פסקי דין על איתן נחום קמיל | פסקי דין על רוני וייס | פסקי דין על מנחם-אבי ינקו | פסקי דין על irvai sprl ואח' |

47106-05/10 תאק     16/09/2013




תאק 47106-05/10 איתן נחום קמיל נ' רוני וייס, מנחם-אבי ינקו, irvai sprl ואח'








בית משפט השלום בתל אביב - יפו



תא"ק 47106-05-10 וייס נ' קמיל
ת"א 38063-06-10 קמיל נ' וייס ואח'

16 בספטמבר 2013




בפני

כב' השופטת נועה גרוסמן
, סגנית נשיאה


תובע בת.א. 38063-06-10

נתבע בת.א. 47106-05-10

איתן נחום קמיל

ע"י ב"כ עו"ד מאיר


נגד


נתבעים בת.א. 38063-06-10
תובעים בת.א. 47106-05-10

1.רוני וייס
2.מנחם-אבי ינקו
3.irvai sprl
4.taverna fresh sprl



ע"י ב"כ
עו"ד נוה



פסק דין


כללי
:

לפני שתי תביעות מאוחדות.
התובע בת.א. 38063-06-10 הוא גם הנתבע בת.א. 47106-05-10 וייקרא להלן ולשם הנוחיות:
"קמיל".

הנתבעים 1 ו- 2 בת.א. 38063-06-10 הם גם התובעים בת.א.
47106-05-10 וייקראו להלן: ולשם הנוחיות "וייס" ו- "ינקו".

הנתבעות 3 ו- 4 בת.א. 38063-06-10 הינן חברות שהוקמו בבלגיה, כאשר על פי הנטען הנתבעת 3 מצויה בהקפאת הליכים בבלגיה.

שתי התביעות המאוחדות נסבות על אותה מערכת יחסים עיסקית ועובדתית.


עמדת קמיל:

קמיל טוען, כי הולך שולל בידי וייס וינקו.
לגרסתו, על פי ההסכם שנחתם בין הצדדים הוסכם, כי מכירות מוצרי מזון שמייצרת החברה אשר בשליטת וייס וינקו, ימכרו ללקוח מסוים אך ורק באמצעותו כאשר שכרו ייגזר באחוזים מתוך המכירות.
לטענת קמיל, לאחר ארבעה וחצי חודשים בלבד, הפסיק הלקוח לרכוש מוצרים באמצעותו.
הטענה היתה, כי מחירי המוצרים אינם כדאיים ללקוח. רק בדיעבד הסתבר, כי בפועל המשיכו וייס וינקו למכור את אותם מוצרים ישירות ללקוח הספציפי, באותה מתכונת עצמה שגובשה בינו לבין קמיל.
בכך לטענתנו, הונו אותו וייס וינקו וגזלו ממנו את התמורה המגיעה לו לאחר שבנה תשתית עיסקית מול הלקוח.

לדברי קמיל, רק באקראי הגיעו לידיו תעודות המשלוח של אותם המוצרים שנשלחו ללקוח באמצעות וייס וינקו והתגלה המעשה אותו הוא מגדיר כקנוניה.
המוצרים דנן הינם סלטים מוכנים, שנמכרו באירופה תחת שם המותג
"taverna"


(טברנה).
בשנת 2005 הקימו קמיל, וייס וינקו במשותף חברה בבלגיה בשם:

taverna fresh" sprl

זוהי הנתבעת 3 בת.א. 38063-06-10 אשר לגביה נטען כי היא נמצאת בהקפאת הליכים בבלגיה, ותיקרא להלן: "טברנה".

באותה תקופה רכשו וייס וינקו חברה בעלת מפעל לייצור סלטים בבלגיה ששמה "
irvai sprl
", זוהי הנתבעת 4 בת.א. 38063-06-10 ותיקרא להלן: "אירבאי".

בשנת 2009 התגלעו חילוקי דעות בין הצדדים ועל כן,
נחתם ביניהם הסכם היפרדות אשר צורף כנספח 1 לתצהיר העדות של קמיל.

לטענת קמיל, בהסכם ההיפרדות נקבע, כי המכירות ללקוחות מסוימים שפורטו בנספח להסכם, יבוצעו ע"י קמיל או ע"י חברה הולנדית שבשליטתו הנושאת גם היא את השם טברנה.
מכירה ללקוחות מסוימים אחרים, תיעשה ע"י וייס וינקו או ע"י טברנה הבלגית או ע"י אירבאי.
רשימת הלקוחות שיוחדה לכל צד פורטה בנספח להסכם.
נוסף, כך טוען קמיל, התחייבו וייס וינקו כי טברנה הבלגית ו/או אירבאי ימשיכו לספק מוצרים שפורטו בנספחים להסכם ההפרדה לחברת טברנה ההולנדית אשר בשליטת קמיל.
הכל בתקופה מיום 1.11.09 ועד ליום 1.1.13.
המחירים עצמם סוכמו ונקבעו בסעיף 5.2 להסכם ההפרדה.
בסעיף 10 להסכם ההפרדה, ניתנה לחברת טברנה ההולנדית הזכות לעשות שימוש מסחרי בשם טברנה.
על פי סעיף 11 להסכם ההפרדה, התחייבו הנתבעים אישית לכך, שטברנה הבלגית, אירבאי, וכל תאגיד אחר שבשליטתם, יפעלו בהתאם להתחייבויותיהם בהסכם ההיפרדות.
חברה אנגלית בשם
may & raeburn ltd.

(שתיקרא להלן: "החברה האנגלית") היתה לקוחה חשובה במיוחד.
מר פיטר מייסי הוא שהיה איש הקשר עימה.
בשל החשיבות המיוחדת שלה,
נקבעו ביחס אליה הסדרים ספציפיים בהסדר ההפרדה, ונקבע כי מכירות מוצרים אליה יבוצעו אך ורק ע"י טברנה ההולנדית שהיתה בשליטה מלאה של קמיל.
סוכם כי טברנה ההולנדית, תהיה זכאית לתמורה בגין המכירות לחברה האנגלית בשיעור 8.36% מתקבולי המכירות.
הכל עד ליום 1.1.13.

בתמורה לכל הנ"ל, הסכים קמיל לשלם סך 60,000 יורו ולהעביר לבעלות וייס וינקו את חלקו בטברנה הבלגית ללא כל תמורה.

ביום 19.3.10 התקבל אצל קמיל מייל ממר פיטר מייסי, ובו הודיע לו פיטר דנן, על הפסקת היחסים המסחריים בין הצדדים. המייל צורף כנספח 2 לתצהירו של קמיל.

מר מייסי ציין שם, כי מחירי המוצרים הנדרשים ע"י טברנה ההולנדית הינם גבוהים ביחס למחירי מוצרים מתחרים ומשכך, הופסקה ההתקשרות.
ביום 29.3.10 נתקבל מייל נוסף ממר מייסי הנ"ל ובו הודיע, כי ההזמנה המבוצעת במסגרתו, היא ההזמנה האחרונה ולאחר שתסופק עד ליום 2.4.10, תופסק ההתקשרות בין הצדדים.

