פסקי דין על סנה שטיינהאור | פסקי דין על מיכאל אהרון

33760-12/09 א     23/09/2013




א 33760-12/09 סנה שטיינהאור נ' מיכאל אהרון








בית משפט השלום בחיפה



ת"א 33760-12-09 שטיינהאור ואח' נ' אהרון ואח'

תיק חיצוני
:



בפני

כב' השופט
יואב
פרידמן


תובעים

סנה שטיינהאור

ת.ז. 14984967


נגד


נתבעים

מיכאל אהרון

ת.ז. 22489819






החלטה

1. תביעה למתן חשבונות וכספית ע"ס 300,000 ₪ ותביעה שכנגד ע"ס 102,000 ש"ח. הדיון פוצל,
כך שלעת הזו יש להכריע בשאלה האם ביססה התובעת זכותה למתן חשבונות. אקדים ואציין כי המענה לשאלה זו הנו בחיוב. אחד מן המקרים הקלאסיים המצדיקים מתן חשבונות הנו שעה שמוכחים יחסי שותפות בין הצדדים, וזו טענת התובעת. ביסוד הגנת הנתבע הטענה שלכל היותר דובר על אפשרות של שותפות – אפשרות שלא קרמה עור וגידים ולא השתכללה לכדי הסכם שותפות מחייב. אלא שבעניין זה אין דעתי כדעתו.

2. בעלה של התובעת (להלן: "משה") הנו קרוב של הנתבע. הנתבע במועדים הרלבנטיים היה רופא אורטופד שעסק בעיסוקו זה בארץ וברומניה. הצדדים נהגו לנסוע לרומניה לעתים מזומנות למדי במסגרת עיסוקיהם הנפרדים, שכן גם למשה עסקים שונים שם.

3. א. התובעת מבארת כי
במהלך פגישה בינה
ומשה לבין הנתבע
סוכם על מיזם עסקי של שותפות בחלקים שווים בינה לבין הנתבע (להלן: "השותפות"). עניינו של המיזם היה בדיאטה רפואית ללקוחות פוטנציאליים ברומניה. הנתבע היה אמור לספק השירות הרפואי לאותם לקוחות, והתובעת תדאג לקליינטורה.

המסגרת המשפטית עליה דובר בשיחות המשך הייתה שותפות רגילה או לחלופין חברה שמניותיה תחולקנה שווה בשווה בין התובעת לנתבע, ושניהם ימונו כמנהליה; כאשר אף ההכנסות בהתאם, לאחר הוצאות מוסכמות, תחולקנה בחלקים שווים. משה מבאר שהדבר היה בפברואר 2008.

ב. כדי
לקדם המיזם, פנתה התובעת למכון בריאות וטיפוח יופי ידוע בשם מיקו-מאד בבוקרשט (להלן: "המכון"), המנוהל ע"י חברתה מיכאלה. במהלך החקירות התברר כי בתחילה התקיימה פגישה בה עניינה התובעת את המכון בטיפולים המוצעים, לאחר מכן בפגישה שניה הציג הנתבע את הטיפולים והטכניקה בפני
צוות המכון. בסופו של יום סוכם בין הצדדים , לדרישת המכון,
לערוך פיילוט לאותן דיאטות שביסוד המיזם, כאשר לידוענים שונים ברומניה תוצענה הדיאטות בלא תשלום. הכל כדי לבדוק כמובן אפקטיביות הטיפול מחד, ולקדם הפרסום והשיווק על דרך חדירה
לשוק המקומי.

במהלך שמיעת הראיות הודתה התובעת כי היא דאגה להביא ידוען אחד בלבד לצורך הפיילוט , והמכון מצדו ידוען נוסף, ומלבדם השתתפו עוד שניים שלושה לא ידוענים.
התובעת לא ייחסה חשיבות לכמות הידוענים שגייסה במסגרת מאמצי השיווק, ובעניין זה דעתי כדעתה.

4. לאחר שמיעת הראיות בוסס כי אותו פיילוט

(שבוצע במרץ 2008 לגרסת משה) עלה יפה, ולו ביחס לכמות המשתתפים המוגבלת; הוא נמשך לערך שלושה חודשים, והנתבע אישר בחקירתו כי לקראת הסוף של הפיילוט,
החלו לזרום מטופלים (התובעת גרסה שעוד קודם, אך גם עניין זה אינו משנה התוצאה). זה המקום לציין כי לפי העדויות המכון מהווה אבן שואבת ממילא לקהל שוחרי טיפולי בריאות ויופי, ולכן יש לקבל שניהול הפעילות העסקית של בעלי הדין במסגרת אותו מכון היווה אכן עוגן עסקי של ממש לקידום המיזם. שכן מטופלים פוטנציאליים מגיעים ממילא למכון, ואז נחשפים לאפשרות לקבל גם טיפולי הדיאטה החדשים. ויוזכר שהתובעת היא שיזמה הקשר עם המכון וניהול הפעילות העסקית באמצעותו.

