פסקי דין על אביגדור קהלני |

8724/01 עפ     28/11/2001




עפ 8724/01 אביגדור קהלני נ' מדינת ישראל





בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 8724/01
בפני
: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: אביגדור קהלני
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום בתל-אביב-יפו מיום 4.11.2001 בת.פ.
12121/00, שניתנה על ידי כבוד השופט
ע' אל-יגון
תאריך הישיבה: כ"ו בחשון התשס"ב (12.11.2001)

בשם המערער: עו"ד מיכה פטמן
בשם המשיבה: עו"ד נאוה בן-אור



פסק-דין

לפני ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ע' אל-יגון) מיום 4.11.2001 לפסול עצמו מלדון בת.פ. (ת"א) 12121/00 מדינת ישראל
נ' אביגדור קהלני
.

כתב האישום

1. כנגד המערער הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו. המעשים שיוחסו למערער התרחשו לקראת סוף כהונתו כשר לביטחון פנים ובתקופה שלאחר סיום כהונתו. על-פי הנטען בכתב האישום ניצל המערער את תפקידו הבכיר כדי לסייע למי שהיה יו"ר מועצת המנהלים של עיתון מעריב, עופר נמרודי, שלא כדין. אותה עת התנהלה חקירה סמויה כנגד נמרודי, ומשטרת ישראל ניהלה מגעים עם רפי פרידן לגבי מסירת ראיות, שפרידן טען כי הן מצויות ברשותו. מגעים אלה הוליכו לחתימת הסכם עד מדינה עם פרידן. נמרודי ניסה לברר פרטים מתוך החקירה כנגדו ופרטים לגבי ההסכם שנחתם עם פרידן. לשם כך יזם פניה למערער כדי שיסייע לו בהשגת מידע זה. על פי הנטען, המערער בירר בלשכת המפכ"ל של המשטרה מספר פעמים, בעזרתו של ראש המטה המבצעי דאז יוסי לוי, האם נחתם הסכם עם פרידן. על פי כתב האישום נמסר למערער תחילה כי לא נחתם הסכם כאמור. את שנמסר לו העביר המערער לנמרודי. בסופו של חשבון נמסר לו כי אכן נחתם הסכם כאמור, וגם מידע זה העביר המערער לנמרודי. לאור זאת הואשם המערער בעבירות של שיבוש מהלכי משפט (עבירה לפי סעיף 244 לחוק העונשין, התשל"ז1977-; להלן - חוק העונשין) הפרת אמונים (עבירה לפי סעיף 284 לחוק העונשין) וגילוי בהפרת חובה (עבירה לפי סעיף 117(א) לחוק העונשין). כתב האישום ייחס למערער עבירה נוספת של שיבוש מהלכי משפט. עבירה זו נגעה להתנהגותו במהלך החקירה המשטרתית שהתנהלה כנגדו. לפי האמור בכתב האישום המערער ניסה לתאם גרסאות עם נחקרים פוטנציאליים במהלך החקירה האמורה.