לטענת קמיל, בדיעבד התגלה לו כי ממש באותה עת נרקחה מזימה וקנוניה בין וייס וינקו לבין החברה האנגלית, דרך פיטר מייסי. סוכם, כי המוצרים שהיו אמורים להיות מסופקים לחברה האנגלית ע"י קמיל והחברה שבשליטתו, יסופקו מכאן ואילך ע"י וייס וינקו. הכל בניגוד להסכם ההיפרדות.
כדי להסתיר זאת מעיניו של קמיל, הוסכם בין וייס וינקו לבין החברה האנגלית, שההספקה של הסלטים תוסתר ותיעשה תחת מסווה של חברת בת שהיתה בשליטה מלאה של החברה האנגלית ופעלה תחת השם
rexcrest ltd.
(להלן: "חברת הבת האנגלית").

על פי רישומי רשם החברות האנגלי, עיסוקיה של חברת הבת האנגלית היא דווקא בתחום הוטרינריה ואספקות לבעלי חיים.
קמיל טוען כי התברר לו בדיעבד כי חברה בשם אירבאי, סיפקה לחברה האנגלית כבר ביום
9.4.10 סלטים שהיו אמורים להיות מסופקים על ידה.
משכך, גורס קמיל, כי הזמנת המוצרים מהנתבעים לחברת הבת האנגלית, נעשתה לפחות 7 ימים לפני מועד הספקתם. כלומר, לא יאוחר מיום 1.4.10.
ממש בסמוך למועד בו בוצעה ההספקה האחרונה של המוצרים ע"י חברת טברנה ההולנדית שבשליטת קמיל. הזמנת המוצרים הללו נעשתה לשיטתו ממש במקביל להוצאת מכתב ההפסקה.
מכאן, הוא טוען כי מדובר במירמה וקנוניה מצד וייס וינקו כלפיו, בשיתוף עם פיטר מייסי נציג החברה האנגלית, אותה לקוחה מיוחדת שעל פי הסכם ההיפרדות היתה אמורה להכניס לכיסו של קמיל רווח עודף.
לטענת קמיל, וייס וינקו ניסו לטשטש את עקבות הקנוניה וכך טענו לפני קמיל, כי בדקו ואין שום סיכוי לשנות את דעתו של מר פיטר מייסי ולגרום להתקשרות מחודשת בינו לבין קמיל או החברות שבשליטתו.
לפי מכתב דואר אלקטרוני ששלח וייס ביום 11.4.10, הוא לכאורה שוחח עם פיטר מייסי ונאמר שם, שאין סיכוי לשנות את דעתו, שכן הפסקת ההתקשרות היא בגלל קניית מפעל חדש ע"י החברה האנגלית.
כל זאת למרות שממש באותם ימים קיבל וייס הזמנה להספקת מוצרים אלה ממש לחברה האנגלית, מוצרים שסופקו ביום 9.4.10.
לטענת קמיל מדובר בשקר בוטה,
שנועד להוליכו שולל.

עוד מפנה קמיל למייל של וייס מיום 28.4.10, בו מותח וייס ביקורת על פיטר מייסי והתשלומים מטעמו. כל זאת בשעה שלטענתו, וייס וינקו מספקים לחברה האנגלית באמצעות פיטר מייסי סחורה, מבלי ידיעת קמיל ותוך כדי הונאתו.
קמיל רואה בכך ניסיון לזרות חול בעיניו ולהעלים ממנו את האמת.

לאחר שנודע לקמיל, לטענתו, כי וייס וינקו מספקים סחורה לחברה האנגלית באמצעות חברת הבת האנגלית, הוא פנה ביום 7.5.10 אליהם ודרש כי יפסיקו את המכירות, דרישה שלא נענתה.
קמיל טוען, כי נערכה התקשרות סודית בין וויס וינקו לבין החברה האנגלית באמצעות פיטר מייסי. הכל כדי לחסוך את העמלה לה היתה זכאית חברת טברנה ההולנדית.
קמיל מפנה לפקס שלטענתו הגיע לידיו ביום 2.3.10 באמצעות גב' איזבל דה מורטייה ששימשה באותה עת
מנהלת פרויקטים אצל אירבאי. המסמך צורף כנספח 10 לתצהירו של קמיל ושם הועלו עיקרי סיכום הדברים בין הצדדים לאחר פגישה שהתקיימה בנוכחות פיטר מייסי, מר ואייר מנכ"ל אירבאי דאז ואיזבל עצמה.
לשיטתו, מכאן ניתן ללמוד על ההונאה שהונו אותו.

עוד טוען קמיל, כי אין לשעות לטענה שהועלתה לראשונה בסעיפים 48-53 לתצהיר וייס, לפיה עמלתו נשחקה כתוצאה מעליות המחירים, הוא מבקש לראות בכך הרחבת חזית שלא מצאה מקום בכתבי הטענות.
לחילופין, גורס הוא, כי גם לגופם של דברים אין לקבל את הטענה בהיותה עומדת בסתירה ללשונו הברורה של סעיף 5.4 להסכם ההפרדה.
קמיל סבור, כי התנהלותם של הנתבעים היא פסולה, עומדת בסתירה להתקשרות החוזית ומעוולת כלפיו.
הוא מבקש שלא לתת אמון בגרסתו של מר פיטר מייסי, שהיתה לטענתנו מגמתית ובלתי נכונה.
לסיכום התביעה שהגיש קמיל,
עיקר טענתו היא כי וייס וינקו וכן טברנה הבלגית ואירבאי, יחד ולחוד, מכרו את המוצרים לחברה האנגלית באמצעות חברת הבת האנגלית, ששימשה כמסווה לפעילותם המעוולת כלפיו.
מדובר במוצרים שנמכרו ע"י חברת טברנה ההולנדית שבשליטת קמיל, לחברה האנגלית דרך איש הקשר פיטר מייסי. על פי הסכם ההיפרדות, החברה האנגלית היתה אמורה להישאר לקוחה של קמיל והחברות בשליטתו. יתר על כן,
וייס וינקו היו אמורים לשלם לקמיל עמלה מיוחדת ומוגדלת עבור המכירות לחברה האנגלית.
כדי להתחמק מתשלום העמלה המוגדלת, קשרו וייס וינקו, לטענת קמיל קשר עם החברה האנגלית באמצעות פיטר מייסי על מנת לספק את המוצרים לחברה האנגלית דרך חברת הבת ששימשה כחברת מסווה. הכל, תוך כדי העלמת הקשר העיסקי מעיניו של קמיל שנחשף אליו דרך הפקס של איזבל דה מורטייה.
לאור זאת, עותר קמיל לכך שיינתן צו כנגד כל ארבעת הנתבעים בת.א. 38063-06-10 המורה להם לתת חשבונות בהם יפורטו כל המכירות לחברה האנגלית, בין במישרין ובין במסווה, דרך חברת הבת האנגלית, או כל חברה אחרת.

לחילופין, טוען קמיל, כי כל ארבעת הנתבעים אינם זכאים לקבל את הסך של 60,000 יורו ששולם להם לפי סעיף 4(ג) להסכם ההפרדה, שכן סכום זה ניתן להם כנגד יעוד החברה האנגלית לקמיל כלקוח מיוחד, ועניין זה הופר ברגל גסה ע"י הנתבעים או מי מהם.