לאור הצלחת הפיילוט הגיעו התובעת והנתבע מחד, והמכון מאידך, להבנות שבעל פה: המכון היה אמור לדאוג לפרסום, להציע טיפולי הדיאטה ללקוחות במסגרת המכון, לגבות מהם התשלום, ולהפריש 50% מן הגבייה לתובעת ושותפה הנתבע. הכל מדי חודש, על פי רשימה שתימסר לשותפות ע"י המכון. על פי ההבנות היה אמור הסדר זה שמול המכון להיות בתוקף לתקופה בת שנתיים.
יצוין כי זו אפוא התקופה לגביה יש הצדקה למתן חשבונות, היינו עד ינואר 2010 (ראה להלן בהמשך). התובעת בתצהירה טוענת כי בהמשך (לערך במחצית אפריל 2008) נחתם הסכם בין המכון מחד לבין החברה בהקמה של הנתבע ושלה. וכי היא חתמה לבדה על אותו הסכם בשם החברה בהקמה "חברת ד"ר אהרון מיכאל מדיקל סרביסס". משה מפרט כי
קודם, בתחילת אפריל 2008, חתמו הצדדים על מסמכים שונים שנדרשו
להקמת אותה חברה. עניין אחרון זה בוסס גם בעדות עוה"ד הרומניה גב' קרטוצ'ה מרינה (ראה להלן) שטיפלה בהקמת אותה חברה, כאשר עובר להקמה ביצעה הליך של שמירת שם (מדובר בהליך של יחוד שם חברה בהקמה, ומרגע שנשמר, לא ניתן לעשות בו שימוש לצורך הקמת חברה אחרת).

5. אין חולק שהשותפות החלה לפעול במסגרת אותו מכון בינואר 2008 לערך.

התובעת טוענת כי בשלב כלשהו פנה אליה הנתבע וביקש ממנה שתעביר לו מניותיה באותה חברה שהקימו היא והוא, "דר אהרון מיכאל מדיקל סרביסס". לדבריה עשה כן בתואנה
שיש
לו פעולות מסחריות נוספות אחרות שאינן קשורות לשותפות. עניין זה בוסס גם בעדות הנתבע שאישר כי ביקש למנוע "עירוב" בין פעולותיו במסגרת מיזם הדיאטות המשותף
לו ולנתבעת, לבין פעולות אחרות שלו. ולכן במקום חברה אחת בה יוקצו מניות לשני הצדדים, ביקש שפעילותו תתבצע במסגרת חברה בשליטתו שתשא את שמו, היא החברה שכבר הוקמה ובה היו אמורים שני הצדדים להחזיק מניות במשותף, ואילו התובעת תקים חברה נפרדת ובין שתי החברות ייחתם הסכם שותפות בחלקים שווים אך לעניין מיזם הדיאטות. התובעת אישרה בחקירתה כי ראתה בכך עניין טכני
ואף הגיוני, והסכימה.

ההבנות בעל פה בינה לבין הנתבע היו שהשותפות תיוותר בינה לבין הנתבע עצמו, ותתנהל באמצעות החברה והמכון (כאשר לאזרחים זרים אין אפשרות לפעול ברומניה אלא באמצעות חברה בע"מ). החברה הייתה אמורה
לקבל התקבולים מן המכון,
וההכנסות היו אמורות להוסיף ולהתחלק בין התובעת לנתבע. התובעת טוענת שהיו גם הבנות בעל פה עם הנתבע שיחתם הסכם שותפות בין החברה, לבין חברה שבבעלותה של התובעת, אולם הנתבע התחמק מכך כדי לנשלה.

מכל מקום , משה עמד על כך שבטרם תעביר התובעת מניותיה לנתבע באותה חברה משותפת שפתחו, ייחתם ביניהם הסכם שותפות.
משכך ב 29.6.08 נחתם אכן בין התובעת לנתבע הסכם עקרונות בכתב שכונה "תזכיר" (נספח א' לתביעה, שאף הנתבע מודה שנחתם, ויכונה להלן "ההסכם"). בהסכם צוין אכן שתקופתו עד ינואר 2010 – שנתיים מינואר 2008 (צוין בהסכם במפורש שהצדדים החלו לנהל פעילות משותפת מינואר 2008 כלומר כחצי שנה לפני חתימת ההסכם).

על פי נוסחו, מדובר אכן בהסכם שותפות בחלקים שווים, לתקופה מוגבלת שעד ינואר 2010. על פי האמור בהסכם היו שני הצדדים , אמורים להקים שתי חברות נפרדות שתהיינה
שותפות שוות בשותפות. חרף זאת מציינת התובעת כאמור שהיא והנתבע בחרו להקים
חברה אחת ברומניה (ועוד בטרם חתימת ההסכם) בה הוקצה לכל אחד מהם
מס' מניות זהה.

