פסקי דין על א.ק אילן קור בע"מ | פסקי דין על מכון התקנים הישראלי

22490-11/09 א     03/11/2013




א 22490-11/09 א.ק אילן קור בע"מ נ' מכון התקנים הישראלי








בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו



ת"א 22490-11-09 א.ק אילן-קור בע"מ נ' מכון התקנים הישראלי




לפני
כב' השופטת
ד"ר מיכל אגמון-גונן

א.ק אילן קור בע"מ


ע"י ב"כ עוה"ד אביהו הראל
ואלעד וסטשניידר





התובעת

נ
ג
ד

מכון התקנים הישראלי
ע"י ב"כ עוה"ד יורם סמואל
ועופר סמוך

הנתבע




פסק דין

במסגרת התובענה שלפני טוענת התובעת, א.ק אילן קור בע"מ
, כי על הנתבע, מכון התקנים הישראלי
, לפצות אותה בסכום של מיליוני שקלים, וזאת בגין הפרת התחייבותו להמשיך את התקשרותו עמה לעשר שנים נוספות, התקשרות שבמסגרתה סיפקה לו התובעת, במשך שנים ארוכות, שירותי תחזוקה למתקני הקירור שמכון. בתובענה נטען גם, כי בעקבות התחייבות הנתבע להמשיך את התקשרותו עמה לעשר שנים נוספות, ניאותה התובעת למחול על חובו הצבור של הנתבע כלפיה, חוב שנוצר בעקבות שירותים עודפים שסיפקה התובעת לנתבע לאורך השנים, שבגינם לא קיבלה התובעת כל תשלום.

1. רקע הדברים
התובעת, א.ק אילן קור בע"מ
, הינה חברה העוסקת באספקת מתקני קירור לגופים מוסדיים ומסחריים ובמתן שירותי תחזוקה למתקני קירור מורכבים. מנהלה ובעליה של התובעת הוא מר אילן חנון (להלן: אילן).

במסגרת פעילותה העסקית, סיפקה התובעת שירותי תחזוקה גם למתקני הקירור של הנתבע, מכון התקנים הישראלי
(להלן: הנתבע או המכון). אין חולק, כי המכון היה שבע רצון משירותי התחזוקה שסיפקה לו התובעת וכי הקשר המסחרי בין הצדדים נמשך שנים ארוכות, החל מאמצע שנות השמונים.

במהלך יחסיהם המסחריים, נחתמו בין הצדדים ארבעה הסכמים; במהלך חודש אפריל 1994 נחתמו בין הצדדים שלושה הסכמי שירות למתקני מיזוג אוויר, כאשר כל הסכם מתייחס לקטגוריה אחרת של מערכות מיזוג אוויר: האחד, בנוגע לשירות ותחזוקה של מזגני חלון מפוצלים; השני בנוגע לשירות ותחזוקה של כלורימטר; השלישי, בנוגע לשירות ותחזוקה של מערכות מיזוג מרכזיות ומיני מרכזיות. תוקפם של ההסכמים היה לשנה אחת, החל מיום 1.4.94 ועד ליום 1.4.95 (ההסכמים משנת 1994 צורפו כנספחים 1א'-1ג' לתצהירו של מר איציק רוזנברגר מטעם המכון). הסכם נוסף נחתם בין הצדדים ביום 1.9.01 והוא התייחס לשירות ותחזוקה של מתקני מיזוג האוויר בחדר המחשוב של המכון. גם תוקפו של הסכם זה היה לשנה אחת, החל מיום 1.9.01 ועד ליום 1.9.02 (ההסכם מיום 1.9.01 צורף כנספח 1ד' לתצהירו של מר רוזנברגר).
בכל ארבעת ההסכמים הנזכרים לעיל נקבע, כי בתום תקופת ההסכם הם יתחדשו לשנה נוספת, אלא אם אחד הצדדים יודיע למשנהו, כי ברצונו להביא את ההסכם לידי סיום (סעיף 2א'):
"תוקפו של הסכם זה הינו לשנה אחת.. והוא יתחדש אוטומטית כל שנה לשנה נוספת, אם עד 45 ימים לפני תום התקופה לא תבוא הודעה בכתב מאחד הצדדים למשנהו על רצונו להביא את ההסכם לידי סיום."

בהסכמים נקבע גם, כי לכל צד שמורה הזכות להביא את ההסכם לידי סיום בכל עת, מבלי שיחויב לנמק זאת ומבלי שיחויב בפיצויים, וזאת בכפוף למתן הודעה מראש (סעיף 2ב'):
"למרות האמור לעיל נתונה לכל צד הזכות להביא את ההסכם לידי סיום בכל עת בלי לתת כל נימוק לכך ומבלי שיחויב בפיצויים בגין הביטול, וזאת על ידי מתן הודעה מוקדמת בכתב עד 45 יום מצד המזמין ושל 90 יום מצד הקבלן."

אין חולק, כי ההסכמים שנחתמו עם התובעת התחדשו אוטומטית לאורך השנים, בהתאם לסעיף 2א' להסכמים.

התובענה שלפני מתייחסת להסכם שעניינו במערכות מיזוג מרכזיות ומיני מרכזיות שנחתם בשנת 1994 (אשר צורף כנספח 2 לתצהירו של אילן וכנספח 1ג' לתצהירו של מר רוזנברגר). בהסכם זה נקבע, כי התמורה למתן השירותים על ידי התובעת ביחס למזגנים אלו תשולם לפי יחידות "טון קירור", וזאת ביחס להיקף עבודה של 80 "טון קירור" כאשר כל "טון קירור" תומחר במחיר קבוע של 200 ₪ בתוספת מע"מ (ראו סעיף 7(א) להסכם). נקבע, כי התמורה תהא צמודה למדד וכי התשלום יבוצע בארבעה תשלומים רבע שנתיים (ראו סעיפים 7(ב) ו-7(ג) להסכם).

כאן המקום לציין, כי החל משנת 1999 שילם המכון לתובעת סך של 390 ₪ ל"טון קירור", אף שעל פניו, סכום זה הינו גבוה מהסכום הנקוב בהסכם בצירוף הפרשי הצמדה למדד.

אין חולק, כי במהלך השנים מאז שנת 1994, עם התפתחות המכון, הלכו וגדלו, באופן הדרגתי, יחידות "טון הקירור" שבגינן העניקה התובעת שירותי תחזוקה למכון. עוד אין חולק, כי בבדיקה שבוצעה במהלך שנת 2007, או בסמוך לכך, הסתבר, כי התובעת מספקת לנתבע שירותים בגין למעלה מ-250 "טון קירור", אף שעל פי ההסכמים היא מתוגמלת בגין 80 "טון קירור" בלבד. לגרסת התובעת, בדיקה כאמור בוצעה רק לאחר פניות אין ספור מצדה. לגרסת הנתבע, בדיקה כאמור בוצעה ביוזמת המכון, כאשר בד בבד עם ביצוע הבדיקה האמורה, קיבל המכון, לבקשתו, חוות דעת מייעצת של מהנדס קירור, ביחס למחירי השוק המשולנים בגין יחידת "טון קירור" המשולמים לספקים כדוגמת התובעת. על פי הטענה, חוות הדעת העלתה, כי התשלום ששולם בפועל לתובעת בגין יחידת "טון קירור" היה גבוה משמעותית ובפער ניכר ממחיר השוק.

כך או כך, ביום 19.7.07 נחתם בין הצדדים הסכם שכותרתו: "התאמת כמויות הציוד בהסכם השירות הקיים בין המכון לא.ק אילן קור בע"מ
" (להלן: הסכם התאמת כמויות הציוד או ההסכם), שמפאת חשיבותו יובא להלן במלואו (ההסכם צורף כנספח 9 לתצהירו של אילן וכנספח 2 לתצהירו של מר רוזנברגר):
"א. בבדיקת מערכות מיני מרכזי במכון התקנים הישראלי
עם נציגי מכון התקנים ואילן קור, וסימון מערכות מיני מרכזי בתכניות מבנה, נמצא שיש פער גדול בין הסכם השירות לבין המצב הקיים. בהסכם השירות אילן קור בע"מ מחויב ל-80 טון קירור בלבד, בפועל מתברר שיש מעל 250 טון קירור.
ב. הואיל ושני הצדדים מכון התקנים הישראלי
– א.ק אילן קור מעוניינים בהמשך מתן השירות

מוסכם בין הצדדים על פשרה
:
1.
א.ק אילן קור בע"מ
ימשיך לתת שירות ל -250 טון קירור בנוסף אילן קור
יתן שירות ל – 160 טון נוספים ל- 2 מערכות צ'ילרים סה"כ 410 טון קירור.
2.
הואיל שבהסכם השירות הבסיסי המחיר היה 390 ₪ לטון קירור –
המחיר החדש לטון קירור לאחר פשרה ירד ל – 250 ₪ צמוד למדד המחירים לצרכן. ההצמדה תתבצע אחת לשנה בתחילת כל שנת עבודה.
3.
כמו כן מוסכם שמכון התקנים יפצה את חברת אילן קור ב – 50% מעלות התחזוקה של הפרש הטונז' בקירור שלא שולמו במשך 10 השנים האחרונות לפי הפירוט המצ"ב:

סה"כ יחידות
250 טון
שולם עבור
80 טון
יתרה
170 טון

עלות התשלום לטון 300 ₪
במקום תשלום של 390 ₪ שמופיע בהסכם.

יש לשלם לפי:

255,000=50%
x
10
x
300
x
170

התשלום יתפרס ב-10 תשלומים חודשיים החל מ- 1.9.07."

על ההסכם חתומים אילן ומר איציק רוזנברגר, אחד המצהירים מטעם המכון בתובענה זו, אשר בזמנים הרלבנטיים לתובענה שימש כמנהל יחידת המינהל של המכון.