לחילופי חילופין טוען קמיל, כי הוא זכאי לקזז מכל סכום שהוא את כל ההפסדים שנגרמו לו בשל התנהגותם המעוולת כלפיו בקשר לחברה האנגלית. בהקשר זה הוא טוען כי היקף המכירות חודשי ללקוח המיוחד בלבד, בטרם בוטל הקשר עימו, היה בין 100 לבין 120 אלף יורו לחודש.
רק על סמך מכירות העבר נגרמו לו אפוא, לטענתו, נזקים כבדים.

מכאן התביעה בת.א. 38063-06-10 שהועמדה לדברי התובע על סכום של 750,000 ₪ לצרכי אגרה בלבד, ולרבות מתן חשבונות.

עמדת וייס וינקו, והחברות הזרות:

עמדת וייס וינקו, תובא הן באשר לתביעה נגדם בת.א. 38063-06-10 והן באשר למעמדם כתובעים בתא"ק 47106-05-10.
בעלי דין אלו גורסים, כי אין ממש בטענותיו של קמיל, כביכול הם קשרו קשר להכשיל את עסקי המסחר שלו ומכרו מוצרי מזון שלא על פי תנאי הסכם ההיפרדות תוך כדי שהם מתקשרים מאחורי גבו עם החברה האנגלית דרך פיטר מייסי למכור לחברה האנגלית ישירות את המוצרים דרך חברת הבת האנגלית ומבלי לזכות אותו ואת חברת "טברנה" ההולנדית בתקבולים עליהם הוסכם בהסכם ההיפרדות.

בעלי דין אלה טוענים כי קמיל ניהל את ענייניו ברשלנות ובחוסר הבנה בסיסית מול החברה האנגלית ופיטר מייסי. לגרסתם, קמיל בודה כל זה מלבו כדי להתחמק מתשלום סך 30,000 אירו שהוא חייב להם, לטענתם.

הם מפנים להסכם ההיפרדות מיום 8.11.09 סעיף 4 בו. על פי סעיף קטן 4(א) להסכם, שולמו 20,000 אירו כעבור 48 שעות ממועד החתימה. על פי סעיף 4(ב) להסכם היה על קמיל לשלם סך 10,000 אירו לפני יום 30.12.09 ותשלום זה בוצע תוך קיזוז עמלות. על פי סעיף 4(ג) להסכם, היה עליו לשלם 30,000 אירו נוספים עד ליום 30.4.10 ותשלום זה לא בוצע לטענתם עד היום. כדי להימנע מתשלום, לטענתם, בדה קמיל את תביעתו.
הם מפנים לעדותו של קמיל בישיבת יום 11.2.13 עמודים 8-9 לפרוטוקול שם הודה קמיל כי אין לו מקור כספי לתשלום הסך של 30,000 אירו. התשלום היה אמור להיות מבוצע כאמור עד יום 30.4.10 אך ביקורו של קמיל באנגליה אצל הלקוח המיוחד מר מייסי נערך רק בחודש מאי 2010 לאחר מועד התשלום. גם נתון זה מצביע לשיטתם על כך שההליך המשפטי כאן נולד לצורך התחמקות מביצועו.
גם גילויה של חברת הבת האנגלית נעשה רק בחודש יוני 2010 על פי נספח 8 שצורף לתצהיר התובע ולא קודם לכן. וייס, ינקו והחברה הבלגית מבקשים לראות בכך אסמכתא לניסיונותיו של קמיל לחפש אמתלות לאי התשלום לאחר יום 30.4.10. הם אף גורסים כי קמיל זייף מסמכים ופקסים כדי לתמוך בגרסתו השקרית ולא זימן עדין רלוונטיים, למשל עורך הדין שלו.

וייס, ינקו והחברה "טברנה" הבלגית, טוענים כי קמיל בדה ראיות.
למשל, תכתובת המייל שהגיש כנספח 10 לתצהירו. מסמך פקס מיום 2.3.10 חתום על ידי הגברת איזבל דה-מורטיה, שהייתה במועד הרלוונטי עובדת הנתבעת 3 הנו לטענתם "מסמך מפוברק". הם מצביעים על כך שהמסמך לא הוגש באמצעות עורכו כלומר באמצעות הגברת איזבל דה-מורטיה, אלא באמצעות קמיל שטען כי קיבל את המסמך ממנה. התשובה למייל דנן צורפה כנספח ד'(1) לתצהירם של וייס, קמיל והחברה הבלגית. טוענים הם כי המסמך מיום 2.3.10 אינו אמין והוא עומד בניגוד לדיני הראיות. בנספח 10 הנ"ל פונה הגברת דה-מורטיה אל מר פיטר מייסי ומפרטת בו את ההתקשרות העוקפת של הסכם ההיפרדות, לה טוען קמיל ואותה מכחישים ינקו, וייס והחברה הבלגית.
הם מוסיפים כי מר פיטר מייסי בעדותו הכחיש את תוכן המייל וציין כי יש להביא את הגברת דה-מורטיה עצמה לעדות על מנת לבסס את תוכנו. (עמוד 28 לפרוטוקול). הם מפנים למסמך התשובה שצורף כנספח ד'(1) לתצהירם ובו מציינת הגברת דה-מורטיה בין השאר: "
i don't remember writing such official things!!!
".

לגופם של דברים טוענים וייס וקמיל גם בשם חברת "טברנה" הבלגית, כי קמיל הוא זה שמסכל את העסקים עם החברה האנגלית ומר פיטר מייסי, באופן העולה לכדי הפרת חוזה. על פי הסכם ההיפרדות האחריות לטיפול בלקוח המיוחד הוטלה על קמיל לבקשתו ומכיוון שהמחזור העסקי שלו היה המשמעותי ביותר ביחס ללקוחות אחרים. מר מייסי העיד בבית המשפט כי לא היה שבע רצון מהתנהלותו של קמיל לעומתו ופשוט לא היה ניתן לך בהתקשרות עמו. (עמוד 19 לפרוטוקול, שורה 4). מר וייס צירף לתצהירו את תכתובות המיילים של מר מייסי עם קמיל, נספחים ה'-ט'. עלה מהם כי מר מייסי הלין על התנהלות לא מכבדת כלפיו.
מר מייסי דחה את טענתו של קמיל כי קמיל עצמו יצר קשרים עם לקוחותיו של מייסי כגון אלדי, נטו ולאדיס שכן הוא מעולם לא לקח אותו אליהם ולכן לא היה לקמיל דרך ליצור עמם קשר (עמוד 21 לפרוטוקול).
עוד טוענים בעלי דין אלה כי ניתוק הקשר בין קמיל לבין החברה האנגלית באמצעות מר מייסי מעידה על התנהלות קלוקלת של קמיל. כך למשל, מייל מיום 19.3.10 שקמיל היה מכותב אליו ובו הודעה על הפסקת ההתקשרות עמו לא נענה. קמיל העיד כי לא נפגש עם מיסיי ולא פנה אליו מאז (עמוד 12 לפרוטוקול). לאחר מכן טען, כי כן פנה אלא שמר מייסי לא השיב לו. לא הייתה כל אסמכתא בכתב לפניה כאמור.
מכאן, מבקשים וייס, ינקו והחברה הבלגית להסיק, כי קמיל פשוט עמד מהצד ולא עשה דבר אלא נתן ללקוח המשמעותי ביותר שלו ושל חברת "טברנה" ההולנדית לסיים את ההתקשרות עמם. לשיטתם, זוהי אדישות עסקית העומדת לחובתו של קמיל.