6. בהסכם צוין כי הוא יבוא לכלל גמר בהתקיים אחת מכמה חלופות: חלופה אחת היא בסיום התקופה, היינו ינואר 2010; חלופה נזכרת אחרת הנה החלטה מפורשת של החברים השותפים. עם זאת צוין בהסכם שעם פקיעתו, יוכלו הצדדים להאריך תוקפו באמצעות תוספת בכתב.

יוער אפוא כי בכל מקרה אין הצדקה למתן חשבונות לתקופה שמעבר לינואר 2010 שכן הצדדים החליטו לעגן נקודת זמן זו כנקודת יציאה מוסכמת בה ניתן לסיים חיי השותפות גם בלא הסכמה של הצד השני. כמובן שלו היו מגיעים הצדדים להבנות על הארכת משך חיי השותפות, יכולים היו להאריך תוקפה באמצעות תוספת בכתב, כפי שנקבע בהסכם. היות והנתבע אינו מעוניין בשותפות עם התובעת, ולאור מסקנתי כי השותפות אכן קרמה עור וגידים, ולא מדובר היה רק במגעים לא מחייבים או זיכרון דברים לקראת אפשרות של קיום שותפות – הרי שיינתן צו למתן חשבונות עד ינואר 2010.

הוראות נוספות בהסכם (תחת הכותר "נושא ההתקשרות") הנן כדלקמן: ההסכם נכרת רק ביחס לפעולות אותן מנהלים הצדדים בשיתוף פעולה במסגרת מרפאת המכון כיום או בעתיד; ועם זאת צוין בפסקה הבאה שכל פעילות אחרת שמתנהלת על ידי מי מהצדדים מכוח שיתוף פעולה עם גופים אחרים או עם סניפים של מכון מיקו מאד – נוגעת לאותו צד בלבד.



למותר לציין כי ניסוח זה מותיר חוסר בהירות. ההסכם היה אמור לעגן שותפות ברווח ובסיכון למשך שנתיים, ביחס לסוגי טיפולים שנזכרו בו: טיפולי דיאטה אקופונקטורה ורפואה חלופית במסגרת מכון מיקו מאד בבוקרשט; ומאידך התיימר באותה פסקה שאוזכרה לעיל לשמר את זכותו של כל אחד משני השותפים לקיים שיתוף פעולה עסקי נפרד משותפו, שהסכם זה לא יחול עליו, לרבות עם אותו מכון מיקו מאד.

נראה אפוא כי המשמעות הנה שאכן נשמר כוחו של כל שותף להתקשר בהסכם נפרד גם עם מכון מיקו מאד, שלא יכלול את שותפו (בפועל כנראה נועדה אפשרות זו לטובתו של הנתבע, שכן התובעת לא הייתה אמונה ממילא על מתן טפולים); אך לא בתחומים שהם נשוא הפעילות של השותפות בין התובעת לנתבע כפי שנזכרו כאמור בהסכם. פרשנות אחרת הייתה מרוקנת מתוכן את הרציונאל שביסוד ההסכם שבין הצדדים. ונזכור כי מגבלה זו ממילא אמורה הייתה לחול רק עד לינואר 2010 שאז היה אמור ההסכם לפקוע ככל שלא תושג
הסכמה בכתב להארכתו. מדובר היה בשותפות לפרק זמן מוגבל של שנתיים, במהלכן אכן ישא הנתבע בחלק הארי של הפעילות והתובעת תדאג לשיווק ולגיוס לקוחות; כאשר בהמשך ממילא הייתה השותפות אמורה לפקוע והנתבע, שהוא שהיה אמור להפעיל העסק, יכול היה מכאן ואילך להפעילו לבדו בלא להוסיף ולחלוק ברווחיו וסיכוניו עם התובעת. זוהי המסגרת שבה בחרו הצדדים ואותה העלו על הכתב בחתימתם.

7. הנתבע (באמצעות חברה בניהולו) כונה בהסכם יזם ההתקשרות/השותפות או "השותף הראשי", והוא חויב להעביר לשותף השני (התובעת) כל חודש את מאזן ההכנסות וההוצאות הרשומות אצלו. צוין ששני הצדדים יחלקו בחלקים שווים ברווחים ובהפסדים (סממנה העיקרי והמהותי של שותפות – חלוקה בשיעור כלשהו ברווח ובהפסד כאחד). עוד צוינו בהסכם סוגי הוצאות לצורך מימון פעולת המיזם, שיש לנכות מחשבון השותפות (כאשר על פי הנוסח לא מדובר ברשימה סגורה).