לגרסת התובעת, היא ניאותה לוותר על חלק נכבד מחובו של הנתבע כלפיה, להפחית את הסכום לתשלום עבור כל "טון קירור" מ-390 ₪ ל-250 ₪ ולוותר על תשלום עבור השירותים שניתנו ל-160 "טון קירור" בגין הצ'ילרים, כפי שהוסכם בהסכם התאמת כמויות הציוד, וזאת לאחר שהנתבע התחייב כי לא יפרסם מכרז בגין השירותים שאותם מספקת לו התובעת וכי ההתקשרות בין הצדדים תימשך עשר שנים נוספות. הנתבע, מצדו, מכחיש כי התחייב להמשיך את התקשרותו עם התובעת לעשר שנים נוספות. לגרסתו, במסגרת הסכם התאמת כמויות הציוד, ביקשו הצדדים ליתן ביטוי לעובדה שכמות יחידות "טון הקירור" גדלו עם השנים ובה בעת ליתן ביטוי לעובדה שהתשלום שהתובעת קיבלה, עד כה, בגין יחידת "טון קירור" היה גבוה משמעותית ממחיר השוק. הנתבע מכחיש כי התובעת ויתרה, במסגרת ההסכם, על תשלום עבור השירותים שניתנו ל-160 "טון קירור" בגין הצ'ילרים. לגרסתו, עד לחתימת הסכם התאמת כמויות הציוד התובעת קיבלה תשלום בגין הטיפול בצ'ילרים על פי חשבוניות שהציגה ובהתאם לקריאות המכון ורק ממועד חתימת ההסכם ואילך קיבלה התובעת תשלום בגין הטיפול בצ'ילרים באופן שוטף, לפי יחידות "טון הקירור".

כך או כך, אין חולק, כי לאחר חתימת הסכם התאמת כמויות הציוד נמשכה ההתקשרות בין הצדדים כנקוב בהסכם וכי סכום הפיצוי שנקבע בהסכם אכן שולם לתובעת על ידי הנתבע.

במהלך חודש אפריל 2009 הודיע הנתבע לתובעת כי בכוונתו לערוך מכרז לשירותי מיזוג אוויר, לאחר שלטענתו נוכח כי הוא כפוף לחוק חובת מכרזים, תשנ"ב – 1992 (להלן: חוק חובת מכרזים), בכל הנוגע לשירות הניתן לו על ידי התובעת. במענה להודעה זו טענה התובעת, כי במסגרת הסכם התאמת כמויות הציוד התחייב הנתבע להתקשר עמה בהסכם ארוך טווח לעשר שנים וככל שאין בכוונת הנתבע לקיים את התחייבותו האמורה, הרי שהיא עומדת על כך שמלוא חוב העבר ישולם לה וכי במידה ולא יעשה כן, היא תפסיק את מתן שירותיה. ביום 30.7.09 הודיעה התובעת, כי היא מפסיקה את מתן השירות לנתבע, לאחר שנתנה לו התראה בת 90 ימים.

ביום 12.11.09 נחתם בין הצדדים הסכם נוסף, שבגדרו הוסכם כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 55,118 ₪, וזאת בגין הפרשי הצמדה המגיעים לתובעת, לטענתה, עד ליום 30.7.09, בגין שמונה חשבוניות שצוינו בהסכם. בהסכם צוין, כי הוא ממצה ומסדיר את כל הטענות שיש לתובעת כלפי הנתבע בנושא תשלום הפרשי הצמדה בגין אותם שירותים שבגינם הוצאו החשבוניות הנזכרות בהסכם.

ביום 18.11.09 הוגשה התובענה לבית המשפט המחוזי במחוז מרכז. ביום 19.1.10 הועברה התובענה לבית משפט זה בהסכמת הצדדים ומחמת חוסר סמכותו המקומית של בית המשפט המחוזי מחוז מרכז לדון בתובענה.

2. טענות הצדדים
התובעת
טוענת, כי הנתבע הפר את התחייבותו להמשך ההתקשרות עמה לעשר שנים נוספות ולפיכך עליו להעמידה במצב בו הייתה נמצאת לו היה החוזה מקוים. על פי הטענה, על הנתבע לשלם לתובעת פיצויי קיום בסך 2,238,464 ₪, המשקפים את הרווח שהיה נוצר לתובעת ככל שהיחסים המסחריים בין הצדדים היו נמשכים החל מחודש אוגוסט 2007 ולמשך עשר שנים, זאת לפי מחיר מוסכם של 390 ₪ לטון וביחס להיקף שירות שלא יפחת מ- 410 טון.

התובעת
טוענת עוד, כי היא חתמה על הסכם התאמת כמויות הציוד בעקבות מצגי השווא של הנתבע, לפיהם בכוונתו להתקשר עמה לעשר שנים נוספות ולפיכך יש לראות את הסכמתה לוותר על חוב העבר כבטלה ועל הנתבע להעמידה במצב בו הייתה נמצאת טרם חתימת ההסכם. על פי הטענה, על הנתבע לשלם לתובעת את חוב העבר בגין שבע השנים האחרונות, המסתכם בסך של 1,309,438 ₪, זאת לפי מחיר מוסכם של 390 ₪ לטון וביחס להיקף שירות של 410 טון, ובניכוי הסכום ששולם לה על פי הסכם התאמת כמויות הציוד.

התובעת
מוסיפה וטוענת, כי הנתבע הפר את חובתו החוזית לשלם לה בגין שירותיה ואף התעשר על חשבונה שלא כדין וכי גם מטעם זה על הנתבע לשלם לה את סך של 1,309,438 ₪.

עוד טוענת התובעת, כי הנתבע נהג בחוסר תום לב ובדרכים שאינן מקובלות בקיום החוזה בן עשרים ושש השנים עם התובעת וכי יש להשית עליו פיצויים עונשים ופיצויים בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה,
בסך של 200,000 ₪.

התובעת
טוענת עוד, כי בעקבות הפרת התחייבויותיו של הנתבע התובעת נמצאה כמי שרכשה מלאי לשווא וכי היא נאלצה גם למכור רכבים ולפטר עובדים. על פי הטענה, על הנתבע לפצות אותה בגין נזקים אלו, המסתכמים בסך 348,981 ₪.

יוער, כי בתצהירה של התובעת הועלתה, לראשונה, גם הטענה, כי הנתבע לא שילם לתובעת את הפרשי ההצמדה המגיעים לה על פי הסכם התאמת כמויות הציוד בין השנים 2007 עד לשנת 2009. טענה זו חורגת ממסגרת הדיון כפי שהוגדרה בכתבי הטענות ומכל מקום, לא נמצא לה כל תימוכין בחומר הראיות.

הנתבע
טוען, כי הסכם התאמת כמויות הציוד נועד ליתן ביטוי לעובדה שכמות יחידות "טון הקירור" גדלו עם השנים ובה בעת ליתן ביטוי לעובדה שהתשלום שהתובעת קיבלה, עד לאותה עת, בגין יחידת "טון קירור" היה גבוה משמעותית ממחיר השוק. על פי הטענה, הנתבע כלל לא התחייב כלפי התובעת להמשיך את התקשרותו עמה לעשר שנים נוספות ולא בכדי אין למצוא כל התחייבות כאמור בהסכם התאמת כמויות הציוד. עניינו של הסכם זה, לטענת הנתבע, הינו אך בהסדרת כמות ותמחור יחידות "טון הקירור" בגינן ישולם תשלום לתובעת מיום חתימת ההסכם ואילך וכן פיצוי שישולם לתובעת בגין שירות שסיפקה התובעת עד למועד חתימת ההסכם. נטען גם, כי טענת התובעת לפיה ויתרה, כביכול, במסגרת הסכם התאמת כמויות הציוד, על תשלום עבור השירותים שניתנו ל-160 "טון קירור" בגין הצ'ילרים הינה מופרכת וכי עד לחתימת הסכם התאמת כמויות הציוד התובעת קיבלה תשלום בגין הטיפול בצ'ילרים על פי חשבוניות שהציגה ובהתאם לקריאות המכון.

הנתבע
טוען עוד, כי כל טענות התובעת המועלות במסגרת התובענה הוסדרו בין הצדדים בהסכם התאמת כמויות הציוד והתובעת מנועה מלהעלות אותן כעת. על פי הטענה, הנתבע הסתמך על הסכם התאמת כמויות הציוד וקיים את התחייבויותיו על פיו, הן בתשלום מלוא הפיצוי המוסכם בגין ההפרשים שלא שולמו במשך עשר שנים והן בהמשך העסקת התובעת כספקית שירותי אחזקת מתקני מיזוג אוויר. נטען גם, כי אלמלא הודעתה החד-צדדית של התובעת על הפסקת שירותיה ביום 30.7.09, יכולה הייתה התובעת להמשיך ולספק שירותים לנתבע לכל הפחות עד להתקשרות הנתבע עם הזוכה במכרז, מה גם שבהחלט יתכן כי התובעת, בעצמה, הייתה זוכה במכרז, אם הייתה נוטלת חלק בו.

הנתבע
מוסיף וטוען, כי הסכומים שנתבעים על ידי התובעת במסגרת תובענה זו מנותקים מהמציאות ומלשון ההסכמים הרלבנטיים.

3.
פרשנות חוזה - כללי
מטבע הדברים, ובשים לב לעובדה שהנזקים הנטענים שנגרמו לתובעת מבוססים, כולם, על הטענה, כי במסגרת הסכם התאמת כמויות הציוד הנתבע התחייב להמשיך את התקשרותו עם התובעת למשך עשר שנים נוספות, יש להידרש לטענה זו תחילה. השאלה שבמחלוקת – האם ההסכם כלל התחייבות כאמור– היא שאלה של פרשנות הסכם.

הכללים המנחים לעניין פרשנות של הסכמים וחוזים קבועים בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), כאשר הכלל העיקרי מעוגן בסעיף קטן (א). נוסחו הנוכחי של סעיף 25(א) נכנס לספר החוקים ביום 17.1.11, עת התקבל בכנסת תיקון מספר 2 לחוק החוזים (ראו: חוק החוזים (חלק כללי) (תיקון מס' 2), התשע"א-2011).

