פסקי דין על מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה | פסקי דין על אהרון כהן | פסקי דין על נחמה כהן | פסקי דין על תומר כהן ואח' |

1754/07 פ     02/09/2013




פ 1754/07 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' אהרון כהן, נחמה כהן, תומר כהן ואח'






בית משפט השלום ברמלה
ת"פ 1754-07 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה
נ' כהן ואח'

בפני

כב' השופט ד"ר עמי קובו
מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה
המאשימה
נגד
1.אהרון כהן
- בעניינו
2.נחמה כהן
- בעניינה
3.תומר כהן- לא בעניינו
4.חב' קירור אהרון בע"מ- בעניינה
הנאשמים

ב"כ המאשימה: עו"ד יפעת שטיין

ב"כ הנאשמים: עו"ד עודד הכהן
גזר דין
רקע
1. הנאשמים 1,2 (להלן: "הנאשמים") הורשעו בהכרעת דין מפורטת באישומים הבאים:
א. באישום הראשון, חלק א' – "אי-הודעה על פתיחת עסק: גולד ליין", הורשעו הנאשמים בעבירה של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220 (5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: "הפקודה").
ב. באישום הראשון, חלק ב' – "שימוש בחשבונות סמויים", הורשעו הנאשמים ב-5 עבירות של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה.
ג. באישום הראשון, חלק ג' – "הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים" הורשעו הנאשמים כדלקמן:
(1) בכל הנוגע ל- 25 פנקסי חשבונות, זוכו הנאשמים מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, והורשעו חלף זאת בעבירת השמדת או הסתרת מסמכים שיש להם ערך לעניין השומה, לפי סעיף 216(6) לפקודה.
(2) בכל הנוגע לחשבונות הסמויים, הורשעו הנאשמים ב- 4 עבירות של הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים, לפי סעיף 220(4) לפקודה.
ד. באישום הראשון, חלק ד' – הגשת דוחות לא על-פי פקודת מס הכנסה, זוכו הנאשמים מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, והורשעו חלף זאת ב- 3 עבירות של אי-הגשה במועד של דין וחשבון, לפי סעיף 216(4) לפקודה.
ה. באישום הראשון, חלק ה' – השמטת הכנסות מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה, הורשעו הנאשמים בעבירה אחת של השמטת הכנסות מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה, וזוכו מ- 4 עבירות של השמטת הכנסות מדו"ח, לפי סעיף 220(1) לפקודה.
ו. באישום השני זוכה הנאשם 1 (להלן: "הנאשם") מחמת הספק. נאשמת 2 (להלן: "הנאשמת") לא הואשמה באישום זה.
ז. באישום השלישי – "אי דיווח על חשבונות בהצהרת ההון", הורשעו הנאשמים בעבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודה, ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה, עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה.
2. כמו-כן, הורשעה נאשמת 4 (החברה) בעבירות לפי סעיפים 220(4) ו- 220(5) לפקודה (בשל האישום הראשון, חלקים ב ו-ג'), וזוכתה מעבירה לפי סעיף 220(1) לפקודה (בשל האישום הראשון, חלק ה').
עובדות כתב האישום
3. על פי המתואר בחלק הכללי של כתב האישום, בין השנים 1997-2002 (להלן: "התקופה הרלוונטית") עסק הנאשם בקנייה, מכירה ושיווק מוצרי חשמל ביתיים (להלן: "העיסוק"). הנאשמת היא רעייתו של הנאשם. הנאשמים הגישו לרשויות מס הכנסה דוחות בגין הכנסותיהם לתקופה הרלוונטית, ונאשמת 4 הגישה לרשויות מס הכנסה דוחות בגין הכנסותיה לשנים 1999-2002. בתקופה הרלוונטית, במזיד ובכוונה להתחמק ממס, השתמשו הנאשמים במרמה, עורמה ותחבולה כדי להעלים מפקיד השומה הכנסה בסכום שאינו נמוך מ- 6,332,818 ₪.
4. במהלך עיסוקו פעל הנאשם באופנים שונים כמפורט להלן:
א. בשנים 1997-1999 היה בבעלותו, ניהולו ושליטתו של הנאשם עסק לשיווק מוצרי חשמל הידוע כ"קירור אהרון" (להלן: "קירור אהרון"). קירור אהרון נרשם כעוסק מורשה לפי חוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1975 (להלן: "חוק מע"מ").
ב. בשנים 1997-1999 הייתה רשומה על שמה של הנאשמת, בניהול ובשליטה משותפים של הנאשמים, חנות לשיווק מוצרי חשמל בבית שמש הידועה בשמה המסחרי "גולד ליין" (להלן: "גולד ליין"). גולד ליין נרשמה כעוסק מורשה לפי חוק מע"מ.
ג. בשנת 1999 נוסדה נאשמת 4 על-ידי הנאשמים והם שימשו כמנהלים פעילים ובעלי המניות העיקריים בה. במהלך שנת 1999 העבירו הנאשמים את פעילותם העסקית לנאשמת 4.
ד. במהלך כל התקופה הרלוונטית לכתב האישום היה הנאשם "הרוח החיה" שעל פיו יישק דבר בין בפועלו בקירור אהרון, בין בפועלו בגולד ליין ובין בפועלו בנאשמת 4. הנאשם פעל מול הספקים לגבי רכישת מוצרים עבור כל העסקים דלעיל, פיקח על המכירות, החליט על תשלומי משכורות ועמד בקשר עם רואי החשבון ומנהל החשבונות. הנאשמת עסקה, בין היתר, במכירות ליחידים בגולד ליין.
אישום ראשון – השמטת הכנסות
5. לפי הנטען בעובדות האישום הראשון, בכל שנת מס, בתקופה הרלוונטית, השתמשו הנאשמים ונאשמת 4 במרמה, עורמה ותחבולה כדי להעלים הכנסתם מפקיד השומה ולהתחמק ממס. הנאשמים פעלו באופנים הבאים לשם כך:
א. אי-הודעה על פתיחת עסק. הנאשמים לא דיווחו על פתיחת גולד ליין בשנת 1997 לפקיד השומה, הגם שהיו חייבים לעשות כן על-פי הוראת סעיף 134 לפקודה.
ב. שימוש בחשבונות הסמויים. בין השנים 1998-2002 השתמשו הנאשמים ונאשמת 4 בחשבונות סמויים, כך שהופקדו בהם תקבולים שהועלמו מרשויות המס ושלא נרשמו בפנקסי החשבונות והרשומות שלהם או של העסקים שניהלו בסך של 4,016,384 ₪.
ג. הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים. בכל אחת מהשנים 1998 עד 2002, הכינו וקיימו הנאשמים ונאשמת 4 פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים, בכך שלא רשמו את הסכומים וההכנסות שהופקדו לחשבונות הסמויים בפנקסי החשבונות שלהם. הנאשמים הכינו וקיימו בשנת 1998 פנקסי חשבונות כוזבים בספרי קירור אהרון או גולד ליין, בין בכך שלא כללו בהם הכנסות ובין בכך שרשמו בהם הוצאות פיקטיביות, בסכום שאינו פוחת מ- 2,301,401 ₪. סכום זה כולל מכירות ללקוחות שלא נכללו בדוח שהוגש למס הכנסה בסך 1,780,861 ₪ או קניות מספקים שנכללו בדוח שהוגש למס הכנסה בסך של 2,938,742 ₪, והפקדות לחשבונות הסמויים בשנת 1998 בסך של 394,950 ₪.
ד. הגשת דוחות לא על פי פקודת מס הכנסה. הנאשמים הגישו לשנות המס 1997-1999 דוחות אישיים כוזבים, תוך שהם נמנעים מלצרף אליהם דוחות רווח והפסד כנדרש על-פי סעיף 131 לפקודה.
ה. השמטת הכנסות מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה. הנאשמים ונאשמת 4 מסרו תרשומת כוזבת בכל אחד מהדוחות שהגישו לפקיד השומה, בכך שהשמיטו מהם הכנסות שהיה עליהם לכלול בדוחותיהם, בסכום שאינו נמוך מ- 6,332,818 ₪.
אישום שלישי
6. על פי המתואר באישום זה, ביום 4.3.03 הגישו הנאשמים הצהרת הון ליום 31.12.99. בהצהרת ההון לא נרשמו היתרות של החשבונות הסמויים.
ממצאי הכרעת הדין
אישום ראשון, חלק א' - אי-הודעה על פתיחת עסק
7. אי-הודעה על פתיחת עסק. הנאשמים לא דיווחו על פתיחת "גולד ליין" בשנת 1997 לפקיד השומה, הגם שהיו חייבים לעשות כן על-פי הוראת סעיף 134 לפקודה. בספטמבר 1997 פתחו הנאשמים עסק חדש בשם "גולד ליין", אותו הייתה אמורה הנאשמת לנהל. הנאשמים לא הודיעו למס הכנסה על פתיחת העסק "גולד ליין", וזאת במטרה להתחמק מתשלום מס. יש לציין, כי העבירה בחלק זה של האישום הראשון מתייחסת רק לשנת 1997, ואינה נוגעת לשנים 1998-2002. בכל הנוגע לשנים 1998-2002, המשך אי-הדיווח על העסק לא נבע מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס ולא היה בגדר מרמה, עורמה ותחבולה, הואיל ומשנת 1998 ואילך דווח למס הכנסה על ההכנסות והרווח של גולד-ליין במאוחד עם קירור אהרון, כך שהרווחים של גולד-ליין הועברו מבחינה חשבונאית לקירור אהרון. בכל הנוגע לשנת 1997 הוכיחה המאשימה כי הנאשמים פעלו במרמה, עורמה ותחבולה (פסקאות 101-123 להכרעת הדין).