פסקה נפרדת מתייחסת לחובת סודיות ומגבלות נוספות שהוטלו בהסכם על התובעת:
היא חויבה שלא לגלות שום פרט משיטת הטיפול, ושום מידע הנוגע ללקוחות או לשיטת טיפול בהם. התיקים הרפואיים והמרשם הרפואי יוותרו בבעלותו הבלעדית של הנתבע. היא הוגבלה לפעולות "קידום" (קרי שיווק) בלבד. נאסר עליה לנהל שיחות עם הלקוחות לגבי שיטות הטיפול בהם יש להשתמש או לגבי תוצאות הטיפול. נאסר עליה לגבות כסף מן המטופלים. כל מופע פומבי בו מוצגות תיאור השיטות או תוצאות הטיפולים חייב היה לזכות לאישור מראש של הנתבע.
כמו כן נזכרה פסקת הגבלת עיסוק, לפיה מסכימה התובעת שלא לקדם פעילויות דומות לאלו של השותפות מהלך 5 שנים לאחר סיום השותפות. צוין באותה פסקה כי הפרת הוראותיה גוררת אוטומטית ביטולו של ההסכם, וכן פיצוי מוסכם של 10,000 יורו מן התובעת לנתבע.

8. טוענת התובעת שרק בדיעבד נודע לה כי הנתבע חתם על הסכם נפרד מול המכון, בו הסדיר את יחסיו בהתעלם מזכויותיה, ולמעשה נישל אותה כך בפועל מן השותפות. הוא סירב להעביר לה דו"חות המכון לגבי הכספים המתקבלים מלקוחות כמו גם להפריש לה את חלקה. ה"פיצוץ" בין הצדדים אירע באוקטובר 2008, עת דרש ממנה הנתבע בבוטות לעזוב את המכון, בו שהתה עמו אותה עת. לגרסת התובעים היה זה לאחר שהנתבע דרש במפגיע שהתובעת תחתום על הסכם התקשרות בין החברות (זו שבשליטתה וזו שבשליטתו) בנוסח שדרש; נוסח שהיה שונה מנוסח קודם שנשלח על ידי ב"כ התובעת.

התובעת עותרת אפוא בתביעה למתן חשבונות לחייב שותפה הנתבע להמציא כל המסמכים הרלבנטיים לרבות מן המכון, ומן החברה שבבעלותו, כדי לדעת היקף הפעילות הכספית במיזם לאשורו. ולאחר מכן , בשלב השני (היות ותביעה למתן חשבונות "מפוצלת" לשני שלבים) הרי שככל שתתקבל התביעה בשלב הראשון, לתבוע הסך הכספי שיתברר מן ההתחשבנות שהיא זכאית
לו.

9. מטעם התובעת מסרה תצהיר גם עו"ד רומניה בשם קרטוצ'ה מרינה. האחרונה טיפלה עבור התובעת והנתבע בהקמת החברה המשותפת לשניהם וערכה טיוטות ההסכמים בין החברות של התובעת והנתבע – הסכמים שכזכור לא הבשילו לכדי חתימה. העדה ציינה כי היא נותנת שירותים מקצועיים בשוטף לחברות שבשליטת משה, ומשרדה אף מצוי במשרדי עסקו. העדה אשרה כי הדין הרומני מאפשר לזרים לבצע עסקאות רק באמצעות חברות , ולכן עוד עובר להתקשרות עם המכון סיכמו התובע והנתבעת להפעיל השותפות באמצעות חברה משותפת בה יוקצו לכל אחד מהם 50% מן המניות ובאמצעותה יתקשרו עם המכון. העדה צירפה מסמכים הקשורים בהקמת אותה חברה משותפת ותמצית רישום החברה.

10. לגרסת הנתבע אכן הציעה לו התובעת שיתוף פעולה עסקי ברומניה, בתחום הדיאטות בו עסק בהצלחה בארץ, ואכן הפגישה בינו לבין המכון. אנשי מכון מיקו מאד דרשו אכן לקיים הפיילוט האמור, והם (ולא התובעת) דאגו ללקוחות (ידוענים ברומניה). עד כאן אפוא אין שוני ניכר בין הגרסאות.

ממשיך הנתבע כי לאחר השלמת הפיילוט הציע לו המכון להתקשר בהסכם שיתוף פעולה שהצדדים לו הנם הוא והמכון (בלבד). לצורך זה הקים הנתבע חברה יחד עם אזרחית רומניה בשם מיכאלסקו פלורה, ואותה חברה (ד"ר מיכאל אהרון
שירותי רפואה בע"מ) חתמה ב-17.7.08 על הסכם שותפות עם החברה המנהלת את מכון מיקומד (נספח ב' לתהיר הנתבע).

