פסקי דין על אריה בן אליעזר פרידר |

70396/04 עפ     25/10/2004




עפ 70396/04 אריה בן אליעזר פרידר נ' מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)




1


בתי המשפט
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב - יפו
בשבתו כבית המשפט לערעורים פליליים
עפ 070396/04


בפני
:
כב' השופטת ד' ברלינר
, סג"נ - אב"ד
כב' השופט ז' המר

כב' השופטת י' שיצר






בעניין:
אריה בן אליעזר פרידר



ע"י ב"כ עו"ד
אדי אבינועם

המערער

נ ג ד


מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי)



ע"י ב"כ עו"ד
גב' נאווה הורוביץ

המשיבה

פסק דין


השופטת ד' ברלינר
, סג"נ – אב"ד:

א. בשנת 2000 ובסמוך לכך, היה המערער חוקר פרטי, ובעל משרד חקירות. המערער החזיק ברשיון כדין הן כחוקר פרטי, עפ"י סעיף 3 לחוק חוקרים פרטיים ושירותי שמירה, התשל"ב-1972 (להלן: החוק), והן כבעל משרד חקירות, עפ"י סעיף 9 לחוק.

בכתב אישום שהוגש נגדו בבית משפט השלום בתל אביב נטען כדלקמן:
בתאריך כלשהו לפני 12.1.2000, זייף המערער, בכוונה לרמות, תו חניה של נכה. המערער הוסיף את פרטי שמו ומספר מכוניתו על גבי תו הנחזה להיות תו חניה לנכה, באופן שהמוצר המוגמר נראה כתו חניה כדין של נכה על שמו של המערער.

בתאריך 12.1.200 החנה המערער את רכבו והציג על שמשת הרכב את תו החניה המזויף. מתנדב ביחידת התנועה גבעתיים הבחין כי הרכב חונה במקום אסור, והזעיק באמצעות מערכת כריזה את המערער. המערער נכנס לרכב, הסיר את תו החניה המזויף, והתניע את הרכב. המתנדב, שהבחין במעשים, ביקש מהמערער להציג בפני
ו רשיונות. המערער טען כי הוא נטפל אליו, וכי יתלונן עליו בפני
הממונים.

בגין מערכת עובדתית זו יוחסו למערער עבירות אלו: זיוף, שימוש במסמך מזויף, וכן קבלת דבר במירמה.

המערער הודה בבית משפט קמא בעובדות שפורטו לעיל, וזאת לאחר שכתב האישום תוקן. הצדדים הגיעו בבית משפט קמא לכלל הסכמה כי המערער יישלח לקבלת תסקיר של שירות המבחן, שיבחן גם את האפשרות לסיום ההליך ללא הרשעה. התביעה הודיעה כבר במעמד זה כי תעתור להרשעה. שירות המבחן הגיש תסקיר, וההמלצה שבו היתה להימנע מהרשעה, ולהסתפק בהטלת שירות לתועלת הציבור בהיקף של 200 שעות.

ב. בית משפט קמא, כב' השופט ח' אפרתי, לא נענה להמלצה והרשיע את המערער. חלקה הנוסף של המלצת שירות המבחן התקבל, והמערער חויב לבצע 200 שעות של"צ, ועונש זה בלבד.

על החלטתו של בית המשפט להרשיע את המערער – הערעור בפני
נו.

בית משפט קמא שם את הדגש על אלה:
1. חוקר פרטי ובעל משרד לחקירות פרטיות חייב להקפיד על אמות מידה אתיות (עמ' 5, שורות 5-7 להכרעת הדין);
2. המערער פגע בהתנהגותו בזכויות וטובות הנאה המוקנות לקבוצת אוכלוסיה חלשה (עמ' 5, שורות 16-20 להכרעת הדין);
3. תו החניה הוחזק על-ידי המערער זמן לא מבוטל (עמ' 6 שורות 1-3);
4. התנהגותו החיובית של המערער לאורך השנים אינה יכולה לגמד את משמעות מעשיו (עמ' 6, שורות 14-19 להכרעת הדין);
5. על השופט הדן בערכאה הדיונית להתייחס לפן הערכי של העבירות. מידת הרחמים וההתחשבות שמורה לנשיא המדינה או לחילופין לערכאת הערעור.