אישום ראשון, חלק ב' - שימוש בחשבונות הסמויים
8. הנאשמים הסתירו כספים בחשבונות סמויים ועל כך אין עוררין.
9. לטענת המאשימה, חלק נכבד מהתמורות הכספיות שקיבלו הנאשמים במזומן, לא דווח לרשויות והופקד בחשבונות סמויים של בני משפחתם שלא היו חייבים בדיווח למס הכנסה.
10. הנאשמים לא חלקו על כך שכל הסכומים שיצאו מהעסק ועברו לחשבונות של בני המשפחה לא דווחו למס הכנסה ולא נרשמו (עמ' 76, ש' 23; עמ' 42, ש' 5-8).
11. הנאשמים טענו בעניין זה שלוש טענות להגנתם:
א. הטענה הראשונה הייתה שעשו כן כדי להתחמק מעיקולים (להלן: "טענת העיקולים"). לפי טענה זו, העבירו כספים מחשבונות העסק ולחשבונות בני המשפחה, לא כדי להתחמק או להשתמט מתשלום מס, אלא כדי להתחמק מעיקולים שהוטלו בחשבונות. לדבריהם, דאגו לשמור את החשבונות ביתרת חובה, ולהעביר את עודפי הכספים לחשבונות הסמויים כדי להתחמק מעיקולים על החשבון.
ב. הטענה השנייה הייתה שהעבירו את הכספים האמורים כמשכורות לבני המשפחה שעבדו בעסק (להלן: "טענת המשכורות").
ג. הטענה השלישית הייתה שהסכומים האמורים התקבלו מאמה של הנאשמת כהלוואה והושבו אליה.
12. בכל הנוגע לטענת העיקולים, נקבע כי יש לקבל טענה זו בחלק של הכסף אשר הועבר מחשבונות העסק לחשבונות הפרטיים ולאחר מכן הושב לחשבונות העסק בטרם פתיחת החקירה, אך לא ניתן לקבלה בכל הנוגע לכספים שלא הושבו לעסק עד לתחילת החקירה. כלומר, כספים שהועברו מחשבון העסק לחשבונות בני המשפחה, ולאחר מכן הושבו לעסק, יש לקבל מבחינה עובדתית את הטענה שהדבר נעשה כדי להתחמק מעיקולים שהוטלו על-ידי רשויות המס. לעומת זאת, כספים שהועברו מחשבון העסק לחשבונות של בני המשפחה, ולא הושבו לחשבון העסק, הינם בגדר כספים שנמשכו על-ידי הנאשמים כמשכורות עבורם או עבור ילדיהם, ולא כדי להתחמק מעיקולים.
13. ברם, נקבע כי טענת הנאשמים עצמם, לפיה העבירו את הכספים לחשבונות הסמויים כדי להתחמק מעיקולים שהטיל מס הכנסה על החשבון, עולה כדי הודאה בביצוע העבירה. מס הכנסה הטיל על הנאשמים עיקולים כדי לגבות מס אמת. העלמת הכספים מחשבון העסק לחשבונות סמויים, תוך הסתרתם מעיני רשויות המס, עולה כדי עבירה לפי סעיף 220(5) בדבר שימוש בכל מרמה, עורמה ותחבולה כדי להתחמק מתשלום מס. העברת כספים מחשבון העסק לחשבונות של בני משפחה כדי למנוע ממס הכנסה לממש עיקולים שהוטלו כדין הינה בגדר מרמה, עורמה ותחבולה כדי להתחמק מתשלום מס.
14. בכל הנוגע לטענת המשכורות, נקבע כי יש לקבל את הטענה מבחינה עובדתית, אך קבלת טענה זו מובילה להרשעת הנאשמים בביצוע עבירות. נקבע כי אכן כל סכומי הכסף אשר הופקדו לחשבונות בני המשפחה, ולא הושבו לאחר מכן לחשבון העסק, נמשכו כמשכורת. ואולם בגין משיכת המשכורות האמורות, היה על הנאשמים לנכות מס במקור, ולשלמו למס הכנסה (פסקאות 145-169 להכרעת הדין).
15. בהחלטה בדבר תיקון טעות סופר להכרעת הדין (מיום 23.5.13) נקבע כי בסך הכול הועברו 930,399 ₪ לבני המשפחה, מבלי ששולם בגין הסכום מס הכנסה כדין (במקום סכום של למעלה מ- 2 מיליון ₪ שנקבע בהכרעת הדין).
16. בכל הנוגע לטענת ההלוואה, הרי שטענה זו נדחתה כבלתי מהימנה (פסקאות 170-175 להכרעת הדין).
אישום ראשון, חלק ג' - הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים
17. בחלק זה של האישום ייחסה המאשימה לנאשמים הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים לשנים 1998-2002. חלק זה נחלק לשניים. בכל הנוגע לשנת 1998 עסקינן ב- 25 פנקסים אשר לא דווחו למס הכנסה. בכל הנוגע לשנים 1999-2002 עסקינן באי רישום הסכומים וההכנסות שהופקדו לחשבונות הסמויים.
18. 25 הפנקסים בשנת 1998: בחיפוש בביתם של הנאשמים נתפסו 25 פנקסים אשר לא דווחו למס הכנסה בסך של 1,873,119 ₪. נקבע כי לא עלה בידי המאשימה להוכיח מעבר לספק סביר את היסוד הנפשי של הנאשמים בנוגע לחלק זה של כתב האישום. לפיכך, זוכו הנאשמים מחמת הספק בחלק זה של כתב האישום מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, ובהתאם לסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב-1982 הורשעו הנאשמים בעבירה לפי סעיף 216(6) לפקודה (קרי: עבירה של מודעות ולא של כוונה).
19. נקבע כי הנאשמים החזיקו את הפנקסים בביתם, ובכך הסתירו אותם מרשויות המס. הנאשמים היו מודעים לכך שהפנקסים האמורים נמצאים בביתם, ולא הועברו לידיעת רשויות המס, או לכל הפחות עצמו עיניהם מלראות זאת.
20. הכנה וקיום פנקסי חשבונות כוזבים לשנים 1999-2002: בכתב האישום יוחסו לנאשמים הכנה וקיום של פנקסי חשבונות ורשומות כוזבים אף בנוגע לשנים 1999-2002, בכך שלא רשמו את הסכומים וההכנסות שהופקדו לחשבונות הסמויים בפנקסי החשבונות שלהם, כמפורט לעיל.
21. לטענת המאשימה, הנאשמים הכינו וקיימו בשנת 1998 פנקסי חשבונות כוזבים, בין בכך שלא כללו בהם הכנסות ובין בכך שרשמו בהם הוצאות פיקטיביות, בסכום שאינו פוחת מ- 2,301,401 ₪.
22. בעניין זה נקבע כי יש להבחין בין שני החלקים של הטענה בכתב האישום. בנוגע לטענה לפיה הנאשמים לא רשמו את הסכומים וההכנסות שהופקדו לחשבונות הסמויים בפנקסי החשבונות שלהם, וזאת במטרה להתחמק ממס, הרי שיש לקבל את הטענה. מובן הדבר שהנאשמים היו צריכים לבצע רישום של הכספים שהועברו לחשבונות הסמויים בדוחותיהם. הרשעתם של הנאשמים אף בעבירה לפי סעיף 220(4) לפקודה הינה בגין אותו מעשה אשר נוגע לעבירה בגין סעיף 220(5) לפקודה. לעומת זאת, בכל הנוגע להמשך הטענה, לפיה הנאשמים לא כללו הכנסות או רשמו הוצאות פיקטיביות בספרי החברה, וכן ביצעו מכירות ללקוחות שלא נכללו בדוח, הרי שטענה זו לא הוכחה. לא עלה בידי המאשימה להוכיח כי הנאשמים מכרו ללקוחותיהם סחורה מבלי למסור ללקוחות חשבוניות מס כדין ומבלי לדווח על ההכנסות, למעט בכל הנוגע לגולד-ליין בשנת 1997 ובנוגע ל- 25 הפנקסים.
23. לפיכך, בנוגע ל- 25 הפנקסים (שנת 1998), זוכו הנאשמים מעבירה לפי סעיף 220 לפקודה, והורשעו חלף זאת בעבירה לפי סעיף 216(6) לפקודה. בנוגע לחשבונות הסמויים, הורשעו הנאשמים ב-4 עבירות לפי סעיף 220(4) לפקודה בגין כל אחת מהשנים 1999-2002 (פסקאות 176-198 להכרעת הדין).
אישום ראשון, חלק ד' - הגשת דוחות שלא על פי פקודת מס הכנסה.
24. על-פי המתואר בחלק זה של כתב האישום, הנאשמים הגישו לשנות המס 1997-1999 דוחות אישיים כוזבים, תוך שהם נמנעים מלצרף אליהם דוחות רווח והפסד כנדרש על-פי סעיף 131 לפקודה (החל משנת 2000 ואילך, לא היה על הנאשמים להגיש דוחות הכוללים מאזן ודוח רווח והפסד הואיל ועסקם דווח בנפרד בדוחות של החברה שבבעלותם).