פסק דינו של בית משפט השלום

2. ביום 29.3.2001 נתן בית משפט השלום בתל-אביב-יפו (השופט ע' אל-יגון) את הכרעת דינו בטענתו של המערער כי יש לזכותו על יסוד הטענה של "אין להשיב לאשמה" (על פי סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-). בית המשפט קיבל את טענתו של המערער. נפסק כי המשיבה, לאחר שנסתיימה פרשת התביעה, לא הוכיחה אף לכאורה את העבירות בכתב האישום, ועל כן זיכה בית-המשפט את המערער מכל אשמה. אשר לעבירת הפרת האמונים קבע בית המשפט כי לא נפל כל פגם בהתנהגות המערער, אפילו אם עשה את שיוחס לו בכתב האישום. בית המשפט קבע שנמרודי טען כי פרידן מנסה לסחוט אותו. המערער היה מודע לטענות אלה. לכן, ביקש, בין השאר, לברר פרטים אודות החקירה, זאת כדי שנקודה זו תובא בחשבון לפני חתימת ההסכם. המערער ביקש להבטיח כי לפני שיחתם הסכם בין משטרת ישראל לבין פרידן יתקיים מפגש בין נציגיו של נמרודי לבין צוות החקירה. את כל פניותיו עשה בגלוי. בכך, קבע בית המשפט, לא נפל כל פסול. הוסיף בית המשפט וקבע כי בהעדר כללי התנהגות ברורים בעניין זה אין מקום לבוא בטרוניה אל המערער. הוסיף בית המשפט וקבע כי המערער לא ידע כי החקירה המתנהלת כנגד נמרודי הינה חקירה סמויה, ועל כן לא ידע כי אין למסור פרטים אודותיה. אשר לעבירת גילוי בהפרת חובה ציין בית המשפט כי ספק רב אם המערער העביר כלל מידע כלשהו לנמרודי. כתב האישום מייחס זאת למערער, אך למעשה המשיבה הניחה כי המערער העביר המידע לנמרודי, ולא ניתן לבסס הרשעה בפלילים על בסיס השערות בלבד. בנוסף, קבע בית המשפט כי המשיבה צריכה הייתה להוכיח כי המערער לא היה רשאי למסור המידע, וכי ייתכן שבהיותו של המערער עובד ציבור הייתה אף מוטלת עליו החובה למסור המידע. אשר לעבירת שיבוש חקירת נמרודי קבע בית המשפט, כי על-פי כתב האישום העביר המערער את המידע על ההסכם שגובש עם פרידן לאחר שסיים כבר לכהן כשר. לכן, כשהעביר את המידע הוא היה אזרח מן השורה, והמערער סייג את המידע שהוא מעביר כמידע שהוא נכון "על פי הבנתו" - היינו מדובר בהשערה בלבד, ולא במידע. לכן, לא בוסס כי הועבר מידע כלשהו. אשר לעבירת שיבוש חקירת המערער עצמו קבע בית המשפט כי הניסיון של המערער לאסוף מידע אודות החקירה המתנהלת נגדו אינו מהווה כל עבירה, שכן אין לבלבל בין ניסיון להשיג מידע לבין שיבוש חקירה. כל שעשה המערער הוא ניסיון להשיג מידע אודות חקירתו ובכך אין פסול. עוד קבע בית המשפט כי אין בראיות המדינה, ובכללן הקלטות של שיחות שניהל המערער, כדי לבסס שיבוש חקירה.

3. לאור כל אלה זיכה בית המשפט את המערער. בית המשפט הוסיף והעיר הערות לעניין נסיבות הגשת כתב האישום:

"כאשר הגיע המשפט לשלב של סיום הבאת ראיות התביעה, הוברר כי כפי שהדבר קורה לעתים עם בלוני ענק המופרחים לשחקים, שכל מה שיש בו באותו בלון, זה מעט אוויר חם ותו לא. אוויר זה שמילא את הבלון והגביהו אל על לשמחת הצופים ולהשתאותם, השתחרר בסופו של דבר ויצא בנפיחה יגעה, שלא זו בלבד שלא נשמעה כלל לאוזניהם הכרויות של הצופים, אלא שלא הניבה אפילו מעט ריח רע לרפואה" (עמ' 283, בהכרעת הדין).
ולאחר שביקר בית המשפט בחריפות את רשויות ההעמדה לדין בגין התנהלותן בעניינו של המערער, ציין כי כתב האישום הוגש ללא ראיות מספיקות, וכי הופעל שיקול דעת מוטעה בהגשתו מלכתחילה. במסגרת זו ציין בית המשפט:

"לעניות דעתי כאשר מערכת השיקולים מחייבת הכרעה בין חשש של 'מה יגידו' לבין העמדת אדם למשפט פלילי ללא תשתית ראייתי [כך במקור] מספקת, התשובה חייבת להיות ברורה וחד משמעית" (עמ' 284, בהכרעת הדין).
הערעור לבית המשפט המחוזי

