פסקי דין על אליאס שיתי בתיק | פסקי דין על ארלט מלכה אזולאי בתיק | פסקי דין על אחים יזדי בתיק | פסקי דין על קומפיוטסט הנדסה ציוד לרכב בתיק |

11802-03/10 תאמ     16/09/2013




תאמ 11802-03/10 אליאס שיתי בתיק נ' ארלט מלכה אזולאי בתיק, אחים יזדי בע"מ בתיק, קומפיוטסט הנדסה ציוד לרכב בע"מ בתיק








בית משפט השלום בקריות



תא"מ 11802-03-10 שיתי נ' מלכה אזולאי

ת"א 30974-02-11 מלכה אזולאי נ' שיתי ואח'






בפני
כב' סגן הנשיא, השופט נווה ערן


התובעים
1. אליאס שיתי בתיק
מס' 11802-03-10

1. ארלט מלכה אזולאי בתיק
מס' 30974-02-11



נגד

הנתבעים
1. ארלט מלכה אזולאי בתיק
מס' 11802-03-10

1. אליאס שיתי בתיק
מס' 30974-02-11

2. אחים יזדי בע"מ בתיק
מס' 30974-02-11

3. קומפיוטסט הנדסה ציוד לרכב בע"מ בתיק
מס' 30974-02-11




פסק דין


בפני
2 תביעות שאוחדו לדיון אחד.

התביעה האחת היא תביעה כספית/נזיקית, התביעה השנייה היא תביעה שטרית.


לטענת התובעת, הנתבע 1 מכר לה רכב מסוג מיצובישי גרנדס, שנת ייצור 2007 (להלן: "הרכב"), וזאת בהתאם להסכם למכירת רכב אשר נחתם בניהם ביום 18.06.09 (להלן: "ההסכם").

הנתבעת 2 הינה חברה, אשר עוסקת בניהול מוסכים ובתי מסחר לחלקי חילוף, לרבות רכישת כלי רכב שעברו תאונות קשות, שיקומם והשבתם לכבישי ישראל.

הנתבעת 3 הינה חברה, אשר עוסקת בין היתר בבדיקת כלי רכב ומתן חוות דעת אודות תקינותו ומצבו טרם מכירה/רכישה.

השתלשלות העניינים וטענות הצדדים:
התובעת טוענת, כי שילמה לנתבע 1 עבור רכישת הרכב סך של 122,000 ₪, כאשר מתוכם 2,000 ₪ במזומן נמסרו לידיו של הנתבע 1, 100,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית לחשבונו, וסך של 20,000 ₪ שולמו באמצעות המחאה ליום 25.06.09, אשר בסופו של דבר בוטלה על ידי התובעת, כפי שיפורט בהמשך.
לטענת התובעת, במעמד החתימה על ההסכם טען נתבע 1 בפני
ה, כי אשתו הינה הבעלים של הרכב, וכי יש ברשותו ייפוי כוח מטעמה לצורך מכירת הרכב. אולם, בדיעבד התברר כי אותו ייפוי כח ניתן לנתבע 1 לא מטעם אשתו, אלא מטעם נתבעת 2- חברת האחים יזדי, שהינה למעשה הבעלים של הרכב וכאמור עוסקת בין היתר, ברכישת כלי רכב שעברו תאונות קשות ובשיקומם.
לטענתה, נתבע 1 לא היסס לומר לה כי מדובר ברכב פרטי, חדש, בשימוש רעייתו בלבד אשר בקושי נוסעת בו. הכל, תוך שהוא הסתיר ממנה את דבר התאונה הקשה שארעה לרכב ביום 23.04.09, אשר
בעקבותיו הוגדר כ"אובדן להלכה" והורד מהכביש.

התובעת מוסיפה, כי בדיעבד התברר לה כי הנתבע 1 הינו פחח רכב ותיק, המשמש כ"חייל" של האחים יזדי (הנתבעת 2), המעלים בחזרה אל הכביש רכבים שעברו תאונות קשות, לאחר שיקומם, ומוכרים אותם לציבור הישראלי, תוך שהם מסתתרים מאחורי אנשים פרטיים ומסתירים את ההיסטוריה של הרכבים הללו- בדיוק כפי שארע בעניינה.

עוד טוענת התובעת, כי בטרם קנתה את הרכב, ניגשה באמצעות אביה, מר אזולאי שלמה, לנתבעת 3 על מנת לבצע בדיקה שגרתית למצב הרכב. לטענתה, נתבעת 3 אשר ביצעה את הבדיקה ואשר ידעה ו/או היה עליה לדעת מבחינה מקצועית אודות מצב הרכב לאחר התאונה הקשה שעבר, לא הצביעה בדו"ח סיכום הבדיקה על חשש לאירוע תאונתי רציני ברכב.

התובעת מציינת, כי אמנם בשולי ההסכם בין הצדדים נכתב אודות העבר של הרכב כדלקמן:
"...נזק בצד שמאל מקרה ביטוח", אך לטענתה משפט זה לא היה אלא קצה הקרחון של המצב האמיתי ברכב לאור העובדה כי עבר תאונת דרכים קשה והוגדר כאמור כ"אובדן להלכה". לדידה, מדובר אפוא בשיטה של "לגלות טפח ולכסות טפחיים".
לגרסת התובעת, נתבע 1 מכר לתובעת את הרכב בעלות מופרזת ביחס לערך הרכב האמיתי והמעודכן בעקבות התאונה, כאשר עלות הרכב בעקבות התאונה עמדה על סך של 53,945 ש"ח, אולם התובעת קנתה את הרכב בעלות 122,000 ₪, דהיינו שילמה סך של 68,055 ₪ יותר משוויו הריאלי.
התובעת מסבירה, שכתוצאה מהתאונה נגרם לרכב נזק המהווה 53.11% מערכו, ובשקלים סך של 53,945 ₪, כאשר הרכב הורד מן הכביש והוגדר כ"אובדן להלכה".
לעניין זה מפנה התובעת בסיכומיה לחוות דעתו של השמאי אילן מזרחי מטעם חברת הביטוח, אשר נערכה לאחר התאונה. השמאי מזרחי קבע במסגרת חוות דעתו, כי ירידת הערך הצפויה הינה בשיעור של 9%, בתנאי שיבוצעו התיקונים שנקבעו בחוות דעתו, בעלות של 73,295 ₪. לטענת התובעת, בפועל התיקון אשר נעשה לרכב היה פגום ולא בהתאם לחוות דעת השמאי מזרחי, ובעלות של כ- 13,000 ₪ בלבד. לפיכך, התובעת טוענת, כי ירידת ערך הרכב עומדת על שיעור של 50% מהמחירון המלא שלו דאז, היינו 66,000 ₪.