25. בהתאם לסעיף 131(ב)(1) לפקודה, על נישום המנהל את ספריו על פי שיטת החשבונאות הכפולה לצרף לדוח השנתי גם דוח רווח והפסד, וכן מאזן. סעיף 131(ו) לפקודה קובע כי נישום שלא הגיש דוח על כל צרופותיו, יראוהו כנישום שלא הגיש דוח. אכן, אין מחלוקת על כך שהנאשמים לא צירפו לדוחות האישיים דוחות רווח והפסד על-פי סעיף 131 לפקודה. לפיכך, המאשימה הוכיחה את היסוד העובדתי של העבירה. ברם, בכל הנוגע ליסוד הנפשי, נקבע כי יש לקבל את טענת הנאשמים בדבר חוסר הסדר. המאשימה לא הוכיחה כי אי צירוף דוחות הרווח והפסד נבע מתוך מטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס. יחד עם זאת, נקבע כי הוכחו יסודות סעיף 216(4) לפקודה, אשר כוללים דרישה של מודעות ולא של כוונה. הנאשמים ניהלו חשבונות בשיטה כפולה. לפיכך, היה עליהם לצרף לדוחות מאזן וחשבון רווח והפסד. הם לא עשו כן, ביודעין.
26. לפיכך, זוכו הנאשמים מחלק זה שבכתב האישום, והורשעו חלף זאת ב-3 עבירות לפי סעיף 216(4) לפקודה בגין השנים 1997-1999 (פסקאות 199-206 להכרעת הדין).
אישום ראשון, חלק ה' - השמטת הכנסות מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה.
27. על-פי הנטען בכתב האישום, הנאשמים ונאשמת 4 מסרו תרשומת כוזבת בכל אחד מהדוחות שהגישו לפקיד השומה לשנים 1997-2002, בכך שהשמיטו מהם הכנסות שהיה עליהם לכלול בדוחותיהם, בסכום שאינו נמוך מ- 6,332,818 ₪.
28. נקבע כי בכל הנוגע להשמטת הכנסות גולד-ליין בשנת 1997 בסך של 535,573 ₪, המאשימה הוכיחה את יסודות העבירה.
29. נקבע כי בכל הנוגע להשמטת הכנסות לשנים 1998-2002, לא הוכח כי הנאשמים נמנעו מלדווח על כל הכנסותיהם כנדרש מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס. כמו כן, לא הוכח כי הסכומים שהופקדו בחשבונות הסמויים הושמטו מדוחות המס שהוגשו לפקיד השומה מתוך מטרה להתחמק מתשלום מס.
30. לפיכך, הורשעו הנאשמים בעבירה אחת לפי סעיף 220(1) לפקודה בנוגע לשנת 1997 בגין השמטת הכנסה בסך של 535,573 ₪. הנאשמים זוכו מעבירה לפי סעיף 220(1) בכל הנוגע לשנים 1998-2002.
אישום שני
31. באישום השני טענה המאשימה כי הנאשם מסר ביודעין הצהרה שאינה נכונה בנוגע למחיר עסקה לרכישת משק. הנאשם זוכה מחמת הספק מאישום זה.
אישום שלישי – הצהרת ההון
32. באישום זה הואשמו הנאשמים בעבירה של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודה ובעבירה של שימוש במרמה, עורמה ותחבולה, לפי סעיף 220(5) לפקודה.
33. לפי האמור בכתב האישום, ביום 4.3.03 הגישו הנאשמים הצהרת הון ליום 31.12.99. בהצהרת ההון לא נרשמו היתרות של החשבונות הסמויים ששימשו את הנאשמים. הנאשמים נמנעו מדיווח על חשבונות בנק אלה, הכל כדי להסוות את מקור כספם ולהעלים את הכנסותיהם שהושמטו.
34. מבחינת היסוד העובדתי, נקבע כי אין מחלוקת על כך שבהצהרת ההון לא נרשמו היתרות של החשבונות הסמויים. בכל הנוגע לכספים שהועברו לחשבונות הסמויים, יש להבחין בין הכספים שהוסתרו בחשבונות אלה על-ידי הנאשמים ולאחר מכן הושבו לעסק, כנטען על-ידי הנאשמים ב"טענת העיקולים", לבין כספים שהועברו לבני משפחה כמשכורות, כנטען על-ידי הנאשמים ב"טענת המשכורות".
35. מבחינת היסוד הנפשי, מובן כי הסתרת הכספים שהופקדו לחשבונות הסמויים בהצהרת ההון נועדה למנוע גביית כספים, אשר מגיעים כדין לרשויות המס.
36. בעניין זה יש לציין כי הצהרת ההון מתייחסת ליום 31.12.99, ומכאן שכספים שהופקדו בחשבונות הסמויים לאחר מועד זה אינם כספים שהיה על הנאשמים לדווח עליהם בהצהרת ההון האמורה.
37. בכל הנוגע להסתרת החשבונות האמורים בהצהרת ההון, לא ניתן לקבל את טענת הנאשמים בדבר חוסר סדר. אין המדובר בטעות של הנאשמים באי-דיווח על כספי החשבונות הסמויים במסגרת הצהרת ההון, אלא בהחלטה מושכלת של הנאשמים שלא לדווח על החשבונות האמורים.
38. לפיכך, הורשעו הנאשמים בעבירות של מסירת תרשומת כוזבת בדו"ח, לפי סעיף 220(2) לפקודה, ושימוש במרמה, עורמה ותחבולה, עבירה לפי סעיף 220(5) לפקודה (פסקאות 247-261 להכרעת הדין).
טיעוני הצדדים
39. לטענת ב"כ המאשימה, עו"ד יפעת שטיין
, לנאשם מספר הרשעות קודמות. מדובר במקרים של אי הגשת דוחות במועד מהשנים 2004-2005, כלומר לאחר שהנאשם נחקר בגין תיק זה. מדובר בזלזול של הנאשמים ברשויות המס. המאשימה טענה כי אף התנהגותם של הנאשמים בהליך מתן הערבויות בתיק זה ביטאה זלזול ברשויות. כמו כן, כאשר פנו הנאשמים לפקידי המס, הם הטעו אותם בנוגע להכרעת הדין, ובשל כך נחתם ההסכם עם רשויות המס. ההסכם שנחתם אינו הסכם מחייב, אלא רק הצעה להסכם. המאשימה טענה כי העבירות בהן הורשעו הנאשמים הן מהעבירות החמורות בעבירות המס. הנאשמים הורשעו בהתחמקות מתשלום מס בסכום של מיליונים. עבירות מס משמען שליחת יד לקופה הציבורית וגניבה ממנה, תוך כדי רמיסת ערכי השוויון והערבות ההדדית של התושבים במדינה. בתי המשפט הדגישו את החומרה שבה יש להתייחס לעבריינות כלכלית בכלל ולעבריינות מס בפרט נוכח התוצאות ההרסניות שלהן למשק, לכלכלה ולמרקם החברתי, ונוכח הפגיעה הקשה שלהן בערך השוויון ונשיאת נטל חובות המס, שנדרש למימון צורכי החברה. בתי המשפט ציינו כי עבריינות המס לא מסתכמת בגניבה מקופת המדינה, אלא פוגעת אף בתודעת האחריות המשותפת של אזרחי המדינה. את פשיעת המס קשה לאתר, ולכן בית המשפט העליון הנחה את בתי המשפט כי על הענישה בגין עבירות מס להיות מרתיעה, כך שאלה שנתפסו, ייענשו ויהוו הרתעה באופן משמעותי לאלה ששוקלים להתחמק מתשלום מס. עבודתם של פקידי המס ושל התובעים תהיה לריק אם המורשעים בעבירות המס לא ייענשו בחומרה על ידי בתי המשפט. ענישה מקלה תעביר מסר שכדאי לרמות את רשויות המס. בית המשפט העליון הנחה כי מדיניות הענישה הרצויה בעבירות מס היא עונשי מאסר מאחורי סורג ובריח, על אף הקושי בהענשת עברייני מס שנראים אנשים נורמטיביים.
לטענת המאשימה, הנאשמים הונו את רשויות המס ואף את בעלי המקצוע אותם שכרו. על-פי הכרעת הדין, הנאשמים פעלו בצורה מאורגנת, כך שלכל אחד מהנאשמים היה תפקיד בחקירה, ולכן ברור כי קדם תכנון מוקדם לביצוע העבירות. הסיבות שהובילו את הנאשמים לבצע את העבירות הן בצע כסף. לא מדובר במצוקה כלכלית, אלא ברצון לייחס לעצמם את כספי הקופה הציבורית. הנאשמים פעלו מתוך אמונה בצדקת דרכם, לפיה הם אמורים להרוויח את הכסף ולא להתחלק בו, וכי האמנה החברתית אינה חלה עליהם. העובדה שהנאשמים לא ביצעו את העבירות בשל מצוקה כלכלית מהווה נסיבה לחומרה. הנאשמים הבינו כי הם פועלים בניגוד לחוק, ולכן הכינו את עצמם למקרה שייחקרו על ידי אנשי מס הכנסה, וזאת על-ידי כך שכל בני הבית מסרו הודעות אחידות ושקריות. נדמה כי הנסיבה החמורה ביותר בתיק זה היא הדרך שבה ניצלו הנאשמים את ילדיהם לביצוע העבירות וסיבוכם בביצוע העבירות.