בסמיכות לכך, הציעה התובעת לנתבע לספק לנתבע לקוחות ויחסי ציבור באמצעות חברה רדומה שהייתה בבעלותה או בבעלות משה. בשלהי יוני 2008 אכן חתמו התובעת והנתבעת על ההסכם הנזכר, והיה זה כבר לאחר שהחברה בשליטת הנתבע החלה בפועל לשתף פעולה עם מיקו מאד. קדמה לחתימה על התזכיר פגישה לעת לילה בין הנתבע לבין התובעת ובעלה, שם דובר על הכוונה ליצור שותפות ולהקים חברה שתהיה בשליטת החברה של הנתבע וחברה נוספת שתקים התובעת. לשם כך התבקש התובע לחתום על ניירת שלא נשמרה בידו, אך חתם עליה. ההנחה הייתה כי התובעת והנתבע יחתמו בהמשך על חוזה מפורט כאשר התזכיר מ-29.6.08 היווה מה שבארץ נהוג לכנות זיכרון דברים, היינו העלה על הכתב את העקרונות המוסכמים. התובעת שלחה אכן לאחר חתימה על התזכיר טיוטת חוזה, וב"כ הנתבע (עו"ד סטויה) שלח בחזרה הערותיו על הנוסח המוצע. התובעת מצידה סירבה לחתום על הנוסח המתוקן וגם בעניין זה אין מחלוקת.

11. הנתבע טוען שהתובעת נהגה להופיע במרכז בזמן פעילותו והטרידה לקוחות, עד שבשלב מסוים דרש ממנה שלא להגיע עד לחתימת חוזה ביניהם ודרש שהמו"מ על נוסח שייחתם יתבצע רק דרך עורכי הדין. לטענתו, ביום בו הודיע לתובעת על דרישתו זו, הגיעו היא ובעלה למרכז הרפואי והחלו להרים קולם. הנתבע הכניס אותם לחדר נפרד ושם הודיעו לו באופן מאיים שאם לא יחתום על ההסכם שנשלח על ידי התובעת בלא שום תיקון – ייתבע לדין. לאור התנהלות קולנית זו, נדרש הנתבע על ידי המכון ליתן הסברים באשר להתנהלות התובעת. בפגישה שקיים עם הנהלת המכון, נמסר לו שהמכון לא מעוניין בשיתוף פעולה עם צד שלישי מלבד הנתבע, לרבות התובעת, שכן המכון דואג בעצמו לקידום מכירות ויחסי ציבור. הנתבע נדרש לדאוג לכך שהתובעת לא תהא מעורבת בפעילות המרכז הרפואי. המכון אף שלח לנתבע מכתב רוח בזו, אשר צורף כנספח ה' לתצהירו. המכתב על פי תוכנו נחזה ככזה המיועד לסייע לנתבע בהתדיינות אפשרית מול התובעת.



בהמשך התקיימה פגישה בה השתתפו הנהלת מכון ומר קריסטופור מהמכון, הגב' מיכאלה קריסטופור (שבנספח ה' טען בעלה כי לא הייתה כלל חברה של התובעת), עוה"ד של המכון, התובעת, בעלה משה והנתבע. הנהלת המכון הבהירה לתובעת כי היא אינה רצויה כשותף עסקי והמכון אינו מעוניין בשירותיה.

מטעם הנתבע נתנה תצהיר ונחקרה גם מזכירתו, הגב' מדלנה שבדשנקו. עדותה לא העלתה ולא הורידה, ואתייחס לדברים אך בקצרה. היא השתתפה בפגישה הלילית שקדמה לחתימה על התזכיר, ונועדה לקדם הקמת חברה משותפת לתובעת ולנתבע כבעלי שליטה. היא טענה ששמעה הצדדים מדברים על כוונתם ליצור שותפות בהמשך. למותר לציין כי המלה "בהמשך" אינה בבחינת מטה קסם שיש בכוחו לאיין יחסי שותפות, במידה ואלה כבר נוצרו. העדה הבהירה בתצהירה כי הנהלת מכון מיקומד לא התייחסה לתובעת כאל שותפה עסקית של הנתבע. אולם התייחסות המכון לתובעת אין בה כדי להשיב על השאלה האם נכרת הסכם שותפות מחייב בין הנתבע לבין התובעת. יכול היה המכון לראות אך בנתבע כבעל דברו, מבלי לגרוע דבר ממעמד משפטי מחייב של התובעת כשותפה שלו ומי שזכאית לחלקה ברווחיו מן המיזם לשמו הוקמה השותפות. גם טענתה שהנתבע, כדבריו, חתם על המסמכים הפגישה הלילית בחופזה, מבלי לעיין לעומק, טענה עליה ראה לחזור גם הנתבע, אינה רלבנטית. הנתבע אדם אינטיליגנטי, ואיש לא מנע ממנו לעיין כחפצו בכל נייר בטרם יחתום עליו.