התובעת מדגישה, כי גילתה המידע אודות מצב הרכב, כאשר לאחר רכישתו פנתה לחברת הביטוח
על מנת לבטח את הרכב, אולם משם נמסר לה, כי הרכב עבר תאונה קשה, הורד מן הכביש, נמכר במצבו הניזוק לנתבעת 2, אשר שיקמה אותו והשיבה אותו לכביש, ועל כן, לא ניתן לבטח את הרכב במחיר המחירון.
לטענתה, כשנודע לה אודות התאונה שעבר הרכב והגדרתו כ"אובדן להלכה", פנתה לנתבע 1 וביקשה לבטל את העסקה, ולהשיב לה את מלוא הכספים ששילמה עבור הרכב, אך פנייתה נפלה על אוזניים ערלות ולא זכתה למענה. על כן, התובעת נתנה הוראה לבנק לבטל את ההמחאה על סך 20,000 ₪, שכאמור מהווה את יתרת התשלום עבור הרכב. התובעת מציינת, כי בעקבות פנייתה אל הנתבע 1, זה האחרון נלחץ, ומאחר וחשש לגורל ההמחאה הקדים את התובעת ופתח כנגדה תיק הוצל"פ מס' 12-10156-09-1
בבקשה לביצוע שטר, לה הגישה את התנגדותה.

לסיכום טוענת התובעת, כי מתקבל הרושם לפיו הנתבעת 2 רכשה את הרכב הניזוק מחברת הביטוח, העבירה אותו (באמצעות ייפוי כוח) לנתבע 1, וזאת תחת הסכם פיקטיבי שלא כלל בתוכו סכומים, והנתבע 1 פעל לתיקונו בעלות זעומה ובניגוד להוראת שמאי חברת הביטוח. לאחר מכן פרסם את הרכב באתר האינטרנט ומכר אותו לתובעת, תוך הסתרת עובדות קריטיות אלו לעניין מצבו.

התובעת בתביעתה נשענת על מספר טענות משפטיות:

הטעיה
- התובעת טוענת, כי נפלה קורבן למעשה הטעייה מצד הנתבעים, הבא לידי ביטוי בהשמטת מידע קריטי בנוגע למצב הרכב עובר למכירתו, מידע אשר יש בו כדי להביא לביטול הסכם הקנייה והשבת הסכומים ששולמו על ידה. התובעת מדגישה, כי אם מידע זה היה בידיה טרם הקנייה, מידע שחובה היה על הנתבעים לגלותו, הרי שלא היתה קונה את הרכב. התובעת בעניין זה מפנה לס' 15 לחוק החוזים (חלק כללי), העוסק בהטעיה, וכן לס' 11 לחוק המכר, לפיו מוקנית לה לטענתה זכות ביטול הסכם הרכישה מחמת חוסר התאמה.

תרמית
-
לטענת התובעת, הנתבעים רימו אותה, בכך שהציגו בפני
ה מידע שגוי אודות מצב הרכב המכאני, ולכל הפחות התרשלו, כאשר לא גילו לה את ההיסטוריה של הרכב, לרבות התאונה הקשה שאירעה בו ועוד פרטים מהותיים נוספים. התובעת מפנה בעניין זה לס' 56 לפקודת הנזיקין (העוסק בתרמית), כאשר התובעת מדגישה כי כל הפרטים שהוסתרו ממנה היו חיוניים לידיעתה טרם רכישת הרכב והוסתרו ממנה על ידי הנתבעים בחוסר תום לב.
על כן, לגרסתה, עומדת לה הזכות לבטל את העסקה עם הנתבעים.
עוד טוענת התובעת, כי הנתבעים 1-2 ביצעו למעשה "עשיית עושר ולא במשפט", כאשר מכרו לתובעת את הרכב בסך של 68,055 ₪ יותר משוויו הריאלי. התובעת מדגישה, כי לאור העובדה שנתבעת 2 יפתה את כוחו של נתבע 1 למכור בשמה את הרכב לתובעת ולאור יחסי השליחות בניהם, הרי שהינה אחראית כלפיה בדיוק כפי שנתבע 1 אחראי לנזקיה.

רשלנות
-

לחילופין, התובעת טוענת, כי נתבעת 3 התרשלה במילוי חובתה והפרה את חובת הזהירות והגילוי אשר בהן היא חבה כלפיה, כאשר לא גילתה לתובעת מידע אמין אודות מצב הרכב ומערכותיו. התובעת מדגישה, כי הנתבעת 3 מהווה מכון מורשה לבדיקת רכבים, שמכוח מקצועיותה, היה עליה לחשוף את הפגמים החמורים ברכב, אך התרשלה כלפיה בכתיבת ממצאים בדו"ח אשר אינם תאמו את הממצאים שעלו מבדיקות שבוצעו לרכב. כך למשל לא נמצאו הליקויים הבאים: יישור עמוד, יישור דלת, יישור מכסה מנוע, יישור דופן פנימי וביצוע עבודות פחחות ברמה ירודה.
לפיכך, התובעת טוענת, כי בהתרשלותה בביצוע הבדיקה ובעריכת דו"ח הסיכום גרמה לה הנתבעת 3 נזק ממשי, כאשר התובעת למעשה הסתמכה על ממצאי הבדיקה ו/או הדו"ח, שלא הצביעו על ליקוי כלשהו ברכב אלא נהפוך הוא- על מצב תקין ביותר של הרכב.
על כן, לטענת התובעת, הנתבעת 3 חבה כלפיה בנזק שאירע, ביחד ולחוד עם יתר הנתבעים.