4. המשיבה ערערה על פסק דינו של בית משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ (ת"א) 70643/01). טענותיה של המשיבה נחלקו לשני סוגים. המשיבה טענה טענות דיוניות, לפיהן לא היה מקום, בשלב זה של הדיון בבית משפט השלום, לזכות את המערער. טענה המשיבה כי בית משפט השלום אימץ מראש פרשנות הנוחה למערער של חומר הראיות, מיד לאחר סיום פרשת התביעה. לטענת המשיבה היה על המערער להתמודד עם חומר הראיות שהוגש על-ידה, ורק לאחר מכן, יכול היה בית המשפט לקבוע ממצאים בעניינו של המערער. לבסוף טענה המשיבה כי המערער אכן ניסה לשבש את החקירה כנגדו, ואין לראות בהתנהגותו רק ניסיון לקבל מידע אודות החקירה המתנהלת בעניינו. המשיבה טענה גם טענה מהותית, לפיה טעה בית המשפט בהבנתו העקרונית את העבירות מושא כתב האישום, וכי הבנה זו משקפת הסכמה לנורמות התנהגות בלתי ראויות, שאין להסכים עימן, ושיש לראותן כמבססות אחריות פלילית כאמור. כך, טענה המשיבה כי מסירת מידע מחקירת משטרה, או מסירת מידע על עצם קיומה של חקירת משטרה, לחשוד, מהווה עבירה של שיבוש מהלכי משפט. הוסיפה המשיבה וטענה כי אם מדובר בהעברת מידע כאמור על-ידי עובד ציבור, הרי שמדובר בעבירה של הפרת אמונים על-ידי עובד ציבור. עוד טענה המשיבה כי אין לקבל את עמדת בית משפט השלום לפיה ייתכן ומוטלת חובה על עובד ציבור למסור מידע בעניין זה.

5. בית המשפט המחוזי (השופטים ד' ברלינר, ז' המר וי' שטופמן) קיבל את טענותיה הדיוניות של המשיבה (ביום 25.10.2001), וקבע כי לא היה מקום לזכות את המערער בשלב זה של ניהול ההליך. בית המשפט קבע כי חומר הראיות שהציגה המשיבה חייב את המערער לנהל את פרשת ההגנה לאורו, ולא ניתן היה לומר כי הוא אינו מבסס את אשמתו של המערער. בית המשפט המחוזי הדגיש כי בית משפט השלום התייחס רק לחלק מהראיות שהגישה המשיבה בתיק. אשר לעבירות שיוחסו למערער ביחס לחקירת נמרודי, קבע בית המשפט המחוזי כי מעיון בחומר הראיות שהגישה המשיבה במלואו עולה, לכאורה, כי ייתכן שהמערער חשב כי מעשיו הינם מעשים פסולים. עוד קבע בית המשפט כי מחומר הראיות עולה, לכאורה, שהרצון לאסוף אינפורמציה אודות מצב החקירה הוא שהניע את המערער בפני
יתו לצוות החקירה, ולא הרצון להבהיר שפרידן סוחט את נמרודי. בית המשפט המחוזי קבע כי כל אלה הן אמנם ראיות לכאורה, אך די בהן כדי לבסס חשד שעל המערער לסתור. אשר לעבירת שיבוש חקירת המערער עצמו, קבע בית המשפט כי חומר הראיות בהקשר זה ניתן לפירושים שונים, וכי היה מקום לשמוע את עדותו של המערער לגביו, לפני שניתן היה לקבוע ממצאים עובדתיים וקביעות משפטיות. עוד העלה בית המשפט המחוזי תהיות לגבי פרשנותו של השופט אל-יגון את היכולת של נחקרים שונים לברר האחד עם השני פרטים אודות החקירה המתנהלת בעניינם, ללא שבירור זה יעלה לכדי שיבוש הליכי משפט. על רקע זה קיבל בית המשפט המחוזי את ערעור המשיבה. בית המשפט ציין כי הוא נמנע במפורש מדיון מעמיק בפן המהותי הנוגע למהות העבירות מושא כתב האישום, היות ובכך צריך עוד לעסוק בית משפט השלום בהמשך ניהול המשפט, לאחר שיקבע את מסכת הממצאים העובדתיים בתיק.

6. בית המשפט המחוזי מצא לנכון למתוח ביקורת על אמירותיו המסכמות של השופט אל-יגון באשר לשיקול דעתה של התביעה. לדעת בית המשפט אמירות אלה לא היו במקומן, לא מבחינת מהותן ולא מבחינת סגנונן. צויין, כי לדברים אלה לא היה מקום ומוטב היה, בלשון המעטה, אם לא היו נאמרים (ראו השופטת ברלינר בעמ' 32 לפסק הדין; השופט ז' המר בעמ' 33 לפסק הדין, והשופטת י' שטופמן בעמ' 34 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המשיבה כי אם יתקבל הערעור התיק יוחזר למותב אחר. בעניין זה פסק בית המשפט כי "חזקה על שופט שידע להפעיל את כישוריו השיפוטיים ולבחון את העובדות לגופן, לאחר שתתווסף למערכת הראיות פרשת ההגנה" (עמ' 31 לפסק הדין). לאור זאת, הוחזר התיק אל השופט אל-יגון על מנת שימשיך את שמיעתו.