סעיף 25(א), בנוסח שהיה קיים עד לתיקון מספר 2, קבע כי: "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו – מתוך הנסיבות". נוסח זה קבע לכאורה, על פי לשונו, היררכיה בין שני שלבים של פרשנות: בשלב הראשון, אומד דעתם של הצדדים לחוזה נלמד מתוך החוזה עצמו, וכאשר מדובר בחוזה בכתב – מתוך לשון החוזה; ובשלב השני, אליו יש לפנות רק אם השלב הראשון לא מוביל למסקנה ברורה, אומד דעתם של הצדדים לחוזה נלמד מתוך הנסיבות החיצוניות לחוזה. שיטה פרשנית זו, אשר זכתה לכינוי "תורת שני השלבים", שלטה בדיני החוזים במשך שנים רבות (ראו, למשל, ע"א 406/82 נחמני נ' גלאור, פ"ד מא(1) 494, 499 (1987); ע"א 650/84 שטרן נ' זיונץ, פ"ד מא(1) 380, 384 (1987); ע"א 3804/90 דלתא להשקעות ולמסחר (קרני שומרון) בע"מ נ' סופרגז, חברה ישראלית להפצת גז בע"מ, פ"ד מו(5) 209, 213 (1992)).
.
בפסק הדין בע"א 4628/93
מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט
(2) 265 (1995) (להלן: עניין אפרופים), סייג בית המשפט העליון את "תורת שני השלבים" והגדיר תחתיה שיטה פרשנית חד-שלבית, שלפיה יש ללמוד על אומד דעתם של הצדדים לחוזה באמצעות בחינה מקבילה של לשון החוזה ושל הנסיבות החיצוניות לו. בית המשפט הדגיש, כי רק כך יאותר אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, הוא הכוונה המשותפת האמיתית העומדת ביסוד החוזה (עניין אפרופים, עמ' 300-301). בהמשך פסק הדין, הוסיף בית המשפט העליון וקבע, כי במקרים שבהם לא ניתן לאתר את הכוונה האמיתית כאמור, יש לפרש את החוזה בהתאם לאמות מידה אובייקטיביות, המבטאות את הכוונה ההיפותטית של הצדדים לחוזה כאנשים סבירים (עניין אפרופים, עמ' 312-314).

ההלכה שנפסקה בעניין אפרופים עוררה ביקורת, תוך שמבקריה התמקדו בשני טיעונים מרכזיים: פגיעה בחופש החוזים ופגיעה בוודאות המשפטית. אשר לחופש החוזים, טענו המבקרים, כי יש בשיטה הפרשנית שנקבעה בעניין אפרופים כדי לפגוע באוטונומיה של הצדדים לחוזה ובריבונותם בקביעת תנאיו. מבקרי הלכת אפרופים ראו בו סמל לאקטיביזם שיפוטי בלתי ראוי, שעיקרו הרחבת שיקול הדעת השיפוטי במסגרת פרשנות חוזה, עד כדי העברת מרכז הכובד מן הצדדים לחוזה אל בית המשפט. אשר לוודאות המשפטית, טענו המבקרים, כי הלכת אפרופים יוצרת אי-וודאות, בשל כך שההחלטה הפרשנית לעולם אינה ניתנת לצפייה מראש (לתיאור הביקורת ראו, בין היתר: גבריאלה שלו דיני חוזים– החלק הכללי, לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 404-411 (2005); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג 244-249 (2003); מיגל דויטש, "דיני חוזים: סקירה והתפתחות" ספר השנה של המשפט בישראל תשנ"ו 167, 180-173 (אריאל רוזן-צבי עורך, 1997); מנחם מאוטנר "התערבות שיפוטית בתוכן החוזה ושאלת המשך התפתחותם של דיני החוזים של ישראל" עיוני משפט כט 17, 57-48 (2003);סיני
דויטש "אקטיביזם שיפוטי בדיני חוזים"
מאזני משפט
ו 21, 55-50 (2007)).

על רקע הביקורת שהתעוררה על ההלכה שנפסקה בעניין אפרופים, החליט המשנה לנשיא (כתוארו אז) מ' חשין על קיום דיון נוסף בעניין שנדון בע"א 2553/01
ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד נ
ט(5) 481 (2005) ובית המשפט העליון שב ואישר את הלכת אפרופים בהרכב מורחב של תשעה שופטים (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות – אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד סא (2) 1 (2006, להלן: עניין מגדלי הירקות).

בית המשפט העליון הבהיר בעניין מגדלי הירקות, כי מטרתו הראשונה במעלה של בית המשפט, עת שהוא ניגש לפרש חוזה, היא לאתר את כוונתם האמיתית המשותפת של הצדדים לחוזה, היא התכלית הסובייקטיבית של החוזה. רק כאשר לא ניתן, בשום אופן ודרך, לברר מהי הכוונה האמיתית שעומדת בבסיס החוזה, רשאי בית המשפט לפנות, תוך נקיטת משנה זהירות, לתכלית האובייקטיבית של החוזה (ראו עניין מגדלי הירקות, עמ' 28-29). עוד הבהיר בית המשפט העליון, כי למרות המעבר לשיטה פרשנית חד-שלבית לצורך איתור אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים לחוזה, נותר ללשון החוזה מקום מרכזי וחשוב בתהליך הפרשנות. בעניין זה, אף הודגשו שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא כלי הקיבול של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (ראו עניין מגדלי הירקות, עמ' 23, 28); השני, כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה בראי הקשרו הכללי (ראו עניין מגדלי הירקות, עמ' 26-28).

בדעת מיעוט בעניין מגדלי הירקות הביע כב' השופט חשין את חששו מפני פרשנות הלכת אפרופים "כקובעת כי לשון החוזה לעולם אין היא 'ברורה' וכי תמיד ניתנת היא לפרשנות" (ראו עניין מגדלי הירקות, עמ' 45). לשיטתו, זוהי "פגיעה חריפה בעקרון חופש החוזים ובאוטונומיה של הצדדים לחוזה, שכן מציבה היא את בית-המשפט כצד לחוזה תחת אשר יהא פרשן חיצוני לו" (שם). גם כב' השופט גרוניס (כתוארו אז), התריע על כך ש"מעורבות היתר של בתי המשפט בפרשנות חוזים צופנת בחובה פגיעה בוודאות המשפטית.. האזהרה מפני הפיכתו של בית המשפט למעין 'צד' לחוזה, ומפני שכתוב
החוזה על ידי בית המשפט, ראוי לה שתהדהד מבית המשפט בקרית שמונה ועד זה שבאילת" (ראו עניין מגדלי הירקות, עמ' 91-92). ביקורת זו הצטרפה, כאמור, לביקורות נוספות אשר נשמעו עד לאותה עת וגם לאחר פסק הדין בעניין מגדלי הירקות (ראו, למשל, ביקורת בפסק דינו של כב' השופט דנציגר בע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, פסקה 27 לפסק הדין (ניתן ביום 28.1.08) ובע"א 8836/07 בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן (ניתן ביום 23.2.10), פסקאות 24-25 לפסק הדין).

אחר הדברים האלה, הובאה סוגיה זו של פרשנות חוזים לפתחה של הכנסת וזו חוקקה בשנת 2011 את תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973. מאז קובעת הוראת סעיף 25(א) כך:
"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו."

היו שייחסו לתיקון כוונה לבטל את שיטת הפרשנות שהונהגה בעניין אפרופים, כך ש"תורת שני השלבים" תשוב ותנחה את בית המשפט בבואו לפרש חוזה" (ראו: נילי כהן "הניסוח בעייתי, התכלית ברורה" עורך הדין 11, 102 (2011); דעת היחיד של השופט י' דנציגר בע"א 11039/07 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' אבנר אגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ, פסקה 3 (ניתן ביום 6.7.11)). מנגד, היו שסברו כי התיקון הותיר את הלכת אפרופים על כנה, כך שהשיטה הפרשנית הנוהגת ממשיכה לעמוד בתוקפה (ראו: איל זמיר "אפרופים עדיין כאן" עורך הדין 11, 98 (2011)).

ברע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ מגדל חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 26.2.12, להלן: עניין סהר), פסק בית המשפט העליון ברוב דעות (מפי כב' המשנה-לנשיאה (כתוארו אז) א' ריבלין ובהסכמת כב' השופט ס' גובראן (לכל חוות הדעת) וכב' השופט נ' הנדל (לתוצאה)), כי תיקון מספר 2 לחוק החוזים לא הביא לשינוי אמיתי במצב המשפטי הנוהג לגבי פרשנות חוזים וכי מדובר באימוץ השיטה הפרשנית שהונהגה בעניין אפרופים ובדיון הנוסף בעניין מגדלי הירקות, לפיה יש להתחקות אחר התכלית הסובייקטיבית באמצעות לשון החוזה ונסיבותיו, אז זאת תוך הדגשת מקומה המשמעותי של לשון החוזה בתהליך הפרשנות. וכך הציג את הדברים המשנה לנשיא א' ריבלין (עניין סהר, פסקה 26):
"
.. חוזה יפורש תוך בחינה מקבילה ומשותפת של לשון החוזה ושל נסיבות העניין, בכפוף לחזקה פרשנית – ניתנת לסתירה – שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את פשט הלשון, דהיינו: את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב. החזקה ניתנת לסתירה במקרים שבהם למד בית המשפט, מתוך הנסיבות, כי הלשון אינה פשוטה וברורה כפי שנחזתה להיות במבט ראשון; וכי למעשה – עשויה היא להתפרש בדרכים אחרות מאלה שנראו ברורות בתחילת הדרך הפרשנית. ודוקו: קיומה של החזקה מבטא את משקלה החשוב והמשמעותי של לשון החוזה; לעומת זאת, היותה ניתנת לסתירה משקפת את העובדה כי משקלה של הלשון, חרף חשיבותה, אינו מכריע או בלעדי."


(לסקירה מקיפה של ההלכה בעניין סהר ראו פיסקה 7 לפסק דינו של כב' השופט ג'ובראן בע"א 3894/11 דלק - חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום (ניתן ביום 6.6.13)).

השופט ד"ר יורם דנציגר ועו"ד צביקה מצקין במאמרם "האם שבו הצדדים להיות שליטי החוזה לאחר תיקון מס' 2 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973?", משפט ועסקים טו', 27-87 (תשע"ב, ספטמבר 2012), עוסקים במשמעות התיקון של סעיף 25(א) לחוק החוזים. דנציגר ומצקין סבורים, כי התיקון לא ביטל כליל את הלכת עניין אפרופים. יחד עם זאת הם סבורים, כי התיקון החקיקתי נועד להבהיר כי על בית המשפט לתת משקל מהותי ללשון החוזה וכי מקום שלשון החוזה ברורה, אין צורך להיזקק לנסיבות חיצוניות.

ההליך שלפניי נוגע לפרשנות חוזה שנכרת טרם חקיקת תיקון 2 לחוק החוזים. משמדובר בדין המהותי, נראה שאף אם התיקון לחוק היה משנה את כללי הפרשנות שנקבעו בעניין אפרופים ובעניין מגדלי הירקות, הרי שלא היה בו כדי להשפיע על פרשנות החוזה העומד במוקד ההליך הנוכחי. כפי שאפרט, במקרה שלפניי, הן ההלכה שנפסקה בעניין מגדלי הירקות והן לשון התיקון, לפיה יש לתת משמעות מרכזית ללשון החוזה, תומכות בעמדת הנתבע.