הם מוסיפים, כי היחס הבעייתי בין קמיל לבין מר מייסי היה קיים כבר קודם לכן אולם כל עוד הייתה מעורבות של חברת "טברנה" הבלגית הקשר נמשך. לאחר שנחתם הסכם ההיפרדות והחברה הבלגית לא הייתה עוד בתמונה אלא קמיל והחברה ההולנדית בלבד, נקלעו מר מייסי והחברה האנגלית גם יחד למבוי סתום ומשכך אין לקמיל להלין אלא על עצמו ועל האופן העסקי הגרוע בו כלכל את ענייניו. עוד הם טוענים כי הם עצמם הפסידו מהתנהלות עסקית כושלת זו של קמיל שכן חוו ירידה חדה במחזור המכירות שלהם נוכח העדרם של התקבולים מהלקוח המיוחד. לדידם, זוהי ממש הפרה יסודית מצד קמיל. אם כבר, הם אלו שזכאים לתרופות ופיצוי בגין הנזקים שנגרמו להם אך מנגד קמיל אינו זכאי לדרוש זכויות בגין ההסכם אשר לטענתם הופר על ידו בהפרה יסודית. הוא אף אינו זכאי לקבל את העמלה בגין המכירות ללקוח המיוחד שכן לא קיים את פעולות השיווק הנחוצות מולו. הלקוח המיוחד אבד בשל רשלנותו של קמיל שכן מר מייסי סירב לעבוד מולו על פי עדותו מחמת אובדן אמון ושיטות עבודה שאינן מקובלות עליו (ראו עדותו של מר מייסי, עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 3). מר מייסי העיר כי הוא הפנה את הטיפול ב"טברנה" ההולנדית לשותפו מר רייבן ופנה לחברה אחרת,
m&r
שביצעה את ההזמנות החדשות על שם חברת
rexcrest
. זוהי חברת הבת האנגלית. לטענתם, אין בכך משום דופי אלא חלק מנהלי עבודה סבירים.

לחילופין, טוענים וייס, וינקו כי אין להחיל את הסכם ההיפרדות לאור שינויים במחירי חומרי הגלם החל מחודש ספטמבר 2010. הם מציינים כי טענה זו נטענת מתוך זהירות בלבד ומבלי לגרוע מגרסתם, שהתובע הפר חוזה ואינו זכאי לתמורה כלשהי.

החל מחודש ספטמבר 2010 הותנה הסכם ההיפרדות בכך שישונו המחירים באופן שישקף את עלויות המחירים של חומרי הגלם, למרות שמחירי התשומות עלו בארבעה אחוז ויותר כבר בספטמבר 2010 אזי על פי תנאי סעיף 5.4 בחוזה, היה מקום להוסיף למחיר המכירה האמור בנספח את עלויות ההתייקרות.

על פי תצהירו של מר וייס ועדותו בעמוד 30 לפרוטוקול, הייתה עליית מחירים של חומרי הגלם בשיעור משמעותי. לגרסתם, מכיוון שלא נחקר על כך יש לקבל את גרסתו במלואה. העליה במחירי התשומות הביאה לשחיקה ברמת הרווחיות שלא הותירה מקום ל-11% עמלה לפי התחשיבים החדשים. גם מטעם זה סבורים הם כי אין לזכות את קמיל בסכום הנטען.

עוד יצויין כי מעבר לטענות אלה, העוסקות בגוף המחלוקת העלו וייס, ינקו והחברה הבלגית סדרה של טענות סף כדלקמן:
1. יש למחוק את חברת "טברנה" הבלגית המצויה בהליך פירוק בבלגיה.
2. יש למחוק את התביעה כנגד וייס וינקו שכן זוהי בעיקרה תביעה למתן חשבונות, כאשר החשבונות המדוברים הם חשבונותיה של החברה הבלגית המצויה בהליך פירוק. נוכח הליכי הפירוק אין להם כל יכולת לספק ממנה חשבונות כלשהם גם אם יינתן נגדם צו כזה ולכל היותר יהיה על התובע לנהל הליך נפרד כנגד החברה בבלגיה.
3. אין לקמיל זכות תביעה עצמאית שכן זכויות השיווק בהסכם ההיפרדות ניתנו לחברת "טברנה" ההולנדית ולא לקמיל באופן אישי.
4. יש העדר יריבות אישית בין קמיל והחברה ההולנדית לבין וייס וינקו שכן טענותיו בכתב התביעה אינן מכוונות כלפיהם. לא הובאו כל ראיות שוייס וינקו נהנים באופן אישי מתמורה כספית מאת החברה האנגלית או חברת הבת ועל כן אין בסיס לתביעה האישית נגדם.
ערבותם האישית להסכם מצטמצמת אך ורק לכך שהחברות ההולנדית והבלגית יקיימו את הוראות הסכם ההיפרדות. אחריותם אינה כספית ואינה ביצועית.
5. פורום לא נאות – בית המשפט הישראלי אינו מוסמך לדון בתובענה, הואיל והנתבעת 3 היא חברה בלגית ורק הפורום הבלגי הוא המוסמך לדון בתובענה. התביעה למתן חשבונות מופנית ממילא כלפי החברה הבלגית בלבד ועל כן כל תכליתה להתברר בבלגיה או לחילופין על פי הדין הבלגי.

השאלות המצריכות הכרעה:

עמדות הצדדים כפי שפורטו לעיל, מצריכות הכרעה בסוגיות הבאות:
א. טענות הסף שהעלו וייס, קמיל והחברה הבלגית.

רק אם טענות הסף ישללו, יפתח הפתח להמשך דיון.
ב. האם וייס ו/או ינקו ו/או החברה הבלגית קשרו קשר יחד עם פיטר מייסי ו/או החברה
האנגלית ו/או מי מטעמם, על מנת להונות את קמיל ו/או "טברנה" ההולנדית, ולגדוע את ההתקשרות העסקית בין קמיל ו/או החברה ההולנדית לבין החברה האנגלית על מנת להימנע מתשלום עמלות בשיעור 11 אחוז מתקבולי המכירות על פי סעיף 11 להסכם ההיפרדות. השאלות האם הפסקת הקשר העסקי בין קמיל לבין החברה האנגלית נבעה מאדישות עסקית של קמיל כפי שטוענים וייס וינקו וכן האם קמיל התנהל באופן המהווה הפרת חוזה מולה חברה האנגלית ו/או מול ,"טברנה" הבלגית הן שאלות משנה שיש לבחון על רקע מכלול ההתקשרות. גם השאלות הנוגעות לדיני הראיות, למשל נספח 10 לתצהיר קמיל, הפקס הנטען של גברת דה-מורטיה, נגזרות משאלה מרכזית זו.
שאלה נגזרת נוספת, עוסקת בתביעת התא"ק: האם קמיל בדה את הטענות דנן, רק כדי להתחמק מתשלום סך של 30,000 אירו על פי סעיף 4(ג) להסכם ההיפרדות, אותו היה עליו לשלם עד ליום 30.4.10.
ג. מעמדם של האישים מול מעמדן של החברות.
ד. האם קמיל יהיה זכאי לסעד של של מתן חשבונות.
ה. בהנחה שההכרעה תהא לטובת קמיל – מה הוא הסעד הכספי לו הוא זכאי.