החלטת השופט אל-יגון לפסול עצמו

7. ביום 4.11.2001 החליט השופט אל-יגון לפסול עצמו מלשבת בדין בעניינו של המערער. את החלטתו זו ביסס השופט על כמה נימוקים. הראשון הוא כי השקפתו לגבי מהותן של העבירות מושא כתב האישום היא מוצקה. השופט התייחס לכך כי אמנם בית המשפט המחוזי לא ביסס את קבלת הערעור בגין הטענות המהותיות שהעלתה המשיבה, אלא על המימד הדיוני של ההליך. אך ביחס לכך ציין השופט אל-גון:

"בית המשפט הנכבד [בית המשפט המחוזי] אמנם לא ביסס את פסק דינו על טענה זו של המערערת [הטענה המהותית של המשיבה בערעור], אלא ביטל את הכרעת הדין לאחר שמצא בה פגמים בהיבט הדיוני. עם זאת ציין בית המשפט כי תורן של הנורמות להיות נושא לדיון יגיע מאוחר יותר, ובכך קיבל למעשה את גישתה העקרונית. עם כל הכבוד, השקפתי בנושא שונה בתכלית" (עמ' 2 להחלטה).
במסגרת החלטתו זו הציג השופט אל-יגון את השקפתו העקרונית שלו לנושא. לפי השקפתו, נורמות ההתנהגות של הפרט אמורות להיקבע על-ידי הרשות המחוקקת במפורש ולא על-ידי הרשויות האחרות, ובכללן הרשות השופטת. לאור זאת ציין השופט:

"מתן אפשרות לתביעה להוכיח את אשמתו של הנאשם על ידי אילוצו להעיד אינו מקובל עלי. אמנם נכון ששופטי ערכאת הערעור נתנו לראיות התביעה משקל שונה לכאורה מזה שניתן להן על ידי, ואין חולק על כך שדעתם היא הקובעת. עם זאת, כאשר ראייתי את פני הדברים [לאור השקפתו העקרונית של השופט אל-יגון] היא כל כך שונה, וכיוון שחשוב בעיניי להיות שלם עם עצמי, איני רואה ברירה אלא לפסול את עצמי מלדון" (עמ' 3 להחלטה).
נימוק נוסף אותו הביא השופט הוא כי אם ימשיך וינהל את ההליך עלולה מערכת המשפט להיפגע, היות ואמון הציבור במערכת זו ייפגע. זאת משום שכל הכרעה שתינתן על-ידי השופט תהיה שנויה במחלוקת. על כן ההליך המשפטי לא ישיג את מטרתו (עמ' 5 להחלטה). לאור כל אלה החליט השופט, כאמור, לפסול עצמו מלשבת בדין.


הערעור וטענות הצדדים

8. על החלטה זו הגיש המערער את הערעור שלפני. נטען כי החלטתו של בית המשפט אינה מבוססת על שיקולים משפטיים, אלא על תחושות לב של השופט, כפי שהוא עצמו ציין בהחלטתו מושא הערעור. כן נטען כי הנימוק המרכזי העומד בבסיס החלטת השופט הוא החשש מפני הפגיעה האפשרית באמון הציבור במערכת המשפט, וכי אין בנימוק זה כדי להצדיק החלטת פסלות כל עוד אין חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, וכזה, על פי הטענה, אין בנמצא בנסיבות העניין. לבסוף, נטען כי זכותו של המערער להליך הוגן צריכה למנוע את העברת משפטו לשופט אחר, שככל הנראה יצטרך לשמוע את כל הראיות מחדש. לעומתו טוענת ב"כ המשיבה כי מן הראוי היה לקבל את עמדת המדינה, כפי שהוצגה בפני
בית המשפט המחוזי, לפיה היה מקום שלא להחזיר התיק לשופט אל-יגון. על כל פנים, משפסל עצמו השופט מלשבת בדין, אין לקבל הערעור על החלטתו זו. ביום 12.11.2001 התקיים דיון בפני
בערעור זה במהלכו שמעתי את טענות הצדדים בעל-פה.