4. פרשנות החוזה שלפניי
ומכאן ללשון הסכם נשוא ענייננו ולנסיבות כריתתו.

א. הטענה לפיה יש לקרוא לתוך ההסכם תניה לפיה המכון מתחייב להעסיק את התובעת עשר שנים
הסכם התאמת כמויות הציוד הינו הסכם קצר ולשונו ברורה. עניינו, בראש ובראשונה, כפי שאף נרמז מכותרתו, בהסדרת כמויות ותמחור יחידות "טון הקירור" שבגינן ישולם תשלום לתובעת מיום חתימת ההסכם ואילך. בנוסף, עוסק ההסכם בקביעת הפיצוי שישולם לתובעת עבור השירות שסיפקה ל-170 "טון קירור" עודפים, שבגינם לא קיבלה תשלום. אין בהסכם כל התייחסות לנושאים אחרים, אשר הוסדרו בהסכמים שנחתמו בין הצדדים בשנת 1994. זאת ועוד, ואף שלגרסת התובעת התחייבות הנתבע להמשיך את התקשרותו עמה לעשר שנים נוספות היוותה את המסד לכל התחייבויותיה על פי ההסכם, לא ניתן למצוא להתחייבות זו של הנתבע כל זכר בהסכם נשוא ענייננו. למעשה, כל שצוין בהסכם לעניין המשך התקשרותם של הצדדים הוא כי: "שני הצדדים מכון התקנים הישראלי
– א.ק אילן קור מעוניינים בהמשך מתן השירות".

כאמור, לגרסת התובעת היא הסכימה לוויתורים מרחיקי לכת במסגרת הסכם התאמת כמויות הציוד, וזאת רק לאחר שהנתבע התחייב כי לא יפרסם מכרז בגין השירותים שאותם מספקת לו התובעת וכי ימשיך את התקשרותו עמה לעשר שנים נוספות. בנסיבות אלה, ניתן היה לצפות, כי הסכם התאמת כמויות הציוד יכלול התחייבות מפורשת מצד הנתבע להמשיך את התקשרותו עם התובעת לעשר שנים נוספות, ואולם לא כך הוא, כאמור.

הדברים מקבלים משנה תוקף לנוכח העובדה שהסכמי ההתקשרות הקודמים בין הצדדים קבעו, מפורשות, כי כל אחד מהצדדים יוכל להביא את ההסכמים לידי סיום ללא שיהיה עליו לפצות את משנהו: התובעת בכפוף למתן הודעה מוקדמת של 90 יום ואילו הנתבע בכפוף למתן הודעה מוקדמת של 45 יום. סביר להניח, כי במידה והצדדים אכן התכוונו לקשור עצמם בהסכם ארוך טווח, כוונתם הייתה מוצאת ביטוי מפורש בהסכם התאמת כמויות הציוד. אולם, כל שצוין בהסכם הוא, כי "שני הצדדים מכון התקנים הישראלי
– א.ק אילן קור מעוניינים בהמשך מתן השירות." היינו, כוונה להמשך היחסים קיימת, התחייבות – לא. כאמור, חזקה היא, כי משמעותה הרגילה של הלשון שבה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם וכי הגשמת המוסכם ביניהם היא גם תכליתו של החוזה (ראו עניין מגדלי הירקות, עמ' 26-28; עניין סהר, פסקה 26; ע"א 453/11 מ.ש. מוצרי אלומיניום בע"מ נ' "אריה" חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 38 (ניתן ביום 21.8.13, להלן: עניין מוצרי אלומיניום)). חזקה זו לא נסתרה בענייננו, נהפוך הוא;

התנהלותו של אילן, עצמו, מלמדת, כי גם לשיטתו הוראות ההסכמים שנחתמו בשנת 1994, ובמיוחד אלו שנגעו להמשך ההתקשרות ולאפשרות להביא את ההתקשרות לידי סיום, עמדו בתוקף גם לאחר חתימת הסכם התאמת כמויות הציוד. ודוק. במכתבו למכון מיום 30.7.09 הודיע אילן על "הפסקת שירות למערכות מיזוג אוויר בתוך 90 יום לפי הסכמים הקיימים עד ל – 30.7.09" (ראו נספח 11 לתצהירו). זאת, באופן העולה בקנה אחד עם הוראות ההסכמים משנת 1994. ואמנם, כלל ידוע הוא כי התנהגות הצדדים להסכם לאחר כריתתו מהווה כלי פרשני רב משמעות, אשר יש בו כדי להעיד על כוונת הצדדים בשעת ההתקשרות ועל האופן שבו הצדדים עצמם הבינו את החוזה (ראו ע"א 439/85 חברת הרשפינקל ובנו בע"מ נ' גולדשטיין, פ"ד מב(1) 286, 292 (1988); בג"ץ 932/91 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד מו(2), 430, 438-437 (1992); ע"א 49/06 שניר תעשיות צמר גפן רפואי בע"מ נ' עיריית כפר סבא (ניתן ביום
11.6.08); עניין סהר, פסקה 33).
אילן נחקר בעניין זה, כך (פרוטוקול מיום 20.5.13, עמ' 16 ש' 14 עד עמ' 17 ש' 23):
"ש. אתה אומר שהייתה לך הבטחה בזמן שחתמת על ההסכם מיום 19.7.07 שהבטיחו לך לעבוד עשר שנים.
ת. נכון.
ש. אני שואל אותך איך לדבר הזה אין זכר בתוך החוזה.
ת. יש זכר, סעיף 40 לתמלול של איציק רוזנברגר.
ש. אני שואל על החוזה.
ת. התשובה נמצאת שם.
ש. אני אומר לך שהמסמך הוא בסה"כ תיקון של ההסכם משנת 94 והוא גם מזכיר את ההסכם.
ת. ההסכם בא לבטא את מה שאני נותן ואת מה שהמכון נותן.
ש. ההסכם משנת 94 הוא הסכם ארוך, 7, 8 עמודים יש תנאים איך עובדים, מה משלמים כאן שינו את היקף, הכמות והכסף.
ת. אני מדבר על מה שהבטיחו.
ש. זה לא הסכם מלא זה סה"כ תוספת להסכם עבודה שרץ מאפריל 94.
ת. בשבילי חוץ מהחוזה הקיים הוא הסכם לכל דבר, הוא תוקן למשך עשר השנים הבאות.
ש. מפנה לנספח 8 מכתבך למכון מיום 24.6.09 – אתה אומר "נתתי הודעה של 90 יום" שנתת הודעה באפריל.
ת. כן.
ש. מאיפה לקחת את ה – 90, למה דווקא 90 או 120 יום.
ת. היה
לי פגישה עם אמנון מהכספים, נתתי בהתחלה 45 יום אח"כ
הוא תיקן אותי שאני צריך לתת לו 90 יום, אמרתי לו אין בעיה אתן 90 יום, אם תרצה חודש לפה ושם אין בעיה אתן לך.
ש. ה-90 יום לקוחים מהחוזה משנת 94. סעיף 2(ב).
ת. כן.
ש. זאת אומרת התוספת מיולי 07 לא הסבירה את כל הסידורים, למשל, ההודעה המדוברת הייתה מהסכם משנת 94.
ת. כן. אבל צריך לכבד את מה שהובטח
.
ש. מציג לך את סעיף 22 לתצהירך – ששם כתוב שמכון התקנים הפר את סעיף 7(ב) להסכם. ומפנה להסכם משנת 94 ומציג לך את הסעיף 7(ב) שמדבר על הצמדה. זאת אומרת שנשארנו באותה נקודה.
ת.
זה מסביר את הכול.
ש. כמו שאתה אחרי ההסכם של יולי 2007, אתה יכול לתת הודעה מראש על 90 יום המכון יכול לתת הודעה 45 יום ולא עשר שנים.
ת. אם לא היו מפרים איתי את ההסכם הייתי נשאר עד הפנסיה. היום אין לי עבודה.
ש. הגשת תביעה ובתביעה כתבת שהמכון התחייב לעבוד איתך עשר שנים משנת 2007, אני אומר לך שאין שום התייחסות של הסכם 2007 אלא נשאר בתוקף הסכם משנת 94.
ת. היה הסכם לעשר שנים, אפשר לשמוע בהקלטה להישאר איתי עד הפנסיה, ואיציק רוזנברגר רצה לפנות לועד ולהפוך אותי לשכיר.
ש. איציק רוזנברגר ידע שהקלטת אותו.
ת. לא סיפרתי לו, אני לא יודע אם הוא ידע.
ש. אתה יודע שבזמן שדיברת אותו הוא לא היה בתפקיד.
ת. הוא לא היה בתפקיד, אבל
הוא היה מעורב בליבה של ההסכם הזה, הוא היה מעודכן וידע על מה מדובר, הוא ניסה לעזור לי עד הרגע האחרון. בהקלטה זה דברים מלב לב. זה לא מה שהמצאתי.
"

במישור הראייתי, כידוע, לא בנקל ניתן לטעון בעל-פה נגד מסמך בכתב. טענתו של אילן בעל-פה נגד ההסכם, טעונה הסבר: מדוע חתם על הסכם התאמת כמויות הציוד השונה באופן מהותי ממה שעליו הוסכם לפי גרסתו? ויודגש. הצדדים להסכם נשוא ענייננו הם אילן ומר רוזנברגר. היינו, הם ניסחו את ההסכם. בנסיבות אלה, כלל לא ברור מדוע אילן לא עמד על כך שההסכם יכלול התחייבות מפורשת מצד המכון להמשך ההתקשרות לעשר שנים נוספות. כאמור, לאילן לא היה כל הסבר הגיוני על שום מה לא נכללה התחייבות כה יסודית בהסכם התאמת כמויות הציוד ומנגד הוא אישר, כי פעל על פי הוראות ההסכמים משנת 1994 וכי הסכם התאמת כמויות הציוד לא הסדיר את כל העניינים נשוא ההסכמים המקוריים. מצב דברים זה תומך במסקנה, כי תכליתו של הסכם התאמת כמויות הציוד הייתה אך לעדכן את ההסכם הקיים משנת 1994, וזאת באופן שייתן ביטוי לכמות יחידות "טון הקירור" שגדלו בינתיים, תוך קביעת מחיר מופחת בגין יחידת "טון קירור". כאמור, זו היא, בתמצית, גם גרסת הנתבע במקרה שלפני.