אלה הן השאלות המצריכות הכרעה. אבחן אותן אחת לאחת.

טענות הסף:

אבחן את טענות הסף שהעלו קמיל, וייס והחברה ההולנדית.

הפורום הנאות לדון בתובענה – הפורום הבלגי:

הדיון בטענה זו מורכב מטענות הסף שמוספרו לעיל 1,2,5. זהו שילוב של טענות וייס, ינקו והחברה הבלגית לפיהן מאחר והחברה הבלגית פועלת תחת הדין הבלגי, ונמצאת בהליכי פירוק בבלגיה, הרי כל הדיון בעניין חובותיה, אם בכלל, צריך להיעשות בבית המשפט בבלגיה, לפני המפרק שמונה שם. לטענתם, הדיון בתובענה צריך להיעשות בבלגיה או לחילופין לפי הדין הבלגי. כפועל יוצא, גם התביעה האישית כנגד וייס וינקו למתן חשבונות מושפעת לדידם מן העובדה שהליכי פירוקה של החברה הבלגית מתקיימים בבלגיה, ולפיכך אין להם עוד גישה לחשבונותיה.

יש להכריע בשלושת הסוגיות האלה. במיוחד בהיותן נובעות מאותו מקור, הלוא הוא הטענה לסמכות הבלגית.

לאחר שאני בוחנת את עמדות הצדדים ואת טיב ההתקשרות ביניהם, כפי שעולה מתוך הראיות, אינני מקבלת את הטענה כי הפורום הנאות לדון בתובענה הינו בית המשפט בבלגיה וכי יש לדון בה על פי הדין הבלגי. מדובר בשלושה נתינים ישראלים. קמיל, מצד אחד, וייס וינקו, מצד שני. שלשתם התקשרו בסדרה של הסכמים חוזיים הערוכים בשפה העברית וגם לכך יש משמעות. ינקו ו-וייס עסקו ביצור ומכר סלטים שונים באמצעות חברת "סלטי צבר" שהיא חברה ישראלית שבשליטתם. קמיל ינקו ו-וייס, פעלו יחדיו באמצעות חברה א.צ. קקטוס בע"מ, החל משנת 1991 לצורך פיתוח פעילות היצוא של מוצרי סלטי צבר לחו"ל ובעיקר לאירופה. לאחר שהשליטה בסלטי צבר נמכרה לחב' אסם – טבעול בשנת 1997, המשיכו שלשת הגורמים הללו: קמיל ינקו ו-וייס, לשתף פעולה באירופה בתחום מכירות הסלטים, אשר הושתת על הידע שהיה לינקו ו-וייס בתחום יצור הסלטים ועל הידע של קמיל בתחום ההפצה לאירופה. ידע זה נצבר בשנות הפעילות המשותפת של כל הצדדים. (ראו סע' 2-4 לתצהירו של קמיל).

מכאן, כי הפעילות של הצדדים לצורך שיווק הסלטים באירופה היתה פעילות ישראלית שנעשתה על ידי נתינים ישראלים. הקמת החברות האירופיות כגון חברת טברנה ההולנדית או חברת טברנה הבלגית, נעשתה לצורך נוחות מסחרית ולא מתוך כוונה להחיל על מערכת ההסכמים בין הצדדים את הדין האירופי.

רק לשם הדוגמא, ינקו ו-וייס פעלו באמצעות חברה בלגית הרשומה בבלגיה. לכן, הם מבקשים להחיל את הדין הבלגי. אולם, קמיל פעל באמצעות חברה הולנדית הרשומה בהולנד. לשני הצדדים היו עסקים משותפים והם עשו בחברות שבשליטתם, ההולנדית והבלגית גם יחד, שימוש כדי לשווק את מרכולתן למדינות אירופיות שונות למשל, באנגליה. סכסוך בין החברות אינו מוביל בהכרח למסקנה כי יש להחיל את הדין החל במקום רישומה של החברה. קיימות זיקות נוספות. למשל, סכסוך בין חברה הולנדית לבלגית עשוי להוליך לאו דווקא לבלגיה.
הדעת סובלת אפשרויות נוספות כמו בית המשפט ההולנדי. כאן הסכסוך הוא על רקע אבדן לקוח שהוא חברה אנגלית. לפי ההיגיון של ינקו ו-וייס, אפשר להחיל על הסכסוך גם את הדין האנגלי.

עמדתי היא, כי אין מקום לזגזג בין דינים אירופיים שונים, שעה שהמהות האמיתית של ההתקשרות העסקית הינה ישראלית לכל דבר וענין. משכך, אני דוחה את עמדתם של ינקו ו-וייס, לקיום ההליך לפני פורום בלגי או על פי הדין הבלגי.

אשר לבקשה למחיקת ההליך כנגד חברת טברנה הבלגית המצויה בהליך פירוק בבלגיה: ינקו ו-וייס הגישו חוות דעת של עו"ד בלגי בה נאמר כי מאחר ונגד חברת טברנה הבלגית ניתן צו פירוק ומונה לה כונס נכסים, הרי מרגע מתן הצו, כל הסמכויות לעניין החברה עברו לידי כונס הנכסים. ראוי לציין כי חוות דעת זו והמסמכים הנלווים לה, לא אומתו כדין ולא הוגשו כחוות דעת מומחה. לאופן אימות מסמכים שנערכו מחוץ לישראל, ראו סעיפים 22, 30-31 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א – 1971. כן ראו בספרו של המלומד י. קדמי "על הראיות", הוצאת דינון, חלק שני תש"ע – 2099, עמ' 746-747:

"1. דינו של "הדין הזר" כדין כל "עובדה" ; וכמותה – טעון הוא הוכחה, .... 2. לענין הוכחת הדין הזר "אין צורך לומר, כי הדרך המקובלת להוכחת תוכנו דל הדין הזר... בהגשת חוות דעת של מומחה..."

וכן, בג"צ 4562/94 פד"י מח (4) עמ' 748 אבו דקה נ' ביהמ"ש הצבאי בלוד, שם נקבע מפי כב' השופט א. מצא, כי הדרך המקובלת להוכחת תוכנו של הדין הזר בבית המשפט היא בהגשת חוות – דעתו של מומחה לדין הזר.

גם אם חברת טברנה הבלגית מצויה בהליך פירוק בבלגיה, אין בכך כדי לעקר את ההתחייבויות שנטלה עליה, מול קמיל וחברת טברנה ההולנדית שבשליטתו.