התובעת טוענת, כי לאור כל האמור לעיל, נפל פגם מהותי בעסקת המכר, ולפיכך דין עסקה זו להתבטל והינה זכאית להשבת מלוא הסכומים ששילמה לנתבעים עבור הרכב
.
עוד נטען על ידה, כי השטר על סך 20,000 ₪ המוחזק בידי מי מהנתבעים 1 או 2 נכון ליום הגשת התביעה, מוחזק בידו במרמה, כאשר בנסיבות העניין התרחש כישלון תמורה.
התובעת אף טוענת, כי הליכי ההוצאה לפועל בהם נקט כנגדה הנתבע 1 הסבו לה נזקים כבדים, מאחר וכבעלת עסק פרטי הינה זקוקה לביצוע פעולות בנקאיות מידי יום בחשבונה בבנק, אולם בעקבות עיקול החשבון על ידי הנתבע 1, לא היה באפשרותה לבצע שום פעולה.

התובעת מוסיפה וטוענת כי אינה חייבת בתשלום דמי שימוש עבור ארבע השנים בהן עשתה שימוש ברכב, זאת לאור העובדה כי הנתבע 1 לא הסכים לבטל את העסקה ולקבל את הרכב בחזרה, בטענה שאין בידיו כסף ועל כן, אין לו להלין אלא על עצמו.





לסיכום טענותיה, התובעת מבקשת כי הנתבעים יפצו אותה כדלקמן
:
א.
בהשבת מלוא הסכומים ששולמו על ידה עבור הרכב על סך של 102,000 ₪.
ב.
להשיב לידה את ההמחאה על סך 20,000 ₪ המוחזקת כאמור לטענתה, שלא כדין ולאור כישלון התמורה.
ג.
תשלום פיצויים בסך 60,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לה, לרבות בעקבות הסתמכותה על דו"ח הבדיקה שנערך על ידי נתבעת 3.
ד.
תשלום הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪, שנשאה בהם בעקבות ניהול הליך ההוצאה לפועל.

טענות הנתבע מס' 1:
הנתבע 1 מעלה מס' טענות מקדמיות. ראשית, לטענתו יש לדחות את התביעה כנגדו על הסף מחמת העדר יריבות. לגרסתו, התובעת בדקה את הרכב וידעה על מצבו "כמקרה ביטוח" עוד בטרם קנתה אותו, וזאת כפי שמצוין בהסכם בניהם, ואף הוסבר לה במכון הרישוי, אצל הנתבעת 3.
זאת ועוד, לטענתו, בכל הזמנים הרלוונטיים לכתב התביעה היה מחיר הרכב במחירון בסך של 141,393 ₪, כאמור בחוות הדעת השמאי מטעם התובעת, כאשר בפועל הרכב נמכר לתובעת בפחות 20,000 ₪ ממחיר המחירון, וזאת מהסיבה שהרכב עבר תאונה והתובעת ידעה עליה. הנתבע מסביר, כי בחוות דעת השמאי מצוין בפירוש, כי לאחר התאונה ירידת הערך הצפויה היא 9%, כאשר התובעת רכשה את הרכב במחיר פחות ממחיר מחירון בסך כאמור של 20,000 ₪, המהווים כ-18% ממחיר הרכב. כלומר, לטענתו הוריד ממחיר המחירון כפול מהצפוי. על כן, גם בהנחה והרכב לא תוקן כהלכה, ירידת הערך שקיבלה
התובעת הנה כפולה מזו שאמורה להיות.
הנתבע 1 מוסיף, כי הסביר לתובעת שהרכב נרכש עבור אשתו, אולם טרם העביר את הבעלות עליו, מאחר ואין ביכולתו להחזיק הרכב עקב מצבו הכלכלי, וכי ברשותו ייפוי כוח מהבעלים של הרכב, היא הנתבעת 2.
הנתבע 1 מדגיש, כי הביא לידיעת התובעת, כאמור בהסכם בניהם, שהרכב עבר תאונה ועל סמך זה נרכש הרכב על ידה במחיר הפחות ממחיר המחירון, זאת, עוד לפני הבדיקה במכון הרישוי אצל הנתבעת 3. הנתבע 1 טוען, כי עמד על כך שהתובעת תבצע בדיקה לרכב לפני הרכישה, כאשר התובעת בחרה את המכון אצל הנתבעת 3 ורכשה את הרכב רק לאחר ביצוע הבדיקה, כאמור בדו"ח הבדיקה.
התובע מפנה לסעיף ההערות בהסכם, בו נכתב כי הרכב עבר תאונה מצד שמאל המוגדרת מקרה ביטוח ומשחתמה התובעת על הסכם זה, ברי כי ידעה על מה היא חותמת ומבינה את תוכנו.
זאת ועוד, לטענתו גם בבדיקה ובדו"ח הסיכום שערכה הנתבעת 3 נתגלה לתובעת עניין התאונה שעבר הרכב וכן התיקונים שבוצעו בו, ואף על פי כן היא ממשיכה לטעון כי לא ידעה על התאונה.
הנתבע 1 מציין, כי כעבור שבוע מרכישת התובעת את הרכב ממנו, היא יצרה עימו קשר וביקשה לבטל את העסקה ולהחזיר לו את הרכב. לטענתו קיים פגישה עם התובעת, אשר אליה התלוו שני בריונים ובסופה הסכים לבטל את העסקה. אך למחרת, התובעת התקשרה אליו ומסרה לו כי היא לא מתכוונת להחזיר לו את הרכב, אך ביקשה כי יוחזרו לה השיקים ששילמה עבורו.
עוד מציין הנתבע 1, כי מלכתחילה לא היתה כוונה לתובעת לשלם את יתרת הסכום בסך 20,000 ₪, כאשר מספר רב של פעמים פנתה אליו בבקשות להוריד לה סכום זה ממחיר הרכב, בטענה שהרכב עבר תאונה וסיבה זו מגיעה לה הנחה נוספת. לטענתו, כאשר לא שעה לדרישותיה אלו, הגישה התובעת את תביעתה.