הנזק הברור שנגרם מביצוע העבירות הינו הנזק הכספי שנגרם לקופה הציבורית, אך הנזק הכלכלי אינו חזות הכל. נזק נוסף ומשמעותי לא פחות הוא הנזק שנגרם למרקם החיים החברתי שלנו כמדינה.
נסיבה נוספת לחומרה הינה ריבוי העבירות, מדובר בדפוס התנהגות. הנאשמים לא הודו ולא נטלו אחריות. הנאשמים לא הבינו את טעותם ולא הביעו חרטה כנה ואמיתית. בנוגע לשיקול של חלוף הזמן, טענה המאשימה כי אמנם מדובר בשיקול לקולא, אך יש לתת לכך משקל מוגבל. ניהול תיקי מס מתארך יותר מתיקים רגילים, ולכן התארכות ההליך בתיק זה הינה דבר שבשגרה, ובשל כך אין לתת לשיקול של חלוף הזמן משקל רב. עברו הפלילי של הנאשם צריך להישקל לחומרה, וזאת בניגוד לנאשמת, שעברה הנקי צריך לשמש נסיבה לקולא. המאשימה עתרה להטיל על הנאשמים עונש מאסר מאחורי סורג ובריח במתחם שבין 24 ל-30 חודשים, מאסר על תנאי וקנס גבוה. על הנאשמת 4 עתרה המאשימה להטיל קנס סמלי.
40. לטענת ב"כ הנאשמים, עוה"ד עודד הכהן, עופר כהן ווואסים נאטור, אנו נמצאים למעלה מ- 16 שנים לאחר ביצוע העבירות המיוחסות לנאשמים, שתחילתן בשנת 1997, וזאת בשל ויכוח כספי. אין חולק, וגם החוקרים שהעידו בפני
בית המשפט אישרו זאת, שלו היו הנאשמים מוכנים לשלם בזמנו סכום של מיליון וחצי ש"ח, לא היינו מגיעים למעמד זה. ודוק, הנאשמים לא טענו בזמנו כי הם חפים מכל מכשלה, שהתנהלותם ראויה או שעליהם לשמש דוגמה להתנהלות דקדקנית ומסודרת של הנהלת חשבונות, אלא הודו מהיום הראשון שהתנהלותם לקויה. התנהלות זו נבחנה בשני מישורים, המישור הראשון מול מע"מ והמישור השני מול מס הכנסה. מול רשויות מע"מ הגיעו הנאשמים להסדר. רשויות מע"מ דרשו מהנאשמים לשלם סכום שהינו מתקבל על הדעת, ראוי ונכון. לעומת זאת, שעה שהנאשמים באו בדין ודברים עם שלטונות מס הכנסה, הללו דרשו מהנאשמים סכומים חסרי כל יסוד, שלא היה על הנאשמים לשלם. טענות אלו נתמכות בהכרעת הדין. הסכומים שהנאשמים הסכימו לשלם בשעתו הם בקירוב הסכומים שנקבעו בהכרעת הדין. הנאשמים ניסו להגיע להסדר עם רשויות המס. הגישה שאומרת שהנאשמים לא ניסו ולא היו מעוניינים להסיר את המחדלים, אינה נכונה. הנאשמים נפגשו עם גורם בכיר במס הכנסה והגיעו איתו להסכמות לאחר התיקונים בהכרעת הדין, אך לאחר מכן נטען על ידי המאשימה כי הבסיס להסכמות שהושגו אינו נכון.
הנאשם יליד 1951, בן למשפחה בת 9 אחים, עלה ארצה בשנת 1964 כאשר היה בן 13. הנאשם התגייס לצבא ושירת שנתיים במקום שנתיים וחצי בשל מצב כלכלי קשה של המשפחה. בשנת 1982 נישא לנאשמת. הנאשמים אף סובלים מבעיות בריאותיות (נע/3). המצב הכלכלי של הנאשמים כיום הינו קשה. הנאשמים עובדים כשכירים בחברה ומשתכרים סך של 5,000 ₪ בחודש. הנאשם הינו לקוח מוגבל בנסיבות מיוחדות והגבלתו תסתיים בעוד 4 שנים. חובות הנאשמים רבים, מדובר בחובות בסך של כ- 6,000,000 ₪ וגרעון של 2,286,000 ₪ בשל גניבה של עובדת. בנוסף, לחברה חובות אבודים של מספר מיליוני שקלים (נע/5).
ב"כ הנאשמים טענו להגנה מן הצדק לעניין העונש בשל חלוף הזמן והתנהלות המדינה. ביחס לחלוף הזמן, כתב האישום מייחס לנאשמים עבירות מהשנים 1997-2002. החקירות נוהלו בשנת 2004, כתב האישום הוגש 3 שנים לאחר מכן. חלוף הזמן יש בו כדי להשפיע במידה ניכרת על העונש, עד כדי הימנעות ממאסר בפועל, אלא אם הנאשם גרם לכך. ב"כ הנאשמים טענו כי הנאשמים לא משכו זמן ולא האריכו את התנהלות ההליך. המאשימה לעומת זאת, עמדה על הפרוצדורה בהזדמנויות רבות וגרמה בכך להתארכות ההליך. השיהוי של למעלה מ-15 שנים מיום ביצוע העבירה הראשונה ועד שיינתן גזר הדין, צריך להיזקף לזכות הנאשמים. ביחס להתנהלות המדינה, טענו ב"כ הנאשמים כי המדינה שגתה בכך שהתעקשה על ניהול הליך פלילי ולא הסתפקה בניהול הליך אזרחי בלבד. לטענת ב"כ הנאשמים, טעותם של הנאשמים הייתה שהם ניסו לחסוך בהוצאות הנהלת החשבונות. מאז הגשת כתב האישום ועד היום לא הייתה מעידה נוספת. ב"כ הנאשמים טענו כי הנאשם הוא המחליט העיקרי במשפחה, והנאשמת וילדיהם אינם בעלי דעות עצמאיות, אלא פועלים לפי הנאשם. ב"כ הנאשמים עתרו להתחשב במצבם הרפואי של הנאשמים, בגילם ובעובדה שהנאשם הינו ראש המשפחה. כמו כן, עתרו לכך שאם יוטל מאסר בפועל, הוא ירוצה בעבודות שירות ולא מאחורי סורג ובריח.
41. הנאשם עצמו הביע חרטה על מעשיו. הנאשם טען כי מעסק שהמחזור השנתי שלו היה זניח, העסק גדל והפך להיות עסק שהמחזור השנתי שלו הוא מיליוני שקלים. הנאשם טען כי מעולם לא חשב לגנוב אפילו אגורה אחת, אך לא ידע איך לנהל את העסק. הנאשם טען כי חטאו היחיד היה שלא ניהל את עסקו כנדרש. הנאשם ביקש להתחשב בו ובנאשמת.
42. הנאשמת עצמה הביעה חרטה על מעשיה ועל מעשיו של הנאשם. התנצלה על הסבל והטרחה שגרמו לבית המשפט. טענה כי לא עשו דבר בכוונה לגרום לנזק. הנאשמת טענה כי ביצעו את העבירות בשל חוסר סדר בהנהלת החשבונות.
דיון וגזירת הדין
43. לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים סבורני כי יש לגזור על הנאשמים עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות לתקופה המרבית, לצד קנס כספי משמעותי.
44. בקביעת מתחם העונש ההולם, בהתאם לעקרון ההלימה, יש להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנוהגת ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה. במקרה דנן, הערך החברתי אשר נפגע הינו הפגיעה בקופת המדינה ופגיעה בערך השוויון בתשלום מס. בתי המשפט חזרו והדגישו את החומרה שבה יש להתייחס לעבריינות כלכלית בכלל, ולעבריינות מס בפרט, וזאת נוכח התוצאות ההרסניות שלהן למשק, לכלכלה ולחברה, ונוכח הפגיעה הקשה של עבירות אלה בערך השוויון בנשיאת נטל המס שנדרש לצורך מימון צרכי החברה. המשמעות של העלמת מס על-ידי אדם אחד, הינה שיתר החברים בחברה נדרשים לשלם מס נוסף, או שכל חברי החברה יקבלו מהמדינה שירותים פחותים. העלמת מס על ידי אדם אחד, פוגעת בכל אחד ואחד מיתר חברי החברה באופן ממשי. מדובר בעבירות שהינן קלות לביצוע וקשות לאכיפה. עבירות המס פוגעות אף במרקם החברתי ובסולידריות החברתית.
45. בתי המשפט עמדו לא אחת על חומרתן של עבירות המס ועל השלכותיהן החברתיות המזיקות. יפים לעניין זה דברי כב' השופט א' שהם ברע"פ 977/13 אודיז נ' מדינת ישראל (20.2.13):
"בית משפט זה כבר קבע, לא אחת, כי עבירות המס מתאפיינות בחומרה יתרה נוכח פגיעתן הישירה - בקופה הציבורית, והעקיפה - בכיסו של כל אזרח, ולאור חתירתן תחת ערך השוויון בנשיאת נטל המס".