12. לשיטת הנתבע, אין תוקף חוזי לתזכיר. מדובר על אוסף של עקרונות, המקבילה לזיכרון דברים במקומותינו, שלא השתכלל כדי הסכם מחייב,
ונועד רק ככלי עזר לצורך מו"מ עתידי לקראת חוזה מוגמר אם יסכימו אכן הצדדים להתקשר בשותפות. סוגיה זו האם השתכלל זכ"ד לכדי הסכם מחייב נידונה בעיקרה בפסיקה בהקשר של עסקאות מקרקעין, בשל דרישת הכתב המהותי כתנאי לתוקף עסקה במקרקעין. אולם ההלכה כוחה יפה ואינו מוגבל כמובן רק לעסקאות שכאלה. בקצרה, כדי שזיכרון דברים יעלה כדי הסכם מחייב (במקרה זה הסכם שותפות) נדרש שיעלה ממנו שהתקיימו בו שתי הדרישות הבסיסיות לקיום חוזה: גמירות דעת (כוונה להתקשר בהסכם מחייב) ומסוימות (שהפרטים המהותיים לעסקה מופיעים בו, כאשר מה ייחשב מהותי – תלוי בנסיבות וטיב העסקה בה עסקינן. ברור גם שאין לצפות שזכ"ד יהא מפורט כחוזה מוגמר, ולא זו משמעות דרישת המסוימות, שאחרת לא הייתה עולה כלל שאלה).

13. הנתבע טוען גם שעל פי הדין הרומני אין תוקף להסכם עקרונות כללי שכזה, כל עוד לא באה חתימה על הסכם של שתי חברות אחת בשליטת התובע והשנייה בשליטת הנתבע. לשם כך ביקש להגיש תצהיר (המהווה למעשה חוו"ד) של עו"ד רומני ביחס לתוקף התזכיר – היינו שאין לו תוקף על פי הדין הרומני.

למעשה אין חולק, גם לשיטת התובעת, כי הדין הרומני אינו מייחס נפקות לשותפות בין זרים, כל עוד אין היא נעשית באמצעות חברה. לכן ככל שהדין הרומני הוא הקובע – אין תוקף מחייב לתזכיר ואין הוא עולה כדי חוזה תקף. השאלה היא האם הדין הרומני הוא שאמור לחול בענייננו או שמא הדין הישראלי. אם הדין הישראלי הוא שחל, הרי שאז ניתן לגלות יתר גמישות, שכן אין דרישה כזו, ובנוסף, על פי דין החוזים הישראלי, מדובר בהסכם עקרונות מפורט דיו אם כי אין ספק שנזקק הוא להשלמה. אלא שאז, מאחר וחוצה הוא לטעמי את הסף בהיותו מסוים דיו ומצביע גם על גמירות הדעת הנדרשת, יש להכיר בו כהסכם שניתן להשלימו על פי תכליתו. כך למשל יכול ביהמ"ש להחליט אילו סוגי הוצאות יוכרו, לאחר שיומצאו חשבונות.

בנושא זה, היינו מהו הדין שיחול, ראה בג"צ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' ביהד הארצי לעבודה סע' 13-19 לפסק דינו של המשנה לנשיאה רבלין: התשובה היא שברירת הדין של המשפט הבינלאומי הפרטי הישראלי בדיני חוזים הנה הסכמת הצדדים ובהיעדרה – יחול הדין שחל על החוזה על פי מבחן מירב הזיקות.

הצדדים לא קבעו בתזכיר איזה דין יחול. לכן יש להיזקק למבחן מירב הזיקות. מדובר בצדדים ששניהם ישראלים ומקום מושבם בישראל, אך מאידך שניהם גם אזרחי רומניה. התזכיר נרשם בשפה הרומנית (ותורגם לצרכי ההליך כאן). העסקה והחוזה נועדו לביצוע ברומניה באופן שוטף, ולא בארץ. הקליינטים היו אמורים להיות רומנים. המכון הוא רומני. מטבע התשלום רומני. סביר שגם המסים נועדו להשתלם ברומניה. אין ספק שמבחן מירב הזיקות מושך לרומניה. לכן, אם על פי הדין
הרומני אין תוקף לתזכיר, הרי שצודק הנתבע ודין התביעה להידחות. מדובר אז בשותפות שלא השתכללה. התובעת משתיתה יהבה על אותה שותפות שנכרתה על פי אותו תזכיר, אך אם אין לו תוקף נשמטת התשתית לקיום השותפות.


לא הוגשה חוו"ד מומחה לדין הזר
. מטעם התובעת הקביעה הרלבנטית היחידה באה מצד עורכת הדין שהגישה תצהיר וציינה שכדי להקים שותפות בין זרים בדין הרומני יש צורך בפעולה במסגרת חברה. אין חולק כאמור כי בסופו של יום לא נחתם הסכם בין חברות. אין טענה ואין התייחסות ביחס לתוקף הסכם השותפות. אלא שבחקירה הנגדית העידה אותה עו"ד כי יש תוקף חוזי לפי הדין הרומני לאותו תזכיר. ויש
לפנות לביהמ"ש לשם אכיפתו.