גרסתו של הנתבע נשמעה מפי מר איציק רוזנברגר, מנהל יחידת המינהל של המכון דאז החתום על ההסכם ומי שלגרסתו של אילן התחייב בשם המכון להתקשרות ארוכת טווח עם התובעת בכפוף לוויתורה של התובעת על הכספים המגיעים לה. מר רוזנברגר הצהיר, כי הסכם התאמת כמויות הציוד נועד ליתן ביטוי לעובדה שכמות יחידות "טון הקירור" גדלו עם השנים ובה בעת ליתן ביטוי לעובדה שהתשלום שהתובעת קיבלה, עד כה, בגין יחידת "טון קירור" היה גבוה משמעותית ממחיר השוק. מר רוזנברגר הצהיר כי במצב דברים זה, ולאור העובדה שהמכון, והוא באופן אישי,
היו שבעי רצון מהשירות שסיפקה התובעת למכון, הוסכם בעצה אחת עם התובעת, שאף היא הייתה מעוניינת מצדה להמשיך ולספק שירות למכון, לעדכן את ההסכמים באופן שיתן ביטוי לכמות יחידות "טון קירור" שגדלו עם השנים מחד גיסא, ולתשלום המופחת שישולם לתובעת בגין כל יחידת "טון קירור", מאידך גיסא (ראו סעיפים 15 ו-16 לתצהירו). מר רוזנברגר הצהיר, כי לאור האמור, הוסכם ליצור מעין תוספת להסכמים הקיימים, אשר תעלה על הכתב את יחידות "טון הקירור" הקיימות במכון ואת התשלום שישולם לתובעת בגין כל יחידה, ולמעשה תעגן את המשך ההתקשרות בין הצדדים, וכי בנוסף סוכם כי התוספת תיתן מענה לטענות שהעלתה התובעת, בסמוך לאותו מועד, בדבר זכאותה לפיצוי בעקבות הפער בין יחדות "טון הקירור" בגינן סיפקה בפועל שירות למכון לבין כמות היחידות שלגביהן התחייבה התובעת ליתן שירות במסגרת הסכמים שנחתמו בעבר ובינה ובין המכון (ראו סעיף 17 לתצהירו).

מר רוזנברגר הבהיר בתצהירו, כי הסכום שעליו הוסכם בהסכם התאמת כמויות הציוד, בסך של 250 ₪ ליחידת "טון קירור", היה ברף הגבוה של המחירים שאליהם התייחסה חוות הדעת המייעצת שהתקבלה בנושא מאת מהנדס הקירור מר אלחי שפרי, וכי הסכמה כאמור התקבלה לאחר שאילן הציג את הסכם ההתקשרות שלו עם רשת "סופר פארם" בו נקבע מחיר של כ- 250 ₪ ליחידת "טון קירור" (ראו סעיף 21.3 לתצהירו). מר רוזנברגר הבהיר עוד בתצהירו, באשר לסכום הפיצוי שנקבע בהסכם, כי מאחר שהגידול ביחידות "טון הקירור" היה הדרגתי ולא ניתן היה "לשים את האצבע" על המועד המדויק שממנו והלאה סיפקה התובעת שירות ל- 250 "טון קירור", הוסכם כי בגין הפער של 170 יחידות ישולם לתובעת פיצוי עבור כמות ממוצעת לתקופת השירות, דהיינו בגין מחצית מאותן יחידות שהתווספו, כאשר התשלום עבור יחידת "טון קירור" יעמוד על סך 300 ₪, סכום שנע בין הסך של 390 ₪ ליחידה (שהתובעת קיבלה עד כה) לבין הסך של 250 ₪ ליחידה (שהתובעת תקבל מעתה ואילך). מר רוזנברגר הדגיש, בהקשר זה, כי המכון היה נכון לשלם לתובעת, מכאן ואילך, בגין תחזוקת הצ'ילרים, את אותו מחיר של 250 ₪ ליחידת "טון קירור" וזאת חרף העובדה שמחיר השוק לתחזוקת צ'ילרים נמוך ממחיר התחזוקה של יחידת "טון קירור" של מתקני קירור אחרים וכי סוכם שהמכון ישלם לתובעת פיצוי בגין מתן שירות לתקופה של 10 שנים אחורה, אף שהמכון היה יכול לנצל את זכותו ולטעון להתיישנות ביחס לחלק מאותה תקופה (ראו סעיף 21.4 לתצהירו).

על כך הוסיף מר רוזנברגר והבהיר בחקירתו הנגדית (ראו פרוטוקול מיום 22.5.13, עמ' 26 ש' 19-27):
"ש. לעניין ההסכם משנת 2007.
ת. אני מכיר אותו.
ש. אני מנסה להבין את נסיבות חתימת ההסכם, ממה שאני מבין שאילן פונה אליך ומנדנד שהוספו המון יחידות קירור במכון ויש לעשות ספירת מלאי.
ת. לא נכון. אילן ישב עם מנהל האחזקה אבי שלום, אבי שלום לא הצליח להגיע איתו להסדר והם פנו אלי במשותף כדי שאני אפתור את הבעיה.
ש. אני שואל לגבי הספירה, בוצע בסוף שנת 2006 ספירת טונאג' של הקירור, זה נעשה ביוזמתכם או מיוזמת אילן.
ת. נעשה ביוזמתנו כהנחה בבדיקת אופציה לצאת למכרז.
ש. בסוף שנת 2006 נעשתה ספירת מלאי של המזגנים רצו לצאת למכרז לכן נעשתה הבדיקה.
ת. בדקנו אופציה לצאת למכרז, לא ידענו אם נצא או לא.."

ובהמשך (שם, עמ' 27 ש' 20 עד עמ' 21 ש' 4):
"ש. אני מנסה מה המוטיבציה של התובע לחתום על מסמך שהוא מוותר על כספים נכבדים אם אין התחייבות מצידו של המכון.
ת. אני לא יכול להסביר למה אילן חתם, אני יכול להסביר מבחינת המכון מה אנו חשבנו. היינו מרוצים מהשירות המקצועי של אילן, רצינו להמשיך איתו, וזה היה אינטרס שלנו להגיע לפשרה מסוימת שתאפשר את ההמשך של העבודה. מה הביא אותו לזה? הוא יכול להגיד.
..
מצדנו אנו נתנו לו תשלום בחלק הגבוה של השוק, אנו התייעצנו עם יועץ קירור ומיזוג אוויר שליווה את המכון, בשם אלחי שפרי, והוא נתן לנו מחירים שונים יותר נמוכים ממה ששילמנו לאילן ובמיוחד הוא אמר שיש שני תעריפים שונים, תעריף אחד לצ'ילרים שהוא יותר זול, והשני למיני מרכזי, אנחנו איחדנו את התעריף ונתנו מעל ההערכה של היועץ על בסיס חשבונית או קבלה שאילן הראה לי את המחיר שהוא עובד מול רשת סופר פארם. בזמנו זה היה 250 ₪, המהנדס שלנו אמר שמחיר למיני מרכזי הוא 200 ₪ אנו הלכנו על הרף העליון. אילן בא עם מנהל התפעול ואמר שמגיע לו על ההיסטוריה וישבנו."

גרסתו של מר רוזנברגר עולה בקנה אחד עם לשונו הרגילה והטבעית של הסכם התאמת כמויות הציוד ועם הנסיבות שקדמו לחתימתו והיא אף מתיישבת עם ההיגיון המסחרי והכלכלי שעמד בבסיסו. כאן המקום לציין, כי במסגרת הסכם התאמת כמויות הציוד התובעת הגיעה, אמנם, לפשרה עם הנתבע בכל הנוגע ל-170 "טון קירור" שבגינם לא קיבלה תשלום, אולם פשרה זו הביאה בחשבון את העובדה שהתשלום שקיבלה התובעת לאורך השנים עבור כל יחידת "טון קירור" היה גבוה משמעותית ממחיר השוק וכן את העובדה שהגידול ביחידות "טון הקירור" היה הדרגתי. עוד יש לציין, כי הנתבע הכחיש מכל וכל את גרסת התובעת לפיה היא ויתרה, כביכול, במסגרת הסכם התאמת כמויות הציוד, גם על תשלום בגין השירותים שניתנו על ידה ל-160 "טון קירור" בגין הצ'ילרים. ואכן, ובהתאם לגרסת הנתבע שלא נסתרה, עד לחתימת הסכם התאמת כמויות הציוד ממילא לא נכללו הצ'ילרים במסגרת התחזוקה השוטפת שסיפקה התובעת ליחידות "טון הקירור" של המכון; התובעת קיבלה תשלום נפרד בגין הטיפול בצ'ילרים כנגד הצגת חשבונית, וזאת בהתאם לקריאות של המכון לצורך ביצוע טיפול בהם (ראו, בהקשר זה, את החשבוניות המתייחסות לטיפול בצ'ילרים אשר צורפו כנספח 1 לחוות דעתו של מר יוגב רוביו מטעם המכון). בחקירתו הנגדית טען אילן, אמנם, כי אותן חשבוניות כללו תשלום בגין חלקי חילוף בלבד ולא עבור שירות, אולם גרסתו אינה מתקבלת על הדעת, שכן לא סביר שבמשך למעלה מחמש עשרה שנה נתנה התובעת שירות שבגינו לא קיבלה כל תשלום, מבלי שהעלתה כל טענה בנושא.