46. בחינת מידת הפגיעה בערך המוגן מובילה למסקנה כי מדובר בפגיעה משמעותית. מדובר בעבירות שהשתרעו על-פני מספר שנים, תוך שנגרעו מקופת המדינה סכומי כסף משמעותיים.
47. בחינת מדיניות הענישה הנוהגת מעלה כי במקרים דומים הוטלו על נאשמים עונשי מאסר שרובם לריצוי מאחורי סורג ובריח לתקופות משמעותיות, כמפורט להלן:
א. ברע"פ 5060/04 הגואל נ' מדינת ישראל (24.2.05) הורשע הנאשם בהעלמת הכנסה בסך של 727,000 ₪, ונדון ל- 24 חודשי מאסר בפועל, וכן לקנס בסך של 50,000 ₪.
ב. ברע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל (3.11.10), נדחתה בקשת רשות ערעור בעניינו של משיב, אשר הורשע בהשמטת הכנסה בהיקף של 2,863,334 ₪, ונדון ל- 18 חודשי מאסר בפועל, וכן לקנס בסך של 50,000 ₪.
ג. ברע"פ 11494/05 פולק נ' מדינת ישראל (29.5.06) נדחתה בקשת רשות ערעור של משיב, אשר הורשע בהשמטת הכנסה בהיקף של 941,544 ₪, ונדון ל- 20 חודשי מאסר בפועל, וכן לקנס בסך 60,000 ₪.
ד. ברע"פ 1787/04 דיאמנט נ' מדינת ישראל (28.9.04) נדחתה בקשת רשות ערעור של משיב, אשר הורשע בהשמטת הכנסות בסך של למעלה מ-1 מיליון ₪, ונדון ל- 20 חודשי מאסר בפועל, וכן לקנס בסך 50,000 ₪.
ה. ברע"פ 674/13 ליטווק נ' מדינת ישראל (28.1.13) נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם שהורשע בהשמטת הכנסה בסך של 496,432 ₪, ונדון ל- 7 חודשי מאסר בפועל וכן לקנס בסך של 40,000 ₪, וזאת על אף חלוף הזמן.
ו. בעפ"ג (מח' ת"א) 41655-03-11 מדינת ישראל נ' פרידר (21.9.11), התקבל ערעורה של המדינה על קולת העונש שהוטל על נאשם אשר הורשע בהשמטת הכנסה בסך של 1,650,000 ₪. בית משפט השלום גזר על הנאשם 6 חודשי עבודות שירות, וכן קנס בסך של 25,000 ₪. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 7 חודשי מאסר בפועל, וכן קנס בסך של 60,000 ₪.
ז. בעפ"ג (מח' י-ם) 28422-08-11 מדינת ישראל נ' מקוואי (22.9.11), התקבל ערעור המדינה על קולת העונש שהוטל על הנאשם 2, אשר הורשע בהשמטת הכנסה בסך של 3,068,617 ₪. בית משפט השלום גזר על הנאשם 2 מאסר בפועל למשך 3 חודשים. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 2, 6 חודשי מאסר בפועל, וכן קנס בסך של 50,000 ₪.
ח. בעפ"ג (מח' י-ם) 9577-06-13 גלוברמן נ' מדינת ישראל (10.7.13), התקבל ערעורו של נאשם, אשר הורשע בהשמטת הכנסה בסך של כ- 3,800,000 ₪. בית משפט השלום גזר על הנאשם מאסר בפועל למשך 9 חודשים, וכן קנס בסך של 30,000 ₪. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 6 חודשי עבודות שירות.
ט. בעפ"ג (מח' מרכז- לוד) 59942-01-12 נאסר נ' מדינת ישראל (2.5.12), התקבל ערעורו של נאשם, אשר הורשע בהשמטת הכנסה בסך של כ- 1,033,074 ₪. בית משפט השלום גזר על הנאשם 8 חודשי מאסר בפועל, וכן קנס בסך של 45,000 ₪. בית המשפט המחוזי גזר על הנאשם 6 חודשי עבודות שירות.
י. בת"פ (אשד') 54189-06-11 מדינת ישראל נ' קרבול (2.7.13), הורשע הנאשם בהשמטת הכנסה בסך של 8,037,503 ₪, ונדון למאסר בפועל למשך 24 חודשים, וכן לקנס בסך של 80,000 ₪.
יא. בת"פ (ת"א) 6622-07-09 מדינת ישראל נ' מיאלי (16.1.12), הורשע הנאשם, בשני כתבי אישום, בהשמטת הכנסה בסך של כ- 1,500,000 ₪, ונדון ל-13 חודשי מאסר בפועל, וכן לקנס בסך של 40,000 ₪.
יב. בת"פ (י-ם) 2791-09 מדינת ישראל נ' משה (12.7.11), הורשע הנאשם 1 בהשמטת הכנסות בסך של 4,805,702 ₪. נאשם 2 הורשע בביצוע עבירות של אי הגשת דו"ח. על נאשם 1 נגזרו 6 חודשי עבודות שירות, וכן קנס בסך של 5,000 ₪. על נאשם 2 הוטל מאסר על תנאי, וכן קנס בסך של 5,000 ₪.
48. במסגרת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה (סעיף 40 ט' לחוק), יש ליתן את הדעת לשיקולים הבאים:
א. התכנון שקדם לביצוע העבירות; העברת הכספים לחשבונות הסמויים היה פרי תכנון של הנאשמים, וכך גם הסתרתה של גולד-ליין מעיני רשויות המס.
ב. חלקם היחסי של הנאשמים בביצוע העבירות; ביחס בין שני הנאשמים, חלקו של הנאשם חמור מזה של הנאשמת. כפי שטענה ההגנה, מדובר במשפחה פטריארכאלית, שבה על-פי דברו של הנאשם יישק דבר. ואולם, שוכנעתי כי אף חלקה של הנאשמת בניהול עסקיהם לא נפל באופן משמעותי מחלקו של הנאשם. בחלק מן העניינים דווקא הנאשמת היא זו שהייתה אמורה לעמוד בקשר עם גורמי המקצוע הרלוונטיים.
ג. הנזק שנגרם מביצוע העבירות; שיעור הנזק שנגרם לקופת המדינה כתוצאה מביצוע העבירות נגזר מהיקף ההשמטה של ההכנסה מדיווחי הנאשמים למס הכנסה (ודוק: יש להבחין בין השמטת הכנסה להשמטת רווח).
כפי שעולה מהכרעת הדין הנאשמים השמיטו את הסכומים הבאים:
הכנסות מגולד ליין: 535,573 ₪.
הכנסות שהופקדו בחשבונות הסמויים והועברו לבני משפחה כמשכורות מבלי ששולם בגינם מס הכנסה כדין: 930,399 ₪.
25 פנקסי שיקים: 1,873,119 ₪.
סה"כ המחדל בהשמטת הכנסה: 3,339,093 ₪, כאשר מתוכו סך של 1,465,972 ₪ הינו בגין עבירה של השמטת הכנסה במטרה להתחמק מתשלום מס, ו- 1,873,119 ₪ בגין עבירה של אי-קיום דרישות מסוימות, שאין בצידה מטרה להתחמק מתשלום מס.
בכל הנוגע לשיעור הנזק שנגרם, יש ליתן את הדעת לפער שבין הסכומים והעבירות שיוחסו לנאשמים בכתב האישום, לבין הסכומים והעבירות שבהם הורשעו הנאשמים בהכרעת הדין. מדובר בפער משמעותי, אשר מצדיק התחשבות בשלב גזירת הדין. המחדל העיקרי אשר יוחס לנאשמים בגין החשבונות הסמויים היה בהיקף של קרוב ל- 5,797,245 ₪ (ללא גולד ליין), ומתוך סכום זה הורשעו הנאשמים בהעלמת הכנסה בהיקף של 930,399 ₪ בלבד. כמו-כן, זוכה הנאשם מהאישום השני. בכל הנוגע לסכום המשמעותי של 1.8 מיליון ₪ אשר נוגע ל- 25 החשבונות, התקבלה בעיקרה טענת הנאשמים, כי אי-הדיווח על החשבוניות לא נעשה במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, אלא כתוצאה מחוסר סדר וארגון. בנסיבות אלה, יש ליתן משקל ממשי בגזירת הדין לפער המשמעותי שבין כתב האישום לבין הכרעת הדין.
מנגד, יש ליתן את הדעת לכך שהנזק הכספי – קרי: סכום הכסף שנגרע מקופת המדינה אינו חזות הכול, אלא לכך שעבירות אלה פוגעות בערך השוויון בנשיאת נטל המס ובמרקם החברתי (ר' גם ת"פ (מח' ת"א) 8256-05-11 מדינת ישראל נ' קדץ (11.6.12), פיסקה 73)).
ד. הסיבות שהביאו את הנאשמים לבצע את העבירות; בכל הנוגע לסיבות אשר הביאו את הנאשמים לבצע את העבירות, יש לציין כי בהכרעת הדין התקבלה באופן חלקי טענת הנאשמים בדבר חוסר סדר בהנהלת החשבונות. אמנם, לגבי חלק מן המעשים נקבע כי הנאשמים פעלו במטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, ואולם בכל הנוגע למעשים אחרים שבהם הואשמו בכתב האישום (כגון בעניין 25 הפנקסים), נתקבלה טענת ההגנה, לפיה מדובר בתוצאה של חוסר סדר וארגון בניהול העסק, ולא בכוונת מכוון.
