פסקי דין על יאיר לוי | פסקי דין על אברהם ויינשטיין | פסקי דין על פנינה ויינשטיין | פסקי דין על עמנואל זאב ואח' |

9073-12/12 א     30/10/2013




א 9073-12/12 יאיר לוי נ' אברהם ויינשטיין, פנינה ויינשטיין, עמנואל זאב ואח'








בית המשפט המחוזי בירושלים
לפני כבוד השופט רם וינוגרד



30 אוקטובר 2013

ת"א 9073-12-12 לוי נ' ויינשטיין ואח'





יאיר לוי
ע"י ב"כ עו"ד עוז רדיע





התובע


נ
ג
ד


1. אברהם ויינשטיין
2. פנינה ויינשטיין
3. עמנואל זאב
4. מירב זאב
ע"י ב"כ עו"ד מיכאל צלר


5. עו"ד יצחק דהן
בעצמו




הנתבעים



פסק דין


1.
עניינן של התביעה והתביעה שכנגד בהסכמי מכר שנחתמו בין התובע (להלן: "התובע" או "יאיר") לבין הנתבעים (להלן: "ויינשטיין" ו"זאב", בהתאמה) למכירת זכויותיו של התובע במגרש הידוע כגוש 30069 חלקה 156 הממוקם ברחוב תחכמוני 14 בירושלים (להלן: "המגרש" או "המקרקעין"). התובע דורש לבטל את ההסכמים ולחייב את הנתבעים לפצותו בגין הפרות של ההסכם שהוא מייחס להם, ואילו התובעים שכנגד עותרים למתן סעד הצהרתי לפיו זכאים הם להירשם כבעלי המקרקעין.

טענות הצדדים
2.
בכתב התביעה עתר התובע לכך שייקבע כי הסכמי המכר שנכרתו בין הצדדים יבוטלו, הן מאחר ולטענתו התמורה המוסכמת לא שולמה לו במלואה והן על רקע טענות למירמה בכריתת ההסכמים. כן דרש כי הנתבעים יפצו אותו בסכומים שונים עקב ההתקשרות בהסכם. עוד טוען התובע כי יש לבטל הסכם שנכרת בין הנתבע 5 (להלן: "עו"ד דהן") לבין ויינשטיין בגדרו הועברו שליש מהזכויות שרכשו ויינשטיין לידי עו"ד דהן (כנאמן של רוכש ששמו לא נמסר).

הנתבעים טוענים כי שילמו את מלוא סכום התמורה שנקבע בהסכמים, וכי אין לייחס להם כוונת מירמה כלשהי בכריתת ההסכם. בתביעתם שכנגד הם עותרים למתן סעד הצהרתי לפיו הם זכאים להירשם כבעלי המקרקעין.

3.
בקליפת אגוז ייאמר, כי לגרסת התובע נערך משא ומתן בנוגע למכירת המקרקעין בינו לבין אדם בשם פסח אייזנבך (להלן: "פסח"). לטענתו פנה פסח אליו (או שמא אל אביו; בעניין זה, כמו גם בעניינים אחרים שחלקם מובאים להלן, מסר התובע גרסאות סותרות) בהצעה לרכוש את המגרש. בין אביו של התובע (להלן: "עובדיה") לפסח (או אולי בין התובע לפסח; גם לעניין זה נמסרו שתי גרסאות), התגבשה הסכמה למכירת המגרש בתמורה לסכום של 120,000$, כאשר הוסכם גם כי הרוכש ישא במס השבח שיחול על
המכירה. כן נטען כי נחתם זכרון דברים בעניין זה בין פסח לבין התובע (או שמא בין פסח לבין אביו של התובע), אלא שהעתק זכרון הדברים שהיה בידי התובע נעלם בנסיבות לא ברורות.

בתצהיריהם טענו התובע ואביו כי עובר לחתימת ההסכמים עם הנתבעים סיכם עובדיה עם עו"ד רינה מזרחי-אורון (להלן: "עו"ד מזרחי-אורון" או "עורכת-הדין") כי בהסכמי המכר יירשם סכום התמורה המוסכם (120,000$) וייקבע כי הקונים נושאים בתשלומי מס השבח. בפועל גילה התובע ביום חתימת ההסכם במשרדה של עורכת-הדין (בתאריך 5.5.09) כי לא פסח הוא הרוכש אלא ויינשטיין, וכי רכישת המגרש פוצלה כך שויינשטיין רוכשים רק 60% מהזכויות במגרש ויתר ה-40% מהזכויות יירכשו על ידי אחר. יאיר התקשר לאביו ממשרד עורכת-הדין, וזה מסר לו ששוחח עם עורכת-הדין וההסכמים תואמים את מה שנקבע. לפיכך חתם התובע על הסכם המכר.

בפועל אין כל מחלוקת שבהסכם נקבע כי התמורה שישלמו ויינשטיין עבור רכישת 60% מהזכויות במגרש עומדת על 51,000$, ובהסכם שחתמו זאב שבועיים לאחר מכן (ביום 19.5.09), בגדרו רכשו 40% מהזכויות במגרש, נכתב כי התמורה שעליהם לשלם היא 34,000$. מכאן כי התמורה הכוללת עבור המגרש, על פי הסכמי המכר החתומים, היא 85,000$ ולא 120,000$ כנטען. כמו-כן נכתב בשני ההסכמים במפורש כי על התובע לשאת בתשלומי מס השבח. למותר לציין כי הסכמים אלה הם שדווחו לרשויות המס, כאשר התובע חתום על הדיווחים, והחבות במס נקבעה לפי הסכומים שבהסכמים.

4.
התובע טוען כי ניסוח הסכמי המכר נגוע במרמה ובהטעיה, וכי הוא חתם על ההסכמים מבלי לקוראם לאחר שהובטח לו כי הם תואמים את הסיכום המוקדם שבין אביו לבין עורכת-הדין. לשיטתו טענות הנתבעים לפיהן שיקפו ההסכמים את מה שהוסכם בין הצדדים, והתשלומים בגין ההסכמים בוצעו במלואם, הן טענות שקריות. לפיכך הוא דורש לבטל את ההסכמים ולהורות בד בבד כי על הנתבעים לשלם לו את הפיצוי המוסכם שנקבע בהסכמים, לשלם לו סכום נוסף של 187,500 ₪ וכן לחייבם בתשלום פיצוי בגין עוגמת נפש. עוד טען התובע כי ההסכם שנכרת בין ויינשטיין לעו"ד דהן נכרת ללא הסכמתו ובחריגה מיפוי-הכח שנתן התובע לעורכת-הדין. בסיכומיו טען כי הנתבעים ופסח עשו יד אחת להונותו, ולחלופין - יש לראות את פסח כשלוח של הנתבעים, ולפיכך הם מחוייבים בהסכמות המוקדמות שהושגו בין פסח לבינו. כן טען התובע בסיכומיו כי על הנתבעים לשלם לו גם פיצוי מוסכם שנקבע בהסכם פשרה שנחתם בינו לבין פסח ביום 15.9.2010 (שהוא, לטענתו, סכום הפיצוי של 187,500 ₪ שנזכר בכתב התביעה). הסכם זה הושג ללא מעורבות של הנתבעים וללא שאלה היו צד להסכם, אלא שגם לעניין זה טען התובע שפסח הוא שלוחם של הנתבעים.

5.
גרסת הנתבעים בקצרה היא כי בינם לבין פסח נכרתו הסכמים לפיהם ידאג פסח לבניית בית על המגרש שיירכש מהתובע, והם יזכו לדירות שייבנו בבית זה. כן הוסכם בינם לפסח שהם ירכשו את המגרש ישירות מהתובע. לשיטתם הסכומים שנקבעו בהסכמי המכר תואמים במלואם את הסכומים עליהם סוכם בין הצדדים, וכך גם הקביעות בעניין הנשיאה במס השבח. בפועל הושלם תשלום מלוא התמורה עבור רכישת המגרש כבר בחודש דצמבר 2009. אלא שאז החל התובע להעלות טענות כספיות שונות ולדרוש תשלומים נוספים, ככל הנראה על רקע מסקנתו כי ניתן היה לקבל מחיר גבוה יותר עבור המגרש, וסירב לבקשתם להעביר את המגרש על שמם. כתוצאה מכך לא עלה בידם להתחיל במלאכת הגשת תכניות הבניה לעירייה. משחלפה תקופה של למעלה משנה מרכישת המגרש והבעלות במקרקעין לא הועברה על שמם, פנו לעורכת-הדין וביקשו כי תעשה שימוש ביפוי-הכח הבלתי חוזר ותעביר את המקרקעין על שמם, כדי שיוכלו להתחיל בבנייה.

עו"ד דהן טוען כי רכש את הזכויות בנאמנות עבור לקוח לאחר שעיין בהסכמים שבין יאיר לבין ויינשטיין וזאב, בחן את מלוא המסמכים הרלוונטיים, בא בדברים עם ויינשטיין ועם זאב, וידא כי רשומה הערת אזהרה על שם ויינשטיין, וחתם על ההסכמים מול עו"ד מזרחי-אורון שפעלה מכח יפוי-הכח הבלתי חוזר שנתן לה יאיר.

6.
המחלוקת שבין הצדדים היא איפוא עובדתית בעיקרה, וסובבת את השאלות אם אכן משקפים ההסכמים את הכתוב בהם או שמא הושגה הסכמה אחרת בין הצדדים, ואם בכלל הוכח כי הושגה הסכמה שונה במשא ומתן בין יאיר ועובדיה לבין פסח.