אילן נחקר בעניין זה, כך (פרוטוקול מיום 20.5.13, עמ' 10 ש' 9 עד עמ' 11 ש' 14):
"ש. אתה מציין כי בשנות ה- 80 החברה שלכם התקשרה עם המכון בהסכמים ואתה מצרף הסכם אחד משנת 94. איך אתה בתצהיר שלך, יש לך 4 חוזים, שלושה משנת 94 ואחד מ-2001. למה צרפת רק חוזה אחד.
ת. כל החוזים אין לנו טענות, שאר החוזים מלבד המיני המרכזי והצ'ילרים אין לנו טענות למכון, הוא שילם עד השקל האחרון. לגבי החוזה שצרפנו לתצהיר זה החוזה לגבי הכסף הגדול שהמכון לא שילם משנת 94, זה הכסף הגדול, ולכן צרפנו אותו. למעשה זו התביעה שלנו, רק לגבי החוזה הזה בלבד.
ש. איזה מכל ה-4 ההסכמים התייחס לצ'ילרים.
ת. שום הסכם, בשנת 94 לא היה צ'ילרים, בשנים 95, 96 אלקטרה בנתה את הקומה החדשה ומכון התקנים לא התרחב, בנו קומה אחת במשך 30 שנה וזה הקומה עם הצ'ילרים של 160 טון. טון הקירור התרחב בשתי פעימות, פעם אחת הצ'ילרים בקומה החדשה, ופעם שנייה בפרויקט יענקל'ה – היה פרויקט שהמכון רישת את כל המכון, מערכות מיני מרכזי, הוא רישת את כל המכון בעשרות ומאות מזגנים וזה נקרא פרויקט יענקל'ה. האנשים עוד עובדים במכון.
ש. לגבי צ'ילרים אנחנו חיפשנו ולא מצאנו חוזה, המקום היחיד שהם נזכרים זה נספח ב' לחוות דעת המומחה מטעמכם מיולי 2007. אם אני אומר לך כשעשית עבודות עבור הצ'ילרים שילמו לך בחשבוניות נפרדות בלי חוזה.
ת. לגבי הצ'ילרים אני ביצעתי שם, אני ביצעתי אחזקה שנתית ונתתי שירות, מכון התקנים חויב רק לגבי חלקי חילוף בלבד, לא עבודה, לא פילטרים ולא אחזקה ולא כל הטיפולים הנדרשים במשך 15 שנה.
לשאלת ביהמ"ש:
15 שנה אתה לא מבקש כסף.
ת. בקשתי.
ש. איפה בקשת.
ת. אני דיברתי עם אנשים, יש את העניין שהמכון מודה שיש 410 טון, אין ויכוח על העניין.
ש. ההסכם עם המכון הוא משנת 2007, אתה אומר ש-15 שנה לא קיבלת כסף, וגם לא מבקש.
ת. בקשתי, בויססקו אלכס – מנהל כוח אדם, מנהל הרכש אשר פורסט, אבי שלום משה, מנהל אחזקה.
ש. אם היה מדובר על שנה, שנתיים אפשר להבין שיש שיחות ויהיה בסדר, 15 שנה?
ת. במכון אין עם מי לדבר. אף אחד לא יעשה שינויים בהסכמים או שינויים, איציק רוזנברגר עשה הסכם שורה אחד ונידו אותו. לא ניתן להוציא חותמת, אני עד היום לא יודע איך מוציאים הזמנה ממכון התקנים, אני דיברתי ושילמו לי על חלקי חילוף, אני לא יכול לעזוב את המכון זו הפרנסה שלי.
ש. אם אתה מבקש ולא מקבל ולא מגיש תביעה ולא עוזב אז זה אומר שבגלל שהפרנסה חשובה וגם בלי כל הסכום זה עדיין משתלם אז ויתרת.
ת. אני
לא מיליונר, לא התעשרתי ממכון התקנים, אני היום העתיד שלי מובטח בתביעה הזו, יש לי 4 ילדים, אני בן אדם כאילו חתכו לי את שני הידיים, אני התבססתי על מכון התקנים, אני הייתי נחשב במכון כקוסם, כל דבר פותר, הייתי מוציא להם גרפים קווים ישרים, הם לקחו חברה וזרקו אותה."

גם מכתב שכתבה התובעת למכון, לאחר הסדר הפשרה, מוכיח אחרת. ביום 7.12.08 שלחה התובעת מכתב למכון (נספח 1 לתצהירו של מר משה שמילוביץ' מטעם המכון) ובו היא מציינת שהתחילה לעבוד במכון 25 שנה קודם לכן. במכתב זה נאמר (מפי התובעת באמצעות אילן):
"המתקנים במכון התקנים עובדים באופן סדיר ללא תקלות והפסקות.
במשך 25 שנה לא היו חילוקי דעות, לא ויכוחים, לא מצד ההנהלה ולא עם מנהלי האחזקה".

מכתב זה נכתב כדי להבהיר למכון את יתרונות התובעת על פני אחרים במתן שירות למכון על רקע כוונת המכון לצאת במכרז, אולם התובעת מדגישה כי מעולם לא היו ויכוחים. אמנם, מדובר בהכללה שכן אנו יודעם שהסכם תאמת כמויות הציוד נחתם בעקבות חילוקי דעות, אך ניתן ללמוד מהמכתב כי במשך 25 שנה היחסים התנהלו על מי מנוחות.

מהראיות לעיל עולה שאילן בחר להגיע להסדר ולהמשיך לעבוד במכון. אין לקבל את עדותו כי במשך 15 שנה לא שילמו לו בגין הטיפול בצ'ילרים והוא לא עשה דבר בעניין.

הנה כי כן, ובניגוד לגרסת התובעת, הסכם התאמת כמויות הציוד לא כלל ויתורים מרחיקי לכת, כנטען, אשר בתמורה להם ניאות הנתבע, כביכול, להאריך את התקשרותו עם התובעת בעשר שנים נוספות. המדובר, על פניו, בהסכם מאוזן, המביא, אמנם, בחשבון, את העובדה שהתובעת אכן סיפקה שירותים עודפים שבגינם לא קיבלה תשלום, ואולם בה בעת נלקחה בחשבון העובדה שהתשלום שקיבלה התובעת לאורך השנים עבור כל יחידת "טון קירור" היה גבוה משמעותית ובפער ניכר ממחיר השוק וכן העובדה שהגידול ביחידות "טון הקירור" היה הדרגתי. זאת ועוד, ואף שלגבי חלק מהסכומים המגיעים לתובעת יכול היה הנתבע לטעון להתיישנות, הוסכם בין הצדדים כי הפיצוי יינתן לגבי עשר השנים האחרונות ובנוסף הוסכם, כי התובעת תקבל מעתה ואילך את אותו התשלום בסך של 250 ₪ ל"טון קירור", גם בגין תחזוקת הצ'ילרים. לאור זאת, אינני מקבלת את טענת התובעת לפיה לא היה כל היגיון מבחינתה לחתום על הסכם התאמת כמויות הציוד ככל שהוא לא כלל התחייבות להמשך ההתקשרות עמה לעשר שנים נוספות.

מכל מקום, וכפי שכבר ציינתי, לא ניתן למצוא להתחייבות זו של הנתבע כל זכר בהסכם נשוא ענייננו וכל שצוין בהסכם לעניין המשך התקשרותם של הצדדים הוא כי שני הצדדים מעוניינים בהמשך מתן השירות. בהקשר זה יודגש, כי אף אילן, עצמו, העיד (בקטע המצוטט לעיל), כי "במכון אין עם מי לדבר. אף אחד לא יעשה שינויים בהסכמים או שינויים, איציק רוזנברגר עשה הסכם שורה אחד ונידו אותו." היינו, אילן אישר כי דרכו של המכון הייתה לעגן הסכמות בכתב, כפי שהעיד מר משה שמילוביץ, מחליפו של מר רוזנברגר בתפקידו כמנהל יחידת המינהל של המכון, המכהן כיום כחבר הנהלת המכון וכמנהל פרויקטים במכון (ראו פרוטוקול מיום 22.5.13, עמ' 35 ש' 4-6):

"..אנו גוף שלא מדבר בעל פה. אנו גוף שיש לו שקיפות מלאה, מנהל כספי ציבור על ידי ועד מנהל ציבורי ולכן כל מסמך יש לו אחיזה במציאות. לדיבורים לא."

כאמור לעיל, בעל דין הטוען שיש ליתן להוראה כלשהי בהסכם פרשנות דחוקה המנוגדת למשמעות המילולית הרגילה וההגיונית של מילותיה, נדרש להציג ראיות בעלות עוצמה בהיקפן ובמשקלן. כזאת לא נעשה בענייננו והתובעת לא הציגה ראיות חותכות לאמירות או למעשים החל מהשלב שקדם לחתימת ההסכם שיש בהם להצביע על רצון סובייקטיבי משותף לה ולנתבע להאריך את ההתקשרות לעשר שנים נוספות.

ב. האם ניתן ללמוד על תניה כאמור מתמליל השיחה בין אילן לרוזנברגר
התובעת, מבקשת, אמנם, להיאחז בדברים שאמר מר רוזנברגר לאילן בשיחה שקיימו בחודש יולי 2009, כשנתיים לאחר חתימת ההסכם ולאחר שמר רוזנברגר סיים את תפקידו כמנהל יחידת המינהל במכון, אשר הוקלטה על ידי אילן שלא בידיעתו של מר רוזנברגר (תמליל השיחה צורף כנספח 10 לתצהירו של אילן). זאת, לתמיכה בגרסתה כי המכון התחייב להתקשרות ארוכת טווח עמה. אולם, תמליל השיחה אינו מוכיח כי כוונת הצדדים המשותפת בעת חתימת ההסכם הייתה להמשיך את ההתקשרות עם התובעת למשך עשר שנים נוספות, אלא, לכל היותר, כי לכך כיוון אילן עובר לחתימת ההסכם. ואכן, מר רוזנברגר אישר בתצהירו, כי עובר לחתימת ההסכם אילן אכן דרש כי המכון יתחייב להתקשרות ארוכת טווח מול התובעת. לגרסתו של מר רוזנברגר, הוא הבהיר לאילן כי הוא אינו מוסמך להתחייב בשם המכון להתחייבות כזו ומכל מקום, הוא אינו סבור שהמכון יסכים להתחייבות כאמור (ראו סעיף 22 לתצהירו).