בהודעת הערעור מלין הסניגור על כך שבית משפט קמא התעלם מנימוקים כבדי משקל שהיה בהם כדי לשנות את התמונה, וממילא גם את המסקנה.
ג. בגדר נימוקים אלה, הפגיעה החמורה במערער עקב ההרשעה: כאמור, המערער הוא בעל משרד חוקרים פרטיים מזה 16 שנה ויותר. המדובר במשרד גדול וידוע. אם לא יוכל המערער לחדש את רשיונו כחוקר פרטי ואת רשיונו לקיום משרד לחקירות פרטיות, לא יוכל לעבוד במשרד שבבעלותו או לנהלו, וממילא תישלל פרנסתו.

בא כח המערער הציג בפני
נו מסמכים על כך שבשנת 2004 לא חידשה הוועדה לרישוי חוקרים פרטיים את שני רשיונותיו של המערער – רשיונו כחוקר פרטי ורשיונו להפעלת משרד, ועל כך שגורמים שונים הפסיקו את התקשרותם עמו (למשל: עירית תל-אביב-יפו), וזאת בעקבות מחיקת שמו מפנקס החוקרים הפרטיים.

חלק נכבד מלקוחותיו של המערער הם מוסדות וגופים ציבוריים, אשר לא יפנו למשרדו אם לא יחודש רשיונו.

ד. באשר ל"זהותה ואפיונה של קבוצת הקורבן" (עמ' 5): הכוונה היא, כאמור, לנכים כקבוצה. הסניגור אינו חולק על כך שמדובר בקבוצה חלשה. יחד עם זאת, לטענתו אין פרופורציה, בין הנזק שייגרם לנכים כקבוצה לעומת הנזק שייגרם למערער, ועל בית המשפט היה לאזן בין שני אלה. הדבר לא נעשה, ובכך שגה בית המשפט.
בנוסף, המערער חנה במקום אסור לחניה, שבו גם לנכה אסור להחנות, ומשום כך למעשה לא פגע בציבור זה.

ה. ועוד, באשר לעבירה: לדעת הסניגור שגה בית משפט קמא בפן העובדתי: בית המשפט דיבר על כך שהתו הוחזק בידי המערער זמן לא מבוטל. במשתמע, אם לא במפורש, עולה מדברי כב' השופט קמא כי ייחס למערער שימושים לא מועטים בתו החניה המזויף. העובדות שהיו מוסכמות על הצדדים הן כי המערער עשה שימוש בתו לא יותר מפעם או פעמיים, ולא היה מקום לכך שבית משפט קמא יחרוג מן המסגרת המוסכמת. מדובר במעשה שטות שעשה המערער. המערער הביע חרטה כנה, ולא יהיה זה מן הראוי להרוס את חייו בשל מעשה שטות מעין זה.

ו. גם הנימוק הנוסף, כאילו מידת הרחמים שמורה לערכאת הערעור או להליכים לבר-משפטיים שגויה, ואפילו מקוממת. היה על בית משפט קמא לבחון את התוצאה המתחייבת בתיק זה גם באמת מידה של רחמים וחסד, והתחשבות במערער, ולא להותיר זאת לערכאות או גופים אחרים.

באשר לעבריין– בא כח המערער מפנה לתסקיר המבחן באשר לאישיותו של המערער, ולדרך חייו הנורמטיבית המאפיינת אותו.

ז. במהלך הדיון בפני
נו, בישיבה ביום 3.6.2004, התבררה העובדה כי נגד המערער נפתח תיק נוסף בבית המשפט המחוזי בירושלים, בו הואשם, ביחד עם אחרים, בפגיעה בפרטיות בשל שימוש שלא כדין במאגר מידע, וזאת על פי חוק הגנת הפרטיות. כיוון שהסניגור רצה להביא לידיעתנו נתונים מדויקים הקשורים בתיק זה, נדחה הדיון לישיבה נוספת. בישיבה זו, ביום 16.6.2004, הודיע לנו הסניגור כי "כתב האישום בזמנו בוטל בשל הפרדת נאשמים, ועד היום לא הוגש כתב אישום חדש, אם כי המערער לא קיבל הודעה שהתיק נגדו נסגר" (עמ' 1 לפרוטוקול).
התיק הנוסף מרחף איפוא כעננה, שלא לגמרי הוסרה, מעל ראשו של המערער.

ח. הודעת הערעור מפורטת ובהירה, וכך היה גם הטיעון בפני
נו. ניכר בו, בסניגור, כי השקיע מאמץ רב ומחשבה רבה בדברים הכתובים ובדברים בעל פה. אין לך נימוק לקולא שלא מצא ביטוי בטיעונים.