הנתבע 1 מדגיש, כי התובעת נוסעת ברכב מזה כארבע שנים ברציפות ללא תקלות, כאשר הרכב עובר מבחני טסט בכל שנה והכל לשביעות רצונה. זאת ועוד, לטענתו התובעת מעולם לא יזמה מכירת הרכב. לדידו, במידה ואכן היתה נגרמת לתובעת עוגמת נפש כפי שהיא אכן טוענת, היא היתה לפחות מוכרת אותו ב-50% מערכו, אולם במצב כיום אינה יכולה לטעון כי מגיע לה פיצוי כלשהו בדבר עוגמת נפש, מאחר והינה נהנית מכל העולמות- גם נהנית מהרכב אשר ברשותה משך מספר שנים וגם נמנעת משלם את חובה לנתבע 1 בגינו. כעת, התובעת בתביעתה מבקשת סעד של החזרת הרכב וכן השבת מלוא סכום הרכב, כל זאת כאשר עד היום המשיכה להחזיק בו- לטענת הנתבע 1 הדבר אינו מתקבל על הדעת.
לעניין טענת הנתבעת כי חברת הביטוח לא הסכימה לבטח את הרכב לאור התאונה הקשה שעבר, טוען הנתבע 1 כי התובעת לא טרחה להציג מסמך המעיד על כך.

הנתבע 1 טוען כי נכון להיום ובהתאם לנפח המנוע של הרכב, דמי שכירות החודשיים של הרכב נשוא התביעה עומדים על כ-2,000 ₪ לחודש. לפיכך, דמי השכירות של התובעת היה לשלם במשך ארבע שנים שהרכב עומד לרשותה, מגיע ל-96,000 ₪- סכום מעבר למחיר הרכב בערכו היום ממחיר המחירון.
הנתבע 1 מציין, כי מעולם לא עסק בסחר ברכב, אלא קונה את רכביו מהאחים יזדי לאור היכרותו האישית עימם, הא ותו לא.
הנתבע 1 מוסיף וטוען, כי התובעת בטענותיה מתעלמת כלל וכלל מחתימתה על זיכרון הדברים ומכל האמור בו וכאמור משחתמה עליו, חזקה כי הבינה את האמור בו. זאת ועוד, בהתאם לסעיף 8 להסכם זיכרון הדברים, נקבע
כי במידה וצד מפר את ההסכם, צד זה ישלם לצד השני פיצוי קבוע מראש המהווה 10% משווי הרכב. על כן, משהפרה התובעת הסכם זה ולא שילמה לו את מלוא התמורה בגין הרכב, יש לחייבה אף בפיצוי מוסכם זה.

הנתבע 1 מציין, כי עלות התיקון בפועל שביצע ברכב אינה משנה לעניין זה. לטענתו, לאור עבודתו כפחח הינו מכיר אנשים בעלי מקצוע, אשר רכש מהם חלקים בסכומים פחותים לצורך חיסכון בעלויות, ועל כן עלות תיקון הרכב הסתכמה בפחות מהערכת השמאי. אולם, אין הדבר אומר שהתיקון נעשה באופן לקוי כפי שהתובעת מנסה לצייר בתביעתה, אלא באופן אמין ומקצועי. אף בדיקת הרכב שבוצעה במכון הנתבעת 3 מעידה על אופן ביצוע התיקון, לאור העובדה כי בבדיקה זו בקושי זיהו שהרכב עבר תאונה.
לאור כל האמור לעיל, הנתבע 1 טוען כי יש לדחות את תביעתה של התובעת, ולחייבה בתשלום מלוא סכום השיקים בתיק ההוצל"פ נשוא התביעה.