מטעמים השמורים עמו בחר התובע שלא לתבוע את פסח, ואף לא אחד מהצדדים מצא לנכון לזמנו לעדות. הבחירה שלא לתבוע את פסח, אף שלשיטת התובע הוא מי שניהל עמו את המשא ומתן, עמו סוכמו הסיכומים השונים והוא שקבע את הדרך בה ייערכו ההסכמים, אומרת דרשני. בסיכומיו טען ב"כ התובע כי נמנע מלעשות כן מאחר ופסח מצוי בפשיטת רגל. טענה זו, שעלתה במפורש רק בסיכומים, אינה נכונה עובדתית לכל הפחות למועד בו הוגשה התביעה. מנספח 28 לתצהיר התובע עולה כי הליכי פשיטת הרגל כנגד פסח בוטלו ביום 7.12.2011, כשנה לפני הגשת הליך זה (שנפתח ביום 5.12.2012). ניתן היה לצפות כי פסח, שכלפיו מופנות עיקר טענות התובע, יהיה הנתבע העיקרי בתובענה. למרות כל אלה נמנע התובע לצרפו כצד להליך, וזאת על אף הערות שנשמעו במהלך הדיונים בתובענה ועל אף שגם בית המשפט העליון העיר כי יתכן שיימצא שהנתבעים יצאו ידי חובתם בתשלום 85,000$ ואז יכול שיהא התובע זכאי לסעד של תשלום ההפרש מידי פסח "שכלל לא נתבע" (רע"א 2481/12 לוי נ' ויינשטיין, מיום 12.8.12, בפסקה 6 להחלטה שניתנה בעניין הליכים בתובענה קודמת, כפי שיובהר להלן). הימנעות זו לא רק שמנעה אפשרות של בירור מלא של העובדות הנוגעות לעניין, ושל הכרעה בכל ההיבטים הנוגעים לסוגיה, אלא שהיא גם תומכת בחשדות שהעלו הנתבעים כאילו ישנם דברים בגו בעניין זה. לכך יש לצרף את הימנעותו של התובע מהעדת פסח, שלכאורה אמור היה להיות עד מפתח בכל הנוגע למערכת ההסכמים שנכרתו. הימנעות זו מעידה אף היא על כי לתובע יש סיבה של ממש שלא להעידו, על כל המשקל הראייתי הנובע ממהלך מעין זה. בהקשר זה יש להזכיר כי "אי הבאתו של עד רלוונטי מעוררת, מדרך הטבע, את החשד שיש דברים בגו וכי בעל הדין שנמנע מהבאתו, חושש מעדותו ומחשיפתו לחקירה שכנגד" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית תעשיות כימיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג, פ"ד מז(2) 605, 614 (1993); וראו גם, על דרך הדוגמא בלבד, ע"א 6861/09 ליאני נ' עיזבון מלכי, מיום 18.7.12, בפסקה 13 לפסק-הדין; ע"א 8382/06 בוטח נ' כהן, מיום 26.8.12, בפסקה 28 לפסק-הדין; ע"א 4697/05 גבאו אסטבלישמנט נ' דודאי, מיום 27.8.12, בפסקה 81 לפסק-הדין; ע"א 9555/10 הופמן נ' יפה, מיום 15.7.13, בפסקה 34 לפסק-הדין). להתנהלות מעין זו, על החזקה שהיא מקימה בנוגע לתמיכת אותן ראיות מוכמנות בגרסתו של היריב, נודע גם משקל ראייתי בלתי מבוטל (ראו ע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, מיום 27.7.2008, בפסקה 26 לפסק-הדין; והשוו רע"א 1250/13 חנייפס נ' פלונית, מיום 28.4.13, בפסקה 6 להחלטה).

יובהר שבנסיבות שנוצרו, כאשר לא נפתחה חזית מול פסח והוא אף לא זומן לעדות, לא ניתן יהיה אלא להכריע במערכת היחסים שבין התובע לבין ויינשטיין וזאב, וליחסים אלה בלבד. לא ניתן לקבוע ממצא מחייב כלשהו בנוגע להסכמים שהיו, ככל שהיו, בין התובע או אביו לבין פסח שעה שלפסח לא ניתן יומו בבית המשפט.

על ההליכים בתובענה
7.
לתביעה זו שלפני קדמו שני הליכים משפטיים בהם היו מעורבים הצדדים או חלקם:

הראשון, הליך במסגרת טען ביניים שהגישה עו"ד מזרחי-אורון לבית משפט השלום בירושלים, לאחר שהן יאיר והן ויינשטיין פנו אליה בדרישות סותרות בנוגע להסכם. מחד, פנה יאיר אל עורכת-הדין במכתב מיום 4.8.10 (נספח 16 לתצהירו), דרש כי לא תעביר את המגרש ולא תחתום על הסכם כלשהו שלא ברשותו, הודיע על ביטול יפוי-הכח וביקש לבטל את הערת האזהרה שנרשמה לזכות הקונים מאחר ולא קיבל את כל המגיע לו על פי ההסכם. מאידך, ביום 13.8.10 פנו ויינשטיין במכתב אל עורכת-הדין (נספח 17 לתצהיר התובע), ובו הבהירו כי שילמו את כל התמורה המוסכמת ועל אף זאת לא עבר הנכס על שמם. לפיכך דרשו להעביר את הזכויות בדחיפות על שמם. לנוכח דרישות סותרות אלה פנתה עורכת-הדין לבית המשפט (ה"פ (שלום י-ם) 18774-12-10) בבקשה כי יורה לה כיצד לפעול. באותו הליך ניתן פסק-דין כנגד יאיר בהעדר, שבוטל לאחר מכן, ובסופו של דבר נמחק ההליך בשל הגשת התביעה בעניין ביטול ההסכם לבית המשפט המחוזי. במהלך ההתדיינות בטען הביניים הוגש תצהיר מטעם יאיר (נ/1), שנערך ביום 5.10.11, ובו התייחסות עובדתית להתרחשויות. לאמור בתצהיר זה אדרש במקומו.

ההליך השני נפתח ביום 3.11.11, כאשר התובע הגיש לבית משפט זה תביעה כנגד הנתבעים (ת"א 6249-11-11), ובה דרישות דומות לאלה שבכתב התביעה הנוכחי. בתחילה הוגשה התביעה כנגד ויינשטיין וזאב בלבד, ולאחר מכן תוקן כתב התביעה וצורף לו עו"ד דהן. במסגרת אותה תביעה טען יאיר כי כלל הסכומים ששולמו לו על פי ההסכם, על ידי ויינשטיין וזאב גם יחד, עמדו על 138,458 ₪ בלבד (סעיף 11 לכתב התביעה), בדומה לטענה שהעלה בסעיף 10 לתצהירו נ/1. בכתבי ההגנה באותו הליך העלו הנתבעים טענות שונות, ובין היתר ציינו כי משום-מה הסתיר התובע מבית המשפט את העובדה כי כבר במועד חתימת החוזה עם ויינשטיין, ביום 5.5.09, הועברה לו המחאה בנקאית נוספת בסכום של 187,200 ₪. התובע טען בכתב תשובה שהגיש כי אכן שולם לו סכום זה, אלא שבשל אי הבנה בין אביו לעורך-הדין לא צויין הדבר בכתב התביעה. לאחר שנקבע כי עליו להעלות טענה זו בדרך של תיקון כתב תביעה בצירוף תצהיר המבהיר כיצד נשכחה ממנו עובדה זו, ובר"ע שהוגשה על החלטה זו נדחתה, ביקש התובע למחוק את התביעה כדי שיוכל להגיש תובענה סדורה התואמת לעובדות על פי השקפתו. מבוקשו ניתן לו והתביעה נמחקה ביום 9.9.12. ביום 5.12.12 הוגשה תובענה זו שלפניי.


8.
כפי שיובהר להלן, קיימות סתירות שונות בין הטענות שהעלה התובע במסגרת ההליכים השונים. עם זאת, מספר עובדות אינן שנויות במחלוקת: אין כל מחלוקת כי התובע הוא שחתום על הסכמי המכר. אין גם מחלוקת כי בהסכמים אלה נכתבו סכומים שונים מאלה שלטענתו הוסכם עליהם, נקבע כי עליו לשאת בתשלומי מס השבח בניגוד מוחלט להסכמה המוקדמת על פי שיטתו, ונקבע לוח זמנים שונה לתשלום מזה שהוא טוען לו (התובע טען בחקירתו כי סוכם עם פסח שהתשלום במלואו ישולם תוך חודש – עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 8-7). כאמור, התובע טוען שההסכמים אינם משקפים את הסכמת הצדדים ואין לדבוק בהם. עניין זה יידון להלן, תוך סקירת העובדות הרלוונטיות לצורך המחלוקת.


העובדות הנוגעות לעניין
א. הנסיבות שאפפו את חתימת הסכמי המכר
1. המשא ומתן עם פסח
i
. מי ניהל את המו"מ עם פסח?
9.
בנוגע למגעים שקדמו לחתימת ההסכמים קיימות לכל הפחות שתי גרסאות מצד התובע. הראשונה היא זו שהועלתה בתצהיר נ/1, שם נטען כי בשנת 2009 פנה אליו פסח לצורך רכישת הזכויות במקרקעין (סעיף 6 לתצהיר). בעקבות ההסכמה שהושגה ביניהם התבקשה עו"ד מזרחי-אורון לערוך הסכם, כאשר הובהר לה "ברחל בתך הקטנה" כי הזכויות יימכרו תמורת 120,000 דולר וכי הרוכש ישא במס השבח.