מר רוזנברגר הוסיף והבהיר בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 23.5.13, עמ' 28 ש' 22 עד עמ' 29 ש' 20):
"ש. כשאני מסתכל על תמלול ההקלטה אני מוצא המון סתירות, מפנה אותך, נספח 10 לתצהיר אילן חנון, עמ' 6
ש' 6 – אתה אומר .. הרי ויתרת על הכסף בתנאי שלא יהיה מכרז. אז היה תנאי כזה.
ת. המסמך נחתם בשנת 2007 השיחה נעשתה בשנת 2009 כשנתיים אחרי שאני כבר לא הייתי בתפקיד, לערב בין הנתונים אז ולהשליך בשיחה שבינתיים דיברנו וקיבלתי מידע מאילן ועל סמך המידע עשינו שיחה זה לא נכון. לא היה תנאי כזה בשנת 2007.
ש. אתה אומר ויתרת על הכסף, הוויתור על הכסף נעשה אך ורק בשנת 2007 במסמך שאתה ערכת אותו.
ת. שעשינו את ההסכם אילן לא רצה לחתום על ההסכם ואילן רצה התחייבות שימשיך במכון התקנים אמרתי לו שאני לא יכול להתחייב במכון התקנים ואף אחד במכון לא יכול להתחייב לכזה דבר. אם אני לא טועה זה מופיע בתמלול, אז הוא ביקש לדבר עם הבוס שלי חיים יעקב (מנהל אגף משאבי אנוש ומינהל במכון דאז – מ' א' ג'), הלך לחיים יעקב הם דיברו והוא חזר וחתם על ההסכם המקורי בלי שינויים ובלי תוספות להתחייבות עתידית. שנתיים או שלוש אחרי זה, בינתיים דברתי עם אילן בשיחות מסדרון, הוא אומר לי שהוא הסתדר עם חיים יעקב, אח"כ להסתדר עם חיים יעקב הפך להתחייב לי שאני אאשר אבל חיים לא אמר לי את זה, זה הכול אילן.
ש. מה זה הסתדר עם חיים יעקב, למה הכוונה, מה אתה ידעת.
ת. מבחינתי אני רציתי שיישאר במקום ויתן שירות אך לא נכנסתי למה, אני מניח שהוא קיבל מחיים יעקב משהו שזה סיפק את רצונו, או שאני מעיף אותך מהיום למחר אם אתה לא חותם או האפשרות האחרת, אנו נעזוב לא נצא למכרז, אך להתחייב לעשר שנים או תקופה אני לא מאמין שמישהו במכון יכול להתחייב.
ש. אתה גם אומר בשיחה עמ' 1 שורה 15 בתמלול, אלו הדברים שנאמרו, זה לא משהו שאתה אומר אתה אמרת לי, אתה מספר עובדות מסוימות.
ת. על בסיס ידע שניתן לי אך ורק מאילן.
ש. אתה מנהל תפעול, בוודאי פגשת את חיים יעקב ואריאלה (מנהלת הכספים של המכון דאז – מ' א' ג') הרבה פעמים, אתה שומע במהלך כל השנים מאילן הבטחות שאמרו לו שלא יוצאים למכרז וממשיכים להעסיק אותו, לא בדקת את זה.
ת. כי עזבתי את התפקיד שלי, הייתי בתפקיד אחר, גם בתקופה שישבתי עם אילן הייתי 80% בתפקיד אחר.
ש. אתה אומר שאתה הולך לאנשים אחרים ואומר את ההבטחה, הייתה הבטחה לאילן לא לצאת למכרז.
ת. על בסיס מה שאילן אמר לי, חיים יעקב לא אמר לי מעולם שהוא הבטיח כזה דבר לאילן, מעולם לא הבטחתי לאילן שום תקופה למרות שהייתי מרוצה ומבחינתי הוא היה יכול להישאר 30 שנה, הידע על הדבר הזה בא מנטו משיחות עם אילן.."

בשים לב לתוכן תמליל השיחה ולאור הסבריו של מר רוזנברגר בעדותו לפני, לא שוכנעתי כי כוונת הצדדים המשותפת בעת חתימת ההסכם הייתה להמשיך את ההתקשרות למשך עשר שנים נוספות. כאן המקום לציין, כי מר חיים יעקב, מנהל אגף משאבי אנוש ומינהל במכון דאז, אמנם הגיש תצהיר לתמיכה בגרסת הנתבע, אולם תצהירו נמחק לאחר שמר יעקב לא התייצב לעדות בשל שהותו, אותה שעה, באפריקה (ראו פרוטוקול מיום 20.5.13, עמ' 9 ש' 6). בנסיבות האמורות, וכאשר אין חולק כי משנת 2009 מר יעקב איננו מועסק עוד על ידי המכון, לא מצאתי כי יש לייחס לאי התייצבותו של מר יעקב לעדות משמעות ראייתית כנגד הנתבע.

ג. פרשנות נגד המנסח
טענה נוספת שהועלתה על ידי התובעת במסגרת תובענה זו הינה, כי בנסיבות העניין יש לפרש את הסכם התאמת כמויות הציוד כנגד מנסחו.

הרציונל שעומד ביסודו של כלל הפרשנות כנגד המנסח הינו כי לצד שניסח את החוזה ישנו יתרון בניסוח ובעיצוב תנאי החוזה ולכן הוא זה שצריך לשאת באחריות לניסוחים עמומים ודו-משמעיים. כידוע, כלל זה רלבנטי בעיקר כאשר מדובר בחוזה אחיד או כאשר ישנו פער כוחות בין הצדדים לחוזה (ראו ע"א 8729/07 אירונמטל בע"מ נ' קרן קיימת לישראל (ניתן ביום 12.11.09); דנ"א 7962/12 קיבוץ מגל נ' מינהל מקרקעי ישראל (ניתן ביום 30.12.12)). יוער, כי בעקבות תיקון מס' 2 לחוק החוזים, כלל זה שנקבע ועוגן במשך שנים רבות בפסיקה מעוגן כיום בסעיף 25(ב1) לחוק החוזים ומשכך הוא חל כיום על כל חוזה ולא רק על חוזים צרכניים דוגמת חוזי ביטוח וחוזים אחידים, כפי שהיה נהוג בעבר (ראו
ע"א 3375/06
קמטק מערכות בע"מ
נ'
מדינת ישראל, משרד הביטחון
, פיסקה 19 (ניתן ביום 22.3.11); עניין מוצרי אלומיניום, פיסקה 27).

אולם, בענייננו אין כל עמימות או דו משמעות העולה מההסכם בכל הנוגע להמשך ההתקשרות בין הצדדים, נהפוך הוא; לשונו הפשוטה של ההסכם מלמדת על רצון להמשך ההתקשרות, הא ותו לו. למעשה, טענת התובעת הינה כי בניגוד לאמור בהסכם, התחייבו הצדדים כי התובעת תמשיך לספק את שירותיה לנתבע לתקופה של עשר שנים נוספות. מכאן, שאין מקום להפעיל את כלל הפרשנות כנגד המנסח בענייננו. יש להדגיש כי את ההסכם ניסחו אילן ורוזנברגר. אילן אישר זאת בעדותו לעיל, כשהעיד כי בעקבות חתימה זו של רוזנברגר הוא הושעה או הודח. היינו, אילן ידע כי מדובר בפשרה שאליה הגיעו הצדדים, ללא כל התחייבות עתידית. בנסיבות אלו, אין לומר שמדובר בפערי כוחות העשויים לפגוע בזכויות התובעת.

ד. הפסקת שירותי התובעת למכון
מהתנהלות התובעת לאחר חתימת הסכם התאמת כמויות הציוד, ובעיקר מאופן הפסקת שירותיה למכון, עולה, כי לא סוכם בין הצדדים על המשך עבודה של עשר שנים, אלא כי, לכל היותר, אילן קיווה להמשיך וליתן שירות למכון לתקופה ארוכה. להלן עדותו של אילן לגבי נסיבות הפסקת עבודת התובעת במכון (ראו פרוטוקול מיום 20.5.13, עמ' 13 ש' 30 עד עמ' 14 ש' 13):
"ש. הטענה העיקרית שלך היא שבשנת 2007 הבטיחו לך עבודה לעשר שנים.
ת. נכון.
ש. מתי הפסקת לעבוד במכון.
ת. 2009.
ש. עבדת שנתיים.
ת. כן. אני לא בטוח שזה בדיוק שנתיים.
ש. אמרו לך שעומדים להוציא מכרז אבל אמרו לך שמוכנים אפילו רוצים שתמשיך לעבוד עד המכרז.
ת.
כן. הם תמיד רצו אותי. גם היום שואלים אותי שאלות.
ש. אנו יודעים שסיימת לעבוד ביום 30.7.09.
ת. נכון.
ש. אמרו לך שאתה יכול להמשיך עד שיבחר מישהו על פי המכרז, אני אומר לך שזה לקח עוד בערך שנה וחצי אחרי הפסקת לעבוד.
ת. לא אמרו לי זאת בצורה כזו. הם אמרו לי לאחר ששלחתי את המכתבים שיכבדו את ההסכמים, אני לא אשאר אם הפרו איתי את ההסכם. המחיר של 250 שהסכמתי הוא מחיר מוזל, ולכן לא הסכמתי לא הסכמתי לתת שירות."

הסכם התאמת כמות הציוד נחתם ביום 19.7.07. לאחר מכן, המשיכה התובעת לספק שירותים למכון שנתיים נוספות, עד לשלב בו הודיע המכון על כוונתו לצאת במכרז למערכות מיזוג האוויר. אין מחלוקת בין הצדדים, כי התובעת לא התבקשה להפסיק את מתן השירות, אלא להפך, יכולה הייתה להמשיך לתת שירות עד לשלב היציאה למכרז ואף לגשת למכרז. ביום 7.12.08 כתבה התובעת מכתב למכון (נספח 1 לתצהירו של מר שמילוביץ), בו היא מפרטת את יתרונותיה במתן שירות למכון, ומבהירה כי המכון ייתקל בקשיים וכן יוציא הוצאות ניכרות ומיותרות אם יבחר בספק אחר למתן השירות. מכתב זה נשלח שעה שהתחילו לדבר על יציאה למכרז. לפי עדותו של אילן (פרוטוקול מיום 20.5.13, עמ' 9, ש' 10-15):
" ש. מפנה אותך לשני מכתבים שאתה כתבת שהם נספחים 1 ו-2 לתצהירו של מר שילוביץ, אחד מיום 7.12.08 והשני, 14.5.09 – אתה מזהה את המכתבים.
ת. כן.
ש. באיזה הקשר כתבת את המכתבים.
ת. בהקשר שלאחר שההסכם על כמויות התאמת הציוד עם מכון התקנים, היו שמועות שמכון התקנים רוצה לצאת למכרז לגבי תחזוקת המזגנים, צ'ילרים וכל מה שאני טיפלתי במכון."