טענות הנתבעת 2:
הנתבעת 2 טוענת, כי השלמת פעולת המכר בין הנתבע 1 לנתבעת 2 הושלמה עוד בטרם התקשרו התובעת והנתבע 1, ולתמיכה בטענתה זו צירפה קבלות בגין המכירה אשר הונפקו בחודש 05/2009, וזאת למעלה מחודש קודם להתקשרות שבין התובעת לנתבע 1. על כן, לטענתה, הואיל ובינה לבין הנתבע 1 אין מחלוקת בשאלת זהות בעל הרכב, שהינו כאמור הנתבע 1 ולאור הקבלות המצורפות, הרי שיש לקבוע כי הנתבע 1 היה הבעלים בפועל של הרכב נשוא התביעה, וכפועל יוצא מכך לפטור אותה מכל חובת גילוי שהיא כלפי התובעת, על אחת כמה וכמה כאשר התובעת כלל לא היתה בקשר כלשהו עם הנתבעת 2 עת ההתקשרות.
לטענתה, הנתבע 1 נהג ברכב מנהג בעלים גמור, הואיל והוא שתיקן את הרכב כל חשבונו, הוא שקבע את מלוא תנאי המכר בינו לבין התובעת, וזאת ללא ידיעתה, מאחר והיתה אדישה וחסרת כל ענין לעסקה בינם. לפיכך, הנתבעת 2 טוענת כי אין כל יריבות בינה לבין התובעת ועל דין התביעה כנגדה להידחות על הסף.
זאת ועוד, לטענתה, אין מחלוקת כי מסרה לנתבע 1 את מלוא המידע עובר למכירת הרכב, ובכך מילאה את כל חובות הגילוי המוטלות עליה כמוכרת הרכב לנתבע 1, ואף הנתבע 1 עצמו לא טען
כי לא עמדה בחובת הגילוי כלפיו. על כן, הואיל וכלל לא היתה בקשר עם התובעת עובר לביצוע העסקה, אין כל היגון לטעון כי הנתבעת 2 הפרה את חובת הגילוי כלפי התובעת, קל וחומר שלא הטעתה ו/או רימתה אותה, אדרבא כאשר לא היתה מודעת למעשיו של הנתבע 1, שהיה הבעלים בפועל של הרכב.
לגרסת הנתבעת 2, העובדה כי הרכב עובר בכל שנה ושנה את מבחני הרישוי, כמו גם העובדה שמשרד התחבורה התיר את עלייתו בחזרה לכביש, מלמדות כאלף עדים, כי התובעת רכשה רכב בטיחותי ותקין.
בנוסף, ברור כי אם אכן היה מקונן חשש בלב התובעת כי נשקפת לה ולמשפחתה סכנה בטיחותית כלשהי, היתה נפטרת מהרכב על אתר ואף בלא כל תמורה.
באשר לטענת המחיר המופקע בו נמכר הרכב- הנתבעת 2 טוענת כי התובעת התקשרה מרצונה החופשי עם הנתבע 1 ואף דרשה ממנו הנחה, אשר תועדה בכתב בהסכם המכר, ככזו שנעשתה אך ורק בשל התאונה ולא מכל סיבה אחרת, ולכן יש לראות כל טענה בעניין זה כניסיון לבטל הסכם מחמת אי כדאיות העסקה.

לטענת הנתבעת 2, טענת התובעת, כי התעודה המעידה על תיקון הרכב בהתאם לתקנה 309 הינה מזויפת, מעולם לא נזכרה במסגרת כתבי הטענות, ועל כן מדובר בהרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין, הנתבעת 2 טוענת כי התובעת לא הוכיחה כלל כי תעודה זו מזויפת.

הנתבעת 2 מוסיפה וטוענת, כי התובעת לא פעלה בכדי להקטין את נזקה. כך מפנה היא לדברי התובעת פרוטוקול הדיון, בהם טענה כי במשך כל השנים בהן הרכב נמצא ברשותה לא ניסתה למוכרו, למעט מקרה בודד בו שכן השאיר לה פתק על החלון.
לאור כל האמור לעיל, הנתבעת 2 טוענת, כי לאור חוסר היריבות והעדר העילה בינה ובין התובעת, יש לדחות התביעה כנגדה.

טענות הנתבעת מס' 3:
לטענת הנתבעת מס' 3, בדו"ח הבדיקה לרבות בטופס "הסיכום האחיד" מטעמה, נרשמו ליקויים רבים, אשר מלמדים על פחיתת שוויו של הרכב, לכדי הסכום ששולם על ידי התובעת, הלכה למעשה. לטענתה, כאשר הנתבע 1 מכר את הרכב לתובעת, הוא ציין במפורש כי הרכב עבר תאונה ואף הפחית 12,000 ש"ח ממחירו הנקוב במחירון, וכי סכום זה של 12,000 ₪ תואם
את הנקוב בחוות דעת השמאי אילן מזרחי, אשר קבע כי בעקבות התאונה נגרמה ירידת ערך בשיעור של 9%. הנתבעת 3 מדגישה, כי השמאי מזרחי הינו השמאי היחיד שבדק את הרכב לאחר התאונה, ועל כן התרשמותו טובה מהתרשמות שמאי אחר, שבדק את הרכב שנים לאחר התאונה.
לדידה, מסקנות המומחה מטעם התובעת, השמאי לן, אינן תואמות את העובדות, שכן התברר כי הרכב לא עבר תאונה קשה, אלא תאונה שחייבה רכישת חלקים רבים חדשים, ולכן הוחלט לשלם למבוטח את שוויו של הרכב ולהעבירו לתיקון ושיקום. הנתבעת 3 טוענת כי חוות דעתו של מומחה התובעת אינה יכולה להוות בסיס כלשהו לתביעת התובעת וכי הערכתו כי שיעור ירידת הערך בעקבות התאונה עומד על 50% חסרת בסיס מקצועי ומפנה בעניין זה אף לחלקים מעדותו בבית המשפט. לפיכך, לטעמה חוות הדעת היחידה שיכולה לעמוד בענייננו הינה כאמור חוות דעתו של השמאי מזרחי, וכי לא היותר שיעור ירידת הערך שנגרמה לרכב בעקבות התאונה עומדת על סך של 9%, שהם 12,000 ₪ ביום רכישת הרכב.

זאת ועוד, הנתבעת מדגישה כי הבוחן מטעמה אינו שמאי, ואינו נדרש ו/או יכול לתת הערכה לגבי ירידת הערך שנגרמה לרכב. בעניין זה מפנה הנתבעת 3 לדף הסיכום האחיד, בו נרשם בסופו במפורש כדלקמן:

"הערות: הממצאים המחייבים את מכון הבדיקה הינם הממצאים

המפורטים בכתב בטופס הסיכום ובכפוף לתוצאות הבדיקה.


משמעות הליקויים, חומרתם, והערכת מחיר לתיקון יש לקבל

ממוסך מורשה או משמאי רכב לפי הצורך ובאחריות הקונה בלבד".