ואילו ביחס לנתבע – יש התייחסות רלבנטית לפיה הדין הרומני אינו מכיר בתוקף התזכיר כחוזה תקף. אלא מה – אותה התייחסות באה רק במכתב עו"ד

סטויה שצורף לתצהיר הנתבע והוצא ממנו ומתיק המוצגים באין התייצבות של אותו עורך מסמך. כאמור, ממילא לא באה חוו"ד

מומחה להוכחת דין זר – הדין הרומני.

המשמעות הנה שעל פי הראיות שהוצגו נותרנו עם אמירה של עוה"ד הרומניה שהעידה מטעם התובעת וציינה שעל פי הדין הרומני יש תוקף חוזי למזכר. מטעם הנתבע לא הוגשה כל ראיה להמחשת הטענה שאין לו למזכר תוקף חוזי. ואיש מבין הצדדים לא הגיש חוו"ד

להוכחת דרישות הדין הרומני , כדין זר, ביחס לתוקפו החוזי המחייב של המזכר. מחדלם זה של הצדדים מביא לתחולת חזקת שוויון הדינים ויש להחיל אפוא את דין הפורום, הוא הדין הישראלי.

14. סיכום המהלך: בתזכיר – אין התייחסות לדין שיחול. לכן יש לגשת למבחן מירב הזיקות וכאמור זה הדין הרומני. אלא מה? אותו דין כאמור לא הוכח. על פי צירוף תצהירה ועדותה של עוה"ד הרומניה שהעידה מטעם התובעת, יש תוקף חוזי בדין הרומני לאותו תזכיר. עם זאת, דין זר יש להוכיח באמצעות חוו"ד

של מומחה לדבר. ראה למשל ע"א (ת"א) 445/95
גל יוסף נגד כלל חברה לביטוח.

גם אם נאמר שהדין הזר לא הוכח הרי לא תשתנה התוצאה בשורה התחתונה לגבי תוקפו המחייב של המזכר כחוזה שותפות. שכן בהעדר הוכחה של הדין הזר (הרומני) בדרך הנדרשת (חוו"ד מומחה לדין הזר), תחול חזקת שוויון הדינים. משכך, יחול אפוא בסופו של יום הדין הישראלי על התזכיר (שממילא אף אינו דורש פעולה באמצעות חברה דווקא לשם הכרה בשותפות). ולפי הדין הישראלי אותו תזכיר בהחלט מסוים דיו כדי לשכלל הסכמה חוזית מחייבת ומעיד על מפגש רצונות. יש הסכמה על שותפות, מהותה וטיב עיסוקה,
חלקי השותפים, לאיזו תקופה תיכון השותפות, ועל רשימת הוצאות שתובאנה בחשבון.
בענין אחרון זה - ברור שהרשימה אינה ממצה לעניין ההוצאות אך ברור מאידך גם שלא ניתן בהכרח לצפות ולכלול מראש כל פרט והוצאה גם בחוזה מפורט יותר. יש להכיר בהוצאות סבירות הנדרשות במסגרת העסק, הקמתו ותפעולו. מדובר בנושא המתאים מטבעו להשלמה במקרה של מחלוקת. אם למשל (לשם הדוגמא) יש לממן שהות במלון - לא חייב המלון להיות מלון דה לוקס (כשמדובר על עסק בשלבי הקמה ראשונים) וגם אין זה סביר שההוצאה תוכר רק למלון 2 כוכבים. מתקיימות אפוא דרישות המסוימות וגמירות הדעת, שבדין הישראלי, המאפשר גם השלמת פרטים כפי תכליתו של ההסכם. אין עסקינן בזכ"ד

לא מחייב אלא בהסכם מחייב.

ביחס לתחולת חזקת שוויון הדינים משעה שלא הומחש או הובהר
הדין הזר כנדרש באמצעות חוו"ד עיין למשל: ע"א 169/94 ורנר נגד
adl amorim corticiera
פ"ד נ(3) 119; ע"א (מחוזי ת"א) 1699/00 דוידוב בוריס נגד בהנם משה , סעיף 8 של פסק הדין; ת"א (שלום
ת"א) 44910/03 חברת יהלום סרן בע"מ נגד כהן יוסף חיים.