עדיין, בסיומו של יום, אציע לחבריי שלא לבטל את ההרשעה.
העתירה לסיום הליך ללא הרשעה מושמעת לעתים תכופות בבתי משפט, ותעיד על כך החוברת רבת הנפח שהוגשה לנו על-ידי הסניגור, המכילה רק החלטות שניתנו על-ידי המותב הנוכחי בנושא זה, ואשר בהן העתירה לא התקבלה.
לא בכדי הגיש הסניגור דווקא החלטות אלה, כאשר הנסיון הוא למצוא קו מאחד בכל אותם מקרים שנסתיימו בהרשעה, שאינו קיים בענינו של המערער.
הרעיון יפה, הביצוע יפה, אלא שלצערי לא ההחלטות שניתנו במותב זה, ולא החלטות שניתנו על-ידי כל מותב אחר, בכל הערכאות, אינן יכולות לשנות את התמונה.
בגדר הקריטריונים לסיום הליך ללא הרשעה, שנקבעו בפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 ובפסיקה, נראה לי כי הפרשיה הנוכחית אינה מעוררת התלבטות של ממש, ולא ניתן לסיים ההליך בדרך החריגה של הימנעות מהרשעה.

ט. בית משפט קמא כבר עמד על כך שמדובר בפגיעה בציבור הנכים. ציבור זה זוכה להתחשבות מיוחדת של המחוקק ומחוקק המשנה בעניני חניה, בשל המגבלות הפיזיות המקשות על תנועתו. מדינה נאורה נבחנת, בין היתר, במידת ההתחשבות שלה באנשים בעלי מוגבלויות. הסדרי החניה לנכים אינם רק "איקסים" המסומנים על הכביש, אלא הם הם חלק מתפיסת עולם חברתית, הרואה חשיבות בכך שאנשים מוגבלים ייזכו למירב התנאים הפיזיים המאפשרים השתלבות בחברה מבלי שיצטרכו "להתחנן" בכל פעם על נפשם.

לא מעט מאמצים הושקעו בחינוך הציבור לכבד למשל, את חניות הנכים ולא לחנות בהן. המעשה שעשה המערער מהווה סטירת לחי לאותם מאמצים, מלבד היותו מעשה ציני, המזלזל בנורמה ציבורית ראויה ונכונה.
הפגיעה היא כפולה: גם האפשרות הקונקרטית לתפיסת מקומו של נכה שזקוק למקום חניה נוח וקרוב, וגם יצירת ספק באמינותם של תווי חניה לנכים, אם אכן יתברר כי מדובר גם בזיופים, ולא רק בתווים אותנטיים.

טענתו של הסניגור לפיה במקרה הספציפי לא תפס המערער מקום של נכה משום שמדובר בחניה אסורה על כולי עלמא, היא טענה מסוג "הרצחת וגם ירשת". לא זו בלבד שהמערער חנה במקום אסור (בשל הקירבה לתחנת אוטובוס), אלא שניסה למנוע את רישום הדו"ח באמצעות התו המזויף. גם בכך עשה המערער שימוש ציני בתו הנכה, ובעקיפין הטיל דופי בציבור הנכים.

נכה אינו זכאי לעמוד במקום שנאסר. הוא זכאי לעמוד במקום שמחוקק המשנה התיר לו, הא ותו לא.
הצפיה כי לא יירשם לו דו"ח משום שעל שמשת הרכב מודבק תו נכה היא מעין קריאה לרחמים, המופנית לרושם הדו"ח. לא לרחמים זקוק ציבור הנכים, אלא לכיבוד זכויותיהם החוקיות, הנגזרות ממצבם.
התנהגותו של המערער סמוך לאחר מכן מוסיפה נופך של חומרה. ניתן היה לצפות כי משנתפס בכף, ישלים המערער עם רישום הדו"ח, ובכך יסתיים הענין. בפועל, עפ"י העובדות בהן הודה המערער, משנדרש להציג את רשיונותיו, אמר למתנדב כי הוא נטפל אליו וכי יתלונן בפני
הממונים עליו. תלונה אינה ענין של מה בכך. המערער, כמי שעוסק בתחום זה, מודע לכך היטב.

ספק אם זוהי התנהגות המזמינה התחשבות.

י. לענין פרק הזמן שבו החזיק המערער בתו ומספר "השימושים" שעשה בו – מקובלת עלי טענתו של הסניגור כי אין ראיה לשימושים נוספים על-ידי המערער בתו החניה, ואם עולה מדברי בית משפט קמא כאילו קיימת אפשרות לשימושים רבים יותר, הרי לא היה לכך מקום.

