיכך אני קובע כי טענותיהם של העותרים בנוגע לאמינות מסמכים אלה והחשש שהעלו כי ייתכן והוזנו נתונים פיקטיביים למחשבי העירייה, בדיעבד, אינן אלא בגדר השערות בלבד שלא בוססו כנדרש ואשר אין בהן כדי להוות את אותה "ראשית ראיה" הנדרשת לצורך סתירת חזקת התקינות.

בנוגע לטענת העירייה כי העותרים לא העלו את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, הרי שמקובלת עלי העמדה שלפיה הואיל ועל פי הוראות סעיף 3 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, יש להעלות טענת התיישנות בהזדמנות הראשונה "לאחר הגשת התובענה", הרי שטענה ההתיישנות צריכה להיטען רק עם הגשת העתירה ובפתח ההליך השיפוטי, ולא בשלב בו נוקטת העירייה בהליכי גבייה בגין החובות שנצברו. אי לכך, אני דוחה את הטענה שלפיה על העותרים היה להעלות את טענת ההתיישנות כבר בעת שנודע להם על הליכי הגבייה שבהם נוקטת העירייה, וקובע כי העותרים העלו את טענת ההתיישנות במועד (ראו: עת"מ (חי') 31653-10-11 עמותת ישיבת אש התורה נ' עיריית חיפה (פורסם בנבו, 6/6/12)).
כעת לא נותר אלא לבחון את אופן התנהלות הליכי הגבייה, בדגש לשאלה מתי החלו הליכים אלה והאם מדובר בהליכים נמשכים, רצופים וסדורים, כדרישת הפסיקה.

מתדפיסי העירייה בנוגע לשלבי הטיפול בחובות המנוח ביחס לנכסים מושא העתירה עולה כי כבר בחודש אפריל 2004 נשלחה הודעת דרישה מהמחלקה בגין החובות שנצברו בכל נכס ונכס, והודעות נוספות ביחס לנכסים אלה נשלחו ימים ספורים לאחר מכן. לאחר כחודש, בתאריך 18/5/04, התקבלה הודעה כי הכתובת שגויה, ובתאריך 30/10/05 (בעיכוב מה) נשלחה הודעת דרישה נוספת. בנוסף, מתדפיסים אלה עולה כי כבר בתאריך 8/2/06 נמסרה לבנק הודעת עיקול (השלב המכונה "הדפ' עיקול בנק- ידני"), ובו ביום הודפס שעבוד בטאבו. מספר ימים לאחר מכן, הודפס שוב עיקול בנק ונמסר לבנק, וכן נשלחה הודעה ברשום לטאבו. גם בהמשך, בין השנים 2006 ל- 2012 המשיכה העירייה בפעולות גבייה נמרצות, ובתוך כך, המשיכה ושלחה הודעות דרישה (גם בדואר רשום), מסרה עיקולים לידי הבנק, פעלה ליצירת שעבוד בטאבו ועוד. על פי תדפיסים אלה, רק בתאריך 18/4/12 נרשם ברישומי העירייה כי המנוח נפטר. יוצא אפוא כי במקרה הנדון, נקטה העירייה במהלך השנים, באופן רצוף ובכל הנכסים במקביל, בהליכי גבייה שונים בגין חובות ארנונה שנצברו לחובת המנוח, עד ליום שבו נודע לה על פטירתו.

לדידי, מקום בו החלו הליכי עיקול בגין חובות המנוח עבור הנכסים השונים כבר ביום 8/2/06, ניתן לקבוע ברמה גבוהה של וודאות, כי לכל המאוחר במועד זה נודע למנוח ו/או לעותרים, הבאים בנעליו, על אודות הליכי הגבייה המתנהלים בנוגע לחובות שנצברו כלפי העירייה.

אשר על כן, אני קובע כי המועד בו נודע למנוח ו/או לעותרים, לכל המאוחר, על הליכי הגבייה שהעירייה נוקטת נגדם בגין הנכסים (ואשר המשכם בפעולות גבייה נוספות שבוצעו מדי תקופה) הוא 8/2/06 וזהו המועד הקובע לבחינת שאלת ההתיישנות, כך שהעירייה תוכל לגבות את חובות העותרים בגין הנכסים מהמועד האמור רטרואקטיבית 7 שנים אחורה. לפיכך בגין החובות שנצברו משנת 2003 ואילך, לא חלה התיישנות ואין מניעה כי העירייה תפעל לגבייתם, בכפוף לאפשרות כי העותרים יפעלו להגשת בקשה להארכת מועד להגשת השגה מטעמם ו/או בקשה למתן הנחה ביחס לדירת המגורים בכיכר ז'בוטינסקי, כמפורט לעיל, ובתנאי שבקשות כאמור תוגשנה על ידי העותרים עד ליום 29/10/13, תוך הבטחת תשלום החוב שאינו שנוי במחלוקת או 10% מסכום החוב הרשום בספרי העירייה.