אשר לטענות ינקו ו-וייס, כי ניטלה מהם האפשרות הטכנית למסור חשבונות של חברת טברנה הבלגית משום שאינה עוד בטיפולם, אלא בטיפול המפרק: על טענות אלה להיבחן עובדתית. כאמור, אין לנו אלא את גירסתם של ינקו ו-וייס בענין זה.
הם טוענים כי מסרו למפרק את כל המסמכים וניתן להבין מהם כי לא שמרו להם העתקים. טענה זו לא נבחנה עד תום וכן לא נבדקה האפשרות שלהם, לפנות למפרק כבעלי השליטה בחברה, ולקבל לידם העתקים של החשבונות. ודאי, דרכם קלה יותר לקבל עותקי מסמכים מאת המפרק בהיותם בעלי השליטה בחברת טברנה הבלגית, מאשר דרכו של קמיל שאינו גורם משמעותי בעיני המפרק הבלגי.

משכך, אני דוחה את טענת הסף של ינקו ו-וייס שאין להם גישה לחשבונות ועל כן יש למחוק את התביעה נגדם.

לסיכום ראש פרק זה, הרי טענות הסף הנוגעות לחברה הבלגית ולהמשך ההליכים מולה וכן מול ינקו ו-וייס, בבלגיה ו/או על פי הדין הבלגי – נדחות בזה.
הקשר העסקי מול החברה האנגלית
:

זהו לב הסכסוך בין הצדדים. השאלה הינה האם החברה האנגלית ונציגה מר פיטר מייסי חדלו מקשר עסקי עם החברה ההולנדית באמצעות קמיל, מסיבות מוצדקות כפי שטוענים ינקו ו-וייס, נתמכים בגירסתם על ידי מר פיטר מייסי שבא להעיד. או שמא, החברה האנגלית ונציגה מר פיטר מייסי, פותו על ידי ינקו ו-וייס והחברה הבלגית לזנוח את הקשר העסקי והחברה שבשליטתו.

לטענתם של ינקו ו-וייס, החברה האנגלית חדלה לעבוד עם קמיל מסיבות מוצדקות הנובעות מכשל שיווקי של קמיל.
בתצהירו של רוני וייס
הוא מוסר:

54.2
"התובע טוען בבקשתו כי הלקוח המיוחד מהווה חלק נכבד ועיקרי מכלל פעילותו
העסקית, והיה מצוי עימו ביחסי ידידות. מצופה היה כי איש "שיווק" ידאג לשמור,
לטפח ולקשור קשרים עם הלקוח העיקרי שלו, לנהוג בו בדרך מקובלת, לנהל עימו יחסי גומלין הוגנים וכו' ".

והעד מר מייסי חוזר על כך בעדותו , פר' מתאריך
11.2.13 עמ' 19 שורות 1-11.

משכך, הם סבורים כי אין לו להלין אלא על עצמו. הם מציינים כי קמיל היה חייב להם 30,000 אירו שהיה עליו לפרוע עד ליום 30.4.10. לשיטתם, הטענות בדבר הפסקת ההתקשרות עקב פעילות חתרנית שלהם, הן טענות כזב שנולדו אך ורק כדי להתחמק מחובת התשלום של 30,000 אירו הללו.

לעומתם, קמיל גורס כי החברה האנגלית ופיטר מייסי הפסיקו את ההתקשרות עימו רק משום שינקו ו-וייס חתרו תחתיו והציעו מחירים נמוכים משמעותית. לטענתו, הם עשו כן על מנת להימנע משלם לו את העמלה המוגדלת בשיעור 11% שנקבעה בהסכם ההיפרדות בין הצדדים. לא זו אף זו, הוא מצביע על כך שכל הנוגעים בדבר, ינקו ו-וייס ופיטר מייסי, קשרו קשר כדי להסתיר מעיניו את ההתקשרות החדשה באופן בו ניתבו את ההזמנות שנעשו קודם לכן באמצעותו, דרך חברת בת אנגלית ששמה לא היה מוכר לו.
בעדותו בעמ' 10 לפרוטוקול מתאריך 11.2.13 ש' 3-8 מעיד קמיל :


"ש. אז אני מניח שכשראית את זה לראשונה לא ידעת שיש קנוניה
והתקשרת למישהו לבדוק, אולי שוחחת עם מייסי בעניין?
ת. ברור שלא. ברגע שקיבלתי את הפקס ובו אני רואה שאותם מוצרים עם אותם שמות עם
אותם ברקודים לא נשלחים דרכי כפי שהיה צריך להיות לפי ההסכם, אלא נשלחים דרך חברה עלומה עשיתי פעולה אחת והיא ניגשתי לרשם החברות באנגליה כדי לברר מי בעלי
החברה, ואז להפתעתי התברר לי שבעלי החברה היו אותם בעלי החברה של
mnr
של פיטר
מייסי.

בבחינת עדויות הצדדים כפי שהובאו בפני
י ובסוגיה זו, אני מוצאת כי גירסתו של קמיל גוברת. שוכנעתי מדבריו כי פעל במערכת היחסים מול החברה האנגלית ופיטר מייסי ללא דופי, ולא כפי הנטען על ידי ינקו ו-וייס תוך הפרת חוזה ורשלנות עסקית. הוא פעל באופן שהוסכם על דעת כל הצדדים בהסכם ההיפרדות ומכר את הסחורה כסדרה. אינני מקבלת את הגירסה שהובאה, גם מפיו של מר מייסי, כי הפסקת ההתקשרות עם קמיל והמעבר לקניה מאת ינקו ו-וייס והחברה ההולנדית שבשליטתם, דרך חברת הבת האנגלית נעשתה עקב חוסר שביעות רצון מהתנהלותו העסקית של קמיל. המחיר האטרקטיבי שקיבלה החברה האנגלית מאת ינקו ו-וייס הוא שגרם להפסקת ההתקשרות ולא מעבר לכך.
העדויות שהביאו ינקו ו-וייס
ולרבות עדותו של מר פיטר מייסי היו עדויות סובייקטיביות ובלתי משכנעות. הודעת הפקס, נספח 10 שצירף קמיל לתצהירו שנערכה על ידי הגב' איזבל דה מורטייה, פקידה בחברה הבלגית, שנשלחה לפיטר מייסי והגיעה באקראי לידי קמיל מדברת בעד עצמו ומציעה התקשרות כלכלית אטרקטיבית יותר. הודעת הפקס האמורה, נושאת תאריך 2.5.10 הותקפה והוכחשה על ידי ינקו ו-וייס ואף פיטר מייסי עצמו. עם זאת, אינני מקבלת את עמדתם של ינקו ו-וייס כי מדובר במסמך מזוייף שנולד לצורך התביעה. מבחינת דיני הראיות, נכון שיש להגיש מסמך באמצעות עורכו והגב' איזבל דה מורטייה שעבדה כפקידה בחברה הבלגית בשליטתם של ינקו ו-וייס, אכן לא אותרה על ידי קמיל ולא הגיעה להעיד. עם זאת, הגירסה שהביא מר קמיל היא הגיונית, אמינה ומתיישבת עם הנסיבות. הודעת הפקס שהוכחשה במרץ כה רב, תואמת יותר את האירועים כפי שמתאר אותם מר קמיל מאשר גירסתם של הנתבעים.
גם נספח ד' 1 לתצהירו של מר רוני וייס
ערוך על ידי הגב' איזבל דה מורטייה דנן, לא הוגש באמצעות הגב' איזבל דה מורטייה עצמה ובכל זאת ינקו ו-וייס, מבקשים לסמוך את ידיהם עליו. כאן לא הועלו טענות כי יש להגישו באמצעותה. יש לשער כי ינקו ו-וייס שהיו המעסיקים של הגב' דנן באמצעות החברה הבלגית, היו יכולים לאתרה ביתר קלות מאשר קמיל ולהביאה לעדות. בכל זאת, הדבר לא נעשה והוא מדבר בעד עצמו.