בכתבי התביעה שהוגשו לאחר מכן (בהליך הקודם ובהליך זה) ובתצהיר העדות הראשית מטעמו, טען יאיר כי פסח פנה אל אביו וכי המו"מ התנהל בין אביו לבין פסח, ללא מעורבותו (סעיפים 6-5 לתצהירו וסעיפים 9-8 לתצהיר עובדיה). כן נטען כי אביו הוא זה ששוחח עם עורכת-הדין והוא זה שהבהיר לה את פרטי העסקה (סעיפים 10-9 לתצהיר התובע וסעיף 12 לתצהיר עובדיה). עובדיה ציין בתצהירו כי הבהיר לעורכת-הדין "ברחל בתך הקטנה" שבנו אמור לקבל 120,000 דולר נטו וכי כל המיסים יחולו על הרוכש.

יובהר כבר עתה שלא ניתן כל הסבר של ממש לסתירה שבין גרסאות אלה. יתכן שהדבר נבע, כטענת הנתבעים, מנסיון של התובע ליצור מצג של אדם תמים שאינו מבין בעסקאות במקרקעין במסגרת בקשתו לביטול פסק-הדין בהליך בבית משפט השלום (אז הוגש נ/1). לא ניתן היה להעלות טענה מעין זו בעניין אביו, שהוא קבלן בניה ותיק ביותר ולו עשרות שנות נסיון בתחום עסקאות המקרקעין. בהערת אגב יוער שמצג זה של התובע, כמי שמעולם לא היה מעורב בעסקאות מקרקעין, אינו מתיישב לכאורה עם דברים שנאמרו במהלך חקירתה של עו"ד מזרחי-אורון בנוגע למעורבותו של התובע גם בעסקאות מקרקעין אחרות (עמוד 99 לפרוטוקול, שורות 28-23).

ii
. מדוע פנה פסח לעובדיה ולא לתובע?
10.
לא ניתן גם כל הסבר לשאלה מדוע מצא פסח, שהתובע ואביו טענו שניהם שאין להם עמו כל הכרות קודמת, לפנות דווקא לעובדיה לצורך בחינת האפשרות לרכוש את המגרש הרשום על שם יאיר (יצויין שלשיטת התובע ואביו המגרש כלל לא פורסם למכירה) ולא לפנות תחילה ליאיר, שהוא לכאורה הבעלים של הזכויות במקרקעין (גם לעובדיה לא היה לכך כל הסבר – ראו עמוד 23 לפרוטוקול, שורות 16-15; עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 28-25; עמוד 30 לפרוטוקול, שורות 5-2). הערפול שיצר התובע בסוגיה הנוגעת לטיב היחסים עם פסח ולדרך יצירת הקשר ביניהם פוגע באפשרות לאמץ את גרסתו בנוגע לדרך התרחשות הארועים. יתירה מכך, יש בו גם כדי להוסיף לתמיהות שהעלו הנתבעים בנוגע לשאלה אם רישום הבעלות במגרש על שם התובע לא נעשה אלא כמסווה לכך שהבעלות במגרש שייכת למעשה לעובדיה (שעל פי הטענה, וגם על פי עדותו, חב כספים לא מעטים לרשויות המס). ניתן לציין בהקשר זה כי מסקנה אפשרית זו מתיישבת עם עובדת ניהול המו"מ על ידי עובדיה ללא מעורבות של יאיר; עם החתימה של עובדיה ופסח על זכרון-דברים (ללא מעורבות יאיר או חתימתו); עם אמירות של עובדיה מהן עולה לכאורה כי מדובר בכספו; עם העובדה שיאיר לא זכר מתי נרכש המגרש וכמה שילם עבורו, על אף שלטענתו מדובר בעסקת המקרקעין היחידה שביצע אי-פעם, ואילו עובדיה ידע לומר כי שולם סכום של 30,000$ בעת רכישת המגרש (עמוד 38 לפרוטוקול, שורות 18-13); ועם אמירתו של עובדיה כי בבחינתו הדבר הוא בחזקת "ייהרג ובל יעבור המגרש הזה לא יתקיים מכירה ביני לבינם" (עמוד 35 לפרוטוקול, שורה 19; ההדגשה הוספה), ועוד. בכל אלה יש לכאורה כדי לתמוך בטענת הנתבעים להעדר יריבות. די עם זאת לענייננו באמירה כי טענות יאיר ועובדיה בהקשר זה אינן מוסיפות לאמינות גרסתם.

iii
. העלמותו של זכרון הדברים
11.
על אף שעובדת עריכת זכרון-דברים לא נזכרה בכתבי הטענות מטעם התובע, הרי שבדיון שהתקיים בהליך הקודם, ביום 20.3.12, הצהיר ב"כ התובע כי נערך זכרון-דברים בין פסח לבין התובע "אבל הוא לא נמצא אצלנו" (עמוד 2 לפרוטוקול אותו דיון, שורה 1). עוד טען כי אף שהסכום של 120,000$ לא נרשם בהסכם בין יאיר לנתבעים הרי ש"הסכמה זו עולה במפורש מזכרון הדברים" (שם, שורות 25-23). על אף דברים מפורשים אלה לא נזכרה משום מה עריכת זכרון-הדברים בתצהירי יאיר ועובדיה. עם זאת, בעדותו אישר יאיר כי אכן נערך זכרון-דברים בין אביו לבין פסח "שלצערי אני לא יודע לאן הוא נעלם" (עמוד 5 לפרוטוקול, שורות 14-12). הוא הוסיף וטען כי על אף שלא השתתף במשא-ומתן בין אביו לפסח, הוא קרא את זכרון-הדברים שנערך ביניהם (שם, שורות 29-25; עמוד 21 לפרוטוקול, שורות 5-4). עוד מסר בחקירתו כי בזכרון-הדברים נכתב במפורש שסכום המכירה יעמוד על 120,000$ וכי פסח ישא במיסים. לדבריו זכרון-הדברים נשאר אצל אביו (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 5-1). הוא שב וטען שאינו יודע כיצד אבד זכרון-הדברים (שם, שורות 11-10).

בניגוד לעדותו הברורה של יאיר בנוגע לזכרון-הדברים שנחתם בין אביו לפסח, בגדרה כאמור ציין כי "אני קראתי את זכ"ד ויכולתי להתנגד לו" (עמוד 21 לפרוטוקול, שורה 4), ועל אף שיש להניח כי קבלן עתיר נסיון בעסקאות במקרקעין דוגמת עובדיה היה דואג לחתימת זכרון-דברים, טען עובדיה בחקירתו שלא נערך זכרון-דברים אלא פסח "כתב איזה פתק" (עמוד 26 לפרוטוקול, שורות 21-20). הוא טען שאינו יודע היכן הפתק, ובכל מקרה מדובר ב"פיסת נייר" או ב"תרשומת" שהוא אף אינו זוכר אם חתם עליה (עמוד 26 לפרוטוקול, שורה 24 – עמוד 27 לפרוטוקול, שורה 12). לא למותר לציין בהקשר זה כי עו"ד עדנאן אל אשהב (להלן: "עו"ד אל אשהב"), ממשרדה של עו"ד מזרחי-אורון, מסר בחקירתו, בהתייחסו לנסיון לפשר בין משפחת לוי לפסח כשנה ומחצה לאחר חתימת ההסכם, כי במהלך אחת הישיבות שהתקיימו בניסיון לפשר בין משפחת לוי לפסח "עובדיה נראה כועס ונפנף בפתק שאמר שזה הזכ"ד שאתה חתמת", אולם הפתק לא הוצג לפניו והוא לא ראה את תוכנו (עמוד 69 לפרוטוקול, שורות 11-3).

ממכלול עדויות אלה עולה כי בין פסח לעובדיה (שכאמור על פי טענת התובע אינו בעל הנכס) נחתם זכרון-דברים, וכי זכרון-דברים זה היה בידיו של עובדיה ככל הנראה עד קרוב לשנה ומחצה אחרי חתימת ההסכמים. לעובדה כי מסמך זה נעלם בנסיבות לא ברורות, ואף נשמט משום מה מכתבי הטענות ומהתצהירים, יש לייחס משמעות לרעתו של התובע, שלכאורה היה אמור להציג מסמך זה בתור הראיה הטובה ביותר, אם לא היחידה, להסכם אליו הגיע עם פסח. כאמור, התובע נמנע מסיבותיו שלו לצרף את פסח כצד להליכים או אף לזמנו לעדות, ובכך מנע גם את האפשרות שזכרון-הדברים ייחשף במהלך ההליכים המקדמיים או במהלך עדותו של פסח. להימנעות זו יש להעניק את המשקל הראייתי המתאים. ממילא נראה שגם מטעם זה, כמו בשל הסתירות הרבות הנוספות בעדויות התובע ואביו, לא ניתן לקבל את גרסתם בנוגע להסכמות שהושגו בינם ובין פסח במסגרת המשא-ומתן שערכו עימו, ככל שהושגו כאלה. כפי שיובהר להלן גם לעניין זה משקל במסקנה לפיה לא עלה בידי התובע להוכיח מה היה תוכן ההסכמה שהושגה עם פסח, אם הושגה הסכמה כזו.

2. חתימת ההסכם
12.
אין מחלוקת כי ביום 5.5.09 חתם התובע על החוזה בגדרו מכר 60% מהזכויות במקרקעין לויינשטיין. בנוגע לנסיבות שאפפו חתימת הסכם זה טען התובע בתצהירו – תוך שהוא טוען זו הפעם שאביו לבדו הוא שניהל את המשא ומתן - כי פרטי העסקה הכלליים הוסברו לו על ידי אביו והוא הגיע למשרד עורכי הדין רק כדי לחתום על ההסכם (סעיף 10 לתצהיר; עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 20-19). להפתעתו גילה כי ההסכמים אינם נערכים מול פסח אלא מול ויינשטיין, וכי מדובר בשני הסכמים בגדרם יימכרו 60% מהזכויות לויינשטיין ו-40% יימכרו בנפרד (סעיפים 12 ו-15 לתצהירו). הוא טען כי כאשר גילה שלא פסח הוא הרוכש, התקשר לאביו ממשרד עורכת-הדין. זה הרגיע אותו ואמר שדיבר עם עורכת-הדין והיא דואגת לכך שיקבלו את מלוא התמורה המוסכמת (סעיף 14 לתצהיר; עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 20-18).