אולם, לא רק מספר השימושים מכתיב את החומרה במקרה זה. החשיבות היא בכך שמדובר בעבירה מתוכננת, שאיננה יכולה להיחשב כגחמה או כשטות רגעית, כפי שהציג זאת הסניגור. כדי לזייף תו צריך להצטייד מראש בתו נכה, לאחר מכן להוסיף את שמו של המערער ואת פרטי רכבו, ולהחזיק את התו ברכב. כל אחד מן השלבים הללו מותיר בידי המערער זמן כדי להתעשת ולהבין את משמעות מעשיו. אין מדובר בכך שהמערער מצא תו מזויף, ובמצוקת חניה של רגע החליט לפעול כפי שפעל.

השימוש הוא סופה של הדרך, ולא תחילתה.

יא. באשר לטענה המרכזית, קרי: הפגיעה במקצועו של המערער ובפרנסתו, וחוסר הפרופורציה בין מימדי הפגיעה בו לאינטרס הציבור בסיום ההליך בהרשעה.
מקובל עלי כי שלילת רשיונו של המערער מהווה פגיעה של ממש, חמורה וקשה, בפרנסתו. יחד עם זאת, הטענה במקרה זה היא "חרב פיפיות", בהתחשב באופיה ומהותה של הפרנסה שבה מדובר. חוקר פרטי נקלע במהלך עבודתו לסיטואציות רבות שבהן ההבדל בין אסור ומותר הוא הבדל דק. יש "קווים אדומים" שאותם אסור לעבור, למרות שהפיתוי רב, ולעתים מדובר בפעולות קלות וזמינות, שביצוען עשוי להניב רווח כלכלי ניכר.

יב. אין ספק כי, כמו בכל נושא אחר, גם בנושא זה חשובה המידתיות. מעשה אחד אינו אמור להכתיב את גורלו של אדם עד סוף ימיו, לרבות יכולתו לעסוק במקצוע כמו חקירות פרטיות.

נראה כי המידתיות במקרה זה באה על סיפוקה בכך שההרשעה אינה חוסמת את דרכו של המערער בפני
קבלת רשיון עד קץ כל הדורות. ס"ק 4(א)(6) לחוק מותיר בידי ועדת הרישוי המוקמת מכח החוק, להרשות לאדם לעסוק כחוקר פרטי, אם "לדעת הועדה אין מניעה - ... של בטחון הציבור או מטעמים של עברו, תכונותיו או התנהגותו של המבקש - להענקת הרשיון."
הוועדה בהחלט יכולה להחזיר למערער את רשיונו לאחר תקופה מסוימת, שתיקבע על-ידה.

יג. מקובלת עלי טענתו של הסניגור כי שיקולים של רחמים וחסד, שיקולים של הדין ולפנים לשורת הדין, שמורים לשופט הערכאה הדיונית כשם שהם שמורים לערכאת הערעור ולכל גוף לבר-משפטי.

לא נעלם מעיני האמור בתסקיר שירות המבחן על קשייו של המערער ותגובותיו הנפשיות להרשעתו בתיק זה. אני יוצאת מנקודת ההנחה כי המערער מבין ומודע היום למשמעות מעשיו, השלכותיהם והחומרה שבהם.

לצערי, אינני סבורה שיש באלה כדי להוות משקל נגד לאינטרס הציבור, שמעשה מסוג זה יקבל את הביטוי ההולם, קרי: הרשעה.

לפיכך אציע לחברי לדחות את הערעור.





ד' ברלינר
, שופטת –סג"נ
אב"ד




השופט ז' המר
: אני מסכים.





ז' המר
, שופט

השופטת י' שיצר
: אני מסכימה.






י' שיצר
, שופטת


לפיכך הוחלט, כאמור בהחלטתה של אבה"ד השופטת ד' ברלינר
, סג"נ – לדחות את הערעור.

ניתן היום, י' בחשון תשס"ה (25 באוקטובר 2004), במעמד הצדדים.
ד' ברלינר
, שופטת - סג"נ
אב"ד

ז' המר
, שופט

י' שיצר
, שופטת









עפ בית משפט מחוזי 70396/04 אריה בן אליעזר פרידר נ' מדינת ישראל - על-ידי פרקליטות מחוז ת"א (פלילי) (פורסם ב-ֽ 25/10/2004)