יש לציין כי ביצוע העבירות הסתיים רובו ככולו בטרם פתיחת החקירה, ואין המדובר במקרה שבו נאשמים ממשיכים ומבצעים עבירות עד אשר הם נתפסים בכף. הדבר מהווה אינדיקציה לכך שהסיבות שהביאו את הנאשמים לביצוע העבירות כללו, בין היתר, את חוסר הסדר והארגון בעסקם. במקרה דנן, לאחר שבוצעו העבירות האמורות, שכרו הנאשמים את שירותיו של מר גיפול דורון (להלן: "גיפול"), אשר החל לטפל בכל נושאי הנהלת החשבונות של הנאשמים. בכל הנוגע לשנים 1998-2002, גיפול פעל לשם תיקון הבעיות שהיו בהנהלת החשבונות של הנאשמים, ואף הוסיף באופן מלאכותי להכנסות העסק כדי לכסות על החוסר בהכנסות. משגילה גיפול על קיומה של גולד ליין, פעל לתקן את הדיווחים שלה באופן שלא תהיה השמטת הכנסות. הטעות המרכזית שנותרה בדיווחים בסופו של דבר התייחסה ל- 25 הפנקסים שלא דווחו בשל חוסר סדר.
מנגד, בכל הנוגע למעשים שבהם הורשעו הנאשמים בעבירות של מטרה להתחמק או להשתמט מתשלום מס, מובן הדבר כי הסיבה לביצוע העבירה הייתה בצע כסף. כפי שטענה המאשימה, אין המדובר אף במקרה של ביצוע עבירה בשל מצוקה כלכלית.
49. בהתאם לתיקון 113 לחוק העונשין (סעיף 40 יג'), סבורני כי מתחם העונש ההולם הינו החל מעונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות ועד ל- 30 חודשי מאסר בפועל, וזאת לצד קנס מכביד.
50. במקרה דנן, לא קיימים שיקולים אשר מצדיקים סטייה מהמתחם, לחומרה או לקולא. שיקול ההגנה על שלום הציבור אינו ממין העניין. השיקול השיקומי אף הוא אינו ממין העניין.
51. בגזירת העונש המתאים לנאשמים, בגדרי מתחם העונש ההולם, יש להתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירות (סעיף 40 יא'). במסגרת זו מן הראוי ליתן את הדעת לנסיבות הבאות:
א. הפגיעה של העונש בנאשמים; מדובר בנאשמים בעלי רקע נורמטיבי, אשר ללא ספק הטלת מאסר מאחורי סורג ובריח עליהם תפגע בהם באופן משמעותי. בהקשר זה אף נתתי דעתי למצבם הבריאותי של הנאשמים (נע/3).
ב. הפגיעה של העונש במשפחתם של הנאשמים; באופן דומה הטלת עונש לריצוי מאחורי סורג ובריח תפגע אף במשפחתם של הנאשמים באופן משמעותי.
ג. הנזקים שנגרמו לנאשמים מביצוע העבירות ומהרשעתם; עצם ההרשעה בדין מהווה פגיעה של ממש בנאשמים. יתר על כן, ניהול ההליך המשפטי, שהיה ארוך ומורכב, גרם אף הוא לנאשמים הוצאות ונזק בלתי מבוטל. כמו-כן, יש לקבל את טענת ההגנה כי בשל חוסר הסדר והארגון בעסקיהם של הנאשמים, אשר עמד ביסוד חלק ממעשי העבירה שביצעו, נגרמו לנאשמים אף הפסדים משמעותיים, לרבות העדר ניכוי תשומות לרשויות מע"מ.
ד. מאמצי הנאשמים לתיקון תוצאות העבירות ולפיצוי על הנזק שנגרם בשלן; בעבירות מס, תיקון תוצאת העבירה והפיצוי על הנזק שנגרם הינו בדמות "הסרת מחדלים". הנאשמים הסירו את מחדליהם, כאשר סך של 585,972.78 ₪ חולט מתוך ערבות בנקאית שנתנו הנאשמים, וזאת בהסכמתם, ויתר הסכום, קרי 244,000 ₪ יועבר לרשויות המס ב-20 תשלומים, כולל המחאה על סך של 24,000 ₪ שכבר הועברה לרשויות המס. בסך הכל הסירו הנאשמים מחדלים בסך של כ- 830,000 ₪. סבורני כי יש לראות בסכום זה משום הסרה מלאה של המחדלים.
ה. בכל מקרה, כפירה באשמה וניהול משפט על ידי הנאשמים לא ייזקפו לחובתם; במקרה דנן, בשים לב לתוצאת הכרעת הדין, יש ליתן לשיקול זה משקל רב אף יותר, בשים לב לכך שהנאשמים זוכו מחלק בלתי מבוטל מהעבירות והמעשים שיוחסו להם, וסכומי המס שבשל השמטתם הורשעו הנאשמים, נמוכים באופן משמעותי מהסכומים שבהם הואשמו בכתב האישום.
ו. התנהגות רשויות אכיפת החוק; בהקשר זה יש לציין כי החשד המקורי אשר הוביל לפתיחת החקירה נגד הנאשמים הוסר בסופו של דבר במהלך החקירה (פיסקה 270 להכרעת הדין). אמנם, במהלך החקירה נתגלו העבירות שבהן בסופו של דבר הורשעו הנאשמים, אך יש ליתן משקל לכך שהחשדות המקוריים הוסרו.
עוד יש ליתן את הדעת לטענת הנאשמים שהוצע להם להסכים לשומה שערכו רשויות המס, וכי אם היו מסכימים לשומה זו, יש להניח שכלל לא היה מוגש נגדם כתב אישום. בהקשר זה אף לא ניתן לזקוף לחובת הנאשמים את העובדה שלא הסכימו לשומה אשר הוצעה להם על-ידי רשויות המס, ואשר ניתן להניח שאם היו מסכימים לה, הרי שכלל לא היה מוגש נגד הנאשמים כתב האישום (פיסקה 271 להכרעת הדין). הנאשמים הגיעו להסדר עם רשויות מע"מ, ואכן לא הוגש כתב אישום בגין עבירות מע"מ. לעומת זאת, לטענת הנאשמים, רשויות מס הכנסה דרשו סכום מופרז, שלא יכלו לעמוד בו ושלא הייתה לו הצדקה, ולפיכך לא הסכימו לשלם את הסכום שנדרש, ובעקבות זאת הוגש נגדם כתב אישום. לא ניתן לדחות את טענת הנאשמים כבלתי נכונה מבחינה עובדתית, וזאת בפרט בשים לב לממצאים העובדתיים שבהכרעת הדין בנוגע לסכומי המס שהושמטו, ובשים לב לעדותו של עד התביעה המרכזי, גיפול, אשר עדותו נתקבלה כמהימנה בהכרעת הדין (ר' גם נע/6). טענות אלה של הנאשמים, אשר הועלו כבר במהלך ניהול המשפט ובשלב הסיכומים, לא הובילו אמנם לקבלת טענת הגנה מן הצדק במובן של ביטול כתב האישום, ואולם יש ליתן להן משקל משמעותי במסגרת הגנה מן הצדק לשלב גזירת הדין.
קושי נוסף בהתנהגות רשויות אכיפת החוק נוגע לשלב שלאחר הכרעת הדין, כאשר לא עלה בידי רשויות המס להגיע להסכם עם הנאשמים בדבר קביעת שווי המחדלים בהתאם להכרעת הדין והגעה למתווה בדבר הסרת המחדלים. הרשויות הגיעו לטיוטת הסכם עם הנאשמים, אשר לאחר מכן בוטלה, וזאת ללא הסבר מספק מצד רשויות המס לשינוי בעמדתן. בהקשר זה, קיים חשש שרשויות המס לא פעלו כנדרש כדי לאפשר לנאשמים להסיר את המחדלים בין מועד הכרעת הדין לבין מועד הטיעונים לעונש. חזרת רשויות המס מטיוטת ההסכם שאליה הגיעה עם הנאשמים מעלה תהיות.
ז. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות; שיקול מרכזי בתיק זה אשר מצדיק הקלה של ממש בעונשם של הנאשמים הינו חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות. בכל הנוגע לעבירה של אי-הודעה לפקיד השומה על פתיחת העסק גולד-ליין, הרי שמדובר בעבירה שבוצעה בשנת 1997. בכל הנוגע ל- 25 הפנקסים שלא דווחו, הרי שמדובר בעבירה משנת 1998. חלק מן העבירות בוצעו עד לשנת 2002. מדובר בחלוף זמן משמעותי ביותר, אף ביחס למקובל בתיקי מס.
העבירות נתגלו בשנת 2004, החקירה ארכה זמן רב, וכן בחינת החומר בידי המאשימה ארכה זמן רב, כתב האישום הוגש בשנת 2007, דיוני ההוכחות החלו בשנת 2009, והכרעת הדין ניתנה בתחילת שנת 2013.
ככלל בעבירות מס יש ליתן משקל מוגבל לחלוף הזמן (ר' למשל, רע"פ 74/13 חלידו נ' מדינת ישראל (17.3.13); כך למשל, נקבע על-ידי כב' השופט ח' מלצר ברע"פ 674/13 ליטווק נ' מדינת ישראל (28.1.13):
"אפתח בטענתו המרכזית של המבקש, היא טענת השיהוי... אין חולק, כי העבירות בוצעו בשנים 2003-2000, ואילו חקירתן החלה בשנת 2007. דא עקא, שעד לשנת 2007 העבירות הנ"ל לא התגלו על ידי רשויות האכיפה, ולכן אין פלא שלא נחקרו קודם לכן.