בחקירתו הנגדית התפתחה גרסה זו, והועלתה הטענה לפיה לא רק אביו הוא שהרגיע אותו בעניין זה, אלא שבמהלך מעמד החתימה על ההסכם עם ויינשטיין, כאשר ראה התובע שמכירת הזכויות מפוצלת, פנה בשאלה לעו"ד מזרחי-אורון והיא הרגיעה אותו ואמרה שיקבל "את התמורה של ה-120,000 דולר כמו שסיכמה עם אבי" (עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 5-1).

13.
התובע נשאל, פעמים מספר, אם קרא את ההסכם לפני שחתם עליו. הוא טען פעם אחר פעם שהגיע למשרד עורכי-הדין מתוך הבנה שעליו לחתום והכל "סגור ותקין", ולפיכך לא טרח לקרוא את ההסכם (עמוד 6 לפרוטוקול, שורות 24-21; עמוד 8 לפרוטוקול, שורות 7-5; עמוד 10 לפרוטוקול, שורות 21-20). טענות אלה של התובע לא רק שאינן עולות בקנה אחד עם התנהלותו של אדם המעורב בעסקה משמעותית במקרקעין (ולשיטתו – בעסקה היחידה במקרקעין בה היה מעורב), אלא שהן עומדות בסתירה לעדויות של עו"ד אל אשהב ועו"ד מזרחי-אורון, שהתובע אישר שייצגו גם אותו במהלך העסקה (עמוד 17 לפרוטוקול, שורות 5-4 ושורות 12-11). לעניין זה השיב עו"ד אל אשהב בחקירתו לשאלה אם התובע קרא את ההסכם "וודאי שהוא קרא אותו" (עמוד 61 לפרוטוקול, שורה 1). לאחר מכן הסביר כי במעמד חתימת ההסכם "אנו תמיד מסבירים" מה התמורה בגין העסקאות ומי נושא בחבות מס השבח, וכי קודם לחתימתו של יאיר על ההסכם "הוא דפדף בתוך ההסכם, קרא, סגר ואז חתם" (עמוד 73 לפרוטוקול, שורה 27 – עמוד 74 לפרוטוקול, שורה 3). עו"ד מזרחי-אורון העידה אף היא שהיא בטוחה כי יאיר קרא את ההסכם לפני שחתם עליו (עמוד 96 לפרוטוקול, שורות 28-27). היא אף ציינה שאין זו עסקת הנדל"ן הראשונה שניהל יאיר באמצעותה (עמוד 99 לפרוטוקול, שורות 28-23).


אעיר שאין אלא להצטער על נסיונו של התובע בסיכומיו לייחס לעורכי-הדין מניעים פסולים ועדות שאינה אמת. לא למותר לציין שהתובע נשאל פעמים מספר מדוע לא צרף את עורכי-הדין כנתבעים נוספים, אם אכן סבר שכשלו בעריכת ההסכם או בהתנהלותם אגב החתמתו עליו, אולם על אף זאת נמנע מלעשות כן. ממילא לא ניתנה לעורכי-הדין אפשרות למסור גרסה מלאה וסדורה אודות ההתרחשויות. על אף זאת, ולאחר שאלה זומנו כעדים בלבד (ולא מטעמו של התובע, שככל הנראה ביקש להימנע מעדותם), ועדותם היתה סדורה, הגיונית, עולה בקנה אחד עם הראיות החפציות, אמינה ומשכנעת, לא נמנע התובע מלהטיל בהם רפש רב בסיכומיו.

14.
לבד מהחזקה שבעובדה ובמשפט לפיה אדם מוחזק כמי שקרא מסמך שהוא חתום עליו, החלה ביתר שאת שעה שמדובר בעסקאות במקרקעין, הרי שהטענה לפיה יאיר לא קרא את ההסכם ולא שם לבו לסכומים ולתנאים הבסיסיים שבו אינה מתיישבת גם עם דרך הפעולה של אדם מן השורה החותם על הסכם. במקרה דנא מדובר בהסכמי מכר קצרים, המתפרשים כל אחד על כשני עמודים ומחצה. אין כל קושי לאתר את סעיף התמורה המשתרע על כחצי עמוד, בו מפורטים סכום המכר ותנאי התשלום באופן ברור (סעיפים 4 ו-5 להסכמים). גם האמירה בסעיף 7 להסכמים, לפיה "המוכר ישא בתשלום מס שבח מקרקעין" מופיעה מייד בפתח הסעיף, שהוא קצר ומנוסח בלשון שווה לכל נפש. ההנחה לפיה שני פרטים עיקריים ובסיסיים אלה, שלגרסת התובע - רק להם נתן דעתו במסגרת המשא ומתן, נשמטו מעיניו של יאיר עובר לחתימתו היא הנחה מופרכת על פניה. קשה גם להלום את טענותיו לפיהן הוסכם על תשלום בתוך 30 יום עם האמירה המפורשת בהסכם לפיה יבוצע התשלום בתוך חודשיים ימים (סעיף 5(ב) להסכמים) ועם התשלומים שבוצעו בפועל. כך או כך, המעט שניתן לומר הוא שלא ניתן לקבל את טענת יאיר לפיה לא עיין בהסכמים עובר לחתימתם.

15.
לאמיתו של דבר, נראה כי על פי גרסתו של יאיר לא רק שהוא לא קרא את ההסכם לפני החתימה, אלא שהוא לא קרא אותו גם לאחר החתימה. כאמור, ההסכם עם משפחת ויינשטיין נחתם ביום 5.5.09 (נספח 4 לתצהיר התובע), ואילו ההסכם עם משפחת זאב נחתם ביום 19.5.09 (נספח 10 לתצהיר התובע). מכאן שלתובע עמד פרק זמן של שבועיים ימים לעיין בהסכם הראשון, לגלות את הסטייה המהותית והבסיסית בין מה שסוכם לטענתו לבין מה שנכתב בהסכם, ולסרב לחתום על הסכם נוסף הערוך באופן זהה ומכיל אותן תניות עצמן שעומדות לשיטתו בניגוד מוחלט להסכמה שבין הצדדים. על אף זאת מסתבר שלשיטת התובע הוא לא עיין כלל בהסכם עם ויינשטיין, ולמצער לא סבר שיש באמור בו כדי למנוע את חתימתו על ההסכם עם זאב.

טענה מעין זו של התובע לא ניתן לקבל. בניגוד לעולה מגרסה זו של התובע, לפיה לא היה מודע למה שנכתב בהסכם עם ויינשטיין עובר לחתימת ההסכם עם זאב, העיד אביו עובדיה כי ביום בו נחתם ההסכם עם ויינשטיין חזר יאיר עם המחאה ו"ואני שואל למה זה כך ולמה הסכמת ככה, מייד הודעתי לעדנאן ששום עסקה הוא לא עושה שזו רמאות" (עמוד 25 לפרוטוקול, שורות 13-12). הוא הבהיר שאמר ליאיר שהסיכום היה שהוא אמור לשוב עם "120,000 מזומן או שיק בנקאי" ולא דובר בשום אופן על פיצול העסקה (שם, שורות 26-20). לשאלה אם ראה במעמד זה את ההסכם השיב "כן. על סמך מה אני התקשרתי לעדנאן? עשו דברים שאנחנו בכלל לא דיברנו עליהם. איפה ה- 120 אלף דולר?" (עמוד 29 לפרוטוקול, שורות 20-18; ההדגשות הוספו – ר.ו.). מדברים אלה עולה כי ההסכם הוצג לפני עובדיה לאחר שחזר יאיר הביתה. הוא עיין בו, גילה שאינו תואם את המוסכם וכי לא נאמר בו שהתמורה היא 120,000$, כעס על יאיר ופנה לעו"ד אל אשהב. מכאן שלגרסת עובדיה לכל היאוחר בשעה מאוחרת יותר ביום חתימת ההסכם עם ויינשטיין ידע התובע היטב, על רקע גערות אביו, כי ההסכם אינו תואם כלל ועיקר את ההסכמה המוקדמת לה הוא טוען. על אף זאת חתם על הסכם זהה במהותו כשבועיים לאחר מכן, ללא שנעשה כל תיקון בהסכמים בעניין הסכום או זהות הנושא בתשלומי מס השבח.

בשולי הדברים יובהר שעו"ד אל אשהב הכחיש את טענת עובדיה (שעלתה לראשונה בחקירתו הנגדית של עובדיה), לפיה עובדיה התקשר אליו ביום עריכת ההסכם וטען שמדובר ברמאות ושיש לבטל את העסקה. לדבריו הפנייה הראשונה של עובדיה אליו בנוגע להסכם נערכה חודשים מספר לאחר ההסכם, וגם באותו מועד לא ביקש לבטל את ההסכם אלא דרש את יתרת התשלום שהגיע לו לטענתו (עמוד 66 לפרוטוקול, שורות 9-4). יובהר כבר עתה שאין חולק כי עד למשלוח מכתבו של התובע לעורכת-הדין ביום 4.8.10 (נספח 16 לתצהיר התובע), כחמישה עשר חודשים לאחר חתימת ההסכמים, לא נעשתה כל פנייה בכתב בעניין ההסכם. למעשה גם לא הוצגה כל ראיה פוזיטיבית בנוגע לפנייה בעל-פה באותה תקופה.