על כן, לטענתה, ככל שהתובעת ביקשה לדעת האם כלל הליקויים שנרשמו בטופס הבדיקה האחיד מצדיק הפחתת הסך של 12,000 ₪ או יותר, היה עליה לפנות לשמאי ולקבל חוות דעת בעניין זה.
לטענתה, הערות אלו נכתבו, כפי שנדרש בהוראת הנוהל שהוציא משרד התחבורה, כאשר הוראה זו כמוה כהוראת דין וכי הבוחן מטעמה בדק את הרכב על פי הוראת נוהל זו, ובהתאם לנקוב בה הגדיר את הליקויים. הנתבעת 3 מדגישה, כי שיעור ירידת ערך הרכב אינו עניין שהיא נדרשת לו, וכי אין בוחן הרכב יכול ו/או צריך ליתן פרטים לגבי עוצמת התאונה וירידת הערך שנגרמה לרכב בעקבותיה. לטענתה, הגורם היחיד שיכול היה למסור פרטים מלאים לגבי התאונה היה הנתבע 1, שרכש את הרכב במצבו הניזוק ותיקן אותו. על כן, יהיה זה בלתי צודק ואף שגוי משפטית להטיל עליה את חובת הגילוי בקשר למצבו של הרכב.


על כן, לגרסתה, לא הוכח במה התרשל בוחן הרכב וכי הבדיקה שבוצעה על ידו היתה בדיקה מקצועית. זאת ועוד, התובעת לא הציגה חוות דעת של בוחן רכב אחר או בדיקה שבוצעה לרכב בסמוך לאחר שנבדק על ידי הנתבעת, ובה רשימה של ליקויים אחרים ו/או נוספים לאלו שנמצאו על ידי הבוחן מטעמה.

על כן, לגרסתה, לתובעת לא נגרם כל נזק, שכן רכשה את הרכב במחיר הריאלי ועל כן לא עומדת לה עילת תביעה כנגדה.
לטענתה, אפילו אם ימצא מסיבה כלשהי, כי התובעת זכאית לפיצוי נוסף מעבר להנחה שכבר קיבלה, מחמת עוגמת נפש או סיבה אחרת, הרי שהסעד העצמי שנקטה בו, היינו קיזוז סך נוסף של 20,000 ₪ משווי הרכב, מהווה פיצוי מלא ושלם על יתר נזקיה, באופן השולל ממנה זכות לפיצוי נוסף. לטענתה, קיזוז נוסף זה מהווה, הלכה למעשה, הפחתה של 25% בשווי הרכב ביחס למחירו על פי המחירון, ומשכך אינה זכאית לפיצוי כלשהו.

לאחר שבחנתי בהרחבה את סיכומי הצדדים ואת תיקי המוצגים, את פרוטוקולי ישיבות ביהמ"ש במהלכם נחקרו התובעת ואביה, הנתבע 1 ונציגי הנתבעת 2 והנתבעת 3, ונתתי דעתי לכתבי הטענות, אני נותן בזאת את פסק דיני:

דין התביעה העיקרית להתקבל אך בחלקה בלבד וזאת נגד הנתבע 1 בלבד.
דין התביעה השיטרית של הנתבע 1 להידחות תוך קיזוז אל מול תביעתה של התובעת שהתקבלה חלקית.
דין התביעה כנגד הנתבעים 2,3 בתביעה הכספית להידחות ללא חיוב בהוצאות.



להלן נימוקי ביהמ"ש בהגעה לתוצאה האמורה:

1.
התרשמותי מתוך עדויות התובעת ואביה, כי טענת הנתבע 1 לפיה גילה להם את מלוא האינפורמציה ביחס לרכב וכי עבר תאונה במהלכה הוכרז הרכב "אובדן להלכה" אינה נכונה וכי אינפורמציה זו הוסתרה מהם. אילו היו יודעים את כל העובדות לאשורן לא מן הנמנע שלא היו נכנסים לעיסקה כלל ו/או לאור העדויות על מצבו של הרכב היום (דהיינו מס' שנים אחרי התאונה ושיקומו וביצוע העיסקה מתפקד הרכב היטב ועבר מס' טסטים ללא כל בעיה מיוחדת), קונים את הרכב במחיר נמוך יותר מזה שקנו אותו.
הטענה שהנתבע 1 למעשה הפחית ממחיר הרכב סך של 20,000 ₪ המהווים כ- 18% ממחיר הרכב באותה עת ולכן יש בכך כדי
ללמד, שנתן את מלוא האינפורמציה עפ"י עדותו בידי התובעת ואביה, שכן השמאי מזרחי מטעם חב' הביטוח טען לירידת ערך של 9% בלבד, דינה להידחות. ראשית משום שאינני נותן בה אמון ושנית, לאור העובדה ששוק המכוניות המשומשות נמצא במצב שנדיר שרכב נמכר עפ"י מחירון ובמיוחד לאור מצבו כפי שניתן היה להתרשם מבדיקת הנתבעת מס' 3.

2.
הטענה העולה בסיכומי התובעים, כי הנתבע מס' 1 והנתבעת מס' 2 "אחים יזדי" שיתפו ביניהם פעולה וכי הנתבע מס' 1 הוא "חייל" (כך לא פחות מופיע המונח בסיכומיה כשההקש ברור) דינה להידחות מכל וכל. לא הוכח קשר שכזה בין הנתבע מס' 1 ובין הנתבעת מס' 2. הנתבעת 2 אינה חבה ואינה צריכה לחוב (על דרך אחריות שלוחית נטענת) ביחס למחדליו של הנתבע מס' 1.