חומר החקירה שהתאסף בתיק מכיל חמישה ארגזים, דהיינו כמות רבה מאד של מסמכים, ולכן נדרש זמן ממושך לבדיקתם. כמו כן, טבען של עבירות כלכליות, ועבירות מס ביניהן, שחקירתן מצריכה משאבים רבים, והיא נוטה להתמשך לאורך תקופת זמן ארוכה יותר מאשר עבירות פליליות 'רגילות'".
מנגד לא ניתן להתעלם ממשקלו של רכיב זה. כך למשל, נקבע בע"פ 4735/03 צברי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1) 681 (2003)):
"מאז ביצוע העבירות על-ידי המערער ועד להרשעתו על-ידי בית-המשפט המחוזי חלפו כעשר שנים. אמירת השופט כי גם בחלוף שנים מאז ביצוען של העבירות לא סר טעמה של הענישה, אמנם הולמת את פרשתנו, אך גם על-פי תפיסה זו, הזמן שחלף הוא שיקול שהיה על השופט להביאו בחשבון בקביעת עונשו של המערער. אכן, בהערכת משקלו של ממד הזמן לא היה ניתן להתעלם מתרומת המערער וסנגורו להתארכות ההליך, אך משנוכחנו כי גם לבית-המשפט הנכבד היה חלק בגרימת ההתארכות, מן הדין שתרומת בית-המשפט להתארכות ההליך תזכה את המערער בהקלה מסוימת בעונש".
דברים דומים נקבעו בע"פ 2103/07 הורוביץ נ' מדינת ישראל (31.12.08):
"לעומת זאת, במישור העונש יש מקום להתחשבות בחלוף הזמן ובהתארכות ההליכים, כל עוד לא צעדיו של הנאשם עצמו הם שגרמו אותם. היקף ההתחשבות בשיקול זה משתנה ממקרה למקרה בהתאם לנסיבות העניין ולשיקולים רלוונטיים. כך יש לבחון מהי סיבת התארכות ההליכים וכיצד התנהלו הצדדים במשפט. עוד יש להביא בחשבון את הנזק שנגרם לנאשם מעצם היותו עומד למשפט משך תקופה כה ארוכה, נזקים רגשיים, משפחתיים וממוניים שהביא עמו ההליך ואת היחס הראוי בין האינטרס הציבורי בניהול הליך ראוי ויעיל לבין אינטרסים ציבוריים אחרים שראוי שיבואו לידי ביטוי בגזירת העונש, גם אם נקודת האיזון בין האינטרסים השונים משתנה בשל חלוף הזמן. במקרים קיצוניים בהם מדובר בהתמשכות הליכים משמעותית שאין לה הצדקה סבירה, ובשים לב ליתר הנסיבות, יהא אכן מקום לפטור נאשם מעונש מאסר בפועל".
כך גם נקבע ברע"פ 11476/04 מדינת ישראל נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ (14.4.10):
"במסגרת שיקולי הענישה, יש להתייחס לגורם הזמן שחלף מאז סיום ביצוע העבירות בשנת 1995 ועד להשלמתו של ההליך הפלילי בפסק הדין שניתן בערכאה זו. למעבר הזמן בין ביצוע המעשה הפלילי לבין השלמת ההליך הפלילי ישנה משמעות בעלת משקל. לחלוף הזמן יש השלכה הן על האחריות הפלילית, והן על מידת העונש. הוא מקהה את הטעם החברתי והמשפטי שבמיצוי הדין. הוא פועל לשחרור "הזיכרון המעיק של החטא הקדמון"... הוא מביא עמו טעם של מחילה והקלה. מעבר הזמן נשקל כגורם אובייקטיבי, והוא אינו נקשר בהכרח להיבטים של קצב ניהול החקירה המשטרתית וההליכים המשפטיים. מצד שני, אין להפריז במשקלו של גורם מעבר הזמן; במיוחד כך הוא כאשר נאשמים משוחררים כל העת וחירותם לא הוגבלה, כאשר נדרש לבחון את האישומים בשלוש ערכאות, וכאשר הסוגיות ההוכחתיות והמשפטיות מחייבות היערכות ניכרת של זמן והשקעת משאבים מכלל המערכות המעורבות בניהול ההליך".
וראו גם ע"פ 2848/90 אסא נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4) 837 (1990).
בנסיבות המקרה דנן, סבורני כי לנוכח העובדה שהנאשמים זוכו מחלק משמעותי מן המעשים שיוחסו להם בכתב האישום, וכי חלק בלתי מבוטל מטענותיהם נתקבל בהכרעת הדין, הרי שיש ליתן לחלוף הזמן אף משקל רב יותר מהמקובל במקרים שבהם לאחר ניהול ההליך מתקבלות טענות המאשימה במלואן.
ח. עברם הפלילי של הנאשמים או העדרו. הנאשמת נעדרת עבר פלילי. לנאשם קיימת הרשעה משנת 2011 בגין עבירות של אי הגשת דו"ח במועד, בגינו הוטלו עליו מאסר על תנאי, קנס והתחייבות, וכן הרשעה של ביצוע עבודות בלא היתר. בהרשעה בגין עבירת המס קיימת חומרה הואיל ומדובר בעבירה שמתייחסת לשנים 2004-2005, כאשר הגשת הדוחות אמורה להיות לאחר מכן, ומכאן שהעבירה בוצעה לאחר שהנאשם כבר נחקר בידי רשויות המס בתיק הנוכחי, ואף על פי כן, חזר וביצע את העבירה. תיק נוסף בעניינו של הנאשם הסתיים ללא הרשעה, ותיק נוסף התיישן.
52. עוד יש ליתן את הדעת לשיקול הרתעת היחיד בגדרו של המתחם, וזאת בשים לב להיקף העבירות שביצעו הנאשמים ולמשכן. כן יש ליתן את הדעת לשיקול הרתעת הרבים בגדרו של המתחם, וזאת בשים לב לקלות שבה מתבצעות עבירות מסוג זה ולקושי באכיפתן.
53. הכלל אשר התגבש בפסיקת בית-המשפט העליון הינו כי במקרים כגון דא יש להטיל על נאשמים עונשי מאסר ממושכים לריצוי בפועל, ולא ניתן להסתפק בעונש של עבודות שירות (ר' למשל, רע"פ 7135/10 חן נ' מדינת ישראל (3.11.10); רע"פ 4684/12 גחלי נ' מדינת ישראל (14.6.12); רע"פ 3873/07 בושנאק נ' מדינת ישראל (17.10.07)).
אכן, זהו הכלל, וכך יש לנהוג על-פי רוב. ברם, במקרה דנן, סבורני כי קיימים טעמים מיוחדים לסטות מכלל זה, ובזאת בפרט בשים לב לפער המשמעותי שבין כתב האישום לבין הכרעת הדין ובשים לב לחלוף הזמן מעת ביצוע העבירות. כאמור לעיל, מאז ביצוע חלק ניכר מן העבירות חלפו כ- 15 שנים. זהו פער זמנים משמעותי, אף בשים לב למקובל בתיקים מסוג זה. לאור ממצאי הכרעת הדין, לא ניתן לזקוף את ניהול התיק, אשר גרם לחלק בלתי מבוטל מחלוף הזמן, לחובת הנאשמים. הנאשמים זוכו מחלק בלתי מבוטל מן המעשים והעבירות, ולפיכך לא ניתן לקבוע כי מדובר ב'ניהול סרק' של התיק (השוו ע"פ (מח' ת"א) 70036/02 משה נ' מדינת ישראל (27.5.02)).
שיקול נוסף הינו הסרת המחדלים. שוכנעתי כי הנאשמים הסירו את המחדלים. ניכר כי דרישת רשויות המס להסדר שומה עם הנאשמים בטרם ההליך לא עלתה בקנה אחד עם הממצאים שנקבעו בסופו של דבר בהכרעת הדין. מכאן שלא ניתן לזקוף לחובת הנאשמים את העובדה שסירבו להסדר השומה שהוצע להם, אשר יש להניח שאילו היו מסכימים לו, כלל לא היה מוגש נגדם כתב אישום, כפי שלא הוגש נגדם כתב אישום בעבירות המע"מ, לאור ההסדר אליו הגיעו עם רשויות המע"מ. בהקשר זה לא ניתן לדחות את טענת ב"כ הנאשמים, לפיה אם היו הנאשמים מסכימים לשלם את סכום המס שנתבקשו על-ידי פקיד השומה, הרי שכלל לא היה מוגש נגדם כתב אישום.
לאור כל האמור לעיל, סבורני כי הטלת עונש מאסר מאחורי סורג ובריח על הנאשמים או מי מהם, לא יאזן כראוי בין השיקולים השונים.
54. לפיכך, באיזון בין השיקולים השונים סבורני כי יש לגזור על הנאשמים עונש מאסר לריצוי בדרך של עבודות שירות לתקופה המרבית. בכל הנוגע לחלקם היחסי של כל אחד מהנאשמים, הרי שראוי כי יינתן לכך ביטוי במסגרת הקנס.