מעבר לכך, אינני רואה בנספח ד' 1 הנ"ל, הכחשה גורפת וחד משמעית של הודעת הפקס מיום 2.5.10, כפי שטוענים לה ינקו ו-וייס. כמו כן, אינני מקבלת את עדותו של פיטר מייסי, כביכול לא היה כל שיקול כלכלי בהפסקת ההתקשרות עם קמיל והחברה הבלגית, ומעבר לעבוד עם ינקו ו-וייס והחברה ההולנדית.
ההסבר שנתן פיטר מייסי, למעבר לביצוע הזמנות הסלטים דרך חברת הבת האנגלית ולא דרך החברה האנגלית במישרין, מאולץ ואינו אמין עלי.
נספח 5 לתצהירו של קמיל, הוא הודעת מייל שרוני וויס שלח לקמיל ביום 11.4.10, שם כתב:

"בנושא פיטר מייסי אין שינוי, כפי שאמרתי הוא הפסיק לעבוד איתנו כנראה בגלל קניית המפעל החדש שלו. אני צריך לסגור איתו את נושא המלאי שלי. כפי שאמרתי בפגישתי עם חלי, אירויי (החברה הבלגית-נ.ג.) חזקה מספיק כמו ללא החמור, אף פעם לא סמכתי עליו".


כיצד ניתן להגדיר מייל זה אחרת, מאשר זריית חול בעיניים?.

טענותיהם של ינקו ו-וייס כאילו אין שחר לגירסת קמיל, בהיותה נסמכת על נתונים שאסף קמיל לאחר המועד של 30.4.10, אינן מקובלות עלי. אין ספק כי נדרש זמן, כדי לחקור על ולגלות את סיבת הפסקת ההתקשרות העסקית של חברה אנגלית גדולה. קשר של שנים נגדע, בלי אזהרה
ובלי פניה מוסדרת מראש, ובלי מתן הסבר נאות לקמיל או לחברה ההולנדית שבשליטתו.
אילו גרסתו של פיטר מייסי בדבר חוסר שביעות רצון היתה נכונה, הוא לא היה מהסס ליתן ביטוי לכך, בדבר אמת.
אך מאחר והגרסה אינה נכונה, והפסקת ההתקשרות נבעה ממניעים כלכליים גרידא, מחיר זול יותר שהציעו ינקו ו-וייס, על מנת לעקוף את חובת תשלום העמלה לפי הסכם ההיפרדות, הרי שהיא לוותה בהסתרה והקמת מסך עשן והזמנות דרך חברת בת.
כל זה עיכב את קמיל מגילוי האמת.
במיוחד מאחר ומדובר בחברה משמעותית, שאף הוגדרה על ידי כל הצדדים בהסכם ההיפרדות בתור "לקוח מיוחד". ניסיונם של ינקו ו-וייס לקשור בין תאריכי הראיות האובייקטיביות שהביא קמיל, המאוחרים ליום 30.4.10 לבין הסכום של 30,000 אירו מופרך בעיני.
עוול גדול נגרם לקמיל. נעשה מאמץ להסתיר זאת מעיניו דרך ההתקשרות העוקפת עם חברת הבת. אין תימה שלקח לו זמן לחקור, להבין ואף למצוא אסמכתאות לכך.

אני מעדיפה את גירסתו של קמיל, המתיישבת עם הנסיבות לפיה, המעבר לביצוע ההזמנות דרך חברת הבת ולא כפי שנעשה קודם לכן בגלוי מול החברה האנגלית, נעשה כדי להסתיר מעיניו של קמיל את ההתקשרות החדשה הזו וכדי שיקשה עליו לחבר בין הפסקת העבודה עמו לפני תחילת ההזמנות מינקו ו-וייס באמצעות החברה ההולנדית.

לסיכום ראש פרק זה, אני מקבלת עקרונית את גירסתו של קמיל לענין הפסקת ההזמנות של החברה האנגלית ממנו. אני מוצאת כי מעורבות פסולה של ינקו ו-וייס היא שגרמה להפסקת ההתקשרות.

כפועל יוצא, אני דוחה את טענותיהם של ינקו ו-וייס בדבר חובתו של קמיל להשלים לידיהם סך של 30,000 אירו עד ליום 30.4.10.
אין ספק כי החובה לבצע את התשלום הנ"ל מתאיינת, מול הנזק הכלכלי שגרמו ינקו ו-וייס לקמיל.

מעמד האישים מול מעמד החברות:

מכאן יש לעבור לבחון את השאלה מהו מעמדם של האישים מול מעמד החברות המעורבות. והכל בהקשר של שתי התביעות שבכותרת.
תביעתו של קמיל בת"א 38063-06-10 הוגשה כנגד האישים ינקו ו-וייס וכנגד שתי החברות.
תביעתם
של
ינקו
ו-וייס
במסגרת
תא"ק 47106-05-10 הוגשה כנגד האיש קמיל.
במסגרת טענות הסף העלו ינקו ו-וייס טענה למחיקת החברות. מעמדן של החברות כאן, הוא כגופים משפטיים, יצירי כפיו של הדין וכמי שהאישים פעלו באמצעותן למיצוי עסקי באירופה. אינני רואה מקום לגרוע מהאחריות האישית של מי מהאישים המעורבים אך ורק בשל העובדה שבחרו לפעול משפטית באמצעות החברות. אין לומר כי יש למחוק את התביעה כנגד האישים, משום שברור כשמש שהחברות הללו הוקמו על ידי האישים והם פעלו במסגרתם. ההסכם שצורף כנספח 1 לתצהירו של קמיל מצהיר מפורשות ברישא שלו: "הסכם בין רוני וייס
ואבי ינקו (להלן: "ינקו-וייס"), לבין איתן קמיל (להלן: "קמיל")".
בגוף ההסכם, מפרטים האישים קמיל ינקו ו-וייס, את דרכי ההתקשרות ביניהם באמצעות החברות ומחלקים הוראות לחברות כיצד יפעלו זו מול זו. זהו הסכם ההיפרדות, אשר מאופן ניסוחו עולה בבירור, כי ההתקשרות היתה ישירה בין האישים, והחברות היו אך כלי חיצוני לצורך מימושה.
פורמלית, איזכורן של החברות בתביעה בתיק אזרחי 38063-06-10 איננו מיותר. אחרי הכל, הפעילות העסקית של האישים אכן נעשתה באמצעותן.
לכן, אין מקום למחוק חברות אלה מכתב התביעה.
יחד עם זאת, העובדה שהפעילות נעשתה באמצעות החברות, אינה גורעת מן האחריות האישית של ינקו ו-וייס. אין לאפשר להם להסתתר מאחורי המבנה הארגוני של החברה הבלגית, יציר כפיהם.

אני דוחה את טענותיהם במישור זה.

מתן חשבונות
:

לאחר שהכרעתי למען קבלת גירסתו העקרונית של קמיל באשר לנסיבות הפסקת ההתקשרות בין הצדדים, יש להכריע בעתירתו למתן חשבונות.