מכתב שני, נשלח על ידי התובעת ביום 14.5.09 (אז אנו יודעים בברור שכבר הודיעו לתובעת כי המכון עומד לצאת למכרז). בתחילת המכתב מפורטים שוב יתרונותיה של התובעת, תוך דגש על העובדה שהתובעת נותנת שירות למכון במשך 25 שנה. במכתב נאמר כי לכל ספק אחר יקח שנים כדי להגיע לאותה רמת ניסיון וידע. כן מציינת התובעת חישובים מהם עולה כי התשלום לספק אחר יהיה בעלויות גבוהות הרבה יותר. בסיום המכתב מציבה התובעת מעין אולטימטום למכון: או שהתובעת תמשיך לעבוד שלוש שנים נוספות בתנאי הסכם הפשרה (ובסה"כ חמש שנים – שנתיים עד המכתב ושלוש שנים נוספות הנדרשות במכתב), או לחילופין, תפסיק בתוך שלושה חודשים את עבודתה):
"נמסר לא.ק. אילן קור בע"מ שמכון התקנים הישראלי
מתכוון לצאת למכרז למערכות מזוג אוויר.
א.ק. אילן קור בע"מ רואה זאת כהפרת ההסכם שנחתם לפני מספר חודשים (הסכם התאמת כמויות הציוד מיום 19.7.07-מ' א' ג'].
....
על מכון התקנים הישראלי
לקבל החלטה:
א.ק.אילן קור בע"מ תפסיק את השירות בתאריך 30.6.09
א.ק.אילן קור תמשיך לתת את השירות 3 שנים, בתנאים הקיימים [פירוט התנאים מהסכם הפשרה – מ' א' ג'].
נקבל כל החלטה שלכם לטוב ולרע."

היינו, התובעת מציינת כי יציאה למכרז מפרה את ההסכם עמה ומציעה שתי אלטרנטיבות. הפסקת השירות כתוצאה מההפרה או לחלופין, המשך מתן השירות לפי תנאי ההסכם לשלוש שנים נוספות.

נראה כי אילן היה סבור שמכון התקנים יתקשה למצוא תחליף לתובעת, וכי גם אם ימצא תחליף, עלותו למכון תהיה גבוהה הרבה יותר. אילן חשב כי במצב דברים זה ימשיך המכון להעסיק את התובעת ולא יצא למכרז. יש להדגיש, כי בניגוד גמור לטענת התובעת בתובענה, לפיה הסכם התאמת כמויות הציוד כלל התחייבות להמשך העסקת התובעת לעשר שנים נוספות, ועל אף שבמכתב מציינת התובעת כי היא רואה במכרז הפרת ההסכם, הרי שהחלופה שהיא מציעה היא המשך מתן השירות לשלוש שנים נוספות, המהוות חמש שנים מיום חתימת הסכם התאמת כמויות הציוד .

אילן נשאל לעניין זה והשיב (פרוטוקול מיום 20.5.13, עמ' 14, ש' 14-20):
ש. אתה בסה"כ ביקשת שלוש שנים במכתב נספח 2 לתצהיר שמילוביץ, מכתב התובעת מיום 14.5.09. בשנת 2009 דיברת על שלוש שנים בתנאי ההסכם החדש ולא עשר שנים.
ת.
המכתב הזה הוא חלק מדו שיח.
ש. אתה יכול להראות לנו מכתב אחר אחרי זה שלך?
ת. בנוסף לזה היו כל מיני הצעות.
ש. משהו כתוב יש לך אחרי זה שמשנה את המכתב הזה.
ת. לא זוכר שיש לי מסמכים אחרים אך היו הרבה הצעות ודיונים."
אולם, דווקא מכתב הפתיחה, מצד התובעת, המדבר על הפרת ההסכם, מכתב שהוא הבסיס לשיחות ככל שהיו, מדבר על חמש שנים ולא על עשר שנים.

מעדותו של מר שמילוביץ עולה, כי הציעו לאילן אפילו תשלום נוסף כדי שימשיך לעבוד עד המכרז, אך בסופו של דבר לא הגיעו להסכמה (פרוטוקול מיום 22.5.13, עמ' 35 ש' 26 עד עמ' 36 ש' 15):
"ש. מי למיטב ידיעתך עשה את הטיפול השוטף במיזוג האוויר ובצ'ילרים בתקופתך.
ת. עד להודעה חד משמעית של התובע שהוא מסיר אחריות ולא מוכן לתת שירות למכון הוא טיפל. לצערנו הוא לא המשיך לטפל, נאלצנו לחפש אלטרנטיבות על מנת לא להפסיק את פעילות המכון.
ש. אבל זה נכון שהתובע אמר לך תשלמו לי על העבר מה שחייבים לי, אז אמשיך לתת שירות עד להוצאת המכרז.
ת. התייחסתי לסוגיה הזו בתצהיר. אני באופן אישי ואנשי המכון מאוד רצינו שאילן ימשיך לתת שירות למכון, אדם מקצועי, מהימן, נעים הליכות והסתדר עם כולם. לעצם העניין מבחינתנו כמכון אתה חייב להמשיך את התהליך ואז פונה לכל מי שיכול להחזיק את המערכת. נכון שאילן ביקש אבל נכון גם שמבחינת המכון זה לא התאים. על אף
זאת אנו חשבנו שמוטב לשלם לו סכום מסוים שאני קראתי שכר לימוד אם היינו מכניסים מישהו חדש היה עולה לנו כסף להחליף, אז הצעתי לשלם לו סכום כסף שמבחינתנו זה היה מעין הכרח לקבל המשך בטיפול טוב במזגנים.
ש. שאתה מדבר על 250,000 ₪ האם אתה מדבר על הסכום ששולם בהסכם 2007 או סכום שהוצע לאחר מכן.
ת. אני לא מתייחס ל -2007, מה שנחתם נחתם אני מבין שהיה כתוב שהוא ויתר על הכול. מבחינת המכון אנחנו חושבים וחשבנו שלא מגיע ועל אף זאת החלטנו ללכת לכיוון זה, המנכ"ל, אגף הכספים, מנהל משאבי אנוש ואמרנו שנשלם סכום מסוים שאנו יכולים לשלם, ושתהא המשכיות עד הוצאת המכרז. מאחר ואילן הודיע שהוא מפסיק, אמרנו שיקח שלושה ארבעה חודשים עד שיכנס ספק חדש לכן הסכמנו לשלם.
ש. הסכום הזה לא שולם בפועל.
ת. צריך לשאול את זה את אגף הכספים אבל אני הבנתי באיזה שהוא שלב מאילן שהוא לא מעוניין הוא מעוניין לפי בקשתו בדברים אחרים, מבחינתי הטיפול בעסקה נגמר ועבר לאגף הכספים וליועצים המשפטיים."

היינו, המכון היה מעוניין שאילן ימשיך לתת שירותים למכון עד לצאת המכרז, ואף היה מוכן לשלם לתובעת סכום מסוים בגין כך. בסופו של יום הצדדים לא הגיעו להסכמה, והתובעת הפסיקה לתת שירות למכון.

על הלך רוח זה של אילן, לפיו היה סבור כי אם ילחץ על המכון ימשיכו להעסיקו, ניתן ללמוד גם מעדותו (פרוטוקול מיום 20.5.13, עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 11-13)
"אני
לא מיליונר, לא התעשרתי ממכון התקנים, אני היום העתיד שלי מובטח בתביעה הזו, יש לי 4 ילדים, אני בן אדם כאילו חתכו לי את שני הידיים, אני התבססתי על מכון התקנים, אני הייתי נחשב במכון כקוסם, כל דבר פותר, הייתי מוציא להם גרפים קווים ישרים, הם לקחו חברה וזרקו אותה."

וכן (שם, עמ' 11 ש' 21-24):
"המכון לא הכחיש שנתתי להם שלושה חודשים, יכול להיות שזו טעות ברישום. המכתב בא להגיד שהסתיימו 90 יום ומאחר ולא הגענו לשום תוצאות, המכון טען שאין לו מנדט לשנות שום דבר. הפסקתי לתת שירות ביום 30.7.09. לפני כן יש מכתבים נוספים. אני לא עזבתי את המכון ולא רציתי לעזוב את המכון. אני במכון מגיל 20 ומכיר את כולם."


ובהמשך (שם, עמ' 13 ש' 32 עד עמ' 14 ש'13):
"ש. מתי הפסקת לעבוד במכון.
ת. 2009.
ש. עבדת שנתיים.
ת. כן. אני לא בטוח שזה בדיוק שנתיים.
ש. אמרו לך שעומדים להוציא מכרז אבל אמרו לך שמוכנים אפילו רוצים שתמשיך לעבוד עד המכרז.
ת.
כן. הם תמיד רצו אותי. גם היום שואלים אותי שאלות
.
ש. אנו יודעים שסיימת לעבוד ביום 30.7.09.
ת. נכון.
ש. אמרו לך שאתה יכול להמשיך עד שיבחר מישהו על פי המכרז, אני אומר לך שזה לקח עוד בערך שנה וחצי אחרי הפסקת לעבוד.
ת. לא אמרו לי זאת בצורה כזו. הם אמרו לי לאחר ששלחתי את המכתבים שיכבדו את ההסכמים, אני לא אשאר אם הפרו איתי את ההסכם. המחיר של 250 שהסכמתי הוא מחיר מוזל, ולכן לא הסכמתי לא הסכמתי לתת שירות."

כלומר, המכון רצה להמשיך ולקבל שירותים מהתובעת עד ליציאה למכרז. הייתה זו התובעת שהודיעה על הפרת ההסכם והפסיקה את מתן השירות. אולי, בתקווה שימשיכו להעסיקה. רמז לכך ניתן למצוא בעדותו של מר שמילוביץ לעיל, לפיה בתחילה דרש אילן תשלום נוסף כדי לעבוד עד המכרז, אבל בסופו של דבר לא הגיעו הצדדים להסכמה לעניין זה.

לסיכום - משלא נמצא תימוכין לגרסת התובעת, לא בלשון ההסכם ואף לא בכלל הנסיבות, לפיה הסכם התאמת כמויות הציוד כלל התחייבות להמשך ההתקשרות עמה לעשר שנים נוספות, הרי שהנתבע לא הפר את ההסכמים עם התובעת, ונשמט המסד תחת תובענה זו.

5
. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית
.

התובעת תשלם לנתבע הוצאות ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪. הסכום נפסק על הצד הנמוך לאור מצבו של מנהל התובעת כפי שעלה בעדותו.

ניתן היום,

יום שני 04 נובמבר 2013
,
א' כסלו תשע"ד
, בהעדר הצדדים


ד"ר מיכל אגמון-גונן
, שופטת










א בית משפט מחוזי 22490-11/09 א.ק אילן קור בע"מ נ' מכון התקנים הישראלי (פורסם ב-ֽ 03/11/2013)