המסגרת הנורמטיבית

9. הדין הינו, כי שופט צריך לפסול עצמו מלשבת בדין אם קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש למשוא פנים בניהול המשפט (סעיף 77א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-). החלטתו של השופט נתונה לביקורת שיפוטית של בית המשפט העליון (סעיף 77א(ג) לחוק בתי המשפט). לעניין ביקורת זו, אין דין החלטה של שופט שלא לפסול עצמו כדין החלטה של שופט לפסול את עצמו (ראו ע"א 6204/96 גל עזר נ' גולדבליט, פ"ד נ(2) 745, 747; ע"א 2363/01 סעדי נ' סעדי (לא פורסם)). עוצמת החשש למשוא פנים הנדרש מקום שהשופט מחליט לפסול עצמו נמוכה היא מעוצמת החשש למשוא פנים מקום שבו השופט סבור כי אין מקום לפסילתו. לעמדתו הסובייקטיבית של השופט יש ליתן משקל כבד יותר במקום שהוא מחליט לפסול עצמו מאשר במקום שהוא מחליט שלא לפסול עצמו. באחת הפרשות ציינתי:

"יש לתת משקל נכבד לתחושת השופט... לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך לשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן" (ע"א 4160/96 שחר נ' מושונוב (לא פורסם)).
כמובן, בשני המקרים אין עמדתו הסובייקטיבית של השופט מכרעת. המבחן הוא אובייקטיבי. ההכרעה נופלת על בסיס מכלול נסיבות המקרה, לרבות עמדתו של השופט עצמו. עם זאת, כאשר השופט מחליט לפסול עצמו, אין לדרוש אותו משקל כבד של ראיות כפי שהוא נדרש במקרה שהשופט מסרב לפסול עצמו. אכן, אם שופט קובע "דעתי ננעלה ועל כן איני פתוח עוד לטענות הצדדים", יש ליתן לעמדתו זו משקל מכריע (ראו ע"א 8124/01 קאשי נ' אהרונוב (לא פורסם)). בהשקיפי על מכלול הנסיבות של המקרה שלפנינו - תוך לקיחה בחשבון של הפסק בעניין הזיכוי של המערער ושל החלטה בעניין הפסילה העצמית - הנני סבור כי אין יסוד להתערבותי בהחלטתו של השופט אל-יגון. בחינתן של שתי ההחלטות - ובעיקר החלטת הפסילה עצמה - יש בהן כדי להצביע על כך כי השופט הרחיק לכת בהבעת עמדתו הנחרצת באשר לזיכויו של המערער, וכי עמדתו הסוביייקטיבית כי ראוי לו לפסול את עצמו מלשבת בדין נתמכת בראיות אובייקטיביות. לעניין זה אציין כי בהחלטתו ציין השופט אל-יגון במפורש כי לדעתו, העבירות הנטענות על ידי המשיבה והאישומים בהם הואשם המערער הם חסרי יסוד גם לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי ("עם כל הכבוד, השקפתי בנושא שונה בתכלית"). גם הביקורת הקשה שמתח השופט על אחד הצדדים למשפט (התביעה הכללית) תומכת במסקנה זו.

10. בפסק דינו של השופט אל-יגון מצויים מספר ביטויים ציוריים. בכך, אין כמובן, כל רע. דומה בעיני, עם זאת, שביטוייו של השופט עברו את גבול הטעם הטוב. עממיות קלילה היא דבר אחד, וולגריות לשונית היא דבר אחר.

ניתן היום, י"ג בכסלו התשס"ב (28.11.2001).
ה נ ש י א

_________________
העתק מתאים למקור 01087240.a01 /דז/
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.

שמריהו כהן - מזכיר ראשי

בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
7








עפ בית המשפט העליון 8724/01 אביגדור קהלני נ' מדינת ישראל, [ פ"ד: נו 1 930 ] (פורסם ב-ֽ 28/11/2001)