15. הנתבע טוען עוד שהתובעת "נעלמה" ולא הקימה חברה כדי לאפשר שיתוף הפעולה, ולא הייתה מוכנה לחתום על הסכם. אמינה עליי יותר גרסת התובעת שטוענת שאכן מיאנה לחתום על הסכם אך לא באופן גורף, אלא רק כזה שבו לא מנכס לעצמו הנתבע השליטה. יש לזכור כי לתובעת היה יותר מה להפסיד מאי חתימת הסכם בין שתי חברות, שכן הנתבע הוסיף וקיבל כסף ממכון מיקומאד באופן חד צדדי ככל שהלך הפרויקט והתקדם. כך למשל ציינו התובעת ובעלה מזיכרונם שאחד מהדברים עליהם התעקש הנתבע, היה שלא יצטרך להציג בפני
הם אסמכתא להכנסות שהתקבלו מלקוחות מיקומד בגין הטיפולים, באופן בו יש להסתפק בהצהרות שלו. די בדרישה כזו כדי שאכן לא ייחתם הסכם, שכן איזו בקרה יש אז לתובעת כשותפה שאכן מועבר לה חלקה כדין? אכן נכון שהמזכר אינו שונה מכל זכ"ד שמניח שייחתם הסכם מפורט יותר בעתיד. אך כאמור זיכרון הדברים (המזכר) מפורט דיו כדי לענות על דרישת המסוימות באופן המאפשר לביהמ"ש להשלים את החסר, ובהחלט עולה ממנו
גמירות דעת משותפת להתקשר בהסכם שותפות לתקופת שנתיים.

16. אני קובע
שהשתכלל הסכם שותפות מחייב, שהצדדים נתנו לו ביטוי בפעילותם המשותפת מינואר 2008, ואח"כ העלו עיקריו על הכתב ב 29.6.08 בדמות הסכם מחייב.
יוזכר שוב כי מדובר ביוזמה התובעת,
שהיא שנתנה הרעיון העסקי ויזמה הקשר עם המכון והפגישה בין הנתבע למכון.

בסופו של יום, מדובר בניסיון בוטה למדי של הנתבע לסלק את התובעת כדי לא לשלם חלקה
ברווחי השותפות, לו היא זכאית לתקופת השנתיים שמינואר 2008 ועד ינואר 2010, תוך היאחזות בתירוצים על
אי הקמת חברה שלה שתירשם. ברור שהצדדים גמרו אומר להקים שותפות ואף עשו כן. בהסכמה להגביל משך חיי השותפות לשנתיים ניתן ממילא כבר ביטוי לכך שהתובעת היא הוגת הרעיון ומי שפעלה להפגיש בין הנתבע למכון, אך מכאן ואילך - עיקר אם לא כל העבודה, יפול על כתפי הנתבע. הגיוני היה אפוא להגביל זכאותה של התובעת למחצית הרווחים לפרק זמן מוגבל בן שנתיים, כפי שנעשה, ולאחר מכן יוכלו הצדדים , בהסכמה הדדית בלבד, להאריך חיי השותפות בכתב, אם ימצאו שני הצדדים שלשניהם
תועלת צפויה ממהלך שכזה; כאשר סביר שברור היה מראש שלא ניתן לחזות עד כמה תוכל התובעת לתרום בכוחותיה לפעול לשיווק העסק, גם אם חפצה בכך. מכל מקום, לרצונו של המכון לעמוד מול הנתבע בלבד במסגרת שתוף הפעולה העסקי שבין האחרון לבין המכון – אין דבר וחצי דבר עם חובת הנתבע לשתף התובעת ברווחי המיזם לתקופת השנתיים שעד ינואר 2010.

17. סוף דבר, אני קובע אפוא שהנתבע חייב לתת חשבונות ולשתף התובעת במחצית הרווחים לאחר ניכוי הוצאות נדרשות עד גובה סביר לתקופת השנתיים מ-1/08 ועד 1/10. ולא עוד. מה לגדר הוצאה סבירה ייחשב ניתן יהא לקבוע באמצעות רו"ח, במידת הצורך, ותצהירי צדדים בשלב השני של ההתדיינות. יש לשוב ולומר כי
לא מתעוררת בעיה מעשית ביחס לניהול העסק או נוכחות פיסית של התובעת בה לא חפץ המכון, שכן תקופת השותפות פקעה , ומדובר על מתן חשבונות לתקופת עבר מוגבלת בת שנתיים.

18. לאור התכחשות הנתבע לקיום שותפות היה צורך בפיצול הדיוני כדי להכריע בנושא זה, ובהצדקה למתן חשבונות. יש אפוא הצדקה לפסוק הוצאות משפט בנפרד לשלב דיוני זה, במנותק מתוצאות ההליך בסופו:

א. אני מחייב הנתבע לשאת בשכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.
ב. אני מחייב הנתבע לשאת בהוצאות המשפט כלליות באומדן, לרבות הטסת העדה מטעם התובעת
והלנתה, והוצאות תרגום בסך כולל של 4500 ₪.

19. נקבע קדם משפט ליום
24.3.13 בשעה 9:30.




ניתנה היום, י"ט תשרי תשע"ד, 23 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.








א בית משפט שלום 33760-12/09 סנה שטיינהאור נ' מיכאל אהרון (פורסם ב-ֽ 23/09/2013)