3.
הנתבע מס' 1 פחח רכב לשעבר ולא הוכח כי הוא סוחר מכוניות. בין אם ציפה למכור את הרכב ברווח ובין אם קנה את הרכב לאשתו, (אך לא רשם אותו על שמה) והיה אנוס למכור אותו מסיבות כלכליות, עפ"י עדותו, הנ"ל בשום אופן לא פעל בדרך שבה התחייב בתיקון הרכב הנ"ל שנדרש ע"י הנתבעת מס' 2 מחב' הביטוח.

עפ"י חוות הדעת של השמאי מזרחי, אשר נערכה לאחר התאונה, ירידת הערך הצפויה הינה בשיעור 9%, אך כל זאת בתנאי שיבוצעו התיקונים שנקבעו בחוו"ד בלא פחות מסכום של 73,295 ₪.
התיקון כפי שהוכח במשפט שנעשה לרכב, היה בעלות של 13,000 ₪ בלבד, שהוא עלות תיקון בלתי סבירה לאור חוות הדעת של השמאי מזרחי. הנתבע מס' 1 טוען בסיכומיו, כי עלות התיקון בפועל שביצע ברכב אינה רלוונטית וכי
לאור עבודתו כפחח הוא מכיר בעלי מקצוע ורכש מהם חלקים בסכומים נמוכים יותר, והדבר אינו מעיד שהתיקון שנעשה ברכב נעשה באופן לקוי ולא מקצועי.

כנראה שהנתבע מס' 1 הוא אכן מוכשר בעבודתו, אך משהוברר כי קיים פער שכזה בין עלות התיקון עפ"י השמאי מזרחי ובין החלקים שקנה, הדבר אומר "דרשני" והיה מחייב גילוי נאות מול התובעת.
לעניין גילוי נאות זה אפנה לעדות הנתבע מס' 1 שלא היתה אמינה וסבירה בעיני וכך העיד בפרוטוקול ביהמ"ש מיום 17/3/13 בעמ' 21 שורות 30-31 ובעמ' 25:
"לשאלת ביהמ"ש:
ש. אתה סיפרת לה כל מה שהיה ברכב, כל התיקונים והפגיעות.
ת. נכון מאד. מה שסיפרתי לה אמרו גם בבדיקה"

ובהמשך לשאלת ביהמ"ש:
"ש. אמרת לה אובדן להלכה או מקרה ביטוח?
ת. לא אמרתי אובדן להלכה, אמרתי מקרה ביטוח. אני יודע שמקרה ביטוח זה אובדן להלכה אותו דבר".

אני קובע שזו היתממות מצדו של הנתבע מס' 1 וכי הנכון לטעון "שמקרה ביטוח" ו"אובדן להלכה" חד הן, איננה הגיונית ואינה נכונה, כאשר אדם שרוצה לקנות רכב ששמע שהוא עשה תאונה במהלכה ניזוק הרכב "אובדן להלכה, גם אם יקנה אותו יבקש לקבל את מלוא התמונה ביחס לרכב, דהיינו התיקון, כיצד בוצע, על ידי מי ובאיזה עלות, ברי שהנתבע מס' 1 תיקן את הרכב אך בעלות
נמוכה ובלתי פרופורציונאלית בעליל אל מול חוו"ד השמאי מזרחי שאגב לא העיד ולא זומן לעדות ע"י אף אחד מהצדדים.

4.
סוגיה שעלתה במחלוקת חזיתית בין התובע לנתבע מס' 1 היא שאלת ביטול העיסקה והיא נוגעת בקשר ישיר לתביעה השיטרית ע"ס 20,000 ₪ שהינו למעשה השיק ששלמה התובעת לנתבע מס' 1 כחלק מחיר רכישת הרכב ואשר התובעת ביטלה ולאחר מכן הנתבע מס' 1 הכניס את השיק להליכי הוצל"פ.


בסיכומיו טוען הנתבע מס' 1, כי מלכתחילה לא רצתה התובעת לשלם את עלות השיק ועשתה כל מאמץ ע"מ לקבל הפחתה נוספת במחיר הרכב ע"י ביטול השיק.


בסיכומיו מציין הנתבע מס' 1, כי שבוע מיום רכישת הרכב יצרה עימו התובעת קשר וביקשה לבטל את העסקה ולהחזיר לו את הרכב.

בפגישה שקיים עם התובעת התלוו אליה שני בריונים ובסופה היתה נכונות מצידו לבטל את העסקה. ואולם למחרת התקשרה אליו התובעת וסרבה להחזיר את הרכב תוך ציון שיחזיר לה שיקים ששילמה.


אני קובע שדין גרסה זו להידחות, אינני נותן בה אמון, היא אינה משקפת את התרשמותי מעדויות התובעת ואביה, מעדות הנתבע ומחומר הראיות אשר הועמד בפני
.
הסבירות היא לאור התרשמותי שביטול השיק נשוא התביעה השיטרית, היה אך ורק על רקע סירובה של התובעת לשלם את מלוא מחיר הרכב, לאחר שנודע לה על התאונה. התובעת טוענת, כי האינפורמציה גולתה לה לאחר שפנתה לחברת ביטוח לבטח את הרכב וזו האחרונה סירבה לבטחו במחיר המחירון של הרכב. התובעת לא הציגה כל אסמכתא או מסמך בכתב בהקשר זה והיה עליה לעשות כן, עם זאת, עדותה נשמעה סבירה ונכונה ואני נותן בה אימון.

5.
התובעת דורשת בתביעתה סעדים רבים שאין בדעתי להיעתר להם ואבהיר מדוע: דרישתה היא לחייב החזר בגין מלוא תמורת הרכב אותו שילמה (בסך 102,000 ₪), השבת השיק ע"ס 20,000 ₪ נשוא התביעה השיטרית לידה, תשלום עוגמת נפש 60,000 ₪, והוצאות משפט.


בעדותה בפני
בישיבת ביהמ"ש מיום 13/2/13, העידה התובעת בעמ' 17 לפרוטוקול:

"ש. את נוסעת ברכב שבכתב התביעה?