באשר לטענת העותרים כי העירייה גרמה להם נזקים ראייתיים משמעותיים מכיוון שלא פעלה כנדרש לגביית החוב מאז שנת 2003, הרי שכפי שכבר קבעתי, ניכר כי העירייה פעלה באופן אינטנסיבי וממושך במהלך השנים לגביית החוב שנוצר בגין הנכסים, ולמצער עשתה כן משנת 2006 ואילך, כך שטענה זו אינה נכונה מבחינה עובדתית ודינה דחייה.

לאור האמור לעיל, אין בידי לקבל את טענת העותרים בדבר ההתיישנות ו/או השיהוי מצד העירייה בנקיטת הליכי הגבייה המינהלית ובדבר הנזק הראייתי שנגרם להם בגין כך.

משהגעתי לתוצאה זו, מתייתר הצורך להמשיך ולדון ביתר טענות העירייה. עם זאת, בבחינת למעלה מן הנדרש, מצאתי להוסיף דבר מה באשר לטענת השיהוי שהעלתה העירייה. בהקשר זה, על פני הדברים אכן נראה כי העתירה דנא לוקה בשיהוי מה, לכל הפחות ביחס לנכס בכיכר ז'בוטינסקי (שיהוי של למעלה משנתיים, המשקף את התקופה שבין המועד בו נשלח לראשונה מכתב ב"כ העותרים לעירייה ביחס לנכס זה, בשמו של העותר מס' 1, לבין מועד הגשת העתירה). שיהוי של חודשים ספורים קיים גם ביחס לעתירה בכללותה, על רקע העובדה כי מכתבי מחלקת הגביה בעירייה ביחס לחוב הכולל נשלחו ליורשים בדואר רשום עוד בתחילת חודש מאי 2012 (כשלכך יש להוסיף את העובדה שהדרישה לתשלום עבור כלל הנכסים הודבקה בכתובת הדירה בכיכר ז'בוטינסקי עוד במהלך מאי 2010). עם זאת, לאור המחלוקת הכנה והאמיתית שהתגלעה בין הצדדים, לאור השיהוי הלא מבוטל של כשנה וחצי גם מצד העירייה במשלוח הודעת הדרישה השנייה (לאחר שההודעה הראשונה חזרה בשל כתובת שגויה), ולאור העובדה כי עסקינן בנכסים שהועברו אל העותרים בירושה מאביהם המנוח לפני מספר שנים ואשר צברו חובות ישנים, הרי שלאחר שקילה ואיזון, הגעתי למסקנה שאין מקום לקבל את טענת השיהוי שהעלתה העירייה, ולפיכך, מצאתי לנכון להכריע בעתירה לגופה.

סוף דבר:

אשר על כל האמור לעיל, אני קובע כי בכל הנוגע לחובות שנצברו לחובת המנוח, והעותרים בנעליו, החל משנת 2003 ואילך, יחול על העותרים חיוב ארנונה על פי דין, מבלי לגרוע מהאפשרות שהעותרים יפנו בבקשה להארכת המועד להגשת השגה מטעמם – בקשה שיש להניח כי העירייה תשקול להיעתר לה בחיוב (בכפוף לתשלום החוב שאינו שנוי במחלוקת או 10% מסכום החוב הרשום בספרי העירייה) – וכן מבלי לפגוע באפשרות שהעותרים יגישו בקשה להנחה רטרואקטיבית בגין דירת המגורים בכיכר ז'בוטינסקי ויעלו את טיעוניהם באשר לחיוב במים לגבי אותו נכס, והכל כמפורט לעיל.

בנסיבות העניין לא מצאתי לנכון לעשות צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

ניתן היום,
י"ג תשרי תשע"ד, 17 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.










עתמ בית משפט מחוזי 2093-08/12 ניר כהן, אמיר כהן, אלון כהן נ' עיריית טבריה (פורסם ב-ֽ 17/09/2013)