16.
עו"ד מזרחי-אורון הכחישה מכל וכל את טענות יאיר ועובדיה בנוגע להסכמה מוקדמת עמה לפיה יירשם בהסכם שסכום המכירה הוא 120,000 דולר וכל המיסים יחולו על הרוכשים (עמוד 89 לפרוטוקול, שורות 9-7). היא הבהירה שהסכום שנרשם בהסכם הוא הסכום שנמסר לה, וכי היא לא רושמת נתונים שונים מאלה שמסרו לה הצדדים, שהרי יש בכך משום עבירה פלילית ביחסים מול רשויות המס (עמוד 88 לפרוטוקול, שורות 24-23; עמוד 95 לפרוטוקול, שורות 26-25). עוד העידה עו"ד מזרחי-אורון כי למיטב זכרונה קיבלה את פרטי העסקה ממשפחת ויינשטיין (עמוד 88 לפרוטוקול, שורות 28-27 ועמוד 94 לפרוטוקול, שורות 10-9), שהיא זו ששכרה את שירותיה תחילה (עמוד 89 לפרוטוקול, שורות 15-14). היא ציינה בעדותה כי לאחר שנודעו לה נתונים אלה וידאה אותם עם בני משפחת לוי (עמוד 99 לפרוטוקול, שורות 20-19). בדומה העיד עו"ד אל אשהב שבמעמד חתימת ההסכמים לא דובר על סכום אחר מזה שהופיע בהסכמים (עמוד 60 לפרוטוקול, שורות 25-21). הוא ציין פעמים מספר כי את הנתונים הנוגעים להסכם קיבל מעו"ד מזרחי-אורון, שהיא שעמדה בקשר עם הצדדים (שם, שורות 18-15 ושורות 27-25). כן הבהיר, בהקשר לדיווח לרשויות המס, כי "אנו מדווחים אך ורק מה שהלקוחות שלנו אומרים לנו" (עמוד 71 לפרוטוקול, שורות 11-8).

17.
אם לא די בכל האמור לעיל, הרי שלמעשה אין מחלוקת כי יאיר חתם על טופסי מס השבח בהם סומן כי הוא זה שאמור לשאת בתשלום מס השבח (יאיר אמנם טען בתחילה אחרת בעדותו, אולם לאחר מכן השיב ש"יכול להיות שהחתימו אותי יחד עם שאר המסמכים" - עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 12-1; להעדר מחלוקת בעניין זה ראו עמוד 86 לפרוטוקול, שורות 3-1; כך עולה גם מעדויות עורכי הדין: עמוד 68 לפרוטוקול, שורות 10-9; עמוד 89 לפרוטוקול, שורות 26-25). דומה כי לשיטת יאיר גם לעניין זה לא העניק תשומת לב כלשהי, וחתם כשהוא סומך על כך שלמעשה מי שישא בתשלום יהיה הרוכש, וזאת על אף התחייבותו מול רשויות המס.

אף שלא מצאתי לנכון להתייחס לטענות רבות שהעלו הנתבעים ביחס להעדר מהימנות גרסת יאיר ועובדיה, טענות שנראה שיש בהן ממש, אעיר כי גם הדיווח למס שבח מעורר תהיות של ממש בנוגע להתנהלות התובע. מהדיווח עולה שהתובע מסר לעו"ד אל אשהב קבלות אודות "הוצאות משפטיות" בסך 77,880 ₪ לצורך הדיווח למס שבח (החישוב שהוגש למס שבח הוגש וסומן נ/3). עיון בקבלות שהמציא התובע לעו"ד אל אשהב בעניין זה מעלה כי מדובר בתשלומים בסך 75,000 ₪ שבוצעו בתאריכים 25.5.09 ו- 5.6.09 לעו"ד צנטלר, שאין מחלוקת שלא היה קשור לעריכת העסקה הנ"ל, ותשלום בסך 2,880 ₪ לעו"ד אבידני בנוגע לחיוב בהוצאות בת.א. 2184/08 בבית המשפט המחוזי בירושלים, הליך שהתנהל בין התובע לבין אחרים, ללא כל קשר לעסקה דנא. הצגת קבלות מעין אלה לשלטונות המס בודאי שאינה מוסיפה לאמינותו של התובע.

3. סיכום ביניים: ההסכם שנחתם - מחייב
18.
כידוע, כלל הוא כי אדם החותם על מסמך מוחזק כמי שקרא והבין את תוכנו וכי חתם עליו לאות הסכמתו, בייחוד כאשר מדובר במסמך מהותי ביחס לנכסי מקרקעין (ע"א 1513/99 חיים דטיאשוילי ואח'
נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נד(3) 591 (2000); ע"א 6645/00
שלמה ערד, עו"ד נ' ז'אק אבן ואח'
, פ"ד נו(5) 365 (2002); ע"א 9538/06 סגל נ' בנק ירושלים, מיום 10.6.08; ע"א 11120/07 שמחוני נ' בנק הפועלים בע"מ, מיום 28.12.09, בפסקה ל"א לפסק-הדין; והשוו ע"א 6916/04 בנק לאומי לישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, מיום 18.2.10, בפסקה 7 לפסק-הדין; ע"א 2053/11 עזבון בועז נ' בנק אוצר החייל, מיום 18.12.11, בפסקה 14(ג) לפסק-הדין). חזקה זו היא חזקה עובדתית
בעלת מימד משפטי, שפועלה הוא בחסימת טענת החותם לפיה עצם עיניו מלקרוא, וחיובו באחריות לחתימתו (ע"א 8510/09 בנק הפועלים נ' נויברג, מיום 24.11.11, בפסקה 4 לפסק-הדין). עוד נפסק כי המבקש לסתור חזקה זו צריך להוכיח את גרסתו בראיות פוזיטיביות, כאפשרות קרובה (ראו: ע"א 1513/99 הנ"ל וכן ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו,

פ"ד נד(2) 559 (2000)
; ע"א 6799/02 יולזרי נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נח(2) 145, 149 (2003); והשוו ע"א 2053/11 עזבון בועז נ' בנק אוצר החייל, מיום 18.12.11, בפסקה 14 לפסק-הדין).

במקרה זה לא רק שלא הוצגו ראיות התומכות כאפשרות קרובה במסקנה לפיה התובע לא הבין את מה שחתם עליו, אלא שהראיות כולן מצביעות על כך שהתובע ידע היטב על מה הוא חותם, ועל אף זאת חתם על ההסכמים. כפי שעלה מהראיות, הוסברו לתובע פרטי ההסכם על ידי עורכי הדין; העתק מההסכם נמסר לו במעמד החתימה והוא קרא אותו עובר לחתימתו; ההסכם עצמו קצר ופשוט, ובעיון מינימאלי ביותר ניתן להבחין בסכום התמורה, במועדי התשלום ובקביעה בנוגע לנשיאה במס השבח; ועל אף שחלפו 14 יום בין החתימה על ההסכם עם ויינשטיין לבין החתימה על ההסכם עם זאב, ואף שאין מחלוקת שהעתק מההסכם נותר בידיו של התובע והוכח שידע מה התנאים שנקבעו בו, לא מצא התובע לנכון לומר דבר בעניין הסכם זה עובר לחתימה על הסכם זהה במהותו עם זאב. כל אלה מצביעים על כך שהתובע היה מודע היטב לטיב ההסכמים עליהם הוא חותם ולתנאיהם, ומכח חתימתו הוא מחוייב לאמור בהסכמים בינו לבין ויינשטיין וזאב.

4. האם אכן הושגה הסכמה אחרת במו"מ עם פסח?
19.
לתובע טענות שונות לפיהן מחוייבים ויינשטיין וזאב להסכמות שהתגבשו בינו ובין פסח עובר לעריכת ההסכמים, בשל קונסטרוקציות משפטיות כאלה או אחרות המטילות לשיטתו חבות חוזית על הנתבעים, אף אם בהסכמים עמם נכתב אחרת. לפיכך יש לבחון אם אכן הוכח שהתגבשה בין התובע לפסח הסכמה כנטען (קרי: לתשלום סכום של 120,000$, ולהטלת החבות במס שבח על הרוכשים), שהרי אם לא כן – לא ניתן בכל דרך שהיא לחייב את הנתבעים בגינה של הסכמה שלא הושגה, או שלמצער לא הוכחה.

20.
עיקר העובדות הנוגעות לשאלה זו נזכרו לעיל. בהקשר זה יש גם לציין כי מאחר ואיש מהצדדים לא זימן לעדות את פסח, לא ניתן לקבוע אם אכן נערך סיכום אחר בין פסח לבין עובדיה או בין פסח לבין התובע עובר לחתימת ההסכמים עם ויינשטיין ועם זאב, האם מדובר בהסכם תקף ומה היה תוכנו של הסכם זה. אם אכן הגיעו התובע ואביו להסכמה כנטען עם פסח, ועל אף זאת חתמו על הסכם שהתנאים בו עומדים בניגוד גמור לאותה הסכמה, מתוך כוונה להונות את שלטונות המס או מתוך כוונה עלומה אחרת, אין להם אלא להלין על עצמם. מכל מקום, לא הוכח כי אכן התגבשה הסכמה כזו או אחרת בין פסח לבין משפחת לוי; זכרון-הדברים שאמור היה לשקף הסכמה זו נעלם בנסיבות לא ברורות (אם אכן נחתם זכרון-דברים, טענה לה התכחש עובדיה); לא הוכח מה היה טיב ההסכם עליו דובר בין עובדיה לבין פסח; ולא הוכח כי אותו הסכם זכה לעיגון כלשהו בכתובים (על אף דרישת הכתב שבסעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969), וכל זאת על אף נסיונו הרב של עובדיה בעסקאות מקרקעין.