הקנס הכספי
55. סעיף 220 לפקודה קובע לעניין הקנס את הדברים הבאים:
"אדם אשר במזיד, בכוונה להתחמק ממס או לעזור לאדם אחר להתחמק ממס, עבר אחת העבירות המנויות להלן, דינו - מאסר שבע שנים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(4) לחוק העונשין ופי שניים מסכום ההכנסה שהעלים, שהתכוון להעלים או שעזר להעלים, או שני הענשים כאחד".
סעיף 220 א' לפקודה קובע כי לסכומים האמורים בסעיף 220 יש להוסיף הפרשי הצמדה למדד כדלקמן:
"לעניין קנס על פי חלק זה או חלק י', שבסיסו הוא סכום הכנסה, יוגדל הבסיס לפי שיעור העלייה של מדד המחירים לצרכן בין המדד האחרון שהתפרסם לפני תום שנת המס שאותו בסיס מתייחס אליה לבין המדד האחרון שהתפרסם לפני הטלת הקנס".
56. סעיף 61(א)(4) לחוק העונשין קובע סכום קנס מרבי של 226,000 ₪. סכום העלמת ההכנסה לפי סעיף 220 הינו 1,465,972 ₪ (בהתעלם מ- 25 הפנקסים שבהם הורשעו הנאשם בעבירה לפי סעיף 216). הקנס לפי סעיף 220, שהינו פי שניים מסכום ההכנסה שהועלמה, הינו 2,931,944 ₪, ולכך יש להוסיף הפרשי הצמדה ממועד ביצוע העבירה ועד ליום גזר הדין, וכן את הקנס בסך 226,000 ₪ לפי חוק העונשין.
57. לאור האמור לעיל, סבורני כי מן הראוי להטיל על הנאשמים קנס כספי משמעותי ומכביד. כאשר עסקינן בעבירות כלכליות, שתכליתן רווח כספי, שהינן קלות לביצוע וקשות לאיתור, וכאשר עסקינן בעבירות אשר גורמות נזק משמעותי לקופת המדינה, ומטילות נטל מס נוסף על יתר הציבור, הרי שחלק אינהרנטי מן העונש צריך להיות קנס כספי מכביד, אשר יהווה מידה נגד מידה לביצוע העבירות, ויהווה מסר מרתיע לנאשמים ולעבריינים בכוח. בעבירות מסוג זה, כפי שנפסק לא אחת, באיזון בין השיקולים השונים, יש להעדיף את האינטרס הציבורי ואת שיקול ההרתעה על פני האינטרס הפרטני של הנאשם (רע"פ 977/13 אודיז נ' מדינת ישראל (20.2.13)).
58. סבורני כי בקביעת שיעור הקנס יש ליתן עדיפות לשיקול ההרתעה, וזאת כדי להעביר לנאשמים מסר ברור בדבר היעדר הכדאיות הכלכלית של ביצוע עבירות המס. דברים אלה בדבר חשיבות ההחמרה ברכיב הקנס מקבלים משנה תוקף לנוכח ההחלטה שלא לגזור על הנאשמים מאסר לריצוי מאחורי סורג ובריח, וזאת בשים לב לצורך לשמור על איזון פנימי בין רכיבי הענישה השונים.
59. מובן הדבר שיש להתחשב אף במצבם הכלכלי של הנאשמים בעת קביעת מתחם עונש הקנס ההולם, ובקביעת הקנס המתאים, כפי שעולה מן המסמכים שהוצגו על-ידי ההגנה (נע/4). מהמסמכים שהוגשו על-ידי ההגנה עולה כי הנאשם הינו לקוח מוגבל בנסיבות מיוחדות, וכי לנאשמים עיקולים רבים. ב"כ הנאשמים טענו כי הנאשמים עובדים כשכירים ומשתכרים סך של 5,000 ₪ בלבד. בהקשר זה, לא ניתן לקבל את טענות ההגנה. כפי שעלה במהלך ניהול המשפט, הנאשמים העבירו את ניהול העסק לבתם, ולא שוכנעתי כי הנאשם כלל אינו עוסק, הלכה למעשה, בניהול העסק. סבורני כי בתו של הנאשם נמצאת כיום בחזית העסק, כאשר הנאשם עוסק בפועל בניהול מאחורי הקלעים. כפי שעלה מניהול ההליך, וכפי שאף העידו הנאשמים, אין אף בקיומם של עיקולים כדי להוות אינדיקציה לגבי מצבם הכלכלי האמיתי של הנאשמים. הנאשמים העידו בהרחבה על השיטה שבה נהגו להעביר כספים מחשבונם לחשבונות אחרים, באופן שמותיר את החשבונות שלהם ביתרת חובה בכל עת, וזאת כדי להתחמק מעיקולים. טענתם זו שהתקבלה בשלב הכרעת הדין, הינה בגדר "חרב פיפיות" והיא פועלת לחובתם בשלב גזירת הדין, באופן שבו לא ניתן ליתן משקל ליתרת החובה בחשבונותיהם ולעיקולים שמוטלים עליהם, כשיקול להקלה בעונשם. אמנם, עדות הנאשמים מתייחסת למועדים הרלוונטיים לכתב האישום, ולא למועד הנוכחי. ואולם, גם בשלב זה לא שוכנעתי כי מצבם הכלכלי של הנאשמים קשה, כפי שטענו וכפי שעולה לכאורה מן המסמכים שהציגו. כמו-כן, קיומם של חובות אבודים (נע/5) אינו שונה בעיקרו מכל עסק אחר.
60. לאור האמור לעיל, סבורני כי מתחם עונש הקנס ההולם הינו החל מ- 100,000 ₪, ועד ל- 300,000 ₪. סבורני כי יש לגזור על הנאשמים קנס בגדרי המתחם.
61. בכל הנוגע לסכום הקנס שיוטל על הנאשמים, סבורני כי יש מקום ליתן ביטוי להבדלים ביניהם. כפי שטענו הצדדים, הנאשם הינו הדומיננטי בין הנאשמים, ועל-פיו יישק דבר במשפחת הנאשמים. חלקו במעשים משמעותי יותר מחלקה של הנאשמת. כמו-כן, לחובתו של הנאשם עבר פלילי, ואילו גיליון הרישום הפלילי של הנאשמת נקי. בנסיבות אלה, ראוי שהקנס שיוטל על הנאשם יהיה חמור יותר מזה שיוטל על הנאשמת.
סוף דבר
62. אשר על-כן, הנני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים:
נאשם 1
א. 6 חודשי מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות. עבודות השירות תבוצענה בהתאם להמלצת הממונה בבית החולים "אסף הרופא". תחילת עבודות השירות ביום 17.10.13.
ב. 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור הנאשם במשך 3 שנים מהיום כל עבירה מסוג פשע לפי פקודת מס הכנסה.
ג. 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל יעבור הנאשם במשך 3 שנים מהיום כל עבירה מסוג עוון לפי פקודת מס הכנסה.
ד. קנס כספי בסך של 250,000 ₪ או 250 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, שהראשון שבהם ביום 1.3.14. לא ישולם תשלום כלשהו במועדו, תעמוד היתרה לפירעון מידי.
ה. חתימה על התחייבות בסך של 500,000 ₪ לפיה ימנע במשך שנתיים מהיום מביצוע כל עבירה לפי פקודת מס הכנסה. ההתחייבות תיחתם היום, וככל שלא תיחתם, ייאסר הנאשם למשך 60 ימים.
נאשמת 2
א. 6 חודשי מאסר בפועל, לריצוי בדרך של עבודות שירות. עבודות השירות תבוצענה בהתאם להמלצת הממונה בבית החולים "אסף הרופא". תחילת עבודות השירות ביום 18.5.14.
ב. 12 חודשי מאסר על תנאי, לבל תעבור הנאשמת במשך 3 שנים מהיום כל עבירה מסוג פשע לפי פקודת מס הכנסה.
ג. 6 חודשי מאסר על תנאי, לבל תעבור הנאשמת במשך 3 שנים מהיום כל עבירה מסוג עוון לפי פקודת מס הכנסה.
ד. קנס כספי בסך של 150,000 ₪ או 150 ימי מאסר תמורתו. הקנס ישולם בעשרה תשלומים חודשיים שווים ורצופים, שהראשון שבהם ביום 1.3.15. לא ישולם תשלום כלשהו במועדו, תעמוד היתרה לפירעון מידי.
ה. חתימה על התחייבות בסך של 300,000 ₪ לפיה תמנע במשך שנתיים מהיום מביצוע כל עבירה לפי פקודת מס הכנסה. ההתחייבות תיחתם היום, וככל שלא תיחתם, תיאסר הנאשמת למשך 30 ימים.
נאשמת 4 (החברה)
א. קנס בסך של 1,000 ₪, לתשלום עד ליום 1.1.14.

זכות ערעור לבית-המשפט המחוזי תוך 45 ימים.

ניתן היום, כ"ז אלול תשע"ג, 02 ספטמבר 2013, במעמד הצדדים.


עמוד 1 מתוך 21









פ בית משפט שלום 1754/07 מ.י. פרקליטות מחוז ת"א-מיסוי וכלכלה נ' אהרון כהן, נחמה כהן, תומר כהן ואח' (פורסם ב-ֽ 02/09/2013)