ת. כן, הוא נוסע בסדר. קניתי אותו ב-18/6/09.
ש. למעשה מאז שקנית אותו את עושה איתו שימוש שוטף?
ת. נכון. ההוא גם עבר מידי שנה את מבחני הרישוי ללא תקלות מיוחדות".

ובהמשך:
"ש. יש בו תקלות מיוחדות?
ת. כמו בכל רכב, רגיל לחלוטין, השימוש שאני עושה איתו משביע את רצוני. גם מבחינה חיצונית לא השתנה בו דבר למעט בלאי רגיל."

ובהמשך נשאלה התובעת אם ניסתה למכור את הרכב ותשובתה, כי הדבר נעשה פעם אחת, ללא פרסום וכי הנ"ל נרתע לאחר ששמע שהרכב עבר תאונה, מדובר בשכן שהשאיר פתק על החלון.

התובעת עשתה שימוש ברכב 4 שנים, ללא כל בעיה, לא הוכח על ידה בראיות קושי למכור את הרכב, אם כי לא ניתן להתעלם, כי לאור עובדת היות הרכב רכב שעבר שיקום, עבר "אובדן להלכה", לא מן הנמנע שיהיה קושי כזה או אחר במכירתו, לא הקטינה את נזקה כלל וכעת היא מבקשת לאחר 4 שנות שימוש שיפוי מלא על מלוא הרכישה.
גם לתובעת ואביה אחריות תורמת בהקשר זה של רכישת הרכב, התובעת פנתה לביצוע בדיקה אצל מכון בדיקה (הנתבעת מס' 3) אשר למעשה לימד, כי ברכב ישנם נזקים כאלה או אחרים, שמכוחם יכלה התובעת או לא יכלה לקנות את הרכב.

לא הוכח רשלנות של הנתבעת 3 אשר בדקה את הרכב ואסביר:
העיד בוחן הרכב מצד הנתבעת 3 והסביר את מהות הליקויים שנתגלו בזמן הבדיקה, ליקויים אלו היו צריכים להדליק אור אדום אצל התובעת ואביה.
בדף "הסיכום האחיד" של הבדיקה נרשם בסופו במפורשות: "הערות – הממצאים המחייבים את מכון הבדיקה הינם הממצאים המפורטים בכתב בטופס הסיכום ובכפוף לתוצאות הבדיקה".
משמעות הליקויים, חומרתם, והערכת מחיר לתיקון יש לקבל ממוסך מורשה או משמאי רכב לפי הצורך ובאחריות הקונה בלבד". לא הוכח כי הבוחן התרשל וכי עדותו עמדה בסתירה למצבו האמיתי של הרכב, ואילו היו לתובעת ואביה השגות בעניין זה היה עליהם, טרם הקניה, לבדוק את מהות התיקונים תוך שימוש בשמאי מטעמם או מוסך מורשה.

אשר על כן, דין התביעה נגד נתבעת 3 ונגד נתבעת 2
שלא הוכח קשר בין מעשיו של הנתבע 1
ובינה דינה להידחות ואסתפק בתוצאה זו ללא חיוב בהוצאות משפט.

לעניין בקשה שהועלתה טרם מתן פסה"ד לצירוף מסמכים נוספים ע"י הנתבעת 3 שהתובעת התנגדה לה מכל וכל, ממילא אין צורך להזדקק לבקשה האמורה לאור תוצאה זו של פסה"ד.

מחדלי התובעת, השימוש ברכב שהינו תקין מזה 4 שנים וכאשר התובעת עצמה בהגינותה העידה בפני
בהקשר זה לשאלת בית המשפט בפרוטוקול הישיבה מיום 13/02/13 בעמ' 20 בשורות 19-25:
"ש. מה את מבקשת בתביעה זו?
ת. אני מבקשת שיוכיחו את אחוזי
ירידת הערך לפי הנזק. אני רוצה שיקח את הרכב ויחזיר את הכסף או שיתן את ההפרש. כל התקופה שהשתמשת ברכב צריכה לבוא בחשבון בוודאי".

כזכור, הפרש ירידת הערך ע"פ שמאי התובעת שלא נחקר – 68,055 ₪.

אני פוסק לתובעת, בקיזוז אחריותה, סך של 40,000 ₪ בלבד מתוכם יקוזזו 20,000 ₪ של התביעה השיטרית ויש לסגור את תיק ההוצל"פ שנפתח בהקשר זה ללא חיוב התובעת ותוך החזרת השיק נשוא התביעה השיטרית לידיה.

את הסך 20,000 ₪ הנותרים ישלם הנתבע 1 בלבד לתובעת, כאשר הסכום צמוד ונושא ריבית מיום 18/06/09 ובצירוף אגרות בית משפט, שכ"ט עו"ד בשיעור 4,000 ₪ + מע"מ והוצאות משפט – שכ"ט שמאי מטעמה כנגד קבלה.

אין פיצוי בנסיבות העניין על עוגמת נפש, בין השאר לאור התוצאה אליה הגעתי.

סכום זה ישולם ע"י הנתבע 1 תוך 30 יום לתובעת, באמצעות בא כוחה, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

התביעה נגד נתבעת 2 ונתבעת 3 נדחית ללא צו להוצאות.

התביעה השיטרית שהוגשה ע"י הנתבע 1, דינה להידחות תוך סגירת תיק ההוצל"פ.



ניתן היום,
י"ב תשרי תשע"ד, 16 ספטמבר 2013, בהעדר הצדדים.














תאמ בית משפט שלום 11802-03/10 אליאס שיתי בתיק נ' ארלט מלכה אזולאי בתיק, אחים יזדי בע"מ בתיק, קומפיוטסט הנדסה ציוד לרכב בע"מ בתיק (פורסם ב-ֽ 16/09/2013)