21.
אם לא די בכל האמור לעיל הרי שלמסקנה לפיה לא ניתן לאמץ את גרסת התובע בנוגע להסכמות שהושגו לכאורה בינו ובין פסח ניתן למצוא תימוכין נוספים, שעניינם בטענתו לפיה סוכם עם פסח, בין היתר, שהרוכש ישא במס השבח. דומה כי הראיות מצביעות על מסקנה אחרת, כפי שיובהר להלן:

התובע סבור כי הנתבעים (באמצעות פסח) הפחיתו את סכום הרכישה בהסכם כדי להפחית את החבות בתשלום מס השבח. טענה זו מעוררת קושי. לשיטת התובע אמור היה מס השבח לחול על הרוכשים. אם כך, לא ניתן להסביר מדוע נרשם בהסכם כי התובע הוא שנושא בתשלום מס השבח. על פני הדברים אם אכן רצו הצדדים להונות את שלטונות המס ולהפחית את חיוב מס השבח שיחול על הרוכשים, כמוסכם ביניהם, היה עליהם לקבוע בהסכם כי הרוכשים ישאו בתשלום מס השבח, ולהפחית את התמורה כדי להקטין את החבות במס. הרישום בהסכם לפיו התובע נושא במס השבח אינו משרת מטרה מעין זו. המסקנה המתבקשת היא כי הקביעות בהסכם לפיהן התובע הוא הנושא במס השבח משקפות את הסכמת הצדדים לאשורה, וכי אם אכן הופחת הסכום מסיבה כלשהי – נעשה הדבר כדי לשרת אינטרס של התובע.

למסקנה לפיה הסיכום היה שהתובע ישא בתשלום מס השבח ניתן למצוא תימוכין לא רק בלשונו המפורשת של ההסכם ובטופסי המש"ח עליהם חתם ובהם נאמר כי הוא ישא במס השבח, אלא גם במסמך שנשלח על ידי התובע לעו"ד מזרחי-אורון ביום 20.9.10 (נ/7). מסמך זה נשלח חמישה ימים לאחר שנכרת הסכם פשרה בין התובע לבין פסח (נספח 19 לתצהיר התובע), במסגרתו הוסכם כי פסח ישלם לתובע סכום של 25,000$ עד ליום 6.10.10, שאם לא כן יוכפל הסכום (הנתבעים טוענים כי הסכם זה הושג בשל סחטנות שהפעיל התובע כלפי פסח שמנעה מפסח להמשיך בפעולת יזום הבנייה במקרקעין). בהמשך להסכם הפשרה שלח התובע מכתב לעו"ד מזרחי-אורון ובו ביקש להבהיר את "סדר קבלת הכספים" בעסקה כולה (נ/7 הנ"ל). הוא ציין כי בתחילה קיבל 50,000$ "שהם שני צ'קים אחד 45,000 דולר וצ'ק אחד 5,000 דולר" (טענה שעולה בקנה אחד עם הטענות לפיהן הסכום של 187,200 ₪ שולם על חשבון כלל העסקה), והוסיף וציין כי לטענת פסח שולם לתובע סכום של 15,000$ "למס שבח", כאשר סכום זה הופחת מהתמורה שהובטחה לו. מנוסח המכתב עולה כי התובע הסכים לכך שאותו סכום ששולם למס שבח הופחת כדין מהתמורה הכוללת. מכאן שמס השבח אמור היה לחול עליו. אם לא די בכך, הרי שהתובע הוסיף וציין במכתב שבמסגרת המו"מ לפשרה סוכם שישולם לו סכום של 33,000$ בגין טענותיו עבור הפרש לתשלום, הפרשי שער, הפרה ופיצויים, אך מתוך סכום זה קוזז (בהסכמה) סכום של 8,000$ "בטענה שצריך לשלם למס שבח". מכאן שמתוך התמורה ששולמה לתובע קוזז הסכום ששולם למס שבח בתחילה (כ- 15,000$), ומתוך יתרת הסכום שהוסכם במסגרת הסכם הפשרה קוזז פעם נוספת סכום עבור מס שבח. המסקנה היא, איפוא, שגם ממסמך זה עולה שהסיכום בין הצדדים היה שהתובע הוא שישא בתשלומי מס השבח.

22.
היוצא מכל האמור לעיל הוא שלא עלה בידי התובע להוכיח כי אכן הושג בינו לבין פסח הסכם שבמסגרתו נקבע כי התמורה שתשולם לו תעמוד על 120,000$ וכי הרוכשים ישאו במס השבח. לא הובאו ראיות שיש בהן כדי לתמוך בטענות אלה; גרסאות התובע ואביו סתרו זו את זו ולא נמצאו אמינות; העד המרכזי בעניין זה לא הובא לעדות; זכרון-הדברים לא הוצג בפני
בית המשפט, וגם פסח, שיש להניח שמחזיק בעותק נוסף מזכרון-הדברים, לא זומן להציגו; לא הוצגה כל עדות המעידה על סיכום מעין זה מזמן אמת, ואילו עדויות עורכי-הדין עמדו בסתירה קוטבית לגרסה זו; חתימת התובע על הסכמי המכר ועל טפסי מס השבח חותרת תחת כל טענה מעין זו; והראיות מצביעות במפורש על כי הוסכם שהתובע הוא שישא במס השבח, בניגוד גמור לגרסתו בבית המשפט.

5. סיכום לסוגיות המו"מ והחתימה על ההסכמים
23.
לאור כל האמור לעיל יש לקבוע שלא הוכח מה היו ההסכמות שהושגו בין התובע לפסח. ממילא, אף אם ניתן היה בדרך כלשהי לראות את הנתבעים כחליפים של פסח לא היה בכך כדי להושיע את התובע, שעה שלא ניתן לקבוע שההסכמים שנכרתו בינו לבין הנתבעים אינם משקפים את ההסכמות הקודמות בזמן בינו ובין פסח. לא ניתן גם לחייב את הנתבעים בגין התחייבויות כאלה או אחרות של פסח כאשר אלה לא הוכחו כדבעי.

24.
לא עלה בידי התובע להוכיח כי ההסכמים עליהם כרת אינם משקפים את ההסכמה שהועלתה על הכתב ונחתמה על ידי הצדדים, או כי חתימתו על ההסכמים לא חייבה אותו. גרסתו לפיה חתם על ההסכמים מבלי לעיין בהם נמצאה כלא נכונה, ואין לקבל את טענתו לפיה אין הוא מחוייב לאמור בהסכמים. לפיכך יש לקבוע כי ההסכמים עליהם חתום התובע הם הסכמים מחייבים כדין.

מאחר ואין מחלוקת שבפועל שולמו לתובע מלוא הסכומים על פי ההסכמים, הרי שהמסקנה היא שאין לשעות לתביעתו לביטול ההסכם ויש לקבל את התביעה שכנגד.

25.
לנוכח כל האמור לעיל, בפרט בנוגע לעובדה לפיה כלל לא הוכח מה היתה ההסכמה המוקדמת בין התובע (או אביו) לבין פסח, אם אכן היתה הסכמה ברורה ביניהם, אין עוד צורך להידרש לטענות שהעלה התובע לפיהן מחוייבים הנתבעים להסכמות בינו ובין פסח. שעה שטיבן של הסכמות אלה לא הוכח, לא ניתן לקבוע כי אלה הופרו. לפיכך ההתייחסות לסוגיות אלה תובא בקצרה בלבד, לצורך השלמת התמונה.

ב. מודעות הנתבעים לקיום הסכמות אחרות
26.
לטענת התובע הסכמי המכר הם הסכמים למראית עין שגם הנתבעים שותפים לה, ומדובר בקנונייה משותפת של הנתבעים ופסח. לשיטתו היו ויינשטיין וזאב היו מודעים לכך שסכום התמורה הנקוב בהסכמים אינו משקף את ההסכמות המוקדמות שבין הצדדים, וידעו כי עליהם לשאת בתשלום מס השבח.

27.
בנוגע לסוגיית ידיעתם של ויינשטיין וזאב לא עלה בידי התובע להציג ראיה כלשהי שיש בה כדי להביא למסקנה לפיה נמסר להם שהסכומים בהסכם אינם משקפים את הסכמת הצדדים. התובע עצמו הבהיר לא פעם ולא פעמיים שלא פגש את ויינשטיין ואת זאב עובר לחתימת ההסכמים (לאמיתו של דבר לא פגש את זאב גם במועד חתימת ההסכם), לא הכיר אותם ולא ניהל איתם מו"מ.

על פי עדויותיהם של ויינשטיין ושל זאב, פעל פסח כיזם של עסקה לצורך בניית דירות על המקרקעין וכמתווך. במסגרת זו הגיעו עמו להסכמה, שמצאה ביטוי בהסכמים שנערכו ביום 4.5.09, ערב החתימה על הסכם המכר בין התובע לויינשטיין (דהינו - לאחר שפסח ניהל כבר משא ומתן עם התובע), לפיה יירכש מגרשו של התובע וייבנה עליו בית עבורם. עדותם לפיה מסר להם פסח שעליהם לרכוש את המקרקעין בסכומים הנקובים בהסכם, לא נסתרה בכל דרך שהיא. לעניין זה ציינה ויינשטיין בתצהירה כי "היה ברור לכל ש[ה]הסכם שנחתם [עם התובע – ר.ו.] משקף את מלוא ההסכמות בינינו" (סעיף 10 לתצהיר). ויינשטיין שילמו את מלוא סכום התמורה הנקוב בהסכם, במספר תשלומים, כאשר חלק מהתמורה שולם כתשלום של מס שבח על חשבון העסקה. תשלום זה בוצע מאחר והתובע לא שילם את מס השבח, והוא נעשה לבקשת עו"ד מזרחי-אורון מויינשטיין (סעיף 12 לתצהיר ויינשטיין; עמוד 47 לפרוטוקול, שורות 11-9). בעניין אחרון זה אישרה גם עו"ד מזרחי-אורון כי סכום מס השבח בגין עסקת ויינשטיין שולם על ידי ויינשטיין כתשלום על חשבון סכום התמורה (עמוד 99 לפרוטוקול, שורות 13-12). כאמור, הדברים שנכתבו בנ/7 מעידים אף הם על כך.