בכתב התביעה בתיק 38063-06-10, העמיד קמיל את תביעתו, לצורך אגרה על סכום של 750,000 ₪. התביעה, כמפורט בסעיף 26.2 לכתב התביעה, עמדה על מתן חשבונות קשר לכל מכירות המוצרים שבוצע ללקוח המיוחד, החברה האנגלית בין במישרין ובין בעקיפין.

אציין עוד, כי במסגרת סע' 26.1 לכתב התביעה עתר קמיל לצו מניעה קבוע שיאסור על ינקו ו-וייס להתקשר עם החברה האנגלית, אך צו זה לא ניתן.

מתן החשבונות, יוכל ללא ספק לסייע בידי קמיל. לטענת ינקו ו-וייס החשבונות נמצאים בידי המפרק בבלגיה ואינם זמינים בידם. בזהירות אומר, כי אני מטילה ספק בטענה זו .
שכן, אני סבורה כי ינקו ו-וייס, כמי שניווטו את החברה הבלגית, ובהיותם אנשי עסקים זהירים, לא הזניחו את שמירת מסמכיהם העסקיים. אולם, עסקינן בהשערה ולא במסקנה מלומדת.

מתן צו שיפוטי למתן חשבונות, שיתקל בחומה בצורה של מפרק בבלגיה ובטענות של ינקו ו-וייס להעדר המסמכים או העתקיהם בחזקתם, אינו מהווה מזור ממשי לקמיל. תביעה זו הוגשה בחודש יוני 2010, בסמוך לפרוץ הסכסוך העסקי בין הצדדים ולאחר שאך שבועות ספורים קודם לכן התחוור לקמיל הרקע של הפסקת ההתקשרות בינו לבין החברה האנגלית באשמתם של ינקו ו-וייס.

על רקע זה, יהא ניתן להבין מדוע נוסחה התובענה בתחילה כתובענה לסעד זמני.
בפועל, לאחר שהסעד הזמני לא ניתן והשנים נקפו, נראה כי לא ניתן לקבל היום חשבונות ברורים ומוסדרים של החברה הבלגית ו/או חשבונות אחרים מאת ינקו ו-וייס.
סעד כזה, אם יינתן יהא על הנייר בלבד ואין בדעתי להעניק סעדים כגון דא.

מתן החשבונות, אינו נראה ריאלי בתנאים השוררים היום, ויהא בבחינת אות מתה.

מסיבה מעשית זו בלבד, אני דוחה את התביעה למתן חשבונות.

הסעד הכספי:
נותר לדון בשאלת גובה הסעד הכספי אותו יש להעניק לקמיל. בתביעתו, העמיד קמיל כאמור את שווי הסעד הכספי שהוא טוען לו, על סך של 750,000 ₪ לצרכי אגרה בלבד.

קמיל לא פירט כיצד הגיע לסכום זה. הוא לא הגיש מאזנים של החברות, לא הגיש מאזנים של רווח והפסד ולא פירוט של היקף המכירות הצפוי שלו מול החברה האנגלית לאורך שנים. ברי, כי נגרם לקמיל נזק כלכלי, אך לא ברור היקפו.

שני הצדדים צירפו מסמכים שונים, המעידים על מכירות רנדומליות אולם לא ניתן ללמוד מהם על היקף ההתקשרות ואין בהם תמונה מלאה של הרווח אשר נמנע מקמיל.
הכלי האובייקטיבי היחיד אשר הוגש לעיוני, הינו הסכם ההיפרדות שם רכש קמיל מאת ינקו ו-וייס את זכויות השיווק וההפצה, ללקוח המיוחד קרי החברה האנגלית, בסך של 60,000 אירו.
ראו סעיף 4 להסכם.
סך של 30,000 אירו כבר שולמו על ידי קמיל עד ליום 30.12.09. סך נוסף של 30,000 אירו אמורים היו להיות משולמים עד ליום 30.4.10 אך לא שולמו כיוון שהחברה האנגלית הפסיקה את ההתקשרות עם קמיל בנסיבות שתוארו בהרחבה ב

פסק דין
זה.

ההערכה של 60,000 אירו הקבועה בהסכם ההיפרדות, מהווה אינדיקציה אובייקטיבית לסכום בו העריכו שני הצדדים, את עלויות הקשר העסקי עם החברה האנגלית.

בנוסף, אילו היו מבוצעות מכירות נוספות ללקוחות אחרים, אמור היה קמיל לקבל 11% מההיקף, על פי סעיף 6.2 להסכם ההיפרדות. היקפן של המכירות הנוספות שבוצעו, ככל שבוצעו, אינו ברור וכבר עמדתי לעיל על כך שלא ניתן לבצע באופן מסודר מתן חשבונות.

לפיכך, האינדיקציה היחידה שיש בידי לסכום אותו יש לפסוק לזכות קמיל, הינו הסך של 60,000 אירו. אני מוצאת כי זהו שווי הקשר העסקי עם הלקוח המיוחד, שינקו ו-וייס גרמו להתרתו.

אני פוסקת לחובת ינקו ו-וייס, סכום זה כשהוא משוערך לשקלים וצמוד למדד, נושא ריבית והצמדה כחוק נכון לתאריך 31.12.09.

כמו כן, אני סבורה כי יש להשיב לקמיל את הסכום של 30,000 אירו אותו שילם לינקו ו-וייס, למימוש קשר אשר הוכשל בעטיים. גם סכום זה יחושב לפי המועד הקובע של 31.12.09, ישוערך לשקלים לפי השער היציג ביום זה וישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד זה ואילך.

לסיכום ראש פרק זה, אני פוסקת לזכות קמיל מאת ינקו ו-וייס והחברה הבלגית ביחד ולחוד סך של 90,000 אירו משוערך לשקלים נכון ליום 31.12.09 לפי השער היציג נכון ליום זה ונושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

סיכום:

מן המקובץ לעיל אני קובעת כדלקמן:

1.
התביעה בתא"ק 47106-05-10 – נדחית
בזה.
2.
התביעה בת"א 38063-06-10 מתקבלת, ברכיב הסעד הכספי.
3.
ינקו ו-וייס והחברה הבלגית ביחד ולחוד ישלמו לקמיל, סך של 90,000 אירו משוערך לשקלים נכון ליום 31.12.09 לפי השער היציג נכון ליום זה ונושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק.
4.
העתירה למתן חשבונות בת"א 38063-06-10, נדחית בזה.
5.
אני מחייבת את ינקו ו-וייס והחברה הבלגית ביחד ולחוד
לשאת בהוצאות המשפט קמיל. הם ישלמו לו אגרות משפט א ו-ב, כל אחת מהן כערכה ביום תשלומה וכן שכ"ט עו"ד בסך 40,000 ₪.
6.
פסיקתא תוגש לחתימתי.

ניתן היום,
י"ב תשרי תשע"ד, 16 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.


נועה גרוסמן
, שופטת
סגנית נשיאה







תאק בית משפט שלום 47106-05/10 איתן נחום קמיל נ' רוני וייס, מנחם-אבי ינקו, irvai sprl ואח' (פורסם ב-ֽ 16/09/2013)