פסקי דין על יוסף דיאמנט | פסקי דין על משה זינגל

6975-06/13 עא     12/09/2013




עא 6975-06/13 יוסף דיאמנט נ' משה זינגל








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו בשבתו כבית-משפט לערעורים אזרחיים



ע"א 6975-06-13 דימנט נ' זינגל

תיק חיצוני
:



מספר בקשה:
2

בפני

כב' השופט
חגי ברנר


מבקש

יוסף דיאמנט


נגד


משיב

משה זינגל



החלטה


1.
לפניי בקשה לצירוף ראיה ולתיקון הודעת הערעור, באופן שתצורף לערעור הכרעת דין מרשיעה לחובתו של המשיב, שניתנה על ידי בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין.

2.
עסקינן בערעור על פסק דינו של בית משפט השלום מיום 8.4.2013, אשר דחה תביעת רשלנות מקצועית שהגיש המערער נגד המשיב. על פי הנטען בבקשה, ביום 31.7.2013, לאחר שהוגש הערעור על פסק דינו של בית המשפט קמא, הורשע המשיב על ידי בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין בעבירות הקשורות למסכת העובדתית בגינה הוגשה נגדו התביעה האזרחית נשוא הערעור תוך שבית הדין מקבל את רוב רובן של טענות המערער נגד המשיב.

3.
לאחר שעיינתי בבקשה ובתשובה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

4.
הכלל הוא ש

פסק דין
שניתן בהליך אחד, איננו יכול להוות ראיה לאמיתות תוכנו בהליך אחר, משום ש"צריך הדין להיחתך לפי דברי העדים שהעידו בפני
אותו שופט ועל סמך המסקנות שאליהן הגיע הוא באותו משפט, ולא מישהו אחר- ואפילו יהא זה שופט אחר" (י' קדמי, על הראיות חלק שלישי תש"ע- 2009 ע' 1549).

בע"א 783/83 קפלן נ' נובוגרוצקי, פ"ד לח(3) 477, 486, נפסק:

"דא עקא, שכפי ששם לא היה בית המשפט מוכן לקבל מימצאי מהימנות, שנקבעו במשפט אחר, כך גם כאן איננו יכולים לפנות - באשר למערכת העובדתית - למימצאיו של בית-משפט, שדן בתביעה אחרת, אף אם היא קרובה למערכת העובדות שלפנינו. מימצאים עובדתיים, שנקבעו במשפט אחד, אינם קבילים בתור שכאלה במשפט אחר (פרט להוראות המיוחדות שבסעיף
42
א לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-
1971
שאין עניינן לכאן)
.
"

5.
על כן, קביעותיו העובדתיות של שופט במשפט אחד הן בבחינת עדות שמועה או עדות סברה לגבי השופט הדן במשפט השני:

"קביעותיו העובדתיות של שופט במשפט פלילי המבוססות על דברי העדים שראה ושמע הן
בכל משפט אחר בגדר עדות שמיעה, ומסקנות השופט בעניין העדויות הן עדות סברה, שאיננה ניתנת להוכחה על-ידי הגשת פסק הדין בלבד; הכול בכפיפות להסדר המשפטי המיוחד שביטויו בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], שאיננו נוגע לעניין דנן, והקובע זיקת גומלין בין משפט פלילי שהסתיים בהרשעה לבין משפט אזרחי שבו המורשע או חליפו הם בעלי דין. סעיף
42
א הנ"ל ­כוחו בתחום שהותווה לו בחוק החרות, ואין בו כדי להנהיג שינוי בקשר לזיקה בין משפט למשפט, מעבר למה שנקבע בו.
"

ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(4) 221,
470.

6.
החריג לכלל זה הוא מצומצם ביותר, ומעוגן בס' 42א' לפקודת הראיות, [נוסח חדש], התשל"א- 1971 (להלן: "הפקודה"), הקובע כי הממצאים והמסקנות של

פסק דין
חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים כראיה בהליך אזרחי בו הנאשם הוא בעל דין. בעניננו הורשע המשיב על פי הטענה על ידי בית דין משמעתי של לשכת עורכי הדין. אין עסקינן איפוא ב

פסק דין
חלוט במשפט פלילי, כנדרש לפי ס' 42א' לפקודה. ממילא לא חלה הוראת ס' 42א' לפקודה, ופסק הדין המשמעתי אינו קביל כראיה בהליך הנוכחי והוא מהווה לכל היותר עדות שמועה או סברה בכל הנוגע לאמיתות תוכנו. ראה גם בש"א (י-ם) 4994/08 עזבון אברהמי ז"ל נ' הרשות הפלשתינית (2009) (פורסם בנבו) וכן ת.א. (ת"א) 13023/94 מזור נ' רחמים (2002) (פורסם בנבו).

7.
משבאתי לכלל מסקנה כי פסק הדין המשמעתי איננו קביל כראיה בהליך נשוא הערעור, ממילא אין מקום להתיר את הגשתו בשלב הערעור וגם אין מקום להתיר את תיקונה של הודעת הערעור.

8.
אשר על כן, הבקשה נדחית. הוצאותיה תובאנה בחשבון במסגרת הליך הערעור.

9.
המזכירות תשלח ההחלטה לצדדים.





ניתנה היום, ח' תשרי תשע"ד, 12 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.









עא בית משפט מחוזי 6975-06/13 יוסף דיאמנט נ' משה זינגל (פורסם ב-ֽ 12/09/2013)