28.
אשר לתשלום בגין רכישת חלקם של זאב במקרקעין, זה שולם באמצעות המחאה בסכום של 187,200 ₪ שנתנו ויינשטיין לפסח לצורך הבנייה, עניין עליו נודע לויינשטיין רק בדיעבד (סעיף 18 לתצהיר ויינשטיין וסעיף 9 לתצהיר זאב). ההמחאה ניתנה לפסח לצורך הבנייה (ולפיכך לא נמשכה על שמו של התובע) אולם נעשה בה שימוש לצורך תשלום על חשבון התמורה. הנתבעים טענו כי הקדמת התשלום בעניין עסקת הרכישה של זאב נבעה מבקשה של התובע על רקע חתונה של אחד מילדיו (סעיפים 19-18 לתצהיר ויינשטיין והעולה מתשובה 1 של התובע לשאלון, נספח ג' לתצהיר ויינשטיין).

תשלום זה, שאינו שנוי עוד במחלוקת כיום, נשכח משום מה מהתובע בעת שערך את תצהירו במסגרת טען הביניים ובעת שהגיש את התביעה הקודמת, שם טען כי שולם לו סכום של 138,458 ₪ בלבד עבור שתי העסקאות גם יחד. בתצהירו שצורף לבקשה לתיקון כתב תביעה במסגרת ההליך הנוכחי תלה את הטעות בטען הביניים באביו, שלשיטתו הוא שדיבר עם עורך-דינו עובר להגשת התצהיר ועובר להגשת כתב ההגנה באותו הליך (סעיף 4 לתצהיר מיום 25.10.12). גם בחקירתו תלה יאיר את האשם לטעות בהעדר תקשורת בין אביו לבין עורך-הדין (עמוד 9 לפרוטוקול, שורות 17-14). לאחר שהוצג לפניו התצהיר שהגיש במסגרת אותו הליך (נ/1), בו הצהיר הוא עצמו מה הסכום המדויק שקיבל (סכום של 138,458 ₪ בלבד), טען שכוונתו היתה שלא קיבל תמורה מהנתבעים(?), ו"יכול להיות שהתבלבלתי מתוך לחץ" (עמוד 9 לפרוטוקול, שורה 26 – עמוד 10 לפרוטוקול, שורה 2). עם זאת אישר התובע כי קיבל את הסכום של 187,200 ₪ "בהמשך לעסקה" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 9-8), וכי מבחינתו מדובר בעסקה כוללת אחת, אף אם היא היתה מחולקת לשני חוזים (שם, שורות 26-24).

29.
בחקירתה מסרה ויינשטיין כי פסח ליווה אותם בהליך (עמוד 40 לפרוטוקול, שורות 3-2), אולם הקרקע לא נרכשה עבור פסח, שחלקו בעסקה היה של מתווך ויזם (עמוד 44 לפרוטוקול, שורות 13-9; עמוד 45 לפרוטוקול, שורות 4-1). היא שבה והבהירה ששילמה את מלוא סכום התמורה עבור רכישת המגרש אולם התובע סירב להעביר לידיה את הזכויות בו (עמוד 41 לפרוטוקול, שורות 19-18; עמוד 46 לפרוטוקול, שורה 24). בתשובה לשאלה ישירה ציינה שלא ידעה על הסכם בין פסח לבין התובע בנוגע לתשלום 120,000$, אלא רק על ההסכם עליו חתמה (עמוד 43 לפרוטוקול, שורות 28-26). רק בדיעבד נודע לה שנטען שקיים הסכם מעין זה בין פסח לתובע (שם), וזו ככל הנראה הסיבה לכך שהדברים נכתבו בכתב הגנתה בהליך הקודם.

30.
זאב אישר בחקירתו שאין בידו אישור לפיו שילם כסף ישירות לתובע (עמוד 56 לפרוטוקול, שורות 12-10), אולם הכסף שולם באמצעות פסח תוך שימוש בהמחאה בסך 187,200 ₪. הוא טען כי שילם לפסח סכומי כסף נכבדים במסגרת ההסכם שנחתם ביניהם (סעיף 5 לתצהירו). יובהר כי במסגרת הליכים קודמים נקבע כי הסכומים הנקובים בהסכמים בין פסח לבין ויינשטיין וזאב (נספחים 21 ו-22 לתצהיר התובע, שנחתמו ביום 4.5.09) יושחרו בטרם יועברו מסמכים אלה לידי התובע, וזאת לאחר שההסכמים המקוריים נבחנו על ידי בית המשפט ועלה מהם כי לא נעשתה הפרדה בהסכמים בין העלויות השונות ועל רקע הצורך להגן על סודיות של מי שאינם צד להליך (החלטה מיום 20.3.12 בת.א. 6249-11-11 הנ"ל; בר"ע על החלטה זו נדחתה אף היא – רע"א 2481/12 לוי נ' ויינשטיין, מיום 12.8.12; על אף זאת לא מצא התובע לנכון לצרף את פסח כצד להליך). לפיכך גם לא היה צורך בהצגת ראיה מצד העדים בנוגע לסכומים ששולמו לפסח ישירות (ראו עמוד 55 לפרוטוקול, שורות 12-6). העד הסכים שבפועל סיכום הסכומים ששולמו לתובע עולה על 85,000$, דבר שנודע לו רק בדיעבד, ולעניין זה ציין "כנראה שהיה דברים אחרים בין התובע לבין פסח שלא קשורים אלי" (עמוד 55 לפרוטוקול, שורות 23-19). הוא אישר גם כי בדיעבד נאמר לו שהיתה הסכמה בין פסח לבין לוי לפיה יקבל התובע 120,000$ עבור המגרש (עמוד 57 לפרוטוקול, שורות 27-26). על כך נודע לו רק לאחר שנחתם הסכם פשרה בין פסח לבין לוי, כשנה וחצי לאחר חתימת הסכמי המכר. בעניין זה השיב כי פנה פעמים מספר לתובע כדי לברר מדוע לא עובר המגרש על שמו, וזה ציין באוזניו שקיימת בעיה בינו לבין פסח, ובסופו של דבר טען שפסח חייב לו כסף (עמוד 58 לפרוטוקול, שורות 3-1).

31.
התובע סבור כי מההסכמים שנכרתו בין פסח לבין ויינשטיין וזאב (נספחים א/1 ו-א/2 לתצהירי הנתבעים) ניתן להסיק כי למעשה פסח הוא שרכש את המקרקעין ולא הנתבעים. כאמור ההסכמים בין פסח לויינשטיין ולזאב נחתמו יום לפני חתימת החוזה בין ויינשטיין ללוי (ביום 4.5.09). את ההסכמים, שבעריכתם לא נטל חלק עורך דין, כתב פסח (כתב היד בהסכם עם ויינשטיין הוא של פסח – עמוד 52 לפרוטוקול, שורות 25-24; נראה כי ההסכם עם זאב הודפס על סמך הסכם זה מאוחר יותר באותו יום). בהסכמים נכתב כי פסח רכש מבעלי הנכס את המגרש (ב"הואיל" הראשון להסכם). בהסכם בין פסח לויינשטיין נכתב, בין היתר, שויינשטיין "יקבל חוזה רכישה של המגרש מבעלי הנכס הרשומים בטאבו" וכי הרכוש המשותף יהיה בבעלות פסח (סעיפים ד' ו-ה' להסכם). בהסכם עם זאב נכתב כי הם יקבלו "חוזה על חלק מהמגרש עם בעלי הנכס הרשומים כיום בטאבו" (סעיף ג(2) להסכם). בפועל, כאמור, לא נרכש הנכס על ידי פסח אלא על ידי ויינשטיין וזאב. ויינשטיין הבהירה כי סוכם עם פסח שעדיף "שזה יעבור ישירות על השם שלנו" (עמוד 45 לפרוטוקול, שורה 1), וכי מעמדו של פסח בעסקה היה של מתווך והוא לא רכש את המגרש (עמוד 44 לפרוטוקול, שורות 13-10). כך או כך, אין חולק שבפועל לא נחתם הסכם מכר בין התובע לפסח, ואף התובע אינו טוען כך.


32.
כאמור, גרסתו של התובע בנוגע לאירועים, בנוגע להסכמות עם עורכי הדין, בנוגע לתשלומי מס השבח ובנוגע לחוסר הבנתו ו/או חוסר הקריאה של ההסכמים נמצאה מופרכת מתוכה. לכך ניתן להוסיף את הסתירות בנוגע לשאלת מעורבותו בהסכמי מכר מקרקעין אחרים, זהות האדם שניהל את המו"מ, התשלומים שבוצעו וזקיפת מס השבח ועוד כהנה וכהנה. מאחר ובפי התובע אין כל טענה לפיה מסרו לו ויינשטיין וזאב שידוע להם על סכום אחר מזה שנקבע בהסכם, למעט טענתו הסתמית לפיה אמר דבר-מה בעניין זה במסגרת חתימת ההסכם, שאינה עולה בקנה אחד עם עדויות עורכי-הדין ושלכאורה מעמידה אותם במעמד של שותפים לדבר עבירה, הרי שלא הורם הנטל לפיו ידעו הנתבעים כי הסכום שעליהם לשלם עבור רכישת הקרקע שונה ממה שנכתב בהסכם.

33.
חיזוק לגרסתם של הנתבעים בסוגית הסכום לתשלום ניתן למצוא גם בעובדה כי כחצי שנה לאחר חתיכמת ההסכם בין התובע לויינשטיין מכרו ויינשטיין שליש מהזכויות שרכשו במקרקעין (20% מכלל הזכויות במגרש) בסכום של 17,000$ לעו"ד דהן (בנאמנות עבור אדם אחר). סכום זה עולה כדי שליש בדיוק מהסכום ששילמו ויינשטיין עבור הזכויות שרכשו בחלקה (51,000$; הסכם המכר בין ויינשטיין לעו"ד דהן מיום 30.11.09 צורף כנספח א' לתצהירו של עו"ד דהן). לא נטען כי עו"ד דהן נתן ידו לקנוניה כלשהי בין פסח, ויינשטיין וזאב לבין עצמם או בינם לבין התובע, ובוודאי שלא הורם הנטל הכבד הנוגע לטענה מעין זו. סכום מכירה זה אף דווח לרשויות המס (נספח ב' לתצהיר עו"ד דהן). יש בכך כדי לתמוך בטענה של ויינשטיין לפיה ידעו אך ורק על תשלום של 51,000$ עבור חלקם במקרקעין, שכן אין להעלות על הדעת כי כחצי שנה לאחר שרכשו את הזכויות היו מוכרים שליש מזכויותיהם לצד שלישי תמורת סכום הנופל בשיעור ניכר מהסכום ששילמו עבור רכישת זכויות אלה, ללא כל סיבה נראית לעין.


34.
אף אם אין להוציא מכלל אפשרות כי בין פסח לבין התובע התקיים משא ומתן ובו סוכמו סיכומים אחרים מאלה שנמסרו לויינשטיין וזאב, מסיבות השמורות לתובע ואביו ולפסח לבדם, הרי שהמעט שניתן לומר הוא שעניין זה לא הוכח דיו. קיים קושי להעניק משקל בהקשר זה לעובדה שבחלוף זמן של כשנה ומחצה נחתם הסכם פשרה בין פסח לבין התובע (נספח 19 לתצהיר התובע), שהרי פסח לא העיד בנוגע לנסיבות שהביאו לחתימת ההסכם מאחר ולא זומן לעדות, ואילו גרסת התובע ואביו בנוגע לרבים מהאירועים האופפים את התביעה נמצאה כלא מהימנה. יש לשוב ולהזכיר בהקשר זה כי ויינשטיין וזאב טענו שניהם בתצהיריהם כי נאמר להם שהסכם הפשרה בין פסח לתובע נכרת על רקע דרישות של עובדיה לתשלום סכום נוסף של 100,000$ מעבר לסכומים שנקבעו בהסכם (סעיף 23 לתצהיר ויינשטיין וסעיף 16 לתצהיר זאב), וזאת מאחר וסבר שסכום המכירה היה נמוך מדי. על פי תפיסתם, הסכים פסח לשלם כספים בשל החשש שהפרויקט לא יצא לדרך. חיזוק מסויים לדברים אלה ולדרישות הכספיות הנוספות שהעלה עובדיה ניתן למצוא גם בעדותו של עו"ד אל אשהב (עמוד 76 לפרוטוקול, שורות 16-6). כאמור, לא ניתן לקבוע דבר בהקשר זה לנוכח התשתית הראייתית החסרה שהובאה בכל הנוגע לחתימת ההסכם.

35.
אין גם מקום לטענה כאילו פעל פסח כשלוח של הנתבעים במסגרת המשא ומתן עם התובע ולפיכך מחוייבים הנתבעים להסכמות שהושגו בינו לבין התובע. לבד מהעובדה כי טיבן של הסכמות אלה לא הוכח, הרי שלוח הזמנים של הארועים הנוגעים לתובענה שולל טענה זו. מהראיות עולה שהמשא ומתן בין עובדיה ו/או התובע לפסח קדם לכריתת ההסכמים בין פסח לבין ויינשטיין וזאב, שנערכו רק ערב חתימת הסכם המכר בין התובע לויינשטיין. לא הוכח כלל כי בעת ניהול המשא ומתן בין פסח לתובע היו הרוכשים בתמונה בנוגע לרכישת המגרש הספציפי, ולוח הזמנים מעיד לכאורה על מסקנה הפוכה. אם בכלל, ניתן היה אולי לדון במצב דברים עובדתי מעין זה בשאלה אם בנסיבות אלה מהווים הנתבעים שלוחים של פסח לצורך רכישת הקרקע, אם אכן היה ניתן לקבל את הטענה כי פסח הוא רוכש המקרקעין, טענה שנדחתה לעיל. לא ניתן עם זאת לקבוע כי פסח פעל כשלוח של הנתבעים בעת ניהול המשא ומתן, כאשר על פני הדברים באותה עת עדיין לא היו אלה בתמונה ועדיין לא הגיעו להסכמות עם פסח בנוגע לפרוייקט הבנייה.

36.
נראה כי אף לו היתה מתקבלת טענת התובע לפיה פעל פסח כשלוח של הנתבעים במשא ומתן, טענה שלא הוכחה ושנדחתה לעיל, אין פירושו של דבר שהיה בכך כדי לחייב את הנתבעים לאותן הסכמות. שעה ששלוח מנהל משא ומתן עם צד שני ומגיע להסכמות כלשהן, ולאחר מכן נחתם הסכם מחייב כדין בין השולחים לבין אותו צד שני ובו מתגבשות הסכמות אחרות, אין מקום לקביעה לפיה גוברות ההסכמות הקודמות בין השלוח לצד השני על ההסכמות המאוחרות שגובשו לכלל הסכם מחייב. כדי לבסס קביעה כזו היה צורך להוכיח שחתימת ההסכמים נגועה במירמה, או יוצרת סימולציה יחסית, אולם לא הוכח כלל ועיקר כי יש לייחס מעשים מעין אלה לנתבעים.

37.
כללו של דבר, ההסכמים מדברים בעד עצמם. לא הוכח כי לויינשטיין או לזאב היתה ידיעה במועד חתימת ההסכם לפיה הסכומים בהסכם אינם משקפים הסכמה מוקדמת אחרת בין התובע לפסח, וכלל לא הוכח ששררה הסכמה אחרת בין התובע לפסח. במצב דברים זה, שעה שאין מחלוקת כי בפועל שולמו לתובע על ידי הנתבעים סכומים העולים על הסכומים של ה-85,000$ שנקבעו כתמורה המלאה בשני ההסכמים, ולא הוכח כי הנתבעים היו שותפים לקנוניה או לידיעה בנוגע לסכום אחר, הרי שיש לכבד את ההסכמים עליהם חתומים הצדדים. כפועל יוצא מכך אין גם לשעות לטענות הנוגעות לעסקה שבין ויינשטיין לעו"ד דהן, שכן ויינשטיין רשאים היו לסחור בזכויות שרכשו על פי ההסכם.

בשולי הדברים יוער כי ככל שהדברים אמורים בעסקה שנכרתה בין ויינשטיין לדהן, הוכח שעסקה זו נעשתה שמונה חודשים לפחות לפני שביקש התובע לבטל את יפוי-הכח הבלתי חוזר שנתן לעו"ד מזרחי-אורון, ואין כל מחלוקת שהתמורה עבור אותו הסכם שולמה במלואה. מכאן שאין גם מקום לטענות התובע בעניין הפעולות שנעשו באמצעות השימוש ביפוי-הכח, כאשר עו"ד מזרחי-אורון חותמת על המסמכים הנחוצים כמיופת-כחו של התובע וללא שהוכחה כל הסתייגות מוקדמת מטעמו. לפיכך אין מקום להורות על בטלות הסכם זה.

38.
אין בכל האמור לעיל כדי להביע דעה כלשהי בנוגע למישור היחסים בין התובע לבין פסח, שלא צורף כצד לתביעה ולא זומן לעדות, או בזכויות התביעה של התובע כלפי פסח. לפיכך אין גם צורך לדון בהסכם הפשרה שנחתם בין התובע או אביו לבין פסח (ללא מעורבות הנתבעים), או לנסיבות כריתתו.

39.
מאחר והתובע מחויב להסכמים עליהם חתם ויתר הקביעות דלעיל, הרי שדין התביעה להידחות. על רקע הקביעה לפיה הנתבעים שילמו את מלוא הסכומים שנקבעו בהסכמים ומילאו את חיוביהם על פי ההסכמים, יש לקבל את התביעה שכנגד ולהורות על רישום הבעלות במקרקעין על שם הנתבעים.


סוף דבר
40.
לנוכח כל האמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה ועל קבלת התביעה שכנגד.

41.
התובע ישא בהוצאות המשפט של הנתבעים 4-1 בסכום כולל של 3,500 ₪ (כולל אגרת התביעה שכנגד) ובשכ"ט עו"ד של הנתבעים 4-1 בסכום של 20,000 ₪ ומע"מ. כמו כן ישא בהוצאות המשפט של הנתבע 5, שייצג את עצמו, בסכום כולל של 23,500 ₪ (כולל הוצאות העדים).


המזכירות תשלח העתק מפסק-הדין לצדדים.

ניתן היום,
כ"ו חשון תשע"ד, 30 אוקטובר 2013, בהעדר הצדדים.










א בית משפט מחוזי 9073-12/12 יאיר לוי נ' אברהם ויינשטיין, פנינה ויינשטיין, עמנואל זאב ואח' (פורסם ב-ֽ